בעריכת יוסי אחימאיר
ב"פתח הגיליון" קובע העורך כי המחדל של ה-7 באוקטובר 2023 מחייב הרבה חקירות – אם מותר לי לשער, יוסי אחימאיר מכוון אל ועדת חקירה ממלכתית, ולא אל ועדה "של העם" בנוסח דודי אמסלם, שהממשלה הנוכחית מעוניינת בה.
מנוראות אותו יום ארור ניתן להסיק (אם במקרה מישהו חשב אחרת) שרוצחינו אינם מבדילים בין שמאל לימין – כל יהודי בארץ ובעולם דינו הכחדה בדין אללה – כך הבין אבידע בכר מקיבוץ בארי שאיבד את אשתו, את בנו ואת רגלו בטבח הנורא. אני תוהה מדוע הערביסטים שלנו אינם מצטטים את הקוראן (סורה 7, פסוק 137), לפיו ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
העורך מזכיר את דבריו של העיתונאי חמאדה פראענה, שישו היה השאהיד המוסלמי הראשון שנהרג בקנוניה של רומאים ויהודים. אפשר רק להתפעל מהדמיון החולני של שונאי ישראל, ממנו ניתן ללמוד שיהודים נזקקים לדם של ילד נוצרי לאפיית מצות, שכל תאוותו של היהודי היא לטמא את לחם הקודש בכנסיות ולשלוט על העולם בכוח הממון. עד כמה מעוות המוח של שונאי ישראל אפשר להסיק מכך שחברת כנסת לשעבר חנין זועבי משבחת את טבח ה-7.10.2023.
ד"ר משה יגר תומך בהגירה מרצון מעזה רעיון שהגה כבר לוי אשכול, והסירוב שמפגינה ירדן בתוכנית טראמפ הוא לדעתו בבחינת כפיות טובה לישראל שמעניקה לה גז, מים והגנה, וכדי למנוע הסתננות עוינת משם חובה להקים גדר ביטחון. לדעת המחבר, חובה על ישראל ליצור את הנשק, החימוש, ואפילו המטוסים –בעצמנו, כי התומכת הגדולה שלנו שמספקת לנו את אלה, היא גם מגבילה את צעדינו. ועיקר העיקרים – צריך לגדוע את ראש הנחש – איראן. באשר להסכם אוסלו, המחבר טוען שמדובר בשגיאה חמורה, אבל ברור שנבעה מרצון טוב.
פרופ' אבי בראלי טוען שפרס וקברניטי הסכם אוסלו חרגו מדוקטרינת "קיר הברזל". אבל כידוע, שמעון פרס, יוסי ביילין ושאר קברניטי אוסלו לא היו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי.
תא"ל (מיל) איתן ברון מצביע על נקודות התורפה שלנו: רגישות לאבידות וקושי להתמודד עם מלחמות ארוכות.
ד"ר יוסי מנשרוף הדהים אותי בידע האדיר שלו בהוויה האיראנית ושל גרוריה. בחוקה של איראן של ח'ומייני, בסעיף 154 מובעת החובה של איראן לתמוך במאבק העמים המוסלמים "המדוכאים" בכוחות "היהירים" ברחבי העולם. וכך נרקמה ההפיכה השיעית בבהריין, שנכשלה, ונוסדו מיופי הכוח שלה: החיזבאללה בלבנון, גיס בדר בעיראק, חיזבאללה חג'אג' בסעודיה. איראן שולחת פרוקסים להגן על שלטונו של אסד בסוריה, וההצלחה הגדולה ביותר של איראן היא בתימן. איראן נהגה לאורך שנים לשלוח פרוקסים להתעמת עם ישראל (חיזבאללה, חמאס, חות'ים), אבל במלחמת "חרבות ברזל" חרגה ממנהגה והתעמתה ישירות עם ישראל, והבינה (אולי) את טעותה הגדולה.
פרופ' אריאל פלדשטיין בקטע יומן מהעוטף מבקר בעקיפין את מהלכיה של הממשלה הנוכחית, ומפציר במנהיגים שבעת הצרה הזאת כולנו צריכים להתגייס. וכן, להבדיל מהמנהיגים של היום – הרצל הקדיש את כל מאודו והונו העצמי למען עמו.
אלוף (מיל) מוטי אלמוז מצביע על כך שחל אצלנו פיחות בחשיבות ערך ההתיישבות, ואם מבקשים להרתיע את האויב מעזה, צריך להפקיע מהם אדמות.
מיכל קוטל וונש מצביעה על תופעה מסמרת שיער: מנהיגות הפמיניסטיות בעולם מתקוממות מול תקיפות מיניות, אבל לא כשמדובר במותקפות יהודיות. העיוות המוסרי הנורא הזה הוא לחם חוק בקמפוסים של האוניברסיטאות. ג'רי סיינפלד בכה על כך שחטאו של עם ישראל הוא עצם קיומו (כמו במלחמת העולם השנייה). חובה להילחם באנטישמיות, אבל מהכתבה הזאת לא ממש ברור איך.
ד"ר שוקי פרידמן מצביע על התנתקות חלק לא מבוטל מיהדות אמריקה (בין 6 ל-7.5 מיליון) ממדינת ישראל. וכן, היורדים (כ-800000) - ילדיהם של רבים הופכים להיות אמריקאים לכל דבר ללא זיקה לישראל.
ד"ר ראובן הכט המנוח בקטע מספרו של מיינצאהגן הבריטי (1973) הטוען שאנחנו איננו כובשים בארץ ישראל, אלא מחזירים לעצמנו ארץ שניתנה לנו על ידי אלוהים. ובכן, אם מערבבים את אלוהים, הרי למוסלמים יש גם כן צו אלוהי שכל אדמה כבושה שייכת למוסלמים לנצח – כך אללה אמר ישירות למוחמד. אבל אפילו נחליט שאלוהינו גובר על אלוהים שלהם, מדוע נטשנו את ארצנו במשך קרוב לאלפיים שנה? הייתי ממליץ לא לסמוך יותר מדי על הבטחות האלוהים, שהתנפצו לרסיסים באלפי אירועים, ובנורא מכולם – השואה. אנחנו לא צריכים לחפש הצדקה אלוהית להתיישבותנו כאן – זאת ארץ אבותינו, ואנחנו אוהבים אותה, ומוכנים להקריב את חיינו כדי לאחוז בה. זה מספיק.
ד"ר גיל סמסונוב מצביע על כך שרציחות פוליטיות התרחשו לא רק מצד הימין (רצח יצחק רבין ורצח אמיל גרינצווייג), אלא גם מצד ההגנה כלפי שני לוחמי אצ"ל, הלוא הם ידידיה סגל ואליהו שלומי דייכס. לגבי סגל מדובר ללא ספק בפשע נורא – הוא נחקר ועונה על ידי חברי ההגנה עד שנפח את נשמתו. לגבי דייכס – העניין פחות ברור, כי הוא נהרג בקטטה שבין אצ"ל ובין ההגנה. וכן, סמסונוב מצביע על מוסכמה של המחנה הלאומי כי מי שגרם ליציאת הבריטים מהארץ היו שתי המחתרות – אצ"ל ולח"י. אמנם כן, אבל הטרור שהם הפעילו כלפי הבריטים, שבו נהרגו לא מעט יהודים, נותן לשונאי ישראל את הלגיטימציה לטרור הפלסטיני – הם מצביעים על בגין ושמיר שהיו טרוריסטים.
פרופ' אודי מנור מביא מיני ביוגרפיה של יהושע פלמון שהיה חבר בש"י (גוף המודיעין של ההגנה) בימי המרד הערבי, ולאחר מלחמת השחרור – מופקד על נכסי נפקדים. בכתבה מפרט המחבר כיצד היגרו לארץ ערבים מארצות הסביבה (לחיפה היגרו מלבנון, מאום אל פאחם ומרמאללה), וכיצד המצרים התאכזרו לפליטים שהתרכזו ברצועת עזה.
השר לשעבר דן מרידור מתאר כיצד בהיותו שר משפטים בממשלת שמיר יזם כתיבת חוקה לישראל, שנועדה לצמצם את שרירות הלב של הרוב השולט. החרדים התנו את כניסתם לממשלה בהפסקת הליך החקיקה, ובכל זאת נחקקו שני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. חוק יסוד: החקיקה, לפיו בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים הסותרים זכויות אדם – חוק יסוד זה לא חוקק. דן מרידור נעגן בדבריו של ז'בוטינסקי בחתירתו לחוקה בעלת גישה לאומית וליברלית. את המאבק לכתיבת חוקה ניהל דן מרידור יחד עם אמנון רובינשטיין.
גרשום סתיו מתאר את הצלחת בית"ר בלוב בזכותו של יהודי יקר בשם אליהו לילו ארביב – עלילותיו בימי השלטון האיטלקי הפשיסטי בלוב, בימי השואה בלוב, ואחר כך תחת הכיבוש הבריטי, שכידוע, לא אהד בית"רים. בעת הטבח שערכו הערבים הלובים ביהודים ארביב ארגן הגנה.
פרופ' חננאל מאק מתרכז בהבדלים שבין טוביה החולב בכתבי שלום עליכם ובין המחזמר "כנר על הגג" שכבש את בימות העולם מארה"ב ועד יפן.
הנשיא יצחק הרצוג מצוטט כאומר שיש צורך בתקשורת עצמאית, נשכנית, שמשקפת מגוון דעות. לדעתי, הוא מתעמת עם הצהרותיהם של השרים קרעי ורגב.
יאיר לפיד בציטוט מדבריו נאמר כי תלה על הקיר במשרדו תמונות של בן גוריון ושל בגין. היום בן גוריון לא היה שורד בפריימריז בעבודה, ובגין לא היה שורד בפריימריז בליכוד. לפיד מצהיר שהוא נמצא בין שתי התמונות. פסוק חכם כזה לא שמעתי מהשרים בממשלה זאת המזלזלים ביאיר לפיד.
הרצל ובלפור חקק עוסקים בכתבה שלהם בחידושה של השפה העברית כאשר הסופרים כותבי העברית קדמו לציונות. הגם שאליעזר בן-יהודה לא היה הראשון והיחיד שתרם לתחייתה של השפה העברית, הרי שמפעלו הוא מונומנטאלי. אזכיר עוד שני נושאים בכתבה זאת: מסתבר שחיים הזז הגה את המונח "ארון הספרים היהודי", ולא ביאליק בשירו "לפני ארון הספרים" כדעתו של אליעזר שביד; וכן תמצית הוויכוח בין ארנולד טוינבי ויעקב הרצוג על השאלה אם היהדות של עכשיו היא שריד מאובן של הוויית העבר.
תא"ל (מיל) דדי שמחי מזכיר בהערה את היוזמה שלו ושל השר לשעבר יזהר שי למצוא פשרה בין לוין ורוטמן ובין מערכת המשפט.
בסוף הגיליון מופיעה "ביקורת ספרים" ששניים מהספרים המבוקרים במדור קראתי, ואף כתבתי רצנזיות – על "המחצית השנייה" מאת יוסי אחימאיר, ועל "ילדת מנדט" מאת נורית גוברין.
מדור נוסף בסוף הגיליון – "בימת קוראים", בה אנחנו פוגשים את ד"ר דותן גורן, המזכיר ניסיון שכשל לחלץ את גופתו של אלי כהן מבית העלמין היהודי בדמשק, ואולי עתה, במשטר החדש בסוריה, לאחר נפילת משטר בשאר אסד, ניתן להביא את עצמות גיבור זה לקבר ישראל.
ד"ר גרשון הורוביץ מצטט את מרק טווין שמצא שממה בביקורו בארץ ישראל. המחבר מזכיר מפקד משנת 1890 בה היו בארץ ישראל יותר יהודים ממוסלמים ונוצרים, ומצטט את וינסטון צ'רצ'יל על כך שהערבים נהרו לארץ ישראל בעקבות פיתוח הארץ בידי היהודים – מכאן הטענה המושמעת תדיר שעם פלסטיני הוא המצאה חסרת שחר. עובדתית בוודאי שזאת טענה של ממש, אלא שקשה להתמודד עם התודעה השלטת בפלסטינאים שהם עם, ושהם מוכנים להמציא שקרים כדי להוכיח זאת.
גם לדוד ויסברג יש טענה הגיונית: כמו שהגרמנים סולקו מהסודטים בסוף מלחמת העולם השנייה, כמו שבוצעו חילופי אוכלוסייה בין יוון לטורקיה, כך מן הדין שיקרה גם כאן: מדינת ישראל קלטה מאות אלפי יהודים שגורשו ממדינות ערב, כעת על מדינות ערב לקלוט את אלה המכנים עצמם פלסטינאים. טענה נכונה, שרק אנחנו מחזיקים בה, וכל העולם שולל אותה מכל וכול.
בתגובתו של הקורא עו"ד שמעון לביא יש בעיקר נוסטלגיה לימים עברו בשיכון הוותיקים ברמת גן, שבהם אביו היה בחברתם של אושיות התרבות והפוליטיקה של אותם ימים: אורי צבי גרינברג, יוחנן בדר, שמואל תמיר, אלימלך שמשון רימלט ואחרים.
על הכריכה הקדמית מופיעה תמונתו של הגיבור ארי שפיץ שאיבד בחרבות ברזל את שתי רגליו ויד, והוא מחייך וקורן כי כל עוד "הראש בסדר, הכול בסדר". אני מניח שחרדים אינם קוראים את "האומה", ולכן הם פטורים מייסורי מצפון על השתמטותם בעת צרה לעם ישראל.
לא חובה להסכים עם כל מה שנכתב בגיליון זה של "האומה", אבל ללא ספק מדובר בטקסטים מחכימים שנבחרו בקפידה.
משה גרנות