פרק שמיני
חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

אותה שנה החליטו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע לשים קץ לתעלולי הריסוק והנישוק של הזוג גולדשטיק.
חוץ מדוד אלכס היו לי שתי דודות שמתו שנים לפני שנולדתי, ציפורה ובת-שבע שמותיהן, ודודה חיה בשם יעל, זאת אומרת, יעל דודתי עוד חיתה בחיים.
"ה'תכשיט' [במילעיל] יצא מכלל שליטה!" אמר דודי לאבי. "צריך לעשות סדר במושבה! חבל שבימינו כבר אי אפשר להשתמש בשוט של אבא!"
הוא התכוון לשוט שבו הצליף סבא (או אולי רק איים שיצליף) באיכרים שסירבו לעבוד בשנת השמיטה השנייה לייסודה של המושבה. האיכרים קיוו לחיות כל אותה שנה "עלא חשב [בשי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.
"צריך למצוא מישהו שיוכל להתגבר על לחיצת-היד של יוסקה-דרעק," אמר אבי לדודי.
"מי?" שאל דודי.
"רק עלי, עלי בן ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, ביפו."
"ומי יתגבר על פרלה, סניוריטה פצ'וס, אשתו של הדרעק?"
"עזרא קובלמן, אם יתחפש לאישה כמו קופל אביו, שהיה מתחפש לאסתר המלכה בהצגת-פורים בשנים הראשונות למושבה."

אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.
אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.
איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.
מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.
בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.
יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.
לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.
העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.
פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.
לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.
העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.
כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:
"אה, אה, אה – – – "
העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"
ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.
עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.
תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –
מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.
ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

הכל היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.
וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:
"שורו, הביטו, קונסולאטים,
 איש החצר הופיע!"
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.
היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.
את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.
איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי
את מחלצותייך לבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!
ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.
לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:
"הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג'יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."
ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "
והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.
שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.
הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.
עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.
הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.
על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.
משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.
כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.
מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.
עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.
באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."
וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

"פי פו פו
אין אבא פה
אנה הלך?
למקום ניכר
ומה יביא?
חבית שיכר
היכן תעמוד?
בפונדקו
ומי ילגום?
ולדקו, דנקו,
ולדקו, דנקו,
דנקו, טינקה –
במה יקנחו?
במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.
נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.
שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.
ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.
ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.
תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא