פרק תשיעי
יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,
ושימל בנו משולוקטה הכובסת

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.
עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!
טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"
ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –
יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".
היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.
שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.
אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.
למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.
כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.
באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.
יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.
כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."
דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"
יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.
כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.
כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.
פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.
דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.
והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"
"אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"
"אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"
"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.
אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.
פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!
"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"
אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"
יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.
באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:
"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"
"נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"
"פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.
יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.
למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.
ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."
שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.
אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.
לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.
עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.
כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.
את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.
"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.
שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!
אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!
פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:
"טאך! א-פורץ!"
"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!
"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!
פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!
"חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.
ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

"לאך צו די באבע
לאך צו די זיידע
אוי וי דאבע
וי גוט אונז ביידע!"

צחק אל הסבתא,
צחק אל הסבא,
אוי וי דובע,
כמה טוב לשנינו.

"מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.
"מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.
סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.
עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:
"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.
הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.
פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.
קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.
הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"
ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"
"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.
אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.
כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.
יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.
כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.
את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.
האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.
גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.
דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.
בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.
"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]
"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."
בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.

יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.
השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:
"וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"
הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!
ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.

שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.
הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."

ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"
"יא מלעון, ואתה?"
"אומהו..."
"מילא, יהא בשניים..."
ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.
מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.
סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.
הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.
אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.
"חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.
"סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."
אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."
שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.
הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.
ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.
יוסקה געה.
געה.
קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.
ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."
יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."
אבל שימל דווקא לא הסתלק.
וכך עברה עוד כחצי שעה.
לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."
אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.
בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.
בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"
הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.
ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.
"תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"
"ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.
לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.
כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.
וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.
אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."
והוא ניגש... ולא כלום.
"היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.

יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."

למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.
יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.
"מי היתה, הנערה?"
"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.
"ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.
"ודאי."
"בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"
הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."

אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.

שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."
והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"
אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:
"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.
"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.
"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."
"גם הנשים?" שאל מישהו.
"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"

הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:
"באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"
ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:
"בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]
ואז התעוררתי.
אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.
או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזבּ! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."

יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.
מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.
הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא