* חזרה עכשיו – חברי וילדי קיבוץ כפר גלעדי עלו ביום שישי בשיירה מדוגללת לקיבוצם. בהגיעם, הם עצרו לטקס ליד קבר טרומפלדור וחבריו – אנדרטת האריה השואג, בבית העלמין של הקיבוץ, ויו"ר הנהלת הקיבוץ נשבע ליד קברם – לא נתפנה עוד לעולם!
כשצפיתי בכתבה הזאת, היה זה אחד הרגעים המרגשים ומרוממי הנפש ביותר שחוויתי במלחמה הזאת. באותה שעה, גם קיבוץ יפתח חזר בהמוניו הביתה בשיירה מדוגללת. לבטח גם יישובים אחרים.
התקשורת מציגה בכתבות רבות את התושבים שאינם חוזרים, כי הילד צריך לגמור את שנת הלימודים היכן שהחל, וכי הממשלה ככה או הממשלה אחרת, או כי לא הושג ביטחון מוחלט לאורך הגבול וכו' וכו'. הדברים הללו מצערים אותי מאוד. הפינוי הארוך והממושך היה שגיאה לאומית קשה מאוד, שגרמה לנזק חמור. היתה זו אחת ההחלטות האומללות בתולדות הציונות. ממש מצער, שתושבים יוצרים נורמליזציה של הפינוי, עד כדי כך שכאשר עליהם לחזור הם מהססים ומתעכבים ומתלוננים על הממשלה שאינה רוצה להמשיך לממן את פינויים.
יש גם יש מה להלין על הממשלה, על חוסר התפקוד שלה הן בטיפול במפונים והן בטיפול בחזרתם ובתקומת היישובים. אך המסקנה מכך אינה להישאר באתרי הפינוי ולחכות שהממשלה תמלא את תפקידה ולדרוש ממנה להמשיך לממן את הפינוי. יש לחזור עכשיו, לקחת אחריות על התקומה – התושבים, היישובים, הרשויות המקומיות, התנועות והחברה האזרחית, בלי להמתין לממשלה, ובמקביל להיאבק וללחוץ על הממשלה למלא את תפקידה. "אני לא רוצה לחזור כי הגנים לא החלו לפעול." חזרו והפעילו את הגנים.
גם הציפיה לביטחון מוחלט אינה ריאלית. בתל-אביב הביטחון מוחלט? מי שעולה לאזור סְפָר לוקח על עצמו חיים לצד מדינת אוייב ויש לזה מחיר. יש לדרוש מהממשלה להעניק ביטחון מקסימלי ולא לחזור על ההפקרות שקדמה למלחמה ולאורך השנה הראשונה של המלחמה. את הדרישה הזאת יש להפנות מהבית, מהיישוב.
אני מבין שיש מי שהחליטו לא לחזור. זאת זכותם המלאה. על היישובים, הרשויות והתנועות לפעול להזרמת דם חדש. אני מאמין שהמשפחות הטובות ביותר בארץ תעלינה ליישובים החוזרים, ותזרמנה דם חדש ליישובים ולאזור.
חזרה עכשיו!

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!
בשבעה באוקטובר 2023, הותקפה ישראל בידי חמאס בגבול עזה. חלקים מן הנגב המערבי נכבשו ונערך בהם טבח המוני מלווה במעשי אונס וביזה. היה זה הטבח הקשה ביותר שחווה עמנו מאז השואה.
הטבח הזה קרה במשמרת שלי כראש הממשלה. תפיסת המנהיגות והאחריות שבה אני דוגל ושבה דגלתי תמיד, ושבעטיה תבעתי את התפטרות ראש הממשלה אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, אינה מאפשרת לי שלא ליטול אחריות מלאה על הכישלון ועל המחדל שהוביל לו. ביום שבו הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר מתפקידו, לאחר מלחמת לבנון השנייה, תבעתי במפגיע מראש הממשלה להתפטר, כי לא יעלה על הדעת ששר הביטחון והרמטכ"ל התפטרו ומי שאחראי עליהם יישאר בתפקידו. נאה דורש, נאה מקיים. לכן, עם סיום תפקידו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהתפטר מתפקידו, אני מודיע בזאת על התפטרותי מתפקידי ועל פרישתי מן החיים הפוליטיים. מיד לאחר ההצהרה הזאת, אמהר לבית הנשיא, ואגיש לנשיא הרצוג את התפטרותי.
אחריותי נובעת מעצם היותי ראש הממשלה, הנושא באחריות לביטחון הלאומי של ישראל, אולם במקרה זה האחריות אינה רק אחריות מיניסטריאלית, אלא זו אחריות אישית הנובעת מהמדיניות שהנהגתי בעשור וחצי של שלטוני, ומההחלטות שקיבלתי לאורך התפקיד. מדיניות זו קיבלה את הכינוי "התמכרות לשקט".
על מדיניות זו נתלו תלי תלים של קונספירציות, על רצון לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ ועוד כהנה וכהנה טענות, שהן לחלוטין שקריות. המדיניות הזו נבעה מתחושת האחריות שלי, כראש הממשלה, לחייהם ולשלומם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל. כל מעשיי נבעו מדאגה לחיי חיילנו לצד החשש מאסון הומניטרי בעזה. אין להתבייש ברצון לשמור על חיים, ברצון למנוע מלחמה או לפחות לדחות אותה ככל הניתן. ואכן, התגאיתי בכך שהעשור האחרון היה השקט ביותר מזה עשרות שנים. עם הגאווה הזו רצתי לבחירות וביקשתי את אמון הציבור, כמר ביטחון, כמגן ביטחון ישראל. אולם, למרבה הצער, התברר שהמדיניות הזאת, שכוונותיה היו רצויות, כשלה, קרסה, ויצרה את ההיפך הגמור – שפיכות דמים נוראית, חסרת תקדים. כפי שראיתי את עצמי אחראי למדיניות הזאת כשדומה היה שהיא מצליחה, אין לי מנוס אלא לקחת אחריות עליה, כאשר התבררה כשגיאה חמורה. ועל כן, החלטתי להתפטר. אני מתפטר, כי אני מבין שתפיסת הביטחון שאותה הובלתי הייתה שגויה והרת אסון, והיא אכן הרתה את האסון. היום, כאשר אני מוביל בסוריה ובדרך אכיפת הפסקת האש בלבנון מדיניות הפוכה לזו שבה נקטתי, אני מתווה כיוון למחליפיי – לא רק מה הדרך השגויה, אלא גם מה הדרך הנכונה.
עוד היום, אפנה לראש האופוזיציה, כדי לתאם אתו חקיקה מיידית, בהסכמה, של חוק פיזור הכנסת ובחירות בתוך 90 יום. בישיבה הקרובה של הממשלה, אגיש לאישור הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר ותמסור את המלצותיה. בהתפטרותי, אני פוטר את הוועדה מעיסוק בהטלת אחריות אישית. את האחריות האישית נטלתי ברגע שנשבעתי אמונים כראש ממשלת ישראל.

[אהוד: "...ובבחירות הבאות אחזור להיות ראש ממשלת ישראל כי העם ייתן לי את הרוב!"]

* עגל הזהב ושמו התרעה – אחת הרעות החולות של המחדל, כמו של מחדל יום הכיפורים, היא הסגידה ליכולת ההתרעה של המודיעין. המודיעין כשל, לא היתה התרעה, וצה"ל לא היה ערוך לתת מענה למתקפת פתע נגדנו. וחמור לא פחות – לא פעלנו בעוד מועד להסרת האיום, מתוך ביטחון בהתרעה.
המודיעין צריך לשפר ולמקסם תמיד את יכולת ההתרעה, אך אסור לממשלה ולצה"ל להתבסס רק על היכולת הזאת ולהתמכר לה. כאשר יש איום פוטנציאלי, יש להסיר אותו, כפי שאנו עושים היום בסוריה. המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים היה שלוש שנים לפניה, באוגוסט 1970, כאשר מצרים הפרה את הסכם הפסקת האש וקירבה לתעלת סואץ את סוללות טילי הנ"מ ואנו הבלגנו. מחיר ההבלגה היה נורא. שנים רבות נתנו לאיום מרצועת עזה ומלבנון להתעצם באופן מפלצתי, ללא נקיטת יוזמה וללא מתקפת מנע. התוצאה הייתה 7 באוקטובר. האם הלקח נלמד? ואם הוא נלמד, האם הוא לא יישׁחק עם השנים?

* למה לא העירו – אחרי שנה וחצי של הכחשה, לשכת רוה"מ מודה שהמזכיר הצבאי עודכן בהתפתחויות בליל 7 באוקטובר. אם כן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא האיש שלא העיר את רוה"מ. אך לכך יש ללשכת רוה"מ הסבר: "לנוכח הקביעה בהודעה כי לא מדובר באירוע דחוף, בחר שלא להעירו משנתו." ההסבר הזה הוא נכון. למה לא העירו את רוה"מ? כי לא פירשו נכון את הסימנים, ומכאן שזה לא נראה להם אירוע דחוף. הבעייה אינה שלא העירו אותו ואת שר הביטחון, אלא שזה לא נראה להם אירוע דחוף. ומה היה קורה אילו העירו את נתניהו? אילו העירו את נתניהו, מן הסתם היה הדבר מעיד שהם הבינו מה עומד לקרות, ואז כל התנהלותם היתה שונה. לכן, כל העיסוק בשאלה "למה לא העירו" ביזארי, ולא רלוונטי לכלום. הרבה יותר משמעותית השאלה למה לא העירו את החיילים במוצבים לכוננות עם שחר.

* ועדה לחקר הנרטיב – אנו נמצאים בעידן פוסט אמת. החלו בכך החוגים, שהיום מתקראים "פרוגרסיבים", כשעוד נקראו פוסט-מודרניסטים, בטרנד הרלטיביזם, שעל פיו אין אמת, רק נרטיבים. כל אחד והאמת שלו. ויש נרטיב הגמוני של המעמד הפריבילגי, ואותו צריך לקעקע וכו' וכו' וכו'. הימין הפופוליסטי, קודם בארה"ב ואח"כ בישראל, אימץ את האתוס הזה על כל חלקיו, וצירף אליו את המיתוס הקונספירטיבי על ה"דיפ-סטייט" של האליטות, שהנרטיב שלהם הוא ההגמוני בלה בלה בלה. הביביזם לקח את האתוס הזה עד הקצה.
כעת, לאחר הטבח הנורא, תוצאת המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, מובן מאליו שיש להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. אבל איך היא תגיע לחקר האמת, כאשר אין אמת, רק נרטיבים? וכך, התירוץ של נתניהו לברוח מהחקירה, הוא ש"צריך ועדה שכל העם יאמין בה," תוך שהוא מסית נגד שופטי ישראל, כדי שלא כל העם יאמין בוועדה. ובאיזו ועדה יאמין כל העם? ההצעה הפסיכוטית היא ועדה פוליטית, שחצי מחבריה יבחרו בידי הממשלה וחצי בידי האופוזיציה. כלומר, לא יהיו בה חוקרי האמת, אלא נציגי הנרטיבים. אלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אחראי ואלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אינו אחראי. כמובן שלציבור לא יהיה שום אמון בוועדה כזו, שלא יהיה בה כל ערך. וכיוון שזו ועדה פוליטית, שכל נציגיה מחויבים לנרטיב של הגוף הפוליטי ששלח אותם, וכיוון שהוועדה פריטטית – לא תהיה הסכמה ודבר לא ייצא מהוועדה. וזו מטרתו של נתניהו. אגב, הוא יודע שהאופוזיציה לא תיתן ידה לקרקס כזה, ואז הוא ירוויח פעמיים – גם לא תהיה חקירה וגם הוא יאשים את האופוזיציה שהיא טרפדה את החקירה.
חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. חייבים להגיע לחקר האמת על המחדל הנורא. חייבים להפיק לקחים כדי למנוע מחדל כזה בעתיד. ומן הראוי לשחרר את הוועדה מהעיסוק הפרסונלי של הטלת האחריות. מן הראוי שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, מפקד חיל האוויר, מפקד האוגדה וכל מי שנושא באחריות מעצם תפקידו, יתפטר מרצונו ויאפשר לוועדה לעסוק בעיקר. והאמת היא שרוב האנשים האלה כבר עשו כן ולבטח לקחו אחריות. כולם חוץ מהאחראי הראשי, המצוי במנוסה מוגת לב מאחריותו. אפס במנהיגות.

* הבכיין – מופע האימים של נתניהו השרלטן בכנסת, היה מפגן מבחיל של אדם שאיבד את עשתונותיו, מפחד חקירת המחדל. השפן הקטן והברחן, קרא את דפי המסרים של בנו הילדז היורד לגולת התפנוקים במיאמי. איזה ליצן ביביסט הגיב לי לפני זמן מה שנתניהו הוא, אחזו היטב... "ממלכתי". הוא לא מדבר כמו זה וזה וזה. הוא שומר על לשון נקיה. נכון, בדרך כלל הוא משתמש במעי הגס שלו, הילדז, כדי להעביר את מסריו בתעלות הביבים, תרתי משמע. והנה, כנראה בלחץ ממשפטו ומחקירת מחדלו, שהוא לא יצליח להימלט ממנה, הוא עמד ודקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה, את כל קשקושי הדיפ-סטייט. הבכיין שולט במדינה שנות דור, ועדיין מתבכיין ומתקרבן ומתמסכן ומספר קונספירציות עלובות על דיפ-סטייט דמיוני. אפס במנהיגות.

* מתגולל במבצעי מדיניותו – תחקיר השב"כ מעיד על כישלון איום ונורא של השב"כ, ועל עיוורון מוחלט בהבנת האוייב. לשבח השב"כ ייאמר, שהם לא עשו לעצמם הנחות, והציגו בתחקיר את כישלונם הצורב, לקחו אחריות וראש השב"כ אמר שיישא את הכישלון עד יומו האחרון. כיוון שמדובר בתחקיר אמת, הוצגו בו גם הניסיונות של השב"כ לשכנע את נתניהו לחסל את ראשי חמאס, שנתניהו דחה, ואת מדיניותו התבוסתנית והכושלת של נתניהו (ההגדרה שלי, לא שלהם. הם לא הגדירו, רק תיארו את העובדות), שעל פיה הם פעלו.
נתניהו, מר מחדל, מי שעשור וחצי של שלטונו, תוך שהוא מתהדר בהיותו "מר ביטחון", מוצו בבניין הכוח של חמאס לממדים שחזינו בטבח הנורא. והוא, האחראי מספר 1 הן בתוקף תפקידו והן בשל מדיניותו, דבק בברחנותו הפחדנית מאחריותו ובסיכול חקירת מחדלו. ובלי בושה, הוא ממשיך לתקוף בכל הכוח ובגסות את הכפופים לו, שאותם הוא מינה והם הגשימו את מדיניותו. כחלק ממנוסתו וגלגול אחריותו לכפופים לו הוא פועל להדחת ראש השב"כ, וכן בניסיון לסכל את חקירת החשדות לעבירות ביטחוניות חמורות בלשכתו, בפרשת "קטארגייט". אפס במנהיגות.

* עבודת אלילים – אין כאן שום עניין פוליטי. אין כאן שום עניין אידיאולוגי. אין כל קשר לימין או שמאל.
הראשונים שהיו צריכים לתבוע את התפטרותו של נתניהו בשל אחריותו למחדל הנורא, וביתר שאת בשל מנוסתו הפחדנית מאחריות, הם אלה שהצביעו לו. אדם אחד לא אמור היה לתמוך בו אחרי כישלון מוחלט כזה.
התמיכה בו אחרי 7 באוקטובר אינה רציונלית. זו עבודת אלילים לשמה.

[אהוד: בזכות עובד אלילים כמוני יש לך במה לדברי הסכלות והתועבה שלך על נתניהו].

* המיליציה של אוחנה – אוחנה הכלומניק, הסחבה של נתניהו, מתקנא בראש הכנופייה. גם הוא רוצה מיליציה פרטית. כזאת שמכה הורים שכולים.

* דברים חשובים יותר לעשות – מסתבר שלנשיא ארה"ב לא היו דברים חשובים יותר לעשות מאשר לצפות בעדותו של אלי שרעבי.
טראמפ הזמין את שרעבי לבית הלבן בעקבות הראיון.

* אין מחיר לחופש – "אין מחיר לחופש" שרה להקת "בנזין" בשירה "התחלה חדשה". איני יודע האם הביטוי מקורי שלהם או שהם השתמשו בביטוי קיים.
כך נכתב בתלמוד: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (ברכות ט' ע"ב). כלומר אותו אסיר העדיף לצאת לחופשי מיד חסר כל ולא להמתין עוד יום אחד ולצאת ברכוש גדול. כשצפיתי בראיון עם אלי שרעבי, הבנתי היטב את המדרש.

* אין זמן – בתחילת המלחמה הטפתי לעיקרון של "הומניטרי תמורת הומניטרי," כלומר להתנות את הסיוע ההומניטרי בשחרור החטופים. זה לא נעשה. וכעת ישראל מודיעה על הפסקת העברת הסיוע, כדי ללחוץ על חמאס לשחרר את החטופים. הלוואי שזה יצליח, אך אני בספק. מצור ללא מלחמה הוא דבר ממושך מאוד (בוודאי כאשר מחסני חמאס עמוסים לעייפה), וספק אם החטופים ישרדו אותו. אני בעד חידוש המלחמה בליווי מצור, אך רק אחרי שחרור החטופים. כעת, יש לקדם את שלב ב' של העסקה, והפעם בפעימה אחת. שום רמדאן ושום פסח ובלי הפוגות והארכות של הפסקת האש. אין זמן.

* הפנטזיה המשותפת לגדעון לוי ולי – כאשר צפיתי באמבוש של טראמפ וסגנו ואנס לזלנסקי, באופן טבעי ראיתי מיד את נתניהו על כסאו של זלנסקי, ונחרדתי. לא כי אכפת לי כל כך מנתניהו האיש, אלא כי אכפת לי מראש ממשלת ישראל. הרי לא זלנסקי האיש הושפל, אלא נשיא אוקראינה. וההשפלה אינה העיקר. העיקר היא הבגידה. והחרדה היא מפני בגידה כזו בנו, מצד טראמפ או מצד נשיא עתידי.
אני משער שרוב הישראלים שצפו בתמונות, דמיינו אף הם את ראש ממשלת ישראל בסיטואציה דומה. כך גם גדעון לוי. וואלה, גדעון לוי ואני דמיינו אותו תסריט! וכך כתב לוי:
"ובחלומי לא וולודימיר זלנסקי ישב שלשום בחדר הסגלגל בבית הלבן, אלא בנימין נתניהו. דונלד טראמפ וסגנו, ג'יי-די ואנס, השתלחו בנתניהו לעיני מצלמות העולם ואמרו לו שבסירובו להפסיק את המלחמה בעזה הוא מהמר על מלחמת עולם שלישית... [החלום] מחויב המציאות... מפגש טראמפ-זלנסקי היה יכול וצריך להתרחש גם עם נתניהו. כל מלה שהטיח טראמפ בזלנסקי רלוונטית כלפי נתניהו... ישראל ונתניהו מבינים רק כוח... דמו שיחה דומה בבית הלבן, כשעל הפרק סיום הכיבוש הישראלי. הוא היה מסתיים בעקבותיה במהירות גדולה יותר מכפי שנדמה לנו... בחלומי נתניהו מגיע לבית הלבן וטראמפ, האיש הנורא והמסוכן הזה, מאיים עליו כמו שאיים שלשום על זלנסקי. כבר למחרת בבוקר מתחיל תהליך הפירוק של קריית ארבע וקריית ספר. חלום."
גם את לוי לא מעניין נתניהו האיש, אלא ראש ממשלת ישראל. אבל כל מה שהוא חלום בלהות בעבור ישראלי נורמלי, הוא חלום רטוב בעבור לוי. תפיסת הטוב של האיש הזה, היא שטוב הוא מה שרע לישראל, המדינה השנואה עליו כל כך ושהוא שולל את קיומה. בראשית כהונתו של אובמה פרסם לוי פשקוויל שכותרתו "אנא, בכוח" – תחינה לאובמה שיפעל בכוח נגד ישראל. כשאובמה לא פעל על פי עצתו הוא כתב עליו שהוא הוא "בוגד בערכיו," האשים אותו שהוא "הצטרף לליכוד" ו"לאגף הניצי" שלו וכו' וכו'.
גדעון לוי הוא אנטישמי, על פי כל הגדרה אמיתית של אנטישמיות. האנטישמים הנחותים ביותר, הנפסדים ביותר, הנקלים ביותר, הם אנטישמים שנולדו לאימהות יהודיות; אוטואנטישמים.

* האוייב: אבו מאזן – הפרק האחרון של הסדרה "אויבים" ב"כאן 11", הוקדשה לאבו מאזן. זו כשלעצמה בחירה חשובה, כי יש מי שמכחישים את עצם היותו אוייב. מיהו אבו מאזן, כפי שהצטייר בפרק? אויב מר של הציונות ומתנגד עקרוני לקיומה של מדינת ישראל. אידיאולוג נוקשה שלא זז מילימטר מהאידיאולוגיה הפלשתיניסטית המכחישה כל זיקה של העם היהודי לארץ ישראל ורואה בציונות שלוחה של הקולוניאליזם המערבי בארץ לא להם. מכחיש שואה אנטישמי, שאת הכחשת השואה תיאר בעבודת "דוקטורט" באוניברסיטה סובייטית והוא דבק ב"ממצאיו" ההזויים עד היום. מה שלא בא לידי ביטוי בסרט הוא הכחשת עצם היות העם היהודי, ותפיסת היהדות כדת בלבד.
לצד נוקשותו האידיאולוגית, אבו מאזן פרגמטי במיספר נושאים. האחד הוא סוגיית הטרור. הוא ממשיך לטפח אידיאולוגיה של "מאבק מזוין", כלומר של טרור, במערכת החינוך ובשכר הגבוה למחבלים ובעיקר לרוצחים. רוצח אסיר עולם מקבל שכר כפול מהשכר הממוצע במשק הפלשתינאי, כל חייו. אבו מאזן מתייחס למימון המחבלים האסירים כאל קודש.
מצד שני, מאז גל הטרור הרצחני – ה"אינתיפאדה השנייה" הוא מתנגד בפועל לשימוש בטרור, כיוון שהוא ממיט אסונות על הפלשתינאים. הוא אף התעמת על כך עם ערפאת. את הטרור הוא המיר בפעולה מדינית נגד ישראל ולהחלשתה במוסדות הלאומיים. בנאומיו שם, הוא מטבל את האידיאולוגיה האנטי ציונית, השוללת מן השורש את הציונות ואת קיום המדינה, עם אגדות ושקרים פלשתינאיים על אודות ישראל, הציונות והיהודים. ביטוי נוסף לפרגמטיות שלו, היא התעקשותו לאורך כל השנים להמשיך לקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. כמובן שלא מאהבת מרדכי, אלא לצרכי הישרדות שלטונו. במקרה הזה, האוייב המשותף, חמאס, יוצר שותפות אינטרסים בין אבו מאזן לישראל.
אבו מאזן פרגמטי בנכונות להידברות ומו"מ עם ישראל, והיה הראשון בצמרת אש"ף שקרא לכך, אך ממש לא באשר לתכני המו"מ. מדובר במו"מ טקטי שנועד להביא להישגים לפלשתינאים ולהחלשת ישראל, ולקידום תוכנית השלבים להשמדת ישראל, ובשום אופן לא לסיום הסכסוך.
בראיון שנתן בראשית כהונתו כנשיא הרש"פ לאודי סגל בערוץ 2, הוא אמר שהוא רוצה לבקר בצפת אבל לא להתגורר בה, אלא להמשיך להתגורר ברמאללה. מיד קפצו אנשי ההונאה העצמית עם הבשורה הגדולה – הפלשתינאים מוותרים על דרישת "זכות" השיבה. כמובן שזו היתה שטות. הוא אמר משהו לא מחייב באשר לעצמו בלבד. למחרת התראיין בכלי תקשורת ערביים והבהיר חד משמעית שלא חלה שום תזוזה במחויבותו ל"זכות" השיבה וכך בעוד אינספור נאומים מאז ועד היום, ואילו על האמירה הלא חשובה לגבי עצמו הוא לא חזר. אך יש מי שעד היום מנפנפים בשטות הזאת. האמת היא שהוא מזוהה יותר מכל מנהיג פלשתינאי אחר עם תביעת השיבה. הוא היה לצד ערפאת בוועידת קמפ-דיוויד, שבה ההצעות מרחיקות הלכת עד טירוף של ברק נדחו, בגלל תביעת "זכות" השיבה. אבו מאזן היה תקיף וקיצוני בנדון. וכאשר אולמרט הציע לו הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, עד חולניות, הוא אפילו לא הגיב, בגלל תביעת השיבה.
יוסי ביילין התראיין לתוכנית, ופשוט מדהים איך האיש תקוע בדוגמות שכשלו, סרבן התפכחות של ממש. הוא מספר איך אמר לערפאת שצריך לדלג על הסכמי הביניים והציע לנהל מו"מ חשאי על הסכם השלום, וערפאת מיד הסכים ומינה את אבו מאזן למו"מ איתו, ואיך הם דנו וגיבשו הסכם שלום, וימים אחדים לפני שהציג אותו לרבין – בדיוק אז רבין נרצח. אחרת היה הסכם שלום. תמים? מיתמם? פרס זרק אותו מכל המדרגות, אז רבין היה מקבל את ההצעה? הרי חודש לפני הרצח רבין הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע ותוכנית ביילין-אבו מאזן מורכבת מחציית כל הלאווים של רבין. ואחרי כל מה שקרה אחרי אוסלו, הוא עדין מאמין שערפאת (!) רצה שלום?!
אבו מאזן התכחש לסיכומים עם ביילין. אבל כל הוויתורים של ביילין, שהיו מנוגדים לעמדותיה של ישראל, נרשמו והיו נקודת הפתיחה לכל מו"מ עתידי. זו עורמתו וחוכמתו של אבו מאזן. בפעם הראשונה בעל תפקיד ישראלי רשמי הציע לוותר על בקעת הירדן, ומאז בכל מו"מ ישראל ויתרה על בקעת הירדן. בפעם הראשונה נציג ישראלי קיבל עקרונית את הדרישה לנסיגה לקווי 4.6.67 והמציא את הפתרון ה"יצירתי" של "חילופי שטחים", כלומר ויתור על שטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על השארת גושי היישובים הגדולים ביו"ש בידי ישראל ביו"ש. כל אלה הם ניגוד מוחלט לעמדות רבין לפני הירצחו.
ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים, אישיות ישראלית רשמית הסכימה לוויתורים בירושלים. וסיפור ירושלים הוא אולי הדוגמה המוחשית ביותר למדרון החלקלק של הוויתורים. ביילין שבר את הטאבו ושני הצדדים החליטו שבירת ירושלים תהיה אל-קודס, אבל היא לא תהיה בעיר עצמה אלא באבו-דיס. אבו מאזן מעולם לא אישר זאת, כמובן, ואילו ביילין הציג זאת כהישג היסטורי – הפלשתינאים ויתרו על חלוקת ירושלים והכירו בירושלים כבירת ישראל. כך הוא כתב בספרו "לגעת בשלום":
"ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלסטינית ובבירתה. הפלסטינים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).
חמש שנים מאוחר יותר, לקראת יציאת ברק לקמפ-דיוויד, כאשר ביילין כבר הבין שברק ירחיק לכת מעבר להסכם ביילין-אבו מאזן, הוא ניהל קמפיין למען נסיגה מהשכונות הערביות בירושלים. "סבא שלי לא התפלל לשועפט." בסוף ברק עקף אותו והסכים לחלוקת העיר עצמה כולל העיר העתיקה, ולא זו בלבד שביילין תמך בכך בהתלהבות – כאשר ערפאת דחה את הצעות ברק ופוצץ את המו"מ, ביילין האשים את ברק, שהוא לא באמת הפך כל אבן...
אפרופו אבן, אפשר לומר שאבן שזרק לבאר פוליטיקאי פזיז, נמהר וחסר אחריות, אלף אנשים אחראיים ורציניים יתקשו להוציא.

* פלשתינאי אנטי ישראלי – הצגת הסרט "אין ארץ אחרת" כסרט "פלשתינאי-ישראלי" חוטאת לאמת. אין זה סרט פלשתינאי-ישראלי אלא סרט פלשתינאי אנטי-ישראלי, שבין יוצריו – משת"פים ישראלים. זה סרט תעמולה, המתאר באהדה מאבק של התיישבות פלשתינאית בלתי חוקית נגד מימוש פסיקת בג"ץ שיש לפנות אותם.
מה דעתכם? האם הסרט הבא של היוצרים ה"פלשתינאים-ישראלים" יהיה על הטבח בניר עוז?

* סדר עדיפויות לאומי – סקופ! השר גולדקנופף דורש להוסיף מיליארד ש"ח למילואימניקים.
סתאאאם. הוא דורש את התוספת לישיבות ההשתמטות. למימון ההשתמטות.
קוראים לזה: סדר עדיפויות לאומי.

* אתגר התקומה – הגליל העליון עומד בפני אחד האתגרים הגדולים ביותר שבפניהם עמד מאז הקמת איילת השחר וכפר גלעדי לפני למעלה ממאה שנה – אתגר התקומה, לאחר הפינוי הארוך. זו הזדמנות למנף את השבר להתפתחות והתקדמות רבתי בכל תחומי החיים, ברוח ה"אף על פי כן" הציוני.
לשם כך, דרושה לאזור הנהגה שיודעת לזהות את גודל השעה – שעת רצון, ולהוביל מהלך היסטורי כזה.
ניסן זאבי (אגב, ניסן במלרע) הוא מנהיג כזה. כשכן מלמעלה, אני מייחל לניצחונו בבחירות לראשות המועצה האזורית גליל עליון, ומאחל לו הצלחה!
זו רשומה שפרסמתי ביום שלישי, שעה קלה לפני שנפתחו הקלפיות. עד שעת שליחת הצרור טרם נודעו התוצאות.

* איפוק זה כוח? – נכנסתי לבית המועצה האזורית, לישיבת מליאת המועצה. בדיוק כשנכנסתי, יצא משם ראש המועצה אורי קלנר ולצידו שר, שלא אנקוב בשמו רק אומר שהוא מדושן עונג.
אורי הציג אותי בפניו, לחצנו יד, וכדי לא להביך את ראש המועצה, התאפקתי ולא אמרתי את דעתו עליו.
נכון שמגיע לי פרס נובל לאיפוק?

* ביד הלשון: מדינת חסות – מתוך מאמר של צבי בראל ב"הארץ": "טורקיה, שהפכה עצמה במהירות למדינת החסות של סוריה אחרי נפילת משטר אסד, שואפת להיות יותר מרק שותפה עיקרית במפעל השיקום האדיר של המדינה שנחרבה בארבע עשרה שנות מלחמת האזרחים."
למה מתכוון בראל כשהוא מגדיר את טורקיה "מדינת חסות של סוריה"? הוא מסביר זאת בהמשך המאמר. הוא מתכוון שטורקיה לוקחת את סוריה תחת חסותה. אולם זה ההיפך המוחלט ממדינת חסות. במשוואה הזאת, מדינת החסות אינה טורקיה, אלא סוריה.
הנה הגדרת גוגל למדינת חסות: "מדינת חסות היא מדינה או יישות אזורית ופוליטית בעלת זהות עצמית, המקבלת על עצמה כניסה למערכת יחסים לא שוויונית עם מעצמה גדולה וחזקה ממנה. זוהי טריטוריה תלויה הנהנית מאוטונומיה ברוב ענייניה הפנימיים, תוך הכרה בסוברניות של מדינה חזקה יותר מבלי להיות מסופחת אליה." זה בדיוק התיאור של בראל, אך הוא הפך את מען ההגדרה. מדינת חסות היא המדינה החלשה שתחת חסות המדינה החזקה, ולא המדינה נותנת החסות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com