אסטרולוג, 2001

פרק עשירי

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

"דללק דאייר

וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

"כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"

"בריאות גופך ושלומך."

"מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"

"למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."

"אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

"מברוכ!"

"בכוח, יא שבאב!"

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

"אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

"הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

"עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא