* תובנות לרמטכ"ל החדש – אייל זמיר, הרמטכ"ל החדש, הוא מפקד צבא העם; צבאה של אומה במלחמה. אנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כולל כאלה שחתומים עמנו על הסכמי שלום, השוללים את זכות קיומנו וחותרים להשמידנו. הם ינצלו כל חולשה כדי לפגוע בנו. ב-7 באוקטובר למדנו בדרך הקשה שזאת המציאות. אגדיר זאת אחרת – ברירת המחדל במזרח התיכון היא טבח 7 באוקטובר. בזמן ובמקום שבהם לא נהיה או נהיה חלשים, זה מה שיקרה.
צה"ל חייב להיות צבא גדול, חזק, חכם, התקפי ויוזם. את מקום ההתמכרות לשקט, ההבלגה, ההכלה והתגובתיות, יש להחליף בתפיסה של מתקפת נגד מקדימה, בסיכול איומים על גבולנו בעוד מועד ובחתירה לניצחון ולהכרעה בכל עימות. יש למחוק מן הלקסיקון אמירות ש"אי אפשר לנצח". חובה לנצח.
כחלק מתפיסת אומה במלחמה, יש לשלב את האזרחים באזורי הספר בהגנת הגבולות במסגרת ההגמ"ר.
אייל זמיר הוא הרמטכ"ל הראשון שנכנס לתפקידו בעיצומה של מלחמה. המלחמה בעזה לא תסתיים בתיקו ולא בניצחון בנקודות. היא יכולה להסתיים באחת משתי האפשרויות: ניצחון של ישראל או ניצחון של חמאס, שהוא ניצחון של הטבח. ניצחון של חמאס יחליש את ישראל מאוד ויעודד את התוקפנות נגדה. מהו ניצחון של חמאס? כל מה שאינו ניצחון ישראלי. מהו ניצחון ישראלי? מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי, שחרור כל החטופים, גריעת שטח מרצועת עזה וחופש פעולה מוחלט לצה"ל ולמערכת הביטחון בעזה ביום שלמחרת. המשימה הדחופה ביותר היא החזרת החטופים. לאחר מכן, יש לחדש את המלחמה, בלי למצמץ, בלי הכבלים שהיו על ידי צה"ל עד עתה, ולצאת למלחמת בזק להכרעת האוייב.
האיום הגדול ביותר על ישראל הוא איום הגרעין האיראני. על ישראל לתקוף את הגרעין האיראני, במטרה להשמידו או לפחות להחזיר את המיזם שנים אחורה. המשימה הזאת חייבת להתבצע בתקופה הקרובה.
ישראל היא מדינה דמוקרטית וצה"ל כפוף לממשלה. מי שקובע ויקבע גם בעתיד את מדיניות הביטחון הוא הדרג המדיני. כך ראוי. אבל לצה"ל יש תפקיד משמעותי כגורם הדוחף לאקטיביות ויוזמה וכגורם דרוך כמו קפיץ, מוכשר ומיומן לביצוע כל החלטה של הדרג המדיני. שילוב של ממשלת התמכרות לשקט, פייסנות, הבלגה, הכלה ופאסיביות עם צמרת ביטחונית של סוסים עייפים, עצלים ומתמסרים בקלות לתבוסתנות של הממשלה ומאמצים את הקונספציה של ראש הממשלה, הוכח לפני שנה וחצי כשילוב קטלני. זמיר אינו אחראי על הצלע המדינית במשוואה, אבל הוא נושא באחריות להבטיח שהצלע הצבאית תהיה של סוסים דוהרים, חותרים למגע.
על זמיר לעמוד איתן בלחצים הפוליטיים להפוך אותו משת"פ של חוקי ההשתמטות. המחויבות שלו היא לאמת ולצורך הביטחוני – על כולם להתגייס. אסור לו לדקלם שקרים שראש הממשלה ושר הביטחון ידרשו ממנו, כדי להקל עליהם בקידום חוקי ההשתמטות. עליו לערוך את צה"ל לקליטת החרדים, באמצעות הקמת יחידות כדוגמת חטיבת חשמונאים, ישיבות הסדר חרדיות, ומאחזים לאורך הגבולות, שלוחמיו ישלבו הגנה על הגבול עם לימוד תורה, במתכונת היאחזויות הנח"ל ששילבו עבודה בחקלאות עם הגנה על הגבול.
זמיר יודע שמרגע שנכנס לתפקיד הוא יהיה שק החבטות של ראש הממשלה הכושל וסנשו כ"ץ פנשו שלו. שהוא יהיה האשם המוחלט בכל כישלון ויודר לחלוטין משותפות באחריות על כל הצלחה. הוא יודע עם מי יש לו עסק ולמה הוא נכנס, אך מחויבותו לביטחון ישראל הביאה אותו לקחת על עצמו במודע את האחריות, על כל המחירים הכרוכים בה.
חזק ואמץ!

* כף הזכות – אני נותן קרדיט לרמטכ"ל החדש שהחלטתו לא לקדם את הגרי היא עניינית על פי שיקול דעתו המקצועי, ולא ניסיון לרצות את נתניהו וכ"ץ.
עם פרישתו של הגרי, אני מצדיע לו כאזרח, על תפקודו במלחמה, בעיקר בתחילתה. כאשר ראש הממשלה עשה במכנסיים וגם שאר הבכירים נעלמו – הוא עמד מול הציבור, הקרין ביטחון ואנושיות, אמינות, בהירות ומנהיגות, שהציבור היה צמא להם. "שעת הסיפור" היומית איתו הייתה מצוינת. לנוכח חוסר התפקוד של המערכות, מערך הדוברות בלט בתפקוד מצוין.
במהלך הזמן הוא עשה שגיאות. החמורה שבהן היתה אמירתו האומללה, שאי אפשר לחסל את חמאס כי חמאס זה רעיון. כאשר מטרת המלחמה הרשמית והמוצהרת היא מיטוט חמאס, מסר כזה מדובר צה"ל הוא הרסני. מקצועית, זה ביטוי לתפיסה תבוסתנית. כשמדברים על מיטוט חמאס, אין הכוונה לחיסול הרעיון, אלא למיטוט כוחו הצבאי והטרוריסטי, כך שיישאר רק רעיון.
אך למרות השגיאות, במאזן שלו כף הזכות גדולה הרבה יותר מכף החובה.

* רמטכ"ל על הכוונת – הדבר הדומה ביותר לביביסטים האוטומטים הוא הרל"ביסטים האוטומטים. אותו חוסר אמון טוטלי. אותה נטייה לקונספירציות. אותו זעם קדוש עם קצף על השפתיים. אותה דיכוטומיה מוחלטת וחלוקה ל"הם" ו"אנחנו", שבה מי ששייך ל"הם" הוא כליל השלילה ומי ששייך ל"אנחנו" הוא כליל השלמות. ואתה עדריות ואותה דקלמנות של דפי מסרים.
כת הרל"ביסטים האוטומטים סימנה את הרמטכ"ל אייל זמיר. הוא על הכוונת וכל החלטה שלו נגועה. עוד לא חלפו יומיים מכניסתו לתפקיד, ואלפי אוטומטים משתפים זה את זה ומתחרים ביניהם מי יגדף ביתר קיצוניות – סמרטוט של שרה, בובה של ברדוגו וכו' וכו'. לא מאה ימי חסד, לא מאה שעות חסד, גם לא מאה שניות חסד. זמיר הוא בעבור הרל"ב האוטומטים מה שהרצי הלוי היה בעבור הביביסטים האוטומטים, מהרגע שתעשיית השקרים וההסתה סימנה אותו.
הרמטכ"ל הדיח את הגרי. אגב, זה לא מדויק, אך לצורך הדיון נניח שזו היתה הדחה. אפשר לתמוך בהחלטה או להתנגד לה. אבל כפי שאצל הביביסטים זו הדחה של נציג החונטה, כך אצל תמונת הראי שלהם, הגרי הוא "שלנו" כלומר הוא כליל השלמות וה"בובה של ברדוגו", שהוא כליל השלילה, הדיח אותו. כי שרה משתלטת על צה"ל. והוא כבר תקוע עמוק בתחת של ביבי. (הכול ציטוטים מדויקים). הנה, רק יומיים הוא רמטכ"ל, וכבר צה"ל אישר לחב"דניקים להתפלל בקבר רב אשי על גבול לבנון ואיבטח אותם. וזה בכלל... שולפים את הנרטיב השקרי על נפילת גור קהתי, וחיילי צה"ל מסכנים את חייהם כדי להגן על משתמטים (רבים מהחב"דניקים דווקא מתגייסים) וכו'. ולמה נתנו להם להיכנס ללבנון? הלו הלו, זה לא לבנון. קבר רב אשי הוא בשטח ישראל, על פי הגבול שהאו"ם קבע בנסיגת צה"ל ב-2000. חיזבאללה הקים מוצב מול הקבר, ועל פי מדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר, במקום לסלק את המחבלים, לא איפשרנו ליהודים לעלות לקבר. אבל היום כבר אין שם חיזבאללה, והמדיניות בלבנון כבר אינה של התמכרות לשקט ואך טבעי ומוצדק, ובעצם מובן מאליו, שיש לאפשר ביקורים ותפילות בקבר, ובלבד שהם בתיאום ובצורה מסודרת. אגב, סביר להניח שהאישור והתיאום היו עוד לפני יום רביעי, אבל קל להציג זאת ככניעה של זמיר לחרדים.

* לוין חותר לכוח מוחלט – ביום שבו נכנס אייל זמיר לתפקידו כרמטכ"ל, הכול דיברו בעיקר על דבר אחד – אנחנו עוד במלחמה. הרמטכ"ל עצמו אמר בישיבה הראשונה של פורום מטכ"ל בראשותו, ששנת 2025 תהיה שנת מלחמה.
במלחמה, תפקידה של ההנהגה ללכד את העם. זהו צורך ביטחוני חיוני ראשון במעלה. אבל הממשלה, בעיצומה של המלחמה, עושה הכול כדי להעמיק את הקרע, והיא עושה זאת ביודעין. כך במופע האימים של נתניהו, שמעל דוכן הכנסת מיחזר את הקונספירציות המטורללות על "דיפ-סטייט"-שמיפסטייט דמיוני, כמו אחרון הטוקבקיסטים. וכעת הוא ולוין מקדמים בדחיפות יוזמה להדחת היועמ"שית, מעשה שהם יודעים שיקרע את העם וייתפס בידי חצי עם כהכרזת מלחמה. ברור שהדחיפות בפעולה להדחתה כמו הפעולה להדחת ראש השב"כ היא החקירה, מחויבת המציאות, של פרשת קטארגייט. ההתנהלות הזאת היא חבלה בעליל במאמץ המלחמתי.
במכתבו של לוין, "כתב האישום" ההזוי לבהרב מיארה, הוא ציטט את אמרתו המפורסמת של הלורד אקטון: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." האם זה הומור ציני או מקרה קיצוני של חוסר מודעות עצמית? הרי כל מעשיו הכוחניים נועדו להביא לשלטון מוחלט. בהיותו יו"ר הכנסת הוא הפך אותה לאסקופה נדרסת של הממשלה. בראיונות עימו הוא אמר בגלוי, ללא היסוס, שהוא שליחו של ראש הממשלה. הוא אפילו לא ניסה להסוות זאת באיזו מראית עין של עצמאות הכנסת. היו"ר הנוכחי, אוחנה, הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. מטרת המהפכה המשטרית היא להכפיף למעשה גם את הרשות השופטת לרשות המבצעת, וכפי שהוא עצמו הודה בשיחה סגורה שהוקלטה, זו לא דמוקרטיה. יועמ"שית חזקה היא ההיפך מכוח מוחלט, כי היא מאזנת ובולמת את כוח השלטון, כדי לוודא שהממשלה תפעל על פי החוק. משמעות שומרי הסף היא מניעת שלטון מוחלט. ברור שכל פעולותיו וכל מעשיו של לוין נועדו ליצור שלטון מוחלט והכפפת כל רשויות השלטון לראש הממשלה, שיעמוד מעל החוק. אכן, צדק הלורד אקטון, ואם מזימותיו של לוין תתממשנה ניווכח איך כוח מוחלט משחית באופן מוחלט. הוא יושב בשלטון, ועל פי התרבות הביביסטית מיילל ומתבכיין שהכוח המוחלט נמצא אצל אחרים. ותחת הטענה חסרת השחר הזאת, בתרבות הביביסטית ראש הממשלה אינו אחראי על קריסת תפיסת הביטחון שהוא הנהיג, ב-7 באוקטובר.
ממשלה, שבמקום להילחם בחמאס נלחמת במדינת החוק, לא תוביל את מדינת ישראל לניצחון.

* לא בידיים נקיות – ימים אחדים לאחר נאום לוין שבו הציג את המהפכה המשטרית, פרסמתי מאמר שכותרתו: רפורמה קונסטרוקטיבית. במשך שלושים שנה מתחתי במאות מאמרים ביקורת על מערכת המשפט, על האקטיביזם השיפוטי המוגזם, על משפוט היתר של החברה, על תפיסת "הכול שפיט", על הצורך לפצל את תפקיד היועמ"ש. במאמר, הבעתי תמיכה ברפורמה, שתהיה שונה לגמרי מהמהפכה המשטרית, כלומר מטרתה לא תהיה השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, אלא שינויים קונסטרוקטיביים לתיקון מה שהתקלקל, בלי לשפוך את התינוק עם המים. בכל הנושאים שבהם עסקה המהפכה המשטרית הצעתי תיקונים קונסטרוקטיביים, למעט נושא אחד – הוועדה למינוי שופטים. וכך כתבתי: "בנושא אחד אין מקום לשום פשרה – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. בנושא הזה כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט. ואכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל, היתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים. כפי שראינו בבג"ץ דרעי, גם השופטים השמרנים מחויבים לחוק, לצדק ולטוהר המידות ואינם עושי דברו של השלטון, הקופצים דום לגחמותיו ולהחלטות מושחתות. התגובה הפרועה של הממשלה להחלטה המובנת מאליה של בג"ץ, מעידה שהם אינם רוצים שופטים שמרנים, אלא עושי דברם. אם איננו רוצים להידרדר למינוי חברי מרכז וקבלני קולות לשופטים, יש לסכל את רעיון העוועים של השתלטות הממשלה על בית המשפט, באמצעות מינוי השופטים."
זו דעתי גם כעת. ואף על פי כן, למרות שאני מתנגד עקרונית לפשרה בנושא הוועדה למינוי שופטים, ויודע שכל שינוי יהיה לרעה, בירכתי על פשרת לוין-סער, למרות שהיא פחות טובה מהמצב הנוכחי. בירכתי עליה משתי סיבות. האחת, היא עצם הנכונות, אחרי שנתיים, לפשרה והסכמות. השנייה, כיוון שיש בה נסיגה מההצעה המקורית להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים.
מה פירוש בירכתי? סברתי שהיא מתאימה להיות בסיס לדיון ולמו"מ על הסכמה לאומית רחבה. בוודאי שלא להעלאה באופן חד-צדדי לחקיקה בלי הידברות וללא הסכמה. הסכמה היתה כוללת את הקפאת כל חוקי המהפכה. והנה, המהפכה נמשכת בכוחנות וברוטליות ומגיעה לשיאה בניסיון להדיח את היועמ"שית מתוך כוונה למנות בובה שתתיישר ולא תעמוד על כפיפות הממשלה לחוק. מסתבר שיריב לוין לא ניגש בידיים נקיות לפשרה.
בתוך הסיטואציה הזאת, ודאי שאין כל מקום להסכים לפגיעה בשיטה המצוינת של מינוי שופטים בישראל.
וכעת, גם יזהר שי, שיחד עם דדי שמחי, שניהם אבות שכולים, היה השושבין של ההסכמה, הודיע בצדק שהוא מושך את ידיו ממנה.

* קיצור תולדות ההתקרנפות – גדעון סער מינה את בהרב מיארה ליועמ"שית והיום הוא תומך בהדחתה.
זה לא יעזור לו. כשיגיעו הפריימריז, "חבריו" ישלפו את "2014".

* הכישלון של היועמ"שית – אם היועמ"שית לא הצליחה לסכל את מינויו של ראש כנופייה, [----] סדרתי מנעוריו, אדם שעבריינותו אומנותו, לשר האחראי על האכיפה ועל המשטרה, והיא לא הצליחה לסכל את הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו, היא לא הצליחה בתפקידה.

* ביביאולוגיה – אין שום אידיאולוגיה שיכולה להסביר את התמיכה בנתניהו אחרי מחדל שבעה באוקטובר. אין שום אידיאולוגיה שיכולה לתרץ את התמיכה במנוסתו הפחדנית מאחריותו.
זו לא אידיאולוגיה. זו ביביאולוגיה. זו עבודת אלילים נטו. בעולם רציונלי, הראשונים שהיו אמורים לתבוע את התפטרותו הם מי שהצביעו לו.

* עבודה זרה – מי יגלה עפר מעיניך, אברהם אבינו עליך השלום.
היה כדאי לריב עם המשפחה ולנתץ את הפסלים של אביך וללכת לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ולצאת למסע הגדול של המונותאיזם, כדי שבחלוף ארבעת אלפים שנה בניך יעבדו עבודה זרה – עבודת האלילים הנחותה ביותר, פולחן האישיות?

* מי חברך – לשכת נתניהו וקטאר מתגוללים על השב"כ. אמור לי מי וגו'.

* שעון מעורר – נתניהו מתבכיין שלא העירו אותו... הנה, שבוע לפני שבעה באוקטובר ליברמן ניסה להעיר אותו. הוא סייר בנגב המערבי וכך הוא אמר לערוצי הטלוויזיה: "12 ימים בלוני תבערה, שריפות, מטענים, ירי אקדחים, ניסיונות לפרוץ את הגדר. שום דבר לא מזיז לממשלת ישראל. אף שר לא התקשר, לא הגיע לעוטף עזה, לא נפגש עם התושבים, לא נפגש עם ראשי הרשויות. אתמול, בהערכת מצב אצל ראש הממשלה, הוחלט להיכנע לטרור! הסיכום – שממשלת ישראל תפנה לקטארים להגדיל את העברת הכספים מ-10 מיליון דולר ל-15 מיליון דולר בחודש. לחמאס מותר להמשיך בפיגועי טרור ביו"ש, בירושלים, בתוך ישראל. מותר להם לשגר רקטות על יישובי הגלבוע. הם ממשיכים לזכות בחסינות. כלומר יש התחייבות של רוה"מ נתניהו שאף אחד לא חוזר לסיכולים ממוקדים. הם יכולים לצאת לברך על רצח יהודים ולהרגיש חסינים, מוגנים לחלוטין. ככה נראית כניעה לטרור!"
אך נתניהו בחר להמשיך לישון. טוב, הרי ליברמן סמולני.

* למי אכפת יותר – אם נשיא ארה"ב היה טוען שצה"ל צריך לחלץ את החטופים בפעולה צבאית, וחוזר על כך השכם והערב בכל נאום ובכל ראיון ולוחץ על ממשלת ישראל לעשות כן. ואילו ראש ממשלת ישראל, שצריך להחליט על כך, מבין שההיתכנות המבצעית להצלחה אינה גבוהה ופעולה כזו עלולה לסכן את חיי החטופים והחיילים ולכן אינו שש להחליט על פעולה כזו – האם משמעות הדבר שלנשיא ארה"ב אכפת מהחטופים יותר מאשר לראש הממשלה? ודאי שלא. זה אומר שנשיא ארה"ב נמצא מעבר לאוקיינוס, הוא אינו חי את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית והוא לא יישא באחריות להחלטה.
כך הדבר גם באשר לעסקת חטופים. אני שומע, הן ממשפחות חטופים והן מאנשים במערכת הפוליטית את הטענה שלנשיאי ארה"ב, קודם ביידן ועכשיו טראמפ, אכפת יותר מלראש ממשלת ישראל מהחטופים, כי הם דוחפים לעסקה והוא מתמהמה. אבל בינינו לבינם מפריד אוקיינוס, ונשיאי ארה"ב לא ישלמו את מחיר העסקה. אני תומך בעסקה וגם בהליכה לשלב ב', אבל אני מודע לכך שזו עסקה רעה מאוד, מסוכנת ונשלם עליה מחיר כבד. ראש הממשלה לקח סיכון גדול כשחתם על העסקה ואך טבעי שהוא מהסס מאוד באשר לשלב ב'. כי בסופו של דבר, הביקורת על התוצאות תופנה, בצדק, אליו, לא לטראמפ.
אגב, להערכתי נלך לשלב ב'.

* סכנת המו"מ – שום דבר טוב לא יכול לצאת ממו"מ בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין. מו"מ, מטבעו, מוביל לפשרה. ואילו בנושא זה אין מקום לשום פשרה. יש לפרק את כל מיזם הגרעין האיראני ואת כל מתקני הגרעין. אסור להתפשר על כך. והרי אין שום סיכוי שאיראן תסכים לכך, כי מבחינת המשטר השגת הנשק הגרעיני היא מצווה דתית ג'יהאדיסטית, הן להבטחת קיומו הנצחי של משטר האייאתולות באיראן והן כדי לממש את מטרותיה להשתלט על המזה"ת בדרכה להשתלט על העולם. כל פשרה, תהיה ויתור על התפרקותה של איראן ממיזם הגרעין, תמורת תרמית ואחיזת עיניים שנועדו להבטיח את המשך המיזם. כל עסקת גרעין עם איראן היא אסון. אך הסכנה היא גם בעצם המו"מ, גם אם לא יסתיים בעסקה. הימשכות המו"מ היא מריחת זמן כדי לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. אין זמן לתהליכים כאלה. את הגרעין האיראני יש לחסל בפעולה צבאית, רצוי משותפת של ארה"ב וישראל, עדיפות שניה בידי ישראל בתמיכה אמריקאית והאפשרות השלישית – בפעולה ישראלית גם בהתנגדות ארה"ב (כפי שהיה בהשמדת הכור העיראקי).
החיזור של טראמפ אחרי חמינאי, שמזכיר את החיזור שלו אחרי נשיא צפון קוריאה קים, מסכן את ישראל. ישראל צריכה לעשות הכול כדי למנוע מו"מ על עסקת גרעין.

* מלחמת האזרחים בסוריה חיה ובועטת – בנובמבר 2024 כבש אחמד א-שרע, הידוע בכינויו אל-ג'ולאני בסערה את סוריה והפיל את משטר אסד. דומה היה שתמה מלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים חיה ובועטת ואינה הולכת לשום מקום. אל-ג'ולאני עומד מול המיעוט הכורדי, המיעוט הדרוזי והמיעוט העלאווי, המודעים למה שיתרחש אם האיסלמיסט הסוני הקנאי ימשול בהם. שלושת המיעוטים אינם מתכוונים להתמסר בקלות.
העדה העלאווית היא עדתו של אסד. 54 שנות שלטונה הרודני הרצחני של משפחת אסד הפכה את העלאווים לשנואי כל העדות. העלאווים יודעים שהם מועמדים לג'נוסייד מידי אל-ג'ולאני. והם נלחמים. ומסתבר שכוחם במותניהם, הם נוחלים הצלחות וניצחונות על צבאו של אל-ג'ולאני. אלה ואלה אויבים מרים שלנו. היאת תחריר א-שאם, ארגונו של אל-ג'ולאני, השולט היום ברוב סוריה, הוא ארגון אל-קאעדה בואך דאעש ופרוקסי של ארדואן. העלאווים הם בעלי בריתם של האיראנים ושל חיזבאללה. אלה ואלה מהווים איום על ישראל.
מה ישראל צריכה לעשות, כדי להבטיח את ביטחונה? להישאר ולהתבסס על כתר החרמון ובמזרח הגולן. להדק את הברית עם הדרוזים ולהפוך את האזורים הדרוזיים לאזור השפעה ישראלית. לסייע לדרוזים להקים צד"ס – צבא דרום סוריה, בדומה לפרוקסי שהיה לנו בלבנון – צד"ל (רק בלי לבגוד לו כפי שבגדנו בצד"ל), ולכרות ברית עם הכורדים.

* אויב מר – העלאווים בסוריה מבקשים מישראל להציל אותם מטבח של השלטון האיסלמיסטי. ישראל חייבת להגן על הדרוזים. אין לה סיבה להגן על העלאווים. העלאווים הם תומכי אסד, אחד מראשי ציר הרשע האיראני והשותף של חיזבאללה. הם אוייב מר שלנו.

* לא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים – הצבעתנו באו"ם נגד אוקראינה, אינה נותנת לי מנוח. איך דווקא אנחנו, שכה סובלים מהצביעות של מדינות שמצביעות נגדנו ופועלות נגדנו ונגד הצדק והמוסר מתוך אינטרסים, נוהגים כך ומצביעים נגד אוקראינה ובעד הרשע הפוטיני, התוקפנות הרוסית ובעצם גם בעד הברית הרוסית עם איראן? שגרירנו באו"ם דני דנון נהג לספר, בקדנציה הקודמת שלו בתפקיד, על השגרירים הזרים שבארבע עיניים אמרו לו דברים הפוכים לאלה שאמרו מעל דוכן הנואמים ומנוגדים להצבעותיהם. והנה, גם אנחנו נוהגים כך.
מטרידה מאוד ההתבטלות שלנו מול טראמפ, כאילו היינו הכוכב ה-51 בדגל האמריקאי. איני מתעלם מהמורכבות, מהרגישות ומהאינטרס בקרבה לטראמפ. לכן, יכולתי להבין איכשהו היעדרות מן ההצבעה. שהשגריר בדיוק יהיה חייב לרוץ לשירותים לפני ההצבעה. אבל לא הצבעה בעד הרֶשע.
אני לא פחות מודאג מהתמיכה הציבורית בהתנהגות הצינית, לרוב מתוך "ככה העולם עובד" ועיתים אף אימוץ העמדה הטראמפית-פוטינית נגד אוקראינה וזלנסקי.
אמר אדריכל המדינה, דוד בן גוריון, בנאומו המכונן "ייעוד וייחוד" בפני הפיקוד העליון של צה"ל ב-1950: "העם היהודי, שהגיע אחרי אלפי שנות נדודים ותלאות בכל קצווי תבל לראשית תקומתו הממלכתית בארץ מכורתו – לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה: לשלב גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל, ולא ירוקן עצמאותו הלאומית מתכניה האנושיים האוניברסליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית הימים. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלות מחשבתית ומוסרית אינה מתיישבת עם קוממיות ישראל. העצמאות לא ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בענייניים יהודיים – ותלות בעניינים אנושיים עולמיים. העניין היהודי כולל עולם ומלואו, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פירושה ראיית המרכז, השורש, המוצא בתוכנו אנו, וקביעת דרכנו בהווה ובעתיד, ביחסי פנים וביחסי חוץ, בשאלות ההווה ובשאלות העתיד – מתוך חירות גמורה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאוויינו וחזוננו, ללא כל תלות בשום מרות חיצונית זרה, גדולה או קטנה... מהות תוכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה – זהו הסירוב לקבל שיפוט זר, בניגוד למצפונו, גם כשמאחורי השיפוט הזר עמדו כוחות פיזיים עליונים."

* ממשיכים לממן את ההשתמטות - במקום ניתוח חירום לניתוק החברה החרדית מעטיני תקציב המדינה כדי להבריא אותה, הממשלה הכניסה את תקציבי ההשתמטות ומוסדות ההשתמטות לבסיס התקציב. כאילו ברגע שכספים קואליציוניים מועברים לבסיס התקציב, זה פחות מסריח.
במקום שהממשלה תוביל מהלך לאומי של ביטול הסדר "תורתו אומנותו" והחלה בפועל של חוקי המדינה על החברה המשתמטת, היא ממשיכה לשפוך מיליארדים על מימון ההשתמטות. כל זאת, בזמן מלחמה קשה, ארוכה ועקובה מדם, כשהמילואימניקים משרתים מאות ימים בהגנה על המולדת, ובמיסים שהם משלמים הם גם מממנים את ההשתמטות ואת המשתמטים.

* אצבע משולשת – היה לי עניין רב בבחירות של שכניי, למועצה האזורית גליל עליון ולעיריית קריית שמונה. אני מאוכזב מתוצאה אחת ומרוצה מתוצאה אחרת.
תמכתי במועמדותו של ניסן זאבי לראשות המועצה האזורית גליל עליון. אני רואה בניסן מנהיג צעיר ומבטיח שיכול להוביל בהצלחה את תקומת הגליל העליון אחרי המלחמה. אני משוכנע שהוא ימצא את הדרך להוביל במישור האזורי והלאומי. אני מקווה שאסף לנגלבן שנבחר, ידע לקדם בהצלחה את המשימה ההיסטורית של תקומת הגליל העליון.
בקריית שמונה נבחר ראש העיר אביחי שטרן לקדנציה שניה. שטרן, אף הוא מנהיג צעיר ומבטיח, חטא חטא איום ונורא. אמנם הוא איש ליכוד, אבל הוא נאבק במלחמה למען עירו ולא היסס להתמודד עם הממשלה ולבקר אותה על הפקרת הצפון בכלל וקריית שמונה בפרט. נתניהו, שהיה בטוח שקריית שמונה נמצאת בכיסו, החליט שהגיעה שעת נקם ושילם. הוא העמיד עסקן ליכוד ומקורב למשפחה, אלי זפרני, להתמודד נגד שטרן. בעיצומה של המלחמה, כאשר הואיל לבקר בקריית שמונה, הוא החרים את ראש העיר ובמקום זאת נפגש עם זפרני, הפרוקסי שלו. זפרני הוא אדם נאמן. הוא יודע למי עליו להיות נאמן. וכאשר יש סתירה בין נאמנות לעירו לנאמנות לנתניהו, הוא לא יתבלבל כמו שטרן. נתניהו התגייס כל כולו למערכת הבחירות. שלח את שריו, שבמזמן המלחמה לא הציגו את פניהם בעיר המופגזת, להתייצב בכל כוחם בעד זפרני ונגד שטרן. נתניהו אישית שלח סרטונים ודירבן את תושבי קריית שמונה להצביע לזפרני. הוא התייחס למערכה בק"ש כאל קרב ההישרדות שלו. והוא הפסיד. הוא הובס תבוסה צורבת. לא זפרני הפסיד. שולחו הפסיד. נתניהו הפסיד. תושבי ק"ש אמרו לא לנתניהו. הכישלון של נתניהו צורב. קריית שמונה הרוויחה, בגדול. סביר להניח שמשרדי הממשלה יתנכלו לקריית שמונה, יפריעו במזיד לתקומתה. תושבי ק"ש יודעים זאת. ואף על פי כן, הם בחרו במי שפועל למענם והפנו אצבע משולשת לנתניהו ולנער השליחויות שלו.

* ביד הלשון: מוקיר תודה – בנאום שנשא בכנס השלטון המקומי, הביע שר הפנים משה ארבל הערכה לתנועה הקיבוצית, ואמר, בין השאר: "אני מוקיר תודה והערכה עמוקה לפועלכם למדינת ישראל."
צירוף המילים "מוקיר תודה" הוא שיבוש. מוקיר פירושו מעריך מאוד. הוקרה היא הערכה עמוקה. השיבוש נובע מהצליל הדומה לביטוי אחר: מכיר תודה. מקור הביטוי הוא בספרות העברית במאה ה-19. משמעותו היא ההכרה בכך שיש להודות על דבר מה. אני מכיר בכך שעשיתם דבר חיובי ומודה לכם על כך.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com