זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 18
בשנים הראשונות לנישואיהם נולדו אורית'לה ויובלי, ואיה התרפטה והשמינה, אף כי תווי-פניה ושפעת שערה השחור נותרו נאים למדי. החזה שלה היה תופח והולך מדי כל הריון והנקה. רמי התעקש שהתינוקות יִנקוּ חלב-אם, אך עד מהרה היו הבכיות והצריחות בלילה מוציאות אותם מדעתם, והיה הכרח להשלים בחלב-פרה מהול במים עם סוכר, ודייסות, ולהפסיק את ההנקה. אך ה"מחלבה" גדלה מלידה ללידה והחלה אף צונחת מעט, ובעיני רמי היה בה מעין מקור של משיכה-וסלידה ורגשות-אשם, למן אותו ערב בו הלך שבי אחר שתי גבעות צחות ומעוגלות-פיטמה אלה, כאילו זה הכול בחיים. למה לא היה לו שכל לשאת אישה קצת פחות יפה וחושנית, ובלבד שתהיה בן-אדם. אך עכשיו כבר מאוחר לשנות.
נוסף על כך השיגעון, שהתגבר אצל איה דווקא לאחר הריונותיה ולידותיה – שהיא חולה באיזו מחלה מיסתורית ואנושה. היא היתה קוראת מושבעת של מדורי-הרפואה בעיתונים ובשבועונים, בודקת עצמה בשבע עיניים ומגלה סימנים חדשים לבקרים למחלה זו או אחרת. שעות ארוכות היתה עומדת מול הראי ומעסה בזהירות את שדיה לבדוק אם אין בהם איזו גבשושית, מתבוננת בפיטמות הנפוחות, הכהות, אשר מלבד העונג המצמרר שהביאו בה בהתקשחן – היו מפחידות אותה, ואפילו ממלאות באיזו תחושת-אשם סמוייה, שמא הן מתעבּוֹת וצומחות באיזה אופן ממאיר בגלל, ובגלל...
תקופת-מה החליטה ששערותיה נושרות והיא עתידה להתקרח. היא החליטה לגזוז את שפעת שערה השחור ולהסתפק בתספורת קצרה. רמי התנגד. היא לא שמעה לו. כשבאה הביתה מהמיספרה נראתה שמינה, כבדה, ופני-ירח לה ללא מחלפות-השיער ששימשו להן מסגרת שובבה.
יובלי אמר: "יוֹ טוב, יוֹ אימא!" – (הוא התקשה עדיין לבטא למ"ד) – ולא רצה להסתכל לעברה עד שהתרגל לדמותה החדשה. רמי הסתגר עם עצמו שבוע ימים ולא נגע בה. לאט-לאט צמח שערה והתארך ושוב לא קיצרה אותו.
היא היתה גם בודקת באיזה אופן מוזר, בולמוסי, בעזרת ראי-קטן, את שפות-הערווה שלה, כמבקשת לגלות בכל קפל וקמט איזה רמז לשינוי-צורה, לצמיחה ממארת, לחיכוך-לא-בריא, או לאיזו הפרשה מבשרת רעות.
"תפסיקי לשחק כבר בכּוּס שלך," היה רמי זורק לעברה בחדר-השינה בקול הבאס העבה שלו, וחסר-הסבלנות, וכבר לא מגורה אפילו, "עוד תגרמי לעצמך איזה זיהום."
"ואתה תפסיק לנחור בלילות?" היו עיניה הירוקות, הגדולות, יורות זיקים של שינאה לעברו.
נוסף לכך החלו לה גם הפרעות בווסת. הגלולות שלקחה נגד הריון היו משמינות אותה, וכשהיתה מפסיקה היה הכול משתבש, ומדי חודש היתה משוכנעת שנכנסה שוב להריון, וצריך להכין הרבה כסף להפלה. מדי פעם היתה מחליפה רופא-נשים, ומחליפה גלולות, עד שנותרו בעיר מעט מאוד רופאי-נשים וסוגי גלולות שלא ידעו אותה.
יום אחד קראה בעיתון מאמר על מחקרים  שקובעים כי יש קשר בי המצב הרגשי של האדם לבין תופעות אורגאניות כמו איזון-הורמונלי או כושר-התנגדות שמפתח הגוף למחלות מסויימות. וייתכן אפילו כי יש מידה של התאמה בין המצב הנפשי של האדם לבין הנטייה לחלות בסרטן.
"יוצא אפוא שאני קצת משוגעת," אמרה פעם למירה, ברגע של גילוי-לב, "אבל אפילו אם כל מה שיש לי זה רק באופן נפשי, זה לא מנחם אותי בכלל. מפני שבדיוק זה יכול להביא עליי איזו מחלה מחורבנת באמת."
"כדאי לך לקרוא את 'אגף הסרטן'," השיבה לה מירה באותו גוון קצת מתנשא וחדגוני שבקולה, קול מורה. "אני אמנם לא מעריכה את סולז'ניצין, ואפילו ברונובסקי כותב שסתם מנפחים את החשיבות שלו. סיפור אחד של עמליה [כהנא-כרמון] שווה לי בהחלט יותר מכל סולז'יניצין. אבל שם בספר יש קטע של הקשר בין הסרטן לאינטגריטי של האדם."
"זה בטח איזה משהו אונקולוגי?"
"כן, אני חושבת, אבל את יודעת איך זה אצל הרוסים הפשוטים האלה, איזו קליפה מרה של עץ שאם אוכלים אותה, כך הם מאמינים, אז המחלה נעלמת – "
"זאת לא התרופה הזאת, לאטריל, שעושים אותה מגלעינים של שזיפים ואפרסקים?" אמרה איה.
"לא. אני חושבת שלא."
"אז זה בטח רק סמל – "
"לא בדיוק, זאת יכולה להיות גם רדוקציה של האני במשמעות מיטאפורית." סיכמה מירה.
"טוב, מה זה עוזר לי?" חזרה איה לנושא המציק לה. "הלא סולז'ניצין כבר אחרי כל זה. ואילו אני עוד לא יודעת אפילו מה מצפה לי – "
 
*
וכך, אלמלא אורית'לה ויובלי, היה רמי מחפש כבר דרך להיחלץ. פורקן-מעט היתה מעניקה לו בריכת-גורדון עם חוג הידידים הקבוע שלו מדי בוקר. ומדי פעם, ליד הקיוסק, כשהיה שותה עם כולם כוס-גדולה של יוגורט עם סודה וקורט-מלח, ואחר כך כוס-קפה, היה גם מביע דיעות בענייני-דיומא בנוכחות הלל זיידל, חבר הכנסת מטעם הליכוד. נקישות סנדלי-העץ של רמי היו חלק בלתי-נפרד מקולות-הבוקר של הבריכה. והשחייה במים הצלולים, הקרירים והמלוחים-קמעה, היתה אולי שעת השקט הנפשי היחידה שלו במשך כל היום. משם היה נוסע לעבודה.
עם שירלי אחת, שעבדה עימו במשרד, הגיע יום אחד למידה של קירבה, במכוניתו, אך זו התבהלה והפצירה בו להרפות ממנה ושרטה אותו בלי כוונה באבזם של שעונה. והיתה מרים, הרומנית היפה, שלמדה עימו יחד משפטים ונשארה רווקה וגרה לבדה, בדירה, ומדי פעם היה פוגש אותה במקרה, לעיתים בבואה למשרד בענייני עבודה, וכמעט תמיד היה לפגישה מעין זו סיום נוסף באיזה ביקור חטוף שלו, אצלה, לאחר כמה ימים, ושתיית ספל-קפה עם עוגיות טעימות, ושיחה כללית אל חלל-החדר כשהיא מתחפרת בכורסתה כדי להתגונן ממנו ולגחך כל ניסיון שלו להתקרב אליה.
רמי היה אורב לה שתקום, וקם מיד אחריה ומחבקה, והיא מנערת אותו מעליה בנימוס ומוליכה אותו עימה לעבר הדלת החיצונה. פעם הצליח לנשקה על שפתיה נשיקה ממושכת שכולה קירבה לחה ופתיחות ותאוֹמיוּת, כאילו נוצרו פיותיהם זה לזה. הוא חתר לחפון סוף-סוף את שדיה הגדולים, שהיו החלק המצודד ביותר בגופה, ומאחר שמעולם לא ראה אותה עירומה ניראו בעיניו כמי שטבעם להיות זקופים תמיד. אך היא התיקה עצמה ממנו ואמרה שאם ימשיכו להתנשק, עוד מעט שוב לא תוכל להתנגד לו, ודווקא אז הדפה אותו החוצה, בהזכירה לו את איה אשתו, וכן שהיא-עצמה נותרה טיפוס רומאנטי שמאמין רק באהבה.
"תסלחי לי שאני שואל את זה," אמר לה בקול הבאס הרחב שלו, "אבל תגידי לי, זה לא מתסכל אותך, ככה? להתנזר – "
והיא צחקה.
"אני דווקא מחבבת אותך מאוד, רמי. איך שאתה אף-פעם לא משתנה. אולי פעם כשנהיה בני שבעים, אז אני אתחרט ואחשוב שהפסדתי משהו שלא שכבתי איתך."
וסגרה עליו את הדלת.
 
ופעם אחרת, במסדרון, באותה הליכה מגפפת של ספק-ידידות וספק-נכונות למלא איזו תשוקה פתאומית שלה, אם תשנה דעתה בגלל מזמוזיו ותסכים לשכב איתו, הידק אותה לפתע אל הקיר ומבלי יכולת להשתלט על עצמו החל בועל אותה בדימיונו כששניהם לבושים והוא דוחק עצמו אליה ומחבק אות אבריה הדשנים, עטופי אריג מחוספס-קמעה. והיא מופתעת ומניחה לו לסיים, שקטה, מחייכת ואינה משתפת-פעולה, מבינה ואינה מבינה את הבולמוס שתקפו. ובעודו משתדל להסתיר מפניה, כילד, את התוצאות, גימגם, מקצר הפעם בשיחת-הפרידה, ומיהר לצאת עוד בטרם תדחק בו, כרגיל. ומיד נמלט למכוניתו והסתדר איכשהו לנגב עצמו, לפשוט את התחתונים הלחים ולזרוק אותם באיזו פינה נטושה, ללכלך את מכנסיו וידיו בקצת זוהמה שחורה מצירי-המכונית, ולחמוק הביתה, ישר לחדר-האמבטיה, באמתלה שהמכונית התקלקלה.
 
*
כמעט בנאלי לומר כי בלילות, בחבקו את אחוריה הדשנים של איה, היה בדמיונו כמנסה לבעול נשים אחרות באשתו זו האחת, שהכול בה כבר היה מוכר לו לעייפה, והוא אינו מבין מדוע זרים נמשכים אחריה. עיקר מרצו, או תיסכולו, פנה לאט-לאט לכיוון אחר. הוא הרגיש שהעבודה במשרד-המשפטים מנוונת אותו. וכי הוא מוכרח למצוא לעצמו עבודה חדשה. להתחיל עתה כשכיר במשרד עורכי-דין, זה היה למטה מכבודו, ולפתוח משרד כעצמאי – לא לפי יכולתו. ומשום-כך גישש שמא תימצא לו איזו עבודה אחרת, שהשכלה-משפטית רצוייה לה, אך אין פירושה לעסוק בעריכת-דין אלא בתפקיד ניהולי כלשהו, אולי בשוק הפרטי. רצוי בשוק הפרטי.
וכך לקח לבסוף למשך שנה חופשה ללא תשלום ממשרד-המשפטים, והחל לעבוד במועצה לייצור ושיווק של דבש, ששכנה בדירה בבית-קומות בעל חדר-מדריגות חשוך ברחוב אבן-גבירול. זה היה סמוך מאוד לתקופה שבה מירה התחתנה. הפגישה המחודשת עימה, לאחר שנים של ניתוק, היתה בעצם מקרה יחיד, מאז שהתחתן עם איה, שבו לא חיפש איזו הרפתקת-אהבים סתמית אלא היה נדמה לו לשעה-קצרה שהוא עולה על איזו דרך חדשה, שבה מירה תהיה החלק הטוב של חייו.
אחר-כך, כשהתרחשה השערורייה (דווקא את זו, מכל בגידותיו, גילתה איה בגלל המכתב), ולאחריה ההתפייסות, והידידות-המחודשת, נראתה מירה בעיניו לפתע כפי שהיא באמת – רווקה מבוגרת, פטפטנית, יבשה-מעט, לשונה נעשתה מפולפלת וממולחת עוד יותר מזו של איה בשעתה, והיא מעלימה שנים אחדות מגילה כדי לחזר אחר בחורים צעירים. ואפילו הפיטמות הארוכות שלה, שליוו את דמיונותיו שנים רבות לאחר שעזבהּ, ואשר תהה לדעת לא פעם אם עדיין הן כאלה – שוב לא עניינו אותו.
אך כשהחלה מירה יוצאת בקביעות עם חיימסון שוב השתנתה בעיניו ונראתה לו אחרת, לעיניה מבט-מפוייס כגן-רווה, ולשונה ממותנת ונקייה, וכל-כולה ממש כאותו גלגול של צדקנות מאטרימוניאלית שעבר על איה לאחר נישואיהם.
איה, לטוב ולרע, היתה לו אישה נאמנה.
 
*
ואז בא היום שבו אורית'לה עפה.
רמי חזר אותו יום מהמשרד ולבש מכנסיים קצרים וירד עם סל-הקניות לחנות-המכולת הסמוכה כדי לקנות כמה מצרכים שאיה, דרך-קבע, היתה שוכחת. הוא לא תיאר לעצמו כי לאחר שיזכה באיה הוא עתיד ללכת כמעט מדי יום לחנות-המכולת ועוד לשמוע אחר-כך את טענותיה שזה וזה וזה אינו טרי, והחנוונית מפקיעה מחירים, ונוסף על כך היה עליו להחליף לעיתים קרובות את חיתוליו הצואים של יובלי, דבר שהסב לו, עם כל אהבתו הרבה לילד, בחילה פיסית ממש, ולא פעם הקיא.
כדי לפצות את עצמו החל מבלה יותר ויותר בבריכה, קצת גם על חשבון העבודה החדשה, ששעותיה היו גמישת-למדי. בין הבאים לבריכה היו לא-מעט בחורות בגפן, רווקות. אחת מהן שהיתה באה כפעמיים בשבוע, גבוהה רק במקצת ממנו, נמרצת, בהירת-שיער וחזה קטן מבעד לחזיית-ביקיני קצרצרה, ומבט רעב לה בעיניה (או שכך היה נדמה לו) – הזמינה אותו, לאחר שיחות-ושחיות-בוקר, אליה לדירתה, לשתות כוס-קפה.
רמי התפתה. הוא נשאר כל ימיו אחד מאותם גברים שאינם יודעים להגיד לא, ורק המזל מציל אותם, לפעמים, מהסתבכויות עם נשים קשות, מרות-נפש וסחטניות. בפעם הראשונה שביקר אצל השחיינית, שאת גופה העירום כמעט כבר הכיר מהבריכה, היא הניחה לו לשכב איתה ודבקה בו בפראות עצבנית, מפחידה, כמשתדלת להוכיח לו עד כמה היא טובה במיטה. היא צרחה והיכתה בידיה והעיפה והרימה אותו כאילו מי-יודע-מה. ואף שהיו פעם ראשונה יחד ואינם יודעים עדיין דברים הרבה זה על זה, אפילו מבחינה רפואית, לא היססה לקחת את אברו אל פיה, מחווה שנמוגה אצלו מזה זמן בערפילי ראשית קרבתה של איה אליו, לפני שנים, ושוב לא חזרה עליה, למרות תשוקתו.
רמי היה נסער. השחיינית, שאמנם לא היתה יפהפייה ואולי גם לא כה צעירה כפי שהציגה עצמה בפניו – כמו הבטיחה לו איזו אפשרות של חיים אחרים, מעניינים, מפלט-מה מן המהומה שבביתו, ותפנוקים חדשים לגופו.
היא גם לא באה אליו בתביעות מופרזות, כשנפרדו, לבד מאחת, "מתי ניפגש שוב?"
זה מאוד החניף לו אך גם מילא אותו חששות. כדי שלא להעליב אותה אמר, "מחר." הוא לא הסתיר ממנה שהוא נשוי.
למחרת לא בא. לא היה יכול. עברו כמה ימים עד ששוחחו שוב, כאשר הופיעה בבריכה. הפעם היתה כנמרה. "ראיתי אותך עם איה ברחוב," גילתה. "אתם נראים דווקא כזוג יונים. אני לא מבינה מה אתה נטפל אליי. מה אתה צריך אותי. מה חסר לך בבית שיש אצלי? איה לא 'דפיקה' מספיק טובה בשבילך?"
השחיינית היתה בחורה משכילה. בעלת-מקצוע. ארכיאולוגית. עובדת באחד המוזיאונים. כדי להתפייס עלו שוב לדירתה. במעוז-אביב. זה היה בבוקר, קצר, מלוח ממי-הבריכה, ועל חשבון העבודה במועצת-הדבש. ושוב חזרה אותה פרשה נלהבת במיטה. כמו שני צמאים במידבר הנפגשים לשתות לפתע זה ממעיינו של זה עד תומו, או כאילו כל ימיהם שחו יחד, עירומים, במיטה אחת. והפעם מדד לה רמי מידה כנגד מידה, אף כי טעם מבושיה היה בפיו חשוד ומלוח ומסליד קמעה.
וכשנפרדו, חמים ושזופים עדיין, שאלה מתי יוכלו ללכת לסרט. עתה הבין שבעיניה, מנושקים פנים ואחור, הם כבר זוג לכל דבר, ולא איכפת לה כלל שהוא נשוי ויש לו שני ילדים, וכי עליו לנהוג זהירות בפגישותיו עימה ולעולם לא יוכל להציע לה להגיע ליותר ממה שיש ביניהם עכשיו. היא כנראה לא מסוגלת או אינה רוצה להבין את המצב, והתובענות שלה עתידה להתגבר מפגישה לפגישה. הוא סירב ללכת איתה לסרט. יחסיהם התערערו. לפנות-בוקר בביתו התעורר בתוך חלום של חמדה על השחיינית הערומה ששוכבת עימו יחד תחת שמיכה אחת באיזה צריף שבשכונת-ילדותו והיא מחביאה אותו מעיני איה הנכנסת לחדר ומחפשת אחריו. והוא תפס באיה ובעודה מנומנמת בא עליה בחריצות שהפליאה אותה, וזאת לאחר שיחסיהם הגיעו למעין דו-קיום מתסכל שבו הם מילאו אחד את חובתו כלפי השני, כמכבי-אש הדדיים, וכמו כדי שלא לקום ולצעוק את הכול החוצה, קיבינימאט.
עם השחיינית נפגש עוד כמה פעמים, ברגעי חולשתו, צמא למגע בהמי במיוחד, ובכל פעם זה היה יותר גרוע, יותר קצר, וכמעט כבר בבגדים, ובעמידה, ועם תביעות – מדוע הוא מתבייש להופיע בחברתה, אפילו בבריכה, מדוע הוא מסרב להכיר את החברוֹת שלה, ובכלל באיזו זכות הוא מנצל אותה ונוגע בה? – עד שגוועו יחסיהם לגמרי וכמעט לא דיברו ביניהם בבריכה והיו משתדלים שלא להימצא בקיוסק באותה שעה. והיתה לו הרגשה שהיא מצאה לה גבר נשוי אחר, שאמנם לא מילא גם הוא אחר תקוותיה המופרזות, אך השכיל להוליכה שולל זמן רב יותר, ואולי גם לוקח אותה מדי פעם לסרט במגדיאל ולארוחת-לילה בכפר-סבא, אחרי שקמים ממיטתה.
אולי יבוא יום ואני אירגע מכל זה. בסך-הכול זה עניין של בלוטות ואני כבר קצת בגיל שכזה שצריך להתרכז יותר בגידול-הילדים ולהפסיק את כל השטויות האלה שמתאימות לגיל-ההתבגרות. ואם רק לא שמים יותר מדי לב למה שהיא אומרת – אז אפשר להסתפק באיה עד סוף החיים גם אם נוסף לה כל שנה דונם צחור של תחת.
כך הירהר כאשר ירד במדרגות עם סל-המכולת בידו. וכשהגיע למטה כבר היתה אורית'לה, ממנה נפרד בדירה לפני רגע קט, מוטלת על הדשא. היא מיהרה למרפסת כדי לומר לו שלא ישכח להביא גלידה, אך לא כיוונה היטב את מרוצתה, ובמקום להיעצר במעקה, המשיכה בתנופתה ועפה מעבר לו והשליכה עצמה ונפלה מגובה שלוש קומות למטה. היא היתה מונחת שם, דוממת ולבנה, ורמי, כמו בחלום, גהר עליה בדשא הרטוב (מאוחר יותר התברר כי היה זה מזלה שהשקו היטב את הדשא באותו יום) – ואיזה קול בתוכו פקד עליו לעשות לה הנשמה-מלאכותית ולהחיותה. וכך המשיך לעשות גם במושב האחורי במכוניתו של שכן שקפץ מיד אחריו החוצה לשמע החבטה, ועד שהגיעו לחדר-המיון בבית-החולים.
אלה היו הרגעים הארוכים והקשים והאמיתיים ביותר בחייו של רמי. זו פעם ראשונה שחש את הבל המוות הקר נושב בעורפו, מלגלג לו ולכל עצמיותו, כאילו כדור-משחק הוא בידי כוחות איתנים ונעלמים. זה היה כמסע-הלווייה במות אביו, כאשר הפרצופים שעל פניהם חלף ברחוב נראו לו רחוקים כאילו הוא מתבונן בהם מבעד לדופן שקופה של אקוואריום, והרעשים הרגילים שבחוץ חדרו מבעד למחיצה של דממה פנימית עמוקה, כבסרט-אילם.
אורית'לה ניצלה בנס מן התאונה. שברה יד ורגל, ומן ההלם העמוק שבו היתה שרוייה בסכנת-מוות – הצילה אותה ההנשמה מפה-אל-פה של רמי. המקרה היה כה מיוחד במינו, שאפילו כתבו עליו בעיתונים. אימה של איה ואימו של רמי לא זזו כמובן מן הבית ומבית-החולים. לאיה עצמה נודע הדבר מאוחר-קמעה. תחילה לא הרגישה בהיעלמה של אורית'לה, כי היתה במיטבח. וכשחשה ריקנות מוזרה בדירה, ואין איש במרפסת, היססה, שמא היא טועה ואורית'לה חמקה בחשאי החוצה – ואז כבר היתה אורית'לה מוקפת רופאים בחדר-המיון, ורמי, שבושש לחזור מהמכולת, טילפן, קולו מוזר, מבית-החולים, וכך נודע לה, כי איש מהשכנים לא העז לעלות ולספר לה.
תגובתה הראשונה של איה היתה רוגז. רוגז על רמי, על אורית'לה, על המרפסת, ועל חוסר-המזל שלה-עצמה. כאילו בכול אשמה אותה כלומיות של רמי, וחייהם החדגוניים, שכל שינוי כמו מזמין עצמו אליהם רק לרעה. אילו היה קורה פתאום, חס-ושלום, משהו רע לילדים, והיו נשארים שניהם היא-ורמי בלבד, היתה מתגרשת פעם שנייה. פציעתה של אורית'לה העמידה גם באור מגוחך את מחלותיה ומיחושיה שלה, ואת פחדה שלה מפני המוות.
אורית'לה התאוששה מהר. כששאלו אותה התקשתה אפילו לזכור מה עלה בדעתה בשעת הנפילה. רמי לא זז כמעט מעל מיטתה. חרה לו שאיה אינה מעריכה את חלקו בהצלת הילדה. ולא עוד אלא כאילו מאשימה אותו בתאונה, שאירעה כביכול בעקבות מנהגו הפסול לשוחח עם הילדה מלמטה למעלה, אל המרפסת. איה נעשתה פגיעה, היסטרית, ולשונה שוב מושחזת. משפיעה על יובלי יתר פינוק ופתאום צורחת ומרביצה לו, ואורית'לה מתנועעת בבית ורגלה נתונה בגבס וגם היא בוכה –  "אימא, תפסיקי כבר! מטומטמת אחת – "
על רמי השפיעה התאונה באופן אחר. הגיעה השעה לעזוב את תל-אביב. זה לא מקום לגדל ילדים. עיר אוכלת יושביה. ארובת-רידינג הפולטת עשן ופיח. רעש המטוסים בשדה-דוב. הבתים הגבוהים. הקיץ חם ולח. השכנים רעשניים. הצפיפות בכבישים. האוויר מזוהם. הים מלוכלך. הירקון מסריח. משנה לשנה זה נעשה גרוע יותר, וכל הירק של רמת-אביב לא יועיל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא