* הכשל התרבותי – המחדל המדיני והמחדל הביטחוני חד-הם. הכשל של הדרג המדיני והכשל של הדרג הצבאי נובעים מאותו כשל תרבותי חברתי – ההתמכרות לשקט, הנובעת מעייפות ממציאות חיינו כאומה במלחמה והרצון לברוח מהצורך להיות חברה מגויסת.
התפיסה הזאת היא של נתניהו ושל ממשלתו, אך גם של יריביו הפוליטיים וגם של הצבא וגם של התקשורת; זאת תפיסה של רוב החברה הישראלית בעשורים האחרונים.
הניסיון להציג את הכישלון המדיני של נתניהו כ"חיזוק חמאס כדי להחליש את רש"פ," הגם שהוא מסתמך על שברי אמירות של כמה אנשים, נובע מרצון של יריבי נתניהו, שאף הם מכורים לשקט, להרחיק עדותם. הטענה הזאת מסוכנת, כי בריחה ממהות הכשל תמנע הסקת מסקנות והפקת לקחים.
אם מדיניותו הפייסנית של נתניהו כלפי חמאס נבעה מהרצון להחליש את רש"פ, איך מוסברת מדיניותו כלפי חיזבאללה? את מי הוא רצה להחליש כאשר הורה לצה"ל לירות רק ירי אזהרה ולא ירי על מנת לפגוע ולהרוג, כאשר חוליית מחבלים חדרה להר דב ביולי 2020? את מי הוא רצה להחליש כאשר החליט לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה במגידו במרץ 2023? את מי הוא רצה להחליש כאשר החליט לא לעשות דבר כאשר חיזבאללה הקים מאחז בשטחה הריבוני של ישראל, בהר דב, באפריל 2023?
את התשובה לשאלה למה הוא נהג כך, ניתן ללמוד מדבריו לגלנט כשהלה הציע לו לתקוף את חיזבאללה אחרי 7 באוקטובר. נתניהו ניגש לחלון המשרד, הצביע לעבר המגדלים רבי הקומות בת"א ואמר: "אם נפעל נגד חיזבאללה, כל אלה יופלו." הפחד המשתק מפני הסלמה הוא שגרם לחוסר המעש כלפי חיזבאללה וחמאס.
ההתמכרות לשקט חצתה קווים פוליטיים. נתניהו אחראי כי הוא היה ראש הממשלה ומעצב תפיסת הביטחון עשור וחצי לפני הטבח, אבל יריביו, ברובם, לא אתגרו את התפיסה הזאת ולא הציעו אלטרנטיבה. ואם היום הם מתנערים מאחריות ומרחיקים את עדותם לקונספירציית "להחליש את רש"פ," כנראה שהם לא הפיקו את הלקחים. אם כך הדבר, מה ישתנה כשנתניהו יוחלף?
נתניהו אכן חיזק את חמאס, אבל לא כדי להחליש את רש"פ אלא כדי לקנות עוד קצת שקט ועוד קצת שקט, מתוך הונאה עצמית כאילו אם נשלם להם פרוטקשן הם יתמכרו לכסף ואנו נשיג את השקט שאנו מכורים לו. התוצאה הייתה 7 באוקטובר.
נדרש שינוי עומק ערכי, תרבותי וחברתי משמעותי ביותר. ללא שינוי כזה, אם נמשיך להתמכר לשקט, נמיט על עצמנו אסונות נוספים והחמור מכולם – איראן גרעינית.
 
* הצבא הסדיר המקומי – בהרצאה על התיישבות ביטחונית חילקתי דפי מקורות ובהם ציטוטים של בן גוריון, יגאל אלון ורפול. בן גוריון ואלון הולכים טוב בפורום המדובר. רפול קשה יותר לעיכול. כשהגעתי לציטוט שלו, היתה איזו הערה שמגחיכה את ציטוטו לצד ציטוט שני הענקים. לא רציתי לסטות מן הרצף ותגובתי היתה שכדאי שנתייחס למסר ולא למי שאמר אותו.
אבל האמת היא שראוי להתייחס למי שאמר אותו. רפול היה הרמטכ"ל האחרון שהבין את משמעות ההגנה המרחבית ופעל בהתאם, תחילה כמפקד פיקוד הצפון ואח"כ כרמטכ"ל. זה הלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים – כאשר הופתענו וצה"ל לא היה ערוך לבלום את המתקפה הסורית, נאלצנו למהר ולפנות את היישובים ולא היה מי שיעמוד מול הפולש. הלקח הוא שדרוש כוח צבאי משמעותי, המבוסס על המתיישבים האזרחים, שאינו זקוק להתראה של 48 שעות, אלא הוא ערוך מיד. ואכן, הוא הקים, אימן וצייד בהתאם את ההגמ"ר. אבל רפול סיים את תפקידו ב-1983, וממשיכיו ייבשו את ההגמ"ר. הם לא האמינו בו. הם טענו שעברנו את ימי 48' שבהם עצרנו את הצבא הסורי בדגניה עם בקבוקי מולוטוב. וכך הגענו ל-7 באוקטובר.
כלומר, מדובר במשהו הרבה יותר עמוק ממחדל לקיחת כלי הנשק מכיתות הכוננות. המחדל הזה נובע מהתפיסה שאין עוד צורך בהגמ"ר. ויתכן שהתפיסה השגויה נובעת מהתרבות הסולדת מהרעיון של חברה מגויסת ואומה במלחמה. והיא מתכתבת עם הפנטזיה על "צבא מקצועי", כלומר ויתור על אתוס צבא העם.
אני מקווה מאוד, שחקירת המחדל, ולמרות ניסיונותיו של נתניהו לסכל חקירה – היה תהיה חקירה, תעמיק לשורש המחדלים, ולא לכשלים הטקטיים.
זה הציטוט שהבאתי מדברי רפול, מתוך איגרת הרמטכ"ל, 1981: "כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכננת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדו ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."
 
* פרס לחיזבאללה – החלטתו של ראש הממשלה לקיים מו"מ עם לבנון על הגבול היבשתי, היא החלטה מופקרת. עצם קיומו של מו"מ כזה, בלי קשר לתוצאותיו, הוא פרס לחיזבאללה וללבנון על התוקפנות שלהם כלפינו וסכין בגבם של תושבי גבול לבנון אחרי שנה וחצי של עקירה.
הגבול בין המדינות נקבע בידי האו"ם, לקראת הנסיגה בשנת 2000. ישראל התחייבה מראש לקבל את פסיקות האו"ם, וכך עשתה, למרות מחלוקות לא מעטות, כולל ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים.
אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כתירוץ להמשך תוקפנותו נגד ישראל. יש לזכור, שהר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. למרבה הצער, מאז הנסיגה בשנת 2000, ישראל אינה מממשת את ריבונותה בשטח ונוהגת בו כבשטח צבאי. במקום להקים בו את היישוב שיאון (בשנות ה-80 הוקמה היאחזות שיאון, אך במקום לאזרח אותה, היא פורקה), הוא נחסם אפילו לטיולים.
ב-8 באוקטובר חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה וללא כל עילה, ביום הקשה ביותר בתולדותיה, כשהיא מתבוססת בדם. ובמשך שנה, התוקפנות הזאת נמשכה ללא הפסק, גבתה חיי אדם, כולל שני חבריי היקרים, חברי קיבוצי, נועה וניר ברנס וכולל 12 הילדים שנטבחו במג'דל שמס. מאות בתים נהרסו מפגיעות ישירות. הגליל כולו עלה באש.
אני רוצה לתקן את הפיסקה הקודמת. ב-8 באוקטובר לבנון תקפה את ישראל. לבנון היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לקבל את המשחק הזה, של מדינה שבתוכה צבא טרור, והיא מסתתרת מאחורי גבו, יש לה חסינות ולא נתבעת ממנה אחריות.
במקום שתוצאת התוקפנות תהיה גריעת אדמה משטח התוקפן וסיפוחו לישראל, ישראל פותחת במו"מ על דרישות חצופות של התוקפן לגריעת אדמה משטחה.
לא למדנו דבר מ-7 באוקטובר? אנו תקועים באותה תפיסת התמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הטבח?
 
* ביקור הנשיא בגולן – בספטמבר 1992 נערך בגולן ביקור ממלכתי של נשיא המדינה חיים הרצוג. הביקור נקבע מראש לציון 25 שנות התיישבות בגולן, אולם חודשיים קודם לכן החל המו"מ על נסיגה מהגולן ואנו פתחנו במאבק על הגולן. כמובן שאופי הסיור השתנה לחלוטין. במקום חגיגה על היש שיצרנו כאן, מפעל ההתיישבות המפואר – חרדה עמוקה מפני חורבנו, נסיגה מהגולן ועקירת הגולן. ולצד החרדה – נחישות להיאבק. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והתלוויתי לנשיא לאורך הביקור – בחספין, בקצרין ובמרום גולן, וגם נשאתי דברים באחד המפגשים. בדברי הסיום אמר הנשיא, שאנו לבטח מבינים שבתוקף תפקידו כנשיא, נמנע ממנו להביע דעה בנושאים שנויים במחלוקת, אך הוא ידאג להעביר את דברינו למי שצריך לשמוע אותם.
חלפו 32 שנים וחצי, והיום, ברוך השם, אין כל מחלוקת על הגולן. היום ביקר בגולן בנו, הנשיא יצחק הרצוג. "בפרספקטיבה היסטורית קשה להאמין שלפני 25 שנה חשבו על נסיגה מהגולן," הוא אמר. הרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד ברק, ראש הממשלה שהיה האובססיבי ביותר למסור את הגולן לאוייב הסורי והקרוב ביותר להצליח בכך. הרצוג הזכיר שהמחלוקת שפוצצה את המו"מ היתה על כעשרה מטר בחוף הכינרת. ואמר שעבר הבוקר מעל השטח הזה, וחשב – איזה מזל שזה לא קרה.
בי"א באדר, לאחר הטקס השנתי ליד אנדרטת האריה השואג, ערך הנשיא את ביקורו בגולן. הביקור החל במפגש עם בעלי עסקים בכפר האמנים באניעם. בשאר הביקור השתתפתי. אירחנו אותו במדרשת השילוב, והוא ניהל שיחה מרתקת עם החניכים. לאחר מכן סיירנו בבית הכנסת המשוחזר בעין קשתות, בהדרכת הארכיאולוג שהוביל את המיזם פרופ' חיים בן דוד. חיים שכל את בנו במלחמה והנשיא ערך אצלו ביקור תנחומים. הסיור היה מאלף ומרגש. סיימנו בשיחה עם הנהגות היישובים, או כהגדרתו של ראש המועצה אורי קלנר – האנשים שהנהיגו את החברה הגולנית במלחמה, שבה הגולן היה מופת של חוסן חברתי.
בדבריי במפגש, סיפרתי על הביקור של אביו חיים הרצוג. אמרתי ששני עיקרים של המאבק על הגולן הם נר לרגלינו עד היום. האחד – לא זזים מהגולן! הערך שעליו נאבקנו נגד הסכם על נסיגה, עמד למבחן בהחלטתנו הנחושה שהגולן לא יתפנה במלחמה. סיפרתי על אירועי המלחמה באורטל ובמרכזם – רצח נועה וניר ברנס. דיברתי על כך שהוכחה המשמעות של ההתיישבות הביטחונית וההגנה המרחבית ושעלינו למצב ולמתג אותנו כהתיישבות ביטחונית בספר ואת תודעת התלם האחרון שלנו.
הנשיא הסכים איתי ואמר שזה ימשוך אלינו הרבה אנשים טובים. 
העיקר השני, מתגלם בכתובת הגדולה במשרד ועד יישובי הגולן בשנות המאבק: כוחנו באחדותנו! ואכן, לאורך כל המאבק, השמירה על אחדות הגולן, על כל הזרמים שבו, היתה מרכיב משמעותי בכל מהלך ובכל החלטה. אמרתי שהערך של האחדות מאפיין מאוד את הגולן, שהוא מופת לאומי לאחדות ישראל, והלוואי שנצליח להנחיל את הערך הזה לעם ישראל כולו. בסיום דבריי ציטטתי את דברי הרצוג האב שהוא נמנע מלהביע בפומבי את דעותיו בנושאים שנויים למחלוקת, וחיזקתי את הרצוג שעומד בניסיונות להפוך אותו לשחקן פוליטי במחלוקת. אגב, לאחר מכן, בבית, קראתי את מאמרו של עורך "הארץ" שכינה את הרצוג "סמל הכניעה לביביזם." חשוב מאוד שהוא ינהג כנשיא ממלכתי ולא כעסקן מחאה, וכך ההשפעה שלו תהיה משמעותית יותר כגורם מאזן וממתן.
כמה מן הדברים שאמר הרצוג בשיחה במדרשת השילוב. בנושא גיוס חרדים, הוא כמובן דיבר על חשיבות גיוסם לצה"ל, אך אמר שבנושא הזה הוא אינו מאמין במהפכות אלא באבולוציה. הוא טען שיש תהליכים בחברה החרדית של רצון להשתלבות במדינה, עלייה במספר המתגייסים, והתרככות אצל חלק מן האדמו"רים והרבנים וצריך בדרך של שיח להגיע להסכמות בתהליך ממושך. אני מכיר את הדעה הזאת היטב, כי זו היתה דעתי. אחרי 7 באוקטובר, כאשר היה דיבור על רצון להתגייסות המונית של החרדים שמחתי מאוד. אולם מפח הנפש גדול. אין שינוי משמעותי. ואם 7 באוקטובר לא שינה אותם לשנות את דרכם, לבטח ששיחות הידברות לא תשכנענה אותם.
הוא דיבר על הצורך בשחרור החטופים ועל כך שהוא עוסק בכך כל יום, אולם הוא סיפר שפעמים אחדות שקל לומר דברי ביקורת חריפים בפומבי, אך נמנע מכך, כיוון שבכירי מערכת הביטחון עימם נועץ הבהירו לו, שמסר כזה מנשיא המדינה יעלה את מחיר העסקה.
אחד הדברים שהרשימו אותי בשעות ששהיתי במחיצתו, היה שהוא איש ספר ויש לי הערכה גדולה לאנשי ספר. אחד החניכים שאל אותו מי הוגה הדעות שהשפיע עליו יותר מכל. הוא נקב בשלושה שמות: ויקטור פרנקל, הרב יהונתן זקס ובן גוריון.
 
* אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא – לקראת ביקור הנשיא, כתב לי חבר שהוא מקווה שלא אבוא למפגש איתו בבגדי עבודה.
זה הזכיר לי פגישה של הנהלת המועצה האזורית למען הגולן ובקעת הירדן בקיץ 2020 עם הנשיא קצב. לפני הפגישה, נזף בי אחד המשתתפים על שבאתי נעול בסנדלים. זה לא מכובד, הוא אמר. השבתי לו, שאם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל להזמין אותי בחורף.
 
* חפרפרת –אילו הייתי שר וחבר קבינט, הייתי שומע כל הזמן את עמדת צה"ל שחמאס מורתע, עמדה המתאימה ככפפה ליד לתפיסת ההתמכרות לשקט של רוה"מ, והיה ידוע לי שיש אלוף או תא"ל שחוות דעתו שונה, היה לי חשוב מאוד לפגוש אותו, לשמוע את חוות דעתו והייתי מציג את העמדה האחרת. אלמלא נהגתי כך, הייתי מועל בתפקידי.
חפרפרת? חבר'ה, נסחפתם. איני מאוהדיו של סמוטריץ' ובטח לא מתומכיו בקלפי. אבל בנושא הזה, הביקורת נגדו אינה מוצדקת.
 
* ניגוד עניינים – ניגוד העניינים הבסיסי של נתניהו – אחדות לאומית הכרחית להישרדותנו הלאומית. הפרד ומשול, כלומר פילוג לאומי, הכרחי להישרדותו בשלטון.
 
[אהוד: לא נמאס לך מהשטויות שאתה כותב עליו?]
 
* תוכנית הבראה למגזר החרדי – כל ישראל ערבין זה בזה. החרדים הם אחינו, וחובתנו להושיט להם יד ולסייע להם להתרפא.
החברה החרדית היא חברה חולה. ההשתמטות הממארת היא סימפטום. חשוב לטפל במחלה ולעקור אותה מהשורש.
אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אם לא נסייע לאחינו החרדים, הם לא ירפאו את עצמם.
המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת להם, היא ניתוח חירום לניתוק טוטלי מעטיני תקציב המדינה. אף לא אגורה. הכסף שמשלם המיסים הישראלי מרעיף עליהם הוא סם משכר ומשחית. ההתמכרות שלהם לכספי המדינה היא הרסנית. היא הרסנית למדינת ישראל, אך קודם כל להם.
מדינת ישראל צריכה להשקיע בחיזוק משמעותי של החינוך הממלכתי חרדי, שיחנך את ילדי החרדים לעלות מהגולה שהקימו במולדת למדינת ישראל; להשתלב בה, לשרת בצבאה, לפרנס את עצמם ולתרום לכלכלתה. כל הורה חרדי יבחר בין בית ספר ממלכתי חרדי חינם לבין תשלום מלא על מערכת החינוך להשתמטות.
בהתחלה הם יקללו אותנו. בעוד דור הם יודו לנו.
 
* יהודית דמוקרטית – מה קודם למה? – שיתפתי בדף הפייסבוק ראיון עם תהלה פרידמן, חברת הכנסת לשעבר, בהסכת של ד"ר ניקולאי טבאך "מה החזון שלך?" לצד הסרטון כתבתי את הטקסט הבא: "הברירה אינה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. או שנהיה מדינה יהודית דמוקרטית או שלא נהיה. תהלה פרידמן בראיון חשוב ומרתק על התפקיד הראוי של הציונות הדתית כגשר."
 
התגובה הראשונה שקיבלתי היתה: "כשיש חוסר התאמה בין יהודית לדמוקרטית. מי גובר?" השאלה הזאת עוררה פולמוס בו השתתפו מספר אנשים ואני בתוכם. כאן אציג את עיקרי תפיסתי בנדון.
אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. יכול להיות לעיתים מתח. במקרים כאלה, יש לדון לגופם ולמצוא את האיזון הנכון.
הצלע "יהודית" אינה הגדרה דתית, אלא לאומית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, כפי שאין סתירה בין מדינה איטלקית, צרפתית או גרמנית למדינה דמוקרטית.
לאומיות אינה רק השתייכות אתנית, אלא גם זהות לאומית, תרבות לאומית. לדת היהודית, למסורת ישראל, יש מקום מרכזי בתרבות הלאומית שלנו, ששורשיה דתיים. הזיקה בין הלאומיות היהודית לדת היהודית הדוקה, כיוון שהעם היהודי הוא עם שיש לו דת אחת, והדת הזו היא אך ורק שלו. לכן, אני רואה ברעיון של "הפרדת הדת המדינה" במדינה היהודית רעיון הבל. אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית ולכן אי אפשר להפריד בין הדת היהודית לבין מדינת הלאום היהודית. אגב, ברוב הדמוקרטיות אין הפרדת בין דת ומדינה, כך שמי שטוען שבדמוקרטיה חייבת להיות הפרדה כזו, לוקה בבורות.
אחזור לשאלה שנשאלתי. כאשר אני כותב שיש לדון בכל נושא לגופו ויש להגיע לאיזון הראוי, אני שולל את הסד הדיכוטומי שמציגי השאלה הזאת מנסים להכניס אותי אליו, כאילו בכל סתירה כזאת יש לקבוע היררכיה ולפסוק אוטומטית לכאן או לכאן. אם נאמר שמדינה דמוקרטית קודמת למדינה יהודית – האם כל טענה פוסט ציונית שמתהדרת בנוצות דמוקרטיים היא שתקבע? או האם כל טענה חרדית או כל כפייה דתית תתקבל, אם נגדיר שאנו קודם כל מדינה יהודית? מה פתאום? אנחנו בני אדם, יש לנו שיקול דעת, ובכל מקרה יש לדון לגופו. אנחנו מדינה יהודית, אך אין זה אומר שאנחנו צריכים להיות מדינת הלכה. בשום פנים ואופן לא. אנחנו מדינה דמוקרטית, אך אין זה אומר שאנו מאמצים תפיסת עולם קוסמופוליטית, פוסט ציונית או אנטי לאומית. ממש לא. ברוב הסוגיות, ניתן למצוא פתרון מאוזן. לעיתים חייבים להכריע.
אתן דוגמה למתח שבו חייבת להיות הכרעה. סוגיית גיוס החרדים. מדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל מיעוט אידיאולוגי שאינו משרת. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם עריקה ממלחמת מצווה, שהיא כפירה בוטה בעיקרי היהדות, כמו "כל ישראל ערבין זה בזה" ו"לא תעמוד על דם רעך", בוודאי בוודאי שהיא אינה יכולה להסכים שהעריקה הזאת תעשה בשם ה..."תורה", כביכול, שזה חילול השם נורא. לכן, בנושא הזה העיקרון של המדינה היהודית מכריע. טוב, האמת היא שבמקרה הזה, ההכרח הביטחוני חזק משני העקרונות.
 
* סוגרים מעגלים – מעגלים הוא בית מדרש גלילי / גולני, ואולי נכון יותר להגדיר אותו קהילה לומדת. יש לי הזכות הגדולה להיות המנחה של "מעגלים". בשנה וחצי האחרונות, בשל המלחמה, לא יכולנו להיפגש. רבים מחברי הקבוצה היו מפונים. אבל לא ויתרנו אפילו על מפגש אחד – אלא שבמקום פנים אל פנים נפגשנו בזום. זה הטוב ביותר שיכולנו, וטוב שעשינו זאת, אבל זה באמת לא אותו הדבר.
השבוע חזרנו, בשעה טובה ובמוצלחת, להיפגש פנים אל פנים. במפגש הראשון לא למדנו, אלא כל אחד מאיתנו סיפר את קורותיו וחוויותיו במלחמה. היה ערב מרגש ומחבר מאוד.
 
* עקבתא דמשיחא - כה אמרו גששינו: "מתי יהיה רמטכ"ל תימני?"
 "כשיבוא המשיח"
"מתי יבוא המשיח?"
"כשהרמטכ"ל יהיה תימני"
("עובדים עלינו עבודה עברית").
 
חברים יקרים. יש לנו רמטכ"ל תימני... היכונו לביאת המשיח!
 
* ביד הלשון: כתר החרמון – כתר החרמון, שנמצא בידינו מנובמבר 2024, הוא שמה של פסגת החרמון, שבימי קדם (כלומר עד נובמבר 2024) נקראה "החרמון הסורי", וכאשר היתה בידינו מסוף מלחמת יום הכיפורים עד הסכם ההפרדה עם סוריה (אפריל 1974) נקראה שיא החרמון.
כתר החרמון מתנוסס לרום של 2,804 מ' מעל לפני הים.
מקור השם הוא שירו של זאב ז'בוטינסקי "שיר אסירי עכו", המסתיים במילים: "לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ – כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן."
הנייד שלי הסתגל למציאות החדשה. כשאני כותב את המילה "כתר" המאיית מציע מיד את המילה "החרמון".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com