על ספרו של אביגדור המאירי "השיגעון הגדול"
גורן 1985 (1929), 290 עמ'
כשמבול של ספרים חדשים מופק בארץ מדי שבוע, מדי יום, קהל הקוראים מתרחק בלית ברירה מהקלאסיקה, מספרי העבר, מאלה שגברו על הארעי, וקנו לעצמם שם ומוניטין כבעלי אמירה על-זמנית. אני אוהב לערוך מדי פעם גיחה אל העולם הקסום ההוא, תוך שאני משתחרר לזמן מה מההכרח להיות מעודכן במתרחש במילייה הספרותי. בדרך כלל אני חוזר וקורא ספרים מן העבר שאני ממליץ בכל לב, והנה, הפעם אני מודה כי ממש קשה לי לחרוץ דין על הרומן האנטי-מלחמתי של אביגדור המאירי, שחזרתי עתה לקרוא בו: מצד אחד מדובר באמת ביצירה של אדם משכיל מאוד ובעל אמירה מאוד מנומקת באשר למסר המשתמע ממנה – מסר אנטי-מלחמתי, אך מצד שני, ליקויי הרומן הם כל כך רבים ומשמעותיים, שממש ספק בעיניי אם השכר שבקריאת הספר שווה את הטורח הרב שהיא דורשת.
גיבור הרומן "השיגעון הגדול" הוא אביגדור המאירי עצמו (בשמו הקודם – פוירשטיין, שם המופיע במפורש בשני מקומות בספר – עמ' 24, 184), כשבגיל 24 הוא מתנדב להצטרף לצבא האוסטרו-הונגרי הנלחם כנגד הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. כבר בתחילת הספר מתוודע הקורא לכך שמדובר בשיגעון: האוכלוסייה ממש יוצאת מכליה מרוב התלהבות לצאת למלחמה, ומי שמהסס, או מביע הסתייגות מהצעד שנוקטים המונרכים של אוסטריה, גרמניה ואיטליה – מוכה עד זוב דם על ידי ההמון. אביגדור לא היה חייב להתגייס (לא ברור מדוע), ולכן הוא התנדב, וברגע שחתם על כך – הפך לאסקופה נדרסת של הממונים עליו והוא, שהתפרנס קודם מעבודתו כעיתונאי, שוקע לתוך עולם בהמי לחלוטין. בעיקר לוקים בבהמיות הזאת הקצינים שההווי הצבאי מעניק להם עוצמה שטנית ממש. אביגדור עצמו עובר קורס קצינים, אבל משום היותו יהודי, הוא מעוכב בדרגות, ורק משום שלפי פקודה כתב שיר על חייל יהודי שהגן בגופו על שר אלף, והוא מאושר למות למען הקיסר, כששר האלף מהלל אותו כבן חיל – רק משום כך הועלה אביגדור בשלוש דרגות בשלושה ימים! אבל דרגת קצונה נמנעה ממנו זמן רב.
אביגדור שקיבל פיקוד על פלוגת חיילים (הכוונה, כנראה למה שאנחנו מכנים בצבא שלנו – "מחלקה"), נדרש על ידי הקצין לירוק בפניהם של חייליו. על סירובו לעשות כן, הוא נענש במעצר. קצינים מענישים את המשרתים שלהם (לכל קצין היה משרת!)  שישתו את תוכנה של מרקקה, לבלוע נסורת, לבלוע מסמרים, לשבת כפות תחת ברז מטפטף יממה שלימה, מאלצים חייל בן חמישים לרוץ לפני הסוס עד אובדן הכוחות (עמ' 107-103). נחמתם היחידה של הלוחמים בגיהינום שבו הם נמצאים היא בניית קן שבו הם יכולים לנוח בין קרב לקרב – אם קצין חושק בקן שהוכן כהלכה ברוב עמל – הוא מסלק את החייל משם בפקודה. (עמ' 149).
 
המשפט הצבאי, בכל הצבאות, ידוע כמשפח, אבל מה שמתאר אביגדור המאירי איננו אלא בבחינת צדק של גיהינום – מילא שעל עריקה ועל אונס מקבלים עונש מוות, זה עוד איכשהו מתיישב עם הגיון צבאי, אבל עונש מוות מקבל גם מי שמרוב רעב פתח קופסת קונסרבים בלי פקודה; חיילים החושפים את פחדם בגלוי – נורים למוות על ידי הקצין; שני חיילים רבים ביניהם, הסמל הורג את שניהם. גם עבירות פעוטות יותר זוכות לעונשים אכזריים: חייל שהתבדח – נלקח למעצר – 3 ימים בלי אוכל ושתייה; חייל יהודי שהתפלל לזכרו של חייל יהודי רוסי – נדון ליום צום. הקצין בעל ההתנהגות המזעזעת ביותר הוא שר האלף פיגר: הוא עטוי בתכשיטי זהב למכביר, שותה לשוכרה עד אובדן החושים, הוא פחדן כרוני (מרכלים עליו שירה בעצמו ברגל כדי להימנע ממגע עם שדה הקרב). בעיניו, צריך לחוס על סוסים שעולים כסף, ולא על חיילים שמקבלים בחינם (אגב, החיילים מבוססים בבוץ, ואילו הקצינים רוכבים על סוסים). לדעתו, יהודי שמת בחג המולד  – הוא סימן טוב, והוא גם מבקש לפתוח קבר של ירוי כדי להוריד אותו בדרגה אחרי המוות.
לעומת ההתבהמות הנוראה של קציני הצבא – מתאר הסופר את נאמנותה של הבהמה לבעליה: פרש נהרג בקרב, והסוס שלו שומר על מקום קבורתו, אינו זז משם, ומסרב לאכול באבלו... (עמ' 94).
המסגרת הצבאית בימי המתח הנורא של הקרבות גורמת לכך שגם "הטובים" מקבלים קווי אופי מפלצתיים: כשאביגדור נמצא בחופשת מחלה, לאחר פציעה קשה בקרב, הוא מתנהג בגסות בלתי נסלחת כלפי אישה שהעזה לחזר אחריו במסעדה (עמ' 212), וכשנודע לו שאחד הפצועים, בחופשה כמוהו, מתגורר עם אישתו של אחד מחבריו ביחידה, הוא מתכנן את הירייה בגבו, לכשיחזור ליחידה וישתתף בקרבות (עמ' 220, 222). פאלי, משרתו המסור של אביגדור, יורה בגבו של הקצין היהודי המומר יוני, זה שמתעמר באדונו (עמ' 125). מצמרר להשתייך ליחידה מן הסוג הזה!
נקודת האור היחידה בכל מערך הקצונה הוא הלויטננט (ולימים אויברלויטננט) ד"ר סמריצ'אני, איש משכיל מאוד וישר מאוד, יחיד שאיננו שונא יהודים, שמקדם אותם ומעניק להם מדליות על גבורתם, וגם מזכה את אביגדור, סוף סוף בדרגת קצין ("דגלן"). ולא רק זאת, אחד החיילים הקשישים ביחידה, אסטרייכר בן החמישים, נהג להניח תפילין יום יום. כדור פילח את התפילה של ראש, ובמקום לשמוח שנשאר בחיים, הוא התאבל על התפילה שנפסלה. סמירצ'אני טורח עבורו ומזמין תפילין חדשים מהעיר לבוב.
לב טולסטוי מציין בקטעי המסה שלו ברומן הגדול "מלחמה ושלום" שאילו היו שופטים את כל מעשי הזוועה שחיילים מחוללים בזמן מלחמה – לא היו מספיקים לכך יובלות. אביגדור המאירי איננו חס על קוראיו ומתאר אפיזודות מסמרות שיער: בכפר גליציאני אחד, שבו נהרגו כל הגברים, הנשים הפכו כולן לזונות עבור מזון, ובפתח בגדיהן הצואים הן משאירות פתח שתיראה ערוותן. ילדה בת 10 קרועת בגדים כנ"ל, מצהירה שהיא איננה חולה בעגבת, ולכן פתוחה להצעות. תת-קצין אחד שומע את דבריה ויורה בה (עמ' 98-97). באחת הפעולות נופלים אביגדור ומקצת חייליו בשבי הרוסים. הם מגיעים לבית בו חוגגים קוזקים שיכורים, ושם הם חווים זוועות: הקוזקים כורתים ראשו של יהודי, ודורשים מחייל שבוי לשתות את דמו, לשבוי אחר הועידו צליבה תוך תקיעת מסמרים בידיים וברגליים, ולאביגדור ולמשרתו (בינתיים עלה לדרגת קצין) הועידו להיקבר חיים. חייל יהודי בשם מרגלית מזעיק עזרה, ואביגדור ומשרתו ניצלים (167-165; ראו גם 193 ואילך).
אביגדור המאירי מתאר את עצמו כגיבור עשוי ללא חת – הוא תמיד יוצא בראש חייליו למשימות המסוכנות ביותר, שהותירו סיכוי קלוש לחזור מהן חי. הוא מרבה לתאר את גבורתם של שאר החיילים היהודיים, ובעיקר של מרגלית הטלפוניסט שהצליח לחבר את היחידה לטלפונים של הרוסים, שיצא בהפגזה נוראה לתקן קו טלפונים שנותק, שהזעיק עזרה כדי להציל את מפקדו (אביגדור) מהשבי המבהיל של הקוזקים (ראו לדוגמה עמ' 149). אביגדור עצמו נפצע אנושות פעמיים (פעם אחת ממש קרוב ללב), והוא חוזר אל יחידתו, אותה הוא מעדיף על חיי האזרח השאננים בבודפשט, אליה הוא נשלח לחופשת מחלה.
היית מצפה שהגויים יתפעלו מגבורתם של היהודים בשדה הקרב, וישבחו אותם, אבל אדרבה, הגבורה הזאת רק מבעירה את קנאתם-שנאתם: מאדי, קצין מומר, זועם על היהודים שכביכול מצטיינים בקרב רק למען מדליות, וכך גם שאר הקצינים (עמ' 117, 123). שר המאה נוימן הוכיח גבורה אדירה בשדה הקרב, כשהוא גובר על כוחות עדיפים ממנו – במקום לשבח אותו – שופטים אותו על בזבוז תחמושת (עמ' 124). אביגדור עצמו מחלק לחייליו חבילות שהוא מקבל מהבית, וכן כספים מהמשכורת שלו. שר האלף פיגר מחליט לשפוט אותו על כך, שכביכול מעל בכספים של היחידה – לא נותן רשות לפצות את פיו ודן אותו לכפיתה בסוכה הפתוחה להפגזות הרוסים (עמ' 126; 144-140).
מפקד אחד של אביגדור מציע לו לוותר על "חבילה היהודית הנאלחת" ולהמיר את דתו (עמ' 80 ואילך). כשאביגדור ממליץ על שלושה חיילים (שניים מהם יהודים), שיזכו במדליות על גבורתם – הקצין המומר יוני קורע את ההמלצות. אפילו המשרת הנאמן של אביגדור, פאלי, מאמין שהיהודים הרגו את המשיח (עמ' 119). חשבנו שהאשמת היהודים בפרוץ מלחמות הוא פטנט של היטלר, ובכן לא ממש: אביגדור פוגש איכרים גליצאים, שכפרם נהרס על ידי הצבאות היריבים, והם יודעים מי אשם במלחמה – היהודים! (עמ' 96). היהודים שוחטים, כמובן ילדים עבור המצות בפסח (עמ' 104) וכו'. פיגר הפחדן מחליט שיהודים אינם יכולים להיות גיבורים, וניצחון המכבים על היוונים איננו ראיה, כיוון  שהדיאדוכים, יריביהם שם המכבים, לא היו יוונים טהורים... (עמ' 177).
במקומות רבים ביצירה מודגש שבעצם האוייב דומה לנו, ייתכן שהיהודים בצבא אוסטריה ייפגש בשדה הקרב עם יהודים בצבא רוסיה, ובעצם מדוע שלא יהיה שלום, ושאפשר יהיה לנסוע מבודפשט למוסקבה ברכבת? מדוע צריך להתקוטט, הרי בסוף, אחרי הרס נורא וקורבנות אינספור – יבואו המנהיגים לידי ברית וילחצו ידיים (ראו עמ' 164, 170, 199, 277-272, 290).
החיילים היהודיים ביחידות הלוחמות מדברים ביניהם בקוד על "מאדאם פומפאדור" קטועת הזרוע שמבקשת להקים גדוד עברי אשר יקים בעתיד מדינה עברית. הקוד מתייחס לכוונת המונרכים לפדות את ארץ ישראל ולהעניקה ליהודים, ובין הפעילים בפרויקט המשיחי הזה: יוסף טרומפלדור (= מאדאם פומפאדור קטועת היד), זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן והלורד בלפור.
ללא ספק מדובר ברומן אנטי-מלחמתי בעל אמירה חדה, מעטו של איש שחווה על בשרו את מוראות המלחמה. אבל כדי להגיע לתובנות האלו חייב הקורא לעבור משוכות רבות וקשות: הספר גדוש בשגיאות דפוס מביכות ביותר, ולא רק זאת –  עמ' 49-48 חוזרים על עצמם בעמ' 51-50. בעמ' 59 פסקה שלימה חוזרת על עצמה. הקורא חייב להכין לעצמו מילון של מושגים: מוכשר = כשיר; התחלחל = התחייל; ראפורט = התייצבות; אכסלנץ = הוד מעלתו; מעונתו – מעונו; תעודת מוות = דיסקית; רזרביסטן = איש מילואים; תורפה = ערווה; אמוניציה = תחמושת; סניטיטס – חובש; רציפֶּה = מתכון; סימולאנט = ארטיסט, משתמט; חיכוי = הַמְתנה וכו' וכו'.
אני מודה שאפילו כשסיימתי את קריאת הספר לא הצלחתי להבין את סולם הדרגות המופיע בספר. קורפורל הוא אמנם רב"ט, אבל מפקד כיתה איננו קורפורל, אלא צוגספיהרר. פילדויבל הוא, כנראה סמל; דגלן הוא מן הסתם הדרגה הנמוכה ביותר של קצין, ומעליו הדרגות לויטננט, שהוא מן הסתם "שר מאה", קומנדנט, שהוא אולי רב-סרן, ושר האלף שהוא בוודאי מפקד גדוד. הכול השערות כי הספר ממש מבלבל בעניין הזה.
אני חוזר לרישא של דבריי: הספר הוא בעל אמירה חשובה, אבל הטירחה להגיע אליה היא באמת רבה מדיי.
משה גרנות