* הסדר הנכון – חידוש המלחמה מוצדק במאה אחוז. אסור שתוצאות טבח 7 באוקטובר יהיו שלטון ללא מצרים של חמאס ברצועת עזה וחידוש התעצמותו, גיוס אלפי מחבלים חדשים ובהם המחבלים המשוחררים בעסקה. אסור שתוצאת הטבח תהיה פחות ממיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי ופירוז רצועת עזה.
אולם סדר הדברים צריך להיות הפוך. קודם החזרת החטופים, בעסקה קשה, נוראית וחמורה ולאחר מכן חידוש המלחמה, בהסכמה לאומית רחבה, עם תמרון של כמה אוגדות, ללא חשש מפגיעה בחטופים – מלחמת בזק להכרעת חמאס. אין ספק שיהיה גיבוי אמריקאי לחידוש המלחמה, ולכן החשש שהדבר אינו אפשרי אינו מוצדק.
חייבים לעמוד בכל מטרות המלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים. הדרך לכך היא קודם עסקה ואח"כ מלחמה.
אם מדובר במהלך טקטי מצומצם להפעלת לחץ על חמאס במו"מ על שחרור החטופים, המהלך ראוי.
[אהוד: אתה באמת חושב שבנושא הזה – חמאס סכלים כמוך?]

* מנהיגות אנטי לאומית במלחמה – אם מישהו שכח, קיבלנו הלילה תזכורת – אנחנו עדין במלחמה. ולא רק ברצועת עזה, אלא גם ביו"ש, לבנון, סוריה ותימן.
מנהיגות לאומית בשעת מלחמה, לא כל שכן מלחמת קיום, כפי שנתניהו היטיב להגדיר אותה, מעמידה על ראש שמחתה את ליכוד העם. ממשלת המחדל, בחוסר אחריות לאומית משווע, עושה הכול כדי לפלג את העם, באסטרטגיית ההפרד ומשול של נתניהו; המשך המהפכה המשטרית, מסע הטיהורים ועריפות הראשים, החזרת כנופיית בן גביר לממשלה כדי שיוכל להמשיך בהחרבת משטרת ישראל והפיכתה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, מניעת חקירת המחדל, ניסיונות לסכל את חקירת פרשת קטארגייט, מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו למחדל וחקיקת חוקי השתמטות והפניית מיליארדים למימון המשתמטים וההשתמטות.

* ניגוד עניינים קיצוני – שעה שהשב"כ חוקר חשדות לעבירות ביטחוניות חמורות בלשכת ראש הממשלה, נתניהו, תוך ניגוד עניינים קיצוני, מפטר את ראש השב"כ.
האחראי הראשי למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהמיט על העם היהודי את האסון הכבד ביותר מאז השואה, מדיח עוד אחד מהכפופים לו, הנושא באחריות חלקית, שנגזרת מכפיפותו למחדלטור הראשי.

* פסיקת בג"ץ הראויה – עם ההחלטה לפטר את ראש השב"כ, צפויות עתירות לבג"ץ.
זאת הפסיקה הראויה של בג"ץ:

השב"כ וראש השב"כ כפופים לממשלה ולראש הממשלה. מינוי ראש השב"כ או פיטוריו הם בסמכות הממשלה, ואין מקום להתערבות בג"ץ.
עם זאת, כיוון שהשב"כ מנהל כעת חקירה על חשדות לעבירות חמורות נגד ביטחון המדינה בלשכת ראש
לפיכך, בג"ץ דוחה את העתירה נגד פיטורי ראש השב"כ, אך משהה את הוצאתה לפועל עד תום חקירת הפרשה הביטחונית החמורה.
בית המשפט מקציב לשב"כ תקופה של חצי שנה לניהול החקירה.

* פירמידת המחדל – בראש פירמידת המחדל עומד ראש הממשלה. הוא האיש שנושא באחריות המלאה לביטחון ישראל. הוא האיש שעיצב את מדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה לטבח. הוא האיש הנושא באחריות להצלחות ולכישלונות של מערכת הביטחון. הוא האיש שבמשך 15 שנים בנה בשתי ידיו, כמפעל חיים, את המחדל. הוא האיש שעל סמך מדיניותו, רץ לבחירות עם כתר מר ביטחון, מגן ישראל, חזק מול חמאס וכו'.
תחתיו, האחראי הנושא בחלק מן האחריות, הוא שר הביטחון בעשרת החודשים שקדמו לטבח, ומבצע מדיניותו של נתניהו, יואב גלנט.
תחתיו, מפקד צה"ל, הזרוע שמבצעת את מדיניות הממשלה – הרמטכ"ל.
תחתיו, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום ובעלי תפקידים אחרים בצה"ל.
ישירות תחת ראש הממשלה – ראש השב"כ.
כל הכפופים לנתניהו, האחראים חלקית למחדל, התפטרו או הודחו.
האחראי העיקרי, הכולל, הישיר, נס במפגן מרהיב של ברחנות מוגת לב מכל אחריות, מגלגל את אחריותו לכפופים לו ומסכל בכל דרך את חקירת מחדלו, כי הוא יודע את האמת.

* אפולוגטיקה אינפנטילית – תגובה שקיבלתי מביביסט מזקקת את הטמטום והאינפנטיליות באפולוגטיקה של מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו. הנ"ל אמר שהנצורים בממ"דים לא זעקו איפה ראש הממשלה, אלא איפה צה"ל. ומכאן, שהאחריות אינה על ראש הממשלה אלא על צה"ל. גאון! אגב, איש אינו מטיל ספק באחריות צה"ל. אבל אם נלך עם הלוגיקה המפגרת הזאת, אף נצור לא זעק איפה הרמטכ"ל, גם לא איפה אלוף הפיקוד, איפה ראש אמ"ן ואיפה ראש השב"כ. אז מי אחראי? אותו חייל גולני שלא הגיע לבית ספציפי בכפר עזה.
התפיסה הביביסטית מקעקעת את כל תפיסת האחריות שהיא לב תפיסת המנהיגות.
הממשלה וראש הממשלה אחראים על צה"ל. אם יש כשל נקודתי, אחריותו של רוה"מ היא אחריות כוללת, מיניסטריאלית אבל אינה אישית. כשמדובר בקריסה טוטאלית, כפי שהייתה ב-7 באוקטובר, זה כישלון אישי של ראש הממשלה, המעידה שאינו כשיר לתפקידו ולא ביצע את תפקידו.
אולם ליבת המחדל אינה מה שקרה ב-7 באוקטובר ומה שקרה ערב 7 באוקטובר, אלא איך איפשרנו לארגון טרור קטן להפוך לצבא טרור מפלצתי, שרישת את כל רצועת עזה, באין מפריע, במערכת מנהרות, שאנו סיפקנו להם את חומרי הבנייה, מערכת של עשרות אלפי רקטות ויחידות מובחרות המאומנות לרצח אזרחים המוני. המחדל הוא שישראל דאגה למימון חמאס באמצעות קטאר. המחדל הוא שהרשינו לחמאס להצית במשך שנים את שדות הנגב ללא כל תגובה. המחדל הוא שהגבנו ברפיסות למטחי רקטות על אזרחי ישראל. המחדל הוא שהבהרנו לחמאס ולחיזבאללה שישראל מורתעת.
כל אלה הם מדיניות של ראש הממשלה – ההתמכרות לשקט. עליה היתה תפארתו ועליה הוא ביקש את אמון הציבור בסיפורים על דרכו האחראית והלא הרפתקנית שבזכותה הוא, מר ביטחון, אחראי לעשור השקט ביותר. כאשר מדיניותו הובילה למרחץ דמים שלא היה כדוגמתו מאז השואה – הוא האחראי. והוא היה חייב ללכת מזמן. ואם הוא לא התפטר היה עליו לפחות לבקש מחדש את אמון העם. אך הוא אפילו אינו אומר את המובן מאליו – אני אחראי. והוא מסכל בכל מחיר את חקירת המחדל.
אפס במנהיגות.
[אהוד: ואיפה אחריותך שלך ושל שקמה ברסלר שעודדתם בתמיכתם הנלהבת בהפגנות המחאה נגד נתניהו – את הרוצח סינוואר?]

* הוועדה שתרצה את נתניהו – נשיא המדינה יצחק הרצוג, שאחדות ישראל היא נר לרגליו, ובצדק הוא חותר להסכמות רחבות ולדרכי שלום ופיוס לאומיים, הציע הצעה לפתרון המשבר סביב ועדת החקירה הממלכתית. עמית לא יקבע לבד את הרכב הוועדה, אלא יחד עם נועם סולברג. הנשיא עמית קיבל את ההצעה, אף שהיא מכרסמת בסמכויות שמקנה לו החוק, ללא כל סיבה אמיתית. נתניהו דחה כמובן את ההצעה.
הצעתו של הרצוג היא המשך להצעות פשרה נוספות ברוח זו, והיא כשלה היכן שהן כשלו. היא התבססה על ההנחה שהבעייה של נתניהו קשורה באמת להרכב הוועדה או לשאלה מי ממנה אותה. אבל ברור שמדובר בתירוצים. נתניהו מנסה לסכל חקירה מסיבות אחרות לגמרי. הוא במנוסה מוגת לב מאחריותו למחדל. הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר שהוא האשם, והוא יודע טוב מאוד שכל ועדה אובייקטיבית תקבע זאת. ולכן, הוא עושה הכרל כדי לסכל חקירה.
מי שרוצה לרצות את נתניהו צריך ללכת בכיוון אחר. הנה, למשל, זאת הצעתי: תוקם ועדת חקירה בראשות בנימין נתניהו, שתקבע את אחריות צה"ל, שב"כ, גלנט, בג"ץ, היועמ"שית, הפרקליטות, האופוזיציה, קפלן, בנט, לפיד ורשות המיסים למחדל.

* לא ראוי להיות מחנך – זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, החליט לסגור את בית הספר ולעלות עם תלמידיו להפגין בירושלים נגד פיטורי ראש השב"כ.
אילו הודיע שמעורבות ציבורית של התלמידים חשובה ולכן הוא יאפשר למי שזו דעתו ורוצה להפגין להיעדר מהלימודים, ניחא. עדיף היה שיודיע שהוא מעודד את תלמידיו, בעלי דעות שונות, למעורבות. כך נוהג איש חינוך דמוקרט. אבל דגני נוקט באינדוקטרינציה ובשטיפת מוח. הוא מלמד אותם שדעותיו הפוליטיות הן האמת ועליהם לפעול על פיהן. כך לא נוהג מחנך דמוקרט.
דגני אינו ראוי להיות מחנך בישראל, לא כל שכן מנהל בית ספר. הוא אוסר על כניסת קציני צה"ל לגימנסיה לשיחות לעידוד המוטיבציה לשירות משמעותי, בטענה שהוא נגד חינוך "מיליטריסטי". מאידך גיסא, הוא מזמין לבית הספר את הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה", להסית נגד המדינה ולהעליל עלילות דם על צה"ל.
בספטמבר 2023 הוא יזם אירוע של תלמידים שיודיעו שלא יתגייסו לצה"ל. הוועד המנהל של הגימנסיה אסר על קיום האירוע. במחאה, הוא התפטר מתפקידו, קיים את האירוע הבזוי כאשר הוא לא המנהל, כביכול, ומיד חזר בו מהתפטרותו.
כדאי לשים לב לתאריך. זה היה פחות מחודש לפני 7 באוקטובר. פחות מחודש לפני 7 באוקטובר הוא ארגן את תלמידיו לערוק מצה"ל.
הגיעה השעה לבעוט בו ממערכת החינוך.

* מהי עריקה מהמלחמה – אני קורא ברשתות קריאות לעריקה מן המלחמה ("אי התייצבות").
יש לומר בבירור – עריקה מהמלחמה היא בגידה.

* כתם על ההיסטוריה של העם היהודי – מה ראש הכנופייה יכול לתרום בקבינט? יצווח ככרוכיה "מוות לערבים"? ישיר "שיישרף לכם הכפר"?
רק נזק.
ארור המנהיג שנתן לגיטימציה לכנופייה פשיסטית טרוריסטית והכתים לדורות את ההיסטוריה של העם היהודי. עמנו סבל לאורך דורות מכנופיות נוסח בן גביר. יהודי שאינו שונא את הכהניזם שכח מה זה להיות יהודי.

* מחמיצים את המטרה – ההתקפה האמריקאית על החות'ים בתימן חשובה מאוד. זו אחריותה וזה תפקידה של ארה"ב – מנהיגת העולם החופשי. אבל הם מחמיצים את המטרה. האויב החות'י הוא זרוע. יש לפגוע בראש התמנון. וראש התמנון הוא איראן.
חובתה של ארה"ב לתקוף את איראן ובראש ובראשונה להשמיד את מתקני הגרעין שלה. פרשנים מגדירים את הפעולה בתימן – "איתות לטהרן". אין זמן לאיתותים. אם לא נפעל עכשיו, אנו עלולים לאחר את המועד. ואם ארה"ב לא תעשה זאת – חובתה של ישראל לעשות זאת.

* האסיר המשוחרר והלא משוקם – האמירה המתועבת של אולמרט, על כך שנתניהו בנה קריירה על גופת אחיו, עוררה סערה ציבורית, ובצדק. גם אותי היא דוחה. אך מה שדוחה יותר בעיניי, הוא עצם הבמה שניתנת לאסיר המשוחרר והלא משוקם הזה, בתוכניתו של רוני קובן, כדי שימסור את דבריו לאומה.
אבל מי שהחליטו להזמין אותו לראיון כנראה מבינים משהו, כי עובדה, חרף סלידתי, צפיתי בתוכנית מראשיתה ועד סופה.
רוני קובן היה במיטבו. הריאיון הזכיר לי למה אני סולד מאולמרט. הוא נשאר אותו אדם אטום, יהיר, זחוח ומתנשא. אין בו טיפת נטילת אחריות על מעשיו וכישלונותיו. אין לו שום תחושות אשמה. בטח לא חרטה. הוא מלא בעצמו. ככל ששאלו אותו על עבריינותו ועל שחיתותו הוא הגיב בניסיון להוכיח כמה הוא שונה מנתניהו וכמה זה לא אותו דבר. ובכל משפט אי אפשר היה שלא לראות שזה אותו הדבר. בדיוק אותו הדבר. כמה שני האנשים האלה דומים זה לזה.
אולמרט התהדר בכך שבניגוד לנתניהו הוא התפטר מיד בתחילת החקירה, כדי שלא יהיה בניגוד עניינים בין טובת המדינה לעניינו האישי. הוא רק שוכח עד כמה הוא נאחז בתפקיד, ושהתפטר כי בניגוד לצמרת הליכוד וצמרת ממשלותיו של נתניהו, צמרת קדימה וצמרת הממשלה הראו לו את הדלת. אלמלא התפטר, היה מודח בתוך שבוע. כלומר ההבדל אינו בינו לבין נתניהו אלא בין סביבתו לסביבת נתניהו. סביבת אולמרט גילתה נאמנות למדינה, בעוד סביבת נתניהו גילתה נאמנות למנהיג.
כשנשאל על המאסר, אמר אולמרט שאינו רוצה לדבר על מה שקרה לו, על הטרגדיה שלו, כאשר יש 59 חטופים במנהרות בעזה. אבל העניין אינו מה קרה לו ולא הטרגדיה שלו, אלא מה הוא עשה. לא עשו לו. הוא ריצה עונש על מעשיו.
כשהתבקש לספר על איזו טעות שעשה, אחרי לחץ כבד הוא אמר שהעסיק אישה שעשתה כך וכך. האישה הזאת, שולה זקן, היתה שפחתו החרופה במשך עשרות שנים. הכול היא עשתה בשבילו. היתה מוכנה לשבת בכלא בשבילו. נכון, היא היתה עבריינית. כי היא עבדה בסביבה עבריינית שבראשה עבריין מושחת. וכאשר זה היה טוב לעניינו האישי הוא דרך עליה והפקיר אותה. רק אז היא תרמה את תרומתה לחברה ובחרה להיות עדת מדינה, אך ישבה בגללו בכלא. במקום התנצלות וחרטה, זה מה שיש לו לומר.
ואחרי 7 באוקטובר המשיחיסט הזה עוד מטיף למדינה פלשתינאית. ועוד מספר כמה היה קרוב לשלום, כאשר אפילו את הצעתו המופקרת, שמעולם אף ראש ממשלה ישראלי לא הציע כדוגמתה, אבו מאזן דחה על הסף, ואפילו לא טרח לעדכן את אולמרט על החלטתו. ושום חרטה על ההתנתקות. ושום חשבון נפש על הכשלים החמורים במלחמת לבנון השנייה (שאני מעריך מאוד את עצם החלטתו לפתוח בה, אך לא את האופן שבו ניהל אותה).
בדבר אחד הסכמתי אכתו – ההבדל בין סוגיית גלעד שליט לסוגיית החטופים היום. אכן, הוא גילה עמידה מרשימה בפרשת שליט, אך סוגיית החטופים שונה לגמרי.
ועל דבר אחד אני בהחלט מעריך אותו – הפצצת הכור הסורי.
ובדבר אחד הוא ריגש – הסיפור על ילדת האומנה שמשפחתו אימצה.
אבל בסך הכול, אולמרט הוא אחד הדברים הרעים שקרו למדינת ישראל, והריאיון רק הזכיר למה.
בהחלט נהניתי הרבה יותר לצפות לאחר מכן בסרט התיעודי על להקת "כוורת".

* שמן בגלגלי הדה-לגיטימציה – אלה שמריעים היום לבוגי יעלון לשעבר, על דברי הבלע שלו נגד מדינת ישראל וצה"ל, המשמשים שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה לישראל והתעמולה האנטישמית, הם אלה שכינו את בוגי יעלון המקורי "פושע מלחמה". הם לא השתנו. הוא התחרפן.

* דו"צ –שר ההשתמטות יוצא נגד שליחה חד צדדית של צווים לחרדים. הוא צודק. אני מציע שבמקביל החרדים יוציאו צווים לצה"ל.

* חמישה דורות – בנו של השר מאיר פרוש, מנכ"ל עיתון "המבשר" משה פרוש, הותקף בחדר המדרגות בבניין המגורים של השר במרכז העיר ירושלים. לפי עדי ראייה, בן השר שהיה במקום עם משפחתו הותקף באלימות קשה במשך דקות, ובנו נחטף מידיו. כמו כן, התוקפים קרעו את הז'קט שעליו ומשכו בזקנו. המאבטח המוצב דרך קבע מחוץ לבית השר שם לב לתקרית לאחר מספר דקות והגיע לסייע לבן השר, והחזיר את בנו לידיו. כנראה שהתוקפים הם חסידי גור, כיוון שהוא מוביל קו הפוך לזה של האדמו"ר מגור, הדורש פרישה של יהדות התורה מהממשלה.
ב-2021 הותקף מאיר פורוש עצמו ליד ביתו. שני אנשים רכובים על אופנוע תקפו אותו ואחד מהם ניסה לגזוז את זקנו.
ב-1981 בעקבות סכסוך בין אביו של מאיר פורוש, ח"כ לשעבר מנחם פורוש לבין חסידי גור, פרצו 50 חסידי גור לבית הכנסת שבו הוא נהג להתפלל, השחיתו את בית הכנסת והיכו נמרצות את פורוש ואת בני משפחתו. פורוש אושפז למשך שבועיים בבית החולים.
ב-1958 מנחם פורוש ואביו משה פורוש הותקפו באלימות בידי אנשי "נטורי קרתא".
וכאשר אני אומר שהחברה החרדית חולה וצריך לרפא אותה, אומרים לי שזאת פטרונות.

* לא זזים מהגולן – בשבוע שעבר יצא לי במיספר הזדמנויות לשחזר את מה שעבר על הגולן, על אורטל ועליי במלחמה.
ביום שני שעבר, ראיינה אותי סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, במסגרת מיזם משותף של המועצה האזורית גולן והמכללה, לחקור את פעולת צח"י (צוותי חירום יישוביים) בגולן. הייתי אחד המרואיינים. בראיון סיפרתי איך צח"י אורטל פעל, איך פעלתי כדובר צח"י ובכלל על תפיסת ההפעלה של צח"י, והייחודיות בתפיסת ההפעלה באורטל.
באותו ערב, נערך מפגש ראשון פנים אל פנים מאז תחילת המלחמה של בית המדרש "מעגלים", שיש לי הזכות להנחות אותו, אחרי שנה וחצי של מפגשים בזום (כיוון שרבים מן החברים היו מפונים). במפגש, כל אחד סיפר על חוויותיו במלחמה. למחרת, בביקור הנשיא הרצוג בגולן, נערך מפגש עם הנהגות היישובים, שהוקדש – רובו ככולו, לסיפור הגולן במלחמה. גם שם סיפרתי על מה שחווינו באורטל. חלף עוד יום, ונערך מפגש ראשון מתחילת המלחמה של דוברי צח"י. חלקו הראשון הוקדש לשיח, שבו כל אחד מאתנו סיפר על דילמה שעמה הוא התמודד במלחמה.
הדבר שאפיין את אורטל במלחמה הוא חוסן חברתי בלתי רגיל, ערבות הדדית וסולידריות בין החברים ובין כל חלקי החברה. מה שאפיין את הגולן במלחמה, הוא חוסן חברתי למופת, ערבות הדדית וסולידריות בין היישובים.
לדעתי, המרכיב המשמעותי ביותר שיצר את החוסן הזה, היה ההחלטה הגולנית, שאנחנו לא מתפנים. זה היה המסר המנהיגותי מהיום הראשון למלחמה, שאותו הוביל ראש המועצה הקודם חיים רוקח והמשיך ראש המועצה הנוכחי אורי קלנר. ואכן, כמעט 100% מהתושבים נשארו בגולן. והמעטים שהתפנו באופן פרטי, חזרו אחרי הפסקת האש. באורטל, משפחה אחת התפנתה למחרת רצח נועה וניר ברנס וחזרה אחרי הפסקת האש. החוסן של אורטל התבטא מצד אחד בכך שזולת אותה משפחה כולם נשארו, ומצד שני, ואולי אין זה צד שני אלא צד משלים – בקבלה והכלה בלתי שיפוטית של המשפחה שנהגה אחרת.

* ביד הלשון: עָתֵק – שאלה שהופנתה אליי, היא מה משמעות המילה עָתֵק, מצירוף המילים הון עתק.
המילה עתק מוכרת רק בביטוי הון עתק, הלקוח מספר משלי: "עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח', י"ח). לפיכך, פירוש המילה נגזר ממשמעותה בפסוק – ביטוי לריבוי, כלומר הון רב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com