כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם
אֹפִי
בָּבוּאַת-אוֹרָה
אֲצִילָה
עוֹלָה כְּסוּיָה
גּוֹן וַחֲצִי-גּוֹן
סָפֵק וּסְפֵקוֹת
רַחְשׁוּשֵׁי-שֶׁקֶר –
וְאוֹת חֲצוּבָה
בְּיָד חֲזָקָה
קְסָמִים מְהַבְהֲבִים
מִסְתּוֹדְדִים וְכָבִים
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
 

 בשבת, בכיפור, אזעקת פתע ואני נוהג לבסיס חצור הקרובה, לקראת מלחמה שעדיין לא הבנתי את הֶקפה. אותו הגדוד בו נלחמתי ב"ששת הימים" אותו המג"ד, אותם הכלים הישנים – גי'פ עתיק יומין, גלגל פגום, במקום 4 ג'יפים  רק שניים, ומחצית מחברי בסיירת גדוד 128 ללא ציוד. מקלע 03 מיושן – כי לא ידעו היכן המקלעים המודרנים... לא ידעו! למרות שהיו אי שם במחסנים.
גדוד 128בחטיבה 11 ואהרון פלד המח"ט (פדל'ה).
 ירדנו דרומה ללא מזון וללא ידיעות להיכן.
והנה "בלוזה" – מחנה "עורפי" (כ-20 ק"מ מהתעלה המצרית). ושם.... החלפתי (בסתר) גלגל לג'יפ ומולי הבחנתי במבנה פחים גדול (שארית מימי הבריטים?) הסתקרנתי....
השומר בפתח המבנה ענה לשאלתי – "מי הם כל המוני האנשים בפנים, ללא בגדים, ללא מזון?" ועוד ועוד.
תשובתו הכניסה אותי למציאות האכזרית שתלווה אותי הלאה והלאה... עד היום. הם היו פליטי המוצבים לאורך התעלה שהצליחו לברוח בשארית בגדיהם התחתונים עמוסי אימה ופחד.
הם אלו שנשארו בחיים. כל המוצבים (פרט ל"מוצב המזח" (אחרון המוצבים בדרום התעלה ליד סואץ אשר נכנע עם פיקוח של צלמים וגורמים אחרים (כולל הסהר האדום) – אך  כל שנותרו נלקחו לתנאי שבי אכזרי.
מוצב "בודפסט" לחוף הים התיכון  נאבק על קיומו מול גדוד קומנדו מצרי מצויד במיטב הנשק הרוסי, המודרני. ושם פלוגה ל' לחמה מול קומנדו מצרי ושילמה מחיר כבד – 18 הרוגים. 35 פצועים.
בסיור שקיימתי באיזור  (ביום השני) נתקלתי במחנה אחר, יפה ומסודר והנה.... אין איש.
מחנה של טנקיסטים שדהרו לכיוון התעלה לעזור...
והשמיכות בחדרים עדיין די חמות, כאילו יצאו לאיזו מופע קרוב. איש לא שב.
 והנה מלחמה  אכזרית באיזור מוצב "בודפסט", חציית התעלה, סיורים (אלימים לפעמים) לאורך הכביש עד העיר סואץ, בצד הנגדי, מערבה ל"מוצב המזח" ששארית לוחמיו נפלו בשבי המצרי וחשו את מסכת העינויים הנוקשה של המצרים ואת אטימות קציני צה"ל לאחר חזרתם ארצה.
גיסי, עמוס סגל ("שולטהיס" בסרטים) אח לרעייתי שולמית. איש הקשר של "מוצב המזח", המוצב היחיד ששרד עד שהסתיימו התרופות והתחמושת המפוקפקת.  יחד עם חבריו היה בשבי האכזרי של המצרים ועל כך, עדיף לא לפרט על גורלם לפני כניעת הצבא המצרי, ולאחריו. הצבא העשיר בציוד מלחמתי מודרני-רוסי – אך אין לו מים ומזון), סגרנו את תחום כיבושיו ליד סואץ והרעב חנק אותם. כיצד ואיך – שאינו מובן לפעמים גם לאחר 50 שנה.
 
פקודת יום
 "אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,"
אַָמַר הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.
"מָחָר עוֹלִים עַל  פּוֹרְט סָעִיד!" פְּקֻדַּת יוֹם, סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:
זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִקַת חֲגוֹר, רְצוּעַת הַסַּנְטֵר
בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה הֻדְּקָה.
 
רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר
אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.
אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה –
 
צַוָּאָה.
 
דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.
עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.
 
וְהִנֵּה,
פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,
רְצוּעַת הַקַּסְדָּה
רְפוּיָה –
 
רִשּׁוּל חִנָּנִי.                                  
  
מישהו רשם
 בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה
בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,
מִישֶׁהוּ רָשַׁם:
"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"
חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי.
דּוֹר וְעוֹד דּוֹר וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.
חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים...
 
וְעָבַר דּוֹר.
  
מוצב "בּוּדַפֶסְט" – 1
 עִם בּקֶר רָאּיתִי
גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.
אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק
וּבַבִּיצוֹת,
גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן,
נֶהֱדָפִים.
סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.
כְּחֹם הַיּוֹם רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל, בַּאֲנָשִׁים,
 
בָּעֲצָמוֹת... 

איליה בר-זאב
   

* הסדר הנכון – חידוש המלחמה מוצדק במאה אחוז. אסור שתוצאות טבח 7 באוקטובר יהיו שלטון ללא מצרים של חמאס ברצועת עזה וחידוש התעצמותו, גיוס אלפי מחבלים חדשים ובהם המחבלים המשוחררים בעסקה. אסור שתוצאת הטבח תהיה פחות ממיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי ופירוז רצועת עזה.
אולם סדר הדברים צריך להיות הפוך. קודם החזרת החטופים, בעסקה קשה, נוראית וחמורה ולאחר מכן חידוש המלחמה, בהסכמה לאומית רחבה, עם תמרון של כמה אוגדות, ללא חשש מפגיעה בחטופים – מלחמת בזק להכרעת חמאס. אין ספק שיהיה גיבוי אמריקאי לחידוש המלחמה, ולכן החשש שהדבר אינו אפשרי אינו מוצדק.
חייבים לעמוד בכל מטרות המלחמה – מיטוט חמאס והחזרת החטופים. הדרך לכך היא קודם עסקה ואח"כ מלחמה.
אם מדובר במהלך טקטי מצומצם להפעלת לחץ על חמאס במו"מ על שחרור החטופים, המהלך ראוי.
[אהוד: אתה באמת חושב שבנושא הזה – חמאס סכלים כמוך?]

* מנהיגות אנטי לאומית במלחמה – אם מישהו שכח, קיבלנו הלילה תזכורת – אנחנו עדין במלחמה. ולא רק ברצועת עזה, אלא גם ביו"ש, לבנון, סוריה ותימן.
מנהיגות לאומית בשעת מלחמה, לא כל שכן מלחמת קיום, כפי שנתניהו היטיב להגדיר אותה, מעמידה על ראש שמחתה את ליכוד העם. ממשלת המחדל, בחוסר אחריות לאומית משווע, עושה הכול כדי לפלג את העם, באסטרטגיית ההפרד ומשול של נתניהו; המשך המהפכה המשטרית, מסע הטיהורים ועריפות הראשים, החזרת כנופיית בן גביר לממשלה כדי שיוכל להמשיך בהחרבת משטרת ישראל והפיכתה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, מניעת חקירת המחדל, ניסיונות לסכל את חקירת פרשת קטארגייט, מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו למחדל וחקיקת חוקי השתמטות והפניית מיליארדים למימון המשתמטים וההשתמטות.

* ניגוד עניינים קיצוני – שעה שהשב"כ חוקר חשדות לעבירות ביטחוניות חמורות בלשכת ראש הממשלה, נתניהו, תוך ניגוד עניינים קיצוני, מפטר את ראש השב"כ.
האחראי הראשי למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהמיט על העם היהודי את האסון הכבד ביותר מאז השואה, מדיח עוד אחד מהכפופים לו, הנושא באחריות חלקית, שנגזרת מכפיפותו למחדלטור הראשי.

* פסיקת בג"ץ הראויה – עם ההחלטה לפטר את ראש השב"כ, צפויות עתירות לבג"ץ.
זאת הפסיקה הראויה של בג"ץ:

השב"כ וראש השב"כ כפופים לממשלה ולראש הממשלה. מינוי ראש השב"כ או פיטוריו הם בסמכות הממשלה, ואין מקום להתערבות בג"ץ.
עם זאת, כיוון שהשב"כ מנהל כעת חקירה על חשדות לעבירות חמורות נגד ביטחון המדינה בלשכת ראש
לפיכך, בג"ץ דוחה את העתירה נגד פיטורי ראש השב"כ, אך משהה את הוצאתה לפועל עד תום חקירת הפרשה הביטחונית החמורה.
בית המשפט מקציב לשב"כ תקופה של חצי שנה לניהול החקירה.

* פירמידת המחדל – בראש פירמידת המחדל עומד ראש הממשלה. הוא האיש שנושא באחריות המלאה לביטחון ישראל. הוא האיש שעיצב את מדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה לטבח. הוא האיש הנושא באחריות להצלחות ולכישלונות של מערכת הביטחון. הוא האיש שבמשך 15 שנים בנה בשתי ידיו, כמפעל חיים, את המחדל. הוא האיש שעל סמך מדיניותו, רץ לבחירות עם כתר מר ביטחון, מגן ישראל, חזק מול חמאס וכו'.
תחתיו, האחראי הנושא בחלק מן האחריות, הוא שר הביטחון בעשרת החודשים שקדמו לטבח, ומבצע מדיניותו של נתניהו, יואב גלנט.
תחתיו, מפקד צה"ל, הזרוע שמבצעת את מדיניות הממשלה – הרמטכ"ל.
תחתיו, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום ובעלי תפקידים אחרים בצה"ל.
ישירות תחת ראש הממשלה – ראש השב"כ.
כל הכפופים לנתניהו, האחראים חלקית למחדל, התפטרו או הודחו.
האחראי העיקרי, הכולל, הישיר, נס במפגן מרהיב של ברחנות מוגת לב מכל אחריות, מגלגל את אחריותו לכפופים לו ומסכל בכל דרך את חקירת מחדלו, כי הוא יודע את האמת.

* אפולוגטיקה אינפנטילית – תגובה שקיבלתי מביביסט מזקקת את הטמטום והאינפנטיליות באפולוגטיקה של מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו. הנ"ל אמר שהנצורים בממ"דים לא זעקו איפה ראש הממשלה, אלא איפה צה"ל. ומכאן, שהאחריות אינה על ראש הממשלה אלא על צה"ל. גאון! אגב, איש אינו מטיל ספק באחריות צה"ל. אבל אם נלך עם הלוגיקה המפגרת הזאת, אף נצור לא זעק איפה הרמטכ"ל, גם לא איפה אלוף הפיקוד, איפה ראש אמ"ן ואיפה ראש השב"כ. אז מי אחראי? אותו חייל גולני שלא הגיע לבית ספציפי בכפר עזה.
התפיסה הביביסטית מקעקעת את כל תפיסת האחריות שהיא לב תפיסת המנהיגות.
הממשלה וראש הממשלה אחראים על צה"ל. אם יש כשל נקודתי, אחריותו של רוה"מ היא אחריות כוללת, מיניסטריאלית אבל אינה אישית. כשמדובר בקריסה טוטאלית, כפי שהייתה ב-7 באוקטובר, זה כישלון אישי של ראש הממשלה, המעידה שאינו כשיר לתפקידו ולא ביצע את תפקידו.
אולם ליבת המחדל אינה מה שקרה ב-7 באוקטובר ומה שקרה ערב 7 באוקטובר, אלא איך איפשרנו לארגון טרור קטן להפוך לצבא טרור מפלצתי, שרישת את כל רצועת עזה, באין מפריע, במערכת מנהרות, שאנו סיפקנו להם את חומרי הבנייה, מערכת של עשרות אלפי רקטות ויחידות מובחרות המאומנות לרצח אזרחים המוני. המחדל הוא שישראל דאגה למימון חמאס באמצעות קטאר. המחדל הוא שהרשינו לחמאס להצית במשך שנים את שדות הנגב ללא כל תגובה. המחדל הוא שהגבנו ברפיסות למטחי רקטות על אזרחי ישראל. המחדל הוא שהבהרנו לחמאס ולחיזבאללה שישראל מורתעת.
כל אלה הם מדיניות של ראש הממשלה – ההתמכרות לשקט. עליה היתה תפארתו ועליה הוא ביקש את אמון הציבור בסיפורים על דרכו האחראית והלא הרפתקנית שבזכותה הוא, מר ביטחון, אחראי לעשור השקט ביותר. כאשר מדיניותו הובילה למרחץ דמים שלא היה כדוגמתו מאז השואה – הוא האחראי. והוא היה חייב ללכת מזמן. ואם הוא לא התפטר היה עליו לפחות לבקש מחדש את אמון העם. אך הוא אפילו אינו אומר את המובן מאליו – אני אחראי. והוא מסכל בכל מחיר את חקירת המחדל.
אפס במנהיגות.
[אהוד: ואיפה אחריותך שלך ושל שקמה ברסלר שעודדתם בתמיכתם הנלהבת בהפגנות המחאה נגד נתניהו – את הרוצח סינוואר?]

* הוועדה שתרצה את נתניהו – נשיא המדינה יצחק הרצוג, שאחדות ישראל היא נר לרגליו, ובצדק הוא חותר להסכמות רחבות ולדרכי שלום ופיוס לאומיים, הציע הצעה לפתרון המשבר סביב ועדת החקירה הממלכתית. עמית לא יקבע לבד את הרכב הוועדה, אלא יחד עם נועם סולברג. הנשיא עמית קיבל את ההצעה, אף שהיא מכרסמת בסמכויות שמקנה לו החוק, ללא כל סיבה אמיתית. נתניהו דחה כמובן את ההצעה.
הצעתו של הרצוג היא המשך להצעות פשרה נוספות ברוח זו, והיא כשלה היכן שהן כשלו. היא התבססה על ההנחה שהבעייה של נתניהו קשורה באמת להרכב הוועדה או לשאלה מי ממנה אותה. אבל ברור שמדובר בתירוצים. נתניהו מנסה לסכל חקירה מסיבות אחרות לגמרי. הוא במנוסה מוגת לב מאחריותו למחדל. הוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר שהוא האשם, והוא יודע טוב מאוד שכל ועדה אובייקטיבית תקבע זאת. ולכן, הוא עושה הכרל כדי לסכל חקירה.
מי שרוצה לרצות את נתניהו צריך ללכת בכיוון אחר. הנה, למשל, זאת הצעתי: תוקם ועדת חקירה בראשות בנימין נתניהו, שתקבע את אחריות צה"ל, שב"כ, גלנט, בג"ץ, היועמ"שית, הפרקליטות, האופוזיציה, קפלן, בנט, לפיד ורשות המיסים למחדל.

* לא ראוי להיות מחנך – זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, החליט לסגור את בית הספר ולעלות עם תלמידיו להפגין בירושלים נגד פיטורי ראש השב"כ.
אילו הודיע שמעורבות ציבורית של התלמידים חשובה ולכן הוא יאפשר למי שזו דעתו ורוצה להפגין להיעדר מהלימודים, ניחא. עדיף היה שיודיע שהוא מעודד את תלמידיו, בעלי דעות שונות, למעורבות. כך נוהג איש חינוך דמוקרט. אבל דגני נוקט באינדוקטרינציה ובשטיפת מוח. הוא מלמד אותם שדעותיו הפוליטיות הן האמת ועליהם לפעול על פיהן. כך לא נוהג מחנך דמוקרט.
דגני אינו ראוי להיות מחנך בישראל, לא כל שכן מנהל בית ספר. הוא אוסר על כניסת קציני צה"ל לגימנסיה לשיחות לעידוד המוטיבציה לשירות משמעותי, בטענה שהוא נגד חינוך "מיליטריסטי". מאידך גיסא, הוא מזמין לבית הספר את הארגון הבוגדני "שוברים שתיקה", להסית נגד המדינה ולהעליל עלילות דם על צה"ל.
בספטמבר 2023 הוא יזם אירוע של תלמידים שיודיעו שלא יתגייסו לצה"ל. הוועד המנהל של הגימנסיה אסר על קיום האירוע. במחאה, הוא התפטר מתפקידו, קיים את האירוע הבזוי כאשר הוא לא המנהל, כביכול, ומיד חזר בו מהתפטרותו.
כדאי לשים לב לתאריך. זה היה פחות מחודש לפני 7 באוקטובר. פחות מחודש לפני 7 באוקטובר הוא ארגן את תלמידיו לערוק מצה"ל.
הגיעה השעה לבעוט בו ממערכת החינוך.

* מהי עריקה מהמלחמה – אני קורא ברשתות קריאות לעריקה מן המלחמה ("אי התייצבות").
יש לומר בבירור – עריקה מהמלחמה היא בגידה.

* כתם על ההיסטוריה של העם היהודי – מה ראש הכנופייה יכול לתרום בקבינט? יצווח ככרוכיה "מוות לערבים"? ישיר "שיישרף לכם הכפר"?
רק נזק.
ארור המנהיג שנתן לגיטימציה לכנופייה פשיסטית טרוריסטית והכתים לדורות את ההיסטוריה של העם היהודי. עמנו סבל לאורך דורות מכנופיות נוסח בן גביר. יהודי שאינו שונא את הכהניזם שכח מה זה להיות יהודי.

* מחמיצים את המטרה – ההתקפה האמריקאית על החות'ים בתימן חשובה מאוד. זו אחריותה וזה תפקידה של ארה"ב – מנהיגת העולם החופשי. אבל הם מחמיצים את המטרה. האויב החות'י הוא זרוע. יש לפגוע בראש התמנון. וראש התמנון הוא איראן.
חובתה של ארה"ב לתקוף את איראן ובראש ובראשונה להשמיד את מתקני הגרעין שלה. פרשנים מגדירים את הפעולה בתימן – "איתות לטהרן". אין זמן לאיתותים. אם לא נפעל עכשיו, אנו עלולים לאחר את המועד. ואם ארה"ב לא תעשה זאת – חובתה של ישראל לעשות זאת.

* האסיר המשוחרר והלא משוקם – האמירה המתועבת של אולמרט, על כך שנתניהו בנה קריירה על גופת אחיו, עוררה סערה ציבורית, ובצדק. גם אותי היא דוחה. אך מה שדוחה יותר בעיניי, הוא עצם הבמה שניתנת לאסיר המשוחרר והלא משוקם הזה, בתוכניתו של רוני קובן, כדי שימסור את דבריו לאומה.
אבל מי שהחליטו להזמין אותו לראיון כנראה מבינים משהו, כי עובדה, חרף סלידתי, צפיתי בתוכנית מראשיתה ועד סופה.
רוני קובן היה במיטבו. הריאיון הזכיר לי למה אני סולד מאולמרט. הוא נשאר אותו אדם אטום, יהיר, זחוח ומתנשא. אין בו טיפת נטילת אחריות על מעשיו וכישלונותיו. אין לו שום תחושות אשמה. בטח לא חרטה. הוא מלא בעצמו. ככל ששאלו אותו על עבריינותו ועל שחיתותו הוא הגיב בניסיון להוכיח כמה הוא שונה מנתניהו וכמה זה לא אותו דבר. ובכל משפט אי אפשר היה שלא לראות שזה אותו הדבר. בדיוק אותו הדבר. כמה שני האנשים האלה דומים זה לזה.
אולמרט התהדר בכך שבניגוד לנתניהו הוא התפטר מיד בתחילת החקירה, כדי שלא יהיה בניגוד עניינים בין טובת המדינה לעניינו האישי. הוא רק שוכח עד כמה הוא נאחז בתפקיד, ושהתפטר כי בניגוד לצמרת הליכוד וצמרת ממשלותיו של נתניהו, צמרת קדימה וצמרת הממשלה הראו לו את הדלת. אלמלא התפטר, היה מודח בתוך שבוע. כלומר ההבדל אינו בינו לבין נתניהו אלא בין סביבתו לסביבת נתניהו. סביבת אולמרט גילתה נאמנות למדינה, בעוד סביבת נתניהו גילתה נאמנות למנהיג.
כשנשאל על המאסר, אמר אולמרט שאינו רוצה לדבר על מה שקרה לו, על הטרגדיה שלו, כאשר יש 59 חטופים במנהרות בעזה. אבל העניין אינו מה קרה לו ולא הטרגדיה שלו, אלא מה הוא עשה. לא עשו לו. הוא ריצה עונש על מעשיו.
כשהתבקש לספר על איזו טעות שעשה, אחרי לחץ כבד הוא אמר שהעסיק אישה שעשתה כך וכך. האישה הזאת, שולה זקן, היתה שפחתו החרופה במשך עשרות שנים. הכול היא עשתה בשבילו. היתה מוכנה לשבת בכלא בשבילו. נכון, היא היתה עבריינית. כי היא עבדה בסביבה עבריינית שבראשה עבריין מושחת. וכאשר זה היה טוב לעניינו האישי הוא דרך עליה והפקיר אותה. רק אז היא תרמה את תרומתה לחברה ובחרה להיות עדת מדינה, אך ישבה בגללו בכלא. במקום התנצלות וחרטה, זה מה שיש לו לומר.
ואחרי 7 באוקטובר המשיחיסט הזה עוד מטיף למדינה פלשתינאית. ועוד מספר כמה היה קרוב לשלום, כאשר אפילו את הצעתו המופקרת, שמעולם אף ראש ממשלה ישראלי לא הציע כדוגמתה, אבו מאזן דחה על הסף, ואפילו לא טרח לעדכן את אולמרט על החלטתו. ושום חרטה על ההתנתקות. ושום חשבון נפש על הכשלים החמורים במלחמת לבנון השנייה (שאני מעריך מאוד את עצם החלטתו לפתוח בה, אך לא את האופן שבו ניהל אותה).
בדבר אחד הסכמתי אכתו – ההבדל בין סוגיית גלעד שליט לסוגיית החטופים היום. אכן, הוא גילה עמידה מרשימה בפרשת שליט, אך סוגיית החטופים שונה לגמרי.
ועל דבר אחד אני בהחלט מעריך אותו – הפצצת הכור הסורי.
ובדבר אחד הוא ריגש – הסיפור על ילדת האומנה שמשפחתו אימצה.
אבל בסך הכול, אולמרט הוא אחד הדברים הרעים שקרו למדינת ישראל, והריאיון רק הזכיר למה.
בהחלט נהניתי הרבה יותר לצפות לאחר מכן בסרט התיעודי על להקת "כוורת".

* שמן בגלגלי הדה-לגיטימציה – אלה שמריעים היום לבוגי יעלון לשעבר, על דברי הבלע שלו נגד מדינת ישראל וצה"ל, המשמשים שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה לישראל והתעמולה האנטישמית, הם אלה שכינו את בוגי יעלון המקורי "פושע מלחמה". הם לא השתנו. הוא התחרפן.

* דו"צ –שר ההשתמטות יוצא נגד שליחה חד צדדית של צווים לחרדים. הוא צודק. אני מציע שבמקביל החרדים יוציאו צווים לצה"ל.

* חמישה דורות – בנו של השר מאיר פרוש, מנכ"ל עיתון "המבשר" משה פרוש, הותקף בחדר המדרגות בבניין המגורים של השר במרכז העיר ירושלים. לפי עדי ראייה, בן השר שהיה במקום עם משפחתו הותקף באלימות קשה במשך דקות, ובנו נחטף מידיו. כמו כן, התוקפים קרעו את הז'קט שעליו ומשכו בזקנו. המאבטח המוצב דרך קבע מחוץ לבית השר שם לב לתקרית לאחר מספר דקות והגיע לסייע לבן השר, והחזיר את בנו לידיו. כנראה שהתוקפים הם חסידי גור, כיוון שהוא מוביל קו הפוך לזה של האדמו"ר מגור, הדורש פרישה של יהדות התורה מהממשלה.
ב-2021 הותקף מאיר פורוש עצמו ליד ביתו. שני אנשים רכובים על אופנוע תקפו אותו ואחד מהם ניסה לגזוז את זקנו.
ב-1981 בעקבות סכסוך בין אביו של מאיר פורוש, ח"כ לשעבר מנחם פורוש לבין חסידי גור, פרצו 50 חסידי גור לבית הכנסת שבו הוא נהג להתפלל, השחיתו את בית הכנסת והיכו נמרצות את פורוש ואת בני משפחתו. פורוש אושפז למשך שבועיים בבית החולים.
ב-1958 מנחם פורוש ואביו משה פורוש הותקפו באלימות בידי אנשי "נטורי קרתא".
וכאשר אני אומר שהחברה החרדית חולה וצריך לרפא אותה, אומרים לי שזאת פטרונות.

* לא זזים מהגולן – בשבוע שעבר יצא לי במיספר הזדמנויות לשחזר את מה שעבר על הגולן, על אורטל ועליי במלחמה.
ביום שני שעבר, ראיינה אותי סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, במסגרת מיזם משותף של המועצה האזורית גולן והמכללה, לחקור את פעולת צח"י (צוותי חירום יישוביים) בגולן. הייתי אחד המרואיינים. בראיון סיפרתי איך צח"י אורטל פעל, איך פעלתי כדובר צח"י ובכלל על תפיסת ההפעלה של צח"י, והייחודיות בתפיסת ההפעלה באורטל.
באותו ערב, נערך מפגש ראשון פנים אל פנים מאז תחילת המלחמה של בית המדרש "מעגלים", שיש לי הזכות להנחות אותו, אחרי שנה וחצי של מפגשים בזום (כיוון שרבים מן החברים היו מפונים). במפגש, כל אחד סיפר על חוויותיו במלחמה. למחרת, בביקור הנשיא הרצוג בגולן, נערך מפגש עם הנהגות היישובים, שהוקדש – רובו ככולו, לסיפור הגולן במלחמה. גם שם סיפרתי על מה שחווינו באורטל. חלף עוד יום, ונערך מפגש ראשון מתחילת המלחמה של דוברי צח"י. חלקו הראשון הוקדש לשיח, שבו כל אחד מאתנו סיפר על דילמה שעמה הוא התמודד במלחמה.
הדבר שאפיין את אורטל במלחמה הוא חוסן חברתי בלתי רגיל, ערבות הדדית וסולידריות בין החברים ובין כל חלקי החברה. מה שאפיין את הגולן במלחמה, הוא חוסן חברתי למופת, ערבות הדדית וסולידריות בין היישובים.
לדעתי, המרכיב המשמעותי ביותר שיצר את החוסן הזה, היה ההחלטה הגולנית, שאנחנו לא מתפנים. זה היה המסר המנהיגותי מהיום הראשון למלחמה, שאותו הוביל ראש המועצה הקודם חיים רוקח והמשיך ראש המועצה הנוכחי אורי קלנר. ואכן, כמעט 100% מהתושבים נשארו בגולן. והמעטים שהתפנו באופן פרטי, חזרו אחרי הפסקת האש. באורטל, משפחה אחת התפנתה למחרת רצח נועה וניר ברנס וחזרה אחרי הפסקת האש. החוסן של אורטל התבטא מצד אחד בכך שזולת אותה משפחה כולם נשארו, ומצד שני, ואולי אין זה צד שני אלא צד משלים – בקבלה והכלה בלתי שיפוטית של המשפחה שנהגה אחרת.

* ביד הלשון: עָתֵק – שאלה שהופנתה אליי, היא מה משמעות המילה עָתֵק, מצירוף המילים הון עתק.
המילה עתק מוכרת רק בביטוי הון עתק, הלקוח מספר משלי: "עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (משלי ח', י"ח). לפיכך, פירוש המילה נגזר ממשמעותה בפסוק – ביטוי לריבוי, כלומר הון רב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

דַּי לוֹ לְיֶּלֶד
שֶׁמְּבֻגָּר אֶחָד מַשְׁמָעוּתִי בְּחַיָּיו
זִלְזֵל בּוֹ בְּיַלְדוּתוֹ וְקָרָא לוֹ
בְּשֵמוֹת מַנְמִיכִים
כְּדֵי שֶׁיִּגְדַּל לִהְיוֹת אִישׁ
שֶׁבְּתוֹכוֹ חָבוּי
רֶגֶשׁ נְחִיתוּת.
 

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 20
קבוצת אוהלים ניצבה על גבעה טרשית במורדות הרי אפריים, צופה אל פני השרון. דחפורים חרקו בשרשראותיהם, עקרו עצי-זית והכשירו דרכי-גישה במעלה-הגבעה, ומישטח-מגורים בפסגתה. קבוצת פועלים ערבים משכה והתקינה קו צינור מים. בדרך זמנית ומשובשת העפילו אל פסגת הגבעה משאיות נושאות ציוד, טנדרים ומכוניות פרטיות, שאחדות מהן גוררות קרוואנים למגורים, ואפילו "פולקסוואגן" מסחרית כפולת-קבינה שעליה היה כתוב: "גרשון, יואל, טאפטים מקיר אל קיר באחריות" – כאילו זה כבר אקטואלי בנקודה החדשה.
אנשים הוציאו צידניות, כירות-גז ניידות, מיטות-שדה, כיסאות ושולחנות מתקפלים, ופנסי-שדה. והיו שטרחו והביאו כירות-ברזל על כרעיים נמוכים, מוסקות בפחמים, ובהגיע שעת הצהריים החלו צולים עליהן שיפודי קבאב ושישליק. שני אברכים מזוקנים, אחד ג'ינג'י והשני ממושקף, עם פיאות ומגבעות-לבד שחורות, מחזיקים אתרוג ולולבים, עברו מאוהל לאוהל, חילקו כיפות-קרטון שחורות והפצירו לברך על המינים.
היתה איזו אווירה חגיגית של פיקניק המוני. דגלי כחול-לבן התחבטו מדי פעם בקול טפיחה של משב רוח-סתיו פתאומית, ועשן דוכני-הצלייה של הבשר הסתלסל, לעיתים משתופף אל הגבעה כזוחל, לעיתים מיתמר לאיטו אל-על, כמו מעל מזבחות משפחתיים קטנים.
אוזני רבים היו כרויות לשמוע בטרנזיסטורים את שידורי החדשות שליוו את מבצע ההתנחלות. היתה איזו אווירה ישראלית טיפוסית של – אנחנו פה! וגם אם יסלקונו בעוד יום או שבוע לא תחזור הגבעה הטרשית הזאת להיות מה שהיתה בטרם באנו לכאן, לא, לעולם! – כי היא כבר לא סתם אסופת סלעים ושיחי זעתר וסירה-קוצנית שפצעוה דחפורים וְיִשְׁרוּהָ אלא פרק בתולדות ההתיישבות הציונית.

שתי עיתונאיות במגפי-עור חומים טיפסו בכבדות אף הן והגיעו לראש הגבעה.
"זאת ארץ-ישראל האמיתית," הזדמר קולה של האחת, בעלת פנים עגלגלות ומבט נמרץ שאינו נח רגע. "הינה אני רואה שם את ענולה, גאולה ונעמי, חנן, משה ומתתיהו."
"אל תצחיקי אותי," משכה גם השנייה את קולה ברישול מתנגן, ממושקפת ושערה האדמוני והחלק זורם במחלפות ארוכות, "ארץ-ישראל האמיתית של ימי-המנדט נשארה רק בקפריסין, עם החצרות והעצים והבתים הקטנים עם גגות הרעפים ממש כמו במושבות הוותיקות."
"אז למה את לא כותבת את זה בעיתון?"
"מה אני צריכה שכל היהודים יתחילו לנסוע לקפריסין ולקלקל לי את הפינה המקסימה האחרונה הזאת? תשמעי דנה מה שאני אומרת לך – יהודים צריכים לגור בל-אביב מוקפים בתים ויהודים ועוד בתים ועוד יהודים – ולא להתרוצץ על הגבעות בשומרון – "
"את סתם אנטישמית, אביגיל."

הם השאירו את יובלי אצל סבתא, אימה של איה, ובאו ב"פולקסוואגן" הישנה שלהם, ולקחו עימם את אורית'לה שעדיין צולעת מעט ואת ציוד הקמפינג. רמי, שאהב לדשדש בסנדלי-העץ שלו כל אימת שהיה יכול להשיל מעליו את תלבושת היום המשרדית, היה נאלץ לצערו לנעול את נעליו הגבוהות, אחרת לא הסכימה איה לצאת לדרך. אך הוא הצליח להחביא בתא-המטען מלפנים את כפכפיו האהובים – שם, במפגור, עוד אשתמש בהם רבות, – הירהר לעצמו כשהוא לוחץ על דוושת-הדלק, והכפכפים כה קרובים, ממש מעל כפות-רגליו, נוקשים קלות על רצפת התא.
הִקצו להם אוהל לא גדול ולא חדש במיוחד, ובקרבת המקלחות. איה היתה מלאה טענות מההתחלה, – ה"פולקבוואגן" תיהרס במעלה הגבעה! – תחת הסלעים מסתתרים לבטח עקרבים קטנים!
"את ממש גיִס חמישי!" חשק רמי שפתיים בדרך, וכמעט דרס עז חומה שטיילה לפניהם לתומה.
"יותר טוב שתסתכל על הכביש!"
"שתלך העז הזאת קיבינימאט. היא בטח חברה בפת"ח."
"במפגור!"
"אולי תפסיקי?"
"מפגור זה לא שם מתאים למוסד למפגרים?"
"אם את ממשיכה לדבר כך – אני מוכן ברגע זה לסובב את ההגה, וחוזרים הביתה."
"לא-לא. תמשיך. לכל שיגעונותיך אני כינור."

*
"או.קַי, אני חושב שזה האוהל שלנו." החל רמי פורק את הציוד מגג ה"פולקסוואגן" ונושאו לאוהל.
"רגע, רגע, מה זה כאן, שכונת חאפּ?" – התרעמה איה, "שכל אחד תופס לו את המקום הכי טוב!" – ומיד הסתלקה לה לבדה, לבדוק סביב-סביב אם מישהו אחר לא קיבל אוהל ומקום טובים משלהם. היא טפפה בנעליים שעקבן נמוך, אך על הקרקע, המלאה בליטות-אבן וגבשושיות-אדמה קשות, היה די גם באלה כדי להקפיץ מצד אל צד את עכוזה השמנמן בנידנוד שהיתה בו מעין התגרות גלוייה. והתופעה הבולטת הזו משכה אחריה תשומת-לב והרמת-גבות משעה שמשפחת קדומי התמקמה באוהלה שבגבעה.
עד מהרה החלה איה מזיעה וצמאה בעקבות סיורה. ובדרכה חזרה לאוהלם עצרה לי שלושת הערבים שעבדו בחיבור צינור-המים למקלחת ובסידור הביוב הזמני. הללו עמדו והפסיקו עבודתם בהתקרבה, ולטשו עיניים, מקווים אולי לראות עוד מעט את אחוריה בהתרחקה מהם. איה הפעילה את מעט הערבית שזכרה מבית-הספר (היה לה כישרון מיוחד לשפות), ופנתה לאחראי, בחור שמנמן ושחור-שיער ובעל ארשת פנים לבבית.
"פִי מוֹיֶיה? בִּידִי מוֹיֶיה מִנְשַׁן נִשְׁתֶה – "
הבחור ענה לה בעברית צחה: "גברת, המים לא הגיעו."
"מתי יגיעו?"
"בעזרת-השם, עד הערב. יש טאנקר של מים על יד אוהל-מרבּאה."
"אני רואה שאתם כבר יודעים עברית לא-רע."
"אני בכלל לא מבֹּה, גברת. אני מכפר-קרע. עבודה שלי – גנן בתים-משותפים בנתניה."
"אז מה אתה עושה פה?"
"ביקשו ממני אקח עבודה בֹּה, בקבלנות. עם בּוֹעלים מִבֹּה. יאללה, יא-כַּאסלאן..." זירז אחד מהם, בגסות-מה, קולנית אך לא מרושעת, כמבקש לעשות רושם על איה. "לֵישׁ תִוְקַפּ זַיי רַמזוֹר!" (למה תעמוד כמו רמזור!), ולאיה – "אם תצטרכו משהו תשלחי לקרוא אותי. שם שלי יוסי."

כשהתקרבה איה לאוהלם עברו על פניה הג'ינג'י והממושקף, שני האברכים עם הלולבים והאתרוג, משימים עצמם שאינם רואים אותה כלל.
"שמע," התנפלה על רמי, "הלא הבטחת לי שלא יהיו פה שום 'חְנְיוֹקִים'! רק עובדי התעשייה-האווירית – "
"ש... ש..." היסה אותה, "כאן לא רמת-אביב."
"מה ש... ש...? אתה חושב שזה תענוג לעבור ולראות איך הם מזיינים אותָך במחשבות האדוקות שלהם בלי להניד עפעף? כבר יותר טוב שערבי מביט בָּך! עוד מעט אצטרך לבקש רשות מה'דוֹסִים' כל פעם שיתחשק לי לאוורר קצת את התחת שלי בשמש. אתה יודע שאני שונאת אותם. ממש אלרגית להם. שילכו לחוף הים שלהם, אדוקים לחוד, ונשים לחוד – "
"או.קַי או.קַי. אם את לא מפסיקה להשמיץ – אנחנו מקפלים את האוהל וחוזרים מיד הביתה."
"לא רוצה הביתה!" באה אורית'לה צורחת ומקרטעת מאי-שם שמאחורי הסלעים, וזר פרחי-בר מאובקים ומצומקים בידה. – "רוצה סטייק עם חומוס בפיתה."
"עוד מעט. אבא רק יגמור לסדר את האוהל, וידליק את הכירה." הרגיעהּ רמי.
"רמי," אמרה איה, "שלא תהיינה לך אי-הבנות. אני הבאתי סטייק לבן!"
"מה איתך, כל עם ישראל צריך לשמוע אותך? את זה אפילו לכלבים אסור לזרוק כאן!"
"בוקר-טוב רמליהו, זה מקום קדוש כאן? לא ידעתי."
"את לא חושבת שצריך קצת טאקט וסובלנות? אוכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אמרתי לך – כאן לא רמת-אביב. תארי לעצמך שפתאום היו באים ומקימים לך בית-כנסת בתוך הבית הפרטי שלך!"
"ומה מקימים שם, לא בית-כנסת?" הצביעה איה לעבר אוהל שניצב במקום מרכזי, ליד הבמה. ואשר אליו נישאו ספסלים וארון-קודש-נייד, מעוצב בסגנון הרבנות-הצבאית.
"אבא, אימא, תפסיקו לריב כל הזמן," התערבה אורית'לה כשהיא מושכת חליפות בזרועותיהם. "אני רוצה סטייק. סטייק עם חומוס בפיתה! הבטחתם לי, כשאבריא – "
"עוד מעט אבא יקפוץ איתך לנתניה ויקנה לך סטייק בפיתה."
"תסלחי לי על הביטוי, איה, אבל את פשוט מטומטמת. מה את חושבת, שנתניה זו הסטקייה שבפינה? הלא רק הבנזין עולה כמו שלושה סטייקים!"
"בסדר. בסדר. לא אמרתי כלום. רמליהו. נשב ונאכל את הבנזין!"
"אי-מא! אני רוצה הביתה!" החלה אורית'לה מייללת.
"שקט, שקט! אני לא סובל בכיות. עכשיו הבית שלנו כאן. ותפסיקי לקרוא לי רמליהו! שמֵיינֶה – "
"לא נכון!" צרחה הילדה. "תגידי לו, אימא, אבא לא כזה טיפש לגור על הסלעים."
"איך את מדברת על אבא, אורית'לה?" – השתדלה איה להסביר את הנושא. "פעם, פעם יהיה פה יישוב גדול, ואז גם אנחנו אולי נגור כאן בבית שלנו."
"אז כאן המגרש שלנו?"
"כן."
"מפה עד המקלחת?"
"כן."
"ובלילה אני אישן איתכם יחד?"
"כן."
"טוב." החלה נרגעת. "ויובלי יישאר אצל סבתא ולא יהיה לו בית כאן."

למטה בכביש כבר התארגנה הפגנה של מתנגדי ההתנחלות. התאספה שם חבורה מגוונת של נערי קיבוץ ותנועת-נוער, עיתונאים, משוררים, סופרים, ציירים, ומרצים באוניברסיטה, רובם בסנדלים. כולם בעלי ותק בהפגנות כגון אלה. ובקירבם בלט חבר-כנסת אחד, לא-צעיר, שהסתובב על הכביש, לבוש בפשטות ומתנהג בעממיות, מתערב בקרב החיילים החמושים, הממונים לשמור על הסדר, ובקרב המפגינים, טופח בחברות על כתף גם פה גם שם, והוא כאחד ממלאכי-השרת שמעופף בזכותו חסינותו הפרלמנטארית על פני שדה-המערכה, שופע ישראליות לבבית שמכסה על תחושה עמוקה של קטסטרופה.
המשורר-העיתונאי נדב חומר בא נושא תיק-בד ובו קונטרסי שירתו למכירה. מזוקן ופרוע-תלתלים, הסתובב בנעלי-בד קרועות ומכנסי-ג'ינס קצרים, ועימו צלם של המערכת. הם תפסו מזוויות-צילום שונות דיוקנאות של המפגינים, אשר מצידם התנהגו כאילו אינם מרגישים כלל שמצלמים אותם. כמה מכרזות-המחאה הביא עימו נדב חומר בעצמו, והוא שחיברן ודאג גם שיציירו אותן באותיות ובמילים ממיטב סגנונו, בוטה ובלתי-מהוקצע ובא מלב העם ואינו מוכתב מלמעלה:

"מכובד מתנחלים לא יתכופף כבוד האדם העמלני."

"מילדותי למדתי, אחי, לא בנישול תיבנה ארץ מולדת אהבתנו!"

"ההולכים בחושכה לא יראו אור גדולת האחווה,
זרע התקווה בין שני העמים לעד!"

"הידידות גשר לשלום הצודקני,
ההתנחלות כתם בני עמי למלחמה חדשנית."

"גם לערבי נשמה מלב אדמתנו המשותפת אזכור –
סאלם עלייהום!"

[הערה מאוחרת שאינה בספר: המשורר נדב חומר הוא גם צירוף שתי דמויות שכבר הלכו מאז לעולמן, העיתונאי דן עומר, ובעיקר המשורר יב"י, יונה בן יהודה, שהיה במידה מסויימת גרפומן. ואכן דן עומר, במדורו "נמר של נייר" בשבועון "העולם הזה" באותה שנה – יצא מגדרו כדי להשמיץ ולשים ללעג את "השקט הנפשי", כנראה נעלב מהקריקטורה שלו ברומאן].

ובשיפולי הכביש, על סלעים וקוצים שביניהם נטו המפגינים אוהל צבעוני ועליו כתובת: "מדרשיית השלום" – המשיך ודישדש נדב חומר בנעלי-הבד הקרועות שלו, ותקע באדמה כרזה אחרונה –

"אורי בן עמי בן ארבעים. אורי לאורך הדרך איתך
יחד הלכנו כתף אל לחי מול מדכאים ומנצלים!"

ובתוך האוהל – מי עמד והירצה בלהט אם לא אורי בן עמי בכוֹבדו ובעצמו, שמנמן ומתולתל ושערו מאפיר קמעה, והוא פורש השקפתו בפני מתי-מעט מפגינים שניתרו על אדמת-הבור הטרשית, הקוצנית, שכיסה האוהל, בחפשם תנוחה נוחה לרגלם העייפה –
"...המעשה שנעשה על הגבעה לעינינו כיום, התועבה הזאת – היא מעשה סמלי. בשומרון התפתחה ופרחה עבודת-האלילים הישראלית, והיא שהביאה לפילוג בין ממלכות יהודה וישראל, והיא שגם גרמה לבסוף לשקיעת שתיהן בפני כוחות פוליטיים זרים וחזקים מאוד, שעמדו על גבולותיהן. אשור. בבל. מצרים. רוסיה!"
"מה אתה רוצה, שניכנע לרוסים, ירמיהו?" – צעק לו סטודנט שחרחר אחד באוהל, "מזדיין-עם-ערבים-בתחת שכמוך!" – וקמה מהומה שלא שככה עד שהוצא המפריע בבושת-פנים, ואורי בן עמי, נבוך-קימעה, המשיך:
"לא נביא אני ולא בן-נביא ולא אמרתי שניכנע לרוסים ואפילו לא לאמריקאים וגם לא אמרתי שנלך שוב בגלות... אבל ההתנחלות בתל-פג'ה איננה מעשה ציוני אמיתי, היא-היא ההליכה בגלות, לשבת דווקא בתוך הערבים..."

עוד הוא מדבר והינה צוות-הטלוויזיה עצר למטה בכביש, ומיד, כמו על במת-הסרטה, התקבצו הכול ונכנסו לפעולה. המפגינים החלו צועקים ושואגים, הניפו כרזות למעלה, ואחדים אף פרצו קדימה וניסו להשתטח ולחסום את הכביש. החיילים החלו מפנים אותם, קודם בדיבורים ואחר-כך במשיכות מרפק וגרירת רגל. המצלמות ציקצקו. וחבר-הכנסת הטיל עצמו לבין הניצים בניסיון לפשר אך גם להיקלט במסגרת הצילום, על רקע ההתכתשות, ואולי לזעוק מאוחר יותר באותו יום או למחרת, מעל בימת הכנסת, כי הופרה חסינותו והוכה בידי אנשי-צבא.

עד מהרה נשמעו מן הגבעה קולות תלונה על כך שהטלוויזיה כדרכה מקדישה זמן רב מדי לכיסוי הפגנת-הנפל של השמאלנים, והיא מתכחשת לעיקר – העלייה לקרקע תל-פג'ה, היא מפגור. "מביאים ספר תורה!" – צעקו מלמעלה, "ספר התורה מגיע!"
צלמי הטלוויזיה קיפלו את מצלמותיהם ומיקרופוניהם. והפעילות ההפגנתית על הכביש שקטה מיד, כבמטה-קסם. הצלמים והכתבים החלו חוצים באלכסון את השדה הזרוע סלעים וקוצי-קיץ יבשים, בהליכה מהירה, ספק ריצה, כדי להגיע במועד לתהלוכה. גם ראובן ברנע היה שם, מחלק הוראות לצוות-הטלוויזיה. ואכן מולם, באמצע הדרך הזמנית, החדשה, שפילסו הדחפורים, כבר התקדמה חבורה משולהבת, רוקדת, ובמרכזה מתנודד ספר-תורה בפרוכת-קטיפה סגולה עם אותיות-זהב, וחופה מעליו, ואנשיה שרים סביבו בגרונות ניחרים מעט, וצרודים:
"עוצו עצה ותופר
דברו דבר ולא יקום
כי עימנו אל!"
והאוויר כמו אוזל מריאותיהם, צרובות עשן הסיגריות, בטפסם במעלה-הגבעה.
"עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי..."
ורבים משוררים במיבטא לא-ישראלי.

"קחי קציצה, רִיתַ'לה," פתחה איה באוהל שבגבעה את הצידנית. "חרבון שכזה! החזרת נשפכה! זה בגלל אימא שלך, עם כל הצנצנות והאוכל משלשום!"
"אמרתי לך לא לשים שום-דבר בצנצנות-זכוכית!"
"אז יכולת להזיז את התחת שלך כשארזנו. קחי אורית'לה, זה לא נשבר, רק המיכסה נפתח..."
"לא רוצה – " ברחה מהם בכעס. "נמאסתם עליי!"

ליד האוהל השלישי או הרביעי מהם בשורה, כבר ישבה משפחה מזרחית שקטה. הגברים חבושי כיפות-בד רקומות ומחודדות, ושפמים זקורים. כמו גרוזינים. בצד, על כירת-פחמים, השחימו נתחי שישליק ובצלצלים על שיפודים. ובאמצע, על ארגז הפוך, מכוסה מפה צבעונית, היו פזורים צלחות, ספלים, וסכו"ם מפלסטיק, בצבעים ובגדלים שונים. פיתות, צנצנת זיתים שחורים. קערית טחינה. צנצנת רוטב חריף שצבעו חום-ירקרק. פרוסות לפת סגולה-אדמדמה. חצילים כבושים. וקערה מלאה פלחים טריים של צנון לבן בקליפה אדומה, עשויים בשמן-זית גס וחומץ ומלח ופטרוזיליה-ירוקה קצוצה. טרנזיסטור גדול, ישן, בתיבת עור שחור ומרופט, השמיע מנגינות מזרחיות. אורית'לה התבוננה בהם כמו באיזו אורחת-פלאים מן המידבר.
"עוד מעט יירד גשם," אמרה אחת הנשים.
"יירד גשם, חוזרים לאִישדוד. שיישארו פה החיילים." אמר המבוגר שבחבורה והוא הסב, כנראה, וגיהק.
"רוצה צנון, ילדה?" שאלה אותה האישה.
"כן."
הגישו לה את הקערה.
"קחי, תאכלי צנון של מתנחלים." האיר לה הסב פניו, כפורס לה מפיתו באיזה פולחן קדמוני.
אורית'לה טבלה אצבעותיה והעלתה שני נתחי צנון ונתנה אותם בזה אחר זה בפיה. מעודה לא טעמה מאכל שהיה כה ערב לחיכה. ילדים אחדים סבבו אותה בסקרנות.
"תנו לילדה גם פיתה לטבול – " אמר הסב, ושוב גיהק.
"מה, זאת רגילה רק לְחַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵיאוֹס – " אמר גבר אחר, שמבטו רע, אולי בנו של הזקן. וכולם צחקו.
אורית'לה נשאה רגליה וברחה בלי לומר תודה, צולעת קימעה, ומבויישת.

פקעת התהלוכה עם ספר-התורה במרכזה, וחופתו על מוטותיה מתנודדת כמפרש מעל לראשים המשולהבים, – התקרבה ובאה בינתיים לאוהל בית-הכנסת. ובין הנדחקים סביב ספר-התורה נראו מקפצים מנהיגי התנועה והגוש והמפלגה – הרב והשר והמשורר והאלוף-בדימוס והדובר והנביא והאידיאולוג והעיתונאי והמושבניק והחוזר-בתשובה, מוקפים בבחורי-ישיבה אחוזי-תזזית. כשהוכנס ספר-התורה לאוהל בירך הרב "שהחיינו" עם תוספת מיוחדת, שקבע הרב הראשי, לשעת חירום של הכנסת ספר-תורה לבית-כנסת של מתנחלים בעוד האוייב בשער, ולמקרה שהתנחלות כזו תיעשה בפאתי הר-הבית.
ומשנרגעו הרוחות, וארון-הקודש הנייד נסגר על התורה, וחוּזק איתן על מקומו בכמה לבנים של מלט פריך, החלו הכול מתקבצים לטקס. על במת קרשים טריים, צהבהבים ובלתי-מהוקצעים, נקבע רמקול נייד שפועל על סוללות. זמרת שמנמונת, יפת-פנים, שחורת-שיער ונמרצת, הנעימה קולה ושרה בפאתוס את "ארץ שאהבנו", והקהל השתתף עימה בפזמון החוזר, וברטט קדושה:
"ארץ של העם
ארץ לעולם,
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
יהיה מה שיהיה!"
שוב ושוב חזרו על המילים האחרונות באיזו דבקות ואחר-כך שרו כולם יחד, "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות," – עד שהתאספו ועלו המנהיגים על הבמה הזמנית, והם ממצמצים מעט בעיניהם כנגד השמש המכה ממערב. חשרת העננים שעלתה והתקשרה מן הים כמו איימה לכסות בקרוב את עין השמש. גם הרוח נעשתה קרירה מעט, הררית. כאילו ישראל-של-מטה, בתחום הקו-הירוק, אינה מאירה פניה למתנחלים, ומשלחת בהם צרורות של חיצים מקפיאים שחודרים מבעד לבגדים הקלים, שורטים במיפתח-החזה, ומכאיבים, בייחוד למעשנים אכולי-הריאות ובעלי הגרון הרגיש, המגורה. מצלמות הטלוויזיה המשיכו לצקצק. והטכנאים הקליטו.

"על הכתפיים, על הכתפיים – " נדחקה ביניהם אורית'לה כשהיא מגהקת.
"מה זה מסריח לך כל כך מהפה?"
"אימא'לה אני אכלתי צנון, צנון של מתנחלים!"
"שקט, שקט," אמר רמי. "תראו מי עומד שם, חבר של אימא, יַעַנִי, ראובן ברנע, מהטלוויזיה."

ראשון המדברים בירך הרב הישיש ונמוך-הקומה, מעוז המתנחלים, שלבש מעיל, ידיו פירכסו מעט, וקולו הרועד, החנוק מבכי והתרגשות, כמו נבלע בשערות זקנו הלבן:
"להווי ידוע שאסור לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו ובירת קודשינו בידי זרים כי זה עלבון לירושלים וחילול השם נורא וטינוף אדמת הקודש שומרון וכל העובר על איסור זה חייב חרם ונידוי ושמתא וחשש כרת ומודה ועוזב ירוחם ולא תעשו הרע בעיניו-יתברך כי אם מצווה גדולה וחשובה היא מצוות יישוב ארץ-ישראל אדמת קודשינו שומרון על פני על מלכויות האדמה ובאל ציון גואל ומנחם וחתו מפניו כל פועלי אוון וקטני אמנה והנרגנים והכופרים בעיקר שאין לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו בידי זרים וזדים בטינוף מעלליהם להשחית עם ישראל חַי, חי, חי! אמן ואמן סלה!"
ורבים מן הקהל ענו, לא בבת-אחת, אלא בצרורות נוקשים שמתפזרים במלמול, כבשעת תפילה:
"אמן אמן סלה. יהי שם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד."

אחריו דיברה פרופיסור ענולה גורן-כ"ץ, הבלונדית בעלת החזה השטוח, אישה גבוהה ושורשית, צחת-ביטוי ונמרצת.
"אני מתרגשת. ואני אומר רק זאת. המרחם על אכזרים – סופו שמתאכזר על רחמנים! – כך נאמר על שאול, שלא רצה להרוג את אגג, וסופו של דבר שהרגו את כל משפחתו. אני אוהבת לקרוא במקורות, זה עושה אותי לעשירה ולחכמה יותר. הרחמנות הזאת היתה בשבילנו ממש הרסנית. המצב הקיים נוצר מפני שלא אמרנו מיד שהארץ שלנו! ששכם שלנו! וחברון שלנו! בפעמים הקודמות קפצו והכריזו שתמורת שלום מוכנים לוותר – והסוף היה שוויתורים אמנם היו, אבל שלום לא. אילו היינו מרגילים את העולם שהארץ היא שלנו, ואם כך נרגיש גם אנחנו אז נהיה חזקים לעמוד מול כל הלחצים. כי נדע שהצדק איתנו.
"אבל אם מרגישים ככובשים וכזרים, כגזלנים, כמי שמחזיק אדמה של מישהו אחר – אז באמת, איזה קלף יש לנו למיקוח? הרי ברור שאם כך נרגיש – אז יגידו לנו: זה לא שלכם אז קודם כל תחזירו! ואם אנחנו לא בטוחים בשכם וחברון שהן שלנו – למה נהיה בטוחים ביחס לתל-אביב או יפו, שגם בה התגוררו ערבים? ואם אנחנו לא בטוחים בזכותנו להיות על גדות הירדן, מחר נפקפק אם יש לנו זכות לשבת על הירקון! ובסוף נפקפק אם בכלל יש לנו זכות קיום.
"לכן חשוב כל-כך לחזק את אמונת הנוער בעצמו, שלא יחשוב שזה כיבוש, שיידע שזה שלנו. כי אם שכם וחברון לא שלנו – מחר ישאל, ובצדק: מדוע לוד ורמלה כן כן שלנו? צריך להחזיר לנוער קודם כל את הרגשת הצדק! מדוע אצל אנשים דתיים-מאמינים אין עבריינים ואין סמים? כי להם יש האמונה ויש הקשר עם המקורות. משרד-החינוך בעצמו הוא האשם! – מפני שאם לא נתן די השכלה יהודית, אז נוצר החלל. אותו חור בהשכלה, וכידוע החור קורא לגנב. ואם יש חלל, אז הוא יתמלא במשהו אחר, בסמים, ובמה לא? אם לא ימלאו את החללים בסם-חיים – הם יתמלאו בסם-המוות. כי הטבע שונא חללים ריקים. זה חוק פיסי. ולכל חוק פיסי יש חוק מקביל במיטאפיסיקה. לירושלים-של-מטה יש ירושלים-של-מעלה. הצרה היא שפֹּה, באופן אלילי, מנסים לנתק את החומר מן הרוח – "

אחרי דבריה הנרגשים, שנקטעו מדי פעם בתשואות ובמחיאות-כפיים, דיבר שר התודעה-היהודית. איש הנראה תמים, עגלגל ובהיר-עיניים, דומה במקצת לאורי בן עמי, אך חובש כיפה.
"ביום הגשמת חלומנו לעלות לתל-פג'ה אשר לא עוד תל-פג'ה ייקרא לה אלא מפגור! – ביום חגנו אנו אומרים: יש סימנים רבים של התעוררות והתפכחות בעם. סימנים של רצון בריא להיחלץ ממשבר הניכור והמתירנות, מתהום הסמים וההינתקות מהמקורות. לצאת מהמעגל הסגור והמדרדר של חומרנות, מתירנות, חקיינות, נהנתנות, ריקנות ועוול. יש רצון לשוב אל עצמנו, אל תכונות החסד, הצדקה וצניעות הלכת של עמנו המפואר, שאין עוד כדוגמתו בקרב העמים, כדברי הנביא: 'לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדוני!'"
באמצע דבריו חדלו אנשי הטלוויזיה לצלם ולהקליט, קיפלו את ציודם ומיהרו להסתלק מן הגבעה, כדי להספיק לשדר את הדברים במהדורת החדשות של הערב. שר התודעה המשיך בנאומו, אך חגיגיות המעמד כאילו נפגמה מעתה, והשר דמה לבעל-שמחה המשתדל לעודד אורחים נכאי-רוח.
"הגיעה העת להתחדשות העיקרית והבסיסית, כדברי הרב קוק זיכרון צדיק לברכה – לחבר את גאון הקודש עם גבורת החייל! – שערי התשובה לא ננעלו! – אנחנו בעלי-הבית של הארץ הזאת. האם חזרנו לכאן כדי להקים מדינונת קטנטנה, מתירנית? לא. אנחנו השליחים של ההיסטוריה היהודית, של מיליוני יהודים. יש פתגם ידוע: אדם עושה שליחים לתיקון ולא לקלקול. אנחנו לא נבגוד בשליחות ולא נמעל בה. עוד נבנך ונבניית מפגור קריית מלך רב מלב כל בונייך להגיד, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי-השדה ימחאו כף. תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס, והיה לאדונַי לשם לאות עולם, לא ייכרת. ויעקב עבדי, וישראל בחרתי בו, כציץ יפרח בכרמי שומרון, וכחציר בהרי אפריים!"

איה עמדה עם רמי ואורית'לה, ומאחוריה מעין קירחה בקהל, ודומה שהרצון להתבונן בה ממרחק נפגש בחשש להתקרב אליה יותר מדי פן יתעורר היצר הרע, שנאמר, אחורי ארי וכולי.
תחילה עמדה בשקט, ורק מפעם לפעם פירכסה בה תנועת העכוז בהעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. היא שמעה בשקט את הרב, הקשיבה לפרופסור ענולה, מהרהרת אם צבע שערה טבעי, ומחברת לה במחשבתה תשובות ופרפרזות מטופשות, וכך עשתה גם לדברי שר התודעה, מתווכחת עימו כאילו היא עדיין אשתו של אורי בן עמי, אך הולכת ומוותרת בהדרגה כדי לשכנע עצמה כי בסופו של דבר אין זה נורא כל-כך לתקוע כאן יתד וגם לבוא מדי פעם לראות, אולי במשך הזמן יצמח מזה משהו, בית-קיץ בשומרון, או איזו עיר-גנים חדשה שמחוברת בכביש-מהיר לשפלת-החוף.

אחרון הנואמים והמברכים היה המשורר והפובליציסט משה צִילוֹחַ. איש נמוך ומצומק, סגוף-פנים, ראשו מגולה, שערו שחור כעורב, ומשקפי-ראייה ענקיים, במסגרת שחורה אף הם, מסתירים את מרבית פרצופו. לבוש חולצה בהירה ששרווליה מופשלים, למרות הקור. עיניו מוטות אל-על בדברו, וקולו דק, צפצפני, כמשתדל לגרש את חשרת העננים שכבר הסתירה את השמש.
"הרי שומרון הקירחים, צוקי אפריים המצפים ל-ג-או-לה – "
נשמע קול צחוק כבוש, נשיי, בקהל. ומיד היסו אותו, וצילוח המשיך –
"אפילה, אפילה גדולה בדרכי הגדה השוממות מיהודים, – ולפידים, לפידים מדליק בהן היום המתנחל העברי אבל גם היום אחיי בני האור והתפארת, אחיי גיבורי התהילה, גם היום אל לנו לשכוח, שקיימת בארצנו מאפיה שמאלנית שהשתלטה על חלק מתרבותנו השורשית, והיא מגדפת, והיא מסלפת והיא מטנפת את העיקר, את קודש-הקדשים. הנקודה המשותפת למאפיה ולשמאלנות היא היותן מיעוט. מיעוט מבוטל. אך מיעוט זומם, מיעוט המנסה להשתלט על הרוב. מיעוט שתופס משלטים. ואוי לו, אחיי ואחיותיי, אוי לו למי שמנסה לערער על שליטתם. הם נמצאים בספרות, הם נמצאים ברפרטואר של התיאטרון המוצג על במותינו המסובסדות על ידי הכלל, על ידיכם, על ידי כולנו, אלמנות-מלחמה, יתומים, הורים שכולים, וציבור, אלמנות, ציבור לאומי, נאמן, שומר-מסורת, שמתנגד לדברי-תועבה שמתנגד לתועבות-גויים. למתירנות. לגל הפורנוגרפיה המשתוללת.
"הם רוחשים בטלוויזיה. הם רוחשים ברדיו." אמר בהדגשה, כרומז לקיפוחו. "רעה הם רוחשים. דיבה הם מטפטפים. רעל על לשונם. על לשונם השכירה, המושכרת לחרב, לחרב שכירי-האוייב, לתעמולת אש"ף. עוד זוכרים אנו, אחיי ואחיותיי המתנחלים בהר, בהרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המזדקרים – "
ושוב נשמע קול הצחוק החנוק ההוא, המרגיז. ויותר אנשים הסבו פניהם לראות מי המפריע. זו היתה איה. היא צחקה בצמרמורות. העננים התקדרו והתעבו ממערב, כמו לקראת גשם. נעשה קר פתאום. רמי נשא על כתפיו את אורית'לה שעייפה. צוקי אפריים – אלה הזכירו לאיה מה שסיפרה לה מירה, שכך הם מכנים ביניהם את התרנגול, זה הצוּקצוּק של אפריים, שסובל כנראה מקישוי מתמיד. עדים הרי חיימסון הקירח, צוקי אפריים המזדקרים, שמלטפת מירה... קוקוריקו... וביחוד עכשיו, שגם ראובן ברנע החרמן כבר הסתלק עם צוות-ההסרטה, אז...
"...וכדרך אחיהם לדיעה בגרמניה הווימארית או באיטליה וצרפת של ימינו, הם מוצאים פורקן לרוחם התבוסתנית, לרוחם המתירנית, לרוחם המפונקת והמבולבלת – מוצאים פורקן בהכפשת המורשת הלאומית שלנו, שלכם, המתנחלים בהר, בגאון הרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המתרוממים אל-על, מזדקפים – – – "
ואז התפרץ ללא מעצור צחוקה של איה, שכל יצורי גווה ובייחוד אחוריה היו מרקדים, כאחוזת תזזית.
" – לומר לערפאתים: עם ישראל חי – – – "
– נבלעו דברי צילוח, שטרם הסתיימו, בפרץ הצחוק המטורף, החולני, שדבק והתפשט גלים-גלים, וכאילו הכול מדוגדגים במה שמצחיק את איה, ובעצם הלא איש אינו יודע מה הסיבה, ורק נדבקים כולם בצחוקה שדומה לקריאת קו-קו-רי-קו, כאילו היא מנענעת באחוריה את הקהל כולו, חובשי-כיפות וחילונים גם-יחד, ובקוקוריקו מקרקרת אותם.
וכשהפסיקה רגע, ושמה יד על פיה, כעומדת להתפוצץ או לזורר את הצחוק ממקום אחר בגופה הדשן והמתפרץ לצאת – התגבר צחוקם של השאר, ובייחוד של החיילים הצעירים ובחורי-הישיבה. וכשהשתתקו מעט, כמתביישים בפני מפקדיהם ורבותיהם, היתה איה נגרפת מחדש בקול צחוק נורא, היסטרי, כמין נקמת נקבה מכת סמאל, נקמה בכולם, קו-קו-רי-קו – וסוחפת אחריה שוב מקהלה שלימה – הכול כנגד מאמציו הנואשים של צילוח, המכה על הרמקול בכף-ידו, ומבקש לסיים בשירת "התקווה", – ואיה זו, כאילו היא מנענעת את כל הקהל, מעלה-מטה, כאחוזת-דיבוק, בתחת הצוחק שלה, מתהום ארץ רבה.
"קו-קו-רי-קו! – – – "
זה היה נורא. ומביך. ומשפיל. ורמי לא ידע היכן יקבור פניו מרוב בושה. הוא רצה למשוך את איה אחריו, אך אורית'לה, ספק בוכה ספק צוחקת, דבקה בצווארו ברגליים עקשניות ולא הניחה לו להורידה ארצה, כאילו כרתה ברית עם אימה המטורפת. וכשביקש לשחרר יד אחת כדי לתפוס באיה, החלה אורית'לה מדהירה גופה לפנים ולאחור כנופלת, ומכריחה אותו לתפוס בה שוב בשתי ידיו, כאסיר.
ואז התחילו הגשם. טיפות כבדות. גואלות. שתחילתן בריח גשם ראשון, טרי, שנספג באדמת האבק. והוא כמכבה לאט-לאט את תבערת הצחוק המביש. והכול נשאו רגליים וברחו להיסתר באוהלים ובקרוואנים מפני המטר שנעשה סוחף ושהפך בתוך רגעים אחדים את אדמת הגבעה כולה לבוץ טובעני.

*
"את חושבת שידפיסו את הקוקוריקו הזה בעיתון שלנו?"
רטובות ומבוססות במגפיהן בבוץ מצאו לעצמן שתי העיתונאיות מקלט בטנדר הסגור של יוסי הערבי, שסיים את יום-עבודתו והסכים לקחת אותן עימו עד לצומת הקרוב ביותר לתל-אביב.
"השתגעת? אם איה בן עמי המופרעת מתפרצת בצחוק, אז את חושבת שאבנר ישנה בגללה את המדיניות של העיתון ויעשה צחוק מההתנחלויות?" – השיבה אביגיל בניגון קולה המרושל.
"זאת איה בן עמי?"
"כן."
"שהיתה אשתו של אורי בן עמי עם כל הסיפורים הַמְּסוּמְבַּלִים?"
"שלא תהיינה לך אשליות, דנה. אני קצת מכירה את אורי בן עמי – כל מה שאצל אחרים נראה סמלים עמוקים של מי-יודע-מה, אצלו זה סתם בדיחות פרטיות."
אביגיל סיפגה באיזו מחטה את מחלפות שערה האדמוני והחלק, שנרטבו בגשם, ואז המשיכה ואמרה: "הדבר היחידי שאורי בן עמי ממציא מהדימיון בסיפורים שלו הם שמות וגם זה לא תמיד, ואם זאת נקראת ספרות-יפה אז אני ברברה ווֹלטרס – "
"בחיי שלא היכרתי אותה."
"מי?"
"את איה."
"טוב, היא השמינה והתבגרה אבל את רואה שנשארה קצת קוּקו כמו שהיתה תמיד. אני שואלת אותך, כך נראית מתנחלת?"
"אוי אביגיל, תפסיקי להיות רומאנטית – "
"אני? כבר נשבר לי מארץ-ישראל..."
והטנדר עשה דרכו בבוץ, מקרטע על סלעים ומהמורות מלאות מים, עד שעלה לכביש וטס במהירות מערבה. ענני-גשם נשברו על הרי-אפריים, אבל כבישי-ישראל שבתחום הקו הירוק היו יבשים.

רמי טרח בפינה, בשקט מבשר-רעות, להדליק את פנס-הרוח, ותלה אותו על המוט המרכזי באוהל. נעליהם היו מלאות בוץ. בוץ היה בכול. הגשם נקש על היריעות. רצפת הקוצים והסלעים היבשה-עדיין היתה נחמה מעטה, אפילו את המיטות המתקפלות לא היה אפשר לפרוש היטב על מישטח ישר.
"צריך לטלפן לאימא שלי." אמרה איה.
"את יודעת שאין כאן טלפון."
"אולי לצבא יש. אני מפחדת שיובלי יצטנן."
"הוא יצטנן! באמת, הדאגה שלך משגעת פילים."
"אז מה עושים עכשיו – "
"מה שכל עם-ישראל עושה," קבע רמי בקול הבאס העבה שלו, "הולכים לאכול ארוחת-ערב."
"אני לא איכנס לחדר-האוכל שלהם!" אמרה איה. "סכנת-נפשות ללכת בחושך הזה על הסלעים, בבוץ."
הם אכלו בשתיקה לחם אחיד, פרוס, שחולק בצהריים. הוציאו מצידתם מימרח-שוקולד. מלפפונים טריים. קציצות נודפות ריח שום. משולשים של גבינת-מריחה. סרדינים. רמי הרתיח מים לקפה.
"זה פיקניק עצוב." אמרה אורית'לה. "אני רוצה הביתה. אני כבר מתגעגעת לבית-הספר."
איה הסתכלה לעבר רמי בשתיקה. הטרנזיסטור השמיע חדשות. "למרות המימטרים הכבדים שהחלו יורדים לעת ערב בשומרון לא נפלו המתנחלים ברוחם... חנן פורת אמר ש... הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח ברכה... האנס-המתנצל שוב תקף אישה על-יד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון..." רמי סגר את המכשיר. מכיוון האוהל הצמוד לסוכה-הגדולה, ששימש חדר-אוכל זמני של ההתנחלות, קלחו ובאו קולות-שירה צרודים ונרגשים, "עוד אבינו חי," כמו מתוך איזו התרסה יתומה וחסרת-חן כנגד היקום כולו. גלות. לאוהל שלהם איש לא ניגש, כאילו מצורעים הם, וניכר היה ברמי שנמאס עליו העניין, אלא שאינו יודע כיצד להיחלץ.
"את לא אוהבת לישון בשק-שינה? כמו שהיינו בכינרת?" ביקש להפיס דעתה של אורית'לה.
"אני רוצה צנון."
"אין צנון." אמרה איה. "יש קצת חזרת."
תהפוכות היום ניכרו היטב בתיאבונם. ועד מהרה התברר שחיסלו כל מה שהיה פרוש על הארגז ביניהם. איה, שצמה כמעט מן הבוקר, נתקפה בבולמוס התיאבון הרגיל שלה, וכילתה בעצמה כחצי כיכר-לחם עם גבינת-מריחה וסרדין נוטף שמן.
הארוחה היטיבה מעט את מצב-רוחם. אמנם הגשם לא פסק. רוח חדרה פנימה. אך איה נעשתה שקטה, רכה ומפוייסת. המראה שלה היה מרוט כהוגן. "אני מצטערת על ההתפרצות שלי, רמי. פשוט לא יכולתי להתאפק."
"מה אפשר לעשות," אמר רמי. "ככה זה בחיים. אף פעם אי-אפשר לדעת. זה קורה."
"כן. והיום זה קרה לי."
"איך סבתא שלי היתה אומרת: לכל כלב יש יום, והיום, להבדיל, זה קרה לך."
"כן. היום זה קרה לי."
"את, יַעַנִי, ארטיסטית גדולה לפעמים."
"רמי, אני מתחננת בפניך, יש לי דקירות נוראות. בסוף אנחנו נצא מפה כולנו עם דלקת-ריאות, והילדה, אני לא צריכה להגיד לך – "
"אבל אי-אפשר לקום ולהסתלק סתם כך, מפני שיורד קצת גשם."
ניכר היה בו שהוא שוקל מה יותר גרוע – להישאר לישון כאן הלילה או להעמיס את כל הציוד על ה"פולקסוואגן" הקטנה ולהסתכן בירידה אל הכביש בדרך-העפר הבוצית. אם לא יידרדרו לאיזה ואדי, ודאי ישקעו בבוץ. פרצוף נאה יהיה לו כאשר יתגלה פתאום, עריק, באוהל-האכילה, מבקש מן השׁרים עזרה לחלץ את רכבו.
ואז ביטאה אורית'לה את מה ששלושתם לא העזו עד כה לומר:
"אוף, כמה שהייתי משתגעת עכשיו לחבק קצת את יובלי החמודי."
יובלי! המתוק הזה. איך אפשר בכלל בלעדיו –
"אוֹ.קַי," אמר רמי בהחלטה פתאומית. "אנחנו חוזרים הביתה."
"יופי! יופי!" קירטעה אורית'לה ושרה.
"שקט! שקט! מה איתך? לא כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך!" אמר רמי.
במהירות מפתיעה נאסף הכול ונארז. למזלם פסק מעט הגשם. פיסת-שמיים התבהרה במזרח, וניראו כוכבים. המכונית היתה קרה ורטובה. למזלם לא היה קושי להתניע. הם נפרדו מהאוהל בלי צער. גם הירידה מן הגבעה עברה בשלום. המטה של המתנחלים, אשר פעל, בעזרת-השם, בצורה מאורגנת ביותר, הצליח לצפות מבעוד-מועד את הדרך הזמנית ברשתות-ברזל שכמותן מצויות בחיל-ההנדסה.

*
ליד הכביש בערה מדורה קטנה והאירה אוהל פרוץ לרוח ועליו שלט קרוע. דמות-אדם קיפצה סביב המדורה, כקופא מקור. כאשר הבחין במכונית, רץ לשולי הכביש והרים יד, מבקש הסעה.
"אל תעצור! זה בטח מחבל – " אמרה איה, שישבה מאחור. אורית'לה התעקשה לשבת במושב הקדמי, על גבי גל של חבילות. ואיה, עם שאר הציוד, במושב האחורי.
"איזה מחבל?" אמר רמי. "לא שמעת ברדיו? זה האוהל של 'מדרשיית השלום'!"
והוא עצר.
בחור צעיר, מתולתל וגבוה, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים, ורועד כולו, השתופף על מכוניתם מבחוץ –
"אפשר לנסוע אתכם?"
"לאן"
"מה זה חשוב? לתל-אביב, לישראל. העיקר לצאת מפה."
"היכנס."
והוא נדחף לאחור, ארוך וגרמי, ליד איה, אשר לא שמחה ביותר על האורח הלא-קרוא.
"אתם מההתנחלות?"
"היינו." אמרה איה בנימה אירונית, שהסבירה הכול.
"מה זה חשוב," הוסיף רמי, "כולנו יהודים."
התברר שאת הבחור השאירו לשמור על האוהל של "מדרשיית השלום", הבטיחו לבוא לקחתו, ושכחו.
"איזה חוסר אחריות," אמרה איה, אדישה.
"כן, כל העניין היה מאורגן בצורה גרועה, רוב המרצים לא הגיעו, חוץ מאורי בן עמי."
"מה, אורי בן עמי היה כאן היום?" התפלאה איה.
"אתם מכירים אותו?"
היתה שתיקה אשר הבחור, – ומתברר, סטודנט ושמו יוסי – לא הבחין בה במיוחד. "תשמעו, בן עמי נתן כאן סְפִּיץ' כזה גדול, ממש גדול! הכניס להם באבי-אביהם – "
סוף-סוף הרגיש שאין מעוניינים כל-כך לשמוע את דבריו, והשתתק, כי חשב שהסיבה פוליטית. מה עוד שבינתיים, בחלל הצר של המושב האחורי, היה מרפקו ממש תקוע בזרועה של איה. וככל שהפשיר והלך, ובחמימות שבתוך המכונית, וכה קרוב לגופה הדשן – החל חש שקירבתה נעימה לו. ובהיסוס-מה, וכמו מפני עיקול הכביש, הסיט מרפקו קצת יותר לעברה, ולהפתעתו הגיבה בהרימה מעט את זרועה שלה, ומיד המם אותו בקירבתו החמימה הכדור הרך של חזהּ. המכונית היתה חשוכה. אורית'לה ישנה, מוגנת בחגורת-הבטיחות, ורמי התבונן במאומץ בכביש החשוך והחלקלק שלפניו. לא היה כל חשש שקירבתם תתגלה. חפצים רבים וחלקי-לבוש היו פזורים מאחור. אפילו שמיכה. – מילא, – הירהרה איה, – מסכן שכזה, עוד כמה נגיעות וכבר לא יהיה לו קר בכלל. – אך האמת היא שלה עצמה היה במגע האסור מעין רפואה נעימה. מרגע שהפקירה עצמה לידיו, חלפו נעלמו כל הדקירות שבטנה ובחזה, ואיזה רוגע נעים, וחמימות, השתפכו בה. היא נזכרה במה שסיפר לה פעם אורי, לפני שנים רבות, לקראת סוף נישואיהם, כיצד נסע ערב אחד במונית-שירות מחיפה לתל-אביב, ובחורה מזרחית שישבה לצידו במושב האחורי הניחה לו, טפח אחרי טפח, לשלוח בה ידיים עד שאפילו ליטף בשתי אצבעות את מפשעתה. בחשיכה המלאה, בדרך חזרה, בשום-מקום זה שנמצאו בו, ובגשם שהחל יורד שוב, נידמה היה לה שהיא-היא אותה בחורה חסרת-בושה, והסטודנט – אורי בן עמי. – וזה, מצידו, אכן לא איבד זמנו. מרפקו השמאלי היה חג ונוגע, בקצב הכביש, לחוץ אל שדהּ של איה, והכול בשתיקה. עד מהרה הִרשה לעצמו לפרוש מעט את כף היד, הכף צנחה כמו מבלי-משים על בטנה. זה היה רגע מכריע, עוצר נשימה. התסכים? או תדחהו בכעס ויורידוהו כאן חזרה לגשם, באמצע הדרך הנידחת? – איה נשמה עמוקות כמו במקום האנחה, כתחליף לקריאת החמדה שלא העזה להשמיע – ודָמְמַה, כמצפה לבאות. הסטודנט קיבל את שתיקתה כהסכמה, ועד מהרה אירע בה הדבר שלא-יאומן – אצבעות זרות, גבריות וקשות, טפפו קלות על פני האריג שכיסה את מפשעתה, ואחר עלו וירדו שוב, והפעם לוטפות את עירום בטנה, ועושות דרכן בביטחה מתחת לחצאית וזוחלות על עורה החשוף, תחילה כמו מתקשות מעט להגיע, עד שנגעו והחזיקו בקודש-קודשיה וסילסלוהו ונברו בו בעדינות והביאו בה הרגשת התעלפות קלה ולחות חמימה – והיא שמרה על עצמה בכל כוחותיה שלא להתנפל כך לפתע על הבחור במכנסיים הקצרים ולחבקו בכל כוחה, ולהתגלגל עימו ללא פחד, ועם הדבר האמיתי שלו, וללא תחליפים.
בהתרגשו ובפחד נרגעה איה מהר, והחלה מזדקפת קימעה, כמבקשת להיטיב את ישיבתה. הבחור נרמז ומיד שלף ידו ממנה והסתגר בתוך עצמו, מבלי להפר את שתיקתו. איה התפללה בליבה שאת חללה הצר והדחוס של ה"פולקסוואגן" הקטנה לא ימלא פתאום ריח זרע טרי שפלט הלה בהתרגשותו. ותודה-לאל, הדבר לא קרה. מן הסתם היטיב לשלוט בעצמו, או שמא היה קופא עד כדי כך? – והיא הודתה לו בליבה. הכביש נעשה מואר יותר ויותר, רחובות וצמתים מרומזרים – ככל שהתקרבו לעבר כביש החוף, וכשנסעו בו. איה לא הסבה מבטה לעבר הסטודנט, כמבקשת שלא יכירנה באור. במבואות תל-אביב, בצומת כפר-שמריהו, ביקש בסליחה לעצור, אמר שלום חטוף, תודה, והסתלק.
וכך הסתיימה פרשת ההתנחלות של משפחת קדומי.
אהוד בן עזר, 1979.
המשך יבוא

במלאות 90 שנה בדיוק לפטירת פורצת הדרך הגדולה שרה שנירר ע"ה, שהוכיחה לגדולי ישראל שהם חיים בטעות קשה, מצופה מגדולי ישראל דהיום, שיהיו גם הם שרה שנירר של זמננו. ספוילר: זה לא יקרה לפני שיתהדק החבל סביב צווארנו-צווארם.
ליבי ליבי על צעירי הצאן החרדיים, הנאלצים לחיות בדיסוננס רגשי-קוגניטיבי כה חריף: מצד אחד הם מתחנכים לתעב את מדינת ישראל עד כדי אימוץ הימנון נטורי קרתא: 'בשלטון הכופרים איננו מאמינים ובלשכותיהם איננו מתייצבים' (אבל את כספם הם ברצון מקבלים), ואף מידרדרים עד כדי השתתפות במופע פורימי נתעב: צעיריהם מחזיקים ברובי צעצוע ו'יורים', כאילו היו חמאס'ניקים בני מוות, בחבריהם המחופשים לחיילי צה"ל; ומצד שני, עדיין יש בהם יותר משביב של פטריוטיות ישראלית, של גאווה בהישגי המדינה והשתתפות בצערה בעת משבר.
ליבי ליבי על צעירי הצאן החרדים, שמצד אחד נחשפים לגלי המשטמה שמטיחים ההנהגה והתקשורת החרדית בציבור הסרוג, על מנת להעמיק את התהום בין הצדדים, באמצעות שימוש בביטויים כמו 'הציבור הד"ל', או 'חובשי הכיסוי המחורר'; ומצד שני משתאים בהערכה ובתדהמה ואפילו בקינאה מסויימת מול מסירות הנפש של מאות אלפי חיילים סרוגים בסדיר ומילואים, המשליכים עצמם לתוככי האש כפשוטו, כדי להציל את אחיהם הנתונים בצרה ובשביה.
צעירי הצאן הללו נקרעים בין הקצוות. הם אינם יודעים באמת כיצד להתמודד עם הסללתם על ידי רבניהם, בדרך הפוכה מדרכה של התורה, המחייבת בבירור וללא שום ספק ופיקפוק את התגייסותם לעזרת ישראל מיד צר. מול נימוקי ההבל המופרכים שלהם, אתה מעלה למשל את פסיקת החזון איש, ש'פשיטא שבשביל הצלת העם כולם חייבין... לבוא לעזרת אחיהם... אם יש צורך בהן לניצחון המלחמה, אפילו חתן מחדרו יוצא' (עירובין, ליקוטים סימן קי"ד, ו') – והם נשארים חסרי מענה ענייני.
אבל אז, כשהם מגיעים לשוקת שבורה, ויבש מעיין תירוציהם, הם שולפים את הקלף המנצח: 'האם הרבנים שלנו אינם יודעים את כל זה?'
אז בוקר טוב, אליהו. הרבנים יודעים גם יודעים, אך מתעלמים. הם מתקפדים בתורתם הגלותית, ולא נוהגים כרבי זירא שגזר על עצמו צום של ארבעים יום כשעלה לא"י, כדי שתישכח ממנו תורת הגלות.
ומאידך, תלמידיהם בישיבות ונאמניהם על הברזלים, לא ייצאו כנגד הבלמים שמטילים עליהם רבניהם. הם גם לא מסוגלים להאמין שאפשר שגם הרבנים טועים. מבחינתם, הרבנים, כמו האפיפיור להבדיל אלף אלפי הבדלות, לעולם אינם טועים.
ואת ההוכחה הניצחת ביותר, עד כדי תדהמה, לאפשרות ההפוכה, שגם הרבנים טועים, סיפקה לפני יותר ממאה שנה אישה יהודייה צנועה מקרקוב שבפולניה, תופרת במקצועה, שהגיעה משפל מעמדה בתחתית הסולם החברתי למעמד של צדיקה וקדושה, דווקא בשל עמידתה מול הרבנים ופעילותה החינוכית כנגד דעתם ועל אפם ועל חמתם, עד כדי חשש להטלת חרם רבני עליה.
זוהי שרה שנירר, מייסדת רשת החינוך החרדית לבנות 'בית יעקב', שבשבוע הבא ימלאו בדיוק 90 שנה להסתלקותה (כ"ו באדר תרצ"ה, 1 במרץ 1935). איזה כתרים לא קושרים היום בכירי החרדים לאישה פורצת דרך זו, שהלכה בדעה צלולה נגד 'דעת תיירה' רבנית, עד שהכירה בצידקתה?
מנכ"ל 'מרכז בית יעקב', הרב ישעיהו ליברמן, כתב בימים אלה בהתלהבות ובהתרגשות על "המהפכה שחולל המפעל הקדוש 'בית יעקב' של מרת שרה שנירר ע"ה," ושעיקרו בכך שהיא "סללה את הדרך להפיכת בית יעקב ל'בית צדיקים', עד כדי כך שמרן החזון איש זצוק"ל אמר כי תלמידת בית יעקב ראויה להיחשב בת תלמיד חכם, גם אם אביה לא קרא ולא שנה."
המורדת לכאורה הפכה למייסדת בית צדיקים? עד כדי כך? והרי זה מה שמוכיח, שגם 'עיני הבדולח' של גדולי הדור מסתמאים לפעמים נוכח המציאות המשתנה; לא רואים, נעבעך, את העולם הקונקרטי ונשארים תקועים בגלות הדוויה, הארורה.
שרה שנירר יצאה ב'חוצפה יסגא' נגד טענת הרבנים שאסור ללמד תורה לבנות ישראל מפני העיקרון ש"כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות" (כפי שהיום הם טוענים בחדרי חדרים: כל המתגייס להצלת ישראל מיד צר כאילו עובד עבודה זרה). היא יסדה את בית הספר הראשון לנשים יהודיות, 'בית יעקב', בחדרון קטן בקראקוב, בסוף תשרי תרע"ט (1918), עם 25 תלמידות גילאי 13-14.
מה ראתה שרה שנירר, שלא ראו גדולי הדור?
המחנך צבי שרפשטיין: "חינוך הבנות היווה בעייה כאובה וטרגית בחיי יהודי פולין. החרדים הקדישו את בניהם ללימוד תורה נטו, ואת הבנות שלחו לבתי הספר הכלליים, שם למדו דיברו פולנית מצוחצחת ושקעו בעולמם הרומנטי של יוליוס סלובאצקי ואדם מיצקביץ." בוגרות הגימנסיה הפולנית, מדרך הטבע חלמו ללמוד באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב, וכמובן סירבו להשתדך לבחורי הישיבה, שבטלנותם הלכה כאות קין לפניהם. רבות מהן ברחו מבתי ההורים, וחלקן – כמה מאות – התנצרו, ואחרות, ושוב כמה מאות, הידרדרו לזנות.
שנירר עצמה תיארה בזמן אמת את שראו עיניה: "הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאוד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב... כי אז היו פני הדברים אחרים לגמרי."
רק 11 שנה אחרי שכבר התקיים המפעל החלוצי להצלת בנות ישראל מבורותן ומסכנות המרת הדת, זנות וכדומה, הכירו לראשונה בחיוניותו ובנחיצותו שניים מגדולי הדור האדמו"ר מגור ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי, והעניקו לו גושפנקה תורנית הלכתית. כעבור ארבע שנים העניק החפץ חיים את תמיכתו לפריצת הדרך המבורכת, וקבע שהכלל שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תִפלות "כבר לא שייך לזמננו."
אבל היו כאלה שהמשיכו בהתנגדותם. למשל האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל הלברשטאם (1905-1994), בעל 'שפע חיים' ושו"ת 'דברי יציב': "תמה אני ולא אדע, מי הוא זה, יהיה מי שיהיה, אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמיים יעלה, שיכול לסטות בכלשהו מפסק ברור בש"ס ובשולחן ערוך, ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפלות. ואיך אפשר לעשות, חס ושלום, מתִפלות – גדר לאמונה קדושה ופרישות?"
מה שמוכיח שגם גדולי הדור עשויים לטעות. אז וגם עכשיו. אבל רק מעטים מרבני דורנו מסוגלים להיות החפץ חיים, או לפחות שרה שנירר של דורנו, ולהבין בחוש שהמציאות המתהפכת דורשת כלים אחרים להבטחת עצם הקיום היהודי כאן.
מנחם רהט

אסטרולוג, 2001
פרק שלושה-עשר
קוצי צבר נמסים בריר גמלים,
ומגדל רמלה מתקרב ללוד

סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים "אקמק!" – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.

בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.
לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: "כספכם או נפשכם!"
חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?"
"לא!" אמר סבא. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!"
אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:
"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!"
נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.
הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.
לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.
עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.
רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.
מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.
כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.
מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.
סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.
הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.
לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.
השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.

סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!" – מגדל רמלה מתקרב!
ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.
ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.
פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.
כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.
פתח האחד ואמר: "בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם."
קבע השני: "אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו."
"אבל כיצד ייגנב מגדל?" שאלו לודאים אחרים.
ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.
הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.
השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: "הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!"
השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.
באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.
חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:
"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! ביתקרב!"
שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.
"ג'אמע א-רמלה בּיתקרבּ!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא

נריה בן-שחר: בהרב מיארה, הושיעי את ישראל!
היהדות ממשיח בן דוד למשיחה גלי
כשהיתה ז'אן ד'ארק הבתולה מאורליאן בת 13 התגלו לה המלאכים מיכאל הקדוש וקתרינה הקדושה ואמרו לה: הושיעי את צרפת!
Jeanne d'Arc : Sauver la France!
(הנה בציור המלאכים מיכאל הקדוש וקתרינה הקדושה מתגלים לזאן ד'ארק וקוראים לה להציל את צרפת!)
https://fr.wikipedia.org/wiki/Hermann_Anton_Stilke#/media/Fichier:Hermann_Anton_Stilke_oan_of_Arc.jpg
והנה רבקה מנקין-נריה-בן שחר המתנאה בעצמה בהיותה מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר, חוקרת במכון כץ באוניברסיטת פנסילבניה וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס, משווה מתוקף מחקריה את בהרב מיארה לז'אן ד'ארק וקוראת לה: "הושיעי את ישראל!"
"שלום לך גלי בהרב מיארה, היועצת המשפטית לממשלה," כותבת רבקה מנקין-נריה בן-שחר, "אני מדמיינת אותך יושבת בישיבות הממשלה ליד משחירי פנייך. נראה שיש לך כוח-על, המאפשר לך להפריד בחדות בין הרגשות שלך (כמה אפשר לסבול ביזיונות?) לבין העשייה המקצועית שלך (עוד 699 משימות וסיימתי את מה שדחוף. להיום).
"לא ברור לי ממה עשוי העור שלך (הוא חזק יותר מעור של פיל), אבל הייתי רוצה, אם אפשר, בבקשה, לקבל קצת מהחומר הזה.
"דעי שעיני נשות ישראל ובנותיה נשואות אלייך. לכי בכוחך זה והושעת את ישראל!"
(רבקה נריה-בן שחר, בעיתון המודפס: "בהרב מיארה הושיעי את ישראל!" בדיגיטלי: "בהרב מיארה, אני רואה כיצד את מתמודדת עם משחירי פנייך. בכוחך להושיענו," "אל-ארצ'", 16.3.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-16/ty-article-opinion/.premium/00000195-9fa5-d687-abb5-9fb79ba10000
מעבר לוויכוח על תיפקודה של בהרב מיארה מעניינת המטמורפוזה שעברה היהדות. רבקה היא נכדת הרב משה צבי מנקין-נריה, מייסד ישיבות "בני עקיבא" המכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות" בעל פרס ישראל, ח"כ, ותומך בארץ ישראל השלימה.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/משה_צבי_נריה
כתלמיד הרב קוק האמין הרב משה צבי מנקין-נריה במשיח בן דוד ובאתחלתא דגאולה, ואילו נכדתו הפמיניסטית הדתייה מאמינה במשיחה אישה, הלא היא גלי בהרב-מיארה-המשיחה-מושיעת ישראל, גלי בהרב-מיארה "צורית ישראל וגואלתו." הנה ראו את גלגולי המשיחיות ביהדות. עוד סימן לטרלול של החברה הישראלית היום.

תפילת שבת לחמאס
לתפילות השבת בליל שישי בבית הכנסת "צדק שיקגו" יש את כל הסממנים של תפילה טיפוסית, עם הדלקת נרות וביצוע מלהיב של "לכה דודי", מזמור המקבל את פני השבת.
אבל המעמד כולל גם תפילה למען תושבי עזה, שהלחין הרב בראנט רוזן: "ברגע זה של הפסקת האש," קורא חבר קהילה, "הבה נישאר איתנים בסולידריות שלנו עם תושבי עזה שהתנגדו לאלימות הבלתי פוסקת של רצח עם עִם בארות חסרות תחתית של אומץ וחוסן".
עבור רוזן, הסולידריות עם הפלסטינים הפכה לערך יהודי מרכזי. הוא הקים את צדק שיקגו לאחר שנטש את הציונות של חינוכו. עבור רוזן, הזדהותו עם החמאס והג'יהאד בעזה הגיעה לאחר פלישת ישראל לעזה ב-2008, בה הרגיש שישראל מבצעת פשעי מלחמה נגד העם הפלסטיני.
במהלך סעודת שבת האחרונה הוא דיבר על הקמת בית הכנסת "צדק" כלא-ציוני בכוונה.
"אתה יודע, בדרשה הראשונה לחגים שנשאתי, אמרתי שיש לנו ערכי ליבה מאוד ברורים ואנחנו מאוד ברורים לגבי מה אנחנו מייצגים. ואנחנו לא בשביל כולם. וזה בסדר. אנחנו בעצם עומדים על ערכים מאוד ספציפיים."
לפני שלוש שנים הפכה צדק שיקגו לאנטי-ציונית במפורש – כלומר היא לא תומכת במדינת לאום יהודית.
דעה זו מנוגדת לרוב המכריע של יהודי אמריקה. על פי סקר מ-2021 של מרכז המחקר Pew שמונים אחוז מיהודי ארה"ב אומרים שאכפתיות מישראל היא חלק חשוב או מהותי מהמשמעות של להיות יהודים עבורם.
רוב הקהילות היהודיות באמריקה אומרות תפילה למען מדינת ישראל בכל שבת. חלקם מציגים בגאווה את דגל ישראל במקדשיהם. הם מגייסים כסף כדי לתמוך בישראל – יותר מ-850 מיליון דולר מאז המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 – לפי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה.
בעיני הקהילות הללו, תמיכה בישראל היא כמעט עיקרון דתי ביהדות אמריקה. מי שדוחה את העיקרון הזה מסתכן בהדחה. חבריו של "צדק" שיקגו דיברו על קרובי משפחה שלא ידברו איתם יותר, על פיטורין או צורך להתפטר בלחץ משרות קודמות בארגונים יהודיים. רוזן עצמו הודח ממועצת הרבנים של שיקגו.
https://rotter.net/forum/scoops1/891409.shtml
הנה עוד דוגמה לשינוי ביהדות. יהדות דתית אורתודוכסית אנטי-ציונית אינה תופעה חדשה, ואפילו היו חרדים בגרמניה הנאצית שהתגייסו לטובת "המולדת דויטשלנד" כאשר נשיא אגודת ישראל וחבריו להנהגה בגרמניה מבקשים להיפגש עם אדולף היטלר כדי לשפר את תדמיתה של גרמניה בעולם.
https://www.makorrishon.co.il/judaism/136251/
אבל הנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, והחמאס מכריז זאת בגלוי. האם "הרב" בראנט רוזן "הצדיק" מבית הכנסת "צדק" חושב באווילותו שתמיכתו בחמאס תצילו מידם?

מממני החמאס:
חיים וישניה-רמון מונה את ממני החמאס:
"ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מי שקידם ודחף את העברת הכספים מקטאר לחמאס. הוא הראש והוא אשם. אבל נתניהו לא היה האשם היחידי בכך. פוליטיקאים ובכירים בצבא ובשב"כ מנסים מאז 7 באוקטובר להרחיק עצמם מהתמיכה שנתנו בעבר להעברת הכספים הקטאריים לחמאס, אבל למרות שאמצעי התקשורת המרכזיים משתפים פעולה עם השקר הזה, האמת אחרת לגמרי.
ואלה שמות מי שתמכו בשלב כזה או אחר בהעברת הכספים הקטאריים לרצועה:
ראש הממשלה נפתלי בנט (גם כשר הביטחון בממשלת נתניהו איפשר בנט העברה של כסף קטארי לחמאס).
שר החוץ וראש הממשלה יאיר למפל-לפיד.
שר הביטחון בנימין גנץ.
שר הביטחון יואב גלנט.
שר האוצר אביגדור ליברמן (על פי בנט, שר הביטחון ליברמן היה מי שהסדיר את העברת הכסף הקטארי לחמאס בפגישתו עם שר החוץ הקטארי בקפריסין ביוני 2018).
הרמטכ"ל אביב שארנגסט-כוכבי.
הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי.
ראש השב"כ נדב קרסניץ'-ארגמן.
ראש השב"כ רונן ברזובסקי-בר.
התמיכה בהעברת כספים קטאריים לחמאס הייה משותפת לכמעט כל המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון, אז האישים המוזכרים ברשימה הם רק חלק קטן מכלל התומכים במדיניות זו."
https://x.com/ramonhaim/status/1901249779306213520?t=6yWgGTK_NlEjSII9cyPZaQ&s=03
גם כל שאר שרי וחברי הקואליציה של ממשלת השינוי והריפוי עם נעמה לזימי, גלעד קרבינסקי-קריב, מירב כהן, ומנסור עבאס – איפשרו את העברת מיליוני דולרים לחמאס כפרוטקשן לשמירה על השקט, במקום לחסל את החמאס כמו שהבטיחו בבחירות. מובן שגם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון תמכה בהעברה. אבל כולם אומרים ביבי...
ודוק: הכספים הרשמיים שהועברו הם זוטות לעומת המיליארדים שהועברו בדרכים אחרות דרך מצרים.

משה סמולינסקי-יעלון: היהודים רוצחים תינוקות בעזה
שר הביטחון לשעבר משה סמולנסקי-יעלון למוריה וברקו בחדשות 13: "אני מצפה ממדינת ישראל שלא תשלח את חייליה להרוג תינוקות בעזה."
https://x.com/newsisrael13/status/1900963403268538863?t=3spNvqklnztg9VtV9ofxog&s=03
עלילת הדם של סמולינסקי-יעלון שישראל שולחת חיילים להרוג תינוקות בעזה עוד תעלה לנו ביוקר כמו המחיר ששילמנו על כל עלילות הדם נגד היהודים. מסמולינסקי-יעלון, ומהבליו אין יותר תקווה. הוא יורד רק שפל לשפל, ועדיין לא מובן לנו איך יכלו בכלל אנשים לתמוך בו לתפקיד ראש הממשלה?

נועה לימונה: היהודים לא רק רוצחי תינוקות אלא רוצחי עוברים
גם העוברים שהושמדו בהפצצה היו תומכי חמאס?
כתבת "אל-ארצ'" העיתון הערבי בעברית, נועה לימונה, מזדהה עם התעמולה החמאסית.
"מחדל העוברים בפרשת "אסותא," "כותבת נועה לימונה, "עורר כאן סערה רגשית, ובצדק. ומה על אלפי ההורים הפוטנציאליים שטופלו בכל חודש במרפאת הפריון שהשמידה ישראל בעזה?
"כאשר פגע פגז טנק במרפאת הפוריות המרכזית בעזה בדצמבר 2023, הושמדו באחת 4,000 עוברים – כך על פי דו"ח ועדת האו"ם ל'זכויות האדם' (הערבי) שפורסם, הבניין שבו שכנה המרפאה לא היה מחובר לבניינים אחרים, ושלט גדול העיד כי מדובר במרפאת פוריות. בצה"ל אמרו שלא היו מודעים לתקיפה וכי היא לא היתה מכוונת. הוועדה שבדקה את העניין לא מצאה הוכחות שנעשה בבניין שימוש צבאי. כלומר, אי אפשר לתרץ את ההפצצה בטיעון הרגיל שנורו טילים מהבניין, שהתחבאו בו מחבלים, שאוחסן בו נשק ושהיו בו פירי מנהרות.
"בישראל, כצפוי, הכול דחו אוטומטית את הדו"ח של ועדת האו"ם לזכויות האדם (הערבי) – קואליציה, אופוזיציה ותקשורת המיינסטרים. סוף-סוף אחדות במדינתנו המפולגת. בני אדם מכל גוני הקשת הפוליטית התייחסו אליו כאל מקשה אנטישמית, שאין בה כל סעיף, פסקה או שורה הראויים לבדיקה, לאימות או להפרכה.
"רוב הישראלים אדישים להרג נשים וילדים ברצועה, ולפעמים אדישותם אף מלווה בהכחשה, כפי שלמד משה סמולנסקי-יעלון מההתנפלות עליו בעקבות האמירה 'אני מצפה שישראל לא תשלח את חייליה להרוג תינוקות בעזה.' לכן לכאורה מגוחך לצפות לתגובה רגשית כלשהי על השמדת העוברים. אבל אלפי העוברים האלה, שנמוגו באבחת פגז, הם תוצר של טיפולי פוריות מפרכים שעברו נשים. הם תקוות שנגוזו, חלומות שהתנפצו ואבדו.
"ההחלטה לקבל את ערעור ההורים המגדלים של סופיה הציתה שוב את הדיון על גורל הילדה, כשברור לכל שכל החלטה בנוגע אליה כרוכה בעוול לאחד הצדדים, ומה על אלפי ההורים הפוטנציאליים שטופלו בכל חודש במרפאת הפריון שהשמידה ישראל בעזה? או אולי בעיני הישראלים, שמבחינתם אין בלתי מעורבים בעזה, גם העוברים האלה הם תומכי חמאס?"
(נועה לימונה, "גם העוברים שהושמדו בהפצצה היו תומכי חמאס?" "אל-ארצ'" 17.3.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-17/ty-article-opinion/.highlight/00000195-9f2f-d687-abb5-9fbf7c320000
נועה לימונה שכחה משום מה להוסיף שהיהודים לוקחים את העוברים ושמים אותם במצות בפסח. מכל מקום לשאלתה בהחלט לפי החמאס אותו היא מהדהדת האחראי המלא לכל ההרג בעזה. "אנחנו מגינים על הלוחמים האו"ם צריך לדאוג לאזרחים." בהחלט העוברים המתים מבחינת החמאס הם תומכי חמאס בייחוד כשהם מתים ויכולים לשמש כתעמולה אנטישמית, הרי לחיים אין כל ערך לחמאס. הנייה הרי הכריז כי החמאס ינצח את היהודים, כי הם אוהבים את החיים ואנחנו אוהבים את המוות. נועה לימונה אידיוטית שימושית של החמאס המתנאה כאילו כהומניסטית רחומה, אבל משרתת את מטרות המוות של החמאס.

ומה אומר הסורי בשאר אסמעיל?
השחקן הסורי הנודע, בשאר אסמאעיל, בראיון לרשת סקאי ניוז: "יש 22,000 נרצחים (עלווים ונוצרים) בידי משטר ג'ולאני, ואני עומד על המיספר הזה." גם 15 מבני משפחתו שלו נרצחו בעיר ג'בלה, וזו הפעם הראשונה שמישהו נוקב במיספרים כאלה.
איסמאעיל הוא עלוואי, אך הסתייג ממשטר בשאר אל-אסד גם לפני המהפכה. היום הוא אומר: "ג'ולאני ובשאר – אותו דבר."
כלומר תוך כמה ימים חיסלו הג'ולאנים חצי ממיספר הרוגי עזה-לכאורה, ומדהים שאף אחד לא מתעסק עם זה ב"מדיה". כל היום ישראל ויהודים, "גאזה", גאזה", אבל רצח עם כזה – עובר, נמשך, ולא מעניין אף אחד.
https://t.me/MyGPLANET/27340
מה הפלא הרי גם סמולינסקי-יעלון מדבר על החיילים היהודים רוצחי התינוקות.

היהודים תמיד אשמים
רמת האקדמיה בטורקיה: מרצה מאוניברסיטת איידין באיסטנבול, רמאזן קורטאולו, טען בשידור בטלוויזיה הטורקית כי "יחיא סינוואר היה יהודי." כהוכחה לדבריו, הוא ציין כי סינוואר "הוביל את מתקפת ה-7 באוקטובר וגרם למותו של איסמעיל הנייה."
https://rotter.net/forum/scoops1/891666.shtml
כמובן היהודים תמיד אשמים בכל. הרי לא רק סינואר יהודי, אלא גם היטלר היה יהודי. מזל שלא ארדואן.

טראמפ מקים צוות משימה
ממשל טראמפ מקים צוות משימה לטבח ה-7 באוקטובר:
"לכוח המשימה המשותף החדש ב-7 באוקטובר (JTF 10-7) יש משימה אחת: לצוד, להעמיד לדין ולהשמיד כל פיסת זוהמה האחראית לטבח ב-7 באוקטובר, המממנים שלהם ועמיתיהם."
https://rotter.net/forum/scoops1/891581.shtml
שאפו לטראמפ ובושה לממשלת ישראל. זה תפקיד שעל ישראל היה להוביל, אך לא די בכך שישראל משחררת רוצחים, היא אינה מחוקקת חוק פשוט שכל מחבל ששוחרר בעקבות עסקת מיקוח של חטופים יוחזר לכלא כשייתפס. החרפה הזו היא בראש ובראשונה על בנימין מיליקובסקי-נתניהו.
ומלבד זאת יש לשנות גישה בנוגע לחטופים ולהכריז כי ישראל תספח שטח מסוים כל תקופה מסוימת אם חטוף לא יוחזר. רק אובדן שטח ישפיע על החמאס.

בעברית נכונה אקדוח לא אקדח
"הייטנר: איני יודע איך נוצרה הצורה אקדוח, אך היא שיבוש. הצורה המקורית, שאותה חידש אליעזר בן יהודה, היתה אקדח." ("חדשות בן עזר", 2038).
אליעזר פערעלמאן-בן יהודה, מחדש השפה העברית שחידש גם את המילה התנכ"ית "אֶקְדָּח" עשה פיגוע נורא בשפה העברית. כיליד העיירה לוז'קי בפלך וילנה בתחום המושב ברוסיה הלבנה. הוא דיבר בעברית אשכנזית. כשעלה לארץ הוא שמע בירושלים את דוברי העברית הספרדית מבטאים ע' גרונית וח' גרונית, ורי"ש לשונית כמו הערבים, וידע שהעברית היא שפה שמית שיש לבטא בה כך את אותן אותיות שלא כמו במבטא העברית האשכנזית, והוא החליט לאמץ את העברית הספרדית. (למרבה הצער הוא לא הכיר תימנים). התוצאה היתה הרע בעולמות האפשריים. העברית הספרדית אכן אומצה והתפשטה, אבל אף אחד לא ביטא ע' וח' גרוניות, ורי"ש לשונית. את כולן המשיכו לבטא במבטא אשכנזי של רוסיה הלבנה וליטא.
מן הצד השני העברית הספרדית (בניגוד לעברית אשכנזית ותימנית) לא הבדילה בין היגוי התנועות. לא הבדילה בין סגול לצֵירה, בין קמץ לפתח, ולחולם. אם עד עתה דוברי העברית האשכנזית והתימנית ניקדו פשוט וקל לפי הדיבור. כיום כדי לנקד דרוש ידע רב של חוקים רבים שמעטים שולטים בהם. מי יודע היום להבדיל בניקוד בין קמץ לפתח?
נחזור למילה "אֶקְדָּח". מכיוון שהמילה מנוקדת בקמץ המבוטאת בעברית אשכנזית ותימנית "או", יש לבטא אותה בעברית נכונה אקדוח, אלא שכולנו בעקבות הפיגוע בעברית שעשה פרלמן-בן יהודה איבדנו את היכולת להבחין בביטוי התנועות בעברית. חבל.
ודוק: ביטוי המילה "אֶקְדָּח" – אקדוח בכתיב מלא אינה שיבוש של בן יהודה, אלא השיבוש הוא ביטוי המילה אקדח.

לעג?
"משה גרנות: אהוד היקר, נעמן כהן לועג לי על כך שמצאתי עניין בהצעתו של יאיר לפיד להפקיד את הרצועה בידי מצרים למשך חמש שנים, והוא מסתמך על הלעג של נתניהו באוזני הרב כדורי על סף הדמנציה, שאינו מבין מה מדברים אליו. האם נעמן כהן חושב שמשטר צבאי ישראלי בעזה עדיף?" ("חדשות בן עזר", 2038).
חלילה לי ללעוג למשה גרנות. כתבתי רק שאני סקרן לשמוע את הסברו של משה גרנות מדוע הוא חושב שמצרים בלי בג"ץ ובצלם תפרק את החמאס מנשקו, ותגן על ישראל מפניו.
והמלצתי לו להיזכר באימרה הנכונה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו לרב כדורי (שהושמצה בלי סוף בגלל שצוטטה רק בהתחלתה): "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי הערבים. הערבים ידאגו לנו. ניתן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו. איפה נשמע כדבר הזה?"
(דקה 1:17)
https://www.youtube.com/watch?v=N_5rVMDUI18
אם כבר לעג, משה גרנות עצמו הוא שלעג לי, לנתניהו, ולכדורי: "הוא (נעמן) מסתמך על הלעג של נתניהו באוזני הרב כדורי על סף הדמנציה, שאינו מבין מה מדברים אליו."
מוטב שגרנות יתייחס לדבריו של נתניהו, ולא אליו אישית. נתניהו לא לעג לכדורי כדבריו, וגם לא יאה ללעוג לזקן כדורי כדמנטי. אם אינו מקבל אותם, אין צורך ללעוג להם בגלל שנתניהו אמר אותם. בטוחני שגם הוא מבין שהערבים לא ידאגו לביטחון ישראל אלא רק היהודים.
ולגופו של עניין. אם גרנות באמת מתעניין, אני נגד ממשל צבאי מלא על עזה אלא רק בעד שליטה ביטחונית מלאה, ושליטה של ישראל על חלוקת האספקה. את השאר ינהלו העזתים בעצמם.

מה עדיף יורדים או חרדים?
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מנהלים בעיתונם "הארץ" שני קמפיינים במקביל. קמפיין להאדרת היורדים מהארץ. הצדקת הירידה בנימוק של חוסר "דמוקרטיה", וכתבות רבות על יורדים מצליחים שהגיעו אל העושר והאושר. בד בבד הם מנהלים קמפיין נגד החרדים והשתמטותם מגיוס לצבא.
ועכשיו נשאלת השאלה מה עדיף יותר ירידה מהארץ והשתמטות מנשיאה בנטל הגיוס לצבא, ומהנטל הכלכלי, או הישארות בארץ של החרדים רק בהשתמטות מגיוס. אין ספק שחרדים המשתמטים מגיוס אך הנשארים בארץ עדיפים.
ודוק: חרפה לכל המשתמטים ובמיוחד ליורדים.

מה זו דמוקרטיה?
אם ראש ארגון ביטחון מדיח ראש ממשלה שנבחר ע"י העם בבחירות חופשיות, האם זו דמוקרטיה? התשובה: לא.
אם ראש ממשלה שנבחר בבחירות חופשיות מדיח ראש ארגון ביטחון, האם זו דמוקרטיה? התשובה: כן.

אבוי – דרכונים זרים
ראש ממשלת פולניה, דונלד טוסק, הודיע על תוכנית להקמת מערך מילואים מאסיבי בעקבות המצב הביטחוני המחמיר באירופה. במקביל הנשיא הפולני אנדז'יי דודה מקדם תיקון לחוקה שיחייב הוצאה של 4% מהתמ"ג על ביטחון. החשש: אם אוקראינה תפסיד, רוסיה תפנה את שאיפותיה האימפריאליסטיות גם לפולין
ראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, הודיע כי ממשלתו מקדמת תוכנית להכשרה צבאית נרחבת לכל גבר בוגר במדינה, והאימון הצבאי ייצור כוח מילואים "שיתאים לאיומים האפשריים."
https://www.calcalist.co.il/world_news/article/bjm3fj5o1g
ועכשיו כל אלו שרצו לקבל דרכון פולני ייאלצו להתגייס לצבא הפולני ולשרת באוקראינה במילואים במלחמה נגד רוסיה.
בעקבות פולניה גם מדינות אחרות יערכו גיוס כללי. מה יעשו אם כן כל אלו שקיבלו דרכון זר?

חייבים לחקור גם את המחדל בצפון ומי אשם?
בתקופה האחרונה מילא יצחק בריק את תפקיד ירמיהו הנביא וקסנדרה ביחד כנביא חורבן. למרבה המזל כל תחזיותיו התבדו. דא עקא בדבריו כי ישראל היתה מוכה קשות בצפון לו חיזבאללה היה תוקף ביחד עם החמאס יש אמת. (לא זקוקים לניתוחיו. זה ברור).
מכל מקום הוא כותב: "בינואר 2018 ביקש ממני שר הביטחון אז, אביגדור ליברמן, לתחקר את מוכנות צה"ל למלחמה בפיקוד הצפון מול חיזבאללה בגבול לבנון ומול הסורים ברמת הגולן. ביקרתי בכל מוצבי צה"ל הפלוגתיים לאורך גבול לבנון מול חיזבאללה ולאורך הגבול עם סוריה ברמת הגולן.
"הממצאים היו מטלטלים לרעה; היה חוסר מוכנות מוחלט לצאת למלחמה הן בהגנה והן בהתקפה בפיקוד הצפון. הצגתי את הממצאים הקשים לליברמן, ומתוך כך זימן השר את הרמטכ"ל אז, גדי איזנקוט, ואת מפקד פיקוד הצפון אז, האלוף יואל סטריק, לבירור הדברים בנוכחותי. במקום שהרמטכ"ל ומפקד פיקוד צפון יקבלו עליהם את ממצאי הביקורת ויחישו את מעשיהם לתיקונם, הם ניסו להתחמק מהתוצאות הקשות של הביקורת שלי ולתרץ תירוצים רבים ומשונים לאורך כל שנות כהונתם. והעיקר הוא שלא נעשה דבר לשיפור המצב.
"בשנים האחרונות קיבל צה"ל תקציב של 70 מיליארד שקל בכל שנה מהמיסים של אזרחי ישראל ומהסיוע של ארה"ב כדי לבנות צבא שיוכל להגן על אזרחי המדינה. צה"ל לא עמד בייעודו ומעל באמון הציבור.
"על הדרג המדיני ועל הדרג הצבאי להיכנס מיד בעובי הקורה ולתחקר את כל מה שנעשה או לא נעשה בכל גבולות ישראל. צריך להכין את הצבא להתמודדות רב-זירתית. אין לסמוך עוד לא על ניסים ונפלאות ולא על מזלות. אם נמשיך בדרך הקלוקלת הזאת, יבוא יום שבו לא יתרחש עוד נס, ואז אנו עלולים לאבד את הכול."
(יצחק בריק, "חייבים לחקור גם את המחדל בצפון", "אל-ארצ'", 16.3.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-16/ty-article-opinion/.premium/00000195-9f1d-d885-a39f-bf3d9ad70000
ועכשיו לאור דבריו יש לתהות רק איך ניתן כיום לסמוך על איזנקוט ולתמוך בו לתפקיד ראש הממשלה?

למה מתנגדים לאנטישמים שחזרו בהם מאנטישמיותם?
שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי, ארגן כנס בינלאומי בחסות נשיא המדינה למאבק באנטישמיות.
שיקלי הזמין לכנס את יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי בצרפת (RN) ז'ורדן ברדלה,
ברדלה יהיה הנציג הראשון של המפלגה, (שנוסדה ב-1972 על ידי ז'אן-מרי לה פן וצרפתים ששירתו בוואפן אס-אס), שיגיע לביקור רשמי בישראל, אחרי שמשרד החוץ הכיר באחרונה במפלגתו. מרין, בתו של מייסד המפלגה, הסתייגה פעמים רבות מאמירותיו האנטישמיות של אביה ואף הדיחה אותו מהמפלגה על רקע זה.
ברדלה בן ה-29, יד ימינה של מרין לה פן והמועמד מטעמה למשרת ראש הממשלה, התבטא בעבר נגד מדינה פלסטינית, נגד חמאס ובעד מדינת ישראל, ויצא נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. כמו כן, ברדלה הוא תומך נלהב של מדינת ישראל. הכנס אמור להתקיים ב-26-27 במרץ, וכולל כמה אירועים. בהם מפגש בבית הנשיא,
גם מריון מרשל לה פן, חברה בסיעת הימין הקיצונית העצמאית "זהות וחופש" בפרלמנט האירופי ונכדתו של ז'אן-מרי, צפויה להגיע.
בתגובה ביטלו את הגעתם שלושה משתתפים מרכזיים בכנס, כשהבולט שבהם הוא הפילוסוף היהודי ברנאר-אנרי לוי, שהיה אמור לשאת את הנאום המרכזי בקבלת הפנים אצל הנשיא הרצוג. בנוסף אליו ביטלו את הגעתם נציב ממשלת גרמניה לענייני החיים היהודיים במדינה והמאבק באנטישמיות, פליקס קליין, ולצידו גם פולקר בק, חבר לשעבר בפרלמנט הגרמני ונשיא אגודת הידידות גרמניה-ישראל.
שר התפוצות עמיחי שיקלי כבר פגש את ברדלה ב"כנס הפעולה הפוליטית השמרנית" בינואר השנה ואף הצטלם איתו. באותו כנס סירב ברדלה לנאום לאחר שסטיב באנון, יועצו לשעבר של טראמפ, הצדיע במועל יד. כחלק מאסטרטגיית החזרה של מפלגת האיחוד הלאומי למרכז הפוליטיקה הצרפתית ומאבקה של המפלגה בשמאל הקיצוני, שנושא בצרפת את דגל האנטישמיות, הביעו לה פן וברדלה תמיכה בלתי מסויגת בישראל מאז 7 באוקטובר. ברדלה אף אמר ל"ידיעות אחרונות" לפני הבחירות לפרלמנט האירופי כי "הכרה במדינה פלסטינית אינה עומדת יותר על הפרק כרגע בשל התקפת חמאס וזוועות 7 באוקטובר. הכרה במדינה פלסטינית כעת תהיה הכרה בטרור, והכרה פוליטית בארגון הקורא באמנה שלו להשמדת מדינת ישראל."
בית הנשיא: "הופתענו לשמוע מי המוזמנים, שכן הובהר שתכליתו של הכנס הוא מאבק באנטישמיות."
השר שיקלי מסר: "מדינת ישראל בצעד נבון מיסדה את יחסיה עם כמה ממפלגות הימין האירופיות, ובתוכן האיחוד הלאומי הצרפתי ומפלגת ווקס הצרפתית. זאת, לאור תמיכתן המתמשכת בעם היהודי ובמדינת ישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר."
עוד אורחים שנויים במחלוקת שיגיעו הם הרמן טרש, חבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה הימנית הלאומנית הספרדית VOX, חבר הפרלמנט האירופי צ'רלי ויימרס מטעם מפלגת הימין הקיצוני "השוודים הדמוקרטים", וקינגה גל ממפלגת השלטון ההונגרית "פידס".
(תמר שבק, איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/yokra14296075?utm_source=Taboola_internal
ועכשיו נשאלת השאלה, למה לא מברכים כל אנטישמי החוזר בו מאנטישמיותו מתנתק משורשי מפלגתו האנטישמית, ובא לכנס נגד אנטישמיות, ולתמיכה בישראל במאבקה בגורם האנטישמי המסוכן כיום בעולם, הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי? ממה בדיוק מופתע יצחק הלוי-הרצוג?
מה היינו נותנים אם לפני רצח יהודים היו מגיעים לארץ לכנס נגד אנטישמיות אנשים כהיטלר, חמלינצקי, סינואר ודומיהם? יש לקבל כל אנטישמי החוזר בו בברכה.
הסיבה להתנגדות היא ברורה. והיא כי אותם אלו שחזרו בהם מאנטישמיותם נאבקים היום בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ולא תומכים בו.
נעמן כהן