זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 20
קבוצת אוהלים ניצבה על גבעה טרשית במורדות הרי אפריים, צופה אל פני השרון. דחפורים חרקו בשרשראותיהם, עקרו עצי-זית והכשירו דרכי-גישה במעלה-הגבעה, ומישטח-מגורים בפסגתה. קבוצת פועלים ערבים משכה והתקינה קו צינור מים. בדרך זמנית ומשובשת העפילו אל פסגת הגבעה משאיות נושאות ציוד, טנדרים ומכוניות פרטיות, שאחדות מהן גוררות קרוואנים למגורים, ואפילו "פולקסוואגן" מסחרית כפולת-קבינה שעליה היה כתוב: "גרשון, יואל, טאפטים מקיר אל קיר באחריות" – כאילו זה כבר אקטואלי בנקודה החדשה.
אנשים הוציאו צידניות, כירות-גז ניידות, מיטות-שדה, כיסאות ושולחנות מתקפלים, ופנסי-שדה. והיו שטרחו והביאו כירות-ברזל על כרעיים נמוכים, מוסקות בפחמים, ובהגיע שעת הצהריים החלו צולים עליהן שיפודי קבאב ושישליק. שני אברכים מזוקנים, אחד ג'ינג'י והשני ממושקף, עם פיאות ומגבעות-לבד שחורות, מחזיקים אתרוג ולולבים, עברו מאוהל לאוהל, חילקו כיפות-קרטון שחורות והפצירו לברך על המינים.
היתה איזו אווירה חגיגית של פיקניק המוני. דגלי כחול-לבן התחבטו מדי פעם בקול טפיחה של משב רוח-סתיו פתאומית, ועשן דוכני-הצלייה של הבשר הסתלסל, לעיתים משתופף אל הגבעה כזוחל, לעיתים מיתמר לאיטו אל-על, כמו מעל מזבחות משפחתיים קטנים.
אוזני רבים היו כרויות לשמוע בטרנזיסטורים את שידורי החדשות שליוו את מבצע ההתנחלות. היתה איזו אווירה ישראלית טיפוסית של – אנחנו פה! וגם אם יסלקונו בעוד יום או שבוע לא תחזור הגבעה הטרשית הזאת להיות מה שהיתה בטרם באנו לכאן, לא, לעולם! – כי היא כבר לא סתם אסופת סלעים ושיחי זעתר וסירה-קוצנית שפצעוה דחפורים וְיִשְׁרוּהָ אלא פרק בתולדות ההתיישבות הציונית.

שתי עיתונאיות במגפי-עור חומים טיפסו בכבדות אף הן והגיעו לראש הגבעה.
"זאת ארץ-ישראל האמיתית," הזדמר קולה של האחת, בעלת פנים עגלגלות ומבט נמרץ שאינו נח רגע. "הינה אני רואה שם את ענולה, גאולה ונעמי, חנן, משה ומתתיהו."
"אל תצחיקי אותי," משכה גם השנייה את קולה ברישול מתנגן, ממושקפת ושערה האדמוני והחלק זורם במחלפות ארוכות, "ארץ-ישראל האמיתית של ימי-המנדט נשארה רק בקפריסין, עם החצרות והעצים והבתים הקטנים עם גגות הרעפים ממש כמו במושבות הוותיקות."
"אז למה את לא כותבת את זה בעיתון?"
"מה אני צריכה שכל היהודים יתחילו לנסוע לקפריסין ולקלקל לי את הפינה המקסימה האחרונה הזאת? תשמעי דנה מה שאני אומרת לך – יהודים צריכים לגור בל-אביב מוקפים בתים ויהודים ועוד בתים ועוד יהודים – ולא להתרוצץ על הגבעות בשומרון – "
"את סתם אנטישמית, אביגיל."

הם השאירו את יובלי אצל סבתא, אימה של איה, ובאו ב"פולקסוואגן" הישנה שלהם, ולקחו עימם את אורית'לה שעדיין צולעת מעט ואת ציוד הקמפינג. רמי, שאהב לדשדש בסנדלי-העץ שלו כל אימת שהיה יכול להשיל מעליו את תלבושת היום המשרדית, היה נאלץ לצערו לנעול את נעליו הגבוהות, אחרת לא הסכימה איה לצאת לדרך. אך הוא הצליח להחביא בתא-המטען מלפנים את כפכפיו האהובים – שם, במפגור, עוד אשתמש בהם רבות, – הירהר לעצמו כשהוא לוחץ על דוושת-הדלק, והכפכפים כה קרובים, ממש מעל כפות-רגליו, נוקשים קלות על רצפת התא.
הִקצו להם אוהל לא גדול ולא חדש במיוחד, ובקרבת המקלחות. איה היתה מלאה טענות מההתחלה, – ה"פולקבוואגן" תיהרס במעלה הגבעה! – תחת הסלעים מסתתרים לבטח עקרבים קטנים!
"את ממש גיִס חמישי!" חשק רמי שפתיים בדרך, וכמעט דרס עז חומה שטיילה לפניהם לתומה.
"יותר טוב שתסתכל על הכביש!"
"שתלך העז הזאת קיבינימאט. היא בטח חברה בפת"ח."
"במפגור!"
"אולי תפסיקי?"
"מפגור זה לא שם מתאים למוסד למפגרים?"
"אם את ממשיכה לדבר כך – אני מוכן ברגע זה לסובב את ההגה, וחוזרים הביתה."
"לא-לא. תמשיך. לכל שיגעונותיך אני כינור."

*
"או.קַי, אני חושב שזה האוהל שלנו." החל רמי פורק את הציוד מגג ה"פולקסוואגן" ונושאו לאוהל.
"רגע, רגע, מה זה כאן, שכונת חאפּ?" – התרעמה איה, "שכל אחד תופס לו את המקום הכי טוב!" – ומיד הסתלקה לה לבדה, לבדוק סביב-סביב אם מישהו אחר לא קיבל אוהל ומקום טובים משלהם. היא טפפה בנעליים שעקבן נמוך, אך על הקרקע, המלאה בליטות-אבן וגבשושיות-אדמה קשות, היה די גם באלה כדי להקפיץ מצד אל צד את עכוזה השמנמן בנידנוד שהיתה בו מעין התגרות גלוייה. והתופעה הבולטת הזו משכה אחריה תשומת-לב והרמת-גבות משעה שמשפחת קדומי התמקמה באוהלה שבגבעה.
עד מהרה החלה איה מזיעה וצמאה בעקבות סיורה. ובדרכה חזרה לאוהלם עצרה לי שלושת הערבים שעבדו בחיבור צינור-המים למקלחת ובסידור הביוב הזמני. הללו עמדו והפסיקו עבודתם בהתקרבה, ולטשו עיניים, מקווים אולי לראות עוד מעט את אחוריה בהתרחקה מהם. איה הפעילה את מעט הערבית שזכרה מבית-הספר (היה לה כישרון מיוחד לשפות), ופנתה לאחראי, בחור שמנמן ושחור-שיער ובעל ארשת פנים לבבית.
"פִי מוֹיֶיה? בִּידִי מוֹיֶיה מִנְשַׁן נִשְׁתֶה – "
הבחור ענה לה בעברית צחה: "גברת, המים לא הגיעו."
"מתי יגיעו?"
"בעזרת-השם, עד הערב. יש טאנקר של מים על יד אוהל-מרבּאה."
"אני רואה שאתם כבר יודעים עברית לא-רע."
"אני בכלל לא מבֹּה, גברת. אני מכפר-קרע. עבודה שלי – גנן בתים-משותפים בנתניה."
"אז מה אתה עושה פה?"
"ביקשו ממני אקח עבודה בֹּה, בקבלנות. עם בּוֹעלים מִבֹּה. יאללה, יא-כַּאסלאן..." זירז אחד מהם, בגסות-מה, קולנית אך לא מרושעת, כמבקש לעשות רושם על איה. "לֵישׁ תִוְקַפּ זַיי רַמזוֹר!" (למה תעמוד כמו רמזור!), ולאיה – "אם תצטרכו משהו תשלחי לקרוא אותי. שם שלי יוסי."

כשהתקרבה איה לאוהלם עברו על פניה הג'ינג'י והממושקף, שני האברכים עם הלולבים והאתרוג, משימים עצמם שאינם רואים אותה כלל.
"שמע," התנפלה על רמי, "הלא הבטחת לי שלא יהיו פה שום 'חְנְיוֹקִים'! רק עובדי התעשייה-האווירית – "
"ש... ש..." היסה אותה, "כאן לא רמת-אביב."
"מה ש... ש...? אתה חושב שזה תענוג לעבור ולראות איך הם מזיינים אותָך במחשבות האדוקות שלהם בלי להניד עפעף? כבר יותר טוב שערבי מביט בָּך! עוד מעט אצטרך לבקש רשות מה'דוֹסִים' כל פעם שיתחשק לי לאוורר קצת את התחת שלי בשמש. אתה יודע שאני שונאת אותם. ממש אלרגית להם. שילכו לחוף הים שלהם, אדוקים לחוד, ונשים לחוד – "
"או.קַי או.קַי. אם את לא מפסיקה להשמיץ – אנחנו מקפלים את האוהל וחוזרים מיד הביתה."
"לא רוצה הביתה!" באה אורית'לה צורחת ומקרטעת מאי-שם שמאחורי הסלעים, וזר פרחי-בר מאובקים ומצומקים בידה. – "רוצה סטייק עם חומוס בפיתה."
"עוד מעט. אבא רק יגמור לסדר את האוהל, וידליק את הכירה." הרגיעהּ רמי.
"רמי," אמרה איה, "שלא תהיינה לך אי-הבנות. אני הבאתי סטייק לבן!"
"מה איתך, כל עם ישראל צריך לשמוע אותך? את זה אפילו לכלבים אסור לזרוק כאן!"
"בוקר-טוב רמליהו, זה מקום קדוש כאן? לא ידעתי."
"את לא חושבת שצריך קצת טאקט וסובלנות? אוכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אמרתי לך – כאן לא רמת-אביב. תארי לעצמך שפתאום היו באים ומקימים לך בית-כנסת בתוך הבית הפרטי שלך!"
"ומה מקימים שם, לא בית-כנסת?" הצביעה איה לעבר אוהל שניצב במקום מרכזי, ליד הבמה. ואשר אליו נישאו ספסלים וארון-קודש-נייד, מעוצב בסגנון הרבנות-הצבאית.
"אבא, אימא, תפסיקו לריב כל הזמן," התערבה אורית'לה כשהיא מושכת חליפות בזרועותיהם. "אני רוצה סטייק. סטייק עם חומוס בפיתה! הבטחתם לי, כשאבריא – "
"עוד מעט אבא יקפוץ איתך לנתניה ויקנה לך סטייק בפיתה."
"תסלחי לי על הביטוי, איה, אבל את פשוט מטומטמת. מה את חושבת, שנתניה זו הסטקייה שבפינה? הלא רק הבנזין עולה כמו שלושה סטייקים!"
"בסדר. בסדר. לא אמרתי כלום. רמליהו. נשב ונאכל את הבנזין!"
"אי-מא! אני רוצה הביתה!" החלה אורית'לה מייללת.
"שקט, שקט! אני לא סובל בכיות. עכשיו הבית שלנו כאן. ותפסיקי לקרוא לי רמליהו! שמֵיינֶה – "
"לא נכון!" צרחה הילדה. "תגידי לו, אימא, אבא לא כזה טיפש לגור על הסלעים."
"איך את מדברת על אבא, אורית'לה?" – השתדלה איה להסביר את הנושא. "פעם, פעם יהיה פה יישוב גדול, ואז גם אנחנו אולי נגור כאן בבית שלנו."
"אז כאן המגרש שלנו?"
"כן."
"מפה עד המקלחת?"
"כן."
"ובלילה אני אישן איתכם יחד?"
"כן."
"טוב." החלה נרגעת. "ויובלי יישאר אצל סבתא ולא יהיה לו בית כאן."

למטה בכביש כבר התארגנה הפגנה של מתנגדי ההתנחלות. התאספה שם חבורה מגוונת של נערי קיבוץ ותנועת-נוער, עיתונאים, משוררים, סופרים, ציירים, ומרצים באוניברסיטה, רובם בסנדלים. כולם בעלי ותק בהפגנות כגון אלה. ובקירבם בלט חבר-כנסת אחד, לא-צעיר, שהסתובב על הכביש, לבוש בפשטות ומתנהג בעממיות, מתערב בקרב החיילים החמושים, הממונים לשמור על הסדר, ובקרב המפגינים, טופח בחברות על כתף גם פה גם שם, והוא כאחד ממלאכי-השרת שמעופף בזכותו חסינותו הפרלמנטארית על פני שדה-המערכה, שופע ישראליות לבבית שמכסה על תחושה עמוקה של קטסטרופה.
המשורר-העיתונאי נדב חומר בא נושא תיק-בד ובו קונטרסי שירתו למכירה. מזוקן ופרוע-תלתלים, הסתובב בנעלי-בד קרועות ומכנסי-ג'ינס קצרים, ועימו צלם של המערכת. הם תפסו מזוויות-צילום שונות דיוקנאות של המפגינים, אשר מצידם התנהגו כאילו אינם מרגישים כלל שמצלמים אותם. כמה מכרזות-המחאה הביא עימו נדב חומר בעצמו, והוא שחיברן ודאג גם שיציירו אותן באותיות ובמילים ממיטב סגנונו, בוטה ובלתי-מהוקצע ובא מלב העם ואינו מוכתב מלמעלה:

"מכובד מתנחלים לא יתכופף כבוד האדם העמלני."

"מילדותי למדתי, אחי, לא בנישול תיבנה ארץ מולדת אהבתנו!"

"ההולכים בחושכה לא יראו אור גדולת האחווה,
זרע התקווה בין שני העמים לעד!"

"הידידות גשר לשלום הצודקני,
ההתנחלות כתם בני עמי למלחמה חדשנית."

"גם לערבי נשמה מלב אדמתנו המשותפת אזכור –
סאלם עלייהום!"

[הערה מאוחרת שאינה בספר: המשורר נדב חומר הוא גם צירוף שתי דמויות שכבר הלכו מאז לעולמן, העיתונאי דן עומר, ובעיקר המשורר יב"י, יונה בן יהודה, שהיה במידה מסויימת גרפומן. ואכן דן עומר, במדורו "נמר של נייר" בשבועון "העולם הזה" באותה שנה – יצא מגדרו כדי להשמיץ ולשים ללעג את "השקט הנפשי", כנראה נעלב מהקריקטורה שלו ברומאן].

ובשיפולי הכביש, על סלעים וקוצים שביניהם נטו המפגינים אוהל צבעוני ועליו כתובת: "מדרשיית השלום" – המשיך ודישדש נדב חומר בנעלי-הבד הקרועות שלו, ותקע באדמה כרזה אחרונה –

"אורי בן עמי בן ארבעים. אורי לאורך הדרך איתך
יחד הלכנו כתף אל לחי מול מדכאים ומנצלים!"

ובתוך האוהל – מי עמד והירצה בלהט אם לא אורי בן עמי בכוֹבדו ובעצמו, שמנמן ומתולתל ושערו מאפיר קמעה, והוא פורש השקפתו בפני מתי-מעט מפגינים שניתרו על אדמת-הבור הטרשית, הקוצנית, שכיסה האוהל, בחפשם תנוחה נוחה לרגלם העייפה –
"...המעשה שנעשה על הגבעה לעינינו כיום, התועבה הזאת – היא מעשה סמלי. בשומרון התפתחה ופרחה עבודת-האלילים הישראלית, והיא שהביאה לפילוג בין ממלכות יהודה וישראל, והיא שגם גרמה לבסוף לשקיעת שתיהן בפני כוחות פוליטיים זרים וחזקים מאוד, שעמדו על גבולותיהן. אשור. בבל. מצרים. רוסיה!"
"מה אתה רוצה, שניכנע לרוסים, ירמיהו?" – צעק לו סטודנט שחרחר אחד באוהל, "מזדיין-עם-ערבים-בתחת שכמוך!" – וקמה מהומה שלא שככה עד שהוצא המפריע בבושת-פנים, ואורי בן עמי, נבוך-קימעה, המשיך:
"לא נביא אני ולא בן-נביא ולא אמרתי שניכנע לרוסים ואפילו לא לאמריקאים וגם לא אמרתי שנלך שוב בגלות... אבל ההתנחלות בתל-פג'ה איננה מעשה ציוני אמיתי, היא-היא ההליכה בגלות, לשבת דווקא בתוך הערבים..."

עוד הוא מדבר והינה צוות-הטלוויזיה עצר למטה בכביש, ומיד, כמו על במת-הסרטה, התקבצו הכול ונכנסו לפעולה. המפגינים החלו צועקים ושואגים, הניפו כרזות למעלה, ואחדים אף פרצו קדימה וניסו להשתטח ולחסום את הכביש. החיילים החלו מפנים אותם, קודם בדיבורים ואחר-כך במשיכות מרפק וגרירת רגל. המצלמות ציקצקו. וחבר-הכנסת הטיל עצמו לבין הניצים בניסיון לפשר אך גם להיקלט במסגרת הצילום, על רקע ההתכתשות, ואולי לזעוק מאוחר יותר באותו יום או למחרת, מעל בימת הכנסת, כי הופרה חסינותו והוכה בידי אנשי-צבא.

עד מהרה נשמעו מן הגבעה קולות תלונה על כך שהטלוויזיה כדרכה מקדישה זמן רב מדי לכיסוי הפגנת-הנפל של השמאלנים, והיא מתכחשת לעיקר – העלייה לקרקע תל-פג'ה, היא מפגור. "מביאים ספר תורה!" – צעקו מלמעלה, "ספר התורה מגיע!"
צלמי הטלוויזיה קיפלו את מצלמותיהם ומיקרופוניהם. והפעילות ההפגנתית על הכביש שקטה מיד, כבמטה-קסם. הצלמים והכתבים החלו חוצים באלכסון את השדה הזרוע סלעים וקוצי-קיץ יבשים, בהליכה מהירה, ספק ריצה, כדי להגיע במועד לתהלוכה. גם ראובן ברנע היה שם, מחלק הוראות לצוות-הטלוויזיה. ואכן מולם, באמצע הדרך הזמנית, החדשה, שפילסו הדחפורים, כבר התקדמה חבורה משולהבת, רוקדת, ובמרכזה מתנודד ספר-תורה בפרוכת-קטיפה סגולה עם אותיות-זהב, וחופה מעליו, ואנשיה שרים סביבו בגרונות ניחרים מעט, וצרודים:
"עוצו עצה ותופר
דברו דבר ולא יקום
כי עימנו אל!"
והאוויר כמו אוזל מריאותיהם, צרובות עשן הסיגריות, בטפסם במעלה-הגבעה.
"עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי..."
ורבים משוררים במיבטא לא-ישראלי.

"קחי קציצה, רִיתַ'לה," פתחה איה באוהל שבגבעה את הצידנית. "חרבון שכזה! החזרת נשפכה! זה בגלל אימא שלך, עם כל הצנצנות והאוכל משלשום!"
"אמרתי לך לא לשים שום-דבר בצנצנות-זכוכית!"
"אז יכולת להזיז את התחת שלך כשארזנו. קחי אורית'לה, זה לא נשבר, רק המיכסה נפתח..."
"לא רוצה – " ברחה מהם בכעס. "נמאסתם עליי!"

ליד האוהל השלישי או הרביעי מהם בשורה, כבר ישבה משפחה מזרחית שקטה. הגברים חבושי כיפות-בד רקומות ומחודדות, ושפמים זקורים. כמו גרוזינים. בצד, על כירת-פחמים, השחימו נתחי שישליק ובצלצלים על שיפודים. ובאמצע, על ארגז הפוך, מכוסה מפה צבעונית, היו פזורים צלחות, ספלים, וסכו"ם מפלסטיק, בצבעים ובגדלים שונים. פיתות, צנצנת זיתים שחורים. קערית טחינה. צנצנת רוטב חריף שצבעו חום-ירקרק. פרוסות לפת סגולה-אדמדמה. חצילים כבושים. וקערה מלאה פלחים טריים של צנון לבן בקליפה אדומה, עשויים בשמן-זית גס וחומץ ומלח ופטרוזיליה-ירוקה קצוצה. טרנזיסטור גדול, ישן, בתיבת עור שחור ומרופט, השמיע מנגינות מזרחיות. אורית'לה התבוננה בהם כמו באיזו אורחת-פלאים מן המידבר.
"עוד מעט יירד גשם," אמרה אחת הנשים.
"יירד גשם, חוזרים לאִישדוד. שיישארו פה החיילים." אמר המבוגר שבחבורה והוא הסב, כנראה, וגיהק.
"רוצה צנון, ילדה?" שאלה אותה האישה.
"כן."
הגישו לה את הקערה.
"קחי, תאכלי צנון של מתנחלים." האיר לה הסב פניו, כפורס לה מפיתו באיזה פולחן קדמוני.
אורית'לה טבלה אצבעותיה והעלתה שני נתחי צנון ונתנה אותם בזה אחר זה בפיה. מעודה לא טעמה מאכל שהיה כה ערב לחיכה. ילדים אחדים סבבו אותה בסקרנות.
"תנו לילדה גם פיתה לטבול – " אמר הסב, ושוב גיהק.
"מה, זאת רגילה רק לְחַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵיאוֹס – " אמר גבר אחר, שמבטו רע, אולי בנו של הזקן. וכולם צחקו.
אורית'לה נשאה רגליה וברחה בלי לומר תודה, צולעת קימעה, ומבויישת.

פקעת התהלוכה עם ספר-התורה במרכזה, וחופתו על מוטותיה מתנודדת כמפרש מעל לראשים המשולהבים, – התקרבה ובאה בינתיים לאוהל בית-הכנסת. ובין הנדחקים סביב ספר-התורה נראו מקפצים מנהיגי התנועה והגוש והמפלגה – הרב והשר והמשורר והאלוף-בדימוס והדובר והנביא והאידיאולוג והעיתונאי והמושבניק והחוזר-בתשובה, מוקפים בבחורי-ישיבה אחוזי-תזזית. כשהוכנס ספר-התורה לאוהל בירך הרב "שהחיינו" עם תוספת מיוחדת, שקבע הרב הראשי, לשעת חירום של הכנסת ספר-תורה לבית-כנסת של מתנחלים בעוד האוייב בשער, ולמקרה שהתנחלות כזו תיעשה בפאתי הר-הבית.
ומשנרגעו הרוחות, וארון-הקודש הנייד נסגר על התורה, וחוּזק איתן על מקומו בכמה לבנים של מלט פריך, החלו הכול מתקבצים לטקס. על במת קרשים טריים, צהבהבים ובלתי-מהוקצעים, נקבע רמקול נייד שפועל על סוללות. זמרת שמנמונת, יפת-פנים, שחורת-שיער ונמרצת, הנעימה קולה ושרה בפאתוס את "ארץ שאהבנו", והקהל השתתף עימה בפזמון החוזר, וברטט קדושה:
"ארץ של העם
ארץ לעולם,
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
יהיה מה שיהיה!"
שוב ושוב חזרו על המילים האחרונות באיזו דבקות ואחר-כך שרו כולם יחד, "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות," – עד שהתאספו ועלו המנהיגים על הבמה הזמנית, והם ממצמצים מעט בעיניהם כנגד השמש המכה ממערב. חשרת העננים שעלתה והתקשרה מן הים כמו איימה לכסות בקרוב את עין השמש. גם הרוח נעשתה קרירה מעט, הררית. כאילו ישראל-של-מטה, בתחום הקו-הירוק, אינה מאירה פניה למתנחלים, ומשלחת בהם צרורות של חיצים מקפיאים שחודרים מבעד לבגדים הקלים, שורטים במיפתח-החזה, ומכאיבים, בייחוד למעשנים אכולי-הריאות ובעלי הגרון הרגיש, המגורה. מצלמות הטלוויזיה המשיכו לצקצק. והטכנאים הקליטו.

"על הכתפיים, על הכתפיים – " נדחקה ביניהם אורית'לה כשהיא מגהקת.
"מה זה מסריח לך כל כך מהפה?"
"אימא'לה אני אכלתי צנון, צנון של מתנחלים!"
"שקט, שקט," אמר רמי. "תראו מי עומד שם, חבר של אימא, יַעַנִי, ראובן ברנע, מהטלוויזיה."

ראשון המדברים בירך הרב הישיש ונמוך-הקומה, מעוז המתנחלים, שלבש מעיל, ידיו פירכסו מעט, וקולו הרועד, החנוק מבכי והתרגשות, כמו נבלע בשערות זקנו הלבן:
"להווי ידוע שאסור לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו ובירת קודשינו בידי זרים כי זה עלבון לירושלים וחילול השם נורא וטינוף אדמת הקודש שומרון וכל העובר על איסור זה חייב חרם ונידוי ושמתא וחשש כרת ומודה ועוזב ירוחם ולא תעשו הרע בעיניו-יתברך כי אם מצווה גדולה וחשובה היא מצוות יישוב ארץ-ישראל אדמת קודשינו שומרון על פני על מלכויות האדמה ובאל ציון גואל ומנחם וחתו מפניו כל פועלי אוון וקטני אמנה והנרגנים והכופרים בעיקר שאין לתת אף שעל מאדמת ארץ קודשינו בידי זרים וזדים בטינוף מעלליהם להשחית עם ישראל חַי, חי, חי! אמן ואמן סלה!"
ורבים מן הקהל ענו, לא בבת-אחת, אלא בצרורות נוקשים שמתפזרים במלמול, כבשעת תפילה:
"אמן אמן סלה. יהי שם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד."

אחריו דיברה פרופיסור ענולה גורן-כ"ץ, הבלונדית בעלת החזה השטוח, אישה גבוהה ושורשית, צחת-ביטוי ונמרצת.
"אני מתרגשת. ואני אומר רק זאת. המרחם על אכזרים – סופו שמתאכזר על רחמנים! – כך נאמר על שאול, שלא רצה להרוג את אגג, וסופו של דבר שהרגו את כל משפחתו. אני אוהבת לקרוא במקורות, זה עושה אותי לעשירה ולחכמה יותר. הרחמנות הזאת היתה בשבילנו ממש הרסנית. המצב הקיים נוצר מפני שלא אמרנו מיד שהארץ שלנו! ששכם שלנו! וחברון שלנו! בפעמים הקודמות קפצו והכריזו שתמורת שלום מוכנים לוותר – והסוף היה שוויתורים אמנם היו, אבל שלום לא. אילו היינו מרגילים את העולם שהארץ היא שלנו, ואם כך נרגיש גם אנחנו אז נהיה חזקים לעמוד מול כל הלחצים. כי נדע שהצדק איתנו.
"אבל אם מרגישים ככובשים וכזרים, כגזלנים, כמי שמחזיק אדמה של מישהו אחר – אז באמת, איזה קלף יש לנו למיקוח? הרי ברור שאם כך נרגיש – אז יגידו לנו: זה לא שלכם אז קודם כל תחזירו! ואם אנחנו לא בטוחים בשכם וחברון שהן שלנו – למה נהיה בטוחים ביחס לתל-אביב או יפו, שגם בה התגוררו ערבים? ואם אנחנו לא בטוחים בזכותנו להיות על גדות הירדן, מחר נפקפק אם יש לנו זכות לשבת על הירקון! ובסוף נפקפק אם בכלל יש לנו זכות קיום.
"לכן חשוב כל-כך לחזק את אמונת הנוער בעצמו, שלא יחשוב שזה כיבוש, שיידע שזה שלנו. כי אם שכם וחברון לא שלנו – מחר ישאל, ובצדק: מדוע לוד ורמלה כן כן שלנו? צריך להחזיר לנוער קודם כל את הרגשת הצדק! מדוע אצל אנשים דתיים-מאמינים אין עבריינים ואין סמים? כי להם יש האמונה ויש הקשר עם המקורות. משרד-החינוך בעצמו הוא האשם! – מפני שאם לא נתן די השכלה יהודית, אז נוצר החלל. אותו חור בהשכלה, וכידוע החור קורא לגנב. ואם יש חלל, אז הוא יתמלא במשהו אחר, בסמים, ובמה לא? אם לא ימלאו את החללים בסם-חיים – הם יתמלאו בסם-המוות. כי הטבע שונא חללים ריקים. זה חוק פיסי. ולכל חוק פיסי יש חוק מקביל במיטאפיסיקה. לירושלים-של-מטה יש ירושלים-של-מעלה. הצרה היא שפֹּה, באופן אלילי, מנסים לנתק את החומר מן הרוח – "

אחרי דבריה הנרגשים, שנקטעו מדי פעם בתשואות ובמחיאות-כפיים, דיבר שר התודעה-היהודית. איש הנראה תמים, עגלגל ובהיר-עיניים, דומה במקצת לאורי בן עמי, אך חובש כיפה.
"ביום הגשמת חלומנו לעלות לתל-פג'ה אשר לא עוד תל-פג'ה ייקרא לה אלא מפגור! – ביום חגנו אנו אומרים: יש סימנים רבים של התעוררות והתפכחות בעם. סימנים של רצון בריא להיחלץ ממשבר הניכור והמתירנות, מתהום הסמים וההינתקות מהמקורות. לצאת מהמעגל הסגור והמדרדר של חומרנות, מתירנות, חקיינות, נהנתנות, ריקנות ועוול. יש רצון לשוב אל עצמנו, אל תכונות החסד, הצדקה וצניעות הלכת של עמנו המפואר, שאין עוד כדוגמתו בקרב העמים, כדברי הנביא: 'לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדוני!'"
באמצע דבריו חדלו אנשי הטלוויזיה לצלם ולהקליט, קיפלו את ציודם ומיהרו להסתלק מן הגבעה, כדי להספיק לשדר את הדברים במהדורת החדשות של הערב. שר התודעה המשיך בנאומו, אך חגיגיות המעמד כאילו נפגמה מעתה, והשר דמה לבעל-שמחה המשתדל לעודד אורחים נכאי-רוח.
"הגיעה העת להתחדשות העיקרית והבסיסית, כדברי הרב קוק זיכרון צדיק לברכה – לחבר את גאון הקודש עם גבורת החייל! – שערי התשובה לא ננעלו! – אנחנו בעלי-הבית של הארץ הזאת. האם חזרנו לכאן כדי להקים מדינונת קטנטנה, מתירנית? לא. אנחנו השליחים של ההיסטוריה היהודית, של מיליוני יהודים. יש פתגם ידוע: אדם עושה שליחים לתיקון ולא לקלקול. אנחנו לא נבגוד בשליחות ולא נמעל בה. עוד נבנך ונבניית מפגור קריית מלך רב מלב כל בונייך להגיד, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי-השדה ימחאו כף. תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס, והיה לאדונַי לשם לאות עולם, לא ייכרת. ויעקב עבדי, וישראל בחרתי בו, כציץ יפרח בכרמי שומרון, וכחציר בהרי אפריים!"

איה עמדה עם רמי ואורית'לה, ומאחוריה מעין קירחה בקהל, ודומה שהרצון להתבונן בה ממרחק נפגש בחשש להתקרב אליה יותר מדי פן יתעורר היצר הרע, שנאמר, אחורי ארי וכולי.
תחילה עמדה בשקט, ורק מפעם לפעם פירכסה בה תנועת העכוז בהעבירה את משקל גופה מרגל לרגל. היא שמעה בשקט את הרב, הקשיבה לפרופסור ענולה, מהרהרת אם צבע שערה טבעי, ומחברת לה במחשבתה תשובות ופרפרזות מטופשות, וכך עשתה גם לדברי שר התודעה, מתווכחת עימו כאילו היא עדיין אשתו של אורי בן עמי, אך הולכת ומוותרת בהדרגה כדי לשכנע עצמה כי בסופו של דבר אין זה נורא כל-כך לתקוע כאן יתד וגם לבוא מדי פעם לראות, אולי במשך הזמן יצמח מזה משהו, בית-קיץ בשומרון, או איזו עיר-גנים חדשה שמחוברת בכביש-מהיר לשפלת-החוף.

אחרון הנואמים והמברכים היה המשורר והפובליציסט משה צִילוֹחַ. איש נמוך ומצומק, סגוף-פנים, ראשו מגולה, שערו שחור כעורב, ומשקפי-ראייה ענקיים, במסגרת שחורה אף הם, מסתירים את מרבית פרצופו. לבוש חולצה בהירה ששרווליה מופשלים, למרות הקור. עיניו מוטות אל-על בדברו, וקולו דק, צפצפני, כמשתדל לגרש את חשרת העננים שכבר הסתירה את השמש.
"הרי שומרון הקירחים, צוקי אפריים המצפים ל-ג-או-לה – "
נשמע קול צחוק כבוש, נשיי, בקהל. ומיד היסו אותו, וצילוח המשיך –
"אפילה, אפילה גדולה בדרכי הגדה השוממות מיהודים, – ולפידים, לפידים מדליק בהן היום המתנחל העברי אבל גם היום אחיי בני האור והתפארת, אחיי גיבורי התהילה, גם היום אל לנו לשכוח, שקיימת בארצנו מאפיה שמאלנית שהשתלטה על חלק מתרבותנו השורשית, והיא מגדפת, והיא מסלפת והיא מטנפת את העיקר, את קודש-הקדשים. הנקודה המשותפת למאפיה ולשמאלנות היא היותן מיעוט. מיעוט מבוטל. אך מיעוט זומם, מיעוט המנסה להשתלט על הרוב. מיעוט שתופס משלטים. ואוי לו, אחיי ואחיותיי, אוי לו למי שמנסה לערער על שליטתם. הם נמצאים בספרות, הם נמצאים ברפרטואר של התיאטרון המוצג על במותינו המסובסדות על ידי הכלל, על ידיכם, על ידי כולנו, אלמנות-מלחמה, יתומים, הורים שכולים, וציבור, אלמנות, ציבור לאומי, נאמן, שומר-מסורת, שמתנגד לדברי-תועבה שמתנגד לתועבות-גויים. למתירנות. לגל הפורנוגרפיה המשתוללת.
"הם רוחשים בטלוויזיה. הם רוחשים ברדיו." אמר בהדגשה, כרומז לקיפוחו. "רעה הם רוחשים. דיבה הם מטפטפים. רעל על לשונם. על לשונם השכירה, המושכרת לחרב, לחרב שכירי-האוייב, לתעמולת אש"ף. עוד זוכרים אנו, אחיי ואחיותיי המתנחלים בהר, בהרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המזדקרים – "
ושוב נשמע קול הצחוק החנוק ההוא, המרגיז. ויותר אנשים הסבו פניהם לראות מי המפריע. זו היתה איה. היא צחקה בצמרמורות. העננים התקדרו והתעבו ממערב, כמו לקראת גשם. נעשה קר פתאום. רמי נשא על כתפיו את אורית'לה שעייפה. צוקי אפריים – אלה הזכירו לאיה מה שסיפרה לה מירה, שכך הם מכנים ביניהם את התרנגול, זה הצוּקצוּק של אפריים, שסובל כנראה מקישוי מתמיד. עדים הרי חיימסון הקירח, צוקי אפריים המזדקרים, שמלטפת מירה... קוקוריקו... וביחוד עכשיו, שגם ראובן ברנע החרמן כבר הסתלק עם צוות-ההסרטה, אז...
"...וכדרך אחיהם לדיעה בגרמניה הווימארית או באיטליה וצרפת של ימינו, הם מוצאים פורקן לרוחם התבוסתנית, לרוחם המתירנית, לרוחם המפונקת והמבולבלת – מוצאים פורקן בהכפשת המורשת הלאומית שלנו, שלכם, המתנחלים בהר, בגאון הרי שומרון הקירחים, בצוקי אפריים המתרוממים אל-על, מזדקפים – – – "
ואז התפרץ ללא מעצור צחוקה של איה, שכל יצורי גווה ובייחוד אחוריה היו מרקדים, כאחוזת תזזית.
" – לומר לערפאתים: עם ישראל חי – – – "
– נבלעו דברי צילוח, שטרם הסתיימו, בפרץ הצחוק המטורף, החולני, שדבק והתפשט גלים-גלים, וכאילו הכול מדוגדגים במה שמצחיק את איה, ובעצם הלא איש אינו יודע מה הסיבה, ורק נדבקים כולם בצחוקה שדומה לקריאת קו-קו-רי-קו, כאילו היא מנענעת באחוריה את הקהל כולו, חובשי-כיפות וחילונים גם-יחד, ובקוקוריקו מקרקרת אותם.
וכשהפסיקה רגע, ושמה יד על פיה, כעומדת להתפוצץ או לזורר את הצחוק ממקום אחר בגופה הדשן והמתפרץ לצאת – התגבר צחוקם של השאר, ובייחוד של החיילים הצעירים ובחורי-הישיבה. וכשהשתתקו מעט, כמתביישים בפני מפקדיהם ורבותיהם, היתה איה נגרפת מחדש בקול צחוק נורא, היסטרי, כמין נקמת נקבה מכת סמאל, נקמה בכולם, קו-קו-רי-קו – וסוחפת אחריה שוב מקהלה שלימה – הכול כנגד מאמציו הנואשים של צילוח, המכה על הרמקול בכף-ידו, ומבקש לסיים בשירת "התקווה", – ואיה זו, כאילו היא מנענעת את כל הקהל, מעלה-מטה, כאחוזת-דיבוק, בתחת הצוחק שלה, מתהום ארץ רבה.
"קו-קו-רי-קו! – – – "
זה היה נורא. ומביך. ומשפיל. ורמי לא ידע היכן יקבור פניו מרוב בושה. הוא רצה למשוך את איה אחריו, אך אורית'לה, ספק בוכה ספק צוחקת, דבקה בצווארו ברגליים עקשניות ולא הניחה לו להורידה ארצה, כאילו כרתה ברית עם אימה המטורפת. וכשביקש לשחרר יד אחת כדי לתפוס באיה, החלה אורית'לה מדהירה גופה לפנים ולאחור כנופלת, ומכריחה אותו לתפוס בה שוב בשתי ידיו, כאסיר.
ואז התחילו הגשם. טיפות כבדות. גואלות. שתחילתן בריח גשם ראשון, טרי, שנספג באדמת האבק. והוא כמכבה לאט-לאט את תבערת הצחוק המביש. והכול נשאו רגליים וברחו להיסתר באוהלים ובקרוואנים מפני המטר שנעשה סוחף ושהפך בתוך רגעים אחדים את אדמת הגבעה כולה לבוץ טובעני.

*
"את חושבת שידפיסו את הקוקוריקו הזה בעיתון שלנו?"
רטובות ומבוססות במגפיהן בבוץ מצאו לעצמן שתי העיתונאיות מקלט בטנדר הסגור של יוסי הערבי, שסיים את יום-עבודתו והסכים לקחת אותן עימו עד לצומת הקרוב ביותר לתל-אביב.
"השתגעת? אם איה בן עמי המופרעת מתפרצת בצחוק, אז את חושבת שאבנר ישנה בגללה את המדיניות של העיתון ויעשה צחוק מההתנחלויות?" – השיבה אביגיל בניגון קולה המרושל.
"זאת איה בן עמי?"
"כן."
"שהיתה אשתו של אורי בן עמי עם כל הסיפורים הַמְּסוּמְבַּלִים?"
"שלא תהיינה לך אשליות, דנה. אני קצת מכירה את אורי בן עמי – כל מה שאצל אחרים נראה סמלים עמוקים של מי-יודע-מה, אצלו זה סתם בדיחות פרטיות."
אביגיל סיפגה באיזו מחטה את מחלפות שערה האדמוני והחלק, שנרטבו בגשם, ואז המשיכה ואמרה: "הדבר היחידי שאורי בן עמי ממציא מהדימיון בסיפורים שלו הם שמות וגם זה לא תמיד, ואם זאת נקראת ספרות-יפה אז אני ברברה ווֹלטרס – "
"בחיי שלא היכרתי אותה."
"מי?"
"את איה."
"טוב, היא השמינה והתבגרה אבל את רואה שנשארה קצת קוּקו כמו שהיתה תמיד. אני שואלת אותך, כך נראית מתנחלת?"
"אוי אביגיל, תפסיקי להיות רומאנטית – "
"אני? כבר נשבר לי מארץ-ישראל..."
והטנדר עשה דרכו בבוץ, מקרטע על סלעים ומהמורות מלאות מים, עד שעלה לכביש וטס במהירות מערבה. ענני-גשם נשברו על הרי-אפריים, אבל כבישי-ישראל שבתחום הקו הירוק היו יבשים.

רמי טרח בפינה, בשקט מבשר-רעות, להדליק את פנס-הרוח, ותלה אותו על המוט המרכזי באוהל. נעליהם היו מלאות בוץ. בוץ היה בכול. הגשם נקש על היריעות. רצפת הקוצים והסלעים היבשה-עדיין היתה נחמה מעטה, אפילו את המיטות המתקפלות לא היה אפשר לפרוש היטב על מישטח ישר.
"צריך לטלפן לאימא שלי." אמרה איה.
"את יודעת שאין כאן טלפון."
"אולי לצבא יש. אני מפחדת שיובלי יצטנן."
"הוא יצטנן! באמת, הדאגה שלך משגעת פילים."
"אז מה עושים עכשיו – "
"מה שכל עם-ישראל עושה," קבע רמי בקול הבאס העבה שלו, "הולכים לאכול ארוחת-ערב."
"אני לא איכנס לחדר-האוכל שלהם!" אמרה איה. "סכנת-נפשות ללכת בחושך הזה על הסלעים, בבוץ."
הם אכלו בשתיקה לחם אחיד, פרוס, שחולק בצהריים. הוציאו מצידתם מימרח-שוקולד. מלפפונים טריים. קציצות נודפות ריח שום. משולשים של גבינת-מריחה. סרדינים. רמי הרתיח מים לקפה.
"זה פיקניק עצוב." אמרה אורית'לה. "אני רוצה הביתה. אני כבר מתגעגעת לבית-הספר."
איה הסתכלה לעבר רמי בשתיקה. הטרנזיסטור השמיע חדשות. "למרות המימטרים הכבדים שהחלו יורדים לעת ערב בשומרון לא נפלו המתנחלים ברוחם... חנן פורת אמר ש... הרב צבי יהודה הכהן קוק שלח ברכה... האנס-המתנצל שוב תקף אישה על-יד תחנת-הרכבת תל-אביב-צפון..." רמי סגר את המכשיר. מכיוון האוהל הצמוד לסוכה-הגדולה, ששימש חדר-אוכל זמני של ההתנחלות, קלחו ובאו קולות-שירה צרודים ונרגשים, "עוד אבינו חי," כמו מתוך איזו התרסה יתומה וחסרת-חן כנגד היקום כולו. גלות. לאוהל שלהם איש לא ניגש, כאילו מצורעים הם, וניכר היה ברמי שנמאס עליו העניין, אלא שאינו יודע כיצד להיחלץ.
"את לא אוהבת לישון בשק-שינה? כמו שהיינו בכינרת?" ביקש להפיס דעתה של אורית'לה.
"אני רוצה צנון."
"אין צנון." אמרה איה. "יש קצת חזרת."
תהפוכות היום ניכרו היטב בתיאבונם. ועד מהרה התברר שחיסלו כל מה שהיה פרוש על הארגז ביניהם. איה, שצמה כמעט מן הבוקר, נתקפה בבולמוס התיאבון הרגיל שלה, וכילתה בעצמה כחצי כיכר-לחם עם גבינת-מריחה וסרדין נוטף שמן.
הארוחה היטיבה מעט את מצב-רוחם. אמנם הגשם לא פסק. רוח חדרה פנימה. אך איה נעשתה שקטה, רכה ומפוייסת. המראה שלה היה מרוט כהוגן. "אני מצטערת על ההתפרצות שלי, רמי. פשוט לא יכולתי להתאפק."
"מה אפשר לעשות," אמר רמי. "ככה זה בחיים. אף פעם אי-אפשר לדעת. זה קורה."
"כן. והיום זה קרה לי."
"איך סבתא שלי היתה אומרת: לכל כלב יש יום, והיום, להבדיל, זה קרה לך."
"כן. היום זה קרה לי."
"את, יַעַנִי, ארטיסטית גדולה לפעמים."
"רמי, אני מתחננת בפניך, יש לי דקירות נוראות. בסוף אנחנו נצא מפה כולנו עם דלקת-ריאות, והילדה, אני לא צריכה להגיד לך – "
"אבל אי-אפשר לקום ולהסתלק סתם כך, מפני שיורד קצת גשם."
ניכר היה בו שהוא שוקל מה יותר גרוע – להישאר לישון כאן הלילה או להעמיס את כל הציוד על ה"פולקסוואגן" הקטנה ולהסתכן בירידה אל הכביש בדרך-העפר הבוצית. אם לא יידרדרו לאיזה ואדי, ודאי ישקעו בבוץ. פרצוף נאה יהיה לו כאשר יתגלה פתאום, עריק, באוהל-האכילה, מבקש מן השׁרים עזרה לחלץ את רכבו.
ואז ביטאה אורית'לה את מה ששלושתם לא העזו עד כה לומר:
"אוף, כמה שהייתי משתגעת עכשיו לחבק קצת את יובלי החמודי."
יובלי! המתוק הזה. איך אפשר בכלל בלעדיו –
"אוֹ.קַי," אמר רמי בהחלטה פתאומית. "אנחנו חוזרים הביתה."
"יופי! יופי!" קירטעה אורית'לה ושרה.
"שקט! שקט! מה איתך? לא כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך!" אמר רמי.
במהירות מפתיעה נאסף הכול ונארז. למזלם פסק מעט הגשם. פיסת-שמיים התבהרה במזרח, וניראו כוכבים. המכונית היתה קרה ורטובה. למזלם לא היה קושי להתניע. הם נפרדו מהאוהל בלי צער. גם הירידה מן הגבעה עברה בשלום. המטה של המתנחלים, אשר פעל, בעזרת-השם, בצורה מאורגנת ביותר, הצליח לצפות מבעוד-מועד את הדרך הזמנית ברשתות-ברזל שכמותן מצויות בחיל-ההנדסה.

*
ליד הכביש בערה מדורה קטנה והאירה אוהל פרוץ לרוח ועליו שלט קרוע. דמות-אדם קיפצה סביב המדורה, כקופא מקור. כאשר הבחין במכונית, רץ לשולי הכביש והרים יד, מבקש הסעה.
"אל תעצור! זה בטח מחבל – " אמרה איה, שישבה מאחור. אורית'לה התעקשה לשבת במושב הקדמי, על גבי גל של חבילות. ואיה, עם שאר הציוד, במושב האחורי.
"איזה מחבל?" אמר רמי. "לא שמעת ברדיו? זה האוהל של 'מדרשיית השלום'!"
והוא עצר.
בחור צעיר, מתולתל וגבוה, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים, ורועד כולו, השתופף על מכוניתם מבחוץ –
"אפשר לנסוע אתכם?"
"לאן"
"מה זה חשוב? לתל-אביב, לישראל. העיקר לצאת מפה."
"היכנס."
והוא נדחף לאחור, ארוך וגרמי, ליד איה, אשר לא שמחה ביותר על האורח הלא-קרוא.
"אתם מההתנחלות?"
"היינו." אמרה איה בנימה אירונית, שהסבירה הכול.
"מה זה חשוב," הוסיף רמי, "כולנו יהודים."
התברר שאת הבחור השאירו לשמור על האוהל של "מדרשיית השלום", הבטיחו לבוא לקחתו, ושכחו.
"איזה חוסר אחריות," אמרה איה, אדישה.
"כן, כל העניין היה מאורגן בצורה גרועה, רוב המרצים לא הגיעו, חוץ מאורי בן עמי."
"מה, אורי בן עמי היה כאן היום?" התפלאה איה.
"אתם מכירים אותו?"
היתה שתיקה אשר הבחור, – ומתברר, סטודנט ושמו יוסי – לא הבחין בה במיוחד. "תשמעו, בן עמי נתן כאן סְפִּיץ' כזה גדול, ממש גדול! הכניס להם באבי-אביהם – "
סוף-סוף הרגיש שאין מעוניינים כל-כך לשמוע את דבריו, והשתתק, כי חשב שהסיבה פוליטית. מה עוד שבינתיים, בחלל הצר של המושב האחורי, היה מרפקו ממש תקוע בזרועה של איה. וככל שהפשיר והלך, ובחמימות שבתוך המכונית, וכה קרוב לגופה הדשן – החל חש שקירבתה נעימה לו. ובהיסוס-מה, וכמו מפני עיקול הכביש, הסיט מרפקו קצת יותר לעברה, ולהפתעתו הגיבה בהרימה מעט את זרועה שלה, ומיד המם אותו בקירבתו החמימה הכדור הרך של חזהּ. המכונית היתה חשוכה. אורית'לה ישנה, מוגנת בחגורת-הבטיחות, ורמי התבונן במאומץ בכביש החשוך והחלקלק שלפניו. לא היה כל חשש שקירבתם תתגלה. חפצים רבים וחלקי-לבוש היו פזורים מאחור. אפילו שמיכה. – מילא, – הירהרה איה, – מסכן שכזה, עוד כמה נגיעות וכבר לא יהיה לו קר בכלל. – אך האמת היא שלה עצמה היה במגע האסור מעין רפואה נעימה. מרגע שהפקירה עצמה לידיו, חלפו נעלמו כל הדקירות שבטנה ובחזה, ואיזה רוגע נעים, וחמימות, השתפכו בה. היא נזכרה במה שסיפר לה פעם אורי, לפני שנים רבות, לקראת סוף נישואיהם, כיצד נסע ערב אחד במונית-שירות מחיפה לתל-אביב, ובחורה מזרחית שישבה לצידו במושב האחורי הניחה לו, טפח אחרי טפח, לשלוח בה ידיים עד שאפילו ליטף בשתי אצבעות את מפשעתה. בחשיכה המלאה, בדרך חזרה, בשום-מקום זה שנמצאו בו, ובגשם שהחל יורד שוב, נידמה היה לה שהיא-היא אותה בחורה חסרת-בושה, והסטודנט – אורי בן עמי. – וזה, מצידו, אכן לא איבד זמנו. מרפקו השמאלי היה חג ונוגע, בקצב הכביש, לחוץ אל שדהּ של איה, והכול בשתיקה. עד מהרה הִרשה לעצמו לפרוש מעט את כף היד, הכף צנחה כמו מבלי-משים על בטנה. זה היה רגע מכריע, עוצר נשימה. התסכים? או תדחהו בכעס ויורידוהו כאן חזרה לגשם, באמצע הדרך הנידחת? – איה נשמה עמוקות כמו במקום האנחה, כתחליף לקריאת החמדה שלא העזה להשמיע – ודָמְמַה, כמצפה לבאות. הסטודנט קיבל את שתיקתה כהסכמה, ועד מהרה אירע בה הדבר שלא-יאומן – אצבעות זרות, גבריות וקשות, טפפו קלות על פני האריג שכיסה את מפשעתה, ואחר עלו וירדו שוב, והפעם לוטפות את עירום בטנה, ועושות דרכן בביטחה מתחת לחצאית וזוחלות על עורה החשוף, תחילה כמו מתקשות מעט להגיע, עד שנגעו והחזיקו בקודש-קודשיה וסילסלוהו ונברו בו בעדינות והביאו בה הרגשת התעלפות קלה ולחות חמימה – והיא שמרה על עצמה בכל כוחותיה שלא להתנפל כך לפתע על הבחור במכנסיים הקצרים ולחבקו בכל כוחה, ולהתגלגל עימו ללא פחד, ועם הדבר האמיתי שלו, וללא תחליפים.
בהתרגשו ובפחד נרגעה איה מהר, והחלה מזדקפת קימעה, כמבקשת להיטיב את ישיבתה. הבחור נרמז ומיד שלף ידו ממנה והסתגר בתוך עצמו, מבלי להפר את שתיקתו. איה התפללה בליבה שאת חללה הצר והדחוס של ה"פולקסוואגן" הקטנה לא ימלא פתאום ריח זרע טרי שפלט הלה בהתרגשותו. ותודה-לאל, הדבר לא קרה. מן הסתם היטיב לשלוט בעצמו, או שמא היה קופא עד כדי כך? – והיא הודתה לו בליבה. הכביש נעשה מואר יותר ויותר, רחובות וצמתים מרומזרים – ככל שהתקרבו לעבר כביש החוף, וכשנסעו בו. איה לא הסבה מבטה לעבר הסטודנט, כמבקשת שלא יכירנה באור. במבואות תל-אביב, בצומת כפר-שמריהו, ביקש בסליחה לעצור, אמר שלום חטוף, תודה, והסתלק.
וכך הסתיימה פרשת ההתנחלות של משפחת קדומי.
אהוד בן עזר, 1979.
המשך יבוא