זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 21
ערב אחד חזרו מירה וחיימסון לדירתם ומצאו את גברת שולדנפריי בחדר-המדריגות המואר פוסעת הלוך-וחזור מול דלת דירתה הפתוחה כדי סדק מואר: היא פסעה ונאנחה והתנשמה בקולניות ופכרה כפות-ידיה והרימה והצניחה אותן כטחנת-רוח (היא היתה אישה שמנה) –
"הוי! הוי וַהַבוי! הוי! הוי וַהַבוי – "
ושולדנפריי הגוץ הסתובב לצידה, שקט וחיוור ומדליק את האור במדריגות מדי פעם, ואמר רק זאת: "אז למה היינו צריכים לצאת הערב, למה – "
תחילה סבר חיימסון שגברת שולדנפריי חלתה מאוד, אולי בליבה, והם מחכים בחוץ לאמבולנס שיבוא לקחתם, או אולי מת להם מישהו קרוב במשפחה. אבל מירה, שהיתה בעלת תפיסה מהירה ממנו, הבינה מיד, גנבים! – והחלה רועדת ונועצת ציפורניה בזרועו של אפריים. "בוא נלך מכאן, אפי, אולי הם עוד בפנים – "
"מי? מי?" פתח וסגר ופתח וסגר שולדנפריי החיוור את הדלת שלא נפתחה אלא כדי סדק שאיפשרה לה שרשרת-הביטחון הסוגרת עליה מבפנים. ובין דחיפה לטריקה ביצבץ הפס הצר והמואר-מאוד של מבוא-הדירה, שהיה דומם ונתון בערבוביה גמורה. "להיכנס ולפתוח מבפנים צריך – " המשיך שולדנפריי בקולו הנחנק-קימעה, "מבפנים! זה לא יעזור – "
הקולות בחדר-המדריגות העירו שכנים שיצאו בחלוקים מדירותיהם. האסון קירב לבבות. כולם השיאו עצות. "סולם! צריך סולם – " הודיע שולדנפריי.
סולם הובא. שולדנפריי וחיימסון ירדו ועשו דרכם בחושך אל מאחורי-הבניין, ליד פחי-הזבל. בדירתו המוארת והריקה של שולדנפריי שרר שקט מבשר-רעות. שולדנפריי הציב את הסולם מתחת למרפסת המיטבח. חלון-הזזה אחד, שמסגרתו אלומיניום, היה פתוח. שולדנפריי טיפס וחיימסון החזיק בסולם. שניהם רעדו. חתולה מיוחמת החלה מייללת לפתע בחצר הסמוכה והפחידה אותם בצריחתה האנושית-כמעט. אדמת החושך, תערובת של פסולת-בית עירונית ודשא-דל, היתה זרה להם כמו ניצבו על אדמת אוייב. גם הסולם רעד. "נו תִחְזִיק כבר– " גער שולדנפריי בחיימסון. בעצם אני, שצעיר ממנו, צריך הייתי לעלות, – הירהר חיימסון. אך למה לי להשאיר שם טביעת-אצבעות. עלולים לחשוד בי שאני פרצתי.
שולדנפריי העפיל בסולם עד גובה הצצה למיטבחו הפעור, ומיד ירד כאילו ראו שם עיניו דבר נורא. הדירה היתה נטושה ומוארת כולה. כופה ריקנותה גם החוצה. הם קיפלו יחד את הסולם, ובדרכם חזרה לחדר-המדריגות, מוארים-למחצה באור ששופע מחלונות הדירה הפרוצה, בין פחי-הזבל לגדר-החיה שגדלה פרע, פנה לפתע שולדנפריי אל חיימסון ואמר בקולו החנוק-קמעה:
"ואיך מירה, בחורה טובה. אני מתכוון, כמו בין גברים – "
"מה?" השיב חיימסון כאינו מבין, אך בנפשו חש כמו הזדהם משהו. מה זה מרשה לעצמו ויודע על מירה שהוא, חיימסון, אינו יודע?
"מפני שאתה חבר חיימסון, איש משכיל שמופיע בטלוויזיה ולך אני יכול להגיד שאשתי, היא כבר לא כל-כך," המשיך שולדנפריי כממלט מצוקות מעולם-אחר שמודחק ומפעפע בתוכו. "היא חולה, המסכנה, כבר הרבה שנים, ואני – " נחנק-כמו והשתתק.
וכשהופיעו באור הצהבהב-הקמצני של חדר-המדריגות כבר חזר שולדנפריי אל מראיתו החיוורת והנדהמת שמקודם, וסיפר על צורת הפריצה כמסביר מחלה אנושה של בן-משפחה.
ובינתיים היתה זו מירה היחידה שהתעשתה וצילצלה להזעיק את ניידת-המשטרה. ואכן לא עבר זמן רב והופיעו שני שוטרים מסורבלים במעילי-רוח מאוד משומשים, וכול נשקם פנס רב-עוצמה. שוב נלקח הסולם אל מאחורי-הבית. שוב הוצב על מקומו הקודם, ושני השוטרים חזרו על המחזה שהתרחש רגעים לא-רבים לפני-כן. אפילו החתולה חזרה על יללת הייחום החייתית-המגרה שלה. זה בוודאי הקול שמשמיעות השֵׁדוֹת ברצותן להזדווג לבני-אדם, הרהר חיימסון, שהחל מדפדף לאחרונה בספרייתה של מירה ב"משנת הזוהר" של תשבי, ובספרי קבלה אחרים, וספרות עברית, שהתאספו אצלה מתקופת לימודיה הראשונה באוניברסיטה, בטרם פנתה לעשות את התואר השני בחוג לתורת הספרות הכללית.
הסולם פירכס תחת רגליו של השוטר השמן, אשר במאמץ-רב ובחוסר-זריזות גמור הצליח להרים סוף-סוף את פלג-גופו העליון אל מעבר למעקה המרפסת המזוגגת, ולהידחק פנימה, מותיר על מעיל-הרוח כתמי סיד שנשחק. כמורגל בפעולה צבאית לא פסע קדימה עד שלא עזר לשני, המחפה עליו, להיכנס אף הוא, והכול בכבדות של אנשים שאינם מורגלים בפעילות יומיומית לשמירת כושרם הגופני.
עד שחזרו שוב שולדנפריי וחיימסון עם הסולם לחדר-המדריגות – כבר היתה דלת הדירה פתוחה לרווחה, ודיירי-הבית הסקרנים הסתובבו בחלוקיהם באור החזק, ובתוכם גברת שולדנפריי השמנה וההמומה שמתרוצצת מחדר לחדר כתרנגולת שנלקחו אפרוחיה וסופקת כפיים בקריאות "הוי ואבוי!"
כל פנים-הדירה היה הפוך. והורגש בו ריח סירחון עז. מגירות היו מושלכות החוצה וכל תוכנן נפזר על הרצפה. שברי-זכוכית של דלת-פנימית מנופצת, מכונת-תפירה הפוכה בחדר-המבוא. שברי מערכת חרסינה יקרה, וכנראה עתיקה, שהושלכה סתם-כך מן המדפים לרצפה באיזו וַאנדליות ואולי גם כעס על שלא נמצא להם לגנבים שלל רב-ערך בדירה. נזרקו גם ניירות רבים, ונתלשו קרעי בד-ריפוד. אך הדבר המזוויע, המסליד והמכוער ביותר – התגלה בחדר-השינה. אחד הפורצים, שכנראה היה להם זמן למכביר, כרע-עשה צרכיו על הרצפה, קינח בכלי-מיטה, וכתב בצוֹאתו על הקיר, למראשותֵי המיטה הזוגית –
"עוד נחזו"
לקצה הרי"ש כנראה לא הספיק להם החומר.
כשקראה זאת גברת שולדנפריי היא התעלפה ונפלה על המיטה הסתורה, צנחה כגוש דומם. מיד קמה בהלה שהשכיחה אפילו את הפריצה ואת מהפיכת הדירה ואת הניסיונות הנמרצים של שני השוטרים, שעיקר מאמציהם עד כה הושקעו בגירוש כל הזרים מן הדירה, כולל חיימסון שעזר להם קודם, "אדון, גברת, יש לך מה לעשות פה? בבקשה לצאת החוצה – " ומתקרבים עד כדי נגיעה במרפק.
הזעיקו רופא שגר בבית שכן. גברת שולדנפריי התעוררה. הגיעה גם ניידת המז"פ (המחלקה לזיחוי פלילי) כדי לחפש טביעת אצבעות. כמובן שלא מצאו, והסתפקו בדגמי-צואה שגירדו בזהירות מדעית מן הקיר, וכתבו ומילאו דו"ח על הפריצה. אך בשעה שהתרחשו כל שאר המעשים הללו, וקולות הזזה וחריקה המשיכו להישמע מן הדירה, כבר היו חיימסון ומירה בדירתה למעלה.

"אם זה יקרה אצלי בדירה אני אתאבד." אמרה מירה.
חיימסון היה גאה על שלקח קודם חלק פעיל במבצע ההצלה. הוא מצץ סוכריה-נגד-צרבת ושאל:
"יש לך ביטוח לדירה?"
הכול היה רשום עדיין על שמה של מירה. הם טרם החליטו אם למכור את שתי הדירות ולקנות דירה אחת גדולה יותר. בינתיים השכירו את דירתו.
"אני חושבת שהפוליסה מונחת באחת המגירות. כבר לא נגעתי בה כמה שנים. מורידים לי אוטומטית מחשבון-הבנק."
"זה אבסורד. צריך להוסיף כל שנה לפחות שלושים אחוז לערך הפוליסה לפי שיעור האינפלציה. אם יפרצו לך לדירה לא תקבלי כמעט כלום, זה תת-ביטוח. מוכרחים להכפיל כבר מחר, בטלפון. רק תתני לי את שם הסוכן שלך. וכדאי גם לעשות רשימת חפצי-הערך, והמיספרים של כל המכשירים, זה בטח לא עשית – "
"את זה נעשה כשנתגרש – " אמרה מירה.
"מה את כועסת? זאת הדרך היחידה להתגונן נגד הגנבים!"
"אמרתי לך שאני אתאבד אם זרים יחללו את הדירה שלי."
"זאת גישה ממש פטישיסטית. הינה, למשל, קיבלת אותי!"
"אתה זה משהו אחר." אמרה ללא-התלהבות. "אותך אני אוהבת."
"בגלל מפתח-הגנבים שלי?" נדחק אליה פתאום והתחכך בירכה מן הצד.
"תפסיק להיות גס שכזה." אמרה. "זה בכלל לא מתאים לך, בגילך, האינפנטיליות הזאת."
"תגידי, היה לך משהו עם שולדנפריי?"
"תגיד, אתה מטורף?"
"אולי הוא היה עוקב אחרי האורחים שבאים אלייך?"
"מה אתה מנסה לרמוז?"
"שום דבר. אבל הוא עושה רושם של אדם קצת מיסכן, לא?"
"אפי, אתה יודע, לפעמים אתה ממש מגעיל אותי. אבל אם אתה דווקא רוצה אז אני אגיד לך בדיוק מה היה ביני ובין שולדנפריי. קודם כול, הוא הוציא לי את המיץ במשך שנים עם עניין דמי-ההסכמה עבור העברת המניות על שמי בחברת גוש-חלקה של הבית. ודבר שני, הוא לא החמיץ שום הזדמנות להציץ לי אל תוך החולצה או החלוק, ולא פעם אחת גירשתי אותו מהדירה כשהיה נכנס בתירוץ של ועד-בית. ואם אתה דווקא רוצה לדעת אז אני שמחה מאוד שחירבנו לו בחדר-השינה, לטארטיף הזה!"

*
כעבור שבועיים הסתיימה הפרשה של גברת שולדנפריי. היא לא התאוששה מאז ליל-הגניבה. כבד באותו לילה לקחו אותה ליחידה לטיפול-נמרץ בבית-החולים העירוני, ואיבחנו אצלה אוטם שריר-הלב. שבועיים שכבה, נרגשת ודואגת לצלחותיה השבורות ולכתם-הצואה שעל מיטתה אשר אליה לא חזרה לשכב מאז אותו לילה. "אני ידעתי שהם יבואו אותו לילה," חזרה שוב ושוב, "כל הערבים אנחנו יושבים בבית. לא סרט. לא תיאטרון. ורק בערב הזה הלכנו לראות את הנכדים, וזה מה שקרה." – "אז אם ידעת למה לא אמרת? לא היינו יוצאים!" – היה שולדנפריי חוזר ורוטן וגוער בה מבלי להבין את מצבה החמור.
ובבוקר היום הארבעה-עשר לאחר הפריצה, כאשר ישבה על הסיר על מיטתה אשר ממנה לא ירדה, פקע ליבה ונקרע. וכול מאמצי הרופאים להצילה, בכול המכשירים החשמליים שעלולים לעורר מתים – לא הועילו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא