* ההפתעה הבאה – בשבוע שבין יום הכיפורים תשפ"ד ל-7 באוקטובר 2023, סוגיה מרכזית בסדר היום הציבורי והתקשורתי בישראל היתה מלאת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. המסר המרכזי בדיון הזה, היה שלעולם לא עוד. לא נופתע עוד כפי שהופתענו אז. הדיון הזה נקטע באחת בשבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023 בשעה 6:29.
שוב הופתענו, הפעם הפתעה גדולה יותר, שהביאה לאסון גדול יותר. ושוב נעמול על הפקת לקחים, מה לעשות כדי שלא נופתע שוב. איך למנוע את ההפתעה הבאה.
אכן, חשוב ללמוד ולהפיק לקחים ולחפש דרכים להבטיח שלא נופתע שוב. אולם הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שנופתע. כפי שארה"ב הופתעה בפרל הארבור וב-11 בספטמבר, כפי שבריה"מ הופתעה במבצע "ברברוסה", וספק אם יש צבא בעולם שמעולם לא הופתע. כלומר, עלינו להיות ערוכים לכך שנופתע. כנראה אין דרך להבטיח בוודאות התרעה מוקדמת.
מה המסקנות אם זו הנחת המוצא שלנו?
ראשית, יש להכין את צה"ל ואת מערכת הביטחון ליכולת תגובה מהירה ויעילה הרבה יותר בתרחיש הפתעה. למשל, על חיל האוויר לייצר תורת לחימה לתגובה אפקטיבית ויעילה בזמן קצר הרבה יותר במקרה של הפתעה.
בעניין הזה, יש תפקיד מרכזי להגמ"ר – ההגנה המרחבית. ההגנה המרחבית מורכבת מיחידות מילואים צבאיות מאומנות וערוכות היטב, של תושבי אזורי הספר, שהנשק, התחמושת והציוד הקרבי שלהם נמצא אצלם בבית, והם מוכנים להתייצבות מיידית. חלקם משרתים כמחלקות הגנה ביישוביהם וחלקם כיחידות לוחמים להגנה אזורית, תפיסת הצירים ועמדות שולטות וניהול קרבות הבלימה שיאפשרו לצה"ל להיערך בתוך 48 שעות למתקפת הנגד.
אגב, בשנה וחצי האחרונות אני מרבה לכתוב על חשיבות ההגנה המרחבית. שבועיים לאחר 7 באוקטובר פירסמתי מאמר תחת הכותרת "הגמ"ר עכשיו". אבל האמת היא, שלא חשבתי כך ב-6 באוקטובר. כמו רבים אחרים, גם אני סברתי שההגמ"ר (למעט כיתות הכוננות, שיצאתי נגד נטילת כל הנשק שלהם) הוא אנכרוניזם, שאבד עליו כלח. ב-7 באוקטובר המציאות גרמה לי לשנות את דעתי. אני מתרשם שגם בצה"ל התרחש התהליך הזה, ואני מקווה מאוד שצה"ל אכן יבנה לאורך כל הגבולות מערכת חזקה של הגנה מרחבית.
שנית, יש הכרח בעומק אסטרטגי, שיבטיח גבולות בני הגנה. אלמלא סיני והגולן היו בידינו במלחמת יום הכיפורים, יתכן שצבא מצרים וצבא סוריה היו נפגשים במרכז הארץ בתוך יומיים.
מהבחינה הזאת, האזור החיוני ביותר לביטחון המדינה וקיומה הוא יהודה ושומרון ובקעת הירדן. נסיגה לקווי 4.6.67 פירושה, שמתקפה ממזרח כמו ב-7 באוקטובר תהיה על גוש דן ומרכזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל. משמעות הדבר היא טבח בעשרות אלפי אזרחים. בחלק מן האזורים, רוחבה של המדינה קטן יותר מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר.
הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של מדינת ישראל. כל הסדר הנוגע לפלשתינאים באזורים המאוכלסים בצפיפות ביו"ש, חייב להיות כפוף לעקרון-העל הזה, כלומר בין הים התיכון לירדן תהיה רק מדינה אחת – ישראל. יש מקום לאוטונומיה פלשתינאית, או למובלעות ירדניות מפורזות, אך בשום אופן לא מדינה פלשתינאית עצמאית עם רצף מזרחה עד איראן.
לכך, יש להוסיף תפיסה של רצועות ביטחון להרחקת הסכנה, כפי שיצרנו במזרח הגולן עם הפלת משטר אסד, וכפי שהיתה בלבנון עד שנת 2000 ולדעתי יש לשוב ולהקימה כעת.
שלישית, חובתה של ישראל לסכל מראש איומים לאורך גבולה, ולא להמתין בפאסיביות למתקפה, שעלולה, כפי שנוכחנו, לבוא בהפתעה. אילו במבצע "חומת מגן" (2002) לא בוטלה ברגע האחרון ההתקפה על רצועת עזה, היינו משמידים כבר אז את תשתיות הטרור כפי שעשינו ביו"ש, וצה"ל היה פועל בחופשיות כפי שהוא פועל ביו"ש מאז "חומת מגן". כך, לא רק שלא היה טבח 7 באוקטובר, אלא לא היו גם שני עשורים של ירי רקטות על יישובי הדרום וגם על מרכז הארץ וכל מה שקרה בין 2002 ל-7 באוקטובר. היו אלו עשרים שנות מחדל מתמשך, ש-7 באוקטובר הוא תוצאתו הישירה.
רביעית, עלינו להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את המונח "מלחמת ברירה" כסלוגן לדה-לגיטימציה למלחמות ישראל. זהו אתוס עקום, שעל פיו מלחמה לגיטימית רק אם תוקפים אותנו בפועל ואנו נאלצים בלית-ברירה להתגונן. עלינו לראות את המצב הקיים מיום הקמת המדינה, שבו העולם הסובב אותנו עוין אותנו ורואה בקיומנו מציאות בלתי לגיטימית שיש לבטלה, כמצב של מלחמה תמידית, ולכן כל צעד התקפי ויזום שלנו הוא צעד הגנתי במלחמת אין ברירה. השאלה האם אנו יזמנו מתקפה או האוייב יזם מתקפה, אינה שאלה של מתי אנחנו צודקים ומתי לא, אלא מתי אנו מנצחים ומתי אנו מובסים, במלחמת האין-ברירה הצודקת שלנו. וכיוון שחובתנו לנצח, היוזמה צריכה להיות בידינו. הקם להורגך השכם להורגו. משמעות האות ה"א בראשי התיבות צה"ל – צבא ההגנה לישראל, הוא שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, וכאשר מדינה מאוימת כישראל תוקפת ביוזמתה, זהו צעד הגנתי.
ממד ההפתעה הוא קריטי במלחמה. הדבר נכון גם במתקפת פתע בעיצומה של מלחמה, כמו מתקפת הביפרים והמשכה בימים שאחריה ושיאה חיסול נסראללה. במידה מסוימת זה מה שקרה גם במתקפה הלילית ברצועת עזה בשבוע שעבר. מלחמת ששת הימים לא פרצה בהפתעה, אלא בשיאה של תקופת המתנה בת כשלושה שבועות, אבל מתקפת הפתע של חיל האוויר שהשמיד בבוקר 5 ביוני את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, הביא לניצחון הגדול. כך גם מתקפת הפתע של ישראל במלחמת סיני. ומנגד – מתקפת מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים ומתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.
על ישראל להיות הצד היוזם. לשם כך, יש להכשיר את הלבבות בחברה הישראלית, להיפרד מקונספציית "מלחמת ברירה" ו"מלחמת אין ברירה", ולהכשיר את הלבבות, עד כמה שאפשר, גם בדעת הקהל העולמית.

* האם טראמפ יממש את איומו? – "כל ירייה שהחות'ים יירו תיחשב מעתה כאילו נורתה מהנשק ומההנהגה של איראן," הזהיר טראמפ בראשית השבוע. מאז, שלוש פעמים תקפו החות'ים, שלוחיה של איראן, את ישראל, ובכל פעם הכניסו מיליוני ישראלים למקלטים ועוד ירי כושל שנפל בסעודיה.
עד כה, טראמפ טרם מימש את איומו. כמנהיג העולם החופשי, הוא אינו זקוק לירי טילים מתימן לישראל, כדי לממש את משימתו העליונה, השמדת מתקני הגרעין של איראן ורצוי שגם הפלת משטר האייתולות. בוודאי כאשר הם צפצפו בבוטות כזו על איומו.
איראן, שהמטרה המרכזית שאליה היא חותרת היא השמדת ישראל, רואה בישראל את "השטן הקטן", בעוד "השטן הגדול", האוייבת הראשית שלה, היא ארה"ב. איראן היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. במירוץ המטורף שלה לנשק גרעיני, היא נמצאת בישורת האחרונה.
לְמה טראמפ מחכה?

* אין סתירה – האקסיומה על סתירה בין הלחץ הצבאי לשחרור החטופים אינה נכונה.
העסקה הראשונה, שהייתה טובה יחסית גם מבחינת המחיר ששילמנו, נעשתה בעקבות לחץ צבאי עצים, מלווה במצור חלקי, כאשר חמאס חש שהחבל נכרך על צווארו, והיה זקוק להפוגה כמו לאוויר לנשימה. לאחר מכן, עברנו למלחמת דשדוש, פשיטות במקום לחץ רציף ופיטמנו את חמאס בכל טוב פינוקי הארץ בשיירות ה"הומניטריות". ולא התקדמנו כלל לעסקה. ובכל זאת, הם שילמו מחיר כבד, וכאשר הצטרף אליו האיום של טראמפ לפתוח את שערי הגיהינום, הם הסכימו לעסקה השנייה. הפעילות הנוכחית היא אחרי קיפאון במו"מ, כשהפסקת האש נוצלה להתעצמות חמאס. אין זה מן הנמנע שדווקא הפעולות של צה"ל תאפשרנה את חידוש שחרור החטופים.
בשנה הראשונה למלחמה, התנגדתי בתוקף לעסקה בתנאים שהיו על הפרק, אולם במקביל קראתי לפעולה עצימה ברצועה. משהמשכנו במלחמת הדשדוש, הזמן התארך, הסבל של החטופים גבר ומספר החללים בתוכם גדל, שיניתי את דעתי, וסברתי שיש להגיע קודם כל להסכם לשחרור החטופים ואח"כ לחדש את המלחמה, למרות הקושי בכך. זו עמדתי גם היום. אולם הפעולה הצבאית, שהיא מוצדקת לחלוטין, גם אם אני חושב שסדר הדברים צריך להיות שונה, עשויה לקדם את שחרור החטופים.

* באיחור של 17 חודשים וחצי – מתקפת הפתע הלילית של צה"ל בעזה, בלילה שבין יום שני לשלישי, התמקדה לראשונה במנגנון האזרחי של שלטון חמאס. ונשאלת השאלה, מדוע המתנו 17 חודשים וחצי מאז שהממשלה הציבה את המטרה של מיטוט שלטון חמאס, עד שעשינו את הצעד המתבקש.

* כתם שחור – ממשלה שיושבים בה מי שהיו, בצדק, יעדים מודיעיניים של שב"כ במשך עשרות שנים, כמו ראש הכנופייה הפרחח, יושבת להדיח את ראש השב"כ, רק כדי לסכל חקירת חשדות לפשעים ביטחוניים חמורים ביותר בסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה.
שעה שחיילי צה"ל מחרפים את נפשם על הגנת המולדת ברצועת עזה, ממשלת הפיגולים, המשתמטים, המושחתים והקרנפים מתכנסת להמשך הצעדים המפלגים את העם, קורעים ומשסעים אותו, במקום לאחד אותו בשעת מלחמה.
ממשלת השתמטות, ובראשה אדם שאינו כשיר לראשות ממשלה, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל, שאחראי לאסון הגדול בתולדות המדינה, תושלח לפח האשפה של ההיסטוריה, ותיזכר לדיראון עולם ככתם שחור בתולדות העם היהודי.

* ביקורת שיפוטית הכרחית – המחלוקת בכל העולם החופשי על האקטיביזם השיפוטי, נוגעת לביקורת שיפוטית על החקיקה. גם לשמרנים שבשמרנים ברור שאין דמוקרטיה בלי ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת. בוודאי ששאלות הנוגעות לניגוד עניינים, הן התגלמות הנושאים המחייבים ביקורת שיפוטית. וברור שבמדינת חוק הממשלה מחויבת לקיים את החלטות בג"ץ.

* פוטש שלטוני – אם הממשלה האנרכיסטית תעשה פוטש ותפר את פסיקת בג"ץ, תהיה הצדקה לפעולות שעד היום חשבתי שהן אסורות – שביתה כללית שאינה מוגבלת בזמן במשק, בשיתוף פעולה של ההסתדרות עם המעסיקים ועוד. אם אין כללי משחק – אין כללי משחק.
אבל יש קווים אדומים. שני דברים שבשום מקרה אסור לעשותם – רצח ראש הממשלה ועריקה מהמלחמה.

* גם נתניהו מבין – נתניהו יודע שבג"ץ אינו יכול לאשר את פיטורי ראש השב"כ בעיצומה של חקירת פרשת "קטארגייט", החוקרת את החשדות הביטחוניים החמורים ביותר בתולדות המדינה. הוא יודע שבמדינת חוק לא יינתן לנחקר לפטר את חוקרו.
אז למה בכל זאת הוא מקדם את המהלך? כדי לקדם את הנראטיב הבכייני שלו על הדיפ-סטייט. הנה, בג"ץ לא מאפשר לי למשול, בלה בלה בלה. הוא יודע שהסתה נגד מדינת החוק, נגד מערכת המשפט, מחזקת אותו בבייס.

* בלמים על השלטון – פיטורי ראש השב"כ נתקלים במוקש פרוצדורלי – עליהם להידון קודם כל בידי ועדת גרוניס למינוי בכירים, ובהם ראש השב"כ. הו, הנה עוד הוכחה להשתלטות הדיפ-סטייט. פתאום הממשלה אינה רשאית לפטר את ראש השב"כ אלא מחייבת ועדה של אנשים בלתי נבחרים, בראשות שופט שהעם לא בחר בו. אבל יש בעייה ב"אקדח המעשן" הזה, והיא שמי שהחליט על כך, הוא הממשלה עצמה, כלומר זו החלטתם של נבחרי הציבור. נו, בטח נבחרי ציבור סמולנים שהם שפוטים של הדיפ-סטייט. לא, זו ממשלת נתניהו ב-2016. נתניהו הטיל על ועדת שרים לדון בעניין והממשלה קיבלה את המלצתם. למה הממשלה שמה אזיקים על ידיה?
כנראה שנתניהו של 2016 אינו נתניהו של 2025. לא שנתניהו מודל 2016 ("הערבים נעים בהמוניהם") היה מופת לטוהר מידות, ממלכתיות ודמוקרטיה, אבל כראש ממשלה היה חשוב לו עדיין לקבוע כללי מנהל תקין, ובהם איזונים ובלמים על השלטון.
והנה, כעת נתניהו מצפצף על החלטת הממשלה שהוא עצמו הוביל. האם זה חוקי? לבג"ץ יהיה מה לומר בנדון. אבל האנרכיסט מאיים לצפצף גם על החלטת בג"ץ.

* בלתי שפוי – ראש הממשלה, המתחבא בפחדנותו אחרי הכינוי "מקור בכיר", מאשים את ראש השב"כ שהוא ידע שעות קודם על הכוונה של חמאס לבצע את הטבח ולא עשה דבר. במילים אחרות, הוא מאשים אותו בבגידה ושיתוף פעולה עם חמאס. במשך שנה וחצי הוא נתן לפרעושים שלו להפיץ את הקונספירציות, והנה הוא עושה זאת בעצמו.
כעת ברור. נתניהו אינו שקרן, כי גם לגדול השקרנים יש קווים אדומים. הוא לא רק מושחת. הוא לא רק ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה. הוא לא רק בלתי כשיר. הוא לא שפוי. הוא פשוט לא שפוי. האיש הזה מסוכן.

* איסור על הכחשת – כפי שבכל מדינה מתוקנת יש חוק האוסר על הכחשת השואה, כך יש לחוקק חוק האוסר על הפצת עלילת הדם הנוראית על צה"ל והשב"כ באשר ל-7 באוקטובר, שאותה מפיץ ראש הממשלה; עד עכשיו באמצעות פרוקסי ועכשיו בגלוי.

* אפילו בשתיקה – מומחים לשפת גוף, למדו כיצד לזהות מתי נתניהו משקר.
בשני מצבים: כשהפה שלו פתוח וכשהפה שלו סגור.

* הנחיתי – הנחיתי את צה"ל, הנחיתי את צה"ל, הנחיתי את כוחות הביטחון, הנחיתי והנחיתי והנחיתי והנחיתי עד שההנחיות הגאוניות הובילו ל-7 באוקטובר.

* לכאורה – חמאס הוא פרוקסי של קטאר.
קטאר היא המממנת של חמאס.
קטאר מימנה את טבח 7 באוקטובר.
המימון הקטארי היה בתמיכה וסיוע של ממשלת ישראל וללא כל בקרה לאן הולך הכסף, שלא בכדי הגיע במזוודות של מזומנים, ובמקום שישמש לרווחת תושבי עזה, הוא שימש להתעצמות חמאס ולהכנת הטבח.
מלחמת "חרבות ברזל", שנפתחה בטבח 7 באוקטובר, היא מלחמה בין ישראל לזרוע של קטאר. קטאר, שהיא צד במלחמה, גוזרת קופונים מתדמית של "מתווכת", כביכול, בין הצדדים. התדמית הזאת נועדה לשפר את תדמיתה במערב, החיונית לכלכלתה, בלי לוותר על מהותה כספונסרית של חמאס. ישראל, שקיבלה אותה כמתווכת, סייעה לעיצוב התדמית השקרית.

במהלך המלחמה (וגם בשנים שקדמו לה), קטאר עורכת קמפיין הלבנה אדיר במערב.
לכאורה, יועציו הקרובים של בנימין נתניהו, קיבלו כסף מקטאר כדי לקדם את הקמפיין הזה.
כיוון שאין אלה אנשים בעלי השפעה תקשורתית בינלאומית אדירה, התשלום דווקא להם נובע מכך שהם עובדי לשכת ראש ממשלה ישראל. מכאן שקטאר, לכאורה, מימנה פרוקסי שלה סביב ראש ממשלת ישראל, כאמצעי השפעה על ישראל, שהיא האוייב הגדול שלה. עם מקבלי השכר מקטאר נמנה דוברו הביטחוני (!) של נתניהו, שמונה לתפקידו, בניגוד לכללי הביטחון, למרות שלא עבר סיווג ביטחוני.
אם אכן קטאר שילמה לאנשים שסביב נתניהו, יש שלוש אפשרויות. האחת, שגם הוא קיבל כסף. השנייה, שהוא לא קיבל כסף אך ידע. השלישית, שהוא לא ידע, כלומר שאין הוא שולט אפילו על הסביבה הקרובה לו, ברמת חוסר שליטה מופקרת. אני מתפלל לכך שהאפשרות הראשונה אינה הנכונה (ואני מתקשה להאמין שהיא נכונה). לגבי האפשרויות השנייה והשלישית, איני יודע איזו חמורה יותר.
איני כותב את המילה "לכאורה" (במקומות שכתבתי אותה, לא בעובדות מוצקות כמו העובדה שקטאר עומדת מאחורי חמאס) לתפארת המליצה, אלא כיוון שבאמת ובתמים איני יודע מה האמת. מה שיסיר את המילה לכאורה, ואני מייחל שיסיר לחלוטין כל חשד ויוכיח שהכול עורבא פרח, הוא חקירה יסודית.
חקירת פרשת קטארגייט היא הכרח לאומי וביטחוני עליון. הניסיון לסכל את החקירה, להציג אותה כרדיפה, להדיח את ראש השב"כ – הארגון שמבצע את החקירה, ואת היועמ"שית – מי שהחליטה על החקירה ומובילה אותה, אינו סתם ניסיון למנוע את חקר האמת, אלא לכאורה ניסיון לשבש פעולה חיונית ביותר לביטחון המדינה.
לכן, חובה ביטחונית לסכל את שני ניסיונות ההדחה הללו, כל עוד מתנהלת החקירה, ואני מקווה ששופטי בג"ץ יעשו את הדבר הנכון לביטחון ישראל.

* הימין החדש - על פי הרחש-בחש ברשת בימים האחרונים, אני מבין שנולדה הגדרה חדשה למושג ימין בישראל. ימין הוא מי שתומך בכך שהאויב הקטארי יממן עובדים בלשכת ראש הממשלה – המקום הרגיש ביותר לביטחון ישראל. מעניין.

* אבסורד – יש אבסורד גדול יותר מאשר שהאיש שאשם במחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, ימנה את ראש השב"כ הבא?

* הזגג – בסצנה מתוך סרט הראינוע של צ'רלי צ'פלין "הנער", צ'פלין שולח את הנער שאימץ לנפץ חלונות, והוא הולך אחריו כזגג ומתקן את החלונות.
משל, למה הדבר דומה? לראש ממשלה, שתעשיית השקרים וההסתה שלו מסיתים לאורך שנים נגד בית המשפט, היועמ"שית והשב"כ, ואח"כ מסביר שצריך לפגוע בהם ולערוף את ראשיהם, כי לציבור אין בהם אמון.

* היאיריזציה של ביבי – בכל פעם שכתבתי שהילדז הגולה במיאמי הוא המעי הגס של "המשפחה", ושהוא אומר את מה שהראש אינו מרשה לעצמו לומר בקולו, אך עדרי עובדי האלילים מבינים שהדברים הזורמים בתעלות הביבים, תרתי משמע, באו "מפי הגבורה", נעניתי בתגובות כמו "יאיר נתניהו הוא אדם פרטי", "נתניהו ממלכתי, אף פעם לא אמר דברים כאלה". נו, עכשיו הוא איבד גם את הבושה, ומפיץ בעצמו את הזבל הרעיל הזה.
הנה, דוגמית לפשקוויל נתעב של ראש ממשלה, הנלחם בארסיות נגד מוסדות מדינתו ורוב עמו, והפעם בלי להסתתר מאחורי הילדז, ברדוגו וביביריונים מסוגם: "באמריקה ובישראל, כשמנהיג חזק מהימין מנצח בבחירות, הדיפ-סטייט בשירות השמאל משתמש באופן מעוות במערכת הצדק כדי לסכל את רצון העם. הם לא ינצחו לא בישראל ולא באמריקה. אנחנו עומדים חזקים ביחד." הנה, היאיריזציה של ביבי.
אבל יש לו גם הומור: "מנהיג חזק". כן, ראינו ב-7 באוקטובר כמה המנהיג הזה חזק. אחרי פיגוע בתקופת ממשלת לפיד, הוא הסית: "המחבלים, המרצחים, מרגישים שיש פה ממשלת חולשה, משום שממשלה שתלויה בתומכי טרור לא יכולה להילחם בטרור." אז הנה, המחבלים, המרצחים, הרגישו שיש פה ממשלת חולשה, משום שממשלה שתומך טרור אחראי על ביטחון הפנים שלה לא יכולה להילחם בטרור. וראינו בכמה נטבחים זה עלה לנו.
[אהוד: המחבלים הרגישו "שיש פה ממשלת חולשה" בגלל הפגנות המחאה שאתה ושקמה ברסלר הייתם שותפים להן, וכך אתם מתנהגים גם כיום!]

* מתוקף אחריותם – עידו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, אמר שוועדת חקירה צריכה לעסוק במהות ולא במסקנות אישיות. ואכן, מן הראוי היה שהאחראים למחדל – בראש ובראשונה ראש הממשלה, ואח"כ הכפופים לו – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד דרום, מפקד אוגדת עזה ואחרים – יטלו אחריות, ישאו באחריות ויתפטרו, ויאפשרו לוועדה להתמקד במהות, שכוללת הצבעה על האחריות האישית, אך ללא צורך לעסוק במסקנות אישיות.
ואכן, זולת האחראי הראשי, כל השאר התפטרו או הודחו. כעת על נתניהו להתפטר ולפטור את ועדת החקירה הממלכתית, שחייבת לקום, מהצורך לבזבז את זמנה ולהתיש את הציבור במכתבי אזהרה אישיים, שמחייבים הליך כמו שיפוטי, ובמסקנות אישיות. את המסקנות צריכים לשאת האחראים מתוקף אחריותם.

* בין צ'מברליין לנתניהו – צ'מברליין היה מנהיג כריזמטי ונערץ על ההמונים לא פחות מנתניהו. אבל כאשר מדיניותו הפייסנית כלפי היטלר המיטה אסון על אירופה, הוא התפטר בבושת פנים. כאשר מדיניותו הפייסנית של נתניהו כלפי חמאס וחיזבאללה המיטה אסון על ישראל, עובדי האלילים ממשיכים לסגוד לו, ומריעים לו כאשר הוא נמלט בברחנות מוגת לב מאחריותו ומגלגל אותה ללא בושה על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו.
אגב, יש הבדל בין צ'מברליין לנתניהו. הדומה הוא המדיניות הפייסנית שהמיטה אסון. ההבדל, הוא שבמקביל למדיניות הפייסנות, צ'מברליין הכין היטב את צבאו למלחמה. ההשוואה בין נתניהו לצ'מברליין עושה עוול לצ'מברליין.

* איבדו אוריינטציה – בני גנץ השתתף בהפגנה נגד הדחת ראש השב"כ והתקבל בקריאות "בוגד" מפי קנאים בקרב המפגינים. למה הוא בוגד? כי בשעה הקשה ביותר בתולדות המדינה, לאחר טבח 7 באוקטובר, הוא עשה את המעשה הפטריוטי המתחייב, והצטרף לממשלה. הקנאים המטורפים האלה, איבדו את המצפן. הם שכחו מי האוייב שלנו, מה המלחמה שלנו, מי עמית ומי טורף. הם איבדו קשר עם המציאות.

* איזו אופוזיציה – בישיבת ראשי האופוזיציה הציע בני גנץ לפרסם הודעת גינוי לסרבנות, כלומר לעריקה מהמלחמה. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן הטיל וטו. ההבדל בין גנץ לגולן הוא ההבדל בין אופוזיציה-לממשלה לבין אופוזיציה-למדינה.

* סור מרע ועשה רע – כאשר אני כותב נגד התופעה המזוויעה של הסתה לעריקה מהמלחמה, אני מקבל תגובות שונות מתומכי הפשע או כאלה שאולי לא תומכים אבל "מבינים" את מי שבוחרים לערוק, ואחת הנפוצות שבהן היא הפניה לסוגיית ההשתמטות החרדית. "ומה עם החרדים?" ו"אתה מוכן שהילדים שלך ישרתו כאשר החרדים משתמטים?" וכו'.
כאשר התגייסתי לצה"ל החרדים השתמטו. סלדתי אז מהתופעה, בזתי מכל עומק נשמתי לכל משתמט, ולא זו בלבד שזה לא פגע כהוא זה במוטיבציה שלי לשרת, אולי זה אפילו הגדיל אותה, כדי להיות שונה ככל הניתן מהם. וכמובן שגם הילדים שלי שירתו ומשרתים כלוחמים, ללא קשר לתופעת המשתמטים. פראיירים?! אנחנו פראיירים גאים!
יתר על כן, המשתמטים אינם היחידים שעושים דברים רעים. יש גם גנבים, אנסים ורוצחים. האם זאת סיבה שגם אני אגנוב, אאנוס או ארצח? אנשים שמים לב לטמטום בטיעונים שלהם?
המוטו שלי הוא "סור מרע ועשה טוב". מי שהמוטו שלו הוא "סור מרע ועשה רע" – הצלע השניה במשוואה מוחקת את הראשונה. אין שום הבדל בינו לבין אלה שהוא כביכול מתנגד למעשיהם.

* משמעות העריקה – בכל יום ויום חייב ישראלי לראות כאילו היום הוא ה-7 באוקטובר.
מי שעורק מצה"ל ("סירוב", "אי התייצבות" וכל המכבסה) כאילו הוא אישית פתח את דלת הממ"ד והזמין את החמאסניק לירות בראשו של התינוק ולאנוס את אימו בטרם ירצח אותה.

* תאוות השלטון או בניין המדינה – אם תעיר ביביסט מצוי, צרכן של תעשיית השקרים וההסתה ושל ערוץ התעמולה, הוא ידלקם כמו תוכי את הקשקוש על הוועדה למינוי שופטים, ששופטים ממנים את עצמם, שגוזלים מנבחרי הציבור את הזכות לבחור את השופטים, השתלטות הדיפ-סטייט בלה בלה בלה. כמובן שכמו קצת יותר מ-99.99% מדפי המסרים שהם מדקלמים, אלה הבלים.
את מבנה הוועדה למינוי שופטים, קבעו נבחרי העם, הכנסת. היה זה דבר שבעידן האפל של נתניהו אי אפשר להעלות על הדעת – הממשלה ויתרה על כוחה, למען חיזוק הדמוקרטיה. כשקמה המדינה, בסערת מלחמת השחרור, הממשלה בחרה את השופטים. כעבור שנים ספורות, הממשלה מרצונה ויתרה על כוחה, מתוך הבנה שמסוכן להעניק כוח רב מדי לממשלה, ושתפקיד הרשות השופטת להגן על האזרח מפני השלטון, ולכן מן הראוי להחליש את כוחו של השלטון במעורבות בבחירת השופטים. המבנה נועד להבטיח אי תלות של השופטים בממשלה, ולא מראית עין של תלות כזו, ושאינטרסים מפלגתיים לא יהיו מעורבים בבחירת השופטים.
ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, היא שיצרה את המבנה. את ההצעה שהתקבלה בסופו של דבר, הציע ח"כ יעקב שמשון שפירא מטעם מפא"י, לימים שר המשפטים. בהציגו את החלטת הוועדה למליאת הכנסת הוא אמר: "הממשלה נהגה בתבונה מדינית רבה שלא הלכה בדרכי תאוות השלטון, כי אם בדרך מטרת בנין המדינה... הממשלה הסתלקה מרצונה הטוב מהסמכות שיש לה היום, ויכלה לקבוע גם לגבי העתיד, למנות את השופטים, והעבירה זאת למעשה לוועדה, שהרוב בה – לפי הצעת ועדת החוקה – אינו לא של הממשלה ולא של תומכי הממשלה; הרוב הוא 3 שופטים של בית הדין העליון ושני נציגים של הסתדרות עורכי הדין."
בדיוני הוועדה היו מחלוקות, אך לא על עצם העיקרון של ועדה בלתי תלויה ושאינה נשלטת בידי הממשלה והקואליציה, אלא מה המבנה שיבטיח את אי התלות הזאת. תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין, שהיה קנאי לרעיון עליונות המשפט – מעקרונות היסוד של תנועתו ושל הליכוד עד הקדנציה השנייה של נתניהו, טען שבהצעה שהובאה, יש עדיין כוח רב מדי לפוליטיקאים. ההרכב שתנועת החירות הציעה היה שונה: ארבעה שופטים, שני חברי כנסת – נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה, שני נציגי לשכת עורכי הדין ושר המשפטים.
המהפכה של יריב לוין, היא העדפת תאוות השלטון על בניין המדינה.

* המומר – שני יהודים ביקשו להמיר את דתם. נאמר להם שעליהם לחצות בשחייה את הנהר. היהודי האחד הגיע לגדה השנייה וראה את חברו טובע וזועק: "הצילו!"
"תטבע תטבע, יהודון מסריח."
נזכרתי בסיפור הזה, לנוכח התגוללותו הגסה של גדעון סער ביועמ"שית, שהוא עצמו מינה, אחרי שחצה את הנהר.

* סער צודק – אני מזדהה עם כל מילה בתגובה שסער של השנה שעברה היה אומר על נאומו של סער בדיון על הדחת ראש השב"כ.

* התנפלות גסה – גיא פלג, בחוצפה בלתי נסבלת, התנפל על תא"ל (מיל') דדי שמחי, וכינה אותו פעם אחרי פעם באובססיה "חבר הכנסת שמחי". שמחי, כמובן, אינו ח"כ. אבל פלג פירש, למקרה שמישהו לא הבין, שמה ששמחי אומר באולפן, נועד לשריין לו מקום בליכוד.
כולנו התחלחלנו השבוע כאשר סמוטריץ' התנפל על אילה מצגר, ששכלה את חמיה, על גסות רוחו. זאת, אף על פי שהיא התפרצה לישיבה והפרה את הסדר. ואף על פי כן, יש מוסכמה של כבוד יתר למשפחת השכול.
אבל גיא פלג התנפל בגסות רוח על שמחי, שהוא מופת של נימוס באולפן, אך ורק כיוון שהוא משמיע דעות אחרות משלו. פלג מטיל דופי בדעותיו שמחי, כאילו לא ייתכן שזו תהיה דעתו של אדם, אלא אם הוא רוצה להרוויח עליה תגמול. זו התנהגות זולה ונפסדת בכל מקרה, קל וחומר כאשר מדובר באב שכול, ששכל את בנו ב-7 באוקטובר.
אגב, אם שמחי היה מכוון את דברי כדי להתקבל לרשימת הליכוד, הוא לא היה קורא להקים ועדת חקירה ממלכתית ולא היה אומר, כפי שאמר באותו שידור, שהממשלה חייבת לציית לצו בית המשפט.

* מהו יותר? – האם ניסים ואטורי יותר טיפש או יותר רשע?
התשובה היא: כן.

* שני סוגי מנהיגות – פרשת השבוע שקראנו אמש, "ויקהל", ופרשת השבוע שנקרא השבוע – "פקודי", מתארות את בניית המשכן. אנו רואים שם תופעה נפלאה, של עם שלם שנרתם בהתנדבות, בתרומה, בנדיבות, למשימה לאומית גדולה. כל התיאורים מציגים בולמוס של תרומה והתנדבות: "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'... כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומר כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים הביאו... כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צווה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה'..." וכו' וכו' וכו', עד שבאיזשהו שלב כבר אין צורך בתרומה ובנדבה ומשה מורה לעצור את השטף. איזה יופי! אשר העם שככה לו! כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים!
אבל יש בעייה. אם נגלגל את הסרט שבוע אחורה, לפרשת "כי תשא", אנו רואים בדיוק אותה התלהבות ליצירת עגל הזהב. איך זה ייתכן, שאותו עם נרתם באותה דרך לשתי מטרות הפוכות? התשובה נעוצה במנהיגות.
בפרשת "כי תשא", כאשר משה נעדר בשל שליחותו להר סיני, אהרון הוא המנהיג. במשבר עגל הזהב, אנו רואים שאהרון היה מנהיג פופוליסט, שמתאים את עצמו לבייס, שמקבל החלטות על פי סקרי דעת הקהל; הזנב מכשכש בכלב. ההמון רוצה עגל זהב? יאללה, בסדר, שיהיה עגל זהב. במשנה, מסכת סוטה, מתוארת המציאות בעקבתא דמשיחא, התקופה שתקדם לגאולה המשיחית. זו תקופה איומה ונוראה, של משבר לאומי ענק. בין התיאורים הקשים, נכתב "פני הדור כפני הכלב". מפרש זאת הסלנטר, רבי ישראל מסלנט, אבי תורת המוסר (1810-1883): "תכונתו של הכלב שהוא רץ לפני בעליו, וכשמגיע לפרשת דרכים הוא נעצר כדי לדעת אנה יפנה בעליו. כך גם המנהיגים העומדים בראש הציבור, נוהים אחרי הרחוב במקום שהרחוב יפנה אחריהם."
בפרשות "ויקהל" ו"פקודי" אנו רואים מנהיגות אחרת, של מנהיג אמת, משה, שכמו בן גוריון שאמר: "איני יודע מה רוצה העם, אבל אני יודע מה רצוי לעם," הוא הציב משימות לאומיות, עיצב וחינך את העם לתרבות של חובות ומצוות, וידע לגייס את העם לתכלית אמת.
ואילו היום אנו רואים תופעה מדהימה. למרות שיש לנו הנהגה חלולה, ובראשה מנהיג כושל, אטום, נרקיסיסט, מלא בעצמו, ובשעת משבר המדינה שבאחריותו – צה"ל ומשרדי הממשלה, נעלמה. ואף על פי כן, ראינו מנהיגות מלמטה, של מאות אלפי מילואימניקים שזינקו אל תוך התופת ושל מאות אלפי מתנדבים, שהחליפו את המדינה ועשו ועושים טוב לעם ישראל, בחינת במקום שאין הנהגה – נהיה אנו ההנהגה.

* המסקנה המתבקשת – פדוי השבי אלי שרעבי תיאר בנאום מרגש במועצת הביטחון את התוצאות של שכנות עם מדינה פלשתינאית עצמאית. בתגובה, הודיע שגריר צרפת לאו"ם על הקמת כנס לקידום חזון "שתי המדינות". אני מבין ש-7 באוקטובר אחד לא הספיק לו.

* גדי מוזס – דמות מופת.

* מה החזון שלי – בשבוע שעבר עלה ביוטיוב ובספוטיפיי ראיון עומק איתי, שאורכו שעה ותשע דקות, בהסכת של ד"ר ניקולאי טבך "מה החזון שלך"? ניקו מארח בכל פרק בהסכת דמות אחרת בחברה הישראלית, המציגה את חזונה למדינת ישראל. בהסכת הצגתי בהרחבה את השקפת עולמי וחזוני הציוני-ממלכתי. ההסכת מופיע בגיליון זה של "חדשות בן עזר" כצרופה. אתם מוזמנים לצפות ולהאזין!
[אהוד: זו אינה צרופה אלא קישור:]
https://www.youtube.com/watch?v=bOCyBNHUPDQ

* ביד הלשון: תל עדשים – תל עדשים הוא מושב עובדים בעמק יזרעאל, כחמישה ק"מ מצפון לעפולה. המושב משתייך למועצה האזורית עמק יזרעאל ולתנועת המושבים.
תל עדשים הוא אחד היישובים הראשונים בארץ ישראל, שהוקם מלכתחילה כהתיישבות ביטחונית, מטעמים ביטחוניים. הוא נוסד, לראשונה, ב-1913, כיישוב של ארגון השומר – ארגון הביטחון הראשון ביישוב הארצישראלי. היישוב הוקם במקום זה במטרה להגן על קו הנפט מעיראק לחיפה שעבר באזור [???]. ב-1917 היישוב התפלג והתפורר. נותרו בו שתי משפחות בלבד, שדבקו במקום ובייעודו – שמירה.
ב-1923 עלו למקום 40 משפחות חלוצים שעלו מרוסיה ופולין, שהתארגנו בפתח תקווה וזיכרון יעקב. הן הקימו מחדש את היישוב כמושב עובדים. מהקמתו ועד מלחמת השחרור, סבל היישוב מבעיות ביטחוניות רבות. שוב ושוב הותקף היישוב בידי שכניו מכפר איכסאל. על אף יחסי הכוחות הכמותיים שהיו באופן חד משמעי לרעת תל עדשים, הוא עמד במתקפות בשל אופן התארגנותו, למעשה כמשלט עם מגדלי שמירה והגנה היקפית, נשק מתקדם (יחסית) שאוחסן בסליקים ברחבי המושב ובעיקר נחישותם וגבורתם של התושבים.
מקור השם, הוא שמו של כפר ערבי נטוש בקרבת מקום, שנקרא תל עדס, שפירושו תל עדשים. היישוב נקרא תחילה תל עדש. בין תושביו היה אלכסנדר זייד ותקופה מסוימת גם א.ד. גורדון. עם הקמת המושב, שונה שמו לתל עדשים. הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל רפאל איתן – רפול, היה בן וחבר תל עדשים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם המרגל האיראני וסוחר הסמים גונן שגב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com