על "קולות צרודים" מאת רון גרא

הוצאת שי 2024, 112 עמ'

קראתי כמה מספרי השירה הקודמים של רון גרא, והתוודעתי בהם אל "הפצע החשוף" (היגד המופיע בשיר "צפונות" באסופה זאת, עמ' 40), שהוא מוטיב מרכזי בשירתו, ולמעשה מדובר ב"פצעים", גלויים וגם חבויים בקפלי יצירתו – בכנות מכמירת לב נחשפת בהם ביוגרפיה מלאת פגעים – מותם של יקרים, אח נכפה שממרר את החיים, נישואים רוויי סבל, גירושין, מחלות קשות.

ברוב הספר שלפנינו השירים אינם עוסקים במצבו של המשורר רון גרא, אלא במצבו של האדם: "בהולם עז / בנשימה חרדה / נושא אדם עימו / את המכאוב / שהינו". ("אדם", עמ' 7).

"אינך מעז לשוחח בפשטות / לשאול שאלות פשוטות / למה מתים? / למה חיים?" ("הפחד", עמ' 65).

"כעולה אל חבל / מתוח / ...כמה קשה לשמור / על שיווי משקל / כשבידיים בקבוקים / ריקים / ואתה מתקדם אל קו הסיום". ("אל חבל", עמ' 74; ראו גם "מסילה", עמ' 88).

"לא עצרנו לחשוב כמה / איוולת יש בחיינו / כמה אכזבות / כמה דמעות גמענו" ("חיינו", עמ' 79).

בהמשך יש גם רמזים לפצעים הביוגרפיים, כמו בשירים "לד"ר נטלי זיגל" (עמ' 91) ו"נשואים אומללים" (עמ' 96), והנה, בסוף הספר הפתעה גמורה: קטע פרוזה (בהחלט משובחת!) שמובאים בה הפגעים הביוגרפיים של רון גרא עצמו באמצעות בידיון, כביכול לא במחבר מדובר, אלא במישהו ששמו יוסי (אין שם משפחה) שמטופל אצל פסיכולוגית בשם נוגה – במפגשים אלה יוסי שותק במשך חצי שנה, וכשהוא מחליט לפתוח את סגור ליבו, הוא מתאר את הפצעים הביוגרפיים שהיכרנו אצל המשורר רון גרא: אח נכפה, נישואין אומללים עם אישה לא אימהית, תאבת בצע ובוגדנית, מחלות קשות. את הסוף המפתיע (פואנטה) של קטע פרוזה זה לא אגלה, אבל זאת אציין שמדובר בפרוזה ממש, בלי התייפייפות של פיוט.

אבל נחזור לשירים שבאסופה זאת, שוב פוגש הקורא את הלשון הפיגורטיבית המשובחת של המשורר שלנו, כמו הסינאסתיזיות בשיר "מולדת" (עמ' 12): "עצבות שותתת", בשיר "בין חמוקי החולות" (עמ' 9): "באור השחר הקפוא", בשיר "אדוות חסד" (עמ' 27) "שומע געגוע", בשיר "איש נוגה" (עמ' 44) "ממצולות של שקט / במכתש הזמן". אנו פוגשים אוקסימורון: "בארכיון השכחה" עמ' 83, והרי ידוע שארכיון נועד על מנת לזכור, ולא לשכוח. דוגמה נוספת: "שומע קולות קדומים / מעומק עיניו העצומות" ("אפר חלומות", עמ' 41).

אנו פוגשים בשירים אלה אימאז'ים כמו "לילה ערום מתנופף" ("מתרחקים לאיטם", עמ' 15), "מקהלת עצים" ("גשם חורפי", עמ' 16), "עורקי הלילה" ("פנים", עמ' 22), "אמש עוד צחקו עצים / ירוקים" ("אמש והיום" עמ' 31), "לילה נועל את / נעליו השחוקות / השחורות / רוכס שרוכיו / ביללת חתולים" ("נעילה", עמ' 51).

אנו פוגשים באסופה הזאת גם קונסיט, כלומר דימוי אחד השולט בכל השיר (כדוגמת "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל): בשיר "תפוח אדמה" (עמ' 98) הדובר היה רוצה להידמות לפולי קפה, או לביצה, אבל הדימוי לתפוח אדמה הוא השולט בדובר ובשיר.

אני מצאתי גם רמז רמזו של חרוז: "קנה חלקת עפר / מצבו לא שפר / קבר את הזמן // נעצרו המחוגים / וכל השעונים / הביג בן / גם כן". ("קבר את הזמן", עמ' 52; ראו גם "פיגומים", עמ' 99).

הארוס מרתק בחיים וביצירה הספרותית, והוא כאילו מתחנן בפני היוצרים שלא יגזימו, שלא יהיו בוטים, כי הרי יש בו פלא שלמענו החיים ראויים. רון גרא שייך למשוררים המביעים התפעלותם מהארוס בציורים עדינים, הרי דוגמה:

בין ענפי הליל

את מתגלה

מטפסת בין אמירים

ואין עצים

צלמך כחרב בי

נושק עפרך

פרפר הייתי

אל גביעך.

"התגלות", עמ' 24

ספר שרואה אור בשנת 2024 אינו יכול שלא לאזכר את מוראות 7.10.2023, ואמנם אנו מוצאים באסופה זאת פסוקים מטלטלים, כמו "לא פיללנו שילד חלצינו / ייטבח / ייהרג / יירצח" ("מה נאמר?", עמ' 69); "כבדים וכואבים הימים, / החטופים אי שם, / סימני עפר, / מי חי?, ("ערב פסח תשפ"ד", עמ' 73; ראו גם "פנים", עמ' 12; "הותר לפרסום", עמ' 19; "חטוף", עמ' 34).

אם הבנתי נכון, הכאב המבוטא בשירים אלה על האסון שפקד את עם ישראל בארצו, נמצא באסופה זאת גם עצה טובה לימים שאחרי אותו אסון:

בשפתיי הבלות אני

קורא למנוחה לכל

ההולכים בתלם קיצוני

שאחריו משתרעת

שממה.

"בתלמי קיצון", עמ' 18.

המשורר מצטרף כאן לרבים וטובים שנחרדים מהקיצוניות המובילה לאסון.

בחרתי בשם לרשימה זאת את שם השיר בעמ' 12 – "כאב נאמן", שיש בו בתמצית את ליבת השירה שבאסופה זאת. את שם האסופה, "קולות צרודים" נמצא בשיר "יד הגורל" (עמ' 14): "עורבים מלהגים / בקולות צרודים...".

בשירתו של רון גרא יש אמירה, יופי – וגם כאב.

משה גרנות