עיניים עצובות של אֶלִי שרעבי
קורעות את לבֵּנו;
הילד שֶׁיְחַטֵּף בסיבּוּב הַבָּא –
שָׁקוּף,
דְמוּת בלי גוּף,
שמו, עדיין, לא ידוע,
וּכְכָזֶה – עוד איננו גורם זַע‏‏‏זוּעַ;
קִיוּמוֹ הַוַּדָּאִי לוּט
ועוד אין לו זֶהוּת,
היא תָּבוא, תֵּהָפך וַדָּאוּת
רק בַּסֶּבֶב הבא,
שאכן, בוא יבוא, זה בָּרוּר,
בִּיציאַת הרוצחים מבֵית האָסוּר.
כְּשֶיִּרְבּוּ נחטפינו, שֶׁוַּדַּאי כי יִרְבּוּ –
אולי זה ההוא,
אולי זה אתה,
רק אז נֵעָטֵף חֲרָטָה,
שוּב מול גַּלְעֵד
של אובדן השליטה.

כל חָטוּף עַכְשָוִי – יש לו שֵׁם וּפָנים
וְעֵינַיִם נוּגוֹת הקוֹרְעות את הלֵּב;
כל חטוף בֶּעתיד, ויהיו כה רבים,
הם, עדיין, בלי שֵׁם וּבְלי כתובת לִכְאֵב,
ואנחנו שְׁבוּיִים הַכּוֹרְעִים בִּפְנֵי צַו
של קונסֶפְּציַת הוֹוֶה, האוֹמֶרת: "עכשיו !"
עקיבא נוף