(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*
וְהָאֵל הֵעִיר
רוּחַ
בִּי מֵעַל
וְזוֹ חִבְּקַתְנִי
בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ
וְנָשְׁקָה קְצֵה
שַׂעֲרוֹתַי
וְהַיִּסוּרִים
נֶעֶלְמוּ –
הוּא
שָׁלַח לִי אוֹתָהּ
וְהִיא בָּאָה
מִמֶּנּוּ –
וְצִבְעָהּ יְרַקְרַק
בָּהִיר וִירַקְרַק כֵּהֶה
וּמִשְׂחַק שְׂעָרוֹ הָאָדֹם
בָּא
מֵעָמְקֵי הָאִי הֶעָזוּב
וּדְמוּת צְמִיחָתוֹ
הִבְהֲבָה כְּשַׁלְהֶבֶת
•
1974

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

פני הדוֹר
 
מדרש –
"כְּלָבִים  שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,
כְּלָבִים בּוֹכִים – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא."
 
כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנַָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאַךְ שֶׁעִמּוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?
שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –
אָסוּר?
מֻתָּר?
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –
כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.
 
כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאְדַָּמִים –
מִי יִטָּמֵן
מָחָר?                                            

רק המים גברוּ
קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.
שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –
פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר
וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.
אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בַּחֲרִיצֵי
אַסְפַלְט וּבַרְזֶל
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.
לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –
צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.
 רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ
מְאֹד.

פסטורלה בארזי הלבנון
 הַר בְּהַר – לֹא פָּגַע!
אָדָם וְאָדָם.
בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת, בַּחֲוָחִים,
בְּצֵל הָרֵי שְׂרֵפָה.
בֶּן אָדָם רוֹדֵף נִרְדָּף וּמִתַּחְתָּיו –
מְהוּמָה וֵאלֹהִים.
מֵעַל סָגְרוּ טֶרָסוֹת בִּיפִי הַבֻּסְתָּנִים,
זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן, רַחַשׁ נְחָלִים.
 
רָחוֹק, בַּחֲדָרִים, אֲנִי מוֹצֵא מִלִּים:
"אוֹרוֹת חוֹלְמִים, אוֹרוֹת חִוְרִים, לְרַגְלַי צוֹנְחִים…"*
מִלִּים שֶׁל אִישׁ אַחֵר מִתְרַפְּקוֹת פִּתְאֹם.
סַכָּנָה שֶׁל הֲלִיכַת שׁוֹלָל
עַל פִּי תְּהוֹם.

* אברהם בן-יצחק – ״אלול בשדרה״.
איליה בר-זאב

המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", ארך 9 שנים, מ-1991 עד 2000. באותן שנים פעלו בישראל חמש ממשלות, שניהלו מו"מ עם סוריה. ארבעה מראשי הממשלות הסכימו לירידה ישראלית מהגולן.
ועד יישובי הגולן, שהוקם לראשונה זמן קצר אחרי תחילת ההתיישבות בגולן ופעילותו פסקה לאחר חוק הגולן והקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, חידש את פעילותו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), כאשר ארה"ב הכריזה על "סדר חדש במזה"ת" והבנו שנוצרה סכנה לקיום מפעל ההתיישבות בגולן. ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר, שהלך לוועידת השלום במדריד, שבעקבותיה נפתח מו"מ בילטרלי עם כל אחת משכנותינו ובהן סוריה. שמיר דגל בחזון של "שלום תמורת שלום" ובשום אופן לא היה מוכן לדון על הגולן. בבחירות 1992 ניצח רבין, ואף שעד הבחירות נשא את דגל השמירה על הגולן, מיד אחרי הבחירות החל במו"מ עם סוריה על נסיגה. תחילה הוא דיבר על "נסיגה בגולן, לא מהגולן," אך עמדתו נשחקה בהדרגה, עד נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי ולבסוף אף לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 בתנאים מסוימים. את נכונותו זו הפקיד כ"פיקדון" בידי מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר, אחרי שהלה התחייב בפניו שלא יציג זאת לסורים. הוא הבטיח לכריסטופר, שאם סוריה תהיה מוכנה לקבל את דרישותיו בנושא עומק השלום (נורמליזציה), הסדר הביטחון והמים, הוא יהיה מוכן לנסיגה מלאה.
כריסטופר מעל באמונו ומסר את הדברים לחאפז אסד. אסד לא היה מוכן להתקרב אפילו לאף אחת משלוש דרישותיו של רבין, אך עצם נכונותו לנסיגה מלאה היתה החל באותו רגע לעובדה המשמעותית ביותר במו"מ. מתן הפיקדון היה סוד שבו שיתף רבין רק קומץ מהקרובים לו. את ממלא מקומו ושר החוץ שמעון פרס הוא מידר לחלוטין מכל נגיעה במו"מ עם סוריה. לאחר הרצח, הנשיא קלינטון שהגיע לישראל להשתתף בהלווייתו של רבין, דיווח לראשונה לפרס, ראש הממשלה בפועל, על הפיקדון. פרס נדהם, אך על המקום, בלי שנייה של הרהור, הודיע לקלינטון שהוא מוכן לכך. הוא פתח במו"מ עם סוריה, שזו היתה נקודת הפתיחה שלו, אך הסורים פוצצו את המו"מ כתגובה על מבצע "ענבי זעם" בלבנון. נתניהו, שגבר על פרס בבחירות, הפסיק את המו"מ הגלוי, אך ניהל מו"מ חשאי עם אסד, בתיווכו של המיליארדר רון לאודר, מאחורי גבה של ממשלתו, ואף הוא הסכים לנסיגה מלאה מכל הגולן. אהוד ברק, שגבר על נתניהו בבחירות 1999, אימץ את הנסיגה מהגולן כמטרתו המרכזית והסתער עליה כמו טיל מונחה מכוון, והיה קרוב יותר מכל ראש ממשלה אחר להסכם על נסיגה מהגולן.
לאורך כל השנים האלה, ניהלנו את המאבק על הגולן. היתה לי הזכות הגדולה להיות בין מוביליו ולשרת כדובר ועד יישובי הגולן. היה זה מופת של מאבק, שבו קומץ אנשים, באזור דל אוכלוסין, שכל תושביו הם הרבה פחות ממנדט אחד לכנסת, בקצה הפריפריה של הפריפריה הצפון מזרחית הרחוקה של המדינה, הצליח לעורר עם שלם, ממטולה עד אילת, למאבק עממי אדיר נגד הנסיגה. והכל, במאבק דמוקרטי וממלכתי למופת, חף מהפרת חוק, משיבוש החיים והסדר הציבורי, חף מאלימות ומאיומים באלימות וכמובן ללא שמץ של איום בסרבנות.
במאבק הזה על למעלה ממיליון מכוניות הודבקו סטיקרים "העם עם הגולן" וכל מי שנסע בכל כביש בארץ, לאן שהפנה את ראשו ראה את הסטיקר. על רבבות בתים בערים הגדולות נתלו שלטי "העם עם הגולן" וכך גם על באלות של כותנה ועגלות חקלאיות בשטחים חקלאיים רבים, מן הגליל והגולן ועד הנגב והערבה. מדי יום חמישי בערב, בכל צומת ובכל פינת רחוב ברחבי הארץ עמדו פעילים במטות הערים עם כרזות נגד נסיגה מהגולן. רבע מיליון איש פקדו את אתר גמלא ב-19 ימי שביתת הרעב נגד הנסיגה ומאות אלפים השתתפו ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין בינואר 2000. המאבק כולו סוקר בהרחבה בתקשורת הישראלית והעולמית. הישג גדול של המאבק, היה הכרזתו של רבין שאם יגיע להסכם על נסיגה הוא יביא אותו למשאל עם; התחייבות שחזרו עליה גם יורשיו. ואולי ההישג הגדול ביותר היה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה מלאה מהגולן, עובדה שהרתיעה מאוד את ראשי הממשלה הישראלים ואת חאפז אסד, מפני הצעד האחרון בהסכם.
המו"מ והמאבק הסתיימו ב-26 במרץ 2000, השבוע לפני 25 שנים. בפגישה בין הנשיא קלינטון לנשיא אסד בז'נבה. אסד סירב לפגוש נציג ישראלי, וקלינטון הציג לו את הצעתו הסופית של ברק (שהוצגה כהצעת ארה"ב).
כך מתאר רביב דרוקר בספרו "חרקירי": "ב-12.4.00, קצת יותר משבועיים לאחר כישלון פגישת הפסגה בין ביל קלינטון וחאפז אסד בז'נבה, אירח ברק לארוחת ערב את נשיא סין. הנשיא הסיני התעניין בסיבה לכישלון הערוץ הסורי. ברק לקח מפית ושרטט עליה את קן הגבול בין סוריה לישראל.
"פה ישנה מחלוקת על הרצועה הזאת שרוחבה כעשרה מטרים," הסביר ברק לזמין.
"אתה מתכוון בוודאי 10 ק"מ, עשרת אלפים מטר," תיקן הנשיא הסיני, רגיל לפרופורציות קצת אחרות.
"לא, אני מתכוון לעשרה מטרים," אמר ברק לזמין המופתע.
...הפעם ברק החליט להתעלם מהסקרים. ...החבילה כללה נסיגה ישראלית מכל שטחי רמת הגולן עד לקו גבול שיוגדר כארבעה ביוני 67'. קו הגבול הזה יחפוף בחלקו הצפוני את קו הגבול האמיתי של 4.6.67 (אין הסכמה בין הצדדים איפה הקו הזה עבר אבל ההנחה היא שניתן לשרטט אותו בוועדה משותפת – ר.ד.). החלק הדרומי הוא החלק הבעייתי מאחר וזהו חלקה הצפון מזרחי של הכנרת. ברק שמע שוב ושוב מהסוקרים שלו שהסכם שיכלול נגיעה סורית במים לא יעבור.
...מה שחשוב לברק באמת הוא שישראלים יוכלו לנסוע מסביב לכנרת בלי להיעצר על ידי שוטרים סורים. בתמורה לרצועה הזאת תקבל סוריה פיצוי בדמות השטח של אל-חמה [חמת גדר - א.ה.].
בחישוב טריטוריאלי, סוריה תקבל 105% מהשטח שנכבש ממנה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. זו הסוכרייה הגדולה שבאמצעותה ביקשו ברק וקלינטון לפתות את אסד.
נשיא סוריה אמור לקבל מישראל יותר ממה שקיבלו נשיא מצרים ומלך ירדן. הוא יוכל להסביר לעמו ולעולם הערבי כולו מדוע המתין כל כך הרבה עד שעשה את מה שהם עשו 23 ו-6 שנים, בהתאמה, לפניו.
ברק לא הסתפק בכך. הוא איפשר לסורים גם גישה לכנרת. הריבונות על האגם תהיה ישראלית אבל אזרחי סוריה יוכלו לרחוץ בו, לשוט בו ואפילו לדוג למטרות אישיות. ברק אפילו הסכים שהסורים יקיימו שאיבה קלה ממימי הכנרת לצורכיהם. ברק הולך אולי הכי רחוק שאפשר. רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי. הוא התעקש אומנם על ריבונות ישראלית בכנרת אבל אפשר לסורים לשכשך את רגליהם בכנרת.
הנגיעה הסורית במים עמדה בסתירה, כמובן, להבטחתו הפומבית של ברק אבל ראש הממשלה החליט ללכת על כל הקופה.
ב-26.3.00, יום ראשון, פגש הנשיא קלינטון את נשיא סוריה, חאפז אל אסד. ... קלינטון פתח, 'אני רוצה להציג לך את הגישה שלנו לקו הגבול בין המדינות. לדעתי, הגישה הזאת יכולה להביא להסכם ויש לי יסוד להניח שהיא תזכה להסכמת ראש ממשלת ישראל. קו הגבול בין סוריה לישראל יהיה מבוסס על קו הארבעה ביוני 67'.
אסד התערב: 'אני לא רוצה 'מבוסס'. סוריה דורשת שישראל תיסוג לקו הארבעה ביוני 67'. בלי זה לא יהיה שום דבר.'
קלינטון: 'תן לי להמשיך. הריבונות על אגם הכנרת תהיה ישראלית אבל…'
אסד שוב התערב: 'בשום פנים ואופן. אני עשיתי מנגל בכנרת לפני 67'.'
קלינטון: 'אבל שר החוץ שלך אמר בשפרדסטאון שסוריה מכירה בכך שהריבונות על האגם תהיה ישראלית.'
אסד: 'שר החוץ שלי אמר דבר כזה?' אסד פנה לכיוון א-שרע שהצטנף במקומו. "אתה אמרת דבר כזה?'
משתתפים בפגישה אמרו שא-שרע נראה באותו רגע כמו אדם שכל חייו חולפים לו לנגד עיניו. שר החוץ הסורי לא השיב. למעשה, אסד הוא היחיד ממשלחתו שדיבר, למעט המתורגמנית בות'יינה שעבאן. לשעבאן יש דעה משלה על המו"מ. באחת הפעמים שהיא תרגמה את קלינטון לאסד היא הוסיפה משפט משלה: 'זה לא טיפשי?'
קלינטון המשיך לנסות להציג את ההצעה האמריקנית שתואמה לחלוטין עם ישראל. אסד היה מסויג מכל פרט. פגישת הפסגה ההיסטורית, המכרעת, הפגישה שאמורה היתה לשנות את המציאות של המזרח התיכון לדורות קדימה, הפכה לפארסה מביכה.
אחרי 6 דקות קלינטון הבין שאין טעם להמשיך. מטעמי דיפלומטיה הפגישה נמשכה עוד כ-45 דקות, אבל לכל הנוכחים בחדר ברור שמדובר בפיאסקו. קלינטון ואסד נפרדו בקור מופגן."

ביום קיום הפסגה, כל התקשורת הישראלית והעולמית, וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל וכל הפרשנים המדיניים והביטחוניים היו אחידי דעים – קלינטון לא הולך לפסגה כדי להתבזות. הכול סגור וחתום, ישראל נסוגה מהגולן, הפסגה נועדה לחתוך את הסרט.
בתחושה עגומה ערכנו בשעת המפגש הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בישראל, תחת הכותרת "אל תתערב, חבר" (רמז ל"שלום, חבר" של קלינטון אחרי רצח רבין).
בערב, כשנודעו התוצאות, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של כל אחד מאיתנו מקצה העולם ועד קצהו. אני חשתי כמי שסלע בזלת ענקית נגולה מעל ליבו, לאחר שרבצה עליו 9 שנים. הבנו, שהמאבק בן 9 השנים הסתיים בניצחוננו.
למחרת בבוקר, ישבתי במשרד ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר ל"מעריב". יהודה הראל נכנס למשרד ואמר לי "אני מבין שאתה כותב קורות חיים." כולנו הבנו שפרק חדש החל בחיי ההתיישבות בגולן וגם בחיים האישיים של כל אחד מאתנו, פעילי ועד יישובי הגולן.

2. צרור הערות 26.3.25
* שבירת כללי המשחק – לאורך השנתיים האחרונות, יש לי מחלוקת עמוקה עם חבריי, השותפים למאבק נגד המהפכה המשטרית; הן בתחילת הדרך, כאשר הייתי חלק מהמאבק וכמובן לאחר מכן, כאשר הדרתי ממנו את רגליי.
עיקר המחלוקת מתמקדת בשתי מילים – כללי משחק. אני נגד מאבק לא ממלכתי, לא אחראי, שיש בו הפרת חוק. מה פירוש – "יום שיבוש"? מי שמכם לשבש את החיים במדינה? המודל שלי הוא המאבק על הגולן, שהיה כולו במסגרת כללי הדמוקרטיה. הוא גם היה חכם יותר והצליח.
כאשר אני מדבר על כללי המשחק אין כוונתי לסרבנות דווקא. הסרבנות אינה רק שבירת כללי המשחק, אלא סיכון עצם קיומה של המדינה וסיכון חייו של כל ילד, אישה, איש וזקן במדינת ישראל. ומי שלא הבין זאת לפני 7 באוקטובר, חייב להבין זאת עכשיו. כאשר אני מדבר על כללי המשחק, כוונתי לדברים שהם נשק יום הדין, כמו למשל שביתה כללית. הסרבנות אינה נשק יום הדין. היא בלתי לגיטימית באופן מוחלט. אין יום דין שיכשיר אותה.
אך המחלוקת לא היתה רק על דרכי המאבק, אלא גם על תיאור המהפכה המשטרית ועל תיאור שלטון נתניהו. אף פעם לא קיבלתי את הטענה שהדיקטטורה בדרך וכל ההפחדות הללו. למה? קודם כל, כיוון שבאופן בסיסי, איני נוטה לייחס כוונות רעות לבני הפלוגתא הפוליטיים והאידיאולוגיים שלי. נקודת המוצא שלי, היא שכולם פועלים על פי הבנתם לטובתה של מדינת ישראל, גם אם הם טועים וגם אם דעתי הפוכה משלהם. אולי גם כיוון שאני מזדהה עם חלק ניכר מהביקורת על מערכת המשפט, ולאורך שלושים שנה כתבתי על כך מאות מאמרים. אני בעד רפורמה. אמנם רפורמה אחרת לגמרי מהמהפכה המשטרית, רפורמה קונסטרוקטיבית, רפורמה שנבנית בהידברות ובהסכמה רחבה. אך כפי שחרף ביקורתי אף פעם לא הסכמתי עם התיאורים החולניים על "דיקטטורה של בג"ץ" וכו', כך גם עם הטיעונים על ביבי הדיקטטור. יש מחלוקת על דמות הדמוקרטיה. בעיניי, המהפכה פוגעת בדמוקרטיה, אך גם המצב הנוכחי, שיש בו כוח עודף למערכת המשפט פוגע בדמוקרטיה. יש לעצב מחדש את מערך האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. אגב, הזרוע החלשה ביותר היא הכנסת, שהפכה אסקופה נדרסת של הממשלה. אבל המחלוקת היא בין מי שרוצים דמוקרטיה.
כל זה נכון, כל עוד הממשלה פועלת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. כאשר הממשלה מורדת במדינת החוק, זה פוטש. כאשר שר המשפטים האנרכיסט מודיע בחוצפה ובחוסר סמכות שאין הוא מכיר בנשיא בית המשפט העליון, שנבחר כדת וכדין ועל פי כללי המשחק והחוק – זו שבירת כללי המשחק. ושיא השיאים – כאשר ראש הממשלה מאיים להפר פסיקת בג"ץ, שאין חוקית ממנה – בניגוד למלל השקרי של תעשיית השקרים וההסתה, זה פוטש. זו שבירת כללי המשחק. אם הוא יממש את האיום הזה – אין כללי משחק. הרי המסר האנרכיסטי שלו לכל אזרח, הוא שעליו להפר פסיקות בית משפט שאינן לרוחו. וכשאין כללי משחק, המאבק נגד הפוטש מקדש אמצעים שאינם מקובלים בדמוקרטיה. לא עריקה מהמלחמה כמובן, שהיא מעשה בגידה, אבל שביתה כללית בלתי מוגבלת של המעסיקים, ההסתדרות, הרשויות המקומיות וכד', למשל, צעדים שבעבר התנגדתי להם בתוקף, תהיה מוצדקת.
במקום שאין בו כללי משחק - יש אנרכיה.

* זאב זאב – שבירת כללי המשחק בידי הממשלה, ובראש ובראשונה הפרת פסיקת בג"ץ, מצדיקה בעיניי צעדים שהתנגדתי להם בתוקף בעבר. אומרים לי חבריי, אנשי המאבק, שאנו במחלוקת עמוקה על אופן המאבק, שהנה, מתברר שהייתי עד כה אידיוט שימושי של נתניהו. הם כל הזמן הזהירו שאין לממשלה הזאת גבולות, שאינה מחויבת לדמוקרטיה וכו' ולכן יש להיאבק נגדה בכל הכלים, והנה, עובדה שהם צדקו.
יכול להיות. אבל אני רואה זאת אחרת. בעיניי, מדובר בתסמונת זאב זאב. מי שכל הזמן אמרו ללא שום ביסוס עובדתי שהדמוקרטיה בסכנה, שביבי דיקטטור וכו' – עכשיו, כאשר האיום אמיתי, כבר לא מתייחסים אליו ברצינות.

* הוא יודע למה – צפיתי בסרטון האימים ששיגר נתניהו במוצ"ש. ראיתי מולי אדם היסטרי, אחוז אימה, בפאניקה, מבוהל, מפוחד. וכנראה יודע למה.
לא צריך להיות מומחה לשפת גוף, כדי להבין שהאיש מעורער. עיניו המבוהלות המתרוצצות אנה ואנה אינן של אדם מיושב בדעתו.
בסערת הנפש שלו, הוא נכשל אפילו במיומנות הגדולה ביותר שלו – היכולת לשקר. הניסיון המאולץ "להוכיח" את הקונספירציה המטורללת שלו, שלפיה פתחו בחקירת קטארגייט כדי למנוע את הפיטורין של בר, כל כך מגוחך, שלצד המבוכה שחשתי כאזרח המדינה, ברמה האנושית חשתי רחמים על האיש האומלל הזה.
מה יש שם, בפרשת קטארגייט, שמוציא אותו מדעתו?

* היעד המודיעיני – היעד המודיעיני של השב"כ, ראש הכנופייה בן גביר, טוען שצריך להכניס את ראש השב"כ לצינוק. חצוף עז מצח ונמוך מצח.
הרי אם ראש הכנופייה יחיה עשר מערכות חיים שלמות, הוא לא יתרום בהם לביטחון המדינה כמו רונן בר בשעה ממוצעת ביום ממוצע. ואם ראש השב"כ יחיה עשר מערכות חיים שלמות, הוא לא יזיק למדינת ישראל כמו ראש הכנופייה בשעה ממוצעת ביום ממוצע.

* חובתו של השב"כ – איני יודע האם אכן השב"כ חוקר את חלחול הרעל הכהניסטי הבלתי חוקי למשטרת ישראל. אם הוא לא עושה כן, אין הוא מבצע את תפקידו, ויש להדיח את רונן בר.
השב"כ הוא הארגון שנועד להגן על המשטר בישראל, ואין הוא יכול להישאר אדיש כשמשטרת ישראל הופכת למיליציה פשיסטית כהניסטית חמושה בפיקודו של ראש הכנופייה.

* המקביל לראש הכנופייה - להעניק לראש הכנופייה את תפקיד השר לביטחון לאומי, זה כמו לתת לעזמי בשארה להיות שר הביטחון.

* לא להסתפק במעצרים – כשראש הכנופייה צווח על המפכ"ל לא להסתפק במעצרים, למה הוא התכוון? להוצאות להורג? לפתיחת אש על מתנגדי המשטר?

* פגיעה בביטחון המדינה – שר ההשתמטות מנסה לעשות לצה"ל מה שראש הכנופייה עשה למשטרה. זו פגיעה קשה בביטחון המדינה.

* הודעות לבייס – שר ההשתמטות, כדרכו הנלוזה, ממשיך לתת לרמטכ"ל הנחיות דרך הודעות לתקשורת, כפי שעשה עם הרצי הלוי. אם זמיר לא יעצור זאת עכשיו, הוא לא יהיה רמטכ"ל, אלא דני לוי של צה"ל.
זמיר העמיד את שר ההשתמטות במקומו, והסביר לו שהוא אינו סמרטוט, הוא לא יקבל הנחיות דרך התקשורת. הרי ההודעות הללו מיועדות לבייס הביביסטי לקראת הפריימריז. טוב שהרמטכ"ל עצמו הוציא את ההבהרה ולא באמצעות דובר צה"ל. אם שר ההשתמטות חשב שמינה חניך תורן, זמיר יגרום לו להתגעגע להרצי הלוי.

* האוטומטים – לאחר מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, הרל"ב האוטומטים תייגו אותו כביביסט, התגוללו בו ופירשו כל החלטה שלו בהתאם לשיוך חסר השחר שלהם. כתבתי אז, שמהר מאוד נתניהו וסנשו פנשה שלו יהפכו אותו לשק חבטות ולאיש ה"דיפ-סטייט" המומצא. זה קרה מהר יותר מכפי שציפיתי. עכשיו הביביסטים האוטומטים יסמנו אותו כאוייב. אולי כיוון שאתמול גונן על ראש השב"כ כאשר ראש הכנופייה התנפל עליו וניסה להכותו.
אני רואה בעצם נכונותו של זמיר לקחת על עצמו את התפקיד, מתוך ידיעה איך נתניהו ונושא כליו יציקו לו ויפריעו לו, היא גבורה אזרחית. הוא פטריוט אמיתי.

* שלוש אפשרויות – אדוני שר הביטחון, אני רואה כעת שלוש אפשרויות שעומדות בפנינו.
האחת, היא שתפטר אותי. זו סמכותך, ואם כך תחליט, אצדיע ואלך הביתה.
השנייה, היא שאני אתפטר. אם זה מה שאתה מעוניין, רק תרמוז, ולא אאחז בקרנות המזבח.
השלישית, היא שאשאר בתפקידי. זו, כמובן, האפשרות הרצויה. התפקיד הזה הוא חלום חיי, השתוקקתי לו בכל מאודי. אני גם חושב שהחלפתי עכשיו, אחרי חודש, בעיצומה של מלחמה, ובמצב החברתי של מדינת ישראל, תגרום לטלטלה חמורה ותגרום נזק לביטחון ישראל.
אבל יש לי קווים אדומים. כפיפותי כרמטכ"ל לדרג המדיני מובנת מאליה ואינה ניתנת לערעור. אולם כל "הנחייה" שאקבל דרך כלי התקשורת – אתעלם ממנה. כמו כן, בשום אופן לא אאפשר התערבות פוליטית בעבודת הפרקליטות הצבאית ומצ"ח.
לבחירתך.

* למה מי מת – כשגולדקנופף מפזז "נמות ולא נתגייס," הוא מתכוון "תמותו ולא נתגייס."

* ריקוד מושחת – ריקוד ההשתמטות וההמרדה של גולדקנופף עורר תגובות חריפות מכל קצוות הקשת הפוליטית. בלטה בצביעותה תגובתו הפאתטית של סמוטריץ': "אי אפשר יותר לשתוק," הוא צייץ. לשתוק אולי אי אפשר, אבל לממן, לשמן ולפטם – אפשר גם אפשר. הרי סמוטריץ' אחראי לתקציב ההשתמטות. סמוטריץ' רוקד ריקוד מושחת עם גולדקנופף ואח"כ מגנה בקריצה.

* שיטת גולדקנופף – שר השיכון גולדקנופף התייחס לבניכה בבית שמש ואמר: "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה מאיזה שהוא דרך לציבור החרדי, לא על כל הדברים אפשר לדבר עליהם." זו הפרת אמונים לשמה.
השר שיקלי קרא בתגובה לראש הממשלה לפטר לאלתר את גולדקנופף. "הגיעו מים עד נפש," אמר שיקלי. "אין לי שום כוונה להתעלם מהדברים החמורים מאוד שאומר כאן השר גולדקנופף. אפליה בזדון ובעורמה נגד הציבור הכללי... אי אפשר להצדיק המשך שותפות עם שר שיכון אטום שאזרחי ישראל לא מעניינים אותו, שמשרתי המילואים לא מעניינים אותו. אני אומר לראש הממשלה שאני מכבד ומעריך, גולדקנופף לא יכול להמשיך אחרי אמירה כזו בתפקידו."
צודק במאה אחוז.
אבל הבעייה אינה גולדקנופף. הבעייה היא הממשלה כולה. תקציב ההשתמטות שיעלה השבוע להצבעה בכנסת, הוא הרחבה של שיטת גולדקנופף. נכון, גולדקנופף אינו ראוי להיות שר בישראל. אבל למה להיטפל רק אליו? ממשלת ההשתמטות כולה צריכה להתפטר.

* סנקציות אישיות – מי אמר שאין סנקציות אישיות על החרדים? יש ויש. יש סנקציות אישיות על מי שאינו משתמט.
בתקציב ההשתמטות מקוצץ הון עתק מכיסינו – הציבור הנאמן למדינה, המשרת, העובד והמשלם מיסים ועובר ישירות למימון ההשתמטות והמשתמטים, כולל קצבה אישית למשתמטים; שכר השתמטות בחסות משלם המיסים. מי שמשתמט מן ההשתמטות ומתגייס לצה"ל, לא ייהנה מן הפינוק הזה.
הוא שאמרתי – סנקציות אישיות.

* סס00מולנית – מרים לפיד היא הימין של הימין. היא מהאגף הימני ביותר בגוש אמונים. היא התפלגה ממפלגת מולדת של גנדי, כי לא היתה מספיק ימנית בעיניה. היא תושבת קריית ארבע. בעלה מרדכי ובנה שלום נרצחו בפיגוע בחברון באינתיפאדה הראשונה.
לפיד היא אשת ימין, אבל לא הכול שמאל-ימין. כאזרחית פטריוטית היא השתתפה בהפגנה נגד הממשלה במוצ"ש וקראה לציבור הדתי והחרדי להצטרף למאבק, שהוא מאבק נגד השחיתות.
שיתפתי בדף הפייסבוק שלי קטע מדבריה. הנה, תגובה אופיינית: "היא כבר לא ימין, אחרת היא לא היתה מצטרפת להורסי המדינה, הקפלניסטים האוטואנטישמים." ברור. מי שאינו עובד אלילים בכת הפגאנית הביביסטית הוא סס00מולן.

* גם כשבג"ץ טועה – יש מקרים שבג"ץ פסק בניגוד לחוק. למשל, בכך שאיפשר לבן גביר, ראש הכנופייה, לרוץ לכנסת. הנזק למדינת ישראל מההחלטה המופקרת הזאת, הוא נזק לדורות. אבל אין ברירה, צריך לכבד את החלטות בג"ץ גם כשהן מוטעות.

* לשם מה צריך ראש ממשלה? – כאשר ועדת החקירה לאסון הר מירון הטילה על נתניהו אחריות אישית, כתבתי נגד המסקנות. אמנם ראש הממשלה אחראי אחריות כוללת על כל מה שקורה במדינה, וכאן עלו כשלים חמורים בתפקוד ממשלתו, ואף על פי כן, סברתי ואני סבור שראש הממשלה אישית אינו יכול להיות מעורב ברזולוציה של אמצעי הבטיחות והביטחון באירוע אזרחי. קיבלתי את עקרונות העמדה שנתניהו הציג לוועדה. הוא כתב שאינו יכול להיות אחראי על נושא כזה, כי עיקר עיסוקו ועיקר אחריותו היא לביטחון הלאומי. הדבר נכון, בוודאי באומה במלחמה, כפי שישראל הינה מיום הקמתה.
מאז קום המדינה, לא היה כישלון גדול בתחום הביטחון הלאומי כמו 7 באוקטובר. לא היתה קריסה כזו של הביטחון הלאומי כמו 7 באוקטובר. אין ולא יכול להיות כל ספק שראש הממשלה הוא האחראי לכך.
אחריותו כפולה. הוא אחראי כמי שהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה – הפייסנות, ההבלגה, ההכלה, ההתמכרות לשקט. המדיניות שאיפשרה לחמאס וחיזבאללה להתעצם ולהוות איום חמור כל כך, מתוך ניסיון לפייס אותם כדי להרוויח שקט.
והוא אחראי לכישלון צה"ל. הממשלה היא המפקד העליון של צה"ל. הממשלה – פירוש הדבר בראש ובראשונה ראש הממשלה. אין לראש הממשלה אחריות אישית על כשל נקודתי בצה"ל. נתניהו לא היה אחראי לאסון המסוקים, חרף התוצאות המרות, כי היה זה כשל נקודתי. לא כן 7 באוקטובר. הוא ראש הממשלה כדי להבטיח את עוצמתו, חימושו ותפקודו הראוי של צה"ל. כפי שהוא תובע בצדק רב אחריות להצלחות צה"ל, כך הוא אחראי על הכישלונות.
אם ראש הממשלה אינו אחראי למחדל 7 באוקטובר, משמעות הדבר שאפשר לוותר על תפקיד ראש הממשלה. אם אין הוא אחראי על הביטחון הלאומי – על מה הוא אחראי?

* מלחמת דשדוש או מלחמת בזק – קיימת בעייה קשה של שחיקה ביחידות המילואים. לוחמים שירתו מאות ימים במילואים, ונגרם נזק קשה, לעיתים בלתי הפיך, לחיי המשפחה שלהם, לעסקים שלהם, למקום העבודה שלהם, ללימודיהם האקדמיים. מיספר המתייצבים בירידה משמעותית.
איני מצדיק מי שאינו מתייצב, ולו בשל העומס שהוא מטיל על רעיו לנשק. אולם אני יכול להבין את מי שהשחיקה הזאת גורמת לו לנהוג כך. אין המדובר בשום אופן בעריקה פוליטית, וחבל שהמסיתים לעריקה מנסים לרתום את השחיקה הזאת כדי להציגה כעריקה. זו דיבה חמורה על הלוחמים.
צבא שמבוסס בעיקר על המילואים, אינו בנוי למלחמות ארוכות. מלחמות ארוכות גורמות גם לפגיעה כלכלית קשה ולפגיעה מדינית ואובדן התמיכה הבינלאומית.
מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת הדשדוש. עלינו לחזור לכמה מעקרונות תפיסת הביטחון של ישראל. אחד מהם הוא עקרון מלחמת הבזק. מלחמת בזק רצופה בכל העוצמה עד הכרעת האויב. אני מבין שזה לא יהיה תמיד שישה ימים. אז זה יהיה שלושה שבועות. בטח לא מלחמה כמו "חרבות ברזל".
בנוסף לכך, יש להגדיל את צה"ל ולהגדיל בתוך צה"ל את הכוח הלוחם ותומך-הלחימה.

* שובו הביתה – הפינוי ההמוני לאורך זמן של יישובי קו העימות עם לבנון, היה אחת המפלות הגדולות בתולדות הציונות.
יש מקרים קיצוניים שמצדיקים פינוי. במלחמת יום הכיפורים, כאשר הצבא הסורי כבש את הגולן, לא היו כוחות צה"ל לעמוד מולו ולא היה הגמ"ר שיכול להגן על היישובים, לא היה מנוס מפינוי. אולם ביום השישי למלחמה הגברים חזרו ליישובים ושלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה חזרו הנשים והילדים, למרות שבמשך למעלה מחצי שנה נמשכה מלחמת התשה קשה והיישובים חיו תחת אש.
אם ב-7 באוקטובר ולמחרת היה חשש מתרחיש פשיטה של חיזבאללה ולא היו כוחות להגן על היישובים, היה היגיון בפינוי היישובים, אולם אחרי יומיים שלושה היה צריך להחזיר אותם.
תפקידה של המדינה להגן על אזרחיה, לא לפנות אותם. כמעט שנה ישראל הכילה את התוקפנות של חיזבאללה עד שיצאה ב"עיד אל-ביפר" למתקפת נגד. זה מחדל נורא.
למרבה הצער, גם ההנהגה האזורית כשלה. ראשי המועצות קראו לתושבים להתפנות עוד לפני החלטת הממשלה. וכעת, אחרי הפסקת האש ואחרי החלטת הממשלה על חזרת התושבים, חלק מראשי הרשויות אינם קוראים לתושבים לחזור ואף מצדיקים את אי החזרה.
אני יכול להבין את האזרח הפרטי שמפחד לחזור, אולם מההנהגה הציפיה שלי אחרת. הדיבור על כך שלא נחזור כל עוד הממשלה לא תעשה כך וכך, היא נורמליזציה של הפינוי. התושבים צריכים להיות האינטרסנטים הראשונים לחזרה. הם צריכים להיאבק על תנאי הביטחון ועל התמיכה הכלכלית, אך לא כתנאי לשובם.
יש מקומות, כמו מנרה ומטולה, שרוב הבתים בהם במצב שאינו מאפשר חזרה אליהם. אבל בשאר המקומות, הגיע הזמן שהתושבים יחזרו. סביר להניח שלא כולם יחזרו. צריך להוביל מהלך גדול של קליטת משפחות להשלמת היישובים ומילוי החסר.
תקומת הנגב המערבי וקו העימות בגליל היא המשימה הלאומית העליונה. תקומה היא הרבה יותר משיקום. אבל השיקום והחזרה הם הבסיס. הממשלה צריכה להירתם בכל כוחה ועוצמתה כדי לקדם מהר ככל הניתן את שיקום ושיפוץ התשתיות, הבתים והעסקים. אך המועצות, היישובים והתושבים צריכים לדחוף ולקדם זאת מלמטה, מבתיהם ויישוביהם.
שובו לבתיכם!

* לא ראויה לפרס ישראל – לא קראתי את מחקריה הסוציולוגיים של פרופ' אווה אילוז, אבל קראתי מסות שלה ב"הארץ", והתרשמתי שמדובר באישה רדודה, קלישאתית ונעדרת יושרה אינטלקטואלית. כתבתי על כך לא אחת בביקורת על מסותיה.
אווה אילוז פנתה לטריבונל האנטישמי בהאג נגד מדינת ישראל. האם היא ראויה לפרס היוקרתי ביותר של המדינה שנגדה היא פועלת? צודק השר קיש, שהודיע שלא יעניק לה את הפרס.
כאשר הוענק, ב-1993, פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ', הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שיחרים את הטקס. הוא סירב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות וכינה את חיילי צה"ל "יודונאצים". בתגובה, הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.
ועם כל הכבוד, ואין כבוד, אווה אילוז רחוקה מלהיות פרופ' ליבוביץ'.

* האם בן גוריון היה פוסט ציוני? – בשנות השישים בן-גוריון הרבה לכתוב על כך שאין עוד משמעות לציונות. הוא טען שהציונות נשארה מונח ריק. הוא טען שכתבי הציונות אינם יכולים עוד להלהיב אותנו כי המטרה שהם הציבו היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והמדינה הזאת כבר קמה.
בן גוריון היה פוסט ציוני? לכאורה, כן. הרי הפוסט ציונות טוענת שהציונות סיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. אבל ב"ג לא רצה להחליף את הציונות ב"נורמליות". ה"פוסט ציונות" של ב"ג הייתה אולטרה-ציונות. הוא טען שעלינו להתחבר למקורות העתיקים של היהדות ובעיקר לחזון המשיחי, שמציב מודל של גאולה לאומית, חברתית ואוניברסלית.
הסיבה להסתייגותו מהמונח ציונות, היתה העובדה שהעסקנים הציונים בגולה לא עלו לארץ והמשיכו להנהיג ולהוביל את התנועה הציונית בחו"ל. הוא טען שציונות היא עלייה. מי שאינו עולה, אינו ציוני אלא ידיד ישראל. ולטענתו, לאחר קום המדינה כמעט כל היהודים, גם אלה שאינם בתנועה הציונית, הם ידידי ישראל, אוהבי ישראל, גאים בישראל. אבל ציונות זו הגשמה. ואם הציונות פירושה קיום המוסדות הציוניים כמטרה בפני עצמה, אין לה משמעות.
בן גוריון היה אולטרה ציוני. הוא לא ראה בהקמת המדינה את התכלית, אלא את הקומה הראשונה, ועליה יש להקים את הקומות הבאות – עלייה המונית, מיזוג גלויות, יישוב הנגב והגליל ויצירת חברת מופת שתהיה אור לגויים.
קראתי בשבועות האחרונים את הספר "המחשבה הפוליטית של דוד בן-גוריון – מבחר ממאמריו" (הוצאת המכון למורשת בן גוריון. עורכים: אבי בראלי וגילת גופר). מרבית המאמרים הם עריכה (שלו עצמו) של נאומים והרצאות שלו. רבים מהמאמרים כבר הכרתי, מקבצים קודמים. קריאת הספר היתה הזרקת ציונות-מעשית לווריד. או ליתר דיוק: אולטרה-ציונות.
אצביע על שני מאפיינים שהלהיבו אותי.
האחד הוא העומק האינטלקטואלי והיקף הידע העצומים שלו, שבאים לידי ביטוי בכל נאום ובכל מאמר. ומעל הכול, החיבור לתנ"ך. הוא לא רק הכיר את התנ"ך על בוריו. הוא חי את התנ"ך. התנ"ך זרם בעורקיו. הוא ראה במדינת ישראל את חידוש ימי התנ"ך או את כתיבת פרקי ההמשך שלו.
השני הוא שב"ג היה מופת של מנהיגות מגייסת. הוא לא עסק בזכויות. הזכויות לא עניינו אותו. הוא עסק בחובות האדם, במחויבותו, במצוות. התרבות היהודית היא תרבות של חובות. התרבות הציונית היא תרבות של חובות. וב"ג מגלם יותר מכל מנהיג את התרבות הזאת. הוא לא דיבר על "להיטיב עם העם," אלא דרש מן העם, מן האזרח ובעיקר מן האליטה, למתוח את כוחותיהם בחלוציות, בעלייה, בהתיישבות. הדבר בולט בכל מאמר, בכל נאום, עד אחרית ימיו. המאמר האחרון בספר הוא מאמר שכתב לאחר מלחמת ששת הימים שעסק בנושא שהעסיק אותו יותר מכל – עליית יהדות הרווחה (כלומר הארצות שהיהודים אינם רדופים בהן).
דוגמה: ב-26 ביולי 1962 השתתף בן גוריון בכנס אקדמאים. אחד המשתתפים שאל: מה נדרש מאתנו, האקדמאים?
בן גוריון: "לְמה נדרש ציבור האקדמאים? אני אומר: נדרש דבר שלא רוכשים אותו באקדמיה, ולא באוניברסיטה: חלוציות! חלוציות – זהו כישרון האדם לתבוע מעצמו, לפני שהוא תובע לעצמו, ולפני שהוא תובע מאחרים. חלוציות זהו הכישרון להעמיד עצמו לרשות משימת הדור, משימת העם, ללא כל תנאי, ולהעמיד לרשות המשימה גם את הידע שלו. בחלוציות ובידע עשינו כל החייל אשר עשינו עד היום הזה. בשני אלה גם כבשנו לעצמנו מקום כבוד בעולם."
איזה פער עצום בין בן גוריון למנהיגות החלולה שלנו היום. ואיני מתכוון רק לנתניהו. כלומר, אני מתכוון קודם כל לנתניהו, אך גם בכל גלריית המועמדים האפשריים בסביבה, איני רואה בן גוריון חדש.

* נתב"ג עטרות – כידוע, בן גוריון אמר פעמים רבות לאחר מלחמת ששת הימים שישראל תצטרך לסגת מכל השטחים חוץ מירושלים והגולן. עם זאת, הוא אמר גם דברים אחרים. למשל, הוא תמך מאוד בהתיישבות בחברון, בהתיישבות בגוש עציון, וגם בבקעת הירדן. ולימים הוא התנער מן האמירה הזאת ואמר ששינה את דעתו.
אך גם כאשר אמר "רק ירושלים והגולן," הוא לא התכוון רק לעיר ירושלים וגם לא רק לעיר המורחבת עם השטחים שסופחו אליה, אלא לכל מה שנקרא ירושלים רבתי. מיד אחרי המלחמה הוא קרא להתיישבות מאסיבית מיידית של עשרות אלפי יהודים, מהארץ ומהגולה, בירושלים ובסביבותיה מצפון ומדרום. היה לו גם רעיון מטורלל, לפוצץ את חומת העיר העתיקה, כדי להפגין את אחדות ירושלים.
בנאום בכנסת ביולי 1967, המופיע בספר, הוא האיץ בממשלה לקדם את פיתוח העיר וסביבתה וליישב אותה בהמוני יהודים, תחת הכותרת, שהוא בחר: "ירושלים – יהודים סביב לה." "עלינו לתכנן ולהקים בזמן הקרוב ביותר ובמאמץ הגדול ביותר יישובים יהודיים בצפונה, במזרחה ובדרומה של ירושלים, עד קבר רחל אימנו."
בין השאר, הוא הציע להרחיב את שדה התעופה בעטרות "שידמה לשדה תעופה מודרני ורחב ידיים, שיאפשר למטוסים החדישים, הגדולים והמהירים ביותר להגיע אליו. אני בטוח ששדה התעופה בלוד לא יתקנא בעטרות, כשם שאין אב מתקנא בבנו." שדה התעופה לא הורחב, כהצעתו של ב"ג, אלא רק במעט. זכיתי לטוס אליו וממנו משדה התעופה מחניים פעמים אחדות. באינתיפאדה השנייה שדה התעופה נסגר סופית.
חבל. טוב היה אילו היה לנו בבירה שדה תעופה בינלאומי. מן הראוי היה לקרוא לו נתב"ג – נמל התעופה בן גוריון.

* יהודי עברי ישראלי יהודי – יש טענה, שעל פיה היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט לא רצה מדינה יהודית, לא חלם על מדינה יהודית, הוא רצה להתנתק מן היהדות ולהקים עם עברי ומדינה עברית.
הטענה הזאת מופרכת. די להביט במגילת העצמאות, כדי לראות שכל כולה עוסקת בהיותה של ישראל מדינה יהודית, בחלום הדורות היהודי ובציונות כהגשמת החלום. על כך משיבים לי חסידי הטענה הזאת, שמגילת העצמאות התאימה את עצמה להגדרה בהחלטת עצרת האו"ם לחלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית. אבל למה זו היתה הגדרת עצרת האו"ם? כי זו היתה דרישת התנועה הציונית והיישוב בארץ ישראל.
הבעייה היא שבין אלה שהירבו לטעון זאת יש בני התקופה, כמו יורם קניוק ובעיקר אורי אבנרי. איך אני יכול להתווכח עם מי שהיו כאן? הרי אורי אבנרי כתב שוב ושוב שבהפגנות נגד ממשלת המנדט צעקנו "מדינה עברית!" לא מדינה יהודית. זה נכון, אך מהי מדינה עברית? מדינה יהודית. אלו מילים נרדפות. הסיסמה בהפגנות היתה "מדינה עברית! עלייה חופשית!" עלייה של מי? של עברים? הרי העלייה היא של מי שבאו מן הגולה. הם עברים? אם כן, מה ההבדל בין עברים ליהודים? כשהם קראו לעלייה חופשית, הם התכוונו למשל לאבי, שעלה בספינת מעפילים. איך קראו לה? "מדינת היהודים".
עיון בעיתונות התקופה, באתר עיתונות יהודית היסטורית (וכאן המקור לברך את מייסד האתר המצוין, פרופ' ירון צור, על זכייתו בפרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל) או בבית אריאלה, מלמד שהנוסח המקובל היה לרוב "יהודי", וכאשר דובר על "עברי" לרוב היה זה כמילה נרדפת ליהודי. כך גם בקריאת מסמכים, מאמרים או נאומים מהתקופה.
בספר "המחשבה הפוליטית של דוד בן גוריון" שקראתי לאחרונה, לפחות ב-90% מהמקרים השתמש בן גוריון במונח "יהודי". ולמה התכוון כאשר השתמש במונח "עברי"?
נבחן דוגמאות אחדות. במאמר משנת 1910 כתב בן גוריון: "תכף אחרי המהפכה של 1908 פנה נשיא בית המורשים אחמד ריזה-בי, לחכם באשי, שיציע לפני ההסתדרויות העבריות בחוץ לארץ להטות את זרם ההגירה העברית לארצות טורקיה." האם ההסתדרויות בחוץ לארץ הן של עברים? של יהודים? וזרם ההגירה ל"ארצות טורקיה" הייתה של עברים? של יהודים?
וכך נאמר במשפט הבא: "אך כנראה עלה סוף סוף בידי שונאינו לעקור מלב הממשלה את האמון הגמור שרחשה תמיד ליהודים ולנטוע במקומו חשדים ופקפוקים. כי הנה ראינו, שבזמן האחרון התחילה הממשלה להביט בעין רעה על התיישבות היהודים בארץ ישראל." ההסתדרויות בחוץ לארץ הן של עברים וההתיישבות בא"י היא של יהודים? מעניין.

והנה דוגמה נוספת, מנאום משנת 1932: "הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמלי ובטוח. היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והיישוביות הגנוזות בארץ ישראל ומגלה את הרצונות והמאוויים הפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתיישב בה."
מיהו אותו העם העברי? רק מי שבונים את הארץ ומתיישבים בה? לא, הוא מדבר גם על מצבו של העם העברי בגולה. משמע – עברי ויהודי היינו הך. הנה, לדוגמה, משפט ממכתב שכתב לבנו עמוס ב-1937: "בהופעתנו לפני הוועדה לא דרשנו הקמת מדינה יהודית, אבל נלחמנו על היקף העלייה... אשר מאליו יביא את התהוות מדינה עברית, באשר היקף שאינו מוגבל ומצומם באופן מלאכותי מוכרח להביא לידי רוב יהודי." יהודי, עברי – אין הבדל. באותו משפט, באותו הקשר. וכך בנאומו האלמותי "ייחוד וייעוד" (1950): "עם הקמת מדינת ישראל כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליייה מטעה ומסוכנת. לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבניין, וקיבוץ הגליות הוא רק בראשיתו. לא זו בלבד שהמאבק של העם היהודי על עצמאותו המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא החריף המאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האומה העברית."
יש המצהירים שהם "ישראלים" ולא "יהודים", או קודם כל ישראלים ואח"כ יהודים. ההבדל היחיד בין יהודי לישראלי הוא באזרחות. יש בעל אזרחות ישראלית שאינו יהודי ויש יהודי שאינו בעל אזרחות ישראלית. אבל מה משמעות המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. אחת ההצעות לשמה של המדינה הייתה "יהודה". אילו ישראל נקראה יהודה, כנראה שערביי ישראלי היו נקראים ערביי יהודה, או ערבים יהודים, ויהודים שאינם חיים בארץ היו נקראים ישראלי ארה"ב. יהודי, ישראלי, עברי – היינו הך.
אני קורא כעת את ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום". עולה גיבור הספר, יצחק קומר, על הרכבת מעירו שבוש (שם ספרותי לבוצ'ץ' – עירו של עגנון) לטריאסט, לקראת ההפלגה לא"י. "הוציא את מלתחתו ואת שקו מבית השמירה ונכנס לקרון. הקרון היה מלא מישראלים ומנוצרים, ישראלים שדומים לנוצרים ונוצרים שדומים לישראלים". מיהם אותם "ישראלים"? יהודים, כמובן.
כל הניסיונות לברוח מיהדותנו הם ניסיונות סרק.

* ירידת הדורות – העובדה מעוררת הפלצות שעל כסאו של דוד בן גוריון יושב בנימין נתניהו, ממחישה לנו את משמעות המושג "ירידת הדורות".
וכבר "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, קי"ב ע"ב).

[אהוד: 1. ממליץ לך לקרוא את "אין שאננים בציון". 2. לצערך, נתניהו ייזכר בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל כראש הממשלה השלישי בחשיבותו ההיסטורית אחרי בן גוריון ובגין].

* ביד הלשון: בית לחם הגלילית – בית לחם הגלילית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל. המושב משתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית עמק יזרעאל.
בית לחם היה יישוב מקראי, המוזכר בספר יהושע, והוא התקיים עד אחרי חורבן בית המקדש השני. כדי להבדיל בינו לבית בית לחם שביהודה, הוא נקרא בית לחם בנחלת זבולון ואילו בית לחם שמדרום לירושלים נקרא בית לחם בנחלת יהודה.
בתחילת המאה ה-20 הוקמה במקום מושבה של טמפלרים, פרוטסטנים משיחיים גרמנים. כיוון שרבים מהם היו נאצים, חלק מן התושבים גורשו בידי המנדט הבריטי לאחר עליית היטלר לשלטון. אך היישוב המשיך להתקיים. בתוכנית החלוקה הוא אמור היה להיות חלק מן המדינה הערבית. באפריל 1948 הוא נכבש בידי ההגנה. רוב תושביו ברחו והמעטים שנשארו – גורשו. כבר ב-1948 הוקם במקום המושב בית לחם הגלילית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

על ספרו של אביגדור המאירי
"בגיהינום של מטה"
דביר, קולות בעריכת דן מירון, 1989 (1932), 443 עמ'
הרומן שלפנינו הוא המשך ישיר של "השיגעון הגדול" שפורסם ב 1929, המתאר את הטמטום וההתבהמות אליהם מובילים הצבא והמלחמה. הגיבורים הראשיים של הרומן ההוא – אביגדור פוירשטיין עצמו, המשרת שלו פאלי והלוחם היהודי מרגלית – הם גם גיבוריו של הרומן שלפנינו. ב"השיגעון הגדול" התוודענו לסאדיזם של הקצינים המתעללים בחיילים הפשוטים, ובעיקר במשרתיהם (בצבא אוסטרו-הונגרי היה לכל קצין משרת), התוודענו לאנטישמיות המושרשת אצל החיילים ואצל דרגות הפיקוד, ונוכחנו לדעת שגבורת היהודים בשדה הקרב, והקרבתם, לא רק שאינה מקהה את השנאה אליהם, אלא דווקא מגבירה אותה, ולא פעם גיבור יהודי נתבע במשפט צבאי מבוים, דווקא משום הצטיינותו במערכה.
אביגדור פוירשטיין (לימים – המאירי) נשבה פעמיים – בפעם הראשונה מצליח מרגלית להזעיק עזרה ולחלץ אותו מהשבי, אך בפעם השנייה נופלת כל הדיביזיה בשבי הרוסי, בעיקר משום בגידת הצ'כים שבצבא אוסטרו-הונגריה, אלה שמבקשים עצמאות, ומקווים שהיא תבוא דווקא מהאויב הרוסי.
עם הנפילה בשבי של גיבורינו נחשפת לעיני הקורא מסכת נוראה של סבל שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה מתים בזה אחר זה שלושת חבריו של אביגדור: פאלי, המשרת היפיוף, שהיה מסור לאביגדור בלב ובנפש, מרגלית תלמיד חכם, מלא תושייה שתואר כלוחם גיבור ב"השיגעון הגדול", ולאצי הצועני, שנפשו נקשרה לאביגדור וליהודים, שהם היחידים כמעט ברומן שמגלים רחמנות של ממש לסבל השבויים.
הימים הראשונים בשבי לא יכלו לנבא את הזוועות שיגיעו אחר כך: הארבעה נשלחו לעבוד בחוות גלושנק, אלא שמנהל החווה, רומנוב, גונב את המזון של השבויים, ומעוניין בצמצומם (על ידי רציחות והטבעת הגוויות באגם), ובהחלפתם התכופה. הוא מחליט שאביגדור מרגל, ובאמתלה זאת הוא דורש להסגיר אותו ואת חבריו לרשות, ולמעשה, דורש מהזקיף המלווה אותם לירות בהם, ולהביא כהוכחה את אוזניהם כראיה, ובעקבות כך יקבל תשלום. כיוון שאביגדור וחבריו הם ותיקי קרבות, הם משתלטים על הזקיף, ומרוקנים את הכדורים מהרובה שלו.
מכאן ואילך עוברים הארבעה ממחנה שבויים אחד למשנהו – לפעמים לפי פקודות השובים, ולפעמים הם עצמם יוזמים בריחה מגיהינום אחד לגיהינום אחר. מסתבר שהצבא הרוסי מטיל על השבויים הצ'כים לטפל בשאר השבויים, ואלה, השונאים שנאת מוות את ההונגרים, ובעיקר את היהודים מהונגריה – מתעללים בהם בצורה מסמרת שיער: הצלפות על כל תלונה קטנה, חולים נרקבים על האצטבאות בלי כל טיפול, והגוססים נזרקים חיים לבורות סיד.
הארבעה נקלעים למחנה שאצק, שהוא מחנה לענושים (כאלה שהואשמו בניסיון בריחה, שהעונש עליה הוא השתנה לפה והגליה לסיביר). הארבעה מואשמים בניסיון לשוחד הזקיף (שגם קיבל את השוחד, וגם הלשין!) קבלת הפנים: הצלפות, שלושה ימים בלי אוכל ובלי רשות לשכב על האצטבה. כשכבר מותר להם לאכול – מסתבר שהמרק עשוי מכרוב רקוב ומסריח שלא ניתן להכניס לפה. מי שמסרב, או מקיא – נדרש לאכול את הקיא בתוספת יריקה של השומר. במחנה זה השומרים הם צ'רקסים, והם מתוארים כסדיסטים מפלצתיים. כאן איבד מרגלית עין בהצלפת מגלב של קלגס צ'רקסי. את החולים מכים עד מוות, וכל ערב מוציאים מהצריף עשרות מתים. עד הערב הגוויות נשארות במקום, ועכברים מכרסמים אותן. שבויים יוצאים מדעתם, ורבים מהם תולים את עצמם. אביגדור, שהשכלתו חובקת עולם (כפי שאבהיר בהמשך), מתנפל לרגלי הקומנדנט, ומשקר שאימו מוסלמית, וכך הוא זוכה לצאת מגיהינום זה ולהתאחד עם פאלי ומרגלית שהצליחו לברוח ממנו.
הארבעה נידונים כל פעם לחוות זוועות במחנות השונים בהם הם נאלצים לשהות. במחנה ניז'ני נובוגרוד יורים במי שמעז להתלונן, במחנה קאזאן אסור להתגרד ממכת הכינים שגם מעבירה את מחלת הטיפוס. מי שמתגרד נדרש לאכול את המרק הפיגולים המסריח בתוספת כינים. במחנה יקטרינבורג הרופאים עורכים ניסיונות בשבויים: כורתים להם אברים בלי הרדמה, ואחר כך מוציאים אותם להורג. בטאובולסק, בסיביר, השבויים מתים מקור, באודינסק המציאו עונש מזוויע: כופתים את האסיר בחדר חשוף השורץ עכברושים שמכרסמים אותו חי. באירקוצק ובאוראלסק רוב השבויים חולים בטיפוס הבהרות ועגבת (אוכלים כולם מאותו הסיר ומדביקים זה את זה). מי שחולה בצינגה (צפדינה) מוכה על ידי השומרים עד מוות.
השבויים הצ'כים האנטישמים חונקים למוות שבויים יהודים. מרגלית, בעל התושייה מצליח לשכור בריון שינקום בהם, וההתנכלויות המבעיתות נפסקות.
פרשה מדהימה קורית במחנה סאראטוב: אחות נזירה מיטיבה עם השבויים, מעניקה אוכל ומילה טובה. השבויים הקצינים, בעלי הפריבילגיות, נוהרים לחדר הקומנדנט כדי לשכב עם "הנזירה", אך לאחר שהיא עוזבת, מסתבר שהיא חולת עגבת, וביקשה ב"מעשה החסד" שלה להדביק אותם במחלה הסופנית.
הבאתי כאן באמת רק אפס קצהו מהסבל הנורא שעברו השבויים, וביניהם ארבעת הגיבורים שלנו: אביגדור, מרגלית, פאלי ולאצי. אל הקצינים שבין השבויים היה יחס מיוחד, לפחות הם טענו שמגיע להם יחס מיוחד על פי אמנות בינלאומיות, אבל אביגדור שהיה קצין, העדיף להיות בין השבויים החיילים כדי לא להיפרד משלושת חבריו, ובאמת החברות בין הארבעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באירועים המזעזעים, מעוררת התפעלות.
הזכרתי את האנטישמיות הרצחנית, ובכן במחנה אירקוצק - הצ'כים לא הסתפקו בכך – הם טענו שבכול אשמים היהודים, וכשיחזרו הביתה – רק אז ינקמו ביהודים כפי שמגיע להם. הטענות שהיהודים הם אנטיכריסט, שמכרו את ישו, ושהם שוחטים ילדים לשם המצות לפסח – אלה בבחינת הווי מושרש בעולם הנוצרי, אבל מסתבר שאין גבול לדמיון המעוות שלהם באשר לשטניותם, כביכול, של היהודים – מורה אחד, גאלאגון טוען שהיהודים מכרו את ישו בשלושים מיליון שקלים, ואיזה אפיפיור יהודי שינה את הכתוב בברית החדשה. היהודים גרמו, כמובן למלחמה הנוראה, הם מרגלים לטובת אוסטריה, הם מפטמים אווזים בזהב ושולחים אותם על נהרות לגרמניה. ובכן, בנוסף לכל הזוועות שכל שבוי עבר במחנות – היהודים הושפלו ועונו על ידי השבויים עצמם. בסוף הרומן מתואר איך סמיון פטלורה הסוציאליסט הרשה לאספסוף לערוך פוגרומים נוראים ביהודים, כולל הוצאות להורג חשאיות בקייב העיר, בטענה שאין לו משאבים לתת למהפכנים שלו – חוץ מביזה שוד ורצח.
השומרים הצ'רקסים מתוארים בספר כחיות אדם, לא פחות נוראים הם השבויים הצ'כים. הרוסים עצמם מתנהגים לפעמים באנושיות, ומתוארת אישה רוסייה שהרעישה עולמות למען השבויים, אך כשהארבעה נודדים בין מחנה אחד למשנהו, לפעמים מאונס ולפעמים משום שברחו מאימת המוות – הכפריים הרוסים מגרשים אותם, ולא מוכנים לתת להם לחם ותה אפילו בתשלום. דווקא הכפריים הקוזקים, שמתוארים ב"השיגעון הגדול" כרוצחים סדיסטים, דווקא הם מראים יחס אנושי לשבויים החולפים בכפריהם.
לעומת עמים חסרי לב אלה בולטים היהודים בערבות ההדדית שלהם ובטוב ליבם המופנה לא רק לשבויים היהודים, אלא לכל אדם סובל, למרות שהם עצמם סובלים מאפליה ומהתנכלויות. לדוגמה: נערה יהודייה שרוצה לצאת מתחום המושב כדי ללמוד – היא יכולה לעשות זאת רק אם תהיה לה תעודה צהובה של זונה, ואשר בגללה היא צריכה להיבדק בדיקה גניקולוגית אצל רופא מדי חודש. היהודים נותנים מקלט לארבעת הגיבורים שלנו, למרות העובדה שעל "פשע" כזה מגלים לסיביר. הם מעניקים להם כסף, מכבסים את הבגדים המכונמים שלהם, מחליפים להם לבנים, מאפשרים להם להתרחץ ולישון במצעים נקיים. הם משתדלים אצל הרשות למען השבויים. הם משחדים את מפקדת המחנה כדי שתאפשר להם להביא להם אוכל מסורתי של פסח לתוך חדרי המאסר. וכאשר מצליח אביגדור להשתחרר סוף סוף מהשבי – יהודי קייב יוצאים מכליהם כדי להנעים לו את חייו: עשירי העיר נותנים לו כסף, מזמינים אותו לתיאטרון, מציעים לו דירת נופש. דוד פרישמן, עורך "התקופה", מעניק לו כסף בשמו של המו"ל שטיבל על חשבון שירים ותרגומים שיכתוב בעתיד. בדרך דומה נוקטת גם שושנה פרסיץ, בתו של הלל זלוטופולסקי, מייסד הוצאת "אמנות", ואני באמת מציין כאן רק אפס קצהו של רוב הטובה שהשבוי, שכולו עור ועצמות, זכה מאחיו היהודים.
למרות האפליה הקשה ממנה סבלו היהודים באימפריה הרוסית – הם ממש מעריצים את "הלב הרחב" של הרוסים ואת התרבות שלהם. המחבר מספר על קבוצת מעריצים יהודים בעיר הומל לכתביו ולאישיותו של לב טולסטוי. עד כדי כך הגיעה ההערצה – שהם אפילו סופרים את המילים ברומנים השונים שלו. הם מחליטים לשלוח ליאסנה פוליאנה מעריצה שרופה שלו, נערה בת שש-עשרה בשם אסתר. היא ביקשה לשאול אותו המון שאלות, ובעיקר מה יחסו ליהודים. טולסטוי לא עונה למכתבים שלהם, ואסתר מחליטה, למרות זאת, לנסוע אל הסופר הנערץ – היא נוסעת ברכבת, ואחר כך בגשם שוטף בעגלה, ואף קילומטרים ברגל. היא מגיעה חולה ותשושה לבית הסופר, ושם פשוט זורקים אותה החוצה – לטולסטוי אין פנאי לקבל אותה, וגם לא לתת לה להתייבש ולשתות כוס תה... ההלם היה כל כך חזק עד כי הנערה יצאה מדעתה.
אחד ההישגים החשובים ברומן זה, מלבד היותו עדות היסטורית וספרותית חשובה, הוא בעיצוב הדמויות הפועלות. אביגדור עצמו מופיע ברומן זה כבעל אישיות מפעימת לב: מתוך חברות אמת עם משרתו והרב"ט שהיה תחת פיקודו הוא מוותר על הפריבילגיות המגיעות לו על עצם היותו קצין, והוא מבכר להיות יחד עם שלושת חבריו. בגיהינום הנורא שמסביב הוא מתעמק בבעיות פילוסופיות על טבע האדם, על המדע והטכנולוגיה המודרנית שגזלו מן האדם החושב את השכר שהדת מעניקה כביכול למאמיניה לאחר המוות. יש לו בקיאות אדירה בספרות, במוסיקה, במדע, באסטרונומיה, בבלשנות (כאן, לדעתי, הוא גולש להפרזות – עמ' 200, 210-208, 221, 314-313). הוא מחשב את הבזבוז הנורא של כוח אדם ומשאבים כספיים שמלחמה בולעת לריק, משאבים שיכלו להושיע את האנושות (עמ' 284-283).
בסוף הרומן אביגדור מתעלה על עצמו: בימי פטלורה בקייב נהגו אנשי הצבא לקחת צעירים יהודים, כאילו לבירור, והורגים אותם בחשאי במיתות משונות. בתגובה אביגדור צועק לצעירים באומץ: אל תלכו איתם – אם הם רוצים להרוג – שיהרגו אתכם כאן ברחוב! כל היהודים נשמעים לו, והרציחות החשאיות נפסקות (עמ' 429-428).
קצין צ'כי מובא למשטרה החשאית של הבולשביקים למשפט, שסופו תמיד גזר דין מוות. הקצין הזה ירק בזמנו למרק הפיגולים, והכריח את אביגדור לאכול. אביגדור הקיא את נשמתו, ואילו פאלי הנאמן, שכבודו של אדונו יקר לו מחייו – רץ לירוק על הקצין, וזה בתמורה ממית אותו בעינויים נוראים. אביגדור רואה איך מובילים את הקצין הסדיסט הזה אל משפט שסופו מוות, ובמקום לשמוח על כך שהמנוול בא על עונשו, הוא מעיד עליו עדות שקר שכביכול הוא דווקא סוציאליסט, ויש לשחררו. העדות שלו מצילה את הסדיסט, וזה המום עד דמעות מהמחווה האצילית של אביגדור. יש לאקט הזה של אביגדור מסר חשוב: כל המעורבים במלחמה המיותרת הזאת מתכננים נקמה זה בזה – מכאן חזות קשה שמלחמות חסרות שחר נוספות יבואו על העולם – אביגדור המאירי במחווה המדהימה שלו כאילו מייחל שמעגל הנקמות והדמים ייפסק.
גם דמויותיהם של מרגלית, פאלי ולאצי בנויות לתלפיות. מרגלית, הוא, כאמור, תלמיד חכם, שהפסוק שגור על לשונו, הוא מלא תושייה, ומצליח להציל את חבריו במצבים חסרי התקווה. פאלי, הונגרי צעיר ויפהפה, נכון תמיד להקריב את חייו למען אדונו, אביגדור פוירשטיין. נשים (אצלן הוא עובד כשבוי משרת) מתאהבות בו, ומוכנות להפוך אותו למאהב שלהן, אך הוא מסרב, ומוכן לקבל הצלפות והשפלות, ובלבד שלא יצטרך לזנוח את חבריו. לאצי, הצועני האנלפבית, מתפעל כמו פאלי מהנדיבות ונכונות ההקרבה של היהודים שלכל אורך מסע התלאות שלהם נתנו להם מקלט, והוא מבקש להתייהד. הוא מתלבט בקושיה שאין לה פתרון: מדוע המנהיגים של האומות נוהגים בטיפשות, ושולחים את צעיריהם למות בשדות הקטל.
הקורא, כמו אביגדור עצמו, כואב ואָבֵל על הסוף האכזר של שלושה חברים נפלאים אלה.
משה גרנות

לאביגדור המאירי
1932
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 2.5.1969
תחת הכותרת "קריאה אפשרית"
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
"רשימות אלה," מספר אביגדור המאירי בהקדמה לספרו, "הן המשך למגילת 'השגעון הגדול', שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.
"גם ספר זה, כמן 'השגעון הגדול', שחציו נדפס בהמשכים ב'הארץ' עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שנה שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה.
"גם ברשימות הללו לא נתכוונתי לתת 'ספרות': בתוך אפיסת הכוחות והתקווה, שניוונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקווה קט מהבהב בקירבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מפה נקייה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת מסבלותינו, שאין פאנטאסיית סופרים זוכה לסיוטם לעולם.
"במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז'יטומיר-מוסקבה-יאקוצק-טובולסק-טשקנט-אסטראהאן-קיוב-אודיסה – ומבלי לדעת: למה העינויים הללו ומי נהנה מהם?
"ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכינים, הסקורבו, המגלב והרעב עד כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה." (תל-אביב, 1932).
במקורו הכיל "בגיהנום של מטה" שישה כרכים – מספר המחבר בהערת פתיחה לחלק השני, והוא קיצרם עד לשניים. אם הארבעה הגנוזים מעניינים כמו השניים שנדפסו כי אז כדאי היה לחזור ולהוציא לאור את הספר בשלימותו מתוך ארכיונו של המאירי.
"השגעון הגדול" – כזכור לקוראי הספר ולקוראי רשימתי עליו ב"משא" לפני חודשים אחדים – מסתיים עם נפילתו של האופיצר אביגדור המאירי (אז פויירשטיין) בשבי הרוסים בחזית המזרח, ליד העיר צ'ורטקוב, במלחמת העולם הראשונה. חייו ניצלו וסרה ממנו סכנת המוות בקרב ובמלחמת החפירות, ואולם אז החלה פרשה חדשה של שלוש שנות נדודים בתור שבוי אוסטרו-הונגארי במחנות השבויים של רוסיה, ועד לסיביר.
עם נפילתו בשבי מוותר המאירי על הכבוד המפוקפק לזכות ביחס מיוחד בתור קצין, כי חבורת הקצינים נתעבת בעיניו. חלקם הגדול פחדנים מוגי-לב שונאי-יהודים וסאדיסטים שכבר "הוכיחו" את עצמם בחזית, ואילו הוא אינו מוכן לוותר על רעיו הטובים מבין חיילים הפשוטים, שאליהם התוודענו עוד ב"השגעון הגדול", ולכן הוא הולך בשבי כחייל פשוט.
אחד הרֵעים, חייל יהודי קשיש בשם הדוד אסטרייכר, נפל בשבי מרצונו בעת ששני פטרולים משני צידי הקו החליפו ביניהם שבויים לאות "גבורה". אסטרייכר ביקש לזכות בקצת מנוחה. עתה נודע כי חלה בטיפוס ומת בשביו.
שני חבריו הנותרים של המאירי הם האינפאנטריסטן (חייל רגלי) גרגו פאל (המתכנה פאלי) והוא כבן 20, בן כפר מדיארי עז נפש ויפה-תואר אשר נפשו נקשרה בנפש המספר והוא נעשה משרתו במלחמה וגם עתה אינו נפרד מעליו בשבי.
השני הוא גפרייטר מרגלית, יהודי צנום וזריז, שד-משחת, אופטימסט ובעל חוש הומור, ולו פסוק מהתורה לכל מצב.
אליהם נילווה למסע הנדודים צועני בשם לאצי שהיה גנב ופושט-כלבים במקצועו ה"אזרחי".
ארבעת הרעים מתגלגלים ממחנה שבויים אחד למשנהו, האחד גרוע מן השני, וחוזים מבשרם בתופת שעלי-אדמות, מחלות, כינים, התעללויות מצד רוסים ומשתפי-פעולה מבין הצ'כים השבויים. רעב, קור, השפלות ועונשים שונים ומשונים. הטבע הרוסי, שמצד אחד מסוגל למעשי אכזריות בלתי רגילים, ומצד שני רגש של אהדה לשבויים בקרב אזרחי הערים, השתתפות בסבלם ואף התבטלות בפני ה"גרמניוּת" של הזרים והערצה לכל מה שאינו רוסי. וכמובן שנאת יהודים שרוחשת כל הזמן ומוסיפה נופך של רשע לכל המתחולל במחנות.
מארבעת הידידים נשאר בחיים רק המספר עצמו, שלושת האחרים מתים מי בעינויים, מי בהחלקה לתוך בור-צואה לאחר שניקרו את עינו בפרגול, ומי במחלה.
עם פרוץ המהפכה הרוסית, ובעזרת ידידיו מבין היהודים [ברוסיה], משתחרר סוף-סוף המאירי מן הסיוט של השבי כדי להיכנס אל סיוט חדש והוא שנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית על משטרתה החשאית וההוצאות להורג, עד שמגיע רשיון העלייה הגואל לארץ-ישראל.
הסולידאריות היהודית, עזרת היהודים לאחיהם בכל מקום בו הם נמצאים – היא אחד הצדדים היפים ביותר שמתוארים בספר, אחווה שמצילה כמה פעמים את נפשו וגופו של המספר בגלגוליו בתוך התופת של מחנות השבי.
באה נזירה רחומה למחנה השבויים. לבושה בקדושה, עוזרת ומרחמת. כה מרחמת עד שמוכנה לשכב עם כל הקצינים, איש בתורו. אחר ימים אחדים היא עוזבת את המחנה, והנה מגיע מכתב:
"אני מודה לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם, מי עורר בי את הרחמים האלה – יקבלו נא את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן." על החתום: "האחות הקדושה."
מזה נודע להם שה"אחות" הרעילה אותם במחלת-העגבת הנוראה. הגיבורה שבאחד מסיפורי גואי די-מופאסאן, גרמנייה, הרעילה כך בסיפליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871 (עמ' 403-404).
לילה אחד בורחים ארבעת הידידים ממחנה השבויים במוסקבה ועולים על רכבת שבויים כדי להגיע למחנה אחר. לפנות בוקר מתברר: הרכבת עוצרת במקום נידח, השבויים כולם חולי טיפוס-הבהרות. מורידים ומקברים אותם בעודם חיים ושופכים עליהם סיד. רק בנס ניצלים ארבעת הבורחים מגורל דומה.
ובמחנה אחר בסיביר הנידחת: שני רופאים עורכים ניסויים בשבויים. כורתים אברים, מנתחים בלא הרדמה. חוץ מתאי-הגאזים והסדר הגרמני אין הקורא ב"גיהנום של מטה" חסר מאום מתיאור זוועות מלחמת העולם השנייה.
טבעה של מלחמה שהיא מולידה סוגים שונים של ספרים (ואולי על פי המידה בה מסתדר כל סופר עם עצמו, עם המלחמה ועם הממונים עליו), מהם ספרים סנטימנטאליים, מהם שוביניסטיים ומהם פאציפיסטיים. מסופקני אם סופרים רבים חזו על בשרם במלחמה מה שעבר על המאירי במלחמת העולם הראשונה. הקריאה ב"השגעון הגדול" וב"גיהנום של מטה" מזכירה בבשורתה את "בית טיבו" [לרוז'ה מארטין דה-גאר], ואין לספרותנו מה להתבייש בספרים הללו לעומת "הקץ לנשק" [לארנסט המינגוויי], "הריב על אודות סרג'נט גרישא" [לארנולד צווייג] ו"במערב אין כל חדש" [לאריך מאריה רמארק].
ראוי היה להוציא את שני ספריו אלה של המאירי במהדורות חדשות לא רק משום ערכם הספרותי אלא גם כדי לשמש במקצת משקל שכנגד בחינוכו של הדור הצעיר בארץ. לא כל מלחמה קצרה היא, לא כל גבורה אמיתית היא, לא כל ניצחון ודאי הוא, רק הסבל האנושי משותף לכול, והוא כגלגל חוזר בעולם.

* אביגדור המאירי: "בגיהנם של מטה", רשימות קצין עברי בשבי רוסיה. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תרצ"ב, 1932. כרך א' ו-ב' 484 עמ'. מהדורה שנייה תרצ"ט, 1939.
אהוד בן עזר

עיניים עצובות של אֶלִי שרעבי
קורעות את לבֵּנו;
הילד שֶׁיְחַטֵּף בסיבּוּב הַבָּא –
שָׁקוּף,
דְמוּת בלי גוּף,
שמו, עדיין, לא ידוע,
וּכְכָזֶה – עוד איננו גורם זַע‏‏‏זוּעַ;
קִיוּמוֹ הַוַּדָּאִי לוּט
ועוד אין לו זֶהוּת,
היא תָּבוא, תֵּהָפך וַדָּאוּת
רק בַּסֶּבֶב הבא,
שאכן, בוא יבוא, זה בָּרוּר,
בִּיציאַת הרוצחים מבֵית האָסוּר.
כְּשֶיִּרְבּוּ נחטפינו, שֶׁוַּדַּאי כי יִרְבּוּ –
אולי זה ההוא,
אולי זה אתה,
רק אז נֵעָטֵף חֲרָטָה,
שוּב מול גַּלְעֵד
של אובדן השליטה.

כל חָטוּף עַכְשָוִי – יש לו שֵׁם וּפָנים
וְעֵינַיִם נוּגוֹת הקוֹרְעות את הלֵּב;
כל חטוף בֶּעתיד, ויהיו כה רבים,
הם, עדיין, בלי שֵׁם וּבְלי כתובת לִכְאֵב,
ואנחנו שְׁבוּיִים הַכּוֹרְעִים בִּפְנֵי צַו
של קונסֶפְּציַת הוֹוֶה, האוֹמֶרת: "עכשיו !"
עקיבא נוף

הריקוד המושחת שבו השתתף השר גולדקנופף גרם לחילול שם שמיים בלתי נסלח. מיהם הכופרים בתורת משה, המתעלמים בזדון לב ציני מן המצווה להשתתפותם במלחמות ישראל להצלת ישראל מיד צר? ומי ייזכר לדראון עולם?
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה: יהודים שמרימים יד בתורת משה ופוטרים עצמם בציניות אכזרית מכמה ממצוותיה החיוניות לגבי עצם קיומו הפיסי של עם ישראל, תוקפים את אלה שמוסרים נפשם על מצוות קיומיות אלה, יורקים עליהם בלעג, ומכנים דווקא אותם – כופרים. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד בנה תיאוריה שלמה על התופעה הבזויה הזו. כך, קבע פרויד, מגינים על עצמם עבריינים למיניהם. השלכת האשמה על אחרים, מהווה אמצעי להקל על תחושות אשמה, פחד או בושה, ומאפשרת לעבריין, פסיכולוגית, להרחיק עצמו מהעבירה. מי יגלה עפר מעיניך, סבא פרויד.
תיאוריה זו מסבירה את הריקוד המושחת של המשתמטים שכפירתם אומנותם, הרומסים בציניות מצוות מדאורייתא ומדרבנן: הגנת העם מפני הצר הצורר, 'לא תעמוד על דם רעך,' 'הכל יוצאין למלחמת מצווה, גם חתן מחדרו וכלה מחופתה,' ועוד. במקום להיכנס תחת עול המצוות הללו, הם רוקדים: 'בשלטון הכופרים איננו מאמינים ובלשכותיהם איננו מתייצבים,' ולקינוח מפזזים עם 'נמות ולא נתגייס ונקדש שם שמיים.' תמותו אתם, המתגייסים, כדי שאנחנו לא נתגייס.
אוי לאותה הרמת יד בתורת משה. אוי לאותה כפירה. אוי לאותה אפיקורסות. אוי לאותה פריקת עול.
האב השכול צבי גרינגליק, אביו של סרן שאולי גרינגליק הי"ד שנפל במלחמה בעזה, טען השבוע שדווקא הסרבנים החרדים, הם-הם הכופרים האמיתיים בתורת משה: "לא לצאת להגנת עם ישראל – זו כפירה!" אמר בכאב. ואם יורשה להוסיף: מדובר גם בכפירה שיטתית בטובתו של מקום, ב-77 השנים האחרונות, נוסח נטורי קרתא.
אבל בהבדל מן הסרבנים הכופרים, הנטורים לפחות אינם נוטלים פרוטה מן המדינע. ואילו הכופרים דווקא בוזזים בכיף. 1.3 מיליארד לישיבות, 200 מיליון לחינוך נטול ליב"ה, וגם – לא ייאמן! – תקציב הזוי של 28 מיליון שקל מכספי משלם המיסים, לעידוד ההשתמטות. טירוף מוחלט. וזאת בשעה שמשרתי המילואים משלמי המיסים נאנקים תחת העול ההולך ומכביד: יותר ימי מילואים, יותר מס הכנסה, פחות נקודות זיכוי, פחות ימי הבראה, פחות שכר נטו.
אין זו הפעם הראשונה שהכופרים בתורת משה, מאשימים בכפירה את השופכים דמם גם על הגנתם. אבל זו הפעם הראשונה שיש להם גושפנקה ממלכתית. שר בממשלת ישראל, יצחק גולדקנופף, ריקד ופיזז עימם לצלילי 'בשלטון הכופרים', בדיוק בשעה שבני גילם מחרפים נפשם להגנת המדינה, לרבות משתתפי הריקוד המושחת.
אין זו הפעם הראשונה שמר גולדקנופף נחשף כעסקן שערורייתי. בנאום בעיר המתחרדת בית שמש, סיפר בזחיחות הדעת על העברת דירות שנועדו במחיר מסובסד לציבור הכללי, לידיים חרדיות: "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי, אז הוצאנו את זה באיזושהי דרך לציבור החרדי. לא על כל הדברים אפשר לדבר עליהם." יעני, קומבינה נוספת לרעת המילואימ'ניקים המממנים את תקציב המדינה, כולל תקציבי גולדקנופף, ולטובת הבטלנים.
ואין זו הפעם הראשונה שגולדקנופף חוטא למילואימ'ניקים המגינים גם עליו. רשות מקרקעי ישראל, רמ"י, מובילה הנחה שערורייתית של 90% ממחיר הקרקע לרוכשים בידואים ודרוזים ששירתו בצה"ל, אך עם כל הכבוד לחיילי המיעוטים, דורשת תשלום של 100% עבור אותה קרקע בגליל, פי 10 ויותר, ממילואימ'ניקים יהודים. לוחמים בגולני, בצנחנים וביחידות מובחרות למיניהן, נאלצים לחזור מהמילואים אל הדירה השכורות ולא לבית משלהם בגליל – רק בשל היותם יהודים.
מה נסגר איתך, מר גולדקנופף, שקופת שרצים דבקה בך?
מסדר הכופרים, הבז שוב ושוב למסדר הנופלים, ממש הוציא עצמו מכלל ישראל (והכוונה אינם ללומדי התורה, אלא לאותם 22,000 חרדים שרשומים תחת ההגדרה 'תורתם אומנותם', אך זהותם מוּכּרת לשלטונות המס או במוסדות האקדמיה). שהרי לא קיים שום פוסק אחד – אפילו לא אחד! – ממשה רבנו ועד החזון איש, שמצא איזשהו צד היתר להשתמטותם.
אבל הרי בכוח אי אפשר. אך אפשר להכות אותם בכיס: לשלול זכויות, מילגות, הנחות ותקציבים. לא תרמת – לא קיבלת. ייבוש מלא, ותסתדר לבד.
גישה זו, ששר אוצר אחד ושמו נתניהו הוכיח את יעילותה בראשית המילניום, יכולה להיות התחלה טובה. הצעד הבא צריך להיות שלילת זכות ההצבעה לכנסת מסרבני הגיוס. אם אינך משתתף במאמץ הכללי לעצם קיומו של העם, אינך יכול ליטול חלק בהכרעות הגורליות. לא ייתכן ששרים שמעולם לא החזיקו נשק בידם, יכריעו בענייני מלחמה ושלום, וישלחו אחרים להיהרג למענם.
כבר לפני זמן התייחס עמיתי המוכשר קלמן ליבסקינד לתופעת המשתמטים הבזויה, וכך כתב (בקיצורים מתבקשים): "אם בעבר היינו חצויים בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים, היום חוצים את החברה הישראלית קווי הפרדה אחרים לגמרי. יש את מגזר ה'לתת' מול מגזר ה'לקחת'. החברה החרדית בישראל תיזכר לדיראון עולם בשל השתמטותה מאחריות לגורלנו כאן.
"העובדה שבכל החברה החרדית לא נמצא מנהיג אחד בעל שיעור קומה שידפוק על השולחן במרכז בית המדרש ויזעק בקול גדול: 'רבותיי, עם ישראל בצרה, דם יהודי נשפך כמים, ואנחנו לא יכולים לעצום את עינינו ולהמשיך לעמוד מנגד,' מלמדת כמה עמוקה התחתית המוסרית שאליה התדרדרה החברה הזו.
"הגיעה העת להבין שמי שרואה את צרת הרבים ומתעלם ממנה, מי שרואה את אחיו משרתים 250 ימי מילואים בשנה ועוצם עין, מי שרואה נשים גיבורות שנאלצות לסחוב על גבן בית ומשפחה וילדים כי אבא לא בבית וזה לא מניע אותו לעשות משהו, מי שרואה את הר הרצל מתמלא בהמוני מלווים יום אחר יום ובוחר לעמוד [ועכשיו יש להוסיף: לרקוד!] על דם רעיו ולא לסייע ולהושיט להם יד... אינו יכול להיות שותף לכלום.
"מדינת ישראל חייבת להפוך את מי שלא תורמים למדינה, לאנשים שמסתובבים עם אות קלון על מצחם. למי שמתביישים לצאת לרחוב. אנחנו חייבים את זה למשרתים, אנחנו חייבים את זה למשפחותיהם, אנחנו חייבים את זה לנופלים, אנחנו חייבים את זה כדי שכל ילד במערכת החינוך בישראל יידע להבדיל בין טוב לרע.
"החברה החרדית בישראל תיזכר לדיראון עולם, בשל השתמטותה מאחריות לגורלו של העם היושב בציון, בשל התנכרותה לאחיה, ובשל השימוש הציני שנעשה בתורה הקדושה כדי להכשיר את כל אלה.״
אמת ויציב!
מנחם רהט

שר החינוך יואב קיש פסל את זכייתה של פרופ' אווה אילוז בפרס ישראל לסוציולוגיה.
הרקע לסירוב הוא פנייה של אילוז לבית הדין בהאג בשל מה שתיארה ככיבוש הישראלי ביהודה ושומרון.
"אין בכוונתי להעניק את הפרס למי שפונה לבית משפט שפוגע בחיילי צה"ל ובהנהגת המדינה," טען קיש שדרש דיון חוזר, ומתנה את הזכייה של הסוציולוגית המוערכת בהתנצלות פומבית.
שר החינוך יואב קיש פסל את הענקת פרס ישראל בסוציולוגיה לפרופ' אווה אילוז בשל הצטרפותה לפנייה לבית הדין הבין-לאומי הפלילי בהאג (ICC) נגד ישראל ב-2021, כך פירסמנו אמש (שני) ב"מהדורה המרכזית".
"פרופסור אווה אילוז, אשר הומלצה לזכייה בפרס ישראל לחקר הסוציולוגיה, חתומה על פנייה לבית הדין הפלילי בהאג נגד מדינת ישראל", כתב קיש בחשבון ה-X שלו. "בית דין אשר רודף את חיילי צה"ל, הלוחמים הגיבורים שלנו, בכל העולם וטוען כי הם מבצעים פשעי מלחמה. חתימה על פנייה להאג היא לא ביקורת, אלא שלילה עמוקה של עצם זכות הקיום שלנו ופגיעה בלגיטימיות של מדינת ישראל. ללא כל קשר להישגיה האקדמיים, איני מוכן להעניק פרס ישראל למי שפנתה לבית הדין בהאג נגד מדינת ישראל. כך עדכנתי הערב את ועדת הפרס אשר המליצה על זכייתה." הרקע לפנייתה של אילוז לבית הדין היה מה שהגדירה ככיבוש הישראלי ביהודה ושומרון.
בפנייתו לוועדה דרש השר דיון חוזר בבחירתה של הסוציולוגית המוערכת והותיר פתח להענקת הפרס. קיש ציין כי אם אילוז תחזור בה ותביע התנצלות בפומבי על הצטרפותה לפנייה להאג, הוא ישקול את עמדתו מחדש. אילוז, לשעבר נשיאת האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, נולדה במרוקו, היגרה בגיל 10 עם משפחתה לצרפת שבה התחנכה, ועלתה בתחילת שנות ה-90 לישראל. היא מהתומכות הבולטות בפתרון מדיני ומפרסמת מעת לעת מאמרי דעה, שבאחד מהם כתבה על הכישלון המוסרי והאינטלקטואלי של השמאל העולמי בתגובתו לטבח 7 באוקטובר.
https://www.mako.co.il/news-entertainment/2025_q1/Article-d7f476ff099c591027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
שאפּו ליואב קיש על פסילתה של אילוז, אבל מוזר שהוא אינו מזכיר בבקשת הפסילה את היותה של אילוז גזענית אנטי-אשכנזית, אנטי-ציונית ואנטישמית. אחת כמוה זכאית אולי לפרס ישמעאל במרוקו מולדתה, לא בישראל.

פרס ישמעאל
שרת "החינוך" הקטארית לולא אל-ח'אטר התלוננה על חיסולו של מחבל חמאס חוסאם שבאת, שעבד במקביל בערוץ הקטארי "אל-ג'זירה".
בין היתר כתבה אל-ח'אטר: "חוסאם שבאת, עיתונאי צעיר מעזה, זה עתה נהרג על ידי הכיבוש הישראלי. הפשע שלו היה עיתונות. אתם לא תראו את מנהיגי העולם מתלכדים עבור חופש הביטוי כמו במקרה של 'שארלי הבדו', פשוט בגלל שהקורבן הוא פלסטיני והפושעת היא ישראל – המדינה הקדושה שמנהיגי העולם לא יכולים לבקר."
לפי מידע שפירסם צה"ל ב-2024, חוסאם שבאת שימש במקביל כמחבל בחוליית נ"ט של חמאס, בגדוד בית חאנון. היום הוא חוסל בתקיפה על רכבו בצפון רצועת עזה.
שרת החינוך באמירות הקטארית, מדינה בעלת משטר דיקטטורי, התייחסה בדבריה על "חופש הביטוי" לעיתון הצרפתי הסאטירי "שארלי הבדו". באותו עיתון פורסמו קריקטורות ביקורתיות של נביא האסלאם מוחמד, ובעקבות כך בוצעו נגדו שני פיגועי טרור על ידי מחבלים אסלאמיסטים.
רק באוקטובר האחרון, אל-ח'אטר היללה את מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית בארגון הטרור חמאס, בעקבות ההודעה הרשמית על מותו.
https://rotter.net/forum/scoops1/892699.shtml
ואולי בתגובה לדברי שר החינוך יואב קיש, שרת החינוך של קטאר לולא אל-ח'אטר היא שתעניק את פרס ישמעאל לאילוז. כל מתנגדי השר קיש יריעו לה.

הלבנת קטאר
אוריך, איינהורן, וברזובסקי-בר מלביני קטאר
עשרות נכסים, ציוצים וטשטוש עקבות: כך פעל הקמפיין שמקורבי נתניהו הגו לשיפור תדמיתה של קטאר.
ניתוח רשת שבוצע על סמך מסמכים פנימיים של מקורבי ראש הממשלה נתניהו מכוון אל שני אתרים וכעשרים חשבונות רשת עלומים, שפעלו לשיפור תדמיתה של קטאר לקראת המונדיאל, ואף לאחר מכן, ובכלל זה בעת המלחמה בעזה. המסמכים, שהגיעו לידי "הארץ", חושפים את המסרים שהתוו יונתן אוריך, ושרוליק איינהורן לטובת הקמפיין להלבנת שמה של קטאר, וכוללים ראיות דיגיטליות שמובילות ישירות אל השניים ואל עובדים נוספים בחברה של איינהורן שבנתה את הקמפיין. המסמכים, שהופיעו ברשת במשך שלוש שנים, נמחקו בשבועות האחרונים, סמוך לחשיפות האחרונות על הקשר בין קטאר לגורמים בלשכה.
המסמכים מתוארכים לקיץ 2022: נתניהו היה אז באופוזיציה, במערכת הבחירות לקראת חזרתו ללשכת ראש הממשלה. אוריך, היום יועצו של נתניהו, היה אז דובר הליכוד, ואיינהורן היה אחראי על קמפיין המפלגה.
קטאר סבלה מתדמית שלילית של מדינה שמממנת טרור, ושל נסיכות עשירה שבתחומה מתו אלפי פועלים זרים שבנו את האצטדיונים למונדיאל. לטובת הקמפיין לשיפור תדמיתה של קטאר הקימה חברת "פרספשן" עם חברה ישראלית בשם "קויוס" פרויקט משותף ושמו "לייטהאוס". מסמכי הקמפיין כוללים פירוט של הרעיונות לשיפור תדמיתה של קטאר, ומשימות שיש לבצע ברשת כדי לקדם את הקמפיין. "פרספשן" התוותה את המסרים לפרויקט וגיבשה את האסטרטגיה, ו"קויוס" הוציאה את הקמפיין לפועל באמצעות רשת של אווטארים (חשבונות רשת) שקידמו את המסרים.
גם לאחר המונדיאל הוסיף האתר לפרסם "כתבות" שעסקו בתוכני הליבה של הקמפיין לשיפור תדמיתה של קטאר. באוקטובר 2023, לאחר פרוץ המלחמה עם חמאס, פורסמה כתבה על היות קטאר "מתווכת ניטרלית", וחודש אחר כך פורסמה כתבה על "התיווך הקטארי להפסקת אש בין ישראל וחמאס".
(בר פלג ועומר בן יעקב, "עשרות נכסים, ציוצים וטשטוש עקבות: כך פעל הקמפיין שמקורבי נתניהו הגו לשיפור תדמיתה של קטאר", "אל-ארצ'", 23.3.25)
https://www.haaretz.co.il/news/security/2025-03-23/ty-article-magazine/.premium/00000195-b41d-d6f1-a59f-b77f11900000
ללא ספק יש לחקור ביסודיות את כל הקשרים של ישראלים עם קטאר, קל וחומר אלו שעבדו במגע עם הממשלה, עם זאת קיימת בעייה. המלבין העיקרי של קטאר במונדיאל, היה לא אחר מאשר רונן אברהם ברזובסקי-בר שקיבל אלפי דולרים משליט קטאר – כרטיס לחצי הגמר, לכן על ברזובסקי-בר להתפטר ולהיחקר גם הוא.

לקראת הפסח
נתניהו הוא המכבס והמלבין האוניברסאלי
במקום להשתמש בסנו, חיים וישניה-רמון מציע להשתמש במכבס ובמלבין אחר:
"לאחרונה," כותב וישניה-רמון, "הפציע דובר בולט חדש במחאה נגד הממשלה, מנהיג ראוי, ממשיכו הרוחני של מרטין לותר קינג, סמל ומופת למאבק למען דמוקרטיה, זכויות אדם, שלטון החוק וטוהר המידות – המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך.
אז זהו שלא.
יש מעט מאוד אנשים, שפגעו בזכויות אדם, במשטר הדמוקרטי ובשלטון החוק בישראל יותר מאשר אלשיך. כמפכ"ל, הוא פעל באופן עקבי לפרק את מח"ש ובסופו של דבר הצליח בכך. הוא זה אחראי להפעלת רוגלת פגסוס במשטרה, ואחרי שהפרשה נחשפה, ונודע שהמשטרה עשתה שימוש לא חוקי ברוגלה, הוא עוד העז לומר כי "אין פגסוס למשטרת ישראל". הוא זה שאמר לחוקרים בתיקי נתניהו "תתפרעו, יש לכם את הגב שלי" ובכך נתן להם לגיטימציה לפעול ברשלנות ואף לבצע עבירות פליליות ברורות במהלך החקירות. הוא היה מעורב באופן אישי במשא ומתן עם חברת "המימד החמישי" והעניק לה פטור ממכרז לעסקה של 50 מיליון שקל בלי שהיתה לו סמכות לכך.
ראשי המחאה ואנשי התקשורת מכירים את כל מה שפורסם על מעלליו של אלשיך, ובכל זאת מזמינים אותו, כי יש לו את התכונה נפלאה שהוא הבין כבר בתחילת כהונתו כמפכ"ל – אם אתה נגד ביבי הכול יסולח לך. הרי בתחילת דרכו בתפקיד הוא תואר בתקשורת כאיום על הדמוקרטיה, וכמפכ"ל כושל ומושחת. אבל אז הוא החל לצאת נגד נתניהו, ואז הוא הפך לאביר איכות השלטון מבחינת הרל"ביסטים, וכך עד עתה.
הדבר הזה מוכיח כאלף עדים, שכל תנועת המחאה היא חסרת כל ערכים, חסרת כל תוכן, כל כולה רק-לא-ביבי. גם אדם נאלח ופושע כמו אלשיך, כל חטאיו כשלג ילבינו, אם הוא נגד ביבי. ואם יש ברצונכם לדעת המחאה לא מסוגלת להוציא המונים לרחוב למרות שהמציאות כל כך קשה וממשלה כל כך כושלת, הביטו באלשיך ותבינו בעצמכם.
https://x.com/ramonhaim/status/1903919978040218067?t=SBqb0zwWluTVoQw4UGxDcA&s=03
חיים וישניה-רמון ממשיך:
במשך שנים רבות, אביגדור ליברמן היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני תומכי מחנה המרכז-שמאל. הם שרו לו בהפגנות "ליברמן ליברמן, גם פשיסט וגם גזען," קראו לו "הפוליטיקאי המושחת ביותר," התמוגגו מנחת כשארץ נהדרת היו מציגים אותו כדיקטטור, וראו בו אדם מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.
אך מאז התחולל מהפך דרמטי!
אחרי שליברמן הצטרף לגוש רק-לא-ביבי, ובייחוד מאז שבזכותו (ובזכות בנט) הצליח המרכז-שמאל להפיל סופסוף את נתניהו ולהקים ממשלה, חל שינוי של 180 מעלות ביחס כלפיו. כידוע, התנגדות לביבי היא האקונומיקה המושלמת – אין דבר שהיא לא מסוגלת להלבין.
כיום, רבים במחנה המרכז-שמאל מהללים את ליברמן בתור ליברל ופרגמטיסט וכל "השחיתות" שלו כאילו התפוגגה כלא היתה. גם העמדות הימניות הקיצוניות שלו ויחסו העויין לערביי ישראל עברו הלבנה אגרסיבית בקרב אנשי מרכז-שמאל. הם "שכחו" שליברמן קרא באופן עקבי לשלול אזרחות מערביי ישראל ושאפילו עכשיו הוא מדבר על שלילת הזכות לבחור ולהיבחר מערבים שלא משרתים בצבא. אבל לאנשי מרכז-שמאל שמאשימים את ביבי שהוא מתכוון לשלול את זכות הבחירה מערביי ישראל, אין שום בעיה עם ליברמן שאומר זאת מפורשות – כי הוא נגד ביבי.
הוא הדבר בתמיכה הנרחבת שנפתלי בנט זוכה לה בקרב בוחרי מרכז-שמאל. מחנה המרכז-שמאל כבר לא מדבר על כך שבנט הוא איש ימין קיצוני ומתעלם מכך שהוא נוכל פוליטי – הכול בשם המטרה הקדושה של הפלת נתניהו. ליברמן מקבל את אותו יחס בשל אותה סיבה בדיוק, אבל הבעייה היא לא בנט או ליברמן שמחפשים אחר תמיכת הבוחר. הבעייה היא שבוחרי המרכז-שמאל מוכנים לתמוך בפוליטיקאים שרחוקים מעמדתם האידיאולוגית כמרחק מזרח ממערב רק משום שהם נגד ביבי, ונכונים לזנוח כל עיקרון מוסרי ולהכשיר כל מעשה נבלה עבור הסיכוי הקלוש שזה יביא להפלתו של נתניהו.
https://x.com/ramonhaim/status/1903072850904297779?t=cb3AnYuJ4Q97-fWhz4hvrQ&s=03
הנה כי כן ביבי הוא המלבין והמכבס הטוב ביותר, עשה כל חטא אפשרי, אמור שאתה רל"ב, ומיד תצא צח כשלג.

כריתת איברים
רבנית מפלגת "יש עתיד", ח"כ מירב אל-איובי-בן ארי, טענה שהדתיים לא מקיימים את ההלכה כי בתורה יש כריתת איברים, וציטטה את 'עין תחת עין, שן תחת שן.'
ח"כ מיכאל משה מלכיאלי, השר לשירותי דת וחבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס (עבר מיספר מבחנים ברבנות הראשית, אבל לא הוסמך לרב). שלל לחלוטין את דבריה: "אין בהלכה, לא היה ולא נברא."
https://rotter.net/forum/scoops1/892744.shtml
שניהם כנראה לא גדולים בתורה. נכון ש"עין תחת עין" נתפס כעיקרון משפטי תיאורטי של דיני נזיקין ונקבע שזה ממון, לפצות כמידת הנזק, אבל יש בתורה מצוות כריתה אחרת בעייתית שאיננה עקרון משפטי:
"כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃ וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ (דברים כ"ח י')
רש"י מסביר: ""וקצותה את כפה" –ממון דמי בשתו הכל לפי המבייש והמתבייש או אינו אלא ידה ממש נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל י"ט) לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון."
https://he.m.wikisource.org/wiki/רש"י_על_דברים_כה
כלומר גם כאן למרות שזו מצוות כריתה ממשית מפרשים זאת בקושי כממון.
ועל זה אמרו בהלכות "גוברין יהודאין", שמזל הוא שהתורה אסרה על מגע כף יד אישה במבושי גבר, אבל לא אסרה על מגע אישה באיבר אחר שלה בו, ר"ל, וד"ל.
בכל מקרה לידיעת מירב אל-איובי-בן ארי, סאלח א-דין אל-איובי שנלחם בריצ'רד לב ארי כן כרת איברים. ע"פ האיסלם דינו של גנב או גנבת הוא כריתת יד (קוראן סורה 5 פסוק 38), במקרים חמורים גם כריתת רגליו. במקרים של גנבת עבד או עובד מאדונו, מעבר לכריתת ידיו ורגליו לעיתים חוקי השריעה אף מתירים סירוס.

מרכבות פלישתים
כשעלתה בעיית העפיפונים מעזה כתבתי כך: הפתרון הטקטי לטרור העפיפונים והבלונים הוא – מבצע מרכבות פלישתים. צודקים אלו המתנגדים להילחם בטרור העפיפונים והבלונים ע"י חיסול הילדים המעיפים אותם. התועלת תצא בהפסד מדיני ולוואי וניתן היה להפריד את הילדים משולחיהם המבוגרים. כל הרג של ילד יכול להצית את הגיזרה כולה ואת העולם כולו.
הדרך היעילה ביותר לפגוע במחבלי החמאס מבלי להביא למלחמה ומבלי להיפגע תדמיתית ע"י שונאי ישראל היא פתיחה במבצע "מרכבות פלישתים" – על כל עפיפון תבערה או בלון הנשלח לישראל תחסל ישראל מן האוויר רכב פלישתי של אנשי החמאס.
תוך זמן קצר כשיישארו אנשי החמס ותומכיהם ללא כלי רכב, הם יבינו שעליהם לחדול מטרור העפיפונים והבלונים.
פתרון פשוט ונעדר סיכונים.
("חדשות בן עזר", 1355, יוני 2018, בגיליון לא כתוב תאריך).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01355.php
בסיכום מבצע "שומר חומות" כתבתי כך: "צה"ל נכשל בחיסול מקורות הירי ובמניעת שיגור הרקטות לרחבי ישראל. (הכישלון אינו רק טקטי, כתוצאה מקשיים במציאות פירי השיגור, אלא אסטרטגי באי אימוץ דוקטרינת דוריאל על החרבת כל אזור ממנו נורית אש לכיוון ישראל, לא ברור למשל גם למה לא חוסלו כל "מרכבות פלישתים" כלומר כל כלי הרכב ברצועה, כולל הבאגרים שהיו שוללים כל יכולת שינוע ברצועה).
ישראל נכשלה בחיסול אמצעי המלחמה ויכולת הלחימה של החמאס והג'יהאד כך שהמערכה עשויה להתחדש בכל עת. והסכם הפסקת האש נראה שברירי ולא יציב.
("חדשות בן עזר", 1647 24.5.21).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01647.php
והנה אמנם מאוחר, אבל לבסוף אימצה ישראל את דוקטרינת דוריאל, ואת מבצע "מרכבות פלישתים".
מתקפת הטנדרים: הטויוטות של הנוח'בות הותקפו, בהלה בעזה.
חיל האוויר תקף ברחבי רצועת עזה יותר ממאה טנדרים של ארגון הטרור. ה"טויוטות", רכבי השטח הלבנים מסוג טנדר, הפכו לאחד מסמלי המחדל והטבח של 7 באוקטובר, שאיתם פלשו מחבלי הנוח'בה של חמאס מהרצועה לעוטף עזה. לאחרונה, התגאו המחבלים בטנדרים ששרדו את המלחמה, והציגו אותם לראווה בטקסי השחרור הבזויים של החטופים הישראלים המוחזקים בשבי בעזה. כעת, נראה שאותם טנדרים עלו מחדש על הכוונת של צה"ל.
ברשתות החברתיות עלו בשפה הערבית תיעודים מכמה זירות ברצועת עזה, שבהן הותקפו אותם רכבי מחבלים, כדי למנוע כל ניסיון לפשיטה או מתקפה נוספת באמצעותם משטח הרצועה. במהלך התקיפות, הוזהרו העזתים, על ידי חמאס, שלא להתקרב לאותם רכבים.
https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-63c1bd02928c591026.htm
זו הדרך!

בשורה טובה
יו"ר מפלגת נעם סגן השר לכלום אביגדור פישהיימר-מעוז, הגיש את התפטרותו. במכתב ששלח לראש הממשלה בנימין מילקובסקי-נתניהו, הסביר פישהיימר-מעוז כי הסיבה להתפטרותו נעוצה בכך שלא קיבל את הכלים להיאבק ב"דיפ-סטייט במשרד החינוך", כלשונו.
"חשפתי בפניך את עומק ההתפשטות של הדיפ-סטייט – שלטון הפקידים – אשר השתלט על משרד החינוך ועל משרד המשפטים," כתב מעוז לראש הממשלה. "קרנות זרות ומדינות בשיתוף פעולה עם פקידים בכירים במשרד החינוך ובמשרד המשפטים מחדירים תפיסת עולם 'פרוגרסיבית', אנטי-יהודית ואנטי-לאומית במערכת החינוך ובמערכת המשפט בישראל."
https://www.mako.co.il/news-politics/2025_q1/Article-c08346901a8c591027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
טוב למדינה ולאנושות כולה שגזען מיזוגן, והומופוב כאביגדור פישהיימר-מעוז אינו בממשלה.

לא עלילת דם
"עלילת דם" כינו רבים את דברי ראש הממשלה שראש השב"כ ידע שעות קודם על הכוונה של חמאס לבצע את הטבח ולא עשה דבר. "הוא מאשים אותו בבגידה ושיתוף פעולה עם חמאס," הם זעקו. מוזר הרי זו עובדה. זה הרי בדיוק מה שאמר רונן ברזובסקי-בר בדיווחו.
דומה גם שמשנת 1951, שעל רקע חששו של ראש שירות הביטחון, איסר הלפרין-הראל, מפני ניסיון של מפ"ם לתפוס את השלטון בכוח, והושתל מיקרופון במשרדו של מאיר ולד-יערי – לא היה מקרה של פיקוח השב"כ על אני איתמר חאנן-בן-גביר.
חיים וישניה-רמון: בעקבות הוויכוח הסוער אודות הפסקת כהונתו של רונן בר בראשות השב"כ נזכרתי שהייתי שותף לדיונים בוועדה של הכנסת שעסקה בחקיקת חוק השב"כ. פשפשתי בפרוטוקולים של הכנסת ולא האמנתי למראה עיניי – מני מזוז, אז המשנה ליועמ"ש ולימים היועמ"ש בעצמו ושופט בבית המשפט העליון, מסביר באופן חד וברור כיצד משרד המשפטים שסייע בהכנת החוק, מציע לכתוב ביחס לסיום כהונתו של ראש השב"כ "רק הוראה כללית, שהממשלה – לא ראש הממשלה – רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום כהונתו. בלי להיכנס לעילות, אם זה מסיבה א', ב' או ג'."
בסופו של דבר, כך אכן נקבע בסעיף 3(ג) בחוק: "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו."
אני הייתי אז חבר בוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה, חוק ומשפט שהוקמה לעניין חוק השב"כ, שנידון בין 1998 ל-2002.
במהלך הדיונים, מני מזוז המליץ לנו חברי הכנסת שלא לקבוע בחוק עילות מוגדרות לסיום כהונתו של ראש השב"כ, משום שהעיקרון המנחה שיש לקבוע בחוק הוא שראש שירות לא יכול לכהן אם אין לו את אמון הממשלה. כל חברי הוועדה קיבלו את עמדתו, וכך נקבע בחוק.
כאשר יועמ"ש השב"כ טען שאין צורך לקבוע בחקיקה את סמכות הממשלה להדיח את ראש השב"כ לפני תום כהונתו משום שלפי "כללי פרשנות מקובלים הגוף הממנה הוא הגוף שיכול לפטר," המשנה ליועמ"ש מזוז לא היה מוכן לשמוע על כך וענה לו: "חייבים לכתוב במפורש."
בישיבה מוקדמת יותר של הוועדה, מזוז היה נחרץ עוד יותר: "הנחת המוצא היא שראש שירות, כמו מיספר תפקידים נוספים, לא יכול לכהן אם הוא לא נהנה מאמון הממשלה."
מזוז אף הגדיל וציין כי בסמכות הממשלה לפטר ראש שב"כ אפילו באופן חפוז: "הממשלה היא הממנה לפי הצעת ראש הממשלה, אז גם הפסקת הכהונה תהיה לפי הצעת ראש הממשלה. אם זה עניין חיוני יכול ראש הממשלה לכנס ישיבה דחופה, אפילו במשאל טלפוני."
לפיכך, בדיון הקרוב בבג"ץ על פיטורי ראש השב"כ אני ממליץ לממשלה לקחת את עו"ד מני מזוז לייצג אותה, כדי שיסביר לחבריו בבית המשפט העליון לא רק מדוע הממשלה יכולה להדיח ראש שב"כ מהיום להיום, בלי לציין שום עילה, אלא שבמדינה דמוקרטית שבה השלטון האזרחי הוא השולט על ארגוני הביון, לא ניתן לכפות על ממשלה נבחרת ראש שירות ביטחון פנים שהיא אינה רוחשת לו אמון.
https://x.com/ramonhaim/status/1903542916334727362?t=9h2CPGne_xJ1_zJvci-A0A&s=03
הבעייה היא שהיום היה ודאי מנחם מזוז נותן חוות דעת הפוכה לגמרי. הרי הכול תלוי באינטרסים הפוליטיים.

שיעור קצר בהיסטוריה מיהו דיקטטור?
פיליסטינים רבים בתנועה הפרוטסטנטית נהנים לכנות את נתניהו דיקטטור, ובה בעת להתריע מפני הליכה לדיקטטורה. אז מיהו דיקטטור?
רומא נוסדה לפי המסורת ע"י רומולוס כמונרכיה. המלך האחרון טרקויניוס סופרבוס סולק ובמקומו נוסד משטר הרפובליקה. במקום המלך בראש הרשות המבצעת עמדו שני קונסולים. שנבחרו לשנה. בזמן מלחמה אחד מהם קיבל את התואר דיקטטור ותפקידו היה רק לנהל את המלחמה לחצי שנה בלבד. הדיקטטור ברומא לא הריבון. הסנט, וכן הטריבון שהגן על הפלבאים לא היו כפופים לו. כל החלטה של הקונסול או הדיקטטור שהטריבון היה אומר: "אני אוסר" (veto) לא היתה מתקבלת.
המונח המודרני שונה לחלוטין הדיקטטור הוא הריבון קובע החוק ושולט מכוחו. (בן גוריון העדיף את המילה רודן במיוחד כשדיבר על הרודן המצרי נאצר).
הדיקטטור הראשון:
לוקיוס קורנליוס סולה פליקס (138-78 לפנה"ס) היה מדינאי ומצביא רומאי בתקופת הרפובליקה הרומית, והדיקטטור הראשון לכל חייו בתולדות הרפובליקה הרומית. סולה היה אחראי ישיר למלחמת האזרחים הרומית, ומילא תפקיד מרכזי בהתפוררות המשטר הרפובליקני.
עם התמנותו לתפקיד הדיקטטור הצהיר סולה שכל מתנגדיו דינם מוות ורכושם יוחרם. שמות אנשים אלה פורסמו על ידי סולה ותומכיו מדי יום ברשימות נידונים בפומבי ("הפרוסקריפציות"), הרכוש שהוחרם מהנרצחים חולק בין אוצר המדינה, סולה, ידידיו ומקורביו.
בשנת 80 לפנה"ס פרש סולה מרצונו החופשי מהדיקטטורה ומהחיים המדיניים והחזיר את השלטון לידי שני קונסולים נבחרים חדשים. בכך פעל למעשה בהתאם למסורת הרומאית שמכתיבה כי על הדיקטטור להתפטר בסיום תפקידו – ההבדל היחיד היה שסולה נזקק ליותר משישה חודשים כדי להשלים את מלאכתו.
סולה פרש לאחוזתו הכפרית עם אשתו הצעירה ואלריה ומאהבו מטרוביס שהיה שחקן מפורסם ברומא תחת חסותו. מת בביתו, בשנת 78 לפנה"ס והוא כבן שישים. תופעה נדירה בהיסטוריה שדיקטטור מוותר על שלטונו.
הקיסרות:
יוליוס קיסר חצה עם צבאו את הרוביקון, כבש את רומא ולקח בידיו את כל סמכויות השלטון: קונסול, דיקטטור, טריבון, יושב ראש הסנט, ופונטיפקס מקסימוס, (כהן עליון. מאוחר יותר התואר של האפיפיור) ואז הפך שליט יחיד. פורמלית זו עדיין היתה רפובליקה. מעשית דיקטטורה. כשיוליוס קיסר נרצח עלה לשלטון אחיינו גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס שנודע בשם אוגוסטוס. והרומאים לא קראו לו דיקטטור, אלא "קיסר". ולמשטר החדש "קיסרות".
כדי שביבי יהיה, בדומה ליוליוס – דיקטטור במובן "קיסר" הוא חייב להיות ראש הממשלה, מפקד הצבא, יושב ראש הכנסת, ראש ההסתדרות, והרב הראשי. ברור שאינו כזה.
הפיליסטינים מבין הפרוטסטנטים ימשיכו כמובן לכנותו דיקטטור.

"הפרוסקריפציות"
נחזור רגע לסולה. ולשיטת הפרוסקריפציות".
https://en.wikipedia.org/wiki/Sulla's_proscription
לפי החמאס והג'יהאד כל היהודים נידונים למוות כלומר כלולים ברשימת הפרוסקריפציות שלהם. לכן, יש אולי לערוך רשימת פרוסקריפציות מיוחדת של יהודים האומרים בריש גלי: "הנה נלך כצאן לטבח" ולהודיע כי עקב זאת הם לא יזכו להגנת כוחות הביטחון הישראליים, הם הרי הכריזו כבר את רצונם ללכת כצאן לטבח.

דובר צה''ל הפורש דניאל הגרי
מפיץ בצה''ל מאמר הקורא לסרבנות מילואים.
תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל שאמור לפרוש השבוע ביום חמישי מפיץ לקציני צה"ל מאמר של פעילי הסרבנות אסף אגמון ואורי ערד בעיתון "הארץ", במסגרת "לקט צה"ל" של ידיעות תקשורת בנושא צה"ל. המאמר קובל על "הרג עשרות אלפי בלתי מעורבים בעזה" וקורא "להפסיק התנדבות למילואים" ב"מלחמה בלתי לגיטימית".
בארגון תורת לחימה פנו הבוקר לשר הביטחון ישראל כ"ץ ולראש הממשלה בנימין נתניהו בדרישה לא לחכות ליום חמישי, אלא להדיח מיידית את דניאל הגרי מתפקידו בצה"ל ולהורות לרמטכ"ל אייל זמיר להעמידו למשפט צבאי ולהענישו.
כזכור, בתקופת שר הביטחון לשעבר גלנט, הגרי גיבה את ארגון הסרבנים "אחים לנשק" והוציא הודעות גינוי מטעם צה"ל נגד מי שמחה נגדם.
https://rotter.net/forum/scoops1/892803.shtml
נראה שהפעם קפצו גבוה מדי. אגמון וערד אכן מטיפים לסרבנות (מה שהם מכנים אי התנדבות) אבל הגרי רק הפיץ את המאמר בצה"ל. אין זה אומר שהוא תומך בסרבנות. נדע בוודאות רק כשהוא ישתחרר מהצבא.

מרד מיסים
אהוד ברוג-ברק מראשי התנועה הפרוטסטנטית קורא זה זמן רב ל"מרי אזרחי". שלא במפתיע הוא עצמו אינו פותח במרי, ובאי תשלום מיסים, אלא רק קורא לאחרים לעשות זאת.
גם היורשת העשירה, ג'ודי מוזס-ניר-שלום-רוטנברג, לפני שירדה לאמריקה, הצהירה כי בתגובה למה שקורה בארץ "אני קוראת לכל מי שיכול ומוכן, להפסיק לשלם מיסים."
https://twitter.com/JudyMozes/status/1276772673822097410
קראה לאחרים ולא לעצמה. (מן הסתם באמריקה היא כן משלמת).
והנה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית וֶרְבָּה-ביניש אומרת לעמליה דואק: "לא פוסלת מרד מיסים. חייבים לתת מיסים לדבר הזה? אני בהחלט מתלבטת.״
https://rotter.net/forum/scoops1/892515.shtml
נו, נראה אותה את וֶרְבָּה-בייניש לא משלמת מיסים.

דרור משעני: נהיה הומניים, נלך כצאן לטבח!
מדינה שעשתה דה-הומניזציה למיליונים בעזה תעשה אותה דה-הומניזציה לאזרחיה.
חיינו כאן תלויים בכך שנפסיק להרוג פלסטינים. שנפסיק להפציץ אותם מהאוויר ומהים, במטוסים ובטילים, ובעיקר באדישות הולכת וגוברת למיספר הנהרגים, לזהותם, לגילם או למידת חפותם. אם לא נפסיק להרוג, גם חיי ילדינו כאן יהיו בסכנה. רבים מהם ישלמו בחייהם על תאוות הנקם, שלא יודעת שובע ולא יודעת מעצור, גם שנה וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר.
אפשר עדיין להתחרט – ולחזור בנו. לנסות לשים סוף לבולמוס הנקם ששטף את ישראל, גם אם זה יקרה באיחור רב. לצאת להפגין – אבל הפעם לא רק למען שחרור החטופים או בתביעה להפיל את ממשלת הנקמה והאלימות המשתוללת, אלא פשוט כי אסור להמשיך לטבוח בפלסטינים. אם נצא להפגין בשם התביעה הזאת – פשוט להפסיק את ההרג בעזה, קודם כל – ייתכן שנצליח להציל את חיי החטופים ולהחזיר אותם הביתה, ואולי גם את מעט התקווה שנותרה, שהמדינה שאנחנו חיים בה לא תהיה משטר ששפתו היחידה היא האלימות ושלא מכיר בקיום של בני אדם, רק במטרות."
(דרור משעני, "מדינה שעשתה דה-הומניזציה למיליונים בעזה תעשה אותה דה-הומניזציה לאזרחיה", "אל-ארצ'", 23.3.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-23/ty-article-opinion/.premium/00000195-beb5-d093-afd7-bebd3d8a0000
אין ספק דרור משעני הוא הומניסט גדול. קולוסלי, ומתנשא עלינו. מה פתאום להמשיך להילחם בחמאס, הלא מוסרי הוא הציל אותו ולשקם את שלטונו בעזה. כך נהיה מוסריים יותר בעיני העולם ונוכל למכור ספרים. מוטב שיסביר איך ניתן לחסל מחבלים המשתמשים באזרחים כמגינים אנושיים. האם יש לו פטנט לכך? אדרבא שיסביר. אי אפשר לחיות בשקט עם הילדים כשאין רקטות מתפוצצות ובד בבד לקרוא לא לחסלן. שיאמר לנו משעני מה הוא בוחר מבחינה מוסרית, להתגונן או ללכת עם ילדיו כצאן לטבח?

[אהוד: אני מתחיל להבין מדוע הוא סופר מתוקשר כל כך].

"הארץ" בדויטשלנד
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מעודדים בעיתונם את היורדים בכלל ואת היורדים לגרמניה בפרט.
והנה אסף רונאל, עיתונאי "הארץ" לשעבר, שבמבצע "שומר החומות" עזב את העיתון לאחר 15 שנות עבודה במערכת, לטענתו במחאה על סיקור מוטה של הארץ לטובת היהודים בנושא ההתפרעויות – וירד לדויטשלנד לברלין בירת הרייך, איים ברמיזה כלפי חשבון אחר בX של חייל במילואים כי יפעל לסבך אותו בחו"ל בשל שירותו הצבאי בשל חלקו ב''רצח העם בעזה.''
החייל במילואים, אשר טוען כי כלל לא שירת בעזה ושתמיד פעל בהתאם לחוק ושמר על טוהר הנשק, הגיב לידיעה בערוץ 12 על נתניהו ונושא פיטורי ראש השב"כ, ושאל "שאמשיך לבוא למילואים תחת ראש ממשלה שעובר על החוק?" ורונאל בתגובה שאל אותו "יכול לשתף מה עשית במילואים עד היום במסגרת רצח העם בעזה? חבר בהאג שואל."
בהמשך, ציין רונאל כי "מה שרלוונטי זה ששיתפת פה שהיית חייל מילואים ברצח העם בעזה ויש כאן מספיק פרטים אישיים כדי לזהות אותך. כל השאר זה רק בונוס," ואיחל "תהנה בנופש בנוף הגליל."
https://rotter.net/forum/scoops1/892348.shtml
הנחמה היחידה היא שעוד מעט, עם כניסת גרמניה למלחמה באוקראינה, יגוייס רונאל כפולקיסט גרמני לוורמאכט, וישתתף במלחמה. מבחינת אופיו והאידיאולוגיה שלו הוא מן הסתם יצטרף ליחידות הפוליטיות שלו...
נעמן כהן

אהוד: שר החינוך צודק במאה אחוז. האישה הלא-חכמה הזו אווה אילוז אפילו אינה מכירה היטב את תולדות מדינת ישראל והיא כותבת שטויות בנושא, כמו ראיית אנשי העלייה הראשונה כ"קולוניאליסטים", חלק מתופעת הקולוניאליזם העולמי – זאת מפני שהמושבות הראשונות בארץ-ישראל כונו בלועזית "קולוניות".
ספק רב גם אם היא בקיאה בעברית, ואם איני טועה, מאמריה היומרניים והמשעממים המתפרסמים אצל פטרוניה ושותפיה לדיעות ב"הארץ" – מתורגמים לעברית.
בושה.
אם בלחץ הבג"צ אילוז שונאת ישראל תקבל את פרס ישראל, זכייתה עלולה לזהם אותו ולהפוך אותו לחסר ערך למקבליו בשנים הבאות!
בושה למי שילחץ את ידה של שונאת ישראל זו בטקס הענקת פרס ישראל, אם אכן תקבלו.

* דבר המרגלת נגד צה"ל ענת קם, המצדיקה את פנייתה של אילוז לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג: "אווה אילוז, אל תילחמי על פרס ישראל. הוא מזוהם מפוליטיזציה." ["הארץ" באינטרנט, 26.3].

* אהוד: פתגם ערבי ששמעו אבות-אבותיי בפתח-תקווה משכניהם לפני 147 שנים: "דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּכַּנִי וַאִישְׁתַכַּא" – היכני ובכה השיגני ויתלונן.

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, הנה אבסורד! אחד מתוך נחשול האבסורד וטמטום שפוקד את מדינת ישראל. אורי הייטנר, ששנאתו לביבי נתניהו מטיפה ארס מכל פתח בגופו, מה שמציב  אותו בניגוד עניינים ועל כן מנוע  מלחרוץ מילת ביקורת אחת על נתניהו. בגדול הייתי אומרת שכל שונאי נתניהו  מצויים בניגוד עניינים. מה? רק ביבי מצויי בניגוד עניינים עם רונן בר?
אגב גם לא ברור לי למה על רונן בר להישאר בתפקידו כחוקר בלבדי את פרשת קטארגייט? האם ראש שב"כ אחר שימונה במקומו לא יהיה רשאי לחקור את הפרשה? למה??
למה שנאמין  למסקנות רונן בר בחקירת פרשת קטארגייט לאחר שכבר פישל קולוסאלית והמיט אסון על מדינת ישראל ב-7.10 [ובאמת, אורי הייטנר, לא תעזור הפירמידה ששירטטת כדי לטפול על ביבי שנוא נפשך את האשמה האבסולוטית למחדל. ביבי איננו שליט אבסולוטי ועל הכפופים לו לעשות את תפקידם על הצד הטוב ביותר!]
ולמה שלא נאמין  לראש שב"כ אחר שימונה ע"י ראש הממשלה – שיחקור את הפרשה ביושר?

 * משה גרנות: אהוד היקר, הדיון בהתאבדות בכתביו של חתן פרס נובל אלבר קאמי, והתאבדותו של חתן פרס נובל אחר – דניאל כהנמן – כתוב בצורה מרתקת. בבקשה, תחמיא לנעמן כהן.

* אהוד: המערכה הרעילה שנפתחה בתקשורת הרק-לא-ביבית נגד הפרשן יעקב ברדוגו במטרה לטנף אותו ולנסות להרוס אותו כמו שמנסים להרוס את נתניהו – מוכיחה שקיים כנראה חשש גדול מפני השפעת פרשנותו הנבונה בערוץ 14 על הציבור הישראלי, פרשנות שחושפת את ערוותם של כלי תקשורת אחרים, פרשנות שאינה ניזונה משנאת ביבי, פרשנות שמספרת לציבור דברים כהווייתם.