המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", ארך 9 שנים, מ-1991 עד 2000. באותן שנים פעלו בישראל חמש ממשלות, שניהלו מו"מ עם סוריה. ארבעה מראשי הממשלות הסכימו לירידה ישראלית מהגולן.
ועד יישובי הגולן, שהוקם לראשונה זמן קצר אחרי תחילת ההתיישבות בגולן ופעילותו פסקה לאחר חוק הגולן והקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, חידש את פעילותו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), כאשר ארה"ב הכריזה על "סדר חדש במזה"ת" והבנו שנוצרה סכנה לקיום מפעל ההתיישבות בגולן. ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר, שהלך לוועידת השלום במדריד, שבעקבותיה נפתח מו"מ בילטרלי עם כל אחת משכנותינו ובהן סוריה. שמיר דגל בחזון של "שלום תמורת שלום" ובשום אופן לא היה מוכן לדון על הגולן. בבחירות 1992 ניצח רבין, ואף שעד הבחירות נשא את דגל השמירה על הגולן, מיד אחרי הבחירות החל במו"מ עם סוריה על נסיגה. תחילה הוא דיבר על "נסיגה בגולן, לא מהגולן," אך עמדתו נשחקה בהדרגה, עד נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי ולבסוף אף לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 בתנאים מסוימים. את נכונותו זו הפקיד כ"פיקדון" בידי מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר, אחרי שהלה התחייב בפניו שלא יציג זאת לסורים. הוא הבטיח לכריסטופר, שאם סוריה תהיה מוכנה לקבל את דרישותיו בנושא עומק השלום (נורמליזציה), הסדר הביטחון והמים, הוא יהיה מוכן לנסיגה מלאה.
כריסטופר מעל באמונו ומסר את הדברים לחאפז אסד. אסד לא היה מוכן להתקרב אפילו לאף אחת משלוש דרישותיו של רבין, אך עצם נכונותו לנסיגה מלאה היתה החל באותו רגע לעובדה המשמעותית ביותר במו"מ. מתן הפיקדון היה סוד שבו שיתף רבין רק קומץ מהקרובים לו. את ממלא מקומו ושר החוץ שמעון פרס הוא מידר לחלוטין מכל נגיעה במו"מ עם סוריה. לאחר הרצח, הנשיא קלינטון שהגיע לישראל להשתתף בהלווייתו של רבין, דיווח לראשונה לפרס, ראש הממשלה בפועל, על הפיקדון. פרס נדהם, אך על המקום, בלי שנייה של הרהור, הודיע לקלינטון שהוא מוכן לכך. הוא פתח במו"מ עם סוריה, שזו היתה נקודת הפתיחה שלו, אך הסורים פוצצו את המו"מ כתגובה על מבצע "ענבי זעם" בלבנון. נתניהו, שגבר על פרס בבחירות, הפסיק את המו"מ הגלוי, אך ניהל מו"מ חשאי עם אסד, בתיווכו של המיליארדר רון לאודר, מאחורי גבה של ממשלתו, ואף הוא הסכים לנסיגה מלאה מכל הגולן. אהוד ברק, שגבר על נתניהו בבחירות 1999, אימץ את הנסיגה מהגולן כמטרתו המרכזית והסתער עליה כמו טיל מונחה מכוון, והיה קרוב יותר מכל ראש ממשלה אחר להסכם על נסיגה מהגולן.
לאורך כל השנים האלה, ניהלנו את המאבק על הגולן. היתה לי הזכות הגדולה להיות בין מוביליו ולשרת כדובר ועד יישובי הגולן. היה זה מופת של מאבק, שבו קומץ אנשים, באזור דל אוכלוסין, שכל תושביו הם הרבה פחות ממנדט אחד לכנסת, בקצה הפריפריה של הפריפריה הצפון מזרחית הרחוקה של המדינה, הצליח לעורר עם שלם, ממטולה עד אילת, למאבק עממי אדיר נגד הנסיגה. והכל, במאבק דמוקרטי וממלכתי למופת, חף מהפרת חוק, משיבוש החיים והסדר הציבורי, חף מאלימות ומאיומים באלימות וכמובן ללא שמץ של איום בסרבנות.
במאבק הזה על למעלה ממיליון מכוניות הודבקו סטיקרים "העם עם הגולן" וכל מי שנסע בכל כביש בארץ, לאן שהפנה את ראשו ראה את הסטיקר. על רבבות בתים בערים הגדולות נתלו שלטי "העם עם הגולן" וכך גם על באלות של כותנה ועגלות חקלאיות בשטחים חקלאיים רבים, מן הגליל והגולן ועד הנגב והערבה. מדי יום חמישי בערב, בכל צומת ובכל פינת רחוב ברחבי הארץ עמדו פעילים במטות הערים עם כרזות נגד נסיגה מהגולן. רבע מיליון איש פקדו את אתר גמלא ב-19 ימי שביתת הרעב נגד הנסיגה ומאות אלפים השתתפו ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין בינואר 2000. המאבק כולו סוקר בהרחבה בתקשורת הישראלית והעולמית. הישג גדול של המאבק, היה הכרזתו של רבין שאם יגיע להסכם על נסיגה הוא יביא אותו למשאל עם; התחייבות שחזרו עליה גם יורשיו. ואולי ההישג הגדול ביותר היה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה מלאה מהגולן, עובדה שהרתיעה מאוד את ראשי הממשלה הישראלים ואת חאפז אסד, מפני הצעד האחרון בהסכם.
המו"מ והמאבק הסתיימו ב-26 במרץ 2000, השבוע לפני 25 שנים. בפגישה בין הנשיא קלינטון לנשיא אסד בז'נבה. אסד סירב לפגוש נציג ישראלי, וקלינטון הציג לו את הצעתו הסופית של ברק (שהוצגה כהצעת ארה"ב).
כך מתאר רביב דרוקר בספרו "חרקירי": "ב-12.4.00, קצת יותר משבועיים לאחר כישלון פגישת הפסגה בין ביל קלינטון וחאפז אסד בז'נבה, אירח ברק לארוחת ערב את נשיא סין. הנשיא הסיני התעניין בסיבה לכישלון הערוץ הסורי. ברק לקח מפית ושרטט עליה את קן הגבול בין סוריה לישראל.
"פה ישנה מחלוקת על הרצועה הזאת שרוחבה כעשרה מטרים," הסביר ברק לזמין.
"אתה מתכוון בוודאי 10 ק"מ, עשרת אלפים מטר," תיקן הנשיא הסיני, רגיל לפרופורציות קצת אחרות.
"לא, אני מתכוון לעשרה מטרים," אמר ברק לזמין המופתע.
...הפעם ברק החליט להתעלם מהסקרים. ...החבילה כללה נסיגה ישראלית מכל שטחי רמת הגולן עד לקו גבול שיוגדר כארבעה ביוני 67'. קו הגבול הזה יחפוף בחלקו הצפוני את קו הגבול האמיתי של 4.6.67 (אין הסכמה בין הצדדים איפה הקו הזה עבר אבל ההנחה היא שניתן לשרטט אותו בוועדה משותפת – ר.ד.). החלק הדרומי הוא החלק הבעייתי מאחר וזהו חלקה הצפון מזרחי של הכנרת. ברק שמע שוב ושוב מהסוקרים שלו שהסכם שיכלול נגיעה סורית במים לא יעבור.
...מה שחשוב לברק באמת הוא שישראלים יוכלו לנסוע מסביב לכנרת בלי להיעצר על ידי שוטרים סורים. בתמורה לרצועה הזאת תקבל סוריה פיצוי בדמות השטח של אל-חמה [חמת גדר - א.ה.].
בחישוב טריטוריאלי, סוריה תקבל 105% מהשטח שנכבש ממנה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. זו הסוכרייה הגדולה שבאמצעותה ביקשו ברק וקלינטון לפתות את אסד.
נשיא סוריה אמור לקבל מישראל יותר ממה שקיבלו נשיא מצרים ומלך ירדן. הוא יוכל להסביר לעמו ולעולם הערבי כולו מדוע המתין כל כך הרבה עד שעשה את מה שהם עשו 23 ו-6 שנים, בהתאמה, לפניו.
ברק לא הסתפק בכך. הוא איפשר לסורים גם גישה לכנרת. הריבונות על האגם תהיה ישראלית אבל אזרחי סוריה יוכלו לרחוץ בו, לשוט בו ואפילו לדוג למטרות אישיות. ברק אפילו הסכים שהסורים יקיימו שאיבה קלה ממימי הכנרת לצורכיהם. ברק הולך אולי הכי רחוק שאפשר. רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי. הוא התעקש אומנם על ריבונות ישראלית בכנרת אבל אפשר לסורים לשכשך את רגליהם בכנרת.
הנגיעה הסורית במים עמדה בסתירה, כמובן, להבטחתו הפומבית של ברק אבל ראש הממשלה החליט ללכת על כל הקופה.
ב-26.3.00, יום ראשון, פגש הנשיא קלינטון את נשיא סוריה, חאפז אל אסד. ... קלינטון פתח, 'אני רוצה להציג לך את הגישה שלנו לקו הגבול בין המדינות. לדעתי, הגישה הזאת יכולה להביא להסכם ויש לי יסוד להניח שהיא תזכה להסכמת ראש ממשלת ישראל. קו הגבול בין סוריה לישראל יהיה מבוסס על קו הארבעה ביוני 67'.
אסד התערב: 'אני לא רוצה 'מבוסס'. סוריה דורשת שישראל תיסוג לקו הארבעה ביוני 67'. בלי זה לא יהיה שום דבר.'
קלינטון: 'תן לי להמשיך. הריבונות על אגם הכנרת תהיה ישראלית אבל…'
אסד שוב התערב: 'בשום פנים ואופן. אני עשיתי מנגל בכנרת לפני 67'.'
קלינטון: 'אבל שר החוץ שלך אמר בשפרדסטאון שסוריה מכירה בכך שהריבונות על האגם תהיה ישראלית.'
אסד: 'שר החוץ שלי אמר דבר כזה?' אסד פנה לכיוון א-שרע שהצטנף במקומו. "אתה אמרת דבר כזה?'
משתתפים בפגישה אמרו שא-שרע נראה באותו רגע כמו אדם שכל חייו חולפים לו לנגד עיניו. שר החוץ הסורי לא השיב. למעשה, אסד הוא היחיד ממשלחתו שדיבר, למעט המתורגמנית בות'יינה שעבאן. לשעבאן יש דעה משלה על המו"מ. באחת הפעמים שהיא תרגמה את קלינטון לאסד היא הוסיפה משפט משלה: 'זה לא טיפשי?'
קלינטון המשיך לנסות להציג את ההצעה האמריקנית שתואמה לחלוטין עם ישראל. אסד היה מסויג מכל פרט. פגישת הפסגה ההיסטורית, המכרעת, הפגישה שאמורה היתה לשנות את המציאות של המזרח התיכון לדורות קדימה, הפכה לפארסה מביכה.
אחרי 6 דקות קלינטון הבין שאין טעם להמשיך. מטעמי דיפלומטיה הפגישה נמשכה עוד כ-45 דקות, אבל לכל הנוכחים בחדר ברור שמדובר בפיאסקו. קלינטון ואסד נפרדו בקור מופגן."

ביום קיום הפסגה, כל התקשורת הישראלית והעולמית, וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל וכל הפרשנים המדיניים והביטחוניים היו אחידי דעים – קלינטון לא הולך לפסגה כדי להתבזות. הכול סגור וחתום, ישראל נסוגה מהגולן, הפסגה נועדה לחתוך את הסרט.
בתחושה עגומה ערכנו בשעת המפגש הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בישראל, תחת הכותרת "אל תתערב, חבר" (רמז ל"שלום, חבר" של קלינטון אחרי רצח רבין).
בערב, כשנודעו התוצאות, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של כל אחד מאיתנו מקצה העולם ועד קצהו. אני חשתי כמי שסלע בזלת ענקית נגולה מעל ליבו, לאחר שרבצה עליו 9 שנים. הבנו, שהמאבק בן 9 השנים הסתיים בניצחוננו.
למחרת בבוקר, ישבתי במשרד ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר ל"מעריב". יהודה הראל נכנס למשרד ואמר לי "אני מבין שאתה כותב קורות חיים." כולנו הבנו שפרק חדש החל בחיי ההתיישבות בגולן וגם בחיים האישיים של כל אחד מאתנו, פעילי ועד יישובי הגולן.

2. צרור הערות 26.3.25
* שבירת כללי המשחק – לאורך השנתיים האחרונות, יש לי מחלוקת עמוקה עם חבריי, השותפים למאבק נגד המהפכה המשטרית; הן בתחילת הדרך, כאשר הייתי חלק מהמאבק וכמובן לאחר מכן, כאשר הדרתי ממנו את רגליי.
עיקר המחלוקת מתמקדת בשתי מילים – כללי משחק. אני נגד מאבק לא ממלכתי, לא אחראי, שיש בו הפרת חוק. מה פירוש – "יום שיבוש"? מי שמכם לשבש את החיים במדינה? המודל שלי הוא המאבק על הגולן, שהיה כולו במסגרת כללי הדמוקרטיה. הוא גם היה חכם יותר והצליח.
כאשר אני מדבר על כללי המשחק אין כוונתי לסרבנות דווקא. הסרבנות אינה רק שבירת כללי המשחק, אלא סיכון עצם קיומה של המדינה וסיכון חייו של כל ילד, אישה, איש וזקן במדינת ישראל. ומי שלא הבין זאת לפני 7 באוקטובר, חייב להבין זאת עכשיו. כאשר אני מדבר על כללי המשחק, כוונתי לדברים שהם נשק יום הדין, כמו למשל שביתה כללית. הסרבנות אינה נשק יום הדין. היא בלתי לגיטימית באופן מוחלט. אין יום דין שיכשיר אותה.
אך המחלוקת לא היתה רק על דרכי המאבק, אלא גם על תיאור המהפכה המשטרית ועל תיאור שלטון נתניהו. אף פעם לא קיבלתי את הטענה שהדיקטטורה בדרך וכל ההפחדות הללו. למה? קודם כל, כיוון שבאופן בסיסי, איני נוטה לייחס כוונות רעות לבני הפלוגתא הפוליטיים והאידיאולוגיים שלי. נקודת המוצא שלי, היא שכולם פועלים על פי הבנתם לטובתה של מדינת ישראל, גם אם הם טועים וגם אם דעתי הפוכה משלהם. אולי גם כיוון שאני מזדהה עם חלק ניכר מהביקורת על מערכת המשפט, ולאורך שלושים שנה כתבתי על כך מאות מאמרים. אני בעד רפורמה. אמנם רפורמה אחרת לגמרי מהמהפכה המשטרית, רפורמה קונסטרוקטיבית, רפורמה שנבנית בהידברות ובהסכמה רחבה. אך כפי שחרף ביקורתי אף פעם לא הסכמתי עם התיאורים החולניים על "דיקטטורה של בג"ץ" וכו', כך גם עם הטיעונים על ביבי הדיקטטור. יש מחלוקת על דמות הדמוקרטיה. בעיניי, המהפכה פוגעת בדמוקרטיה, אך גם המצב הנוכחי, שיש בו כוח עודף למערכת המשפט פוגע בדמוקרטיה. יש לעצב מחדש את מערך האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. אגב, הזרוע החלשה ביותר היא הכנסת, שהפכה אסקופה נדרסת של הממשלה. אבל המחלוקת היא בין מי שרוצים דמוקרטיה.
כל זה נכון, כל עוד הממשלה פועלת במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. כאשר הממשלה מורדת במדינת החוק, זה פוטש. כאשר שר המשפטים האנרכיסט מודיע בחוצפה ובחוסר סמכות שאין הוא מכיר בנשיא בית המשפט העליון, שנבחר כדת וכדין ועל פי כללי המשחק והחוק – זו שבירת כללי המשחק. ושיא השיאים – כאשר ראש הממשלה מאיים להפר פסיקת בג"ץ, שאין חוקית ממנה – בניגוד למלל השקרי של תעשיית השקרים וההסתה, זה פוטש. זו שבירת כללי המשחק. אם הוא יממש את האיום הזה – אין כללי משחק. הרי המסר האנרכיסטי שלו לכל אזרח, הוא שעליו להפר פסיקות בית משפט שאינן לרוחו. וכשאין כללי משחק, המאבק נגד הפוטש מקדש אמצעים שאינם מקובלים בדמוקרטיה. לא עריקה מהמלחמה כמובן, שהיא מעשה בגידה, אבל שביתה כללית בלתי מוגבלת של המעסיקים, ההסתדרות, הרשויות המקומיות וכד', למשל, צעדים שבעבר התנגדתי להם בתוקף, תהיה מוצדקת.
במקום שאין בו כללי משחק - יש אנרכיה.

* זאב זאב – שבירת כללי המשחק בידי הממשלה, ובראש ובראשונה הפרת פסיקת בג"ץ, מצדיקה בעיניי צעדים שהתנגדתי להם בתוקף בעבר. אומרים לי חבריי, אנשי המאבק, שאנו במחלוקת עמוקה על אופן המאבק, שהנה, מתברר שהייתי עד כה אידיוט שימושי של נתניהו. הם כל הזמן הזהירו שאין לממשלה הזאת גבולות, שאינה מחויבת לדמוקרטיה וכו' ולכן יש להיאבק נגדה בכל הכלים, והנה, עובדה שהם צדקו.
יכול להיות. אבל אני רואה זאת אחרת. בעיניי, מדובר בתסמונת זאב זאב. מי שכל הזמן אמרו ללא שום ביסוס עובדתי שהדמוקרטיה בסכנה, שביבי דיקטטור וכו' – עכשיו, כאשר האיום אמיתי, כבר לא מתייחסים אליו ברצינות.

* הוא יודע למה – צפיתי בסרטון האימים ששיגר נתניהו במוצ"ש. ראיתי מולי אדם היסטרי, אחוז אימה, בפאניקה, מבוהל, מפוחד. וכנראה יודע למה.
לא צריך להיות מומחה לשפת גוף, כדי להבין שהאיש מעורער. עיניו המבוהלות המתרוצצות אנה ואנה אינן של אדם מיושב בדעתו.
בסערת הנפש שלו, הוא נכשל אפילו במיומנות הגדולה ביותר שלו – היכולת לשקר. הניסיון המאולץ "להוכיח" את הקונספירציה המטורללת שלו, שלפיה פתחו בחקירת קטארגייט כדי למנוע את הפיטורין של בר, כל כך מגוחך, שלצד המבוכה שחשתי כאזרח המדינה, ברמה האנושית חשתי רחמים על האיש האומלל הזה.
מה יש שם, בפרשת קטארגייט, שמוציא אותו מדעתו?

* היעד המודיעיני – היעד המודיעיני של השב"כ, ראש הכנופייה בן גביר, טוען שצריך להכניס את ראש השב"כ לצינוק. חצוף עז מצח ונמוך מצח.
הרי אם ראש הכנופייה יחיה עשר מערכות חיים שלמות, הוא לא יתרום בהם לביטחון המדינה כמו רונן בר בשעה ממוצעת ביום ממוצע. ואם ראש השב"כ יחיה עשר מערכות חיים שלמות, הוא לא יזיק למדינת ישראל כמו ראש הכנופייה בשעה ממוצעת ביום ממוצע.

* חובתו של השב"כ – איני יודע האם אכן השב"כ חוקר את חלחול הרעל הכהניסטי הבלתי חוקי למשטרת ישראל. אם הוא לא עושה כן, אין הוא מבצע את תפקידו, ויש להדיח את רונן בר.
השב"כ הוא הארגון שנועד להגן על המשטר בישראל, ואין הוא יכול להישאר אדיש כשמשטרת ישראל הופכת למיליציה פשיסטית כהניסטית חמושה בפיקודו של ראש הכנופייה.

* המקביל לראש הכנופייה - להעניק לראש הכנופייה את תפקיד השר לביטחון לאומי, זה כמו לתת לעזמי בשארה להיות שר הביטחון.

* לא להסתפק במעצרים – כשראש הכנופייה צווח על המפכ"ל לא להסתפק במעצרים, למה הוא התכוון? להוצאות להורג? לפתיחת אש על מתנגדי המשטר?

* פגיעה בביטחון המדינה – שר ההשתמטות מנסה לעשות לצה"ל מה שראש הכנופייה עשה למשטרה. זו פגיעה קשה בביטחון המדינה.

* הודעות לבייס – שר ההשתמטות, כדרכו הנלוזה, ממשיך לתת לרמטכ"ל הנחיות דרך הודעות לתקשורת, כפי שעשה עם הרצי הלוי. אם זמיר לא יעצור זאת עכשיו, הוא לא יהיה רמטכ"ל, אלא דני לוי של צה"ל.
זמיר העמיד את שר ההשתמטות במקומו, והסביר לו שהוא אינו סמרטוט, הוא לא יקבל הנחיות דרך התקשורת. הרי ההודעות הללו מיועדות לבייס הביביסטי לקראת הפריימריז. טוב שהרמטכ"ל עצמו הוציא את ההבהרה ולא באמצעות דובר צה"ל. אם שר ההשתמטות חשב שמינה חניך תורן, זמיר יגרום לו להתגעגע להרצי הלוי.

* האוטומטים – לאחר מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, הרל"ב האוטומטים תייגו אותו כביביסט, התגוללו בו ופירשו כל החלטה שלו בהתאם לשיוך חסר השחר שלהם. כתבתי אז, שמהר מאוד נתניהו וסנשו פנשה שלו יהפכו אותו לשק חבטות ולאיש ה"דיפ-סטייט" המומצא. זה קרה מהר יותר מכפי שציפיתי. עכשיו הביביסטים האוטומטים יסמנו אותו כאוייב. אולי כיוון שאתמול גונן על ראש השב"כ כאשר ראש הכנופייה התנפל עליו וניסה להכותו.
אני רואה בעצם נכונותו של זמיר לקחת על עצמו את התפקיד, מתוך ידיעה איך נתניהו ונושא כליו יציקו לו ויפריעו לו, היא גבורה אזרחית. הוא פטריוט אמיתי.

* שלוש אפשרויות – אדוני שר הביטחון, אני רואה כעת שלוש אפשרויות שעומדות בפנינו.
האחת, היא שתפטר אותי. זו סמכותך, ואם כך תחליט, אצדיע ואלך הביתה.
השנייה, היא שאני אתפטר. אם זה מה שאתה מעוניין, רק תרמוז, ולא אאחז בקרנות המזבח.
השלישית, היא שאשאר בתפקידי. זו, כמובן, האפשרות הרצויה. התפקיד הזה הוא חלום חיי, השתוקקתי לו בכל מאודי. אני גם חושב שהחלפתי עכשיו, אחרי חודש, בעיצומה של מלחמה, ובמצב החברתי של מדינת ישראל, תגרום לטלטלה חמורה ותגרום נזק לביטחון ישראל.
אבל יש לי קווים אדומים. כפיפותי כרמטכ"ל לדרג המדיני מובנת מאליה ואינה ניתנת לערעור. אולם כל "הנחייה" שאקבל דרך כלי התקשורת – אתעלם ממנה. כמו כן, בשום אופן לא אאפשר התערבות פוליטית בעבודת הפרקליטות הצבאית ומצ"ח.
לבחירתך.

* למה מי מת – כשגולדקנופף מפזז "נמות ולא נתגייס," הוא מתכוון "תמותו ולא נתגייס."

* ריקוד מושחת – ריקוד ההשתמטות וההמרדה של גולדקנופף עורר תגובות חריפות מכל קצוות הקשת הפוליטית. בלטה בצביעותה תגובתו הפאתטית של סמוטריץ': "אי אפשר יותר לשתוק," הוא צייץ. לשתוק אולי אי אפשר, אבל לממן, לשמן ולפטם – אפשר גם אפשר. הרי סמוטריץ' אחראי לתקציב ההשתמטות. סמוטריץ' רוקד ריקוד מושחת עם גולדקנופף ואח"כ מגנה בקריצה.

* שיטת גולדקנופף – שר השיכון גולדקנופף התייחס לבניכה בבית שמש ואמר: "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה מאיזה שהוא דרך לציבור החרדי, לא על כל הדברים אפשר לדבר עליהם." זו הפרת אמונים לשמה.
השר שיקלי קרא בתגובה לראש הממשלה לפטר לאלתר את גולדקנופף. "הגיעו מים עד נפש," אמר שיקלי. "אין לי שום כוונה להתעלם מהדברים החמורים מאוד שאומר כאן השר גולדקנופף. אפליה בזדון ובעורמה נגד הציבור הכללי... אי אפשר להצדיק המשך שותפות עם שר שיכון אטום שאזרחי ישראל לא מעניינים אותו, שמשרתי המילואים לא מעניינים אותו. אני אומר לראש הממשלה שאני מכבד ומעריך, גולדקנופף לא יכול להמשיך אחרי אמירה כזו בתפקידו."
צודק במאה אחוז.
אבל הבעייה אינה גולדקנופף. הבעייה היא הממשלה כולה. תקציב ההשתמטות שיעלה השבוע להצבעה בכנסת, הוא הרחבה של שיטת גולדקנופף. נכון, גולדקנופף אינו ראוי להיות שר בישראל. אבל למה להיטפל רק אליו? ממשלת ההשתמטות כולה צריכה להתפטר.

* סנקציות אישיות – מי אמר שאין סנקציות אישיות על החרדים? יש ויש. יש סנקציות אישיות על מי שאינו משתמט.
בתקציב ההשתמטות מקוצץ הון עתק מכיסינו – הציבור הנאמן למדינה, המשרת, העובד והמשלם מיסים ועובר ישירות למימון ההשתמטות והמשתמטים, כולל קצבה אישית למשתמטים; שכר השתמטות בחסות משלם המיסים. מי שמשתמט מן ההשתמטות ומתגייס לצה"ל, לא ייהנה מן הפינוק הזה.
הוא שאמרתי – סנקציות אישיות.

* סס00מולנית – מרים לפיד היא הימין של הימין. היא מהאגף הימני ביותר בגוש אמונים. היא התפלגה ממפלגת מולדת של גנדי, כי לא היתה מספיק ימנית בעיניה. היא תושבת קריית ארבע. בעלה מרדכי ובנה שלום נרצחו בפיגוע בחברון באינתיפאדה הראשונה.
לפיד היא אשת ימין, אבל לא הכול שמאל-ימין. כאזרחית פטריוטית היא השתתפה בהפגנה נגד הממשלה במוצ"ש וקראה לציבור הדתי והחרדי להצטרף למאבק, שהוא מאבק נגד השחיתות.
שיתפתי בדף הפייסבוק שלי קטע מדבריה. הנה, תגובה אופיינית: "היא כבר לא ימין, אחרת היא לא היתה מצטרפת להורסי המדינה, הקפלניסטים האוטואנטישמים." ברור. מי שאינו עובד אלילים בכת הפגאנית הביביסטית הוא סס00מולן.

* גם כשבג"ץ טועה – יש מקרים שבג"ץ פסק בניגוד לחוק. למשל, בכך שאיפשר לבן גביר, ראש הכנופייה, לרוץ לכנסת. הנזק למדינת ישראל מההחלטה המופקרת הזאת, הוא נזק לדורות. אבל אין ברירה, צריך לכבד את החלטות בג"ץ גם כשהן מוטעות.

* לשם מה צריך ראש ממשלה? – כאשר ועדת החקירה לאסון הר מירון הטילה על נתניהו אחריות אישית, כתבתי נגד המסקנות. אמנם ראש הממשלה אחראי אחריות כוללת על כל מה שקורה במדינה, וכאן עלו כשלים חמורים בתפקוד ממשלתו, ואף על פי כן, סברתי ואני סבור שראש הממשלה אישית אינו יכול להיות מעורב ברזולוציה של אמצעי הבטיחות והביטחון באירוע אזרחי. קיבלתי את עקרונות העמדה שנתניהו הציג לוועדה. הוא כתב שאינו יכול להיות אחראי על נושא כזה, כי עיקר עיסוקו ועיקר אחריותו היא לביטחון הלאומי. הדבר נכון, בוודאי באומה במלחמה, כפי שישראל הינה מיום הקמתה.
מאז קום המדינה, לא היה כישלון גדול בתחום הביטחון הלאומי כמו 7 באוקטובר. לא היתה קריסה כזו של הביטחון הלאומי כמו 7 באוקטובר. אין ולא יכול להיות כל ספק שראש הממשלה הוא האחראי לכך.
אחריותו כפולה. הוא אחראי כמי שהוביל את תפיסת הביטחון שקרסה – הפייסנות, ההבלגה, ההכלה, ההתמכרות לשקט. המדיניות שאיפשרה לחמאס וחיזבאללה להתעצם ולהוות איום חמור כל כך, מתוך ניסיון לפייס אותם כדי להרוויח שקט.
והוא אחראי לכישלון צה"ל. הממשלה היא המפקד העליון של צה"ל. הממשלה – פירוש הדבר בראש ובראשונה ראש הממשלה. אין לראש הממשלה אחריות אישית על כשל נקודתי בצה"ל. נתניהו לא היה אחראי לאסון המסוקים, חרף התוצאות המרות, כי היה זה כשל נקודתי. לא כן 7 באוקטובר. הוא ראש הממשלה כדי להבטיח את עוצמתו, חימושו ותפקודו הראוי של צה"ל. כפי שהוא תובע בצדק רב אחריות להצלחות צה"ל, כך הוא אחראי על הכישלונות.
אם ראש הממשלה אינו אחראי למחדל 7 באוקטובר, משמעות הדבר שאפשר לוותר על תפקיד ראש הממשלה. אם אין הוא אחראי על הביטחון הלאומי – על מה הוא אחראי?

* מלחמת דשדוש או מלחמת בזק – קיימת בעייה קשה של שחיקה ביחידות המילואים. לוחמים שירתו מאות ימים במילואים, ונגרם נזק קשה, לעיתים בלתי הפיך, לחיי המשפחה שלהם, לעסקים שלהם, למקום העבודה שלהם, ללימודיהם האקדמיים. מיספר המתייצבים בירידה משמעותית.
איני מצדיק מי שאינו מתייצב, ולו בשל העומס שהוא מטיל על רעיו לנשק. אולם אני יכול להבין את מי שהשחיקה הזאת גורמת לו לנהוג כך. אין המדובר בשום אופן בעריקה פוליטית, וחבל שהמסיתים לעריקה מנסים לרתום את השחיקה הזאת כדי להציגה כעריקה. זו דיבה חמורה על הלוחמים.
צבא שמבוסס בעיקר על המילואים, אינו בנוי למלחמות ארוכות. מלחמות ארוכות גורמות גם לפגיעה כלכלית קשה ולפגיעה מדינית ואובדן התמיכה הבינלאומית.
מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמת הדשדוש. עלינו לחזור לכמה מעקרונות תפיסת הביטחון של ישראל. אחד מהם הוא עקרון מלחמת הבזק. מלחמת בזק רצופה בכל העוצמה עד הכרעת האויב. אני מבין שזה לא יהיה תמיד שישה ימים. אז זה יהיה שלושה שבועות. בטח לא מלחמה כמו "חרבות ברזל".
בנוסף לכך, יש להגדיל את צה"ל ולהגדיל בתוך צה"ל את הכוח הלוחם ותומך-הלחימה.

* שובו הביתה – הפינוי ההמוני לאורך זמן של יישובי קו העימות עם לבנון, היה אחת המפלות הגדולות בתולדות הציונות.
יש מקרים קיצוניים שמצדיקים פינוי. במלחמת יום הכיפורים, כאשר הצבא הסורי כבש את הגולן, לא היו כוחות צה"ל לעמוד מולו ולא היה הגמ"ר שיכול להגן על היישובים, לא היה מנוס מפינוי. אולם ביום השישי למלחמה הגברים חזרו ליישובים ושלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה חזרו הנשים והילדים, למרות שבמשך למעלה מחצי שנה נמשכה מלחמת התשה קשה והיישובים חיו תחת אש.
אם ב-7 באוקטובר ולמחרת היה חשש מתרחיש פשיטה של חיזבאללה ולא היו כוחות להגן על היישובים, היה היגיון בפינוי היישובים, אולם אחרי יומיים שלושה היה צריך להחזיר אותם.
תפקידה של המדינה להגן על אזרחיה, לא לפנות אותם. כמעט שנה ישראל הכילה את התוקפנות של חיזבאללה עד שיצאה ב"עיד אל-ביפר" למתקפת נגד. זה מחדל נורא.
למרבה הצער, גם ההנהגה האזורית כשלה. ראשי המועצות קראו לתושבים להתפנות עוד לפני החלטת הממשלה. וכעת, אחרי הפסקת האש ואחרי החלטת הממשלה על חזרת התושבים, חלק מראשי הרשויות אינם קוראים לתושבים לחזור ואף מצדיקים את אי החזרה.
אני יכול להבין את האזרח הפרטי שמפחד לחזור, אולם מההנהגה הציפיה שלי אחרת. הדיבור על כך שלא נחזור כל עוד הממשלה לא תעשה כך וכך, היא נורמליזציה של הפינוי. התושבים צריכים להיות האינטרסנטים הראשונים לחזרה. הם צריכים להיאבק על תנאי הביטחון ועל התמיכה הכלכלית, אך לא כתנאי לשובם.
יש מקומות, כמו מנרה ומטולה, שרוב הבתים בהם במצב שאינו מאפשר חזרה אליהם. אבל בשאר המקומות, הגיע הזמן שהתושבים יחזרו. סביר להניח שלא כולם יחזרו. צריך להוביל מהלך גדול של קליטת משפחות להשלמת היישובים ומילוי החסר.
תקומת הנגב המערבי וקו העימות בגליל היא המשימה הלאומית העליונה. תקומה היא הרבה יותר משיקום. אבל השיקום והחזרה הם הבסיס. הממשלה צריכה להירתם בכל כוחה ועוצמתה כדי לקדם מהר ככל הניתן את שיקום ושיפוץ התשתיות, הבתים והעסקים. אך המועצות, היישובים והתושבים צריכים לדחוף ולקדם זאת מלמטה, מבתיהם ויישוביהם.
שובו לבתיכם!

* לא ראויה לפרס ישראל – לא קראתי את מחקריה הסוציולוגיים של פרופ' אווה אילוז, אבל קראתי מסות שלה ב"הארץ", והתרשמתי שמדובר באישה רדודה, קלישאתית ונעדרת יושרה אינטלקטואלית. כתבתי על כך לא אחת בביקורת על מסותיה.
אווה אילוז פנתה לטריבונל האנטישמי בהאג נגד מדינת ישראל. האם היא ראויה לפרס היוקרתי ביותר של המדינה שנגדה היא פועלת? צודק השר קיש, שהודיע שלא יעניק לה את הפרס.
כאשר הוענק, ב-1993, פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ', הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שיחרים את הטקס. הוא סירב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות וכינה את חיילי צה"ל "יודונאצים". בתגובה, הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.
ועם כל הכבוד, ואין כבוד, אווה אילוז רחוקה מלהיות פרופ' ליבוביץ'.

* האם בן גוריון היה פוסט ציוני? – בשנות השישים בן-גוריון הרבה לכתוב על כך שאין עוד משמעות לציונות. הוא טען שהציונות נשארה מונח ריק. הוא טען שכתבי הציונות אינם יכולים עוד להלהיב אותנו כי המטרה שהם הציבו היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והמדינה הזאת כבר קמה.
בן גוריון היה פוסט ציוני? לכאורה, כן. הרי הפוסט ציונות טוענת שהציונות סיימה את תפקידה עם הקמת המדינה. אבל ב"ג לא רצה להחליף את הציונות ב"נורמליות". ה"פוסט ציונות" של ב"ג הייתה אולטרה-ציונות. הוא טען שעלינו להתחבר למקורות העתיקים של היהדות ובעיקר לחזון המשיחי, שמציב מודל של גאולה לאומית, חברתית ואוניברסלית.
הסיבה להסתייגותו מהמונח ציונות, היתה העובדה שהעסקנים הציונים בגולה לא עלו לארץ והמשיכו להנהיג ולהוביל את התנועה הציונית בחו"ל. הוא טען שציונות היא עלייה. מי שאינו עולה, אינו ציוני אלא ידיד ישראל. ולטענתו, לאחר קום המדינה כמעט כל היהודים, גם אלה שאינם בתנועה הציונית, הם ידידי ישראל, אוהבי ישראל, גאים בישראל. אבל ציונות זו הגשמה. ואם הציונות פירושה קיום המוסדות הציוניים כמטרה בפני עצמה, אין לה משמעות.
בן גוריון היה אולטרה ציוני. הוא לא ראה בהקמת המדינה את התכלית, אלא את הקומה הראשונה, ועליה יש להקים את הקומות הבאות – עלייה המונית, מיזוג גלויות, יישוב הנגב והגליל ויצירת חברת מופת שתהיה אור לגויים.
קראתי בשבועות האחרונים את הספר "המחשבה הפוליטית של דוד בן-גוריון – מבחר ממאמריו" (הוצאת המכון למורשת בן גוריון. עורכים: אבי בראלי וגילת גופר). מרבית המאמרים הם עריכה (שלו עצמו) של נאומים והרצאות שלו. רבים מהמאמרים כבר הכרתי, מקבצים קודמים. קריאת הספר היתה הזרקת ציונות-מעשית לווריד. או ליתר דיוק: אולטרה-ציונות.
אצביע על שני מאפיינים שהלהיבו אותי.
האחד הוא העומק האינטלקטואלי והיקף הידע העצומים שלו, שבאים לידי ביטוי בכל נאום ובכל מאמר. ומעל הכול, החיבור לתנ"ך. הוא לא רק הכיר את התנ"ך על בוריו. הוא חי את התנ"ך. התנ"ך זרם בעורקיו. הוא ראה במדינת ישראל את חידוש ימי התנ"ך או את כתיבת פרקי ההמשך שלו.
השני הוא שב"ג היה מופת של מנהיגות מגייסת. הוא לא עסק בזכויות. הזכויות לא עניינו אותו. הוא עסק בחובות האדם, במחויבותו, במצוות. התרבות היהודית היא תרבות של חובות. התרבות הציונית היא תרבות של חובות. וב"ג מגלם יותר מכל מנהיג את התרבות הזאת. הוא לא דיבר על "להיטיב עם העם," אלא דרש מן העם, מן האזרח ובעיקר מן האליטה, למתוח את כוחותיהם בחלוציות, בעלייה, בהתיישבות. הדבר בולט בכל מאמר, בכל נאום, עד אחרית ימיו. המאמר האחרון בספר הוא מאמר שכתב לאחר מלחמת ששת הימים שעסק בנושא שהעסיק אותו יותר מכל – עליית יהדות הרווחה (כלומר הארצות שהיהודים אינם רדופים בהן).
דוגמה: ב-26 ביולי 1962 השתתף בן גוריון בכנס אקדמאים. אחד המשתתפים שאל: מה נדרש מאתנו, האקדמאים?
בן גוריון: "לְמה נדרש ציבור האקדמאים? אני אומר: נדרש דבר שלא רוכשים אותו באקדמיה, ולא באוניברסיטה: חלוציות! חלוציות – זהו כישרון האדם לתבוע מעצמו, לפני שהוא תובע לעצמו, ולפני שהוא תובע מאחרים. חלוציות זהו הכישרון להעמיד עצמו לרשות משימת הדור, משימת העם, ללא כל תנאי, ולהעמיד לרשות המשימה גם את הידע שלו. בחלוציות ובידע עשינו כל החייל אשר עשינו עד היום הזה. בשני אלה גם כבשנו לעצמנו מקום כבוד בעולם."
איזה פער עצום בין בן גוריון למנהיגות החלולה שלנו היום. ואיני מתכוון רק לנתניהו. כלומר, אני מתכוון קודם כל לנתניהו, אך גם בכל גלריית המועמדים האפשריים בסביבה, איני רואה בן גוריון חדש.

* נתב"ג עטרות – כידוע, בן גוריון אמר פעמים רבות לאחר מלחמת ששת הימים שישראל תצטרך לסגת מכל השטחים חוץ מירושלים והגולן. עם זאת, הוא אמר גם דברים אחרים. למשל, הוא תמך מאוד בהתיישבות בחברון, בהתיישבות בגוש עציון, וגם בבקעת הירדן. ולימים הוא התנער מן האמירה הזאת ואמר ששינה את דעתו.
אך גם כאשר אמר "רק ירושלים והגולן," הוא לא התכוון רק לעיר ירושלים וגם לא רק לעיר המורחבת עם השטחים שסופחו אליה, אלא לכל מה שנקרא ירושלים רבתי. מיד אחרי המלחמה הוא קרא להתיישבות מאסיבית מיידית של עשרות אלפי יהודים, מהארץ ומהגולה, בירושלים ובסביבותיה מצפון ומדרום. היה לו גם רעיון מטורלל, לפוצץ את חומת העיר העתיקה, כדי להפגין את אחדות ירושלים.
בנאום בכנסת ביולי 1967, המופיע בספר, הוא האיץ בממשלה לקדם את פיתוח העיר וסביבתה וליישב אותה בהמוני יהודים, תחת הכותרת, שהוא בחר: "ירושלים – יהודים סביב לה." "עלינו לתכנן ולהקים בזמן הקרוב ביותר ובמאמץ הגדול ביותר יישובים יהודיים בצפונה, במזרחה ובדרומה של ירושלים, עד קבר רחל אימנו."
בין השאר, הוא הציע להרחיב את שדה התעופה בעטרות "שידמה לשדה תעופה מודרני ורחב ידיים, שיאפשר למטוסים החדישים, הגדולים והמהירים ביותר להגיע אליו. אני בטוח ששדה התעופה בלוד לא יתקנא בעטרות, כשם שאין אב מתקנא בבנו." שדה התעופה לא הורחב, כהצעתו של ב"ג, אלא רק במעט. זכיתי לטוס אליו וממנו משדה התעופה מחניים פעמים אחדות. באינתיפאדה השנייה שדה התעופה נסגר סופית.
חבל. טוב היה אילו היה לנו בבירה שדה תעופה בינלאומי. מן הראוי היה לקרוא לו נתב"ג – נמל התעופה בן גוריון.

* יהודי עברי ישראלי יהודי – יש טענה, שעל פיה היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט לא רצה מדינה יהודית, לא חלם על מדינה יהודית, הוא רצה להתנתק מן היהדות ולהקים עם עברי ומדינה עברית.
הטענה הזאת מופרכת. די להביט במגילת העצמאות, כדי לראות שכל כולה עוסקת בהיותה של ישראל מדינה יהודית, בחלום הדורות היהודי ובציונות כהגשמת החלום. על כך משיבים לי חסידי הטענה הזאת, שמגילת העצמאות התאימה את עצמה להגדרה בהחלטת עצרת האו"ם לחלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית. אבל למה זו היתה הגדרת עצרת האו"ם? כי זו היתה דרישת התנועה הציונית והיישוב בארץ ישראל.
הבעייה היא שבין אלה שהירבו לטעון זאת יש בני התקופה, כמו יורם קניוק ובעיקר אורי אבנרי. איך אני יכול להתווכח עם מי שהיו כאן? הרי אורי אבנרי כתב שוב ושוב שבהפגנות נגד ממשלת המנדט צעקנו "מדינה עברית!" לא מדינה יהודית. זה נכון, אך מהי מדינה עברית? מדינה יהודית. אלו מילים נרדפות. הסיסמה בהפגנות היתה "מדינה עברית! עלייה חופשית!" עלייה של מי? של עברים? הרי העלייה היא של מי שבאו מן הגולה. הם עברים? אם כן, מה ההבדל בין עברים ליהודים? כשהם קראו לעלייה חופשית, הם התכוונו למשל לאבי, שעלה בספינת מעפילים. איך קראו לה? "מדינת היהודים".
עיון בעיתונות התקופה, באתר עיתונות יהודית היסטורית (וכאן המקור לברך את מייסד האתר המצוין, פרופ' ירון צור, על זכייתו בפרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל) או בבית אריאלה, מלמד שהנוסח המקובל היה לרוב "יהודי", וכאשר דובר על "עברי" לרוב היה זה כמילה נרדפת ליהודי. כך גם בקריאת מסמכים, מאמרים או נאומים מהתקופה.
בספר "המחשבה הפוליטית של דוד בן גוריון" שקראתי לאחרונה, לפחות ב-90% מהמקרים השתמש בן גוריון במונח "יהודי". ולמה התכוון כאשר השתמש במונח "עברי"?
נבחן דוגמאות אחדות. במאמר משנת 1910 כתב בן גוריון: "תכף אחרי המהפכה של 1908 פנה נשיא בית המורשים אחמד ריזה-בי, לחכם באשי, שיציע לפני ההסתדרויות העבריות בחוץ לארץ להטות את זרם ההגירה העברית לארצות טורקיה." האם ההסתדרויות בחוץ לארץ הן של עברים? של יהודים? וזרם ההגירה ל"ארצות טורקיה" הייתה של עברים? של יהודים?
וכך נאמר במשפט הבא: "אך כנראה עלה סוף סוף בידי שונאינו לעקור מלב הממשלה את האמון הגמור שרחשה תמיד ליהודים ולנטוע במקומו חשדים ופקפוקים. כי הנה ראינו, שבזמן האחרון התחילה הממשלה להביט בעין רעה על התיישבות היהודים בארץ ישראל." ההסתדרויות בחוץ לארץ הן של עברים וההתיישבות בא"י היא של יהודים? מעניין.

והנה דוגמה נוספת, מנאום משנת 1932: "הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמלי ובטוח. היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והיישוביות הגנוזות בארץ ישראל ומגלה את הרצונות והמאוויים הפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתיישב בה."
מיהו אותו העם העברי? רק מי שבונים את הארץ ומתיישבים בה? לא, הוא מדבר גם על מצבו של העם העברי בגולה. משמע – עברי ויהודי היינו הך. הנה, לדוגמה, משפט ממכתב שכתב לבנו עמוס ב-1937: "בהופעתנו לפני הוועדה לא דרשנו הקמת מדינה יהודית, אבל נלחמנו על היקף העלייה... אשר מאליו יביא את התהוות מדינה עברית, באשר היקף שאינו מוגבל ומצומם באופן מלאכותי מוכרח להביא לידי רוב יהודי." יהודי, עברי – אין הבדל. באותו משפט, באותו הקשר. וכך בנאומו האלמותי "ייחוד וייעוד" (1950): "עם הקמת מדינת ישראל כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליייה מטעה ומסוכנת. לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבניין, וקיבוץ הגליות הוא רק בראשיתו. לא זו בלבד שהמאבק של העם היהודי על עצמאותו המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא החריף המאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האומה העברית."
יש המצהירים שהם "ישראלים" ולא "יהודים", או קודם כל ישראלים ואח"כ יהודים. ההבדל היחיד בין יהודי לישראלי הוא באזרחות. יש בעל אזרחות ישראלית שאינו יהודי ויש יהודי שאינו בעל אזרחות ישראלית. אבל מה משמעות המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי. אחת ההצעות לשמה של המדינה הייתה "יהודה". אילו ישראל נקראה יהודה, כנראה שערביי ישראלי היו נקראים ערביי יהודה, או ערבים יהודים, ויהודים שאינם חיים בארץ היו נקראים ישראלי ארה"ב. יהודי, ישראלי, עברי – היינו הך.
אני קורא כעת את ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום". עולה גיבור הספר, יצחק קומר, על הרכבת מעירו שבוש (שם ספרותי לבוצ'ץ' – עירו של עגנון) לטריאסט, לקראת ההפלגה לא"י. "הוציא את מלתחתו ואת שקו מבית השמירה ונכנס לקרון. הקרון היה מלא מישראלים ומנוצרים, ישראלים שדומים לנוצרים ונוצרים שדומים לישראלים". מיהם אותם "ישראלים"? יהודים, כמובן.
כל הניסיונות לברוח מיהדותנו הם ניסיונות סרק.

* ירידת הדורות – העובדה מעוררת הפלצות שעל כסאו של דוד בן גוריון יושב בנימין נתניהו, ממחישה לנו את משמעות המושג "ירידת הדורות".
וכבר "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, קי"ב ע"ב).

[אהוד: 1. ממליץ לך לקרוא את "אין שאננים בציון". 2. לצערך, נתניהו ייזכר בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל כראש הממשלה השלישי בחשיבותו ההיסטורית אחרי בן גוריון ובגין].

* ביד הלשון: בית לחם הגלילית – בית לחם הגלילית הוא מושב עובדים בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל. המושב משתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית עמק יזרעאל.
בית לחם היה יישוב מקראי, המוזכר בספר יהושע, והוא התקיים עד אחרי חורבן בית המקדש השני. כדי להבדיל בינו לבית בית לחם שביהודה, הוא נקרא בית לחם בנחלת זבולון ואילו בית לחם שמדרום לירושלים נקרא בית לחם בנחלת יהודה.
בתחילת המאה ה-20 הוקמה במקום מושבה של טמפלרים, פרוטסטנים משיחיים גרמנים. כיוון שרבים מהם היו נאצים, חלק מן התושבים גורשו בידי המנדט הבריטי לאחר עליית היטלר לשלטון. אך היישוב המשיך להתקיים. בתוכנית החלוקה הוא אמור היה להיות חלק מן המדינה הערבית. באפריל 1948 הוא נכבש בידי ההגנה. רוב תושביו ברחו והמעטים שנשארו – גורשו. כבר ב-1948 הוקם במקום המושב בית לחם הגלילית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com