על ספרו של אביגדור המאירי
"בגיהינום של מטה"
דביר, קולות בעריכת דן מירון, 1989 (1932), 443 עמ'
הרומן שלפנינו הוא המשך ישיר של "השיגעון הגדול" שפורסם ב 1929, המתאר את הטמטום וההתבהמות אליהם מובילים הצבא והמלחמה. הגיבורים הראשיים של הרומן ההוא – אביגדור פוירשטיין עצמו, המשרת שלו פאלי והלוחם היהודי מרגלית – הם גם גיבוריו של הרומן שלפנינו. ב"השיגעון הגדול" התוודענו לסאדיזם של הקצינים המתעללים בחיילים הפשוטים, ובעיקר במשרתיהם (בצבא אוסטרו-הונגרי היה לכל קצין משרת), התוודענו לאנטישמיות המושרשת אצל החיילים ואצל דרגות הפיקוד, ונוכחנו לדעת שגבורת היהודים בשדה הקרב, והקרבתם, לא רק שאינה מקהה את השנאה אליהם, אלא דווקא מגבירה אותה, ולא פעם גיבור יהודי נתבע במשפט צבאי מבוים, דווקא משום הצטיינותו במערכה.
אביגדור פוירשטיין (לימים – המאירי) נשבה פעמיים – בפעם הראשונה מצליח מרגלית להזעיק עזרה ולחלץ אותו מהשבי, אך בפעם השנייה נופלת כל הדיביזיה בשבי הרוסי, בעיקר משום בגידת הצ'כים שבצבא אוסטרו-הונגריה, אלה שמבקשים עצמאות, ומקווים שהיא תבוא דווקא מהאויב הרוסי.
עם הנפילה בשבי של גיבורינו נחשפת לעיני הקורא מסכת נוראה של סבל שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה מתים בזה אחר זה שלושת חבריו של אביגדור: פאלי, המשרת היפיוף, שהיה מסור לאביגדור בלב ובנפש, מרגלית תלמיד חכם, מלא תושייה שתואר כלוחם גיבור ב"השיגעון הגדול", ולאצי הצועני, שנפשו נקשרה לאביגדור וליהודים, שהם היחידים כמעט ברומן שמגלים רחמנות של ממש לסבל השבויים.
הימים הראשונים בשבי לא יכלו לנבא את הזוועות שיגיעו אחר כך: הארבעה נשלחו לעבוד בחוות גלושנק, אלא שמנהל החווה, רומנוב, גונב את המזון של השבויים, ומעוניין בצמצומם (על ידי רציחות והטבעת הגוויות באגם), ובהחלפתם התכופה. הוא מחליט שאביגדור מרגל, ובאמתלה זאת הוא דורש להסגיר אותו ואת חבריו לרשות, ולמעשה, דורש מהזקיף המלווה אותם לירות בהם, ולהביא כהוכחה את אוזניהם כראיה, ובעקבות כך יקבל תשלום. כיוון שאביגדור וחבריו הם ותיקי קרבות, הם משתלטים על הזקיף, ומרוקנים את הכדורים מהרובה שלו.
מכאן ואילך עוברים הארבעה ממחנה שבויים אחד למשנהו – לפעמים לפי פקודות השובים, ולפעמים הם עצמם יוזמים בריחה מגיהינום אחד לגיהינום אחר. מסתבר שהצבא הרוסי מטיל על השבויים הצ'כים לטפל בשאר השבויים, ואלה, השונאים שנאת מוות את ההונגרים, ובעיקר את היהודים מהונגריה – מתעללים בהם בצורה מסמרת שיער: הצלפות על כל תלונה קטנה, חולים נרקבים על האצטבאות בלי כל טיפול, והגוססים נזרקים חיים לבורות סיד.
הארבעה נקלעים למחנה שאצק, שהוא מחנה לענושים (כאלה שהואשמו בניסיון בריחה, שהעונש עליה הוא השתנה לפה והגליה לסיביר). הארבעה מואשמים בניסיון לשוחד הזקיף (שגם קיבל את השוחד, וגם הלשין!) קבלת הפנים: הצלפות, שלושה ימים בלי אוכל ובלי רשות לשכב על האצטבה. כשכבר מותר להם לאכול – מסתבר שהמרק עשוי מכרוב רקוב ומסריח שלא ניתן להכניס לפה. מי שמסרב, או מקיא – נדרש לאכול את הקיא בתוספת יריקה של השומר. במחנה זה השומרים הם צ'רקסים, והם מתוארים כסדיסטים מפלצתיים. כאן איבד מרגלית עין בהצלפת מגלב של קלגס צ'רקסי. את החולים מכים עד מוות, וכל ערב מוציאים מהצריף עשרות מתים. עד הערב הגוויות נשארות במקום, ועכברים מכרסמים אותן. שבויים יוצאים מדעתם, ורבים מהם תולים את עצמם. אביגדור, שהשכלתו חובקת עולם (כפי שאבהיר בהמשך), מתנפל לרגלי הקומנדנט, ומשקר שאימו מוסלמית, וכך הוא זוכה לצאת מגיהינום זה ולהתאחד עם פאלי ומרגלית שהצליחו לברוח ממנו.
הארבעה נידונים כל פעם לחוות זוועות במחנות השונים בהם הם נאלצים לשהות. במחנה ניז'ני נובוגרוד יורים במי שמעז להתלונן, במחנה קאזאן אסור להתגרד ממכת הכינים שגם מעבירה את מחלת הטיפוס. מי שמתגרד נדרש לאכול את המרק הפיגולים המסריח בתוספת כינים. במחנה יקטרינבורג הרופאים עורכים ניסיונות בשבויים: כורתים להם אברים בלי הרדמה, ואחר כך מוציאים אותם להורג. בטאובולסק, בסיביר, השבויים מתים מקור, באודינסק המציאו עונש מזוויע: כופתים את האסיר בחדר חשוף השורץ עכברושים שמכרסמים אותו חי. באירקוצק ובאוראלסק רוב השבויים חולים בטיפוס הבהרות ועגבת (אוכלים כולם מאותו הסיר ומדביקים זה את זה). מי שחולה בצינגה (צפדינה) מוכה על ידי השומרים עד מוות.
השבויים הצ'כים האנטישמים חונקים למוות שבויים יהודים. מרגלית, בעל התושייה מצליח לשכור בריון שינקום בהם, וההתנכלויות המבעיתות נפסקות.
פרשה מדהימה קורית במחנה סאראטוב: אחות נזירה מיטיבה עם השבויים, מעניקה אוכל ומילה טובה. השבויים הקצינים, בעלי הפריבילגיות, נוהרים לחדר הקומנדנט כדי לשכב עם "הנזירה", אך לאחר שהיא עוזבת, מסתבר שהיא חולת עגבת, וביקשה ב"מעשה החסד" שלה להדביק אותם במחלה הסופנית.
הבאתי כאן באמת רק אפס קצהו מהסבל הנורא שעברו השבויים, וביניהם ארבעת הגיבורים שלנו: אביגדור, מרגלית, פאלי ולאצי. אל הקצינים שבין השבויים היה יחס מיוחד, לפחות הם טענו שמגיע להם יחס מיוחד על פי אמנות בינלאומיות, אבל אביגדור שהיה קצין, העדיף להיות בין השבויים החיילים כדי לא להיפרד משלושת חבריו, ובאמת החברות בין הארבעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באירועים המזעזעים, מעוררת התפעלות.
הזכרתי את האנטישמיות הרצחנית, ובכן במחנה אירקוצק - הצ'כים לא הסתפקו בכך – הם טענו שבכול אשמים היהודים, וכשיחזרו הביתה – רק אז ינקמו ביהודים כפי שמגיע להם. הטענות שהיהודים הם אנטיכריסט, שמכרו את ישו, ושהם שוחטים ילדים לשם המצות לפסח – אלה בבחינת הווי מושרש בעולם הנוצרי, אבל מסתבר שאין גבול לדמיון המעוות שלהם באשר לשטניותם, כביכול, של היהודים – מורה אחד, גאלאגון טוען שהיהודים מכרו את ישו בשלושים מיליון שקלים, ואיזה אפיפיור יהודי שינה את הכתוב בברית החדשה. היהודים גרמו, כמובן למלחמה הנוראה, הם מרגלים לטובת אוסטריה, הם מפטמים אווזים בזהב ושולחים אותם על נהרות לגרמניה. ובכן, בנוסף לכל הזוועות שכל שבוי עבר במחנות – היהודים הושפלו ועונו על ידי השבויים עצמם. בסוף הרומן מתואר איך סמיון פטלורה הסוציאליסט הרשה לאספסוף לערוך פוגרומים נוראים ביהודים, כולל הוצאות להורג חשאיות בקייב העיר, בטענה שאין לו משאבים לתת למהפכנים שלו – חוץ מביזה שוד ורצח.
השומרים הצ'רקסים מתוארים בספר כחיות אדם, לא פחות נוראים הם השבויים הצ'כים. הרוסים עצמם מתנהגים לפעמים באנושיות, ומתוארת אישה רוסייה שהרעישה עולמות למען השבויים, אך כשהארבעה נודדים בין מחנה אחד למשנהו, לפעמים מאונס ולפעמים משום שברחו מאימת המוות – הכפריים הרוסים מגרשים אותם, ולא מוכנים לתת להם לחם ותה אפילו בתשלום. דווקא הכפריים הקוזקים, שמתוארים ב"השיגעון הגדול" כרוצחים סדיסטים, דווקא הם מראים יחס אנושי לשבויים החולפים בכפריהם.
לעומת עמים חסרי לב אלה בולטים היהודים בערבות ההדדית שלהם ובטוב ליבם המופנה לא רק לשבויים היהודים, אלא לכל אדם סובל, למרות שהם עצמם סובלים מאפליה ומהתנכלויות. לדוגמה: נערה יהודייה שרוצה לצאת מתחום המושב כדי ללמוד – היא יכולה לעשות זאת רק אם תהיה לה תעודה צהובה של זונה, ואשר בגללה היא צריכה להיבדק בדיקה גניקולוגית אצל רופא מדי חודש. היהודים נותנים מקלט לארבעת הגיבורים שלנו, למרות העובדה שעל "פשע" כזה מגלים לסיביר. הם מעניקים להם כסף, מכבסים את הבגדים המכונמים שלהם, מחליפים להם לבנים, מאפשרים להם להתרחץ ולישון במצעים נקיים. הם משתדלים אצל הרשות למען השבויים. הם משחדים את מפקדת המחנה כדי שתאפשר להם להביא להם אוכל מסורתי של פסח לתוך חדרי המאסר. וכאשר מצליח אביגדור להשתחרר סוף סוף מהשבי – יהודי קייב יוצאים מכליהם כדי להנעים לו את חייו: עשירי העיר נותנים לו כסף, מזמינים אותו לתיאטרון, מציעים לו דירת נופש. דוד פרישמן, עורך "התקופה", מעניק לו כסף בשמו של המו"ל שטיבל על חשבון שירים ותרגומים שיכתוב בעתיד. בדרך דומה נוקטת גם שושנה פרסיץ, בתו של הלל זלוטופולסקי, מייסד הוצאת "אמנות", ואני באמת מציין כאן רק אפס קצהו של רוב הטובה שהשבוי, שכולו עור ועצמות, זכה מאחיו היהודים.
למרות האפליה הקשה ממנה סבלו היהודים באימפריה הרוסית – הם ממש מעריצים את "הלב הרחב" של הרוסים ואת התרבות שלהם. המחבר מספר על קבוצת מעריצים יהודים בעיר הומל לכתביו ולאישיותו של לב טולסטוי. עד כדי כך הגיעה ההערצה – שהם אפילו סופרים את המילים ברומנים השונים שלו. הם מחליטים לשלוח ליאסנה פוליאנה מעריצה שרופה שלו, נערה בת שש-עשרה בשם אסתר. היא ביקשה לשאול אותו המון שאלות, ובעיקר מה יחסו ליהודים. טולסטוי לא עונה למכתבים שלהם, ואסתר מחליטה, למרות זאת, לנסוע אל הסופר הנערץ – היא נוסעת ברכבת, ואחר כך בגשם שוטף בעגלה, ואף קילומטרים ברגל. היא מגיעה חולה ותשושה לבית הסופר, ושם פשוט זורקים אותה החוצה – לטולסטוי אין פנאי לקבל אותה, וגם לא לתת לה להתייבש ולשתות כוס תה... ההלם היה כל כך חזק עד כי הנערה יצאה מדעתה.
אחד ההישגים החשובים ברומן זה, מלבד היותו עדות היסטורית וספרותית חשובה, הוא בעיצוב הדמויות הפועלות. אביגדור עצמו מופיע ברומן זה כבעל אישיות מפעימת לב: מתוך חברות אמת עם משרתו והרב"ט שהיה תחת פיקודו הוא מוותר על הפריבילגיות המגיעות לו על עצם היותו קצין, והוא מבכר להיות יחד עם שלושת חבריו. בגיהינום הנורא שמסביב הוא מתעמק בבעיות פילוסופיות על טבע האדם, על המדע והטכנולוגיה המודרנית שגזלו מן האדם החושב את השכר שהדת מעניקה כביכול למאמיניה לאחר המוות. יש לו בקיאות אדירה בספרות, במוסיקה, במדע, באסטרונומיה, בבלשנות (כאן, לדעתי, הוא גולש להפרזות – עמ' 200, 210-208, 221, 314-313). הוא מחשב את הבזבוז הנורא של כוח אדם ומשאבים כספיים שמלחמה בולעת לריק, משאבים שיכלו להושיע את האנושות (עמ' 284-283).
בסוף הרומן אביגדור מתעלה על עצמו: בימי פטלורה בקייב נהגו אנשי הצבא לקחת צעירים יהודים, כאילו לבירור, והורגים אותם בחשאי במיתות משונות. בתגובה אביגדור צועק לצעירים באומץ: אל תלכו איתם – אם הם רוצים להרוג – שיהרגו אתכם כאן ברחוב! כל היהודים נשמעים לו, והרציחות החשאיות נפסקות (עמ' 429-428).
קצין צ'כי מובא למשטרה החשאית של הבולשביקים למשפט, שסופו תמיד גזר דין מוות. הקצין הזה ירק בזמנו למרק הפיגולים, והכריח את אביגדור לאכול. אביגדור הקיא את נשמתו, ואילו פאלי הנאמן, שכבודו של אדונו יקר לו מחייו – רץ לירוק על הקצין, וזה בתמורה ממית אותו בעינויים נוראים. אביגדור רואה איך מובילים את הקצין הסדיסט הזה אל משפט שסופו מוות, ובמקום לשמוח על כך שהמנוול בא על עונשו, הוא מעיד עליו עדות שקר שכביכול הוא דווקא סוציאליסט, ויש לשחררו. העדות שלו מצילה את הסדיסט, וזה המום עד דמעות מהמחווה האצילית של אביגדור. יש לאקט הזה של אביגדור מסר חשוב: כל המעורבים במלחמה המיותרת הזאת מתכננים נקמה זה בזה – מכאן חזות קשה שמלחמות חסרות שחר נוספות יבואו על העולם – אביגדור המאירי במחווה המדהימה שלו כאילו מייחל שמעגל הנקמות והדמים ייפסק.
גם דמויותיהם של מרגלית, פאלי ולאצי בנויות לתלפיות. מרגלית, הוא, כאמור, תלמיד חכם, שהפסוק שגור על לשונו, הוא מלא תושייה, ומצליח להציל את חבריו במצבים חסרי התקווה. פאלי, הונגרי צעיר ויפהפה, נכון תמיד להקריב את חייו למען אדונו, אביגדור פוירשטיין. נשים (אצלן הוא עובד כשבוי משרת) מתאהבות בו, ומוכנות להפוך אותו למאהב שלהן, אך הוא מסרב, ומוכן לקבל הצלפות והשפלות, ובלבד שלא יצטרך לזנוח את חבריו. לאצי, הצועני האנלפבית, מתפעל כמו פאלי מהנדיבות ונכונות ההקרבה של היהודים שלכל אורך מסע התלאות שלהם נתנו להם מקלט, והוא מבקש להתייהד. הוא מתלבט בקושיה שאין לה פתרון: מדוע המנהיגים של האומות נוהגים בטיפשות, ושולחים את צעיריהם למות בשדות הקטל.
הקורא, כמו אביגדור עצמו, כואב ואָבֵל על הסוף האכזר של שלושה חברים נפלאים אלה.
משה גרנות