מתוך הרומאן "ספר הגעגועים", 2008
מעתה כבר היה ברור ומומחש לנו כיצד באים ילדים לעולם (אמנם, לא מאחור, כמו שנגע בה גיורא). כמו העז הדורשת בגעייה שאינה פוסקת, מדי סתיו, שיביאוה אל התיש. כמו פר השועט אל הרפת בחצר האחוזה. כמו תרגולות שכורעות תחת התרנגול בחצר הבית. כמו יונה תחת יון. כמו ברווזה תחת ברווז בעל זין דק שמסתלסל תחתיו כחולץ-פקקים ורוד.
בעל התיש בֶּרְל פֶּסִילוֹב, שהסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר פרק-זמן בפרבר של המושבה, הקדיש בשנת 1911 לאחיו המת הֶנִיך פסילוב את הרומאן החשוב והאמיתי הראשון של הספרות העברית בארץ-ישראל "מכאן ומכאן" – היה מרים (בֶּרל, לא ברנר) לאחר מעשה את רגליה האחוריות של העז, טופח על גבה ומלטף פעמים אחדות את עמוד-שִדרתה ומרעיד אותו כלפי מטה, לכיוון ראשה, כדי שהחומר שהכניס לה התיש יחדור היטב לתוך רחמה ולא ייפלט החוצה.
"גיורא," אני זוכר ששאלתי, ברגע של אמת ופחד, כשחזרנו עם העז, "אתה חושב שכך עושה גם אבא לאימא, במיטה, אחרי ש..."
"השתגעת?" ענה, "מה הם, קופים? בהמות? אִיחְסִים כאלה? מזדיינים?"
ברור שהוא צודק במאה אחוז, אבל –
"אז איך?"
"אצל בני-אדם זה לגמרי אחרת," אמר, "זה מוכרח להיות אחרת מפני שהם בני-אדם."

והנה עכשיו אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה אצל בני-אדם, כמו גיורא ואיה. נוגעים בה בקטן, משפריצים משהו לבָן, וזהו. "על העֱרִי," כמו שגיורא אומר. "שטיקע-ברויט," וזהו זה. גם שירלי טמפל המתולתלת המתוקה יש לה כּוּס.

*
את העז שלנו, חבּיבּה, היה צריך למשוך בכוח אל התיש של ברל, כי טרם ידעה לאן היא מוּלכת, וגם בדרך חזרה היתה מתעקשת, המסכנה, מסובבת ראשה לאחור וגועה בתלונה פעם אחר פעם כמתגעגעת, וצריך שוב למשוך אותה בכוח, חזרה אל הדיר, על פני מחצית המושבה.
לתקופת חצי השנה, באביב, היתה חביבה ממליטה גדי אחד או שניים. בתקופת הריונה היו "מייבשים" אותה, חדלים לחלוב. ואילו לאחר ההמלטה היה החלב שופע מעטיניה, ולא היינו מניחים לגדיים לינוק אצלה פן יתרגלו אליה ולא תניח לנו לחלוב אותה. אני הייתי חולב את העז פעמיים ושלוש ביום, כך במשך רוב שנות נעוריי. ואת הגדיים הייתי משקה מבקבוק בעל פיטמת גומי המיועדת לתינוקות.
איזו אהבה עוררו עליהם הגדיים הלבנים המתרוצצים בחצר. שעות ארוכות היינו מלטפים אותם, מנשקים, מחבקים, מניחים להם לינוק אצבע כאילו היא פיטמה, לנשוך בה בשיניהם הרכות, הדגדגניות (כל חיי היכרתי רק אישה אחת שככה השתגלה), מריחים את הריח העיזי-תינוקי שלהם, ריח חריף של חלב ופרווה טרייה, ריח בהמה דקה, מפונקת.
אהוד בן עזר