שתמשיך להתנהל בשוליים

ההיסטוריה לא תשכח אותך

מי שקיבל לידיו ביום שישי את עיתון "הארץ" הוכח בהלם למראה השער של המוסף. ניבטו ממנו פניהם של ארבעים ילדים, שנהרגו ברצועת עזה במיתקפתו המחודשת של צה"ל על חמאס. ואכן זו היתה מטרת העיתון הפרו-פלסטיני – להשחיר את ישראל, להציגה ואת זרועה הצבאית כפושעי מלחמה, כרוצחי חפים-מפשע ובהם עשרות ילדים, כמרעיבי אוכלוסייה.

השער היה מיקדמה למאמר בן חמישה עמודים במוסף, שיכול היה להתפרסם בכל כלי תקשורת ערבי ולשמש נשק בידי שונאינו באו"ם. התמונות אכן קשות. הצער כאן על מאות ההרוגים שם קיים, אבל לפנינו עוד דוגמא בוטה של עיוות התמונה והעלמת הסיבות האמיתיות לאסון ההומניטרי המתמשך בעזה

המאמר עצמו, שעליו חתומה פובליציסטית ראשית של העיתון העברי, הפלסטינית חנין מג'אדלה, נועד להציג רק פן אחד של המלחמה המתחדשת ולספק תחמושת תעמולתית לשונאי ישראל ולשוחרי השמדתה. הילדים התמימים (דור המחבלים הבא?) אינם קורבנותיו של חיל האוויר הישראלי, אלא של שלטון האימים שעודנו לופת באכזריות את המוני העזתים.

החמאס שהמיט את האסון האנושי על שני מיליונים ערבים הנתונים במלתעותיו, שפתח במיתקפה ברברית על ישראל, הוא הנושא באחריות להרג עשרות אלפים מבני עמו, לפחות מחציתם מחבלים. גם תושבים ניספים כתוצאה מכך באש צה"ל. אבל ב"הארץ" האצבע המאשימה מכוונת אך ורק לממשלת ישראל ולצבא ישראל. החמאס והפלסטינים "לוחמים בכיבוש", חפים מפשע.

התיאורים הפלסטיים של הקורבנות העזתיים באותו מאמר נורא, מגמתי – שלא מוזכרים בו במילה אחת רצח וחטיפת ישראלים – אינם יוצאי דופן מעל דפי העיתון-בשירות-האוייב.

רבים שואלים אותי, מדוע אתה מענה את נפשך וקורא "הארץ"? מדוע אתה מפרנס אותו בתשלום דמי מנוי? ואני עונה בלי למצמץ: אני זקוק לו בבחינת "דע את האויב הפנימי". הן בעמודי החדשות והן בעמודי הדעות – זהו עיתון שמזיק לישראל הלוחמת באלה הרוצים בהשמדתה, ואינו רק אנטי ממשלתי ואנטי-ביבי. עיתון שכל קוראיו, ובמיוחד בגירסתו האנגלית, לומדים ממנו יום יום, בכל גיליון, על ישראל הפושעת, על ממשלת האפרטהייד ועל נתניהו הדיקטטור.

עקב תקלה של השליח בבוקר שלישי, לא הגיע אליי העיתון. התנחמתי: חסכתי לפחות ביום זה את מנת הרעל. אבל למחרת, יום חמישי, הגיע "הארץ" כסידרו, כאשר מינון בעלי הדעות בו (עמוד 2) כלל כרגיל את גדעון לוי, שביכה את הרס מחנה ג'נין, אורי משגב, שמאשים את ישראל בהפרת הפסקת האש, ואותה חנין מג'אדלה, שלדידה פרס ישראל הוא אות קלון.

רק ב"הארץ" יכול להתפרסם מאמר המטיל ספק בזכות קיומה של המדינה (אסא כשר: "אולי כל הרעיון של מדינה עצמאית גדול על העם היהודי"), או מאמר הקורא "לא להתנדב למלחמת שולל" (אסף אגמון ואורי ארד), או מאמר אופייני של הפובליציסט הפלסטיני הקבוע, עודה בשאראת, על "הדם הפלסטיני שמחזיר את הסומק לכלכלה הישראלית." ולא הזכרנו את רוגל אלפר מגדף היהדות הקבוע ולא את נחמיה שטרסלר ששנאתו היוקדת לנתניהו מוטחת בלי חשבון.

"הארץ" כעיתון דעתני כביכול, "לאנשים חושבים" כביכול, הוא נותן הטון של השנאה העצמית, האוטו-אנטישמית, שרווחת יותר ויותר בחלק מן התקשורת הישראלית. נגרר אחריו "ידיעות אחרונות" שהחריף את הטון מעבר לביקורת לגיטמית נגד כל מה שמחליטה הכנסת ועושה הממשלה הנבחרת, וכמובן שלושה מערוצי הטלוויזיה, שאינם מסתירים את הטייתם נגד הממשלה ותמיכתם במפגינים, המאיימים במרי אזרחי ובמצור על הכנסת.

לא מכבר אישר עמוס שוקן, הבעלים-נותן-הטון, לפרסם בעיתונו מאמר ביקורת עצמית שכתב לא אחר מאשר אחיינו דוד שוקן: "עולה בי החשש שהעיתון שלנו, של המחנה הליברלי, הופך להיות עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת, שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה. הם זועמים כאשר מדי פעם מתפרסמת דעה החורגת מעט מהקו. האחידות המחשבתית נהפכה לנוקשה כל כך, עד שכל עמדה החורגת ממנה הופכת מיד למוקצה מחמת מיאוס ונענית בקיתונות של בוז."

דוד שוקן לא התייחס כלל לעמדה התבוסתנית הקיצונית של "הארץ", הצדקת המאבק הערבי נגד ישראל, ההתבכיינות על אלפי ההרוגים בעזה ("בזכות" חמאס), ליבוי השיבושים בדרכים והמרי האזרחי של המיעוט. אבל גם כך מאמרו הביקורתי-כביכול הביא עליו שלל תגובות מבזות של כמה מהכותבים והקוראים.

"הארץ" הוא ביטאון של ציבור אופוזיציוני קולני, שחולש על התקשורת ואין לו השפעה על הרוב המכריע בעם. כ"הארץ" גם כלי תקשורת אחרים שהקצינו ומערבבים יותר ויותר ידיעות בדעות. הבחירות בישראל הדמוקרטית שיתקיימו במועדן, לבטח יוכיחו זאת.

והנה, לעומת "הארץ" הישראלי, פורטל החדשות הסעודי 'אילאף' מפרסם בתחילת החודש מאמר מאת ראשד אל-קחטאני, שבו הכותב יצא בחריפות נגד האלימות הקשה שמפעילה תנועת חמאס כלפי תושבי עזה מאז תחילת שלטונה ברצועה.

אל-קחטאני תיאר כיצד פעילי התנועה – אותם כינה "תלייני חמאס" – נוקטים באלימות מחרידה כלפי תושבי הרצועה, משפילים אותם, מכים אותם מכות רצח ויורים בהם מטווח קצר ללא משפט, משם שגנבו אוכל, וטען כי מדובר בפשע נגד האנושות שדעת האדם אינה יכולה לתפוס.

לדבריו, חמאס היא האחראית לכך שתושבי הרצועה הגיעו למצב בו הם נאלצים לגנוב אוכל למחייתם, במיוחד לאחר שגררה את הרצועה למלחמה נגד ישראל בשל כפיפותה לאיראן. עוד טען כי במעשים נתעבים אלה חמאס מפרה את ההלכה האסלאמית, חרף היותה תנועה אסלאמית. לבסוף, הדגיש אל-קחטאני את ההכרח בקיום מנהל אזרחי בעזה שיגן על זכויותיהם של תושביה, ישקם את עזה וישיבה אל החיק הערבי.

מוסד ממר"י הוא שתירגם את המאמר והביא את הדברים במלואם. לא תמצאו אותם ושכמותם לא ב"הארץ" ולא בשום כלי תקשורת עברי.

יוסי אחימאיר

על "ספר האי-נחת"

מאת פרננדו פסואה

תרגום – יורם מלצר

בבל 2000 503 עמ'

פרננדו פסואה מצהיר בקובץ זה מיספר פעמים שהוא איננו פסימיסט (ראו למשל – עמ' 360), אבל הקורא בו מתרשם מהעצבות ששורה בו, כשהדובר בו מכריז לא אחת על העדפת המוות על החיים.

זאת לא הסתירה היחידה בקובץ זה, יש הרבה סתירות נוספות שנוגעות לכל תחום אנושי אפשרי, ונראה לי שהסיבה נובעת לא רק משום הנפש המסוכסכת של המחבר, אלא גם משום שכתב היד של ספר זה התחבר לאורך 21 שנים (1935-1914), ומעולם לא נערך והוגה על ידי המחבר – כתב היד נמצא בין 27,000 דפים בקופסת עץ לאחר מותו של פסואה. המיוחד בדפים הנ"ל הוא שכתבי היד שנמצאו יוחסו למעל 70 הטרונימים, כלומר, דמויות מומצאות של יוצרים, בעלי שמות וביוגרפיות שונות לחלוטין מהביוגרפיה של פסואה עצמו.

"ספר אי הנחת", שחלקים ממנו פורסם בחייו, ומשובצים בכתב היד הנ"ל, מיוחס הטרונים בשם ברנרדו סוארש, עוזר למנהל חשבונות במשרד שבליסבון. ספרתי מעל 13 עמודים בהם מתאר, כביכול, אותו ברנרדו סוארש את דירת מגוריו, את המשרד, הרחוב, בעל הבית, המנהל, נער השליחויות וכו' – עד כי הקורא עלול להיות בטוח שמדובר במחבר אחר, ולא בפסואה עצמו.

ובכן, אותו סוארש (פסואה בתחפושת) הוא משכיל מאוד ופוליגלוט – הוא מצטט אינספור סופרים ומשוררים פורטוגליים, ויוצרים מגדולי העולם (יובאו בסדר הופעתם בספר): מלרמה, ורלן, הורטיוס, הומרוס, פרידריך אמיאל, שייקספיר, ג'ון מילטון, דנטה אליגרי, אלפרד דה ויניי, דיוגנס, ליאונרדו דה וינצ'י, ז'אן ז'אק רוסו, שרלוק הולמס, פרנסואה שטובריאן, אטיין דה קונדיאק, אוסקר ויילד, ורגיליוס, עומר ח'יאם, וולטר, וולפננג גתה, תומאס קרלייל, סוקרטס... בוודאי דילגתי על עוד אישים בעלי שם המוזכרים בספר והמצוטטים בו. בהקשר הזה צריך לציין שהוא מביא מובאות בשפות המקור – לטינית, צרפתית ואנגלית.

כאמור, הספר גדוש בסתירות, ובהקשר לאמור לעיל, הוא מציין, למשל ששייקספיר היה מחזאי מבולבל (עמ' 458) , ואילו הוא עצמו היה כותב את "המלך ליר" היה מתחרט, כי ביצירה הזאת יש חסרונות רבים (עמ' 495).

בחיבור שלפנינו יש תיאורי התבוננות באנשים, בנוף (בעיקר בנוף גשום – עמ' 76-75, 79), אבל עיקרו הוא התבוננות בנבכי הנפש: הוא מצהיר שיצר בתוכו מספר ישויות, הוא גם משייט באי-הכרת עצמו, וכי לחיות משמעו להיות אחר (אנו פוגשים הגות זאת גם אצל יוצרים שלנו – "איגרת" של אלתרמן ו"בלדה על האני הלז" של יצחק למדן). הדובר מתלונן על עצבות ורצון אינטימי למות, כי הוא, כמו מרבית באי תבל חיים חיים בזויים, מלאי יגיעות – לחיות זו שגיאה מטפיזית של החומר, כי אין תועלת בחיים. הוא משתוקק למות, לפחות באופן זמני. היתרון שבמוות הוא שמשתחררים מהזדקקות לזולת. החיים בבדידות מייאשים, אבל חיים בחברה מדכאים. נפש האדם היא בית משוגעים של קריקטורות. לאושר אין סיכוי להתקיים. מכאן מקור הכותרת של הספר: אני חי את ההווה ואת אי-הנחת, אני הורג בתוכי את העבר ואת העתיד (עמ' 396). כמו איגנציו סילונה, המאוחר יותר, גם המחבר שלנו אינו מאמין במהפכות – רפורמטור מבקש, כביכול, לתקן, ותמיד מחמיר את הרע.

לעומת זאת הוא מזכיר במקום אחר שהוא מעדיף את החיים על פני האל שברא אותם (עמ' 113). בשל היחס הנ"ל לחיים הדובר שלנו מעדיף את השינה ואת החלום – עשרות עמודים מוקדשים ליתרונות השינה והחלום: "אינני מכיר בכל חיי הנאה גדולה יותר מהיכולת לישון" (עמ' 343), ומוסיף: "מי שקרא את הדפים של הספר הזה... ללא ספק גיבש לעצמו דעה שאני בעל חלומות" (עמ' 381). "חלומותיי הם מקלט לנפשי, כמו מטרייה נגד ברק" (עמ' 347); "להרוג את החלום משמעו להרוג את עצמנו" (עמ' 372).

ההתלבטות באשר לכדאיות החיים מובילה בהכרח לעיון בשאלה הקרדינלית – יחסו של הדובר לאלוהים, וכאן, כמו במרבית הספר, יש דואליות: כמו מרבית דורו הוא איבד את האמונה באלוהים (עמ' 193); דורו ירש חוסר אמונה בדת הנוצרית ובדתות בכלל (עמ' 197); הנצרות היא הידרדרות של הניאו-פלטוניזם (עמ' 485).; ישוע ובודהה אינם מסוגלים להראות את הדרך, כנ"ל אפולו ואתנה (עמ' 96). יחד עם זאת, "גם אם אלוהים אינו קיים, אני רוצה להתפלל" (עמ' 288).

שלושה נושאים קיימים בלוז היצירה האנושית: אלוהים (אמונה, גורל) מוות (המוות "שלי", מלחמות, הישארות הנפש) ומין (אהבה, קנאה). סקרתי (במקצת!) את שני הנושאים הראשונים, באשר למין – מסתבר שגם בתחום הזה, הדובר שלנו מביע דעה מורכבת – אנו יודעים שהוא לא נישא מעולם, וכי בקופסת העץ שהותיר אחריו מצויים מכתבים שכתב לאהובה בשם אופליה, כשמה של הגיבורה הטראגית ב"המלט". בקובץ שלנו יש חטיבה גדולה של הגיגים בקשר לאותה אהובה עלומה (מעמ' 241 ואילך), ויש רמזים לכך שמדובר באידיאה – כי היא אינה קיימת, אינה מהעולם הזה, היא שמימית, הדובר מתפלל אליה; סוגד לה, אבל גם מדמה תמונות ארוטיות (עמ' 257), הוא אינו רואה אפשרות שיפעל כמאהב גופני (עמ' 276). וכן, כצפוי מיוצר של אי-הנחת – הוא קובע שאהבה רומנטית היא מתכון לאכזבה (עמ' 266); ולאהוב משמע להתעייף מלהיות לבד.

כלפי האמנות יש לדובר שלנו אהדה גדולה: החיים אמנם מכוערים, אבל האמנות היא יפה (עמ' 486). "האמנות מעניקה לנו את אשליית השחרור מעליבות קיומנו, באמנות אין אכזבה" (עמ' 501). הספרים הם הקדמה לחלומות. הספרות היא האופן הנעים ביותר להתעלם מהחיים (עמ' 491).

פסואה המשורר (!) מעדיף פרוזה על פני שירה – שירה היא משהו ילדותי (!). יחד עם זאת, הוא קובע כי מי שישרוף את ג'וקונדה (המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י) הוא אמן יותר גדול מזה שיצר אותה, כי הוא מאפשר יצירה שמיימית בדמיון (עמ' 486). וכן, הוא טוען שהאמנות היא מדע (?! – עמ' 192). לא ברור אם הדובר מתכוון ברצינות.

פסואה מביע מפח נפש מיצירתו שלו: "אני כותב כמו מישהו שמרצה עונש, מה שאני כותב הוא חסר תועלת, פגום, שגוי, כתבתי שירים גרועים" (עמ' 216). הוא מציין שממש אין לו מה לומר, וכי כתביו הם חסרי תועלת (עמ' 292, 293).

המחבר הוא פטריוט גדול של השפה הפורטוגלית, ואי ידיעת הדקדוק והתחביר של עילגי לשון מוציאים אותו מדעתו. אני, כמובן, לא קראתי את ספרו במקור, אבל בהחלט נקל לחוש את ההיגדים השיריים שלו, למשל: "אני שומע את הזמן הנופל טיפה אחר טיפה" (עמ' 95); "כל חיי הם קבלה שממתינה לחתימה" (עמ' 211); "אני זוכר את האומצה על חיך הגעגועים" (עמ' 224).

האם אני ממליץ על קריאת הספר? ובכן, יש כאן דילמה: מבקרים משווים את הספר הזה לספריהם של הפרוזאיקנים הקלאסיים הרוסיים. ובכן, לא! אי אפשר להשוות את הספר העבה הזה ל"למלחמה ושלום" – שני עולמות שונים לחלוטין עם יתרון ענק לטולסטוי. אבל מה כן? אם מי מקוראי רשימה זאת מבקש להתעמת עם אישיות מתלבטת, משכילה מאוד, ובעלת יכולת מרשימה של ביטוי – הספר הזה מיועד לו.

משה גרנות

לאחרונה הועלו במדף הכותב שלי ב"פרויקט בן יהודה" 2 ספרים נוספים מספריי:

1) הספר המחקרי "אחד-העם, מ"י ברדיצבסקי וחבורת 'צעירים'", המספר על תחילת ההיכרות בין שני הסופרים החשובים הללו בין השנים 1896-1891, שבעקבותיה פרץ הוויכוח ביניהם מעל דפי "השילוח" על המשך התפתחותה של הספרות העברית.

2) הספר "ציונות וריבונות ברומאן הישראלי" שהוא כרך מהסדרה "תולדות הספרות הישראלית", המברר את המחלוקת בין הזהות הלאומית-יהודית לבין הזהות הילידית-מקומית, מחלוקת שהתחילה בתקופת העליות, התעצמה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה ואשר משתקפת בניגודים האידיאולוגיים והפוליטיים בחברה הישראלית גם כיום.

שני הספרים הוקלדו מחדש על-ידי מתנדבי "פרויקט בן יהודה". ומאליו מובן כי אחרי שכל 22 ספרי הסדרה יועלו בפרויקט, כבר ניתן יהיה להשיג עותקים מהמהדורות המודפסות שלהם רק בהוצאת "יחד".

עד שמשימה זו תושלם, יכולים עדיין קוראים המעוניינים לרכוש את המהדורה המודפסת בשלמותה, להשיג אותה במחיר העלות של הדפסת 22 כרכיה ושל משלוחם בדואר – במחיר 600 שקל בהוצאת "יחד", רח' שפטל 6 ראשון לציון, מיקוד 7523467.

אסטרולוג, 2001

פרק שבעה-עשר

"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת התרכ [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה]", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"

ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

"מדוע תדבר כך?" מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

"אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

(סיפור המוקדש לזכרו של משה בר-אל מייסד בנק הזרע הפראי)

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" הופיע סיפורו של משה בר-אל המספר על התפתחות ההזרעה המלאכותית של ענף הבקר. עיקר הסיפור מתייחס לשיטות השימור של זרע הפר, בלי לפרט את הדרכים  שננקטו כדי לפתות את הפר לנדב את זרעו לתהליך.

למזלי נולדתי  בימי טרום ההזרעה המלאכותית וכך זכיתי לעקוב מקרוב אחרי השתלשלות ההיסטוריה שקדמה להקמת בנק הזרע. וזה הסיפור:

פעם החלום של כל עגל שנולד, היה לגדול ולזכות במקצוע הנכסף – להיות פר הרבעה. היה זה בימים הטובים של הבהמות, שבהם המושג של הזרעה מלאכותית היה נראה כאיום רחוק שיקרה בימות המשיח. באותם ימים טובים הייתי נער צעיר שבכל חופש גדול, נוסע לבקר חברים קרובים שהיו לי בכפר חוגלה. שם תמיד היתה מחכה לי גם חווית ילדות המלווה את זיכרוני עד ימינו אלה. הדבר היה קורה כששפר מזלי והייתי זוכה לראות איך מביאים פרה מיוחמת אל ''שמשון'' פר ההרבעה הבלתי נלאה של כפר הרואה. כאשר שמשון היה מריח שהביאו אורחת אל חצר הרבייה, היה עובר רעד בכל גופו, פיו היה מזיל ריר וברגע שהיה נפתח לפניו פשפש החצר, היה פותח בדהירה פראית, ומגיע לריחוף על כלת השמחה שעמדה עם אחוריים המופנות אליו. לצד הפרה המיוחמת היה עומד תמיד חיים הרפתן עם יד המושטת קדימה למקרה שיהיה צורך לכוון את השרביט האדום היוצא מבטן הפר, אל פתח הכניסה של היכל ההתעברות.

אחר כך עברו השנים, אני גדלתי והתקבלתי כסטודנט לפקולטה לחקלאות ברחובות. שם גיליתי את השמשון המקומי שהיה פר גזעי רם קומה ויפה מראה עם עיניים גדולות שנראו לי כבויות כאלה, בניגוד לעיניים הנוצצות של שמשון מכפר הרואה. התחלתי לחפור ולברר איך ייתכן שפר רבייה בגיל הנעורים הלוהטים, נראה כצעיר חסר חדוות חיים ואז הסביר לי חיים הרפתן  (שברחובות קראו לו רענן וולקני) שעם התקדמות הטכניקה העולמית עבר ענף הרפת לשימוש בהפרייה מלאכותית המחייבת להכין מראש מלאי של זרעים טריים, הנשמרים במתקן קירור.

כששאלתי איך שואבים מהפר את תמיסת הזרעים, אמרו לי שזה פשוט מאוד, כשהפר קופץ על הפרה המיוחמת ממהרים להלביש על השרביט האדום שלו נרתיק פלסטיק הקולט את זירמת הפר. את הזירמה שומרים בתרמוס מתאים החוסך את כל הטירחה של הולכת הפרה אל הפר.

כשהתחילו  במלאכת איסוף הזרע, גילה מהר מאוד חיים הרפתן שבעצם אין צורך להביא אל שמשון פרה מיוחמת, כי ברגע שהוא רואה פרה העומדת במקום המיועד, הוא לא מחכה עד שהריח האהוב יגיע לאפו, אלא דוהר ישר לעברה ומזנק עליה בלי לבדוק אם היא בכלל הטעם שלו. בימים הבאים – אמר חיים לעצמו – מה שמעניין את שמשון הם רק אחוריה של הפרה, והוא יקפוץ עליה אפילו אם היא זקנה ומכוערת, אז למה להביא אליו כל פעם פרה אחרת? אפשר להשתמש תמיד באותה פרה.

הבעייה הייתה שהפרה התחילה להבין שכל פעם כשמכניסים אותה לחצר המסוגרת, קופץ עליה פר ענק והיא בקושי מצליחה לעמוד על רגליה. כאשר חיים ראה שכל פעם קשה יותר לשכנע אותה להיכנס לחצר הקטנה, הגה רעיון מבריק ופנה אל זלמן העגלון בבקשה שישאיל לו את הפרד לעריכת ניסיון מדעי. הנסיון הצליח מעל ומעבר, ברגע ששמשון ראה אחוריים וזנב הניצבים בפינה האהובה עליו, לא חשב פעמיים, דהר לעבר המתנה המחכה לו ושם שמח להרגיש את אותה תחושה מרוממת ברגע שהשרביט האדום התרוקן לתוך נרתיק הפלסטיק. הפרד של זלמן קצת הופתע מהמשקל העודף שנחת עליו, אך מאחר שזלמן הקדים לתת לו מנת תערובת עשירה בגרעיני שעורה ותירס טחון, התעלם מהנחיתה של הפר והתרכז במנת התערובת האהובה עליו.

שיטת ההקפצה של שמשון על הפרד לא האריכה ימים, כי חיים הרפתן גילה ששמשון שלו הוא פר מטומטם בדרגה מתקדמת, ואם כך – אמר לעצמו – אם הוא מצליח לקיים יחסים עם פרד מסורס, למה שלא נשדך אותו עם  גזע אקליפטוס המפוסל בצורה של פרה שהגיעה לפירקה?

הבעייה היתה שבאותה תקופה לא נמצא ברחובות אף אמן פיסול היודע להתמודד עם גזע עץ הניתן לגילוף, וזליג הנגר המקומי הציע להשתמש בשולחן מאורך, שאת שתי רגליו האחוריות יעגל בצורה מגרה וכדי להגביר את הפיתוי ידביק בין הרגליים סמרטוט שחור דמוי זנב.

לזכותו של שמשון הרחובותי ייאמר שהוא לא ביזבז אף רגע וברגע שפתחו לו את פשפש היציאה, דהר לעבר השולחן וכאשר הוציא את השרביט, מיהר חיים להלביש עליו את הנרתיק שקלט את כל היבול של בעל השמחה, שנשאר צמוד לשולחן עד שמיצה את כל המיץ שזרם לנרתיק.

מאז אותם ימי המהפכה הפראית (מלשון פר הפרייה) חלפו הרבה שנים, רגליי הקשישות כבר לא מוליכות אותי לאזורי הפיתוח של בנק הזרע ואשמח אם ימצא מישהו היודע לספר על התקדמות הטכניקה, שמצאה אולי שיטה טובה יותר לריבוי עדרי הבקר שלנו.

פוצ'ו

הוריי עלו לישראל בשנת 1936, מיספר שנים לפני תחילתה של מלחמת העולם, והקימו את ביתם במושב עובדים ( שבאמת עבדו....) בשם עין ורד. ביתנו היה הבית הראשון בכניסה למושב, ולידו ערוץ ואדי שחצה את המושב. חלקו הדרומי נקרא "עבר הירדן" והצפוני – אברביגאן...

חברי מנוער עמי הירשוביץ – שלגביו נאמר "לא תמיד עבר בירוק ולא תמיד עמד באדום" נהג לציין את כולנו בשם המעט מזלזל "גליציאנרים", סוג של מה שמסמל עם קורטוב של זלזול – את הערמומיות, התמודדות, תבונה והישרדות של יהדות חבל גליציה שנדד בין הממלכות השונות.

בשנות ילדותנו עסקנו בהקמת המדינה ולא שקדנו הרבה על העבר אבל מהמעט שלמדתי –משפחת אימי (ויסמן) היו סוחרי חומרי בנין בעיירה רדזיחוב, ואילו אבי גדל בכפר דומברובה בחוות סבי (דן רפפורט) שכללה מיספר כפרים ומפעלים חקלאיים. הכול ליד העיר לבוב, שכעת הנה לביב, ואילו בעבר היהודים קראו לה לעמברג. למדנו שלפני המלחמה היינו מודעים לדודי מרדכי ויסמן שכל שנה נסע לפולין בניסיון נואש לשכנע את המשפחה להגיע לפלסטינה-א"י כי אין תקומה ליהודים באירופה, והצליח לשכנע רק את אימי – אבל למרבה הצער נהרג ביום הקמת המדינה בקרב הכושל של יישובי גוש תל מונד, ואילו שאר המשפחה נותרה באירופה ועברה את כל סבלות השואה.

גם לאחר מכן כשעברתי כילד לגור בפרדס חנה, לא חל שינוי בהתייחסותנו לעם המתגבש בפלשתינה א"י. בילדותי דאז לא היתה כמעט אבחנה עדתית, היתה זהות אירופית מאוד מגובשת מחד ולעומתה כמובן קהילה מזרחית מחולקת בין ס"ט בירושלים ובתל אביב, חלקם דאז דווקא סימלו את העושר; והיו התימנים. רק לאחר מלחמת העצמאות והעלייה הענקית התחילו להתחוור מה שבימינו (למרבה הצער) נקרא שבטים או זהויות. במשך שנות מלחמת העולם וגם לאחריה היתה בארץ ישראל התייחסות ממעיטה לגבי היהדות המזרח אירופית הזו. גלות פסיבית... לבנבנים, למה הלכו כצאן לטבח... כל היהדות הזו היתה מוקד של דלות, הם גרו בשטטל וכו' וכו'.

בימים אלו נתקלתי באקראי בספר שקניתי בעיקר בגלל שמו ותכניו ובעטיו אירע לי משהו שניתן לתארו רק כמפץ אדיר, ראייה אחרת לחלוטין של כל העולם היהודי באירופה, ושונה לחלוטין מכל מה שלמדנו עד אז – תיאור של חמש מאות השנים האחרונות, של הגירת יהודים למזרח היבשת ובסופן הגירה מערבה. יהדות שהחלה במיספר עשרות אלפים ועד לכשישה וחצי מיליון בתחילת המאה העשרים. מסלול אירועים שאין אפשרות לקלוט ולסכם. מתקופות של גלות, השפלה, אלימות, מרחצי דמים – דרך ביטחון יחסי, פרנסה וסובלנות שבעזרת תחכום, גמישות, אומץ ועבודה קשה הגיעו למעמד של מרכיב חשוב ביותר ומשפיע ביותר בחברה ובכלכלה של אותן מדינות, עם שליטה מוחלטת במגזרי כלכלה שונים כמו ניהול אחוזות, מסבאות, שליטה בשוק האדיר של האלכוהול, תחומים שבהם הדירו לחלוטין את שכניהם הנוצרים.

הספר כולל אין ספור אירועים שלאורך השנים עיצבו את המציאות שאנו חיים בה עכשיו – החל מאירוע שהיה במאה החמש עשרה שבה ילדה בת אחת עשרה שלא רצתה להינשא ולא הסכימה לתהליך של "מיאון", בגלל זה אימה גררה את היווצרות הצד האשכנזי של היהדות ולמהפך של בניית המרכזים האדירים של יהדות באירופה המזרחית.

הספר מתאר איך במשך חמישה דורות היהודים, למרות כל ניסיונות האפלייה והדיכוי, הגיעו למעמד מרכזי בחברה האירופית. בהרבה מקומות כמעט אוטונומיות, וחלק גדול מאותן פרעות ששיננו בספרי הלימוד נבעו בגלל השתלבות היהודים במלחמות שנוהלו במשך עשרות שנים בין הגופים ששלטו באותם אזורים. מושגים כגון פרעות ת"ח-ות"ט, סופות בנגב, חמלניצקי וכו – מקבלים פתאום מעמד ופרשנות היסטורית שונה לחלוטין. וגם למדנו שבאירועים מאוד מכריעים היהודים השתלבו בכוחות הלוחמים, ידעו להתארגן ולבצר את העיירות והמבנים שלהם ויהודים באלפיהם ידעו לאחוז בנשק ולהילחם. והנה הקריאה בספר מחמיאה ומאדירה את העם היהודי באירופה.

שם הספר "הסיפור הבלתי סביר-והלא מספיק זכור – על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" והמחבר שלום בוגוסלבסקי הוציא מתחת ידו מסמך אדיר, ממתק היסטורי, שיעור לכולנו איך אפשר ללמד היסטוריה בצורה כל כך מחכימה מהנה ומושכת !

אריה רפפורט

מרץ 2025

* "אנחנו רעבים, הזכות הבסיסית לאכול לא קיימת," סיפרה תושבת הרצועה בת 60. "כל העיסוק שלנו הוא איך למצוא לחם, איך למלא מים או למצוא עגבניות. אנחנו לא יכולים עוד. שיזרקו עלינו פצצת אטום וזהו." בד בבד, בתי החולים בעזה דיווחו בימים האחרונים על חשש ממחסור בציוד רפואי ובתרופות. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים הדגיש כי "המלאי הקיים של תרופות אלחוש שהכרחיות ללידות, לניתוחים ולטיפול נמרץ אוזל." ["הארץ" באינטרנט, 2.4].

שימו לב, הגברת המסכנה בת ה-60 מאשימה במצבה את ישראל ולא את החמאס הברברי שכידוע אין לו פצצת אטום אבל הוא ורק הוא הפושע הברברי שמרעיב את אחיו ערביי-הרצועה עד מוות ובלבד שלא ישחרר עשרים וכמה חטופים חיים הנמצאים בידיו!

והעולם, חוץ מטראמפ – מרחם כמובן על העזתים הרעבים המסכנים ולא על החטופים שלנו.

* דברה של המרגלת הבזוייה שפשעה נגד צה"ל, ענת קם, בעקבות משפט מארי לה פן: "שופטי ה-11:0, אותה פסיקה טראומאטית שהכשירה את כהונת הנאשם, ככל הנראה מכירים בטעותם. הם קיבלו אז את החלטתם מהשיקולים הלא נכונים, ככל הנראה במחשבה שהרחובות יבערו אם לא יתירו לנתניהו לכהן. אבל אם באמת כל אחד היה עושה את עבודתו בלי לחשוב ימינה או שמאלה – שב"כ היה עוצר התארגנויות חתרניות, המשטרה היתה עוצרת פורעים ומכבי האש מכבים שרפות – זה היה נגמר אחרי יומיים ולא היינו כאן היום.

"עוד לא מאוחר ואת הנעשה יש להשיב – אם השופטים, היועמ"שית והפרקליטות ינהגו כצרפתים ויעשו את עבודתם." [שם].

כלומר, יוציאו את נתניהו לנבצרות למשך חמש שנים כמו את מארי לה פן.

פשוט טינופת!

* אהוד: ראינו שביום ראשון, 6.4, מתקיים אירוע באוניברסיטת תל אביב שבו משתתפת לאה ראב.

הסקרנות שלנו התעוררה. לאה הוא שם נפוץ במשפחתנו. זה היה שמה של סבתי לאה ראב בן עזר לבית שיינברגר מירושלים, וזה גם שמה של אחותי לאה. חיפשנו בגוגל וזה מה שמצאנו:

לאה ראב, ציירת. ילידת ארנטון, ניו-ג'רזי, ארה"ב, 1953. עלתה לישראל 1971. עבודתה בוחנת את הקשר שלה למקומות, לחיבור לאנשים ולקהילה.

כל המצוי בקשר עימה או היודע על קשר שלה למשפחתנו מוזמן להתקשר איתנו במייל.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!