* עם הזנב בין הרגליים – ב-3 באפריל 2018 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים דרמטית, לצד שר הפנים אריה דרעי, ובישר לאומה בשורה על תוכנית לפתרון בעיית ההגירה הבלתי חוקית. הוא הילל ושיבח את תוכניתו. בצדק, היתה זו תוכנית מצוינת.
אולם לאחר פירסומה, הילדז נבח עליו והפיד של הבייס הימנני תקף אותו. בחלוף 6 שעות הוא התקפל עם הזנב בין הרגליים וחזר בו.
לאחר הפצת הסרטון שתיעד את אלאור אזריה יורה בראשו של מחבל פצוע השבוי בידינו, מיהרו ראש הממשלה ושר הביטחון לפרסם הודעה מנהיגותית מתבקשת המגנה את המעשה, הן כדי להעביר מסר מוסרי מנהיגותי לציבור והן כדי להקטין את הנזק המדיני. בימים שלאחר מכן נתניהו הבין שהבייס דווקא רואה באזריה גיבור, והוא התקפל עם הזנב בין הרגליים ואף מיהר לשוחח עם הורי החייל (מה שהורים לחטופים מצפים לו במשך חודשים).
ושוב, השבוע, כאשר נתניהו קיבל החלטה מנהיגותית ממלכתית למנות את ראש השב"כ הבא על פי כישוריו, קנאי הבייס התנפלו עליו. אולי הוא גם קיבל טלפון זועם מגלות מיאמי. והוא התקפל עם הזנב בין הרגליים וחזר בו.
כך כתבתי לאחר התקפלותו של נתניהו בנושא המהגרים, השבוע לפני 7 שנים: "חז"ל הורו לנו ש'בעקבות משיחא… פני הדור כפני הכלב' (סוטה מ"ט ב'), 'דור שבן דוד בא… פני הדור כפני הכלב' (סנהדרין צ"ז א'). מה פירוש "פני הדור כפני הכלב"?
יש אומרים, כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים – במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם לראות לאן הוא פונה. במקום להוביל, הם מוּבלים."
אפס במנהיגות.

* חסר חוליות – המינוי של שרביט לא בוטל כיוון שהפגין בקפלן ולא כיוון שביקר את מדיניותו של טראמפ בנושא הגרעין. את אלה נתניהו ידע, כיוון שכל שנדרש כדי לדעת זאת, הוא הקשה קלה על שמו של שרביט בגוגל.
המינוי בוטל בגלל ההסתערות של הבייס, שהפתיעה את נתניהו, וכיוון שנתניהו הוא חסר חוליות.
אפס במנהיגות.

* בעלי הכישורים – הכישורים הנדרשים מראש השב"כ הבא, הם שיהיה מקובל על הבייס. מועמדים אפשריים: יאיר נתניהו, ברדוגו, טלי גוטליב, יונתן אוריך ו...ואטורי.

* כמוצא שלל רב – במקרים הנדירים שבהם נתניהו מקבל החלטה חיובית למען מדינת ישראל, אני קופץ כמוצא שלל רב, בחדווה ובששון, על ההזדמנות לפרגן לו ולשבח אותו.
כך עשיתי ברשומות רבות לאחר פרסום החלטתו הטובה למנות את אלוף (מיל') שרביט לראש השב"כ.
להחלטות טובות של נתניהו חיי מדף של שעות ספורות.
להלן הרשומות שהעליתי בפייסבוק בחלון ההזדמנויות הקצר בין המינוי המוצלח להתקפלות הסמרטוטית:
בחירה ממלכתית – עצם העובדה שבעיצומה של פרשת קטארגייט נתניהו הדיח את ראש הגוף החוקר ומינה את מחליפו, נגועה בניגוד עניינים מובהק.
אולם במבחן התוצאה, בחירתו היתה ממלכתית, עניינית ומקצועית, ומפזרת את החשש לזיהום החקירה.
לכן, מן הראוי שרונן בר יודיע שהוא מקבל את הדין, אינו מערער על הדחתו ויפרוש. הרי הוא עצמו התכוון להתפטר, בשל חלקו באחריות למחדל. מן הראוי שהיועמ"שית תסיר גם היא את התנגדותה.
טובת המדינה – עצם נכונותו של אלי שרביט לקבל על עצמו את ראשות השב"כ, מתוך ידיעה ברורה שמהר מאוד הוא יהיה לשק חבטות ויוגדר כ"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, מעידה על כך שהוא מעמיד את טובת המדינה מעל טובתו האישית, ועל כך הוא ראוי לשבח.
מינוי חיצוני בעת משבר – אלי שרביט לא יהיה מפקד חיל הים הראשון שמונה לראש השב"כ. קדם לו עמי איילון, ששיקם את השב"כ אחרי רצח רבין.
בעיקרון, רצוי שראש השב"כ ימונה מתוך הארגון, אולם בזמן משבר וטלטלה, נכון שימלא את התפקיד מי שלא היה חלק מהמחדל.
איזו אופוזיציה – ההבדל בן תגובות כשל אייזנקוט לתגובות כשל בוגי יעלון על מינוי שרביט, הן ההבדל בין אופוזיציה ממלכתית ועניינית לאופוזיציה אוטומטית, אופוזיציה לשם אופוזיציה, אופוזיציה של בעד הנגד ונגד הבעד.
סימן שהמינוי מקצועי – ההתגוללות של טיפוסים מן הזן של השר הכהניסטי עמיחי אליהו – חומץ בן חומץ וח"כית [-------] טלי גוטליב באלוף (מיל') אלי שרביט, שמונה לראש השב"כ, שכבר סימנו אותו כ"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, היא סימן טוב, המעיד על מינוי מקצועי.
מבחן מנהיגות – הימננים שתוקפים את נתניהו על מינוי שרביט, סבורים שביבי אינו מספיק ביביסט. הגולם קם על יוצרו.
מבחן המנהיגות של נתניהו – האם ייתן לזנב לכשכש בכלב?
--- כן. הזנב כשכש בכלב.

[אהוד: "אפס במנהיגות" – לא נמאס לך לכתוב את השטויות האלה? דע, אם יקרה משהו רע לנתניהו, תיזכר גם אתה בין המסיתים נגדו!]

* וושינגטון-גייט – אילו היתה זאת פרשת וושינגטון-גייט; אילו הכוורת האינטימית ביותר של ראש הממשלה הייתה מאוישת באנשים הממומנים בידי הממשל האמריקאי כדי לקדם את האינטרס האמריקאי – גם אז, היתה זו הפקרות ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה, שמחייבת חקירת עומק של השב"כ והתפטרות מיידית של ראש הממשלה, בין אם ידע ובין אם אינו שולט אפילו על לשכתו הקרובה.
קל וחומר, נכד נכדו של על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במדינת אוייב, הספונסרית של חמאס, המממנת של טבח 7 באוקטובר.

* ממה הוא מפחד – הסרטון הפסיכוטי, האינפנטילי וההיסטרי של נתניהו אחרי גביית העדות בפרשת קטארגייט, נועד להפצת בדותות, כרגיל, לבריחה מאחריות, כרגיל, להסתה של ראש הממשלה נגד מוסדות המדינה והמשך הפצת הקונספירציה השקרית והמטורללת על מזימות ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, כרגיל. אך כל אלה אינן המטרה העיקרית.
המטרה העיקרית היא העברת מסרים ל"בני הערובה" אוריך ופלדשטיין, לבל יהיו עדי מדינה. זה הפחד האמיתי שלו.

* ללא מסקנות אישיות – ועדת החקירה הממלכתית לחקר מחדל 7 באוקטובר הכרחית. היא הכרחית כדי לרדת לחקר האמת – מה היה כאן? מה גרם למחדל ולטבח? מה היו המחדלים המדיניים והביטחוניים? מה היו כשלי הדרגים המדיניים והמקצועיים? והעיקר – מה הלקחים שיש להפיק. יש לחקור לפחות עשרים שנה אחורה, כיצד איפשרנו את קיומו של צבא טרור מפלצתי על גבולנו? איך פגענו בצה"ל כך שאינו מסוגל להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות ואינו מסוגל להכריע את חמאס בשנה וחצי? מה קרה לבניין הכוח של צה"ל ולתפקודו הגרוע ועוד ועוד. בעיניי, יש לחקור גם את ההחלטה האומללה לפנות את יישובי הצפון ואת התפקוד הקלוקל של משרדי הממשלה במפונים.
ברור שיש להצביע על האחראים, כי חלק מהותי מהלקח הוא לדעת היכן כשל ראש הממשלה, היכן כשל שר הביטחון, היכן כשל הרמטכ"ל וכו', ומה אחריותו של כל דרג, כי אחרת לא יופקו הלקחים.
השאלה היא האם נכון שהוועדה תסיק מסקנות אישיות כלפי האחראים, או תשאיר זאת למערכת הפוליטית?
ההליך של המסקנות האישיות בעייתי מאוד. הוא הופך את הוועדה מוועדת חקירה לבית משפט. יש לשלוח מכתבי אזהרה למי שעלולים להיפגע, הנ"ל שוכרים עורכי דין, ומתחיל הליך משפטי ארוך שלוקח שנים. וכאשר מדובר בסוגייה כל כך רחבה ומורכבת – החקירה עלולה להימשך עשור ויותר. זה מטורף.
ולעיתים המסקנות מגוחכות. למשל, ועדת כהן פסקה שאריק שרון אינו יכול לכהן כשר הביטחון. אז הוא לא חזר לתפקיד שר הביטחון, אך היה ראש הממשלה, האחראי על שר הביטחון, שהוא האחראי על הביטחון הלאומי של ישראל ובמקרה של שרון הוא תפקד כשר ביטחון-על.
יתכן שהסרת חרב המסקנות האישיות, תסיר את ההתנגדות של נתניהו המונעת חקירה. גם לשיטתם של מי שתומכים בכך שהוועדה תסיק מסקנות אישיות, עדיפה ועדה ללא מסקנות משלא תהיה ועדה כלל. עם זאת, אני בספק אם נתניהו ייתן יד גם לחקירה ללא מסקנות אישיות, כי הוא לא ירצה שהציבור יידע את האמת.

* כשל פו"ש – יש שלוש רמות של חקירת המחדל.
הרמה החשובה ביותר היא התחקיר הלאומי המקיף, שאותו יכולה לעשות רק ועדת חקירה ממלכתית, שכבר מזמן היתה אמורה להתחיל את עבודתה וכרגע היא אפילו אינו נראית באופק. ועדה זו תחקור את הדרג המדיני והצבאי, את הממשק ביניהם ואת משמעות האחריות על הביטחון הלאומי של ישראל.
הרמה השנייה היא התחקיר המטכ"לי על אופן תפקודו של צה"ל במלחמה וכנ"ל תחקיר השב"כ.
הרמה השלישית היא התחקירים הנקודתיים – תחקירי הקרבות ביישובים ובבסיסים שהותקפו. התחקירים הללו הם ברמה הטקטית. אך כיוון שמדובר בתחקירים רבים על אירועים שהתרחשו בעת ובעונה אחת, כאשר הם מצביעים על אותם כשלים, הרי שמדובר בכשלים מערכתיים.
כשל מערכתי שעולה ממקבץ תחקירי הקרבות הוא כשל הפו"ש – פיקוד ושליטה. לא היה פיקוד השולט בכוחות, מתכלל את האירועים ומנווט אליהם את כוחות צה"ל. הכשל הזה בלט בעיקר בתחקיר על ניר עוז, הקיבוץ שהטבח בו הסתיים לפני שהגיעו אליו כוחות צה"ל. כוחות רבים היו בטווח נגיעה מהקיבוץ, אך לא ידעו כלל מה מתרחש בו והוסטו בכל פעם למוקד אחר. התמונה המצטיירת ממכלול התחקירים היא של בלגן פיקודי.
האם כך היה גם במלחמה עצמה? עוד אין תחקירים על המלחמה, אבל ריבוי מקרי הירי הדו-צדדי והתאונות המבצעיות מעידים אף הם על בעיית פו"ש.
המלחמה היא מלכות אי הוודאות והכאוס, אבל תפקידו של הצבא הוא להיערך למלחמה ובמלחמה הוא נבחן. סוגיית הפיקוד והשליטה, מרמת הרמטכ"ל עד הרמה הגדודית, מחייבת שידוד מערכות.

* עושים צחוק מהתהליך – שילובו של שר משפטים לשעבר בוועדה המייעצת לבחירת היועמ"ש, נועדה לצרף אדם שכבר אינו במערכת, המביא ניסיון מבלי שיש לו אינטרס. קל וחומר, בשבתה כוועדת הדחה.
מינויו של אוחנה לוועדה עושה צחוק מן ההליך, ולא רק כיוון שהוא פוליטיקאי פעיל. אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים, והוא יו"ר הכנסת הכי לא ממלכתי בתולדותיה. הוא אפילו אינו מנסה להציג מראית עין של אכפתיות לעצמאות הכנסת ולכבודה. הוא עבד נרצע של נתניהו, והכנסת בראשותו היא אסקופה נדרסת של הרשות המבצעת. אין לחשוד בו ולו בנימה של ענייניות כחבר בוועדה.

* ויחזק את לב חמינאי – טראמפ מבהיר לחמינאי, שהברירה שלו היא הסכם גרעין עכשיו או מלחמה עכשיו. הכדור בידי חמינאי.
אני מקווה מאוד שכמו שנאמר "ויחזק ה' את לב פרעה," כך יחזק גם את לב חמינאי. את הגרעין האיראני יש להשמיד. אין מצב שזה יהיה בהסכמה. אם יהיה הסכם, הוא יהיה תרמית, שנועדה להבטיח את היכולת להמשיך במיזם. ואין זמן.
אם הגרעין האיראני לא יושמד לאלתר –איראן תהיה מעצמה גרעינית.

* האוייב הטורקי – טורקיה נמצאת במשבר פנימי חמור, בעקבות מעצר השווא של ראש עיריית איסטנבול, מתחרהו של הרודן האנטישמי ארדואן, והמחאות נגדו.
ארדואן נוקט בשיטה הידועה: הכו ביהודים והצלתם את טורקיה, ומסלים את נאומי ההסתה האנטישמיים שלו. הפעם הוא קרא, בגלוי ובפומבי, להשמדתה של מדינת ישראל.
טורקיה של ארדואן היא אחת האויבות הקשות של ישראל. כעת היא מנסה להפוך את משטר אל-ג'ולני בסוריה לפרוקסי נגד ישראל, בדומה לניסיונותיה של איראן. היא גם תומכת בחמאס ובג'יהאד האסלמי.

* חרף פיפיות – אין דרישה צודקת יותר מהקריאה לשחרור כל החטופים בפעימה אחת. אולם הדרישה הזאת עלולה להיות חרף פיפיות.
כחלק מפשעי המלחמה הברבריים של חמאס – לא זו בלבד שהם אינם מאפשרים ביקורים של הצלב האדום אצל החטופים, הם גם מסרבים לתת את רשימת החטופים, את מיספר החטופים ומי מהם חי.
אין זה מן הנמנע שהם יטענו בישורת האחרונה שמיספר החטופים שבידיהם נמוך יותר מהמיספר האמתי. הם עלולים לשקר ולטעון שאין להם מושג מה עלה בגורל מיספר חטופים. כך, הם ינסו להשיג את מלוא המחיר תמורת פחות מכל החטופים, ולא יהיו מוכנים להתפשר על פחות, ובמקביל הם ישאירו בידיהם עוד חטופים כתעודת ביטוח, שאותה ישלפו ובה ישמשו כשיקלעו למצוקה.
מה נעשה במקרה כזה? מן הסתם, יהיו בינינו מי שיטיפו להיכנע לדרישה הזאת, ויזכירו ש"הזהרנו שיהיו רון ארדים". אבל אני מאמין שרובנו לא נסכים להיכנע לדרישה כזאת. ומה אז?
אז נחדש את המלחמה.
הסבירות של התרחיש הזה אינה נמוכה. מוטב להגיע אליו כשמקסימום חטופים יהיו בידינו. לכן, יש היגיון בהמשך שחרור החטופים בהדרגה, כלומר להציל את מי שרק אפשר. אני מקווה מאוד שאכן תהיה פעימה לקראת פסח, ושתהיה גדולה ככל הניתן.
כמו בכל נושא, גישה של "הכל או לא-כלום" היא הימור מסוכן, כי מרוב רצון להשיג הכול, עלולים להישאר בלא-כלום.

* לא רק החרדים – את דעתי על חרפת ההשתמטות של החרדים משירות בצה"ל הבעתי פעמים רבות. קשה לי להצביע על תופעה שמעוררת בי סלידה יותר מההשתמטות הממארת.
אולם התיאור הפופוליסטי, שמנסה לחלק את האוכלוסייה לחרדים שמשתמטים לבין שאר האוכלוסייה שטוחנת מאות ימים במילואים, רחוק מן האמת. האמת היא שגם מבין משוחררי צה"ל, אחוז המשרתים במילואים קטן. בשנים האחרונות, כחלק מהדיאטה האנורקסית של צה"ל, שוחררו עשרות אלפי מילואימניקים או כלל לא שובצו אחרי הסדיר. וכמה מבין המילואימניקים נשארו ביחידותיהם עד גיל הפטור?
אסור להתפשר בסוגיית השתמטות החרדים, אבל גיוסם אינו תרופת פלא ואינו תחליף לצעדים נוספים, כמו החזרת השירות לשלוש שנים, כפי שהיה במרבית שנות קיום המדינה, הארכת גיל הפטור מהמילואים, הגדלת היקפי הגיוס לצה"ל, שינוי מבני בצה"ל שיגדיל את חלקם של הלוחמים ותומכי הלחימה מקרב כלל המשרתים ובעיקר – העמקת הגיוס למילואים.

* עיוות וסילוף – הכינוי שמתהדרים בו המתקראים "פרוגרסיבים" הזוי. פרוגרס הוא קִדמה. מה כל כך מתקדם בלתמוך בחמאס – ארגון ג'יהאדיסטי קנאי פרימיטיבי וברברי ובארגונים מסוגו?
ה"פרוגרסיבים" מציגים את עצמם כליברלים. הם לא ליברלים, הם גם לא התפתחות של הליברליות. זו מוטציה מעוותת של הליברליזם. ה"פרוגרס" לליברליזם הוא כמו הפשיזם ללאומיות. עיוות וסילוף קיצוני.

* כביש השידרה המזרחית – כאשר נדונה סלילת כביש 6 – כביש חוצה ישראל, כתבתי שמוטב לסלול את כביש 90 כאוטוסטרדה הגדולה, וסביבה ליישב את השידרה המזרחית של ישראל, שתבטיח לצמיתות שבקעת הירדן תהיה ישראלית ותפזר את האוכלוסייה בישראל.
חלפו כשני עשורים וחצי, וקראתי ששר הביטחון כ"ץ הציע לשרת התחבורה להפוך את כביש 90 לאוטוסטרדה מהגולן עד אילת. חבל שבשנותיו הרבות כשר התחבורה הוא לא עשה זאת.

* אתם צדקתם – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לצד פועלי הכללי כדובר ועד יישובי הגולן, השקעתי המון בפעולה למען הגולן בתנועה הקיבוצית. היה לי על כך ויכוח קבוע עם יהודה הראל. הוא טען שאני משחית את זמני לשווא. "התק"ם הוא פאסה," הוא אמר, "אין לו השפעה, מדובר במספר מצומצם של מצביעים ובמשאל עם רובם יתיישרו עם 'המפלגה'."
לא חלקתי על הערכתו, אך בעבורי היה זה מאבק על נשמתה ועל דרכה של התנועה שבה אני חבר, כלומר השיקול היה מעבר לשאלת היעילות האלקטורלית. כתבתי מאמרים בעיתונות התנועתית, נאמתי בישיבות מרכז ומועצה, השתתפתי בפגישות עם הנהגת התנועה ועוד.
הנהגת התנועה הלכה בין הטיפות. לא הביעה תמיכה בנסיגה, שמשמעותה הסכמה עם עקירת יישוביה, אך גם לא הביעה התנגדות. הייתה לה איזו סיסמה אנמית שאנחנו גם בעד השלום וגם בעד היישובים. אך היו בעלי דעות לכאן ולכאן. כשדובי הלמן היה מזכיר התנועה, ידענו שהוא איתנו לגמרי. הוא אפילו הצטרף לשביתת הרעב בגמלא, (לפני כהונתו כמזכיר). לעומת זאת, כאשר אריק רייכמן היה המזכיר, הוא אמר לנו בפירוש שהוא תומך בנסיגה.
אחד מבני הפלוגתא החריפים ביותר שלנו היה יגאל צחור, מהדמויות המרכזיות בתנועה, חבר קיבוץ רביבים. היו בינינו ויכוחים רבים, בכתב ובעל פה. לא פעם הוא שלף בוויכוחים את כתבי הקודש – ציטוט מנאום של רבין בכנסת, בזמן שביתת הרעב שלנו, שבה הוא פנה אלינו אישית ונקב בשמותינו, הביע הבנה לכאבנו אך קרא לנו להבין שמחיר המלחמה יהיה כואב יותר וציפה שנתמוך במהלך. אחרי הרצח, רבין היה מרטיר וציטוטו היה קלף מנצח. על אף המחלוקת, יגאל ואני היינו ונשארנו ידידים.
בתכתובת בינינו בבוקר יום ראשון, לאחר שהוא הופיע בפרק האחרון של הסדרה על להקת "כוורת", הוא כתב לי ש"אתם צדקתם בנושא ההתיישבות בגולן."
היה זה בוקר ראש חודש ניסן. "עשית לי את החודש," השבתי לו.

* היה ממש נחמד – סדרת התעודה על להקת "כוורת" – "נתתי לה חיי" ב"כאן" 11, היא סדרה מצוינת; מעניינת, מעשירה, מעוררת נוסטלגיה וכיפית. היא מצוינת בזכות חברי להקת "כוורת" ובזכות יואב קוטנר, יוצר הסדרה. הפעם קוטנר שזר את סיפורו האישי בסיפור הלהקה, וזה הוסיף עניין.
הייתי בן עשר כאשר שמעתי לראשונה ברדיו את "שיר המכולת". איני יודע זה הסינגל הראשון ששוחרר, אך לבטח היה מהראשונים, והראשון שהאזנתי לו. שמעתי – ומיד נכבשתי ומאז אני אוהב את הלהקה.
פעמיים הייתי בהופעות שלהם. הראשונה ב-1973, בהיותי בן עשר, עם הוריי, בעין גב. השנייה ב-2013, בהופעת האיחוד בפארק הירקון, עם אשתי וילדיי. לאחר המופע ההוא אמרו חברי הלהקה שזה האיחוד האחרון שלהם, וקיוויתי מאוד שלא כך יהיה. אך לפני שלוש שנים יצחק קלפטר נפטר, והתקווה לאיחוד נוסף נגוזה.
ממליץ מאוד לכל מי שהחמיץ לצפות בסדרה.

* טמבל – ככל ש"ארץ נהדרת" יתאמצו להגחיך את ואטורי – המקור תמיד יהיה מגוחך יותר.

* ביד הלשון: רומזים לנו שיש – כותרת מאמר של יוענה גונן ב"הארץ": "רומזים לנו שיש בריאות אחרת, תשאלו את לימור סון הר־מלך."
הכותרת מתכתבת עם שירה של יונה וולך "שיר קְדַמְשְׁנָתִי", המוכר יותר כ"סקס אחר".
השיר נפתח במילים:
רוֹמְזִים לָנוּ שֶׁיֵּשׁ סֶכְּס אַחֵר.
טוֹב שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹדֵעַ עַל זֶה.
אִם יֵשׁ סֶכְּס אַחֵר הֲ
בִיאוּהוּ לְכָאן וְנֵדָעֵהוּ נְ
דַבֵּר גְּלוּיוֹת, יֵשׁ אוֹ אֵין.
למה היא כתבה "סכס" ולא "סקס". היום מקובל לכתוב בעברית את האות X כ"קס" אך לפני כמה עשרות שנים נהוג היה לכתוב "כס". כך, למשל, כתבו ניכסון והיום ניקסון, מרכס והיום מרקס.
השיר הולחן בידי אילן וירצברג לתקליט המופת של וירצברג ושמעון גלבץ "בציר טוב", משירי יונה וולך (1980).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com