זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 24
רומאן איננו בית-דין שבו חייבות להישמע עדויות כל הצדדים, ובכל זאת אני חש צורך לקטוע כאן את העלילה ולהביא דווקא כאן דפים אחדים אותנטיים שכתב חייל ישראלי צעיר במלחמה האחרונה. [הערה מאוחרת: החייל היה יחזקאל ינאי, במלחמת יום הכיפורים. את הדף שכתב מסרה אימו ריבה ינאי, אשתו הראשונה של שמואל סָמֶק ינאי, לשכנתה גבריאלה יששכרי ברמת אביב, שמסרה לי אותו]. לכאורה אין לדבריו קשר לסיפורי, כלומר, למרות שאני משתמש גם באמת לצורך הבדיות שלי, אבל, אולי דווקא משום כך, צריך גם להזהיר כי –

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:
"א ל ו ה י ם!!! שזה לא יהיה בי!! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!"
ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – ה בּ וּ ם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – א נ י חי. ב י לא פגעו. אבריי ש ל י לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.
"א ל ו ה ים!!!" פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.
"א ל ו ה י ם!!" אני נזעק, פעם אחר פעם, "אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!" אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. "אלוהים אני מפחד," לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, "אלוהים אני מפחד... אינני רוצה למות..." הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, "אלוהים, אלוהים..." נצמדתי למילה האחת, "אינני רוצה למות... אני רוצה להמשיך לחיות... עוד לא הספקתי כלום בחיי..." בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.
"אנא, אדונַי ," לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, "אינני רוצה למות..."
אהוד בן עזר
המשך יבוא