* האמת של 8 באוקטובר – ללא ה-6 באוקטובר, הפילוג והקרע והשנאה בחברה הישראלית, ספק רב אם היה 7 באוקטובר.
ב-8 באוקטובר עם ישראל התעשת, התעורר כלביא והוציא את כל הטוב האצור בו – בהתגייסות של מאות אלפי ישראלים למילואים, בהתנדבות רבתי של המוני ישראלים שהחליפו את המדינה שנעלמה, גם במישור האזרחי. כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ התגלו. הייתה כאן רוח גדולה, שהאמת הגדולה שלה התבטאה בשתי המילים – יחד ננצח!
יחד ננצח! כל כך נכון. האוייב המר ראה אותנו בפירודנו, ראה את חולשתנו וניצל זאת כדי להסתער עלינו. האוייב לא הבחין בין יהודי ליהודי, שדין כולם אחד – מוות. מודעים לברית הגורל שלנו, התאחדנו, בניסיון ליצור ברית יעוד.
אני הצעתי אז את ברית קלמנזון – ברית בין חלקי העם ברוח הירתמותם של בני משפחת קלמנזון בשמחת תורה לעזוב את עתניאל ולנסוע לבארי, שם קפצו אל התופת, חילצו למעלה ממאה מאחיהם הקיבוצניקים, ואלחנן קלמנזון נפל בגיבורים.
אכן, רוח גדולה באה. אנשי ימין ושמאל, מי שעמדו זה מול זה בכיכר והיו מוכנים לטרוף אלה את אלה, לחמו יחד, שכם אל שכם, תוך נכונות מלאה למסור את נפשם למען חבריהם, גם מן העבר השני של המתרס.
אפילו הממשלה הבינה את גודל השעה והקפיאה את המהפכה המשטרית. האמת היא, שבאותם ימים דאגתי ליריב לוין. חששתי שיתאבד. לבטח לא העליתי על דעתי שהוא יושב ורוקם את חידוש המהפכה.
וארגוני המחאה, שאך אתמול היו עסוקים ב"ימי שיבוש" ו"ימי זעם" הפכו באחת לארגוני התנדבות מופתיים, ואת כל המערכת הארגונית שיצרו הפנו להתנדבות למאמץ המלחמתי. ואנשים שאך אמש איימו בסרבנות ממארת, זינקו אל תוך האש ולחמו בעוז על הגנת המולדת.
אך הרוח ההרסנית של 6 באוקטובר לא נעלמה. זמן לא רב אחרי הטבח, היא החלה לחזור בהדרגה, והיום היא כאן, על סטרואידים. כבר בשבוע הראשון למלחמה, החלו האנשים הרעילים בתעשיית השקרים וההסתה לבדות את עלילת הדם על ה"בגידה" ב-7 באוקטובר. הממשלה ממשיכה בעיצומה של מלחמה, במהפכה המשטרית. כאשר המילואימניקים נקראים בפעם השלישית והרביעית, תוך פגיעה קשה בזוגיות שלהם, במשפחה שלהם, בעבודה שלהם, בעסקים שלהם, בלימודים שלהם, ממשלת הפיגולים מעבירה מיליארדים למימון ההשתמטות והמשתמטים ורוקחת את חוקי ההשתמטות, תוך צפצוף על אזרחי המדינה, על חיילי צה"ל, על המילואימניקים, על נשות המילואים הקורסות ועל חללי צה"ל והמשפחות השכולות. וראש הממשלה נס במפגן מבחיל של מוגות לב מאחריותו ומגלגל אותה מטה, תוך הפצת עלילות דם אוטואנטישמיות על מערכת הביטחון. והוא מסכל בטיעונים מרושעים ושקריים את חקירת מחדלו. והוא מנסה לחסל את השב"כ כדי לסכל את חקירת החשדות הקשים על עבירות ביטחוניות חמורות ביותר בפרשת קטארגייט.
וגם בצד השני, רוח 6 באוקטובר החלה לחזור בטפטופים עד שהיתה לצונאמי. זה התחיל עם חיבוק-הדב הפוליטי למאבק משפחות החטופים, עם הרעל על כך שאנחנו רוצים לשחרר את החטופים ו"הם" רוצים מלחמת נקם ומפקירים. מבחינת הרשעים האלה, מי שמוכנים לחרף את נפשם ללא היסוס למען סיכוי קטנטן לחלץ חטוף אחד או אפילו גופה של חלל חטוף, מוקעים כ"מפקירים" אם הם מתנגדים לעסקה-בכל-מחיר. קשה היה להם להתמודד עם אחוות הלוחמים ועם ההצדעה של עם ישראל לציבור הדתי לאומי המוביל בהליכה לשדה הקרב ולמרבה הצער גם ברשימות ה"הותר לפרסום". אבל הרוע פעפע, והחלו הדיבורים הבזויים על "אוכלי מוות" והנרטיב השקרי על נסיבות נפילתם של חללי צה"ל ז'אבו ארליך וגור קהתי, שהפכו לסמל התזה המרושעת שלהם, וכעת חלקם חוזרים אף לסרטן הסרבנות, תוך כדי מלחמה, כלומר לעריקה ממלחמת הקיום.
[אהוד: השנאה האובססיבית שלך לנתניהו מצטרפת גם היא ל"צד השני"!]
בא לצעוק "מטורפים – עצרו!" אבל זה לא יעזור. הם באמוק. אנחנו, הרוב הדומם והשפוי, אנשי המיינסטרים הציוני הממלכתי, צריכים להתארגן ולהוביל את עם ישראל, סביב האמת הגדולה של 8 אוקטובר – יחד ננצח! רק יחד ננצח! ולחוד – נובס.
לכל 6 באוקטובר יש מוצאי 6 באוקטובר. לא הספיק לנו 7 באוקטובר אחד?

* גילוי דעת – כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן, ואני בתוכם, חתמנו על גילוי דעת לתושבי הגולן בזו הלשון:
עלתה מקרב חברים בהנהלת המועצה הצעה, לפרסם גילוי דעת של חברי המליאה לתושבים, הקוראת לאחדות בחברה הישראלית, ולקהילת הגולן להיות מופת של אחדות.
נוסח גילוי הדעת:
אנו, חברי וחברות מליאת המועצה האזורית גולן, צופים בקיטוב ההולך ומתפשט בישראל ומודאגים ממנו מאוד.
אנחנו מאמינים במסורת, הנהוגה בגולן, של חיבורים בין דעות שונות, בין אנשים ונשים מתפיסות עולם מגוונות, ומבקשים ליצור אלטרנטיבה לשיח הסובב אותנו, דרך שיח המעלה על נס את חשיבות האחדות בעם ומוסדות המדינה השונים ואת האמונה בכוחו של צה"ל.
אנחנו מחויבים להדגים, באמצעות שיח מכבד בינינו, את האפשרות ליצור גשרים של כבוד בין תפיסות עולם שונות, ומהווים, יחד עם אנשי ונשות הגולן, דוגמה לעובדה שרב הדומה על המפריד.
חשוב לנו לציין שגם בין חברי המליאה אין הסכמה, ואנחנו חלוקים באשר להתמודדות עם הקשיים הרבים במדינתנו, אך אנחנו מתאמצים ומוצאים את הדרך לשוחח על המחלוקות, להסכים על מה שניתן ועושים הכל כדי לעבוד יחד.
מתוך כך, אנו עוסקים בימים אלה, יחד עם אגף קהילה של המועצה, בקידום פעולות של שיח בין הדעות השונות. אנו מזמינים אתכם לקחת חלק פעיל בשיח.
נאחל שחג החירות השנה יאפשר גם חירות מחשבתית, שבאה מתוך הקשבה עמוקה לאחר וכבוד הדדי.
בתפילה לשלומם של לוחמינו והשבתם במהרה של כל החטופים בחג החירות הזה ובברכת חג שמח!

* גיבורי השבת השחורה – רמי דוידיאן הוא גיבור לאומי. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו וזינק שוב ושוב לתופת לחלץ אנשים ממסיבת נובה, תוך סיכון במודע של חייו.
אין מחלוקת על כך שהוא נכנס למסיבה וחילץ אנשים. יש מחלוקת על מיספר האנשים שהוא חילץ. מה זה חשוב? כמה מאיתנו היו מעזים לנהוג כמותו? הניסיון להטיל דופי בגבורתו הוא מעשה נואל ומכוער.
למרבה הצער, הוא עצמו נהג כלפי גיבורים אחרים באותה שבת, בדרך הנפסדת שיש מי שנוהגים כלפיו. הטלת הדופי שלו ראויה לגנאי כפי שהטלת הדופי בו ראויה לגנאי. בשני המקרים זו פוליטיקת זהויות מכוערת ופלגנית.
מן הראוי שעוז הרוח, חמדת הגבורה, קדושת הרצון ומסירות הנפש של גיבורי השבת השחורה, יהיו לגורם מאחד ומלכד, מעל ומעבר לכל מחלוקת ולכל השתייכות.

* הבן הרשע תשפ"ה – עוד מעט קט נסב כולנו אל שולחן הסדר, לחוג את חג הפסח, ונספר את המדרש על ארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם," לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
מיהו הבן הרשע תשפ"ה? מי הוציא השנה, גם השנה ובפרט בשנה וחצי האחרונות, את עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר. אותם משתמטים שחיים על דמם ומסירות נפשם של בנינו – החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים, בשם "לימוד התורה" כביכול. במלחמה הקשה שנכפתה עלינו, אחרי הטבח הנורא שחווינו, יצאו מיטב בנותינו ובנינו לחרף את נפשם על הגנת המולדת. מאות אלפי מילואימניקים עזבו בית ומשפחה, מקום עבודה, עסק ולימודים, רבים מהם מבלי שנקראו, ובמשך חודשים ארוכים לחמו כדי להגן על חיינו, וממשיכים לעשות זאת כבר סבב שלישי, רביעי וחמישי. מאות לוחמים נפלו בקרב. אלפים נפצעו. ושבט שלם בישראל השתמט מן המערכה הזאת. ואנחנו מממנים אותם ואת השתמטותם. ואין להם בושה להמשיך להיאבק על תקציבי השתמטות. רבים מהם מרשים לעצמם לבטל תורה כדי להפגין ולהתפרע נגד הגיוס. אבל להשתתף בהגנת המולדת? זה לא בשבילם. "מה העבודה הזאת לכם?" שאחרים יעשו זאת. תמותו ולא נתגייס.
רשעים. כופרים בעיקר.
ועליהם אומרת ההגדה, שאילו היו שם, ביציאת מצרים, הם לא היו נגאלים.
מי שהגיד את ההגדה ולמד את מדרש חז"ל ולאחר מכן הוא משתמט מצה"ל – איזה ערך יש ללימוד התורה שלו?

* משמעות העריקה הממארת – בקרב מילואימניקים בחיל האוויר, מסתובבת עצומה המסיתה ל"אי התייצבות" בכיבוסית, ובעברית – לעריקה ממלחמת הקיום.
גם לפני 7 באוקטובר, הסרבנות היתה סרטן בגוף האומה. אבל אחרי 7 באוקטובר, צריך להיות ברור שמדובר בבגידה, לא פחות.
ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת שאנו נמצאים כל היום ובכל יום במלחמה על עצם קיומנו, מול אויב רצחני שמטרתו להשמיד אותנו ולרצוח כמה שיותר יהודים. מי שעורק מן המלחמה הזאת, כמוהו כמי שפותח לרווחה את דלת הממ"ד בניר עוז או בכפר עזה, ואומר למחבלי הנוחבה: בואו, חמודים. הנה יש כאן תינוק יהודי. אתם מוזמנים לערוף את ראשו. והנה אימא שלו. בואו, אנסו אותה לפני שתרצחו אותה. ובתוך הארון מתחבא הסבא. חטפו אותו לעזה ושם תרצחו אותו בהרעבה ועינויים.
אין שום משמעות אחרת לעריקה מהמלחמה. מן הראוי שהראשון שיודיע לעריקה, יעמוד לדין על עריקה מהמלחמה וייענש בכל חומרת הדין. עליו להיכנס לכמה שנים טובות לכלא, למען יראו וייראו.

* אפילו גדעון לוי – אפילו גדעון לוי, המטורף משנאה למדינת ישראל, ביום סגרירי במיוחד, לא מתקרב לרמת ההשמצות על מדינת ישראל, כמו של ראש ממשלת ישראל, שמשמיץ את מערכת המשפט והצדק הישראלית, את מדינת החוק ומערכת האכיפה, את מערכת הביטחון, צה"ל והשב"כ. גם מוח אנטי ישראלי חולני כמו של רוגל אלפר, לא יכול היה להמציא את הקונספירציות המטורללות של נתניהו על "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט שכולו – מן המסד עד הטפחות, שקר מוחלט, המצאה מוחלטת ממוחו החולה של נתניהו.

* כישלון החטיבה היהודית – מה שמכונה "החטיבה היהודית" בשב"כ, היא יחידה כושלת. עובדה, היא אינה מצליחה למוטט את כנופיות הפורעים הבן גבירים, שמבצעים פוגרומים ביו"ש. היא לא מצליחה לסכל את הטרור ולא לשים את ידה על המחבלים לאחר מעשה. כמובן שזה קשה יותר כאשר מנהיגי הכנופייה ובראשה המנהיג העליון, הדוצ'ה בן גביר, יושבים בממשלה. חרף אוזלת ידה, הבן גביריזים על שלוחותיו נלחם בעצם קיומה של המחלקה. בין השאר הם פועלים לשחרורו מן הכלא של חברם בן אוליאל, רוצח התינוק והוריו, שהוא מודל להערצה ולחיקוי בעבורם.
והנה, נתניהו בטירוף מלחמתו בשב"כ, בשל חקירת פרשת קטארגייט, מצטרף לראש הכנופייה ולח"כהניסטית, נערת הגבעות סון הר מלך, בהתגוללות מטורפת וחסרת אחריות בחטיבה.

* הטרור הבן גבירי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים תמיד עובד; גם בפרשת הטרור הבן גבירי ביו"ש.
מצד אחד, אלה שברשעות ובזדון מדברים על "אלימות המתנחלים", למרות שהם יודעים, שמדובר בציבור המונה חצי מיליון ישראלים, רובם המוחלט אזרחים נאמנים, שומרי חוק, משרתים במילואים, משלמים מיסים, שסולדים מן הפרעות הבן גביריות.
ומצד שני, תמונת הראי שלהם, שמתבכיינים שהחטיבה היהודית מתנכלת "למתנחלים ביו"ש" ובכך משליכים את הרוע הבן גבירי שלהם על חצי מיליון האזרחים, ומחזקים את הנרטיב השקרי על "אלימות המתנחלים".

* זו מהות הדמוקרטיה – טענת חוסר הסמכות של בג"ץ לדון בהדחת ראש השב"כ מתבססת על כך שהחוק קובע שהממשלה ממנה או מדיחה את ראש השב"כ ולא מופיעים בו סייגים.
זו לא רק קריאת החוק בראש קטן, אלא אי הבנה בסיסית של מהות הדמוקרטיה.
האם הממשלה רשאית למנות לראש המוסד את אשת ראש הממשלה ולראש השב"כ את בנו? האם היא רשאית למנות לתפקידים אלה אנס וסוחר סמים? האם היא יכולה למנות שני קבלני קולות גדולים בפריימריז של מפלגתם?
לכאורה, התשובה חיובית, כי אין הגבלה בחוק. בצפון קוריאה יכול המנהיג העליון למנות לכל תפקיד מי שהוא רוצה ללא הגבלה, כי זה שלטון אבסולוטי. מלך אבסולוטי אינו מוגבל. אבל כבר בזמן התנ"ך התורה שוללת מכל וכל מלכות אבסולוטית. בדמוקרטיה המנהיג אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. בדמוקרטיה השלטון מחולק לשלוש רשויות עם מערכת של איזונים ובלמים ביניהם.
אין בעולם דמוקרטיה ללא ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, ובפרט בתחום המינויים, שהוא נושא רגיש ומועד לשחיתות. סוגיה של ניגוד עניינים היא לוז הביקורת השיפוטית על הממשלה. כך הדבר בכל דמוקרטיה בעולם.
המחלוקת בין אקטיביסטים לשמרנים אינה נוגעת לסוגיה. המחלוקת עוסקת בביקורת השיפוטית על החקיקה. גם השמרנים שבשמרנים לא יטענו שאין לבג"ץ סמכות להתערב במינויים ופיטורין של הרשות המבצעת.
זה א"ב של דמוקרטיה.

* מלכוד ראש השב"כ – (נכתב ערב הדיון בבג"ץ על הדחת ראש השב"כ). בג"ץ נקלע למלכוד קשה, בעתירה נגד הדחת ראש השב"כ. שום תעלול משפטי לא יוכל לטהר את שרץ ניגוד העניינים. ברור בעליל שיש כאן ניגוד עניינים מובהק, של נחקר המפטר את חוקרו. בג"ץ אינו יכול שלא לפסול את הדחה הנגועה בניגוד עניינים כה בוטה.
מצד שני, ברור שבמצב העניינים הנוכחי, שני השוורים הללו אינם יכולים לחרוש יחדיו, וזו פגיעה בביטחון המדינה. עוכר המשפטים האנרכיסט הציע להחרים את ראש השב"כ, אם ההדחה תיפסל, ויתכן מאוד שכך יקרה. בג"ץ אינו יכול לברוח מאחריות לפגע הביטחוני הזה, בטענת ייקוב הדין את ההר.
במלכוד הזה, כל פסיקה של בג"ץ היא רעה.
אני מקווה שבג"ץ ימצא את הדרך היצירתית לעגל את המרובע. כבר כתבתי מיספר אפשרויות בנדון, והנה נוספת. בג"ץ יאשר את ההדחה, אך יבטיח אי פגיעה בחקירת קטארגייט. הצוות החוקר יושאל עד תום החקירה, עם כל סמכויותיו ועם כל אמצעי החקירה שברשותו, ישירות לפרקליטות, בכפיפות לפרקליט המדינה, שינחה את החקירה, שתתנהל בשיתוף פעולה עם להב 433. רעיון רע, אבל טרם שמעתי פתרון פחות גרוע.

* הסולם – צו הביניים של בג"ץ מציע לצדדים סולם להגיע להסכמה. בעיניי, ההסכמה צריכה להיות התפטרות של בר, אך מציאת דרך להבטיח שלא תהיה כל פגיעה בחקירת קטארגייט.

* חוליגנית – ח"כית [------] האנרכיסטית משתוללת ומתפרעת בבית המשפט בכוונת מכוון לפוצץ את הדיון ולא לאפשר את קיומו. והיא מסרבת לצאת בשם ה"חסינות", כלומר פרשנותה הפרברטית לחסינות.
[---] גסה. איך הידרדרה תנועתם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר לכך, שחוליגנים מן הזן של המופקרת הזאת מייצגים את המותג?

* אנרכיה – עוכר התקשורת, השר האנרכיסט קרעי קורא לממשלה לא לציית להחלטת בג"ץ. זו קריאה לכל אזרח לא לציית למשטרה ולא לפסיקות בתי משפט. אנרכיה.

* דמוקרטיה ביביסטית 1 – ראש השב"כ בדימוס יורם כהן, שאין עוררין על כך שהוא איש אמת, סיפר שבהיותו בתפקיד, נתניהו ביקש ממנו לתפור תיק לבנט כדי לפסול אותו מחברות בקבינט המדיני ביטחוני.
ראש ממשלה במדינה דמוקרטית מנסה לחסל יריב פוליטי באמצעות שרות הביטחון הכללי!
הנאמנות שנתניהו דורש מראש השב"כ אינה למדינת ישראל אלא אליו אישית.
דמוקרטיה בעידן הביביסטי.

* שתיקת הבכירים – ביום שבו נתניהו פנה לראש השב"כ יורם כהן בהנחייה בלתי חוקית בעליל, לחסל פוליטית את יריבו הפוליטי נפתלי בנט, היה על כהן לכנס מסיבת עיתונאים, לחשוף את הפרשה, גם אם היה משלם על כך בתפקידו. לכל הפחות, היה עליו לגשת באותו יום ליועץ המשפטי לממשלה, לדווח לו, כדי שהוא יפתח בחקירה.
לא היינו מידרדרים לתהום שהידרדרנו, ללא שתיקתם של בכירי השירות השירות הציבורי, שבשתיקתם נתנו יד, בעקיפין, לנורמות הקלוקלות שהתרבות הביביסטית השליטה כאן.
... והיום אלה שהם כסתחו אותם, בשתיקתם, מכנים אותם "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.

* דמוקרטיה ביביסטית 2 – שר החינוך קיש הודיע שלא ימנה לשום תפקיד מי שהשתתף במחאת קפלן.
שר במדינה דמוקרטית מצהיר מעל המקפצה, שלא יבחר לתפקידים במשרדו אנשים על פי כישוריהם, אלא על פי עמדותיהם הפוליטיות. הוא לא יבחר את הטובים ביותר, אלא את הנאמנים ביותר; לא למדינה אלא ל"מנהיג העליון".
דמוקרטיה בעידן הביביסטי.

* שר החינוך של מדינת ישראל – אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

* המכה ה-478 – פדויית השבי לירי אלבג התראיינה ברשת ב' ואמרה את המובן מאליו – נתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר. בעקבות הריאיון מכונת הרעל הביביסטית פרצה במתקפה ארסית של גידופים נוראים וקללות, שעיקרן – הבעת צער על שהשתחררה מהשבי, שמחה על שנפלה בשבי ותקווה שתשוב לעזה. לירי, מזועזעת מהלינץ', ביקשה מהתאגיד להסיר את הריאיון.
477 יום עמדה לירי אלבג איתן מול חוטפיה. האספסוף הביביסטי הצליח לשבור אותה.

* בין עובדה להערכה – מה ההבדל בין עובדה לבין הערכה?
אמחיש את ההבדל בדוגמה. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה גרוע כמו נתניהו – זאת עובדה. לעולם לא יהיה שוב בישראל ראש ממשלה גרוע כמו נתניהו – זאת הערכה.

* שופטים בשום שכל – מוטי גילת תקף, בראיון לרשת ב', את שופטי נתניהו על רפיסותם, ועל כך שהם נענים לכל גחמה של נתניהו ומאפשרים לו לשלוט במשפט וכו' וכו' וכו'.
זו האשמה חסרת שחר. ראשית, השופטים אינם נענים לכל גחמה של הנאשם, אלא בוחנים בשום שכל כל בקשה ומקבלים החלטות ענייניות. שנית, השופטים אינם יכולים להתעלם מן העובדה שהנאשם הוא ראש הממשלה. אסור להם לתת לו שום הקלות במה שקשור למשפט עצמו, אך עליהם להתחשב בצרכי לו"ז הנוגעים לתפקידו, בעיקר בהקשר הביטחוני. אין זו התחשבות בנאשם, אלא בצרכי המדינה.
נכון, העובדה שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה בעייתית מאוד, אך יש לזכור כמה עובדות. הוא נבחר בידי רוב הציבור כשכבר היה נאשם. זה מצער, זה אבסורד, אך זו המציאות. הוא התמודד כנאשם, כיוון שבג"ץ דחה את העתירות נגד ריצתו, ברוב מוחלט של 11:0. בג"ץ החליט כך וברוב כזה, כי לא היתה לו כל אפשרות אחרת – זה החוק, החוק הוא מפורש וחד-משמעי, ובית המשפט פוסק על פי חוק, בניגוד לשקרים של תעשיית השקרים הביביסטית ובניגוד לפנטזיה של קנאים רל"ביסטים כמו גילת. אילו היו 111 שופטים התוצאה היתה 111:0. הדרך להתמודד עם הבעייה, היא חקיקת חוק הקובע שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. אך גם הכנסת הקודמת, שהיה בה רוב לממשלת השינוי, כלומר למתנגדי נתניהו, לא חוקקה את החוק, כי לא היה לה רוב. בנט ושקד, למשל, התנגדו לחוק. יתר על כן, גם אם החוק היה עולה ומתקבל, הוא לא היה חל על נתניהו.
הלקח, הוא ההכרח בחקיקת חוק הנאשם. אך עד אז, השופטים צריכים לפעול על פי החוק ועל פי השכל הישר, והם עושים זאת היטב.

* פריבילגיה הפוכה – אני דוגל במוסר של חובות, לא במוסר של זכויות. מוסר שבו איני שואל את עצמי קודם כל מה מגיע לי אלא מה נדרש ממני; לא מה אני רוצה לקבל אלא מה עליי לתת. זו התרבות היהודית. זו התרבות הציונית.
ואם בתרבות המגיע-לי נבחרי הציבור מבקשים ליהנות מזכויות יתר, להיות מורמים מעם, והשיא הוא חוק החסינות הרדיקלי שמציעה ח"כית ה[----] גוטליב, שעל פיו מותר לח"כ להיות פושע ואסור לחקור אותו, הרי שבתרבות של חובות, על נבחרי הציבור, שאמונים על דוגמה אישית, מוטלות חובות יתר. כלומר יש להם פריבילגיה, אך פריבילגיה הפוכה.
לדעתי, אין מצב של סגירת תיק לנבחר ציבור בגין חוסר עניין לציבור. עצם העובדה שהאיש הוא נבחר ציבור, הופכת כל חשד נגדו או כל תלונה נגדו לעניין הציבור.
בשום אופן אין לחתום עם נבחרי ציבור על עסקאות טיעון. בעסקת טיעון, הצדדים מוותרים על חקר האמת. כאשר מדובר בנבחר ציבור, חייבים להגיע לחקר האמת ללא פשרות וללא עיגולי פינות.
יש לשלול מנבחר ציבור את זכות השתיקה. נכון, זו זכות המוקנית לכל אזרח. יש להפלות לרעה נבחר ציבור ולשלול אותה ממנו. כמובן שיש לו האופציה להתפטר, ואז הוא יכול לשתוק בחקירה. זכות השתיקה קיימת כדי לאפשר לחשוד לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם אדם שומר על זכות השתיקה, הוא יודע שאם ידבר, יפליל את עצמו. כלומר, יש לו מה להסתיר. מבחינה משפטית, אם הוא שתק ולא היו ראיות נגדו, הוא חף מפשע. מבחינה עניינית, סביר להניח שהוא עבר עבירה והצליח להתחמק ממנה. כאשר הוא נבחר ציבור, מרגע ששתק בחקירה – מבחינה ציבורית הוא בחזקת אשם, אלא אם הוכח אחרת.
שתיקתו של ח"כ גלעד קריב בחקירה חמורה מאוד, וסותרת את חובת הנאמנות שלו לציבור, כנבחר ציבור.
נכון, כאשר שר וח"כים שחשודים בפשעים חמורים ביותר ומעזים לא להתייצב לחקירה, נשמע קצת קטנוני להיטפל לח"כ שחשוד בספק עבירה, שהתייצב לחקירה כמו כל אזרח, אך שמר על זכות השתיקה, המוקנית לו על פי חוק. מה זו הטהרנות הזאת?
טהרנות. אני מודה ומתוודה באשמה הנוראה – אני טהרן. אני דורש טוהר מידות מכל אדם ובראש ובראשונה מנבחרי ציבור. מביש שהמונח "טהרן" הפך למילה גסה. זו מילה גסה בחברה מושחתת. כן, כאשר יש כאן ממשלה מושחתת, בראשות ראש ממשלה מושחת, שאמונה על תרבות של שקר וקונספירציות, אני נטפל לח"כ מהאופוזיציה. למה? כי אני רוצה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הרקב הביביסטי. לא אופוזיציה רק של פרסונות אחרות, אלא של דפוסי חיים וערכים חלופיים לתרבות השקר, הגזל והשחיתות של השלטון הנוכחי. אני רוצה אלטרנטיבה מוסרית וערכית המבוססת על אמת, יושרה, טוהר מידות, ניקיון כפיים, כיבוד החוק והוגנות.

* חמאס – ארגון מורכב.

* ראוי לעשרה פרסי נובל – אם טראמפ ישמיד את מיזם הגרעין האיראני, הוא יהיה ראוי לעשרה פרסי נובל לשלום.
אם לא ישמיד את המיזם – גם אם יביא לעשרה הסכמי אברהם עם סעודיה, לא יהיה ראוי לפרס.
אם יגיע להסדר עם איראן, יהיה זה פשע נגד שלום העולם.
האיום הגדול ביותר על שלום העולם הוא הגרעין האיראני. רק פעולה צבאית תסיר את האיום.

* סימטריה מעוותת – "איך נפרק את הגרעין כאשר לישראל יש פצצה?" הגיבה איראן לטראמפ.
רגע רגע. הרי כל השנים אתם טוענים שאין לכם כל עניין בפצצת גרעין אלא בגרעין לצורכי שלום. אם כך, מה הקשר לפצצה שיש לישראל, על פי מקורות זרים? אם מישהו היה זקוק להוכחה, הנה, עוד הוכחה למהות מיזם הגרעין האיראני ולמהות ההונאה האיראנית.
ובכל זאת, האם אין היגיון בטיעון האיראני? ממש לא.
מה ההבדלים בין ישראל לאיראן?
איראן חותרת להשמדת ישראל, מצהירה על כך, מחנכת על כך, ברחובותיה תלויים שעוני ענק המחשבים את קיצה של ישראל. רק השבוע נחשף שאיראן העבירה 500 מיליון דולר לחמאס, לצורך השמדת ישראל. לעומת זאת, ישראל אינה מאיימת להשמיד את איראן.
ישראל מוקפת באויבים שאינם מכירים בלגיטימיות של קיומה וחלומם הגדול הוא להשמידה. אין אף מדינה בעולם המאוימת כך. לעומת זאת, שום סכנה לא נשקפת לקיומה של איראן.
ישראל זקוקה לנשק גרעיני לא כדי להשתמש בו, חלילה, אלא כדי להרתיע מפני השמדתה, וכנשק יום הדין במקרה שלא תישאר אף דרך אחרת להבטיח את קיומה. איראן אינה זקוקה לנשק גרעיני, אך היא חותרת אליו כדי להשתמש בו להשמדת ישראל.
הסימטריה המתחסדת הזאת מעוותת וצבועה. המצב הראוי הוא שישראל תהיה מעצמה גרעינית (על פי מקורות זרים היא כזאת) ויהיה לה מונופול מוחלט על נשק גרעיני במזה"ת.

* בניגוד ל-1701 – התנגדתי ואני מתנגד להסכם הפסקת האש עם לבנון. אני מאמין בצורך ברצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, ומתנגד בתוקף להחזרת כפרי רדואן, שכל אנשיהם מחבלים חמושים וכל בתיהם מחסני תחמושת, מעל יישובינו. התנגדתי גם כי ההסכם הוא העתק-הדבק להחלטת מועה"ב 1701 להפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, שבה ישראל נסוגה והפקירה את הביטחון בידי משענות הקנה הרצוץ של צבא לבנון ויוניפי"ל.
אבל כעת, בחלוף חודשים אחדים, אני חייב לציין שהאופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש, שונה בתכלית מהאופן שבו אפילו לא ניסתה לאכוף את 1701. אז, במשך 17 שנה ממשלות ישראל לא הוציאו את האצבע מהתחת, ונתנו לאוייב, תחת אפנו, להפוך את דרום לבנון למפלצת אימתנית רצחנית, שאך כפסע היה בינה לבין פלישה, שהיתה מגמדת את טבח 7 באוקטובר. וכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל, הממשלה הורתה לצה"ל להבריח אותה בירי ליד המחבלים, אך לא על מנת לפגוע בהם ולהרוג אותם, כי היא שקשקה מהסלמה. וכאשר חיזבאללה ביצע פיגוע בצומת מגידו וניסה להתנקש בחיי שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון, ישראל לא הגיבה. וכאשר חיזבאללה התנקש בריבונות ישראל והקים מאחז בשטחנו, על אדמתנו, במשך חצי שנה, עד פרוץ המלחמה, הממשלה הורתה לצה"ל לא לעשות דבר.
היום אנו נוהגים אחרת לגמרי. את הפסקת האש אנו אוכפים בכוח. אנו לא מאפשרים לחיזבאללה לפעול ולהתעצם. וכל עוד צבא לבנון אינו מנקה את השטח מחיזבאללה, צה"ל משאיר מוצבים בתוך לבנון לתקופת זמן בלתי מוגבלת. אילו נהגנו כך אחרי 1701, לא היינו מידרדרים לאן שהידרדרנו ולא היה הפינוי המחפיר והמשפיל של תושבי הצפון.
ודווקא כיוון שאנו נוהגים היום כפי שאנו נוהגים, אני חש ביטחון רב ביכולת שלנו לחתום על הסכם להפסקת המלחמה תמורת שחרור כל החטופים, ואח"כ לחדש את המלחמה באופן חד-צדדי, כדי להשיג את המטרה השנייה של המלחמה – מיטוט חמאס.
[אהוד: החמאס אינם סכלים כמוך, בהצעתך הזו].

* מי כירסם בפרימטר – מאז תחילת המלחמה מפיצה תעשיית השקרים וההסתה את הבדותה על כך שבג"ץ שינה את הוראות הפתיחה באש, בניגוד מוחלט לעובדות – בג"ץ דחה פה אחד את כל העתירות בנדון. עוד הם משקרים, שבג"ץ אסר על קיום פרימטר לאורך הגבול, שהכניסה אליו אסורה. תחקיר נירים מוכיח את ההיפך. אחרי מבצע "צוק איתן" ישראל יצרה פרימטר ברוחב של ק"מ (שזה מעט מדי. צריך להיות לפחות 3 ק"מ). אולם בהמשך, לאחר כל סבב הסלמה, נתניהו נכנע לדרישות חמאס והפרימטר כורסם וכורסם על שהיה לבדיחה ברוחב של 100 מ'. ובתחקיר נאמר, שהטרקטור שעיבד את האדמה 100 מ' מהגבול, הוא שפרץ את גדר הביטחון בבוקר 7 באוקטובר.

* אחריות התוקפן – צה"ל אינו יורה במתכוון על כוחות הצלה ורפואה. אם היה ירי על פרמדיקים, הוא היה, ללא ספק, בשוגג. על ישראל להביע צער על כך, ולערוך תחקיר יסודי לצורך הפקת לקחים כדי להימנע, ככל הניתן, ממקרים כאלה בעתיד.
לצד זאת, האמת נדרשת להיאמר. במלחמה קורות תאונות. יש גם מקרים לא מעטים של ירי על כוחותינו, שאיש לא יטען שהם מכוונים. מי שגורם למלחמה, הוא האחראי לתוצאותיה. חמאס תקפו אותנו במתקפת רצח, חטיפה ואונס ב-7 באוקטובר, והם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. אילו נכנעו והחזירו את החטופים, הסבל של העזתים היה מסתיים מזמן. וכדאי לזכור ולהזכיר, שחמאס משתמשים בבתי חולים ומרפאות כבסיסי טרור לכל דבר.

* מכחישת האונס – שני ליטמן מדבוקת שוקן מכחישה את פשעי המין והאונס של חמאס ב-7 באוקטובר, ש"הם נדבך בהצדקה של ישראל להמשך התוקפנות שלה בעזה והפיכתם של כל העזתים – פעילי חמאס או לא – לבני מוות מבחינתה." ברור. ישראל היא התוקפנית בעזה. וכדי להוכיח שהיא התוקפנית, מכחישים את הזוועות. ואל תגידו שהיא לא מכחישה. שהיא רק מציעה לבדוק... ולחקור... ומעשי האונס "לכאורה". כך בדיוק מנוסחת הכחשת השואה.

* התרומה של אביגדור יצחקי – חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, הקובע שכל נסיגה משטח שחלה עליו ריבונות ישראל מחייבת משאל עם, היה סיומו של תהליך רב תהפוכות שהחל במאבק על הגולן בתקופת רבין ונמשך למעלה מעשרים שנה. שוב ושוב הוא עלה ובכל פעם נתקל בקשיים, התנגדויות, הסתייגויות, על רקעים משפטיים, פוליטיים ופרסונליים. בכנסת ה-14 (1996-1999), שבה היתה חברה סיעת הדרך השלישית, יהודה הראל יזם והוביל את החוק וביום האחרון שלה העביר את החוק שכונה "שריון חוק הגולן". החוק קבע שיידרש משאל עם, אך שהסעיף על אודות משאל עם ייכנס לתוקף לאחר שאופן משאל העם יעוגן בחוק. למרבה הצער, הדרך השלישית לא עברה את אחוז החסימה ב-1999, ומעתה ואילך כדי לקדם את החוק נדרשנו לפרוקסיס בכנסת. בכל כנסת, היה לנו האיש שאחז במקל, במרוץ השליחים המרתוני הזה.
בכנסת ה-17 (2006-2009), בקדנציה של ממשלת אולמרט, הוביל את החוק ח"כ אביגדור יצחקי מקדימה. הוא לא הצליח להשלים את המשימה, אך כל אחד בזמנו תרם את תרומתו והעביר את המקל הלאה. על כך הוא ראוי להוקרה.
עם מותו, ראיתי לנכון להזכיר את חלקו ולהכיר לו תודה. יהיה זכרו ברוך!

* אמירה של מנהיג – בדיון בנושא חינוך במליאת המועצה האזורית גולן, אמר ראש המועצה אורי קלנר בנושא מסוים: "האחריות שלנו היא להגיע לכך וכך. זו אחריות אישית שלי. נכון לעכשיו נכשלתי. אני עושה כך וכך...".זו אמירה של מנהיג. כשראש הרשות אומר שהוא האחראי, הוא נכשל ועליו האחריות לתקן – חזקה עליו שיצליח.
המצער, הוא שצריך להעלות על נס את המובן מאליו – הרי זה א"ב של מנהיגות. אבל במציאות הישראלית בעידן הביביסטי, מה שאמור להיות מובן מאליו הוא החריג.

* חדשות טובות – במהלך השנה האחרונה כתבתי פעמים רבות על הסחבת בהעברת הפיצויים לאורטל על נזקי המלחמה ממס רכוש. הפעם אני שמח להיות איש בשורה – כל הכסף הגיע, בשעה טובה.

* "הראש" – ככל שהסדרה "הראש" אינה אמינה – ככה היא מרתקת.

* ביד הלשון: צבא ההגנה לישראל – ברשומה בעקבות הצעה של יהורם גאון לשנות את שמו של צה"ל לצבא ישראל, הסברתי שהמילה "הגנה" אין פירושה פאסיביות ותגובתיות בלבד, אלא ביטוי למהות מלחמתנו – הגנה על המולדת, וההגנה היא אקטיבית, כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה; תפיסה שנשחקה בעיקר בעשור וחצי שלפני 7 באוקטובר.
ומה מקור השם צבא ההגנה לישראל? השם מסמל את התבססות צה"ל על ארגון ההגנה. ביום הקמת צה"ל, 26.5.48, מטה ההגנה, כמות שהוא, הושבע והיה באחת למטה הכללי של צה"ל. צה"ל התבסס על השלד הארגוני של ההגנה.
בגין, מפקד האצ"ל לפני קום המדינה ומנהיג תנועת החירות מקום המדינה, התנגד לשם, שלטענתו מפלה את המחתרות אצ"ל ולח"י. לאורך שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים, בגין ותנועת החירות לא השתמשו במותג צה"ל, אלא "צבא ישראל". ביומון של המפלגה, "חירות", לא מופיע המושג צה"ל, אלא צבא ישראל.
רק באמצע שנות השישים, כאשר הוויכוח על הקרדיט למחתרות היה אנכרוניסטי ולא רלוונטי, וכאשר הדור השני ל"משפחה הלוחמת", בניהם של לוחמי אצ"ל ולח"י, התגייסו לצה"ל, לא היה עוד טעם בהתעקשות הזאת. השינוי השתלב גם עם מגמה שהוביל בגין בשנות השישים, מהתבדלות להיפתחות, שהתבטאה בעיקר בהצטרפות להסתדרות העובדים הכללית והקמת סיעת תכלת-לבן ובהקמת גח"ל, גוש חירות ליברלים, יחד עם המפלגה הליברלית, ובשנות השבעים הרחבתו לליכוד. המהלכים הללו הובילו את בגין לראשות הממשלה. עם הקמת גח"ל, אוחדו היומונים של שתי המפלגות, "חירות" ו"הבוקר", לעיתון אחד – "היום". בגיליונות "היום" במלחמת ששת הימים, כמעט תמיד נכתב צה"ל, ורק לעתים רחוקות, הולכות ומתמעטות – "צבא ישראל".
כשבגין עלה לשלטון (1977), הוא אפילו לא שקל לקיים דיון על שינוי שמו של צה"ל, מה שלבטח היה עושה אילו עלה לשלטון בשנות החמישים.

* פסח כשר ושמח!

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com