"שמחה רבה, שמחה רבה. אביב הגיע. פסח בא," שרים ילדי בית-הספר הסמוך. שהאביב הגיע – חשים באוויר, מריחים פריחות. שפסח בא – אכן כך על פי לוח השנה ועל פי ההכנות הקדחתניות והשאלה האלמותית: "היכן אתם בסדר?" שמחה רבה? – לא בטוח. פסח שני בצל המלחמה, ובצל הידיעה המחרידה על הגורל המחמיר של 59 חטופינו-אחינו.

לכאורה שמחה, מסעדות וקניות, התכנסויות משפחתיות, בילוי בחיק הטבע הפורח. בחג היציאה מעבדות לחירות, אלפים ערוכים ליציאת ישראל. האם עד לשבת הקרובה, ערב ליל הסדר, יזכו חטופינו לחירות? שאם כן – השמחה בישראל תהיה אמיתית. אם לאו – הלבבות והמחשבות יהיו נתונים לאחינו האומללים שמוחזקים בחשיכה, במינהרות, בידי אויב ברברי.

לכאורה, החיים בישראל מתנהלים כרגיל. גם כשהמלחמה נמשכת בצפון ובעזה. גם כשאלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, לא יסבו אל שולחן הסדר בחיק משפחותיהם. גם כשהאיומים על עצם קיום ישראל מתעצמים. ולראייה: תנועת אנשים קדחתנית במרכולים, ברחובות, בטבע, בחופים, בדרכים. מין חגיגיות, שמכסה על תחושת דיכאון. אין אחד, שאינו חושב מפעם לפעם על החטופים, חושש לגורלם. החג מאפשר אסקפיזם זמני מהתחושות הקשות.

ישראל אכן פורחת, חיי רוב האזרחים בטוב, ואלה שמתייאשים מן המצב ומבקשים לעזוב (או שכבר עזבו) הם טיפה בים. חלקם עוד יחזרו כאשר המצב יירגע והאנטישמיות התוקפנית תגיע עדיהם. חיים אי-שם בידיעה כי תמיד, בעת צרה, המדינה מחכה להם. ישראל היא הביטוח לכל יהודי באשר הינו.

פסח תשפ"ה מציב לחברה שלנו תמרור אדום. העובדה שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים בסירה אחת, תחת איום משותף עז מתמיד, שבנינו נמצאים בחזית, אינה תורמת להקהת השסעים בתוכנו, לקירוב לבבות, ליתר אחדות.

הסכנה החמורה מכל לקיומנו היא מלחמות היהודים המתגברות. לדאבון הלב, כשאנו לפני חג האביב והחירות, האחדות היא מאיתנו והלאה. מופרחים לאוויר ביטויים נוראים של "בגידה במדינה" ושל "חורבן הבית". קבוצות מפגינים – מיעוט בעם – מנסות לשבש את החיים הרגילים לא רק למען החטופים (וזה בסדר) אלא בעיקר למען הפלת הממשלה הלגיטימית ועירעור בסיס תוחלתה.

לצד קריאות גנאי, שכמותן מעולם לא נשמעו בעבר נגד ממשלה או נגד ראש ממשלה בישראל, נכנסו לשיח הפלגני אמירות נלוזות על עזיבת הארץ, "אין עתיד" פה, אי-אמון בשרידות המדינה. חלקים בתקשורת מנפחים דיבורים של ייאוש והתרסה, מספרים כמה טוב לאלה שהעבירו מגוריהם לאירופה, נותנים במה להתבטאויות מבזות, בלי מעצור ובלי עורך שיגיד – עד כאן.

מנגד, רואים את התנהגותו המבזה של הציבור החרדי-קיצוני, על אלפי בחוריו, שפשוט מתעלמים מהמציאות במדינה, מסרבים לתת כתף ללוחמים – גם עבורם, שקועים בעולמם ובתלמודם, אינם מבינים את חומרת השעה, מתעללים במעטים מתוכם שמתגייסים.

זהו מצב בלתי נסבל, גם כאשר מבינים את אילוצי הקואליציה ותלותה בקול החרדי. המנותקים הללו אף גורמים להתרחקות צעירים חילוניים מן הדת והמסורת. לא כך הם רוצים לראות את היהדות.

התחקירים החלקיים המתפרסמים באלה הימים מלמדים, כי האסון המחדלי מקורו בשאננות, ביהירות, בעצימת העיניים, שפשו בחברה שלנו ובפיקוד הצבאי. פחות שמנו לב להתנכרות ציבור חילוני מן המסורת היהודית, מן האמונה בצדקת הציונות. הלקאה עצמית בלתי רציונלית.

יותר ויותר נשמעים קולות על העוול-כביכול שנגרם לעם המומצא, הערבי-פלסטיני, עם נקיפות מצפון על ההרס הנורא ועל אלפי ההרוגים ברצועת עזה. צדקתנו מתגמדת לעומת התעמולה היעילה של האוייב. ערעורי ספקנות עולים בלב רבים בתוכנו, בעיקר בגלל הטון הצדקני המושמע בהפגנות ובתקשורת. האצבע המאשימה מופנית לעבר הממשלה. אחריות החמאס פחותה. אין גולדה שתגיד כי לעולם לא נסלח לחמאס ולחיזבאללה על ה-7 באוקטובר שגרם לנו להרוג באלפי ערבים.

כאומה מתגוננת, עלינו לחדול מן המלחמה הפנימית. רצון האופוזיציה להביא להפלת הממשלה לגיטימי, אבל אלה אינם ימים רגילים בתולדות ישראל. למה לספק תחמושת ועידוד לאויב? למה להתערטל, לחשוף סודות, להטיח האשמות – כאשר איראן, טורקיה, אירגוני הטרור, מתעודדים לנוכח ההתכתשות הפנימית חסרת האחריות?

בליל הסדר נשאל מה נשתנה הפסח השתא מכל קודמיו, ונשיב: שיהיה עלינו לעשות בו חשבון-נפש, איך למתן את השנאה הבין-יהודית. לבחון איך מעמיקים את שורשינו היהודיים, את האמונה בעצמנו, וכיצד ממתנים את השסעים בעמנו. האחריות לכך מוטלת על כל חלקי האומה, ממשלה ואופוזיציה כאחד. נזכור ונזכיר את חללינו-גיבורינו, שלחמו שכם אל שכם, שקורבנם לא היה לשווא. נישא תפילה לחירות החטופים במהרה.

ולמרות הכול – חג שמח!

יוסי אחימאיר

אסטרולוג, 2001

פרק תשעה-עשר

מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה. הקאראחאן במנשיה.

הצגת החמור החרמן בקהיר

את הסיפור על מאדאם אום-אל-טאך ועל הקאראחאן, או הבורדלו, שניהלה במנשייה – ידע אצלנו במושבה כמעט כל ילד. גירסה אחת שלו נדפסה בספר היובל, וגירסה אחרת ב"הירקון שבלב" לאלימלך שפירא, ועליה בעיקר אני מסתמך כאן. לימים אמרה לי ציונה רבאו, מוותיקות תל-אביב, אשתו של פרופיסור ארווין רבאו ומחברת הספר "בתל-אביב על החולות" – שהיא זוכרת היטב את הגברת היהודיה בעלת בית הזונות ורק את שמה האמיתי שכחה, על כל פנים, לא חווה-דובה.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו.

בין המגורשים שבאו למושבה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולותינו, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות ופקידיה של "ממשלת התרכ" וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, בעל הטנדה, כבר לא היה אז בחיים. שנים רבות היה מוביל בטנדה נוסעים מיפו לירושלים. בדרך היו עושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסניה, שבעליה, שלמלה באבילוואדר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנישאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר הערבים שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה לנוסעים ברירה אלא לשלם.

ולפני הכניסה בשער יפו, הוא באב אל-חאליל, היה ר' ינקל מאכיל כל נוסע בחתיכת בצל מר עם כוס מי באר של יפו, שהיו כלולים בחמת-עור המשתלשלת מדופנה של הטנדה.

"זוהי סגולה להיכנס לירושלים," היה מסביר, "אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת כי מי ירושלים הם מי גשמים מבורות ולא מי מעיין ובאר. תשתו, תשתו, א-מחייה!"

הנוסעים, המותשים מרוב עייפות וגם מאכילת הבצל המר, היו מתעלפים לפעמים בהיכנסם סוף-סוף אל סימטאות העיר ההומות אנשים, נשים, חמורים, בקר וצאן יחדיו. קולות בני האדם התערבבו בנעירות החמורים ובשאון העדרים, והבאים היו מכתתים רגליהם ומטפסים מסימטה לסימטה.

ר' ינקל היה יהודי קצר-קומה, צנום, שחור וקצוץ זקן, פיקח וזריז, וכוחו בראשו החזק והקשה. סיפרו עליו שהיה מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו. סגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים, בפונדקי-הדרכים, עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על-ידי כך שהיה מכה בהם בראשו.

ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה באב-אל-ואד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק: "אודר גיי, אודר פייגר! – או שתלך או שתתפגר!"

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה, שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, הלום ראש ולא מיין, האיץ לשווא ר' ינקל בסוסים במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן.

הוא ירד אליהם, וב"אודר גיי אודר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור – גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה העולמית. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו. והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם גם מתחושת שיחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן.

תחילה האם דשנת האברים, ואחריה הבנות, חווקה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודובה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והמודירים ואת האפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים. הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר, והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה.

ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור, המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים לבוא עליהן מאחוריהן חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הללו, המנוולים, לבוא עליהם גם כדרכן.

ור' ינקל עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדות – ודובה, טובת הלב, שהייתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות.

בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה, "אם-ירצ'השם" – התרגז השבר-כלי והתחיל מקלל אותה חרפות מן התורה ומחאן מנעולי גם יחד.

"שמאטע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשארמוטה אום-אל-שרמוטיין – – – פאסקוצטווע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך באחורייך ומלפנייך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם את אומרת? – שתישרפי באישו..."

כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך עמדה והיפנתה אליו את גבה והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך את דעתה עליו ועל דבריו.

חשכו עיניו של שבור-הגב והוא ניסה להטיל קבו ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רצוץ לאחורי אשתו.

קברו אותו עוד באותו לילה בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

"פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילוו."

לאחר שמת ר' ינקל התפראו אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבת בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי של ג'מאל-פאשא, ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף, ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסוביץ שלנו בראשם, כדי לפדות כך וכך פירארים, עריקים, בני-מושבתם, מחובת העסכריה, היא השירות בצבא התורכי, או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לשוכרה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כאב ופחד היו מנת חלקן כאשר האורח שלהן היה חסן בק בצרי אל-ג'אבי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן, ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן, ורק הקטנה, דובה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשע אותה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום, המוזח על פדחתו, ואומר שהיא מזכירה לו את בתו. ואולם לפתע הוא שוב מתעורר כארי, מתנפל על האם ותוקע את פניה בכרי הפוך הכרסתניים שעל מיטת אלמנותה.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא בכבודו ובעצמו. הוא המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ בשנה הראשונה למלחמה ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזור כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חנטור, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנרל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה וברחת-לוקום, עד שמתעייף רום-מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר או בסביבתה, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה וידעה מעט צרפתית, ומספר לה על ימי מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוואר-פאשא וטלעאת-פאשא, וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה החדשים של הקיסרות העות'מנית. ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יישב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן היא אינה משערת – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו, נווה-צדק, נווה-שלום ואחוזת-בית?

אילו היו הימים כתיקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוייה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה עם השאווישים והזאבטים והביים והבקים והקאימקאמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמודירים והמוצאטריפים והפאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר-ההגנה, והן תעברנה את רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן את גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שמבשלת אום-אל-טאך ומאכילות אותו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים ריווח והצלה מגזירותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז, לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצאת מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד למושבה שלנו, וכאן נמסר להן, בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוק, ליאסין בק עצמו ולפקידי "ממשלת התרכ" שנעשו בו מבקרים קבועים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החורג', השקיים העשויים צמר גמלים ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור הצבאי על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה מאות פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנרל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימה, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בקצות הבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי ומשתדלת להסתיר את קנאתה באחותה. לבסוף משלח הגנרל-פאשא את שתי הבנות מן החדר ומסיים סעודתו באם עצמה. הוא פורע מטפחתה מעל ראשה ותוחב את פניה אל תוך כרי הפוך שעימן יצאה לגלות מיפו, והוא נישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו-ספינתו בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה. וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, וכשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט, כצלליות, אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגנרל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בדגית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם-ירצ'השם השרועה עדיין על בטנה – כדי לתקוע במרומיה את התורן.

והמושבה היתה כל אותם קיץ וסתיו למרקחה. לא היתה בה מעודה שערוריה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים, פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף ויתרו על כבודם וניכנסו ערב אחד לביתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה, וביארו לו את מטרת ביקורם.

רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. במרכז המושבה, בסביבת בית-הכנסת הגדול ברחוב חובבי-ציון, לא היה אפילו "בית כבוד" אחד. למתפללים לא היה נוח ללכת הביתה ולחזור והם השתינו מסביב לבית-הכנסת. בזמן התפילה שיחקו ילדי-המושבה בחצר בית-הכנסת, חפרו אדמה מושתנת, עשו מהעפר דמויות וצורות שונות, וכמובן שנידבקו במחלות. שלשולי הקיץ וטיפוס-הבטן נפוצו מאוד. הרופא קרא תיגר על שמרנותו ואוזלת-ידו של ועד המושבה, ויצא למאבק תברואי כדי להביא לעקירת המגיפות. הוא תבע לחולל מהפכה: להרוס את בתי-השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית-הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, אלה שמדמנות-רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל שמצטברות ליד השוק הגדול – ולכל אלה הוועד התנגד. מחלת הטיפוס הפילה חללים דרך קבע, והתירוץ של ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים" והצר את צעדי הרופא, היה:

"מן השמיים בא העונש... אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה!"

כאשר ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן החל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים ועיני הילדים מלאו טראכומה, וכאשר קבע הרצאות על עיקרי ההגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, בראשות ר' מורדכה, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים.

כאשר הקים חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר או לדבר איתן, וכאשר העביר לבנות שיעורים בריפוי עיניים כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית לעיניים חולות – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מתחום עיסוקו, הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהם ובנותיהם והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, והסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת הפנים שנערכה לחכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותמניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

"טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי, איתכם אנוכי."

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עתה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

ואכן, סיפרו על ר' מורדכה שיום אחד ביפו, בואכה מנשייה מול הים, עבר על פני קהוות אל-עוג'ה, הוא קפה הירקון של הערבים, שבחצרו ניצב תוכי ירוק צווחן שהיה מנבל את פיו באיטלקית ומפורסם מג'מוסין עד ג'בלייה.

שמע ר' מורדכה את זימרת נערות-החשק מדמשק בוקעת משם כפי שזימררה לו (בזכות המשלחת של אגודת "פרדס") אותה זונה רומנייה לחה בבית-המלון בבוקארשט כדי לפתותו – ומיד כבדו עליו רגליו. השייטנות הללו, בנות לילית בת השטן, כישפוהו בקולותיהן, שכידוע בוקעים מערוותן, שהריהן הולכות הפוכות וחורצות לשון לחה ושרות מאותו פרצוף נקבה שבשיפוליים, והן באות ערומות אל גברים בחלומות הלילה ומנשקות ומזדווגות עימם, ומזרעם, הקרוי קרי לילה – יולדות בנים טמאים שאין להם גוף ואשר כל קיומם הוא במלכות השטן, הסטרא-אחרא.

למזלו של ר' מורדכה בא מולו ראש הוועד של אחוזת-בית, מאיר דיזנגוף, ועצר בעדו, ושניהם השתדלו להיראות כלהוטים לשוחח בעמידה כאילו במיקרה הם ניצבים דווקא שם. וכשרצה לבסוף דיזנגוף לזוז בחולות לכיוון רחוב הרצל, אמר לו ר' מורדכה שלנו:

"חכה מר דיזנגוף, אל תמהר, דער פפוגע זינגט אזוי שיין..." [התוכי שר כל כך יפה...]

ומדוע אמר: התוכי שר כל-כך יפה, ולא השיקסעס מדמשק? – שכביכול קול של זכר הם שומעים, אפילו של ציפור, ולא קול של אישה שהוא כערווה ואסור מן התורה.

למוחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' וולף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשניראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה.

"אם-ירצ'השם לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לתוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתומות מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרנגולות.

שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת.

סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שאינה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים. האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה ופרשה מעליה את שמשייתה, מחזיקה בידה הפנוייה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד הם יצאו בדרכים צדדיות אל צפונה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנרל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שיח' אבו-רבח, נפרדו מהם בלא ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששופע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שיח' אבו-רבח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וריק – – – עמדה וכה אמרה:

"ילען אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אם-אם אמכם צדיקי מלאבס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הוויברס והקינדרלאך והפרצאלאך המסריחים והמטונפים שלכם, קיבינימאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שיח' אבו-רבח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשיה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סבתה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת אנשי המושבה נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האקליפטוסים הריחני, שנטעו חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה קלדם מהמושבה שלנו – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חוואג'ה שימל ארקייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר.

תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תול-כרם, ג'אוד-פאשא, אך עד מהרה נחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה כשהן קודחות ומשתעלות נורא, וביד הרוקח סלור לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים, שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על המושבה שלנו, העוברת פעם לידי האנגלים ושוב לידי התורכים. והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את המושבה שלנו, הוא מאיים בפאלאקות ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קיסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, וניראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, וניראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודובה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטילטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועי הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מספרים שמחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי כאשר באו יקיריהם וקרוביהם לחפש את מקום מנוחתם האחרונה, לא מצאו דבר.

הקומנדאנט התורכי, ששמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו היו נוקשות לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות. וגם הרוקח סלור, שליבו נכמר בקרבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שכבו השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצטמררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," מילמלה דובה לאחותה, ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוססי, ומלא פצעים. "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים?" זימררה חווקה, זימררה דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," המשיכו ומילמלו זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי ישלו ומי יתייסר. מי ייעשר ומי ייעני. מי יישפל ומי ירום – – – "

ובירום נפלו שתיהן בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב ונצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר ומהדקת היטב את התלולית עליהן, ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קופי:

"פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן-עדן תהיה מנוחתן."

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלה, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה. פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראלים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה ("ביס דייגע" בלשונה, כשסיפרה לי) מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קדבורי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נישארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצריימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן בשכונת מנשייה, לשפת-הים. שם התחילה לבשל ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח, ללא אימת ספינות המלחמה הצרפתיות והאנגליות ששמו מצור על העיר כשהיתה בידי התורכים. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה. תחילה חדרה-בלבד שימש בית-ועד לחובבי תבשיליה ובשרה, אך עד מהרה קנתה לה שם ושכרה בית שלם במנשייה מול הים ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות שהתורכים עינו את אימותיהן ורצחו את אבותיהן לנגד עיניהן ועתה היו כרוכות אחר החיילים הבריטיים המנצחים ונשפכות אליהן בהערצה ובבכי בשעת מעשה, והיתה תורכיה שהתמחתה בבישול דגים ובהתמכרות לגברים עוד לפני המלחמה והיתה צועקת מילים תורכיות כדי לעורר את תאוות החיילים הבריטיים ונכנעת להם כל פעם מחדש כשהיו משלימים שניים-שניים תנועת איגוף בקרביה, והיתה יווניה יפהפיה ובהירה מסלוניקי שידעה למצוץ, והיו עוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נובית שחורה ונימולה, שהיתה מרשה לחיילים לצקת בירה צבאית זהובה לתוך ערוותה החלקה ולשתות משפתיה.

רק ליהודיות לא נתנה מאדאם לעבוד אצלה בקאראחאן, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד כי לאחר שרכשו מקצוע במלחמה התאוו להמשיך בו. ראשה עטוף במטפחת, היתה מאדאם מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם. ולנערות היהודיות, שאותן דחתה, היא היתה שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאנה במהרה חתן, והניחו מלאכה זו לנוכריות. וכי תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים השיכורים מעביר אתכן על דעתכן?"

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות דלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה אחד מהחיילים יוצא מחדרה של נערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק שעליו כתבה בעיפרון קופי מלוחלח את מיספרה הקבוע של הנערה, כדי שאם יידבק החייל במחלה ידעו איזו מהנערות לקחת לבדיקה. לא פעם היה נכנס שיכור צבאי ומתגאה בחבילת המיספרים שנאספה בכף-ידו מן הפעמים הקודמות. לימים גילה הבלשן פרופ' ארנון דן כי הביטוי "עשיתי מיספר", שבו השתמש במשך שנים הנוער העברי כדי לציין דפיקה – מקורו בפתקים הממוספרים שחולקו לחיילים הבריטיים בבתי הזונות בקאהיר ובמנשייה.

בפתח בית-הזונות, כמו בפתחי הבתים הדומים לו בשכונת מנשייה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם היה להזהיר את החיילים הבריטיים שהמקום הוא "מחוץ לתחום", אך זה היה ללא הועיל. איש לא העיז לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, שגיהקו ריח בירה והתגאו בזרגיהם הכמהים לפורקן ואף חשפו אותם לא פעם.

אחד השומרים על הקאראחאן של מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל לוי שקולניק, היה יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא את כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו, נחום גוטמן, היה מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות, הבית, חוף הים והדגים. הרובים היו מוזחים. ומדי פעם היו השניים מנסים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושמעו ממנה על בעלה העשיר ועל שתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

היא גם היתה מתלוננת בפני פרייווט גוטמן ולאנס-קורפוראל שקולניק על מערכת העיכול שלה. "זה ידוע שקטניות גורמות לגאזים אבל אני, כל מה שאני אוכלת מנפח אותי! אני אומרת לכם, זו קללה. ממש קללה."

שקולניק טוב-הלב היה מרחם עליה וטופח טפיחה אדירה – אחת על גבה ואחת על עכוזיה, ומיד היה האוויר המורעל משתחרר.

למשמרת איתם היה מוצב גם לאנס-קורפוראל זיאמה פולונסקי, חובב-הנשים, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר במועצת-העם הזמנית. זיאמה אהב לספר על עלילותיו בארגון "השומר", עוד בטרם התגייס לגדוד העברי. ואכן, שנים אחדות לאחר-מכן, כאשר שקולניק פירק את "השומר", לא נפגמה ידידותם של השניים, אשר חושלה בשמירה על הקאראחאן של מאדאם אום-אל-טאך במנשייה ועוד קודם לכן במחנה הגדוד העברי בתל אל-כביר שבמצרים.

יום אחד ירדו מהמחנה לחופשה בקהיר שקולניק, גוטמן ופולונסקי ועימם בחבורה עוד חיילים עבריים. הם היו סקרנים לספוג את האווירה ברובע בתי-הזונות של קהיר, שהיה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, ומרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הזונות, וקבוצות של חיילים בריטיים שתויים-למחצה הסתובבו ביניהן. בפינה אחרת עמד בתור טור של חיילים, כמו לפני מיסבאה, כדי להיכנס לבית-זונות. מתגודדים בסימטה עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים ומחכים שעות ארוכות ל"מיספר".

החבורה מהגדוד העברי בחרה מרפסת רחבה בבניין הוורוד והמהודר ביותר, והבחורים במדי החאקי התיישבו סביב שני שולחנות. הם ראו לפניהם הרבה בחורות שמנות ומגודלות, רובן מצריות, לבושות חלוקים ורודים שהגיעו עד למעלה מברכיהן. לעיתים הציצו משם ערוותיהן הגלוחות, ומיד נעלמו בסתר הירכיים העבות. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות של חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכסת מאוד, יצאה אליהם ושאלה בערבית:

"קודם, מה רוצים לשתות?"

הם שלחו מבט תוהה איש לרעהו, ושקולניק מילמל:

"גזוז!"

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אליהם עם מגש גדול ועליו בקבוקי גזוז אחדים וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן. חיילי הגדוד המשיכו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות שבהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני.

עבר זמן. בקבוקי הגזוז התרוקנו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבם והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. הבחורים המשיכו להתרכז בבקבוקי הגזוז, ולא זזו. אז יצאה המאדאם, השופעת נתחי בשר גדולים, ושאלה:

"ובעדיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"

גוטמן, שהיה הצעיר בחבורה וגם ידע לדבר ערבית, ענה: "לא. באנו להביט מהמרפסת."

המאדאם נעלבה, ואולי גם הרגישה שאינם יודעים כיצד לקום ולהיחלץ מאפס-המעשה אשר תקף אותם. היא תפסה בידיה סיפון מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

"איזה מין גברים אתם? בשביל מה באתם לכאן? לזיין או לשתות גזוז?"

והיא הסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עליהם בזה אחר זה סילון של מי-סודה מבעבעים.

מיד התנערו הבחורים במבוכה וקמו ומיהרו לרדת במדרגות לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותיהם, וכך עמדה עוד זמן-מה על המרפסת כשהיא נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות.

"על הכסף חבל לכם? ארורה האישה שתניח לכם לעלות עליה חינם!"

"לאחר שנרטבנו, אתם ויתרתם וברחתם," מגלה זיאמה לחבריו בהעלותם יחד את זכרונותיהם הטריים-עדיין, "אבל אני – לא. מתוך סקרנות הצטרפתי לקבוצה של חיילים אוסטראליים שגיהקו בירה, שילמנו כסף ומצאנו את עצמנו בחדר לא גדול, אולי אורווה, אולי קאבארט, ושם ראיתי את הדבר המוזר והמדהים ביותר בחיי –

"קודם כל זוג אחוריים לבנים של אישה מגודלת ושמנה, אחר-כך – האישה עצמה, כניראה מקומית, נטועה על ארבעתיה – ומעליה עומד חמור. היא רבצה תחתיו על ערימת כרים גבוהה. מעורטלת כולה, רק ראשה עטוף במאנדיל, מטפחת צבעונית. לא היתה שערה אחת לגופה, אף לא בערוותה. הכל לבן. מרוט. שדיה ובטנה הענקיים היטלטלו תחתיה קדימה ואחורה. קדימה ואחורה. קולות שיקשוק וטפיחה לחה נשמעו. פניה הבריקו מזיעה, מבטה היה אטום כאילו סיממוה, והיא הניחה לחמור השחור להרביע אותה!

"חשבתי שבעוד רגע תצא אש מן השמיים ותאכל אותם! הרי זה תבל! ממש תבל! תועבת מצרים! אבל דבר לא קרה. החמור החרמן אפילו לא נער. היו לו עיניים עצובות כאלה. אחר-כך המשכתי עם החיילים למקום אחר. נכנסנו לחדר גדול שממנו יצאו פתחים לכל החדרים סביב. ליד כל דלת ישבה אישה, רחבה כפסנתר ושחורת שיער, קרצה לעברנו והצביעה באגודליה אל שיפולי בטנה. לקחתי את רגליי וברחתי משם. ועכשיו אנחנו כאן!"

ואכן, בריח הכבד של הבושם העולה מנערותיה השמנות והדגדגניות, בהבל גופן של המסתובבות בבית – ובאדי החומץ והבצלים העולים מן המיטבח שבו רועשים הפרימוסים תחת תבשילי הדגים ובוערים חזק יותר משבוערות הנערות באש הערווה תחת מבקריהן – היה מתעורר לפעמים גם בה, באלמנה השכולה, הפירכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה, העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה מאדאם אום-אל-טאך בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר אינו מבחין בין תורכיה לארמנית, בין יווניה לנובית ובין ילדה לזקנה, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור. הגוי הערל צוהל וגועה והמיטה צווחת וקפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי המפורקד שלה לירושלים.

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשייה. הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלקן חלו, חלקן עזבו ובאות אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונירגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים. גברת הירש מסרה את המקום ליווניה אחת, מצולקת חזה, שניראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים ולטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ אחרי הכיבוש הבריטי, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקבעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה – למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצפט שלך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," היא אומרת. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן? כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תיראו – " והיא הרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה עם שר האוצר לוי אשכול, שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשייה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, שכדי למלא את המיכסה החודשית מוכנים לפשוט את העור אפילו מסבתא שלהם – ונענתה מיד.

באותה תקופה שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפי חווה-דובה הירש זכרונות על סופרים ואנשי העלייה השנייה. באתי לבקר אצלה בחנותה ברחוב נחלת-בנימין, שטרם היה למידרחוב. פגשתי אישה רחבת-גוף שבאמת ניראתה כמאדאם בדימוס, ושעדיין צובעת את שערה שחור כעורב. שאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי, היתה:

"אתה נשוי?"

"לא."

"איך זה שעוד לא התחתנת? איך אתה מחזיק מעמד? לא, לא, אל תמציא לי תירוצים. אני מכירה היטב את המשפחה שלך. יש לכם דם חם! אבל כדאי לך למהר," ליגלגה, "שמעתי שאצלכם זה גם ניכבה מוקדם! הביצים מתקררות, כמו באצולה..."

גימגמתי משהו כדי לצאת מהמבוכה אבל היא לא הירפתה ממני.

"אתה רואה על הקיר שוט? שוט! זה שוט של ינקל הירש, בעלי, עליו-השלום, שתדע לך שבכל ארץ-ישראל היה רק עוד שוט אחד יפה כל-כך אצל יהודי, וזה לסבא שלך, שבו הצליף על האיכרים העצלים שלכם בשנת השמיטה השנייה למושבה! קיבלו אותם מהטמפלרים. אלה היו עגלונים! – שרונה! ואלהלה! וילהלמה! אם רק לא היו שותים כל-כך הרבה בירה! – כן, אני זוכרת היטב גם את הדוד שלך, אלכס, עם פרחי היסמין בכיס הז'אקט," נצצו עיניה מבעד לאיפור הכבד, והשערות בנחיריה רטטו במין התנשמות כבדה, כסוסה זקנה, כל רגע פחדתי שתפליץ, "אוהו, זה היה קאוואלייר! איך הקסים נשים! – איך שלף פרח יסמין לבן והגיש לכל בחורה שפגש כאילו הוא מבשם אותה בריחו... אצבעותיו השחומות נדפו ריח יסמין... אלא שאצלכם במשפחה הגברים נדבקים לאהבה ראשונה ולא משתחררים ממנה כל השנים..."

היא ידעה כניראה איזה סוד מתקופת נעוריו של דודי, עוד בטרם שידכו לו את אשתו. נזכרתי ברותי שלי והצטמררתי. הלא גם אני תקוע.

"...אני ראיתי בו סמל של הסאברע, הדור החדש. פעם העלה אותי על הסוסה שלו ודהרנו ממנשייה דרך בתי פיינגולד עד כיכר מגן-דוד לאורך רחוב אלנבי. אתה לעולם לא תבין מה הרגשתי אז, בתור אישה! כאשר הפרסות על הכביש מתחתיי מרעידות אותי," ואכן, יושבת בכיסא ורוקעת ברגליה להמחשת הפרסות היא סינכרנה פלוצים קטנים בתקווה שלא אשמע, "ותדע לך שדודך העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה."

ניסיתי לדובב את הגברת חווה-דובה מה היא זוכרת על נחום גוטמן, על ברנר ועגנון, על לוי אשכול וזיאמה פולונסקי ואולי גם על הרב קוק, כולם הרי חיו ביפו ובנווה-צדק בתקופתה, אבל לאחר שהזכרתי את פולונסקי היא כמו נעקצה, ובתגובה נדבקה רק במשפחה שלי:

"סבא שלך, כבר הוא היה אפיקורס! תמיד אמרו עליכם שאתם ה... [וכאן אמרה את שם המשפחה הקודם שלנו] מתנהגים כאילו רק המשפחה שלכם קיימת במושבה. כאילו רק אצלכם גדלו בני-אדם, אצולים. כאילו ההיסטוריה היא רק מה שאתם עשיתם. רק אתם המושבה, אתם המייפלאוארס, וכל היתר היו וילדע-חייעס [חיות פרא] מחארת-אל-אודז'ה [שכונת הירקון], והיו גרועים מהעראבערס. רק אתם טהורי הגזע, אצולים, ואם הייתם יכולים הייתם מתחתנים רק עם עצמכם! אולי יש מי שחושב שאני פסולה לעדות אחרי שעזבתי את המושבה מפני שלא יכולתי לסבול את חוסר הצניעות של הג'חשים שלכם, שהציקו לבנות שלי זכרונן-לברכה לילה-לילה ורצו לעשות בהן מה שעשו פקידי הברון לאחיות שלהם בנות-האיכרים שפיטפטו צרפתית וחלמו על פריס והיו, תסלח לי, מוצצות בבודואר לאגרונומים של רוטשילד בדיוק כמו ששואבים יין בצינור מהחבית ביקב! לומדות! א-וודע! לומדות א-מציצע! אבל שתדע לך שהיו אצלכם במושבה גם איכרים אחרים, דתיים, שהלכו לבית-כנסת, שחיו חיים פשוטים כמו בשטעטל, בלי חוכמות, אבל אף אחד לא כותב עליהם ולא עושה מהם גיבורים כי מהמשפחות שלהם לא יצאו עיתונאים כמוך ודון-ז'ואנים כמו הדוד שלך!"

אותה שעה קמה אישה מבוגרת מפינת החנות, מבין המדפים שעליהם היו סדורים קופסאות של כפתורים, סרטים וחוטי-תפירה. כניראה סיימה את קניותיה בטרם נכנסתי אבל בחרה לשבת בצד ולהקשיב. היא אמרה בעברית ייקית:

"אוף וידרזייען חווה-דובצ'ה. שמעתי מספיק. אני יודעת מי הוא [הגברת התכוונה אליי או לדודי ההולל אלכס], את לא פזולה לעדות אבל גם את לא צודק לגמרי. לא היה צדיקים שמה בסדום משפחות ותיקות. זה היה מושבה גרובאנים. אנשים קוואץ'! זה היה אנשים רעים ונצלנים. אנשים גסים. מכים בחורות [הפעם הסתכלה במפורש אליי]. זה חשבו הכל מגיע להם בגלל הפרדסים. לקרוע פועלות עניות. עולות חדשות. היה כמה משפחות באמת טובות, כמו שלו, בני-אדם יופים, אבל הוא כבר לא. הוא רכלן. הוא מזייפן, כרוני. זה צריך היה להוציא חוק שאסור לאנשים חולים כמו הוא למזייף על המשפחות. תיזהרי ממנו."

האישה האלגאנטית הצביעה לעברי ויצאה לרחוב בצעד אצילי שהיה מעין ניגוד לעברית הצולעת וגם נועזת שלה.

חווה-דובצ'ה אמרה לי:

"זאת היא גברת לוצי שושנסקי העשירה, אמא של היינץ-משה-עם-המטפחת מבית-החרושת הידוע למגמגמיים סליחה לגרביים, שהמושבה שלכם היכו אותה בסנדות וסובלת מהתחת עד היום. הגברת היא הגננת מהשיר על השטודנט הצעיאה מהעיר ברלינה. זה כבר לא סוד שהמשורר דוקטור טשרניחובסקי הושיב אותה על הברכיים כשבאה אליו למרפאה עם הממזר הקטן שלה היינץ-משה..."

אני חשתי קור בעצמותיי כאשר התברר לי שזוהי לוצי, ושהיא יודעת היטב מדוע היא מכנה אותי "מכה נשים" (רותי האהובה שלי, שאני חולם לילה-לילה לנשקה על עיניה, על פיה, לחדור אליו בלשוני ולמוץ אותה, ודאי סיפרה עליי להיינץ-משה שלה בתקופה שחיו יחד בלונדון), אבל חווה-דובצ'ה תפסה דברת והמשיכה לטרטר לי כמכונת-ירייה שעה ארוכה דברים חדשים ומפתיעים שאותם מימיי לא שיערתי ואשר מבלעדיהם מי יודע אם הייתי יכול להשלים את הכרוניקה האיכרית הזו, אם כי לא הכל סיפרה, כפי שעתיד הייתי להיווכח בהתפרצותה של שיינע-פשה החולה ביום חתונתי.

כניראה מצאתי חן בעיניה. התיידדנו. ואולם על גוטמן, ברנר ועגנון, ועל אשכול, הרב קוק ופולונסקי, היא סירבה בעקשנות לומר מילה, ככה שכתבה ספרותית מפיה כבר לא יצאה לי, וחבל, כי הייתי יכול לתאר בה גם כיצד הבטן שלה קירקרה כל הזמן וכיצד לבד מאותן הפלצות-ברקיעה סינכרוניות שהשמיעה בפרסותיה, היא התאפקה בגבורה.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו היא מנתה עדיין בלא"י, קנתה לה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה ממני לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

"פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי המושבה – – – "

וכאשר הורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה היא מתה בפעם האחרונה.

אהוד בן עזר

לפי הלוח העברי: י'-י"א בניסן

שתמשיך להתנהל בשוליים

ההיסטוריה לא תשכח אותך

אהוד ויהודית בן עזר

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!