מיד לאחר ההחלטה הלא חוקית, לא דמוקרטית ואנטי ישראלית אך לא מפתיעה – של בג״צ, החלטה שלקחה את הסמכות החוקית הברורה של ממשלת ישראל לפטר את ראש השב״כ שנכשל ב-7/10 וגם נכשל במהלך המלחמה והמו״מ עם רוצחי החמאס – התקשר אלי חבר ימני, ובכאב וזעם מוצדקים קרא בשמות גנאי לראש הממשלה ולשרים, שמות גנאי שעיקרם פחדנים וחסרי אומץ ולמה אין להם אומץ כמו לשמאל ולשופטי בג״ץ?

השבתי לו שגרירת עם ישראל למלחמת אחים זה לא אומץ! הוספתי שאילו למנחם בגין אחרי טיבוע אלטלנה היה ״אומץ״ לא היתה לנו היום מדינת ישראל!

אז נכון, אני לא משתייך למחנה "האמיץ״, מחנה בו האדמו״ר ברק "האמיץ״ קורא למלחמת אזרחים, מחנה ״אמיץ״ ששורף כבישים, יורה פצצות תאורה לבית ראש הממשלה, זורק לפידים בוערים על שוטרים, שובר שמשות של מכונית בה יושבת אימא ו-3 ילדים ובדרך גם מבצע ממעשים מגונים בשוטרת מג"ב.

אני שייך למחנה שפוחד ממלחמת אזרחים, פוחד שהמחלוקת בישראל תעודד את מבקשי נפשנו, אפילו פוחד שאם נמשיך כך, הידיד היחיד והאמיתי של ישראל דונלד טראמפ פשוט יחליט שאין לנו תקנה ויעזוב אותנו לנפשנו!

עברנו שואה ואנחנו עלולים לעבור שואה נוספת. טעימת ניסוי קיבלנו ב 7/10.

אני מודע לעובדה שמחנה "האמיצים״ מנצל את הפחד שלנו וכך כופה עלינו בבריונות את רצונו!

אני מאמין שחייבים לחרוק שיניים, ולמרות השימוש הציני של המחנה ״האמיץ״ – להתאזר בסבלנות, לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ואז נחזיר את הדמוקרטיה לישראל!

מוטי הרכבי

קבלת שבת וחג באורטל 11.4.25

בפסח תשפ"ד, בשנה שעברה, יצרה קהילת קיבוץ ניר עוז הגדה קיבוצית של פסח. בשבת השחורה, רבע מחברי הקיבוץ נרצחו או נחטפו. כל הבתים זולת אחד נפגעו, רובם חרבו. באותה שעה, רוב החטופים מן הקיבוץ היו עדין במנהרות עזה. זמן קצר קודם לכן עברו חברי הקיבוץ למקום שבתם הזמני בכרמי גת.

מתוך הגדת ניר עוז: "והגדת לבתך ולבנך – הגדת הפסח כוללת את המשפט 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לאמור: והגדת לבנך ביום ההוא.' ובכל שנה היינו בצד המספר, המעביר הלאה.

למרבה הכאב, חווינו השנה אירוע תנ"כי משלנו וכעת אנחנו עומדים בפני אתגר יצירת הזיכרון. איך תיזכר ניר עוז ואנשיה בראי ההיסטוריה? מה ידעו הדורות הבאים? בעוד 5,000 שנה? בעוד 500 שנה? בעוד 50 שנה? בעוד 5 שנים? בשנה הבאה?

הספר הזה נכתב עכשיו, אנחנו הדור הראשון. עלינו המלאכה".

איזו אחריות היסטורית אדירה לוקחים שורדי הטבח על כתפיהם, אחריות על האופן שבו האסון שפקד אותם ייזכר בעוד 5,000 שנה!

וכמה נכון לומר את הדברים בסדר פסח. כי פסח הוא התגלמות מהותו של זיכרון היסטורי, של עם הזוכר את עברו, לטוב ולרע, כי עם השוכח את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל, כפי שהיטיב להגדיר יגאל אלון, באירוע הקמת צוות ההיגוי לאירועי שנת המאה לראש פינה. חברי ניר עוז מיטיבים להבין את מהות פסח. בסיפור על רבי עקיבא ורבי טרפון ורפי אליעזר וחבריהם שישבו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה, לא נאמר שהם סיפרו על יציאת מצרים, אלא שהם סיפרו ביציאת מצרים. כלומר לא רק על העבר הם דיברו, אלא בעיקר על המשמעות לימיהם ולעתידם. זו מהות ההגדה של פסח הקיבוצית, שמספרת את סיפורו של עם ישראל, אך אינה עוצרת ביציאת מצרים, אלא נמשכת עד ימינו, עד יציאת מצרים של דורנו.

בסדר המשפחתי שלנו, משפ' הייטנר, אנו מקדישים חלק מן הסדר לסיפור העלייה לארץ, סיפור יציאת מצרים המשפחתית. סיפור העלייה של אבי, הוא הסיפור המכונן של חיי. בהספדי עליו, לא פתחת בחוויותיי המשותפות עימו, אלא בסיפור ההעפלה והגלות בקפריסין, 16 שנים לפני שנולדתי. ולסיום קראתי את שירו של אהוד מנור "יליד הארץ", שעימו אני מזדהה.

אבא שר אני לך

על שיום אחד קמת ותלך

אימא זה השיר הוא לך

על ימי לכתך

אחרי אבי לכאן.

את השיר המספר את סיפור יציאת מצרים המשפחתית שלו, כתב אהוד מנור אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. הוא שמע את אימו אומרת, שחבל שעלינו לארץ, אם היינו נשארים בארגנטינה יהודה לא היה נהרג. אהוד נרעש מן האמירה הזאת, וכתב את השיר שבו הוא מודה להוריו על יציאת מצרים שלהם, על אף המחיר. או כפי שכתב בשיר אחר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, "ללכת שבי אחריך" –

להיוולד כל בוקר מחדש,

עם כל מילת פרידה למות מעט,

ולהביא אל העולם עוד בן ובת

בארץ של חלב, מרור ודבש.

הוא אינו מייפה את הסיפור ואינו מציג תמונה אידילית של גן עדן. ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אך גם מרור. ואל העולם הזה ניוולד כל בוקר מחדש ונביא אליו עוד בן ובת.

לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

האדמה הזאת אינה רק יפה. לעתים היא נוראה. חברי ניר עוז יכולים להעיד על כך מסיפורם הקשה כל כך. ואף על פי כן –

ללכת שבי אחרייך

לנשום את השמש הצורב,

לחלום אותך מול שמייך,

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

מחר בליל הסדר נאכל מרור, לא רק כי מררו את חיי אבותינו במצרים, אלא גם בשל המרור שהוא עדיין מנת חלקנו. אח"כ נאכל אותו עם המצה והחרוסת, כי כאשר המרור אינו עומד בפני עצמו, אלא יחד עם החלב והדבש, הפרספקטיבה משתנה, כי אנו יודעים שהמחיר שאנו משלמים כבד, כמעט כבד מנשוא, אך לא לשווא אנו משלמים אותו, אלא למען חירותנו. בחג חירותנו איננו שוכחים את מחיר החירות, אך אנו יודעים שהתכלית, חירות עמנו בארצנו, גדולה ועצומה, ולא נוותר עליה גם אם המחיר כבד.

מחר, 12 באפריל, ימלאו עשרים שנה למותו של חתן פרס ישראל, הפזמונאי שהתעקש להיקרא פזמונאי ולא משורר, אהוד מנור.

את המסר של צומוד, דבקות בארצנו, על אף המחיר הכבד, על אף המחיר שמשפחתו שילמה, על אף כל הקשיים והמכאובים, הוא הטיב לבטא בשירו "אין לי ארץ אחרת", שאותו נשיר בהמשך קבלת השבת. "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת." כן, גם כשהאדמה בוערת אנו זוכרים ומזכירים, שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו ולבנינו ולדורות הבאים מה לחפש בגולה. ושום בערה באדמתי, לא תצדיק בחירה בארץ אחרת.

בחג החירות, אנו מייחלים לחירותם של 59 אחיותינו ואחינו הנמצאים כבר למעלה משנה וחצי בידי המחבלים הברברים. כשאני שומע את סיפוריהם של פדויי השבי, אני נפעם מרוח החירות שפעמה בהם והחזיקה אותם גם בימי השבי הקשים. גדי מוזס בן ה-81, שבמשך 482 יום הוחזק לבדו בשבי חמאס, חזר לארץ והמילים הראשונות שלו היו: אני אשקם את ניר עוז. גדי מוזס הוא בעבורי התגלמות מושג החירות; חירות האדם, שגם בשעות הקשות ביותר, הם לא הצליחו לשבור אותה.

אנו קוראים השבת את פרשת "צו", העוסקת בדיני קורבנות. ואנו מייחלים ליום שבו לא נצטרך עוד להקריב חיים למען חירותנו בארצנו.

2. צרור הערות 13.4.25

* המוצא הראוי – בצו הביניים בעתירות נגד הדחת ראש השב"כ, בג"ץ העניק לצדדים סולם לרדת מן העצים ולהגיע לפתרון מוסכם.

בעיניי, הפתרון הראוי הוא מנגנון שיבטיח שחקירת קטארגייט לא תופרע ולא תזוהם לצד התפטרות של רונן בר.

אפשרות שכבר כתבתי עליה, היא השאלת צוות החקירה של השב"כ, עם כל האמצעים והסמכויות, לפרקליטות ולכפיפות ישירה לפרקליט המדינה, עד תום החקירה. אפשרות שנייה, היא נטרול כל מעורבות של הראש שימונה בחקירה, והכפפתה לראש המחלקה המשפטית של השב"כ. ולבטח ניתן למצוא עוד פתרונות.

למה על בר להתפטר? במצב שנוצר, נתניהו ובר לא יוכלו לעבוד יחד, וזו פגיעה בביטחון. נכון שכל האשמה היא על נתניהו, אך הוא רוה"מ. אי אפשר לסמוך עליו שידע להתעלות ולעבוד עם בר מתוך מחויבות לביטחון המדינה. הוא עלול להישמע להמלצות האנרכיסטיות להחרים את ראש השב"כ או להפר את הפסיקה. לכן, למען ביטחון המדינה, על בר להתפטר.

יתר על כן. בר לקח אחריות מלאה על חלקו המשמעותי במחדל והבהיר שיתפטר. במצב שנוצר, אין טעם להמתין. נכון שזה אבסורד, שכל האחראים חלקית התפטרו או הודחו והאשם הראשי אפילו לא לקח אחריות. מוטב שבר יתפטר מעצמו, ולא יודח בידי מר מחדל. בעבר כתבתי ששר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף הפיקוד וראש אמ"ן ועוד בכירים צריכים להתפטר, אך עליהם לעשות זאת דקה אחרי מר 7 באוקטובר. כנראה שזה לא ריאלי.

בג"ץ אינו יכול להכשיר את שרץ ניגוד העניינים הבוטה. הוא הבהיר שאינו רוצה להכריע והציע את הסולם. אני מקווה שכולם ירדו מהעץ.

* גבלס צדק? – שר התעמולה הנאצי אמר, שככל ששקר יהיה גדול, גס ובוטה יותר – כך יותר אנשים יאמינו בו. כן הוא אמר, שאם תחזרו על השקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.

האם גבלס צדק?

אם השקר הגדול, הגס והבוטה על ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט יחלחל בציבור, אפשר יהיה לקבוע שגבלס צדק בגדול.

* אנרכיסטים – מי שתומכים בסרבנות – אין להם זכות להלין על מי שקוראים להפרת פסיקת בית המשפט.

מי שקוראים להפר פסיקת בית המשפט – אין להם זכות להלין על תומכי הסרבנות.

די לאנרכיה!

* לא איימו בעריקה – בעקבות ידיעה בוויינט על מכתב של טייסים במילואים המאיימים בעריקה מהמלחמה (ונותנים לה שמות חיבה מכובסים) פרסמתי רשומה שבה הסברתי מה המשמעות האמיתית של העריקה – שיתוף פעולה עם המחבלים.

בעקבות דבריי נשלח לי המכתב עצמו (שבינתיים גם התפרסם), ומסתבר שהידיעה בוויינט היתה שגויה. לא היה במכתב שום איום בעריקה. היה זה מכתב של טייסים במיל' לממשלה, ובו קריאה להפסקת המלחמה ושחרור החטופים.

אני מתנגד מאוד למכתב הזה, אבל זו אינה עריקה. המכתב הוא התנהגות אזרחית פסולה בעיניי, אך ניתנת להכלה. עריקה היא בגידה.

* חותרים תחת צבא העם – צה"ל הוא צבא העם. צביעת יחידה צבאית בצבע פוליטי, חותרת תחת הרעיון של צבא העם, פוגעת בצה"ל, בביטחון המדינה, בחוסן הלאומי והחברתי ובדמוקרטיה. הרי הצעד הבא הוא החתמת יוצאי יחידה אחרת בצבע אחר. זו דעתכם הפוליטית? זו דעה כאזרחים. חתמו על עצומות כאזרחים, הוציאו את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית.

* הטלת דופי בצה"ל – גם אילו תמכתי בתוכן עצומת הטייסים, הייתי מתנגד לה, בשל עצם היותה עצומה פוליטית על פי השתייכות ליחידה צה"לית וקעקוע האתוס המכונן של צבא העם.

אך אני מתנגד גם לתוכן התבוסתני שלה. העצומה מטילה דופי בצדקת המלחמה, ומציגה אותה כמלחמה שנועדה לשרת רק אינטרסים פוליטיים אישיים.

זו דיבה ושקר. אין, לא היתה, לא תהיה ולא יכולה להיות מלחמה צודקת יותר מהמלחמה למיטוט חמאס אחרי 7 באוקטובר. היא מוצדקת בדיוק כמו המלחמה בנאצים. והיא מוצדקת היום בדיוק כפי שהיתה מוצדקת ב-7 באוקטובר כיוון שמטרותיה – מיטוט חמאס ושחרור החטופים טרם הושגו. ויתור על אחת ממטרות המלחמה היא בלתי מוסרית.

צודקים מי שטוענים שאין ניצחון בלי שחרור החטופים, אך טועים מי שאומרים ששחרור החטופים הוא הניצחון. אם חמאס ימוטט אך החטופים לא ישוחררו, זה לא ניצחון. כך גם אם החטופים ישוחררו וחמאס ימשיך לשלוט בעזה.

איך להשיג את המטרות? על כך ניתן להתווכח. אני סבור מתחילת המלחמה, שהיא מנוהלת בדרך שגויה – מלחמת דשדוש. אך זו מחלוקת על הדרך לנהל את המלחמה, לא הטלת ספק בצדקת המלחמה.

כפי שכתבתי פעמים רבות, במצב שנוצר אחרי שנה וחצי במנהרות חמאס, אני בעד הסכם על שחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה, והפרת ההסכם וחידוש הלחימה לאחר מעשה. ממש איני חושב שזה קל. אני יודע שנשלם על כך מחירים קשים וכבדים. אבל מחיר האלטרנטיבות – ויתור על אחת ממטרות המלחמה או על שתיהן, כבד יותר.

חותמי העצומה אינם מציעים זאת. הם מטילים דופי במלחמה וקוראים להפסיק אותה. כלומר, להשלים עם כך שאחרי 7 באוקטובר, מבצעי הטבח יישארו בשלטון בעזה וכל העולם המוסלמי ילמד שאפשר לפגוע בנו באופן קשה כל כך ולהישאר בחיים. זו הזמנה לעוד ועוד 7 באוקטובר. עד כמה טחו עיניהם של החותמים על האיוולת הזאת, שיותר משהיא איוולת לוגית, היא איוולת מוסרית?

הם מדברים גם על פגיעה בחפים מפשע. צה"ל אינו פוגע במכוון בחפים מפשע. יתר על כן, צה"ל פוגע בעליל במאמץ המלחמתי, ומאבד ביודעין את מומנט ההפתעה, שהוא אחד הקריטיים לניצחון, ומודיע מראש היכן יתקוף, כדי לאפשר די זמן לאוכלוסייה האזרחית לעזוב את המקום. לפני שהוא מפציץ בית, הוא מודיע על כך ומאפשר לאזרחים לעזוב. כל ההרוגים האזרחים, הם קורבנות חמאס המשתמש בהם כמגן אנושי. יהיה זה בלתי מוסרי לא להכות בחמאס אלא לתת למרצחים חסינות בגין הסתתרותם מאחורי אזרחים. ובסך הכול, אחוז האזרחים ההרוגים, למרות שמדובר במלחמה האורבנית באזור הצפוף ביותר והמבוצר ביותר בהיסטוריה, שבו הטרור מסתתר מאחורי אזרחים, נמוך יותר מבכל מלחמה אחרת של מדינה דמוקרטית (כמובן שאיני משווה את עצמנו לדיקטטורות, כמו אויבינו, שמבחינתם אין שום אבחנה בין אזרח לחייל). הדיבור על הרג חפים מפשע הוא הטלת דופי בצה"ל.

* סרבני ההתפכחות – אילו חותמי העצומות היו כותבים, שהמלחמה למיטוט חמאס היא המוצדקת והמוסרית ביותר, אבל כעת יש להעמיד בראש את שחרור החטופים, היא היתה במסגרת האחריות הלאומית. טוב היה אילו הוסיפו, שיתמכו ללא ערעור בחזרה ללחימה אחרי השבת החטופים. אני יודע שרק מעטים סבורים כמוני שצריך יהיה להפר באופן חד-צדדי את המלחמה אחרי החזרת החטופים. אך רבים מציעים להמתין לטעות של חמאס שתספק לנו את העילה לחזור ללחימה ולמוטט את חמאס.

לכל אלה אין ביטוי בעצומות. מה שיש שם זו חזרה לנראטיב שדרדר אותנו לאסון 7 באוקטובר – נראטיב אקיבוש, נראטיב שלום עכשיו, נראטיב "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב," נראטיב "מלחמת ברירה", נראטיב "אין לנו בנים למלחמות מיותרות" וכל ההבלים הללו, הגם שהם מסתתרים מאחורי החטופים.

נתניהו אחראי למחדל בשל מדיניות ההבלגה וההתמכרות לשקט שלו; התפיסה הפאסיבית של הימנעות מיוזמה וחתירה למגע, דחיינות בתקווה שיהיה בסדר. אבל טענה אחת של הביביסטים מוצדקת: "אם נתניהו היה עושה את מה שאתה מציע, הייתם אומרים שזו מלחמת ברירה כדי להציל אותו מהמשפט ואף קוראים לסרבנות." כאשר אומרים זאת לי, בגוף שני, זה כמובן שקר וכזב. אך זו האמת לגבי רבים אחרים.

רבים מהקיצונים במתנגדים לנתניהו, תמכו בהתלהבות במדיניות וההתמכרות לשקט. אחרי 7 באוקטובר דומה היה שהם התפכחו משיגיונותיהם (למעט "איימישים" סרבני התפכחות באוטונומיית רח' שוקן). אבל הנה, מהר מאוד הם חזרו לסורם, גם אם הם עדין מסווים את הנראטיב בטיעון החטופים. הנראטיב הזה הרסני.

אנו אומה במלחמה. מלחמה על קיומנו. מלחמה על חירותנו. העולם המוסלמי אינו מכיר בלגיטימיות קיומנו וחותר להשמידנו. מלחמתנו היא מלחמת קיום, מלחמת אין ברירה. השאלה היא איך אנו מנהלים אותה. אם היוזמה לא תהיה בידינו ולא נהיה נחושים, ברירת המחדל תהיה 7 באוקטובר.

* ענישה בלתי מידתית – על אף התנגדותי למכתב של צוותי האוויר; לעצם ההתארגנות הפוליטית על בסיס יחידה צבאית וגם לתוכן התבוסתני, ורואה בו מעשה מזיק, אני סבור שהחלטת מח"א להדיח את החותמים, שמשרתים עדין בשירות מילואים פעיל, קיצונית ולא מידתית.

בניגוד לסרבנות ועריקה, שהנה סרטן בגוף צה"ל ולכן יש לפעול נגדה באפס סובלנות, מכתב כזה אפשר להכיל בלי לפגוע בחותמים.

* אין לנו מילואימניקים ספייר – כל עוד הם לא מאיימים בעריקה מהמלחמה ולא ממרידים לעריקה, אין סיבה להדיח את החותמים על העצומות משירות. הייתה עצומת הטייסים, יש כבר עצומות רופאים צבאיים, חובלים, 8200, שריונרים. נדיח את כולם מצה"ל? יש לנו מילואימניקים ספייר? נגביר את העומס על חבריהם ליחידה, שגם כך קורסים תחת הנטל? כל עוד הם מתייצבים למילואים, שיחתמו על כמה עצומות שהם רוצים.

נכון, נגרם נזק מעצומות הצובעות יחידות מילואים בצבע פוליטי, וחותרות בכך תחת אתוס צבא העם. הדרך להתמודד עם התופעה היא שיח פתוח עם החותמים. לשוחח איתם, להסביר להם עד כמה חתימתם מזיקה, ולהציע להם לחתום ולהחתים על אותן עצומות כאזרחים ולא כמילואימניקים. אני מאמין שרובם יבינו ויחזרו בהם.

* אלמלא כיתות הכוננות – מסקנתו של עיתונאי "ידיעות אחרונות", בן קיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, מתן צורי, מתחקירי 7 באוקטובר, הוא שצריך לפרק את כיתות הכוננות. הוא מספר על סכסוכים ביישובים בשל האשמות הדדיות על תפקוד כיתות הכוננות. אני יודע על מציאות הפוכה – הערכה עצומה של התושבים לכיתות הכוננות. אולי הוא מכיר איזה סיפור נקודתי, אך לבטח אין זה הכלל.

כותב צורי: "אסור לנו לשכוח שחברי כיתות הכוננות הם אזרחים, רובם גברים בשנות ה-30 ו-40 לחייהם, אבות לילדים קטנים. באסון הגדול השכבה האזרחית שילמה מחיר כבד ובלתי מתקבל על הדעת. אין זה מתפקידה של המסגרת האזרחית, למרות שהיא עטופה במושג 'כיתת כוננות', לצאת מהבית ולהילחם מלחמה לא לה מול מאות מחבלים, ולקפח את חייהם.

"על ישראל לשמר מרחב חיץ גדול הרבה יותר, אפילו מעל 5 ק"מ, ולדחוק את האיום פנימה עוד ועוד. אם צפוף להם בעזה, אפשר לצאת משם, כפי שהבטיח נשיא ארה"ב. אם לא – אין זו בעייה שלנו. אחרי מתקפת הפתע, הפכנו אדישים לסבלם. אין ספק בדבר גבורתם של חברי כיתות הכוננות, אבל המחיר כבד מנשוא. עשרות ילדים בעוטף עזה יגדלו ללא אבות. זה מחיר איום ונורא, שאינו יכול להיות מוטל על כתפי האזרחים, ועל כן התפיסה חייבת להשתנות, אם אנחנו רוצים תקומה אמיתית ושיקום. אם אנחנו רוצים שהקהילות יישארו מלוכדות.

על סמך אותם תחקירים, מסקנתי הפוכה ב-180 מעלות משלו. התחקירים מעידים על גבורה עילאית שהצילה חיים רבים. אלמלא כיתות הכוננות, האסון היה כפול ומכופל. הרי במשך שעות לוחמי כיתות הכוננות נלחמו, הרגו מאות מחבלים והצילו מאות תושבים. בזכותם, האוייב נבלם ולא המשיך בדרכו למרכזי האוכלוסייה הצפופים, שאילו הגיעו לשם מרחץ הדמים היה כבד הרבה יותר.

זאת, אף שכיתות הכוננות היו מוחלשות, מדולדלות והנשק היה בנשקיות (אצלנו בצפון הנשק בכלל אוחסן בבסיסי צה"ל מחוץ ליישוב!) ביישובים שבהם ההתארגנות היתה מעבר לדרישות צה"ל, ההישג היה גדול הרבה יותר.

נשער לעצמנו מצב שבו בכל יישוב היתה מחלקת הגנת יישוב, כפי שקיימת היום, חמושה, מאומנת ומזוודת היטב – תוצאת 7 באוקטובר היתה אחרת לגמרי. המחבלים היו נבלמים מחוץ ליישובים ובמקומות שהיו חודרים, היו מחוסלים אחרי מיספר נמוך בהרבה של נרצחים. נשער לעצמנו שהיו לא רק מחלקות כוננות, אלא גם יחידות הגנה מרחבית של תושבי המקום שהיו תופסים מיד את הצמתים ואת צירי הכניסה של האוייב. הכול היה נראה אחרת.

הלקח של 7 באוקטובר הוא חזרה לתפיסת ההגנה המרחבית, שהיתה חלק בסיסי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, אך זנחנו אותה, ושילמנו את המחיר ב-7 באוקטובר.

אני מסכים עם צורי שהפתרון צריך להיות הגנה התקפית בשטח האוייב. אך אסור לנו לבסס את ביטחוננו על הנחה שלא נופתע. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שאנו עלולים להיות מופתעים.

התודעה של לוחמי כיתות הכוננות לפני 7 באוקטובר לא היתה של מי שמגינים על היישוב מפני מתקפת אוייב, אלא של מי שצריכים לתת פתרון מיידי של העסקת האוייב למשך כרבע שעה עד שצה"ל יגיע. אסור לשוב ולהתבסס על הנחות שעלולות להתגלות כאשליות.

* הנגטיב של המיתוס – השופט נועם סולברג, המשנה לנשיא בית המשפט העליון ונשיא בית המשפט העליון הבא, הוא שופט שמרן, דתי, והשקפת עולמו האידיאולוגית והפוליטית לא הביאה אותו רק להצבעה בקלפי, חתימה על עצומות או כתיבת מאמרים, אלא להגשמה בפועל, בגופו, בהקמת ביתו ומשפחתו בהתנחלות ביהודה ושומרון. בקיצור, למעט פגם אחד – הוא "אשכנזי" ר"ל, הוא הנגטיב המוחלט של המיתוס על הזהות של שופטי בית המשפט שמשכפלים את עצמם, חבר מביא חבר, כולם סניף של מרצ, שיבוט של אהרון ברק וכל שאר ההבלים של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ויריב לוין. אה, שכחתי "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.

הוא לא חריג. הוא אפילו לא מיעוט. הרוב בבית המשפט העליון הם שמרנים, עם נטייה לדת ולימין. זאת, בזכות הרפורמה החשובה שהוביל גדעון סער בוועדה למינוי שופטים ב-2008, שמחייבת רוב של 7 מ-9 ובכך מבטיחה גיוון דעות.

אבל סולברג וחבריו אינם מה שלוין רוצה. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים, ימנים ודתיים. הוא רוצה שפוטים, הוא רוצה עושי דברו, הוא רוצה מכשירי שחיתות. סולברג וחבריו אינם מספקים לו את הסחורה. הם שופטים. הם מחויבים לשבועת האמונים שלהם כשופטים. הם מקשיבים לחוק ולמצפונם ולא מקבלים הוראות מלוין. ובשביל מה צריך רשות שופטת אם לוין אינו שולט בה?

* מחזק את ידי האיראנים – לקראת פתיחת המו"מ בין ארה"ב לאיראן, אני מחזק את ידי האיראנים שיעמדו איתן ולא יגלו עמדה טקטית פשרנית שתגרום לטראמפ לתחושה שהשיג "עסקה".

טראמפ רואה את הפוליטיקה כביזנס; זו שגיאה מהותית בכלל, אבל לבטח זו אי הבנה בסיסית של המזה"ת ושל הקנאות האסלאמית. מטרת איראן במו"מ, כמוה כמטרתה במו"מ עם אובמה, ואם יהיה הסכם, גם אם יהיה קצת משופר לעומת ההסכם של אובמה, מהותו תהיה זהה – המשך קיומו של מיזם הגרעין. האינטרס של איראן בהסכם, הוא למנוע את השמדתו בידי ארה"ב או בידי ישראל, בהנחה שישראל לא תעז לתקוף את מתקני הגרעין אחרי הסכם עם טראמפ.

כל הסכם מבוסס על פשרה. אין הסכם על עמדות הפתיחה של אחד הצדדים. עם איראן אסור להתפשר על הגרעין. את כל מיזם הגרעין האיראני יש לחסל. תיאורטית, אם אפשר לעשות זאת בעסקה, מה טוב. אבל אי אפשר יהיה להגיע לעסקה כזאת, כי חמינאי והאייאתולות מתייחסים לגרעין כאל מצווה אלוהית ג'יהאדיסטית.

כיוון שטראמפ להוט לעסקה, מי שיכולים להציל את העולם מפני העסקה הם האיראנים, אם יתעקשו ולא יתגמשו. לכן, האינטרס של האנושות ושל ישראל הוא שאיראן לא תתפשר כהוא זה.

* התחלה רעה – עוד לא החלה הפגישה הראשונה במו"מ בין ארה"ב לאיראן, וכבר ויתקופ הודיע שיתכנו פשרות על הדרישה האמריקאית להתפרקות איראן מגרעין, ושזו רק עמדת פתיחה.

זו התחלה רעה מאוד. מאוד. ניתן רק לקוות שאיראן תקשיח ולא תנהג כבתקופת "מתקפת החיוכים" שבה היתלה באובמה.

* זה מה שחשוב עכשיו? – השינויים בפקודות ההופעה הצה"לית נכונים בעיניי. אבל דבר אחד אני מתקשה להבין – זה מה שמעסיק את המטכ"ל בזמן מלחמה?

* חץ מורעל – אחוז הגיוס בגולן מאז ומתמיד היה כ-100%, רובם ליחידות קרביות. אחוז גבוה יוצא לשנת שירות / מכינה קד"צ לפני הגיוס.

לפני כעשרים שנה, התפרסמו נתוני גיוס על פי רשויות. הנתונים היו בעייתיים, כי הם היו על פי בוגרי י"ב, וכך מי שיצאו לשנת שירות הוגדרו כמי שלא התגייסו. לאחר הפרסום, סילבי קשת כתבה שתושבי הגולן גוררים אותנו למלחמה אבל משתמטים מהגיוס. שאחרים ילחמו במקומם. כתבתי לה מכתב שבו תיארתי את העובדות וביקשתי שתתקן (איני נוהג לבקש התנצלות, כי אין טעם להתנצלות שבאה כתוצאה מבקשה ולא מרצון אמיתי). היא לא תיקנה, למרות שידעה שזה שקר.

לא אהבתי אותה. היא היתה כותבת מושחזת ועוקצנית, אך רעה ורעילה. היום אנו רגילים למכונות רעל, אך אז החץ המורעל מסילבי קשת היה חריג. אפשר לומר שהיא הקדימה את זמנה, במובן הרע של המושג.

בראשית עידן הפייסבוק היינו חברים והתכתשנו לא מעט. בשנים האחרונות היא נעלמה מהפיד שלי. אולי חסמה אותי.

(ובעניין "אחרי מות קדושים" – מי שהקפידה לא לכבד את המנהג, פוטרת ממנו את הכותבים עליה).

* לשנה הבאה – את "הא לחמא" אנו מסיימים במילים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל," כלומר השנה אנחנו כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל.

אבל אנחנו בארץ ישראל, למה לשיר כך? מצד שני, עצם העובדה שאנו בא"י אין משמעותה שאין לאן לחתור ולשאוף.

אריה בן גוריון, עורך ההגדה הקיבוצית – הגדת התק"ם, לפני כארבעים שנה, כתב כך: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל." כלומר, אנחנו נגאלנו מהגלות, והתקווה שלנו לעתיד היא שכל ישראל יעלו לארץ ישראל, במהרה בימינו. אמן!

* ביד הלשון: אולי זה רק משבר קטן וזה חולף – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "במחנה הממלכתי מתעקשים שזה רק משבר קטן וזה חולף, ושאיזנקוט מנהל מו"מ להסדרת מעמדו במפלגה."

סגל מרבה לשבץ במאמריו ציטוטים מתוך הזמר העברי. "אולי זה רק משבר קטן וזה חולף," הוא ציטוט משירו של אריק איינשטיין: "פסק זמן", שיר הנושא של התקליט בשם זה. אריק איינשטיין כתב את המילים ושם טוב לוי את הלחן. השיר מתחיל במילים:

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים.

והפזמון:

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף

אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

על "תורת דיני הירושה – הספר השימושי המקיף לדיני ירושה, צוואות ועיזבונות"

מאת עו"ד בני דון-יחייא

הוצאת נבו 2024, 864 עמ'

קראתי מעל 10 ספרים (מתוך 16) פרי מקלדתו של עו"ד בני דון-יחייא. נהניתי מההומור, מהכישרון לצלול בנבכי הנפש של המתדיינים בתחום הנישואין, הגירושין ומה שביניהם, מהידע חובק עולם בארון הספרים היהודי.

אבל הספר שהרשים אותי ביותר, והשאיר אותי פעור פה, הוא "תורת דיני המשפחה – המדריך השימושי לנישואין, גירושין, זוגיות ומשפחה" (כנרת-זמורה 2022). לא האמנתי ששפע הידע שספר זה כומס הוא תוצאה של עבודת מחבר אחד, ולא של צוות משפטנים מיומן שמקדיש שנים למשימה ענקית כל כך.

והנה, בני דון-יחייא, מעורכי הדין הבכירים בארץ לדיני משפחה וירושה, מפתיע שוב בספר יען מדהים יותר מקודמו: "תורת דיני הירושה" המתפרש על פני 864 עמודים. שוב, לא ייאמן שספר יען, המכסה כל פינה אפשרית בתחום דיני הירושה, צוואות ועיזבונות, ובשפה המובנת להדיוטות בתחום המשפט, וכל השפע הזה הפיק אדם אחד!

כידוע, רק יודעי ח"ן מסוגלים לפענח את העגה של המשפטנים, ואדם מן היישוב עומד חסר אונים אל מול טקסט משפטי שעליו להפנים, ולפעמים גם לאשר בחתימת ידו. כמה מקוראי רשימה זאת מבינים מה הכוונה במונחים כמו "צו מרווה", "דין זר מפלה", "יורש על תנאי דוחה", "תניית סילוקין", פרטת עיזבון", "נכס פסיד"?

בספר היען שלפנינו יש הסבר מפורט לכל מונח משפטי המצוי בחוק הירושה 1965 או בפסיקת בתי המשפט. כל פרק פותח בנוסח הסעיף בחוק. המחבר מפרש את החוק בשפה השווה לכל נפש ומתאר את מטרת החוק. לאחר מכן מובאות דוגמאות מהפסיקה. עורכי דין הנזקקים לספר יען זה ימצאו בהערות השוליים המחכימות את פסק הדין המדויק ואת חוות דעתם ופירושיהם של מלומדים.

מתוך ניסיונו הרב של המחבר בתחום, הוא משיא עצות טובות למתדיינים בתחום (ראו לדוגמה בעמ' 296): מתי לכתוב צוואה, מתי לשנותה, האם כדאי להוריש לילדים כבר בחיים, למי מהילדים להוריש עסק משגשג כדי למנוע מאבקי ירושה העלולים להוריד לטמיון את מפעל החיים של ההורים. וכמובן – מהי צוואה הדדית הבאה להגן על בן הזוג הנותר בחיים מפני "תיאבונם" של הילדים שלעיתים אינם מתחשבים דיים באימם האלמנה, או באביהם האלמן.

ידוע לכול כי החוק מדדה בעצלתיים אחרי המציאות הדינמית, ולענייננו, יש נושאים הקשורים לעיזבון שאינם מוסדרים בחוק הירושה (עמ' 45), כנ"ל ההליך החוקי להוצאת זרע מגופת הנפטר, שריפת גופה (כיוון שאין חקיקה – גם אין איסור).

אזכיר ברשימה זאת מעט מהתובנות שהקורא יכול להפיק מספר זה. מעט, כי הרי לא אוכל להתיימר לחשוף את שפע המידע שהספר מציע. למשל, הוראה לבנק שבמות אחד מבני הזוג יעבור כל המצאי שבחשבון לבן הזוג שנותר בחיים. ובכן, להוראה כזאת אין תוקף. המסקנה: צריך לעגן כוונה זאת בצוואה (עמ' 62). יורשים חייבים לדעת שהשלב הראשון בטיפול בעיזבון הוא לשלם חובות לנושים, ואחר כך הענקת מזונות למי שהחוק מחייב, ורק אחר כך מחלקים את העיזבון.

הספר, שהוא מורה נבוכים, עושה סדר ליורשים נבוכים: איך מתחלק האלמן והילדים בירושה? ואיך החלוקה כשאין ילדים אך נותרו למנוח אחים או הורים? והאם נכדים יורשים ומתי? ואחיינים?

מה דינה של צוואה ש"נשתכחה"? אדם כתב צוואה שבה הוריש את כל רכושו לאשתו. הוא התגרש, נישא מחדש ונולדו לו עוד ילדים. הוא שכח לשנות את צוואתו הישנה. אחרי פטירתו – האם הגרושה תירש, שכן הצוואה עתיקת הימין לא בוטלה? המחבר מביא דעות שונות בפסיקה בנושא מסקרן זה.

באשר להליך המשפטי, במשפט אזרחי רגיל השופט מניח לעורכי הדין להתמודד ביניהם, כשהוא על הרוב לא מתערב. לעומת זאת, במשפטי ירושה השופט נוטה להתערב בדיון.

הספר מתאר איך מגישים התנגדות לבקשה צו ירושה, או לבקשה לקיום צוואה, מפרט מהם תפקידי הרשם לענייני ירושה. אני, למשל, לא ידעתי שלרשם יש סמכויות שיפוטיות, וכי חייבים להפקיד את הצוואה בידי הרשם מיד עם הפטירה. לרשם יש רשות לתקן נוסח צוואה, ואפילו לבטל צווי קיום צוואה. אנו לומדים כי הצוואה האחרונה היא הקובעת, אפילו לא הופקדה אצל הרשם כשהמוריש עדיין חי.

דבר נוסף שבוודאי הציבור אינו מודע לו הוא כי יורש יכול להיוולד עד 300 ימים לאחר פטירת המוריש. או שרוצח מתוך רחמים אינו יורש, אבל אם רצח לפי בקשת המוריש – כן יורש. הספר מתאר את המקרים בהם המדינה היא היורשת.

הנושאים המפורטים בספר נידונים בבית המשפט למשפחה ולעיתים וגם בבית הדין הדתי, שבו נזקק היורש בידע בנושא הכתובה: האלמנה גובה את הכתובה מהעיזבון, אבל אינה זכאית לכפל ממוני: סכום הכתובה מנוכה מחלקה בעיזבון בעלה. הכתובה נשללת אם האישה לא היתה נאמנה, אם עשתה "מעשה כיעור", אם הסתירה מום לפני החתונה, אם היא מסרבת לשלום בית (ממש מכה עבור נשים אומללות רבות!) "מורדת" אינה מקבלת מזונות. במזונות לידועה בציבור מטפל רק בית המשפט למשפחה.

מרגיעה היא העובדה שחוק הירושה גובר על הדין הדתי, וכן, כדי להתדיין בבית דין דתי חובה לקבל הסכמה של כל הצדדים. מסתבר שהחוק הדתי מפלה לעיתים את האישה לטובה: בית הדין הרבני רשאי לפסוק כי האלמנה תגור בדירה כל חייה ללא תשלום.

הספר מתאר את דרגות היורשים על פי דין כשאין צוואה, כשגם ממזר יורש וגם ידועים בציבור כולל להט"בים. בידועים בציבור ובלהט"בים מנוע בית הדין הרבני לטפל.

סממן עיקרי בקביעה מי הם ידועים בציבור הוא חשבון משותף בבנק, אבל אין חובה שהזוג יגור בדירה אחת . לעיתים מעדיפים ידועים בציבור להתגורר בדירות נפרדות חלק מהזמן, בעיקר כשלכל בן זוג יש ילדים מקשר קודם. אם בעל מותיר אחריו שתי נשים (מוסלמי, או יהודי שהדיינים התירו לו לשאת שתי נשים) – שתי אלמנותיו יחלקו במה שהיה מגיע בירושה לאלמנה אחת.

מה דינו של ילד שנולד מתרומת ביצית או ילד שנולד באמצעות פונדקאית? הוא נחשב ליורש כמו כל ילד. לעומת זאת, ילד שנולד מתרומת זרע אנונימית לאישה נשואה – לא יירש, כי אביו איננו אביו הביולוגי. הנה חוק המפלה גברים.

ברור שילד מאומץ יורש. הספר עוסק גם ב"צוואה ביולוגית" כשהכוונה לביצית או לזרע שהיורשים נדרשים לקיים בהם הפרייה.

הספר מפרט בצורה בהירה את 4 סוגי הצוואות המוכרים בחוק הירושה – בכתב יד, בפני עדים, בפני נוטריון, בעל-פה ("שכיב מרע"), ומפרט את היתרונות והמגבלות של כל אחת מהן. בצוואה רשאי המוריש לצוות לא רק על רכוש, אלא גם על סגנון ההלוויה, הכיתוב על המצבה, דרכי הנצחה, דרישה לא לרדת מהארץ (הוראה שאינה ניתנת לאכיפה). הקלטה וצילום אינם תחליף לצוואה אבל הם יכולים להוות ראייה להוכחת אמיתות הצוואה ולכך שהמוריש היה צלול בעת כתיבתה.

בספר מוקדש דיון בצוואות שביצוען בלתי חוקי (למשל כשהמוריש דורש לשלול מזונות מאלמנתו), בלתי מוסרי (למשל, דרישה לא להיות בקשר עם אחות היורשת) ובלתי אפשרי (העברת כספים למוסד שנסגר). במקרים אלה הוראות צוואה כמו אלו – בטלות.

פרק נרחב בספר מוקדש לתופעה יומיומית: בן משפחה (לרוב אחד הילדים) המנסה לפסול צוואה של הורהו, המיטיבה עם אחד מאחיו או עם הידועה בציבור של ההורה המנוח. מהם הטיעונים העיקריים להתנגד ל"רצון האחרון" של המצווה? איך מוכיחים שהיורש השפיע השפעה בלתי הוגנת על המוריש או נטל חלק פסול בעריכת הצוואה המקפחת (בעיני בן המשפחה המאוכזב)?

אנו לומדים מה ההבדל בין נאמן למנהל עיזבון (זמני או קבוע), איך הם מתמנים ומי משלם להם את שכרם וכמה. כשהעיזבון נמצא בחדלות פירעון, חובה ליידע את בית המשפט הקובע פשיטת רגל, וצריך מיד להפסיק לשלם חובות כדי לא להעדיף נושים מסוימים על אחרים.

הספר מתאר מה עושים לגבי נכס שאיננו ניתן לחלוקה (משק חקלאי, מפעל) – מי מקבל את הנכס ומי זוכה לפיצוי. משפט אזרחי ממשיך גם אחרי הפטירה – היורשים ממשיכים את ההליך, וחובה על היורשים לשלם קנס של המוריש, אבל משפט פלילי נפסק עם פטירת המוריש.

באשר למומחים שבית המשפט מזמין מהם חוות דעת מקצועית: היורשים אינם רשאים לחקור אותם, הגם ששכרם משולם על ידם, אבל הם יכולים לדרוש פסילת מומחה. הספר עוסק גם בגישור ובבוררות.

בשורה טובה ליורשים: אין מיסים על ירושה – ההורשה איננה אירוע מס.

הבאתי ברשימה זאת מבחר מצומצם של נושאים המובאים בספר הנוגעים לדיני ירושה, צוואות ועיזבונות. אינני מתיימר לחשוף אפילו קמצוץ משפע הידע שספר יען זה מציע לנזקקים (ומי לא נזקק לידע בתחומים אלה?). כל אחד מאיתנו יכול בעיתו להיות יורש ומוריש, והספר עונה על כל שאלה שעשויה להתעורר בתחומים אלה ובלשון בהירה ומובנת.

את דברי הקדמה לספר זה כתבה השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר. היא כותבת בין השאר: "דומה שאין שאלה העשויה להתעורר בדיני הירושה שעו"ד בני דון-יחייא לא נתן עליה דעתו – והכול בהתבסס על העקרונות המשפטיים, על מאגר עצום של ידע וניסיון ועל לקחים מהחיים עצמם כעורך דין שהתחום מוכר לו מעבודתו עשרות שנים. ספר רחב היקף שצידו האקדמי משופע בהפניות רבות לפסיקה ולספרות המקצועית ובציטוטים המזקקים את ההלכה."

השופטת דורית בייניש מברכת על המוגמר, ואם יורשה לי לדחוק עצמי בין גדולים, אביע דעתי שנשיאת בית המשפט העליון בדימוס צודקת.

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים

שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

"שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"

"אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."

"אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."

"הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."

"זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."

"יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."

"בסדר. אני אשאל בכפר."

"לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."

"אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."

"אמא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."

"מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"

"אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."

"את? את תשחקי במחזה?"

"כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."

"נערים ונערות תשחקו יחד?"

"אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"

"את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"

"הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."

"מחר, שבע'לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

"לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"

"מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."

"ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

"אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."

"מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".

"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.

"פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."

"למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."

"אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."

"ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"

"יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

"אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

"שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

"מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ימים ולילות"

לנתן ביסטריצקי

1926

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.12.1971.

נצרת, 1922.

בחור עברי צעיר, בנימין מוגיליאנסקי, יושב בביתו של הערבי קמל-אפנדי וכותב ספר. לפני שנתיים עלה בנימין לארץ-ישראל. זמן-מה שהה בקבוצה הצעירה גבעת אריה, אשר במורדות ההרים בגליל התחתון. לפני ימים אחדים נמלט משם בהרגשה כבדה כי הופרה בריתו עם האדם. עתה הוא יושב בקרב עם-ניכר, אשר שפתו זרה לו. הוא כותב:

"טובים צלילי שפה זרה לנפש נבוכה כמים ליגע-כוח. נלכדתי בצלילי שפה זרה. כבוגד נס מן המערכה הנאחז בכל הווייתו צמאת-השיכחה בזמר נערה רחוקה על גבול כפר זר, שקט." ("ימים ולילות", עמ' ז'-ח').

ההזדהות עם הסביבה הערבית באה להבליט את חוסר-השקט ואת התלישות אשר בסביבה היהודית שממנה נמלט. הבריחה אל הסביבה הערבית מביאה אותו לחלום של טמיעה גמורה (עמ' ט'). סביבה זו גם מעלה בסופר הצעיר אסוציאציות מקראיות, שהן מטבעה של כל זיקה רומאנטית בספרות הארץ-ישראלית (עמ' י"א), והוא מגיע אפילו להרהורי התכחשות למוצאו היהודי, שאותם מוצאים, אם כי בהקשר קצת שונה, אצל יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" של ברנר.

מיהו בנימין?

יש בו ללא ספק מדמותו הרוחנית של ביסטריצקי עצמו. בשנת 1920, והוא בחור כבן עשרים וארבע, עלה ביסטריצקי לארץ. "ימים ולילות" הופיע ב-1926, ולפי המאורעות והדמויות המתוארים בו, קל לזהות שהוא מספר על שתי השנים הראשונות של ביסטריצקי עצמו בארץ.

ב"ימים ולילות" מתוארים חייה של העדה המפורסמת של תנועת "השומר הצעיר" בביתניה עילית. חברי העדה עבדו בסלילת חיפה-ג'ידה, וב-1922 הקימו את קיבוץ בית-אלפא שבעמק יזרעאל. ביסטריצקי חי במחיצתם פרק-זמן, ובשנת תרפ"ב, 1922, הוציא מטעמם את הקובץ "קהיליתנו" (הוצאת קיבוץ "השומר הצעיר", כביש חיפה-ג'ידה).

הקובץ מורכב מעדויות כתובות של חברי העדה השומרית. ב"ימים ולילות" מופיע תיאור מפורט של כתיבת הספר הקולקטיבי. ועוד: בפתיחת "ימים ולילות" רשום: "נצרת-ירושלים, תרפ"ב-תרפ"ו." כלומר, הרומאן החל להיכתב בנצרת בשנה שבה יצא לאור הקובץ "קהיליתנו".

האם הגישה של ביסטריצקי בספרו לשאלה הערבית היא רומאנטית, לפי הרושם הנוצר למקרא דפי הפתיחה? – כן ולא. עולמם של הצעירים, גיבורי הספר, מתנודד בין הנהייה הרומאנטית אל השלווה והשורשיות אשר בהווייה הערבית ובצל הפרדסים, לבין הפגישה במרירות המציאות, בנוסח הר-הגעש הברנרי.

גבעת אריה קרויה על שמו של אריה, המנהיג הראשון של העדה השומרית הצעירה, אשר ערבים רצחוהו. אריה היה גידם, גיבור-מלחמה, ודמותו מזכירה במשהו את יוסף טרומפלדור, אשר נהרג בתל-חי ב-1920. הרצח של אריה שייך לאותה מרירות המציאות, שעליה כותב ברנר. זיכרו של אריה מטיל צילו על חיי הצעירים בגבעה, קובע לעיתים את גורלם האישי, את תחושותיהם כלפי נוף הארץ ויושביה הקודמים.

אחד מצעירי הגבעה, אורי, למראה ערבי רוכב על חמור, מדמיין כיצד היה הרצח של אריה. לפי הרגשתו של אורי נתגלתה לאריה ברגע מותו האמת הפשוטה והוודאית – שהוא מת במקום נוכרי, בתוך נוף זר (עמ' קכ"ה). מה שנראה לאריה עד לאותה שעה כהתערות בארץ, לא היה אלא התערות מדומה. זו שמתעלמת מן המרירות שבמציאות [בלשונו של ברנר]. רק רגע לפני מותו נתגלתה לו לאריה, במאוחר, אמת חדשה ומכאבת. מותו של אריה מלווה את אורי ככתובת על הקיר, קובע את יחסו האמביוולנטי לסביבה הערבית – יחס של זרות וקירבה, פסימיזם ורומאנטיקה.

תשוקת ההתערות של אורי בארץ מומחשת בפרשת ידידותו עם סעיד-שייך, הגר בכפר הערבי הסמוך. זוהי ידידות שלעיתים נלווה עליה גם שמץ של גוון אירוטי: סעיד-שייך "נותן באורי מבט בדקני מן הצד, מבט ערום, ממזרי." סעיד-שייך "אוהב להעביר את ידו הגדולה, השעירה, על חלקת בלוריתו של אורי." (עמ' קל"ד). לסעיד-שייך שלוש נשים – הצעירה כבת שש-עשרה, והוא הולך ערירי. נדמה לו לאורי שהוא שומע רטט-עצבות בקולו של הערבי החסון, שיכול היה להיות אביו, "ונעימה לו (לאורי) נגיעת ידו של השייך, לטיפה יחידה זו מיום צאתו מבית-הוריו." (עמ' קל"ד).

זוהי התרפקות של צעיר יהודי, המחפש בקירבת הערבי חסות של אב, אב חדש, במקום האב היהודי שבגולה. יחסו של אורי לסעיד-שייך הוא יחס דו-ערכי: התרפקות, ועימה הרגשת זרות. הערבי הוא כמין מולדת, אבל מולדת מתנכרת. ויש רצון ששניהם, גם הערבי וגם הארץ, יאירו פניהם. בעיני סעיד-שייך קורא אורי את בדידותו שלו, של היהודי, השב לארץ-אבותיו. (עמ' קל"ה-קל"ו).

מרים, אהובתו של בנימין, נשארת בשכונה העברית בתל-אביב, על גבול יפו. היא משוטטת הרבה, בבדידותה, במשעולי הפרדסים. יחסה של מרים אל העולם הערבי, המתגלה לפניה בין הפרדסים, דומה ליחסו של בנימין למקלטו בנצרת ושל אורי לסעיד-שייך. אצל שלושתם אפשר למצוא התרפקות על ההווייה הערבית, קינאה בשורשיותה, זרות כלפיה, ורצון להתערות בתוכה ולהיטמע בה.

מרים פוגשת בברנר, ובעיניה נראה גם הוא כמי ששואף לחיות בסביבה הערבית כדי להתקרב לסביבה זו ולהביא לה מבשורתו האנושית. ציור-דמותו של ברנר כאן מושפע כנראה מאותה רשימה "מפנקס" על טיולו במשעולי הפרדסים, שהתפרסמה זמן קצר לפני הירצחו. בעיני מרים מצטיירת תמונה אידילית ורומאנטית מאוד של ברנר בקרב הערבים. אולי יש בכך אות להד של צוואה מוסרית-הומאנית שמעוררת רשימתו של ברנר כבר בשנים הראשונות לאחר הירצחו. וגם התעלמות יש כאן מן הצד האחר שביחסו של ברנר לערבים, יחס פסימי, שאינו מאמין באהבה ובשלום, ואשר מאפיין את חלקם המכריע של כל כתביו הקודמים. וזוהי, מצד מרים, בוודאי אידיאליזציה של ברנר.

תיאור מאורעות האחד במאי 1921 ביפו הוא כתיאורה של רעידת-אדמה. מה שיבוא לאחריה לא יהא דומה למה שקדם לה. לאחר מותו של ברנר שוקעת מרים בקריאת כתביו. היא מבקרת לעיתים קרובות את קברו. עתה היא מוצאת במותו של ברנר אותה משמעות מיסטית שמוצא אורי ברגעיו האחרונים של אריה.

באמצעות המוות קונה לעצמו האיש הישראלי את השלווה הנוראה, האכזרית, את הקשר הנצחי למולדת, ובינתיים זוהי ההשתרשות היחידה שבגדר האפשר. רגע הזרות הנוראה, המוות בצהרי-יום, בדקירת סכין – הוא גם רגע כריתת ברית-הדמים בין האדם הישראלי לבין נוף מולדתו, ואין יכולת לזכות בקירבה לערבים ולארץ בדרך הקלה והאוטופית, בדרך האהבה והאידיליה.

העניין הערבי, שהודגש כאן, יש בו אולי כדי להטעות באשר לצירו המרכזי של הספר, שהוא חיי העדה השומרית הצעירה. מנהג קיים במחנה – אדם כי ירגיש שאין בו כוח להוסיף לשאת את מצוקתו ובדידותו, מצלצל בפעמון, אפילו בחצות-לילה, ומזעיק את כל העדה לשיחה. בשיחות הארוכות הללו נמצא פורקן לבדידות, ל"צער העולם", לפחד מהתאבדות, לרומאנטיקה, לדחיית סדר העולם הישן ולוויכוחים על תיקון האדם ומהות החיים בחברה חדשה.

אך הפעמון המזעיק לשיחות הממושכות נעשה גם סמל של תלות הפרט בחברה, סמל משעבד ומעיק. כתיבת הקובץ המשותף ("קהיליתנו") באה אולי כדי לשחרר את חברי העדה מן המתח המעיק ולתת ביטוי לתהליך ההתהוות המתרחשת בהם.

מנהיג העדה לאחר מות אריה, מנהיגה הראשון, הוא אלכסנדר צורי, איש חזק המטיל את מרותו הנפשית והאידאית על בני החבורה כולה, כמין "אדם עליון" שחיי כולם סובבים סביבו. בין חברי העדה מצויים אח ואחות, ארנסט ואדל. היא אהבה את אריה. הוא הגיע לילה אחד להתפרצות טירוף ועזב את הגבעה. צעיר אחר, מרקוס, חיזר תקופה ממושכת אחרי אדל, אך מפני הססנותו ומפני הדעה הכללית, כי חיי זוג עומדים בניגוד לחיי העדה כולה, לא נעתרה אדל לאהבתו של מרקוס.

אלכסנדר צורי חושק באדל, מקדש את החיים בזוג, והיא נעשית אשתו. היא אמנם אינה אוהבת אותו, אך נכנעת למרותו ולאישיותו הכאריזמטית. בסצינה דוסטוייבסקאית ממש, מתחנן אלכסנדר לפני מרקוס שיבוא לגור עימם באוהל בשלושה. מרקוס מסרב ומאוחר יותר עוזב את החבורה, אך צילו נותר במחנה, מעיק. ואילו אלכסנדר צורי נעשה לסמל של עריצות נפשית.

סוף הסיפור יש בו כמין השתחררות מעריצותם של אלכסנדר צורי ושל הפעמון כאחד. התאבדות אחד החברים מפוררת את סמכותו של צורי, ואת הפעמון – שורפים.

העניין הערבי חוזר ומשתלב בסיום הסיפור: בלילה מקיפים בני הכפר הערבי את המחנה, ועימם אשתו הצעירה של סעיד-שייך שהכישה הנחש. השומר שהולך עם הערבים לעזור להם, הוא שמתאבד בחזרו בבוקר למחנה. כמה מן החברים עוזבים את גבעת-אריה. ביד אחד מהם, הוגו, הקובץ הקולקטיבי שכתבו חברי העדה. ואילו בנימין, המרגיש שהופרה בריתו עם האדם, נמלט לנצרת כדי להתחיל, או לסיים, את כתיבת הרומאן שלו.

* נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות". סיפור בארבעה ספרים. ירושלים תרפ"ו. 1926. תרל"ה עמ'.

אהוד בן עזר

"[שמואל] אגמון נולד בתל אביב ב-1922. אביו היה הסופר נתן אגמון (ביסטריצקי) [1896-1980]. אימו, חיה לבית גוטמן, היתה רופאת שיניים. שנותיו הראשונות [של שמואל] עברו בנצרת, שם עבדה אימו. בהמשך עברה המשפחה לירושלים, כשאביו [נתן] עבד בקק"ל. המשפחה השתקעה ברחביה ואגמון למד בגימנסיה העברית והצטיין בשחמט..."

אם יש לך דברים לפרסם לזיכרה אתן אותם במכתב העיתי שלי.

איתך באבלך הכבד, שלך,

אודי

תודה אודי,

התאהבנו ב-1964 ובהיותנו חברי התנועה המאוחדת, הנוער העובד והלומד, קבענו את האחד במאי 1964 כמועד תחילת החברות. היינו נשואים למעלה מ-53 שנים. 

נולדו לנו ארבעה ילדים  ואחד מהם, גד, נפל בקרב בלבנון ב -1993 ועוטר בצל״ש מפקד חיל האוויר.

לאה עבדה כל חייה כמורה לעברית לעולים חדשים עד שמלאו לה 72. אני עבדתי 30 שנה בתעשיית ההייטק כמהנדס ומנהל בכיר, 22 שנה כמורה למתמטיקה בתיכונים ועכשיו אני סטודנט למשפטים.

את הנשיקה הראשונה תיעדתי בשיר.

אני מצרף גם את התמונה הראשונה שלנו.

אודי: בן-דודי אבי ליפסקי הוא בנם יחידם של דודי יהודה ליפסקי ואשתו הראשונה לוצי. יהודה היה אחיה הצעיר של אימי דורה-דבורה. אביהם היה סבי הציוני המשכיל חנוך יששכר ליפסקי שעלה מלודז' שבפולין עם אשתו שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין וילדיהם, בשנת 1921, למושבה פתח תקווה, בה רכש נחלת פרדס עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

* אהוד: ניסיתי לקרוא את "אברם" המשעמם והחידתי של אלי רוזן, הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת תשפ"ה, ולא ברור לי מדוע הוא נבחר מתוך יותר מאלף סיפורים שנשלחו לתחרות. לתחרות הזו כמו לקודמותיה אין קשר לספרות העברית. יותר טוב שמוסף "תרבות וספרות" של העיתון היה מחדש את המסורת רבת השנים של יעקב הורוביץ ובנימין תמוז, שנפסקה כאשר יהושע קנז היה העורך – של פרסום סיפור אחד כל שבוע, גם של סופרים חדשים שזה להם הפרסום הראשון. כך החלו את דרכם מרבית הסופרים בני דורי, גם קנז עצמו, גם ב"משא" (של עיתון "למרחב") בעריכת אהרון מגד וברבעון "קשת" של אהרן אמיר, ורובם הוכיחו עצמם בהמשך השנים כסופרים אמיתיים ללא שום צורך בתחרות פעם בשנה.

* מיקי רודה: רוב הציבור חושב שצריך להחזיר את החטופים, ולו במחיר של הפסקת המלחמה. מיעוט חושב אחרת, אלא שהוא בשלטון ולכן המלחמה נמשכת.

רוב הציבור מאמין בשוויון בנטל. מיעוט מאמין באי שוויון. ובכל זאת, אי השוויון נמשך ומעמיק, כי המיעוט אוחז ברסן השלטון. הלחץ על אנשי המילואים מחריף.

צה"ל הוא צבא העם. רוב המשרתים בו הם אנשי מילואים. כשאלפים רבים מביעים את דעתם אומר עליהם רה"מ שהם קומץ פנסיונרים קטן ומנותק שרובו הגדול כבר לא משרת. ואני, כמי שחתם על מכתב התותחנים, וגילי כמעט זהה לגילו של רה"מ? אני חושב ש:

1. הירידה המשמעותית בהתייצבות למילואים אומרת שה"קומץ" מבטא דעה של רבים מאוד.

2. מנהיגות ראויה אסור לה שתגרור את צבא העם לנושאים שנויים במחלוקת.

3. אין מקום למתוח ביקורת על הדרך בה ראשי הצבא מטפלים בבעייה, כי לא הם יצרו אותה, ואין להם הכלים לפתור אותה.

בפרוס חג הפסח ראוי שנסכים עם בני המשפחה והחברים הקרובים והרחוקים לאחות את הקרעים וללכת בדרך האמצע, ולדרוש זאת גם ממנהיגינו.

זוכר את החטופים.

* מאות סופרים, משוררים ואנשי ספר חתמו על עצומה הקוראת לסיום מיידי של המלחמה בעזה, להחזרת 59 החטופים ולהתוויית תוכנית סדורה לעתיד עזה ותושביה. החותמים תולים את המשך המלחמה בשיקולים זרים של ראש הממשלה נתניהו ומאשימים אותו בפגיעה "בערכים הבסיסיים ביותר של ישראל כחברה מתוקנת, כחברה דמוקרטית, וגם בערכי הצהרת העצמאות."

בין החותמים על ההצהרה, שהתהוותה ונחתמה בתוך יומיים ופורסמה בשלב זה ברשתות החברתיות, נכללים סופרים ומשוררים, מו"לים, מאיירים, עורכי ספרות וחוקרים. ביניהם אפשר למנות את כלת פרס ישראל ניצה בן דב, המחזאי יהושע סובול, זוכת פרס ספיר עופרה עופר אורן, העיתונאית והכותבת דניאלה לונדון דקל ורבים נוספים. ["הארץ" באינטרנט, 13.4].

אהוד: אני לא חתמתי. אני לא תומך חמאס ואני אולי סופר נידח אבל לא אידיוט שימושי.

* אהוד: הקשיבו לטמטום בהתגלמותו, הקרימינולוגית של השוקניה, נרי לבנה: "...אבל צחנת המוות עולה מכל מקום בארץ. זו צחנת מותה של המדינה הדמוקרטית, מותם של כל המוסדות הממלכתיים, מותו של ההומניזם ומותם של עשרות אלפי ערבים עזתים, בהם ילדים שלא עשו רע לאיש. אני יודעת, גם החמאס אשם במותם של העזתים, ובוודאי בכך שבין המתים ישנם גם רבים שמתו ממחלות בהיעדר טיפול רפואי. אבל אני לא הצבעתי עבור החמאס. אני גם לא הצבעתי עבור נתניהו, אבל הצבעתי בבחירות ועל כן נתניהו הוא גם, כנגד רצוני, ראש הממשלה שלי.

"לפעמים יש לי תחושה שלמי שעומד בראש המדינה הדפוקה שלנו ישנם קווי אישיות קרימינליים והוא אדם נעדר אמפתיה. על פי כמה פסיכולוגים, נתניהו, פוטין וטראמפ הם פסיכופתים, כי התכונות שמציינות אותם הן קסם אישי ויכולת שכנוע גבוהה, שקרים פתולוגיים, חוסר חרטה או אשמה, היעדר אמפתיה, מניפולטיביות. הם קרימינלים בגלל צורת המחשבה שלהם — הם נוטים לשלול אחריות, רואים את עצמם כקורבנות, מצדיקים את מעשיהם בצורך להגן על עצמם ומזהים כוח כמטרה העליונה שלהם. אני מתקשה להחליט מה עדיף, ראש ממשלה קרימינל שאף שהוא מתחמק מאחריות יש לו אחריות לרצח המונים, פלסטינים ויהודים, או ראש ממשלה פסיכופת. המסקנה שלי היא שעדיף בלי." ["הארץ" באינטרנט, שם].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!