(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם
נְסִיעָה
הָיִיתָ כְּצֶמַח –
שֶׁלֹּא רְאִיתִיו זְמַן רַב –
וְהִבְשִׁיל בֵּינְתַיִם;
מָלֵא, שָׁקֵט – עַל יָדִי;
שְׁתֵּי הַפֵּאוֹת הָאֲדֻמּוֹת
פָּרְצוּ מִתּוֹכְךָ
לוֹהֲטוֹת וְיָפוֹת –
וְהַסִּיבִים הַלְּבָנִים –
כְּסִיבֵי-חִטָּה בְּשֵׁלָה –
בְּרַקָּתְךָ
הַפּוֹנָה אֵלַי
לָחֲשָׁה, בַּגְרוּת;
רֶגַע טָבְלָה עֵינְךָ –
בְּעֵינִי –
נַחְשׁוֹלִים;
וּפֶתַע –
סוֹף-פָּסוּק!
•
1977

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
הנמען בשירים במחזור "כבר פגשתיך פעם" הוא חוקר שירתה ראובן שוהם. חלק מהם לא פורסמו בחייה אלא נשלחו אליו ונשמרו אצלו. ראו עוד פרטים ב"ימים של לענה ודבש".

עָלִים דְּמוּי כַּף יָד מַאְדִימִים מִכַּעַס –
חֶזְיוֹן לַיְלָה, כָּחֹל לוֹהֵט.
מִתַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי נְמָלִים מַמְשִׁיכוֹת לֶאֱגֹר
מַמְתִּינוֹת לְמוֹת הַזְּכַרִים.
 
בֵּין דּוּכְנֵי הַדָּגִים וְהֶעָשָׁן נִפְרַשׂ צֵל קִיקָיוֹן.
אִישׁ שׁוֹלֵחַ מִסְרוֹן לִקְרַאת
פְגִישָׁה עִוֶּרֶת,
בְהוּלָה,
הוּא וְהִיא זָרִים בְּעִיר זָרָה.
 
כָּל עֶרֶב אִישׁ רוֹצֶה אִשָּׁה, אִשָּׁה רוֹצַחַת אִישׁ –
רִגְעֵיהֶם קְצוּבִים.
 
שִיחִים שֶׁיֶָּבְשׁ‏וּ –
לֻקְטוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּחֹרֶש.
 
רָצִית לְהַכּוֹת, הַיָּד קָפְאָה בַּחֲלַל.
איליה בר-זאב

תגובה לאווה אילוז
"ללמוד אזרחות גרועה"
מוסף "הארץ" 24.5.13
כל דיון עומק בריבוי תאונות הדרכים בישראל, מביא למסקנה אודות "הגורם האנושי" – הקושי של הישראלי לקבל מרות, לקבל סמכות, להישמע לשוטר, שלא לדבר על תמרור. למה? משהו אנרכיסטי טבוע, כנראה, בדנ"א של הישראליות. מכאן, למשל, התופעה הישראלית כל כך של הבהוב אורות כדי לסמן לנהג ממול שניידת משטרה אורבת לו בהמשך הדרך. גם הנהג המאותת יודע שהניידת נועדה לאכוף את חוקי התנועה ולהציל חיים, אבל משהו בישראליות, משהו מרדני, דוחף אותו לאותת לנהג שממול, שאותו אין הוא מכיר אך איכשהו הוא חש כלפיו סולידריות כאל "אחד מהחבר'ה", ש"השלטונות" ממתינים לו מעבר לפינה.
לאותה תשובה יגיע דיון עומק בסוגיית הערמות המס – משהו בישראליות מעודד את היצירתיות בהתחמקות מתשלום מיסים.
לא בכדי, כאשר אנו נדרשים להגדיר את הישראליות, המילים "ברדק", "בלגן", "פרטאץ'" וכו' תמיד ימצאו במקום מרכזי בין ההגדרות. למה? כי זו המציאות הישראלית, לטוב ולרע.
לרע, כי כך קשה לקיים מדינה, כי כך המשילות כמעט בלתי אפשרית, כי קיום חברה מחייב סמכות.
לטוב, כי הצד השני של המטבע הוא יצירתיות, מעוף, יוזמה, אינדיבידואליות, מקוריות, יכולת לייצר פתרונות מחוץ לקופסה, יכולת לאלתר. יש סתירה מובנית בין התכונות הללו לבין סדר ומשמעת. חברה המבוססת על משמעת, מתקשה בפיתוח היצירתיות והאלתור. חברה המבוססת על יצירתיות ואלתור, מתקשה באכיפת משמעת ובהטלת סמכות. לכל סוג של חברה יש יתרונות אך יש גם מחיר. אנו משלמים מחיר על אי הסדר, על הקושי להטיל משמעת, לעתים אף מחיר דמים, ויש לנסות לצמצם אותו, אולם בזכות אפיוני היצירתיות והאלתור, היוזמה והמקוריות, הגענו להישגים דמיוניים, שאין להם אח ורע בכל מקום בעולם.
בכל מקום בעולם ידוע שקשה מאוד לנהל ישראלים. הישראלים אינם ממושמעים, הם בלתי נהילים בעליל. ואף על פי כן, הישראלים מבוקשים מאוד בעולם, כיוון שיצא להם מוניטין של יצירתיות ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה.
לפני שנים אחדות, חזרה שרת החינוך יולי תמיר נלהבת ומאוהבת מסיור בסינגפור. בין השאר היא סיפרה בעיניים בוהקות על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא התפעלה מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים שקטים וממושמעים.
בישראל, מציאות כזאת אינה יכולה להתקיים. כל הניסיונות לחדש את מנהג הקימה לכבוד המורה הנכנס לכיתה, שמשום מה כמעט כל שר חינוך מנסה להנהיג, נוחלים כישלון חרוץ. למה? הרי כך מקובל כמעט בכל מקום בעולם. אצלנו לא, כי יש בנו משהו מרדני, בועט בסמכות. לכן, כל כך לא טבעי לילדינו לכנות את מוריהם "המורה", ולא בשמם הפרטי. לכן, כל כך קשה לאכוף מחדש את התלבושת האחידה, וכדי לאפשר תלבושת אחידה, מציעים לילדים חולצות טריקו בשלל צבעים לבחירתם, והיא נראית הדבר הרחוק ביותר שאפשר ממדים. כאשר אנו רואים בקולנוע סרט המתאר בית ספר – לא חלילה במדינה דיקטטורית, אלא בארה"ב, באוסטרליה או באירופה, אנו נדהמים. אנו נדהמים מהפער העצום בין מה שאנו מכירים לבין מה שאנו רואים. ילד, עולה חדש, המגיע לכיתה בישראל – אינו מאמין למראה עיניו. לחוסר הכבוד למורה, לחוסר הנימוס, לחוסר המשמעת. לוקח לו זמן רב להסתגל. מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית משלמות על כך מחיר לא פשוט, אך היתרונות גדולים מן החסרונות.
וכך גם בצבא. מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים משרתים במשמר המלכה באנגליה? מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים צועדים בצעדי אווז במצעדים? מישהו יכול לדמיין את המשמעת בצה"ל בדמות המשמעת בצבא האמריקאי שאנו רואים בסרטים על מלחמת וייטנאם?
אנו רואים את חיילי צה"ל המרושלים, ולעיתים הם נראים יותר כמו מיליציית יחפנים מאשר כמו צבא מסודר של מדינה. אני שירתי בסדיר בתקופה שבה הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה לאכוף על חיילי צה"ל חבישת כומתה על הראש. והרי הכומתה היא כובע, היא נועדה להיות על הראש. באיזה צבא בעולם יש ספק שמקומה של הכומתה היא על הראש? והנה, חבריי ואני מעולם לא חבשנו את הכומתה על הראש. לרוב היא היתה תחובה בכיס המכנסיים, כאשר משולש קטן מציץ החוצה מהכיס, כדי להשוויץ בפני הבנות בצבעה האדום, אך גם כדי שתהיה מוכנה ב"שלוף" למקרה שאיזה מ"צ יעבור בסביבה. אני זוכר את הרס"ר שלנו מעניש חייל שמ"צ דפק לו תלונה על כומתה. "בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם שנתיים?" הוא שאג. "כדי שאיזה ג'ובניק מהמשטרה הצבאית ישיג אתכם בריצה ויצליח לתפוס אתכם?" לא בכדי, כאשר דן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא ביטל את חובת חבישת הכומתה. הוא הבין שהפקודה הזו אינה מיושמת, והיא הפכה לבדיחה.
צה"ל משלם מחיר על חוסר המשמעת. אולם הצד השני של המטבע הוא צבא גמיש מבחינה מחשבתית, עם יכולת תמרון וראש גדול למפקדים זוטרים, עם סיירות ויחידות מובחרות המבצעות מבצעים שקשה להעלות אותם אפילו בדמיון ועם כישרון גדול לצאת מהמצבים הקשים והמורכבים ביותר כשידינו על העליונה.
מה הסיבה לקושי של הישראלים לקבל מרות וסמכות, להיות ממושמעים וצייתנים? יש לכך הסברים שונים, כמו אלפי שנים של הייעדר ריבונות וחיים בקהילה וולונטרית, כמו המסורת של ההערמה על הגוי ועל ה"מדינה" של הגויים כמעט כמצווה, כמו מסורות שעוצבו בארץ בתקופת המנדט בנוסח "סחיבת" תרנגולים לקומזיץ של הפלמ"ח ובוודאי שיש לכך גם הסברים נוספים. אולם מעבר לכל ההסברים – העובדה היא עובדה, והיא מעל לכל מחלוקת אפשרית. יש למציאות הזאת יתרונות וחסרונות, אך אין ספק שזו המציאות.
והנה, במוסף "הארץ" האחרון, מתמודדת אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של "הארץ" בחודשים האחרונים, במסה בת חמישה עמודים תמימים, עם השאלה מדוע הישראלים הם... צייתנים כל כך. חמשה עמודים של ניסיון פסבדו-פילוסופי ופסבדו-פסיכולוגי להסביר לעומק תופעה שאינה קיימת, שהיא היפוכה המוחלט של המציאות. מאמר, שערכו כערך מאמר מדעי המסביר מדוע השמש מפיקה חושך או מדוע המים יבשים. המאמר הזה הוא התגלמות המושג אינטלקטואליות עקרה ומנותקת.
אווה אילוז אינה מבינה מדוע הישראלים מוכנים ללכת לצבא, מתנדבים ליחידות קרביות, מסכנים את חייהם בשירות קרבי, משרתים שנים רבות במילואים. אמנם במשפט נדיר של פיכחון היא כותבת: "למען האמת, אין לי שום פתרון מעשי ומיידי לאלפי הטילים של חיזבאללה או לשנאה העזה ליהודים שנצברה במדינות ערביות רבות." אך מיד לאחר מכן מופיעה המילה "אבל," המחזירה את המאמר לסורו.
הישראלים אינם ממושמעים, אינם מקבלים מרות, אינם מקבלים סמכות, אבל הם יודעים שמדינת ישראל נמצאת באזור עוין ומוקפת במדינות ועמים החותרים להשמידה. המיליטריזם זר לישראליות, ולכן צה"ל נראה שונה כל כך מצבאות אחרים, אולם הישראלים מבינים את האחריות האישית הנדרשת מהם לאפשר את קיומה של מדינתם. הישראלים יודעים מה המשמעות של הפסד במלחמה הזאת. הישראלים יודעים שלא לפני שנים רבות חווינו את המשמעות של היעדר צבא וכוח עצמאי משלנו, באופן הטרגי ביותר. ערך הסולידריות היהודית, הערבות ההדדית – אף שהוא נשחק במידה רבה, ויש גורמים הפועלים נמרצות לשחוק אותו יותר, הוא עדיין ערך מרכזי בחברה הישראלית. אלא שאת האמיתות הללו האינטלקט של אווה אילוז אינו מסוגל לקלוט. ולכן, היא מסבירה את ההתגייסות כ..."צייתנות", וכותבת מסה שלמה, חסרת שחר עד גיחוך, המנתח את הצייתנות הישראלית.

*
מאמר זה כתבתי לפני 12 שנה, בתגובה לאחת ממסותיה של אינטלקטואלית הבית של "הארץ" פרופ' אווה אילוז. דעתי עליה, שהיא אינטלקטואלית ריקה ועקרה, התחזקה לאורך השנים מקריאת כל מאמר ומאמר שלה.

[אהוד: והגברת הבורה והסכלה הזו, שאינה מכירה את החברה הישראלית, זכתה בפרס ישראל לסוציולוגיה!]

2. צרור הערות 16.4.25
* האידיוטים השימושיים של הסוס הטרויאני – ההחלטה האקטיביסטית ביותר, השערורייתית ביותר והמזיקה ביותר בתולדות בג"ץ, הייתה האישור לראש הכנופייה – העבריין, הטרוריסט, הגזען, הפשיסט בן גביר, לרוץ לכנסת.
בג"ץ הרשה לעצמו לפסוק, שפרשנותו המרחיבה לערך חופש הביטוי עומדת מעל לחוק יסוד של הכנסת, והכשיר את שרץ הכהניזם. בכך, הוא הכניס למערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית סוס טרויאני, אוייב הדמוקרטיה, שמשתמש בדמוקרטיה על מנת להשתלט עליה מבפנים ולהחריבה.
אותה פסיקה מופקרת הכניסה את מדינת ישראל למלכוד בלתי אפשרי. ראש כנופייה, פושע ברמ"ח ושס"ה, עבריין מנעוריו, הוא השר הממונה על אכיפת החוק. הוא מנצל את מעמדו כדי להשתלט על משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. וכך, שעה שהכהניזם הוא בלתי חוקי – הדוצ'ה שלו אחראי על אכיפת החוק.
השב"כ, האחראי על פי חוק על הגנת הדמוקרטיה מפני חתרנות המסכנת אותה, אינו יכול שלא להתערב כאשר גורמים כהניסטים חודרים לתוך המשטרה. המילכוד הוא, שבעוד שב"כ ומח"ש מנסים לטהר את משטרת ישראל מגורמים עוינים, הדוצ'ה שלהם הוא השר הממונה.
אם לא נחסל את הכהניזם, ובמיוחד את התגלמותו המפלצתית ביותר – הבן גבירית, הכהניזם יחסל אותנו.

* פגיעה בביטחון המדינה – בעיצומה של מלחמה ובשלב קריטי של המו"מ על עסקת חטופים, נקבעת ישיבה ביטחונית, עם ראשי מערכת הביטחון. הסמוטריץ' הפרחח, הודיע בחוצפתו שיחרים את הישיבה אם ראש השב"כ ישתתף בה. זו היתה הזדמנות לישיבה בלי הפגע רע הזה. מה עשה ראש הממשלה הכושל, מר מחדל? ביטל את הישיבה. ככה נראית וככה מתנהלת ממשלת הפיגולים.

* בדרך לבתי הנבחרים? – לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב הסברתי מדוע אני תומך בטראמפ חרף סלידתי מאישיותו ומאופיו. השורה התחתונה היתה, שיותר משאני מעדיף אותו על האריס בשל ההבדל בהשקפותיהם כלפי ישראל, אני מעדיף אותו בשל הפער בעמדותיהם כלפי איראן.
דיווח: "השליח וויטקוף הביא לשיחות טיוטת הסכם 'שלא מתייחסת לפירוק תוכנית הגרעין של איראן, ללא איום מפורש אם המו"מ ישתבש'."
אולי טעיתי?
אגב, האם נתניהו בדרך לנאום בפני בתי הנבחרים נגד המו"מ? או לפחות יוציא ציוץ של הסתייגות קלילה ומרומזת?

* גדול עליו – ישראל הראל הוא איש ימין מפוכח. הוא חף מביביזם. הוא מונע מאידיאולוגיה ולא מביביאולוגיה. ולכן הוא יודע ומבהיר שנתניהו הוא האחראי מספר 1 למחדל 7 באוקטובר, לקרע בעם ולרבים מתחלואי ישראל.
דווקא לכן, הופתעתי לקרוא את מאמרו השבועי ב"הארץ", שתחת הכותרת "נתניהו זכאי" שיחרר את נתניהו מאחריות לכך שישראל לא השמידה עד כה את מיזם הגרעין האיראני, תוך שהוא מאמץ, שלא כהרגלו, את הנראטיב הביביסטי על כך שהוא רצה לתקוף את איראן וראשי מערכת הביטחון סיכלו זאת.
גרעין האמת בספין, הוא שאכן נתניהו וברק, אז שר הביטחון, הציעו לתקוף וראשי מערכת הביטחון סברו שזאת טעות. אבל מנהיג נחוש – אילו רצה באמת לתקוף את איראן, היה מוביל להחלטה, וראשי מערכת הביטחון היו מקבלים את ההכרעה המדינית בהצדעה ומבצעים אותה על הצד הטוב ביותר. כך היה בתקיפת הכור העיראקי. גם אז רוב צמרת מערכת הביטחון התנגדה, האופוזיציה התנגדה, ארה"ב התנגדה בתוקף, אבל בגין, מודע למשמעות ההיסטורית של המהלך, קיבל את ההחלטה, העביר אותה בממשלה, וצה"ל ביצע בהצלחה מרובה.
זה בדיוק מה שהיה קורה אילו נתניהו באמת היה רוצה לתקוף את הגרעין האיראני. כאן ההבדל בין מנהיג כבגין לאנטי-מנהיג כנתניהו. בגין הוביל להחלת ריבונות ישראל על הגולן חרף התנגדות קשה של ארה"ב והטלת סנקציות נגד ישראל מצד ממשל רייגן. נתניהו חטף פיק ברכיים כאשר עמד בפני הכרעה על החלת הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב וכשהוא נהנה מרוב בממשלה ובכנסת. הוא לא קיבל את ההחלטה מאותה סיבה שלא קיבל את ההחלטה לתקוף את איראן – זה גדול עליו. החלטה היסטורית כזו גדולה על נתניהו בכמה מספרים.
אילו ישראל תקפה את איראן, היה לכך מחיר כבד – תגובה איראנית של ירי טילים על ישראל מלווה במתקפת טילים של חיזבאללה וחמאס. כדי לקבל החלטה למען העתיד שמחירה בהווה כבד, נדרשות תכונות אופי שנתניהו לא ניחן בהן. נדרשות תכונות של מנהיגות. נתניהו נהנה מכריזמה (הגם שמעולם לא הבנתי מה הקסם שמושך אליו רבים, אי אפשר להתעלם מן העובדה), ומכישרון פוליטי גאוני, ולכן הוא מצליח שוב ושוב להיבחר. אולם בכל שנות שלטונו הרבות, הוא לא קיבל ולו החלטה היסטורית אחת. היו לו הישגים, חלקם מרשימים, אך אף אחד מהם לא היה כרוך בהחלטה מנהיגותית קשה.
המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן הן עם חאפז אסד בקדנציה הראשונה והן עם בשאר אסד בקדנציה השנייה, מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של הציבור, עורר בי תמיד סלידה מהאיש ומתחתי עליו בשל כך ביקורת חריפה. אבל בדיעבד, ברור לי שגם כאשר מדובר בהחלטות מזיקות ושליליות – הוא לא היה מעז לקבל את ההחלטה. הוא תמך בעקירת גוש קטיף בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, אבל אילו עמד בראש, הוא לא היה מעז לקבל את ההחלטה המזיקה הזאת.
לפיכך, ניתן לומר לזכותו, שגם החלטות מנהיגותיות שליליות גדולות עליו. אבל החלטות כמו מתקפת נגד מקדימה לעצירת ההתעצמות של חמאס וחיזבאללה גדולות עליו והתוצאה היתה 7 באוקטובר. וגם החלטות מנהיגותיות כמו החלת הריבונות על בקעת הירדן גדולה עליו, ולכן הוא נבהל מאיומי אבו-מאזן באינתיפאדה ובחר להחמיץ משני מטרים מול שער ריק (וגם במקרה הזה מצא שעירים לעזאזל).
החלטה על תקיפת הגרעין האיראני גדולה עליו בעשר מידות.
ראשות הממשלה גדולה על נתניהו.

[אהוד: האם בצביעותך העלית פעם על דעתך שגם הצטרפותך לביקורת הארסית ורוויית השינאה על נתניהו לפני ה-7 באוקטובר היתה בין הסיבות שעודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח?]

* כשאין חיילים – הבהרתו של הרמטכ"ל לדרג המדיני, שאין לו כוח אדם לממש את מטרות המלחמה במלואן – מזעזעת. איך הידרדרנו למצב שבו אחרי שנה וחצי של לחימה צה"ל לא חיסל את חמאס? זה פרי באושים של פנטזיית "צבא קטן וחכם". צבא שאינו יכול להכריע ארגון טרור הוא צבא טיפש. וכשאין חיילים לממש את מדיניותה, ממשלת ההשתמטות ממשיכה לקדם את חוקי ההשתמטות, ולממן את ההשתמטות והמשתמטים מכספי המיסים של המשרתים. ראש ממשלת ההשתמטות הדיח את שר הביטחון כדי למנות תחתיו את שר ההשתמטות. שר האוצר, שמתיימר לייצג את המגזר ששילם מחיר דמים כבד יותר מכל מגזר אחר בחברה, העביר את תקציב ההשתמטות. חרפה לאומית.

* פוסט טראומה – כל עוד החותמים על עצומת הטייסים לא איימו בסרבנות, אין הצדקה להדחתם. אז למה מח"א נהג כפי שנהג? אפשר להסביר זאת בדימוי של חז"ל: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין." מח"א בטראומה מפשע הסרבנות הממארת ההמונית לפני שנתיים. הוא מתייסר על שלא הצליח לעצור את הנגיף. תגובתו כעת היא פוסט-טראומטית. אפשר להבין אותו, אך אין ה מצדיק את להחלטתו.

* להפריד בין סרבנות למחאה – הדחת החותמים על עצומת הטייסים היא תוצאה ישירה של גל הסרבנות הממארת ב-2023, ערב הטבח.
איני מצדיק את ההדחה, אך חייבים להבין ממה היא נובעת. אני חלוק על גישתו של מח"א. הגישה שלו היא הגישה ההלכתית של "עשה סייג לתורה." כלומר, כדי לא להיכשל בעבירה, יש לקבוע גבול רחוק יותר מעבירה ולא לחצות אותו. הנחת האלוף היא, שאם נציב את הגבול בעצומות, לא נגיע שוב לסרבנות.
גישתי שונה. לדעתי, כדי להבהיר את חומרת הסרבנות, חייבים לעשות הפרדה בינה לבין כל צעד מחאה שאינו כרוך בסרבנות. לדעת לכבד מחאה, להכיל אותה, לדון עם המוחים, לצד אפס סובלנות כלפי פשע הסרבנות.
המחלוקת בין שיטתי לשיטת מפקד חיל האוויר, היא מחלוקת עניינית, בין שתי דרכים לגיטימיות לעקירת הנגע.
לנתניהו שיטה אחרת. הוא פשוט הגדיר את החותמים "סרבנים". זאת, חרף העובדה שהם לא דיברו ולו ברמז על סרבנות ואף הבהירו שאינם מסרבים. במילים אחרות – נתניהו משקר. למה הוא משקר? כי הוא שקרן.

* מי שזרע סרבנות קצר מקארתיזם – הדיווח של כרמלה מנשה על כך שמלש"בים נשאלו במיונים של חיל האוויר אם השתתפו במחאה, מדאיג מאוד. אני מקווה שמדובר ביוזמה נקודתית פרטית ולא במדיניות. מי שהשתתף במחאה, ללא קשר לצד הפוליטי שלה, מגלה אזרחות טובה, ראש גדול ואכפתיות, ויש לראות זאת בחיוב. תופעה כזאת היא מקארתיזם.
ובלי להפחית מחומרתה, גם היא תוצאה ישירה של נגע הסרבנות. מי שזרע סרבנות קצר מקארתיזם. אגב, תופעה מקארתיסטית דומה הייתה אחרי ההתנתקות. אז מלש"בים נשאלו אם השתתפו בהתנגדות לעקירה. בשני המקרים ההתנהלות אינה הולמת צבא-עם של מדינה דמוקרטית.

* קונספירציה מכוערת – מוטיב חוזר בטרנד העצומות והמכתבים הוא הטיעון המאשים את ראש הממשלה, שהוא מוציא את בנינו למלחמה מטעמים פוליטיים אישיים. הקונספירציה הזאת מכוערת ונתעבת כמו הקונספירציות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
כפי שאני שב וטוען מתחילת המלחמה – נתניהו מספק לנו כל כך הרבה סיבות אמתיות להתנגד לו, ואין צורך להמציא עוד טיעונים, ובטח לא עלילות בזויות. נתניהו לא טיפח את חמאס כדי להחליש את הרש"פ, הוא לא מאריך ללא סיבה את המלחמה מטעמים פוליטיים ואישיים, הוא לא מסכל עסקת חטופים מסיבות פוליטיות והוא לא רוצה במותם של החטופים כדי להשתיק אותם, ולא דואג להחזיר את החטופים שהוריהם "מתנהגים יפה" וכו' וכו' וכו'.
את תרבות השקר והקונספירציות נתניהו השליט על הפוליטיקה הישראלית. במקום להציב מולו אלטרנטיבה של תרבות המבוססת על פוליטיקה של אמת, יושרה ואמינות, מתנגדיו זורמים עם תרבותו ומהווים תמונת ראי שלו.
המלחמה מתנהלת, בעיניי, בדרך קלוקלת של דשדוש במקום התקפת בזק. אני מקווה שיופקו הלקחים וצה"ל יחזור לתפיסת הביטחון שנזנחה. אך הטענה שהמלחמה מתארכת מסיבות פוליטיות היא שקר. כל הטלת הדופי בצדקת המלחמה היא טירוף מערכות. המלחמה צודקת היום בדיוק בדיוק כפי שהיתה מוצדקת ב-7 באוקטובר. כל עוד חמאס על הרגליים, חייבים להמשיך ולהכותו. בלי למוטט את חמאס לא יהיה שום "יום שאחרי". המלחמה נמשכת כדי לשחרר את החטופים ולמוטט את חמאס. כל טענה אחרת היא עלילה.

* עונת העלילות – כמיטב המסורת, ככל שהתקרבנו לפסח התעצם גל עלילות הדם האוטואנטישמיות, על שיתוף פעולה של צה"ל, השב"כ ומתנגדי הממשלה עם חמאס בשבעה באוקטובר. כל עלילות הדם נגד יהודים בכל הדורות מתגמדות ליד עלילת הדם האוטואנטישמית הבזויה הזאת, שהעומד בראשה הוא נתניהו – האחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה.

* היורד – כאשר הילדז פרסם את הבלי הדיפ-סטייט שמיפ-סטייט המטורללים, אמרו שזה לא בנימין נתניהו, מה פתאום, זה רק הבן. הוא אדם עצמאי. אבל הילדז היה ונשאר המעי הגס של המשפחה, שמעביר את מה שאביו בינתיים לא מרשה לעצמו לומר בקולו. אחרי שהקונספירציה המטורללת חדרה למספיק מוחות שוטפים, נתניהו השרלטן מרשה לעצמו לומר את השקרים הנבזיים, הנתעבים, בקולו.
כך יש להתייחס גם לגידופים ששיגר הילדז לנשיא צרפת. גם כאן הוא פעל כמעי הגס של אבא שלו. נתניהו מגדיר את הבן שלו... "ציוני אמיתי". היורד הציוני מהארץ. היורד, שבזמן מלחמה, כאשר בני דורו כבר שנה וחצי מחרפים את נפשם בשירות מילואים על הגנת המולדת, מבלה בגלות התענוגות הנהנתנית, כשאנו מממנים את אבטחתו, ורק מפיץ רעל נגד אלה שלוחמים ומעליל עליהם עלילות דם, הוא ציוני בעיני ראש הממשלה הכושל, מר מחדל. זאת הציונות שלו.

* ומהי ציונות לא אמתית? – ראש ממשלה, המגדיר את בנו היורד מהארץ "ציוני אמיתי", מעביר מסר לציבור, שבעיניו ציונות אמיתית היא ירידה מהארץ.

* הבחירה הביביסטית – ללי דרעי, תושבת עלי שבחבל בנימין, ששכלה את בנה סעדיה במלחמה בעזה, מובילה מאז נפילת בנה את המאבק נגד השתמטות החרדים בשם ה"תורה", כביכול, תוך כפירה בעיקריה, ולמען גיוס לכולם. ללי דרעי היא אשת מופת.
בפריימריז בליכוד היא הפסידה ל... מאי גולן, הכהניסטית עלובת הנפש, השרה בממשלת הפיגולים. הליכוד הביביסטי הוא סוכן הקקיטוסקרטיה – שלטון האזרחים-הגרועים-ביותר.

* פשע שנאה – סיפוריהם של פדויי השבי, הם סיפורים של יהודים גאים, שגם בשבי לא נשברו, ושמרו על זהותם ועל חירותם הנפשית, גם בתנאי אובדן חירות איומים ונוראים. הם סיפרו איך עשו כל מאמץ לשמור על פסח, לאלתר דרכים לשמירה על החג, לאלתר הגדות ולקיים סדר, ככל שהדבר ניתן. סיפוריהם – סיפורי גבורה יהודית מעוררי השראה.
הפרובוקציה מעוררת הקבס, פשע השנאה הדוסופובי של מיצג הפיתות בפסח ליד ביתה של סילמן, לא רק מכתימה את המאבק למען החטופים, היא מבזה את החטופים עצמם.
ואני לא ממש מאמין לפרובוקטורים האלה, שמה שמעניין אותם באמת הם החטופים.

* האידיאולוגיה שלי – יוענה גונן, "הארץ", מתגוללת בתנועת אל-הדגל, מגדירה את דרכה "סיסמאות חלולות" ועיקר קצפה יוצא נגד המסר: "לא ימין, לא שמאל – ציונות."
בעיניה, זו בריחה מאידיאולוגיה. כלומר, הציונות שממנה היא סולדת אינה אידיאולוגיה. מהי אידיאולוגיה? שמאל או ימין, ובעיקר הצמד-לא-חמד ימין או שמאל רדיקלי. אבל השמאל והימין בישראל אינם עוד אידיאולוגיה, אלא שבטיות של פוליטיקת זהויות. את האידיאולוגיה החליפו ביביאולוגיה ורל"ביאולוגיה.
אני אדם אידיאולוגי מאוד, אידיאליסט, שהאידיאולוגיה מובילה את בחירותיי כל החיים, ואני מגשים אותה בגופי, בחיי. ואני לא שמאל ולא ימין (אם כי אני שמאלן עבור הימננים וימנן עבור השמאלנים). האידיאולוגיה שלי היא הציונות.

* אף על פי כן – "נפגשים בשביל ישראל" הוא מיזם שמובילים כבר כעשרים שנה רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים – מסע מדי שנה לאורך שביל ישראל מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב. המסע מוקדש לזכר בנם, לזכר חללי אסון המסוקים ולזכר כלל חללי צה"ל. כל יום מוקדש למיספר חללים. במפגש פתיחת הבוקר, מספרים חברים או בני משפחה של החללים, שהיום הוא לזכרם, על יקיריהם. יש חבורה ההולכת לאורך כל השביל ומידי יום מצטרפים אנשים ליום או למיספר ימים. במרכז כל יום מתקיימת סדנת שיח בחברותות על נושא מסוים שבוחר המנחה, מתוך נושא שנתי העובר כחוט השני לאורך היום.
מאז השנה השנייה למיזם, אני מנחה מידי שנה את הסדנה לפחות יומיים שלושה בשנה. אמש היה היום הראשון שלי השנה. המסלול: מהרדוף דרך נחל ציפורי, יער ציפורי, שמורת הסוללים עד קבר ר' יהודה נשיא. למרבה הפלא, בהגיענו לקבר ר' יהודה נשיא, היו עליו שלטים של משרד הדתות, שעל פיהם זהו ציון קברו של סבו, ר' יהודה הנשיא, שקבור בבית שערים... הזויים. במקום נערך מופע סוף-יום יפהפה של להקת "אנחנא" – הרכב גלילי של זמרים ונגנים יהודים, נוצרים ומוסלמים.
השנה, הנושא היה ערכים ישראליים על פי הא"ב – המסלול נפתח בערך באות א' ויסתיים בערכים באות ת'. כאשר נשלחה אלי רשימת התאריכים לשבץ את עצמי, מיד חיפשתי את האות צ', ואכן אחד הימים באות זה הוקדש לציונות, ובחרתי ביום הזה.
הנושא של הסדנה היה ה"אף על פי כן הציוני." הבאתי שלושה טקסטים שנכתבו בתקופות משבר קשות, עם המסר שאף על פי כן ולמרות הכול אנו נחושים להמשיך. הסדנה התבססה על הטקסטים ושאלות שהצמדתי לכל טקסט. בחרתי טקסטים של ברנר מ-1919, ברל כצנלסון ממאורעות תרפ"ט ושל גדי מוזס, אחרי שובו מהשבי, על הנחישות לשקם את ניר עוז.
במהלך הסדנה אני, כמנחה, עובר בין החברותות. כיוון שמיספר המטיילים אתמול היה גדול מאוד, למעלה ממאה, הספקתי לשבת רק בארבע חברותות. אציין אמירה אחת, שציטטתי אותה גם בסיכום הסדנה. יעל, אחת המטיילות, סיפרה שעלתה לארץ ב-1994, בגיל 12. הם חוו קליטה קשה מאוד. סבלו מקשיים כלכליים והתיישבו בירושלים בשנות הפיגועים הקשות. לימים, יצאה כשליחת עלייה לצרפת ובלגיה. מראש היא הבהירה, שהיא מגיעה ליהודים מהמקום של הקושי. שאלתי אותה מה היא אמרה להם? היא השיבה: "סיפרתי להם על הקושי, שממש לא קל לעלות לארץ, אבל זה הבית שלנו, הבית היחיד של היהודים, ואנו מחויבים לבנות אותו."
"מה שאמרת להם," השבתי, "זה לגמרי ברנר."

* גיטרת החלומות - אחד המטיילים ניגש אליי. הוא חבר קיבוץ ניר אליהו. יש להם מיזם של כלי נגינה. הוא סיפר לי שהם יצרו קשר עם מתן ברנס, בן אורטל, שהוריו, נועה וניר, נרצחו לפני תשעה חודשים מרקטה של חיזבאללה. הם פנו למתן, כי ידעו שהוא עוסק במוזיקה. הוא סיפר להם על גיטרת חלומותיו, שכבר שנים הוא חוסך שקל לשקל כדי לרכוש אותה. הם תרמו לו את הגיטרה הזאת. סיפרתי לו, שבדיוק שלשום שוחחתי עם מתן על הופעה שלו בטקס יום הזיכרון, שאותו אני מארגן, והוא סיפר לי על גיטרה חדשה מיוחדת שהוא יופיע איתה. הבחור מניר אליהו היה נרגש מאוד מהמשוב.

* הממליץ הראשון – מי הראשון שהמליץ על אווה אילוז לפרס ישראל? החזיקו טוב! מיודענו אהוד בן עזר, כבר לפני 12 שנה. מתוך חב"ע, גיליון 813, מיום 4 בפברואר 2013: "מחוגים יודעי דבר נמסר כי פרופ' אווה אילוז עומדת לקבל השנה את פרס ישראל לטיפשות. נאום התודה שלה יתורגם עבורה לעברית."

* ביד הלשון: חזירים – בעבור הנוטעים והכורמים חזירים אינם רק בעלי חיים, אלא גם ענף הבוקע משורש העץ או הגפן או מהכּנה בעצים מורכבים, ושואב מן האנרגיה של העץ. החקלאים כורתים את החזירים, כדי לחזור ולכרות חזירים בשנה הבאה ובזו שאחריה וחוזר חלילה. באנגלית הם נקראים "מוצצי מים". השם התקני של החזיר הוא חוטר. בהשאלה, ישעיהו דיבר על החוטר כנצר לשושלת: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 16

סוף-סוף נכנסה מירה להריון. לפי הוראות הרופא חישבה ואיזנה את כמויות הזרע המצטברות בחיימסון, שכיחות המגעים ומועדיהם המדוייקים, שיהיו סמוך ככל האפשר ליום-הביוץ. שיחותיהם החלו נושאות אופי מקצועי, "בייצתְ?" – "התאפקת?" – "אתמול," – "מחר," – "יומיים," – "צריך חיזוק?" – "החום ירד," – "החום ירד," – "החום עלה," – "החום ירד," – "החום עלה – "

איה כמובן התקנאה בה. מה היה לה לקנא במירה? – אך כזה היה אופייה של איה. מרגע שעצותיה נשאו פרי היה ליבה נחמץ בה מעט ומיד נדמה לה שאחרים מאושרים ממנה וחייהם מסודרים יותר טוב.
זאת ועוד, שיגעון-לדבר-אחד נכנס בה באיה – היא תצווה את גופתה למדע, ודווקא מפני שהיא שונאת את הדתיים שמתנגדים לניתוחי-מתים, ושייהנו קצת הסטודנטים-לרפואה!
מירה הזדעזעה. "מה השטויות האלה איוּש? מי ירצה למזמז אותך כשתהיי בת מאה?" אבל איה בשלה – "את תראי, אני אמות צעירה. אם לא היית כבר מסודרת על הצד הטוב ביותר הייתי אומרת שתיקחי את רמי ותהיי אימא לילדים שלי – "
ופרצה בבכי, בטלפון.

כל זה היה מוזר מאוד אצל איה, ומדאיג. ומירה החליטה שעליה לדבר באופן דחוף עם רמי, אולי צריך לשלוח את איה לטיפול-נפשי. אבל היא כבר היתה נתונה כולה להריון שלה, לבחילות, להקאות, שהיו תוקפות אותה דווקא כשהיתה חוזרת מהעבודה, לדפיקות-הלב המואצות והלא-סדירות, כאילו הכול מתפרע בתוכה וכאילו הורעלה בזרע ועכשיו גדל החיימסון החדש הזה ומכה שורשים ברחמה, ושני מחנות מתרוצצים בקירבה, האחד הזר, והאחר הוא היא-עצמה שהשתנתה, ו... ו...
ולכן לא שוחחה עם רמי.

ובינתיים התרחשו אצל שולדנפריי דברים מוזרים. הדירה החלה שוקקת-חיים, על כך לפחות העידו קולות טפיחה מוזרים שנשמעו מלמטה. עקב צורת-הבנייה המיוחדת, דמויית זווית, בצידו האחורי של הבית, ניתן היה לראות ממרפסת המיטבח של מירה את חלון חדר-השינה של שולדנפריי.
יום אחד, בשוב חיימסון מן העבודה, מירה נימנמה על מיטתם בחדר-הגדול, והוא טרף פרוסות-לחם מרוחות בסאלאט-חצילים, נשמעו הטפיחות המוזרות מן הקומה למטה. הוא ניגש למרפסת והציץ החוצה מבעד לחרכי התריס-הפלאסטי, והבחין באיזו תזוזה משונה על המיטה הזוגית בחדר-השינה של שולדנפריי. קטע-המיטה שנחשף מבעד לסדק הרחב שהותירו שני חלקי הווילון שלא נסגרו היטב – גילה מעין התפתלות משונה של אברי-גוף ערומים. תחילה סבר חיימסון ששניים שוכבים שם, אך לתדהמתו הבחין עד מהרה כי אין זה אלא פלג-גוף תחתון אחד, מן הסתם של שולדנפריי עצמו, אשר את ראשו המוסתר בווילון לא היה אפשר לראות. ופלג-גוף זה היה עסוק באוננות נמרצת. אבר עצום וכהה, שקשה היה לשער שכמוהו נמצא בגוף צנום ונמוך ושבע-שנים כשל שולדנפריי, הזדקר באורצל. ומדי פעם היה פלג-הגוף סב על צידו, ויד כהה ועבת-אצבעות מכה בשקיקה נרגשת ונואשת על עגבה לבנה, וקול טפיחה נשמע, כמבקש לזרז עצמו קדימה במירוץ, ושוב חוזר לגרות ולהטפיח את הדבר העבה שלו. ופתאום מפסיק ונח רגעים אחדים כאילו ליבו אינו עומד במאמץ. ואחר-כך נתקף איזו עצבנות וחוזר לעסוק באותו מאבק פראי שמכוון לעורר את עצמו, ואינו מצליח להגיע לידי גמר.
וכך במשך שעה ארוכה. ויום אחר יום.

מירה השתקעה בתוך עצמה, בבחילות ובהקאות, עורה ושערותיה איבדו מן הברק שלהם והיא ניראתה דהוייה, ובחלה בקיום יחסי-מין. האימהוֹת כבשו את הדירה בעצות ובמאכלים מדי יום. הן הפצירו בחיימסון למכור את דירתו, ושמירה תמכור את שלה, ויקנו יחד דירה רחבה יותר, שמתאימה לגידול-ילדים. חיימסון דחה את ההחלטה מיום-ליום. מירה הסתגרה בשתיקה מלאת מרירות כאשר הרגישה שהריונה אינו מקרב אותה אליו אלא גורם לו לחשוש מפניה ומפני העתיד. הוא זלל כחזיר והסתרבל. השתקע בקריאת ספרי קבלה וחסידות שנמצאו בספרייתה, הרצאות על אינסוף וספירות וקליפות וניצוצות והרב קוק והיחס שבין קדושה לטומאה והחילוניות והמשיחיות. אף שלימדה בשעתו את "בקץ הימים" של הזז, וגם קראה את הפירוש של משולם טוכנר ל"עידו ועינם", וכמובן את קורצווייל, מירה מעודה לא חיבבה את העניינים הקבליים האלה, שניראו לה משהו מיושן, ממש כמו הפרשנות הפסיכואנאליטית. היא ידעה שעכשיו לא מחשיבים את כל זה באוניברסיטה, ובצדק. והיא הלא היתה גם חתומה, למן החוברת הראשונה, על כתב-העת המדעי "הספרות" והיתה מתייחסת בחרדת-קודש לכל הנכתב בו.
יום אחד, בהשתלמות-מורים-לספרות, שמעה הרצאה מפי אורי בן עמי שהמליץ, בין כמה יצירות-מופת, על איזה ספר בשם "סידהארתא". היא נואלה לבקשו לאיית את המילה על הלוח. אורי פנה אליה בשמה הפרטי, מה שהרים לרגע את כבודה בקהל-המורות ובעיני-עצמה, כמובן, אך מיד הוסיף בלעג שכבר הופיעה מהדורה שנייה או שלישית של הספר, ובין תלמידיה בוודאי יש כמה שקראו אותו. מתוך רוגז קנתה את הספר ומצאה אותו אדולסנטי למדי, ממש כפי שתיארה לעצמה, ואינו עומד בשום יחס לעומת סיפוריה של עמליה או מאמר חדש של הרושובסקי.
חיימסון ישב שעות רבות וקרא את "משנת הזוהר" של תשבי, מתמכר ללעיסת בוטנים ולגירוד-כפייתי במקומות שונים בגופו בשעת הקריאה. גם את ברנר גילה אצלה. כמו איזה חוש-להרגיז גרם לו לקרוא דווקא ספרים שלא אהבה. משבוע לשבוע הלכה וגברה הזרות ביניהם. הדירה נראתה קטנה וצפופה מדי, בייחוד בחורף. החמסינים של האביב נפלו בבת-אחת, מוקדם-מדי, מרגיזים וקשים. הטפיחות מדירתו של שולדנפריי נמשכו, וחיימסון היה אורב לשמוע אותן, כאילו הוא עצמו שוכב שם עם הדבר-העבה שלו.

חיימסון לא רצה לשבת ל"סדר" בדירה הקטנה עם שתי האימהות. איה, שטענה כרגיל כי זה "הסדר" האחרון שלה, הוסיפה בנשימה אחת ואמרה למירה בטלפון: "למה שלא תבואו כולכם אלינו? רמי אוהב מאוד את ה'סדר' וכל שנה זה יוצא לו יותר מוצלח. ויובלי כבר יודע למלמל 'מה מַשְׁתַנַה?' – אז שיהיו ארבע אימהות ממש, מה יש? אפי שלך יוכל להתחפש לאליהו-הנביא עם סדין וזה בוודאי ישעשע את אורית'לה ויובלי, שכבר נמאס להם לראות אותי עושה את זה כל שנה."
"אבל למה לך כל הוואג'אראס הזה?"
"מה יש, אסור לי כבר להיפרד מכולכם? בשנה הבאה כבר תצטרכו לבקר אותי בחולון."
"איה תפסיקי כבר להיות מורבידית כזאת. זה לא מתאים לך, עם כל הנקרופיליוּת וההיפוכונדריוּת הללו – "
"דחילק מירה, תפסיקי לקשקש. כל מה שצריך זה שרמי יעבור ב'פולקסוואגן' ויאסוף את הסירים והקערות אצל ארבע-אימהות. אני מתערבת איתך שהן ממש מתות שיפעילו אותן קצת."
"צריך עצבים-של-ברזל כדי להיות ערב שלם עם כולן יחד."
"אם היית מכירה את האימא-אלמנה של אורי לא היית קוראת לאף אחת מהארבע אלמנות שלנו שתלטנית!" אמרה איה. "אימא של אורי זאת אגדה. את תראי, היא היחידה שתבוא לבקר אותי אחרי שכולכם כבר תשכחו אותי – "
"מה את מתכוונת?"
"בבית-הקברות, טמבלית. את חושבת שעוד הרבה זמן אני אחזיק מעמד?"
ופרצה בבכי מעורב בצחוק היסטרי.
וכשנרגעה המשיכו לשוחח ולהתווכח אימא של מי הרסה יותר את החיים של הבת או הבן שלה, והדגים-הממולאים של אימא של מי טובים יותר. באמצע השיחה על התפריט פלטה איה: "הסרטן שלי רעב!" – וסיימה מהר כדי לרוץ ולאכול משהו.
מירה חשה בחילה מציקה.

בערב-החג, היתה רמת-אביב כרגיל חשוכה-מעט, וזאת מפני העצים הרבים שבין הבתים. ומכל הדירות התבלטו שני מצבים מוחלטים, כמעט ללא יוצא-מן-הכלל – חשיכה ושקט או המולה רבה של כינוס-משפחתי. דומה שאפילו המשאירים-אור-כנגד-גנבים הבינו שהלילה שום אור בדירה דוממת לא יטעה חורשי-רעה מן החוץ לחשוב שנשאר מישהו בבית. ומוטב אפוא חשיכה גמורה על פני אור-דומם שמנקר את העין וכמו מזמין את הגנבים להיכנס פנימה. זרם המכוניות הפרטיות שגדש את הכבישים לעת-ערב הלך ודלל כמו בסיומו של משחק שבץ-נא ענקי.
רמי, חבוש כיפת-משי כחולה-לבנה, ישב בראש השולחן ומתחתיו כר על גבי כר-להחביא את האפיקומן-של-אורית'לה, ונראה משום כך גבוה יותר. ולצידו איה עזר-כנגדו והגדה בידה, מפקחת עליו ועל "הסדר" כאחד. רמי לא ידע לקרוא את ההגדה בניגון-מסורתי-מהיר, ומשום כך התארכה קריאתו ושיעממה. כמו כן התעוררו ויכוחים קולניים בדבר מתי שותים יין, אם טובלים במי-מלח ביצים-קשות או פטרוזיליה? אם החרוסת אכן טעימה ואם כורכים אותה בחסה או במצה?
יובלי שאל מדי פעם – "איפה החנוכייה?" – וכאשר התבקש לשיר את הקושיות התגבר על ביישנותו מפני זרים והחל – "מה מִשְׁתַנַה..." ואז אימא של מירה צחקה – ויותר לא רצה יובלי לפצות את פיו, למרות ההפצרות הרבות. עיניה של אורית'לה מלאו דמעות של כעס מפני שהיא ידעה היטב את הקושיות אך איש אינו שם אליה לב. איה שהבחינה בכך בעוד מועד, הצילה את המצב בכך שהחלה לשיר את הקושיות יחד עם אורית'לה, והכול הצטרפו. וכשהגיעו לבתים האחרונים היה יובלי, שהצטרף לבסוף, צועק: "כּוּיוֹ מצה!" כל אימת ששרו "שתי פעמים" או "מרור". השירה בציבור הסתיימה בקטטה בינו לבין אורית'לה, וכתוצאה מכך החל יובלי צועק:
"בֵּיְגַאיַאך! יוּבַיִי רוצה בֵּיְגַאיֶה! יַמָה אורית'יֶה יַקְחַה קודם – "
"עכשיו שותים?" – "לא שותים!" – "שותים?" – "לא שותים!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן מרימות-מורידות חליפות כוסיות מלאות-למחצה מיץ-ענבים או יין-קידוש אדום-מתוק.
יובלי ירד מכסאו והחל מתפלש על הרצפה.
"או.קַי. תני לו בֵּיגֶלֶה אחד!" אמר רמי בשקט, בקול הבאס העבה שלו, כשהוא מתבונן בצלחת שלפניו ותוהה מהו מה בדיוק מכל אלה זרוע, כרפס, חזרת, חסה, כנף-עוף ומרור.
"אתה צריך קקה, יובלי?" שאלה איה, ולרמי – "הילד כבר זלל קודם קניידאלע שלם!"
"בֵּיגַאלֶה בפסח!" חייכה אימא של איה במרירות, כאילו במשאלה פעוטה זו הרס הנכד את כל החג וגם העמיד בספק את הצלחת חינוכו. "תסלחי לי איה, אבל יש גבול לפינוק! הילד הזה עושה בכם מה שהוא רוצה!"
"יוֹ רוצה קקה, רוצה בֵּיגַאיֶה!" צעק יובלי.
"אין ביגלה, יובלי, אין! אתה שומע? אין! עכשיו פסח!" נדלקה איה. "קום מהרצפה!" ולאימהות, בהתנצלות – "מה לעשות? הילדים שונאים מצות!"
"יש, יש בֵּיְגַאיֶה בארון, יוּבַיִי ראה!" צעק הילד שהיה מבטא כל הזמן יו"ד במקום למ"ד. "גם אורית'יֶה אַכְיַה!"
"צריך לתת?" – "לא לתת!" – "צריך לתת?" – "לא לתת!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן כותשות את הביצים-הקשות במי-מלח עוד בטרם היתה לרמי הזדמנות לחלק ביניהן ולמצוא את הברכה המתאימה בתוך שלל המשפטים הארמיים-למחצה וההוראות המוזרות שבהגדה.
חיימסון סירב לחבוש כיפה, מתוך עקרון, למרות הפצרותיה של מירה. "אני לא מאמין ולא אעשה צחוק מעצמי." הוא התבונן בפני אימו והתפלל שהערב יעבור מהר ככל האפשר. ראשו היה ריק. בטנו כבדה כאילו הוא כבר אחרי הארוחה. הוא שתה יין מתוק סמיך כדי להתעודד ולהחיש את מירוץ הדם בעורקים ולתאי-המוח, כדי שהשכל יפעל במרץ, אבל היין רק טישטש והרדים אותו וקטע את חוט-מחשבותיו. החדר היה סגור מדי ומחניק, ודומה שארובת-רידינג פלטה דווקא הלילה איזו תרכובת-תחמוצות רעילה במיוחד.
כדי להתרענן מעט ממועקת "הסדר" המופרע קם חיימסון אחרי יובלי, שפרש בינתיים לפינת-החדר והחל מגלגל בידיו קופסת-ביסקוויטים גדולה מפח ונובר בה ומתופף עליה, וכרע-ישב לידו כהוא מנסה לדובב את הפעוט.
"אפי!" פקדה עליו מירה ממקום-שבתה ליד השולחן. "חזור מיד למקומך! איה טרחה ועבדה כל היום ואתה מתנהג כמו תינוק? תעזוב בבקשה את יובלי!"
ועיני אימהּ ואימו ליוו ממרום-שבתן את דבריה בתוכחה אילמת. ואילו איה, הנפגעת העיקרית, כביכול, לא נראתה כלל בחדר. ופתאום נפתחה הדלת, והופיע –
אליהו-הנביא עטוף בסדין עד מעל לראשו, שמן מאוד והוא מקרקר ומקפץ ואומר בקול נשי-עבה:
"ילדים! ילדים! באתי אליכם מרחוק, לברך אתכם – "
הילדים נתקפו בולמוס של צחוק.
"זאת אימא! זאת אימא – " צעקה אורית'לה. "הנביא אליהו!"
"הנביא אִמַיֶיה! הנביא – " קיפץ יובלי כשהוא מוחא-כפיים וכולו נסער ונרגש. "סאדאת, סאדאת – "
"מטומטמת אחת!" קם רמי וצעק, ובעומדו לא היה גבוה בהרבה מאשר בשבתו קודם על שלושת הכרים, "את לא יודעת שאליהו הנביא בא רק אחרי האוכל?"
אימא של רמי, שעד כה לא הצטיינה בשום דבר, ביקשה כמו להציל את המריבה המשפחתית שהיתה לה לזרא מפעמים קודמות, והחלה שרה בקולה הצרוד, המזייף, והעבה כשל בנה –
"אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו בן משיח בן דוד – "
והאימהות האחרות הצטרפו אליה בכעין שירת-מחאה, הימנון של תוכחה שהזדמר בין שיירי הביצים-הקשות לדג-הממולא שבדרך, למרות שהיתה בהן איזו תחושה עמומה שהשיר הזה דווקא אינו שייך כל-כך ל"סדר".
איה המחופשת התעלמה מגערתו של רמי, נדחקה לאמצע השולחן, נטלה את כוסו של אליהו וקירבה אותה לשפתיה, מתחת להינומת-הסדין, כשהיא מברכת בקול רם:
"קוּקוּ, קוּקוּ! לחיים! אני מברך אתכם, ילדים, שתזכרו אותי כולכם בשנה הבאה! – קוּקוּ-רִיקוּ!!!" – והיא קיפצה החוצה, גמלונית כקנגורו-ענק, מותירה אחריה אנדרלמוסיה שלמה.
יובלי רץ אחרי עד לדלת וצעק – "הנביא אִמַיֶיה, הנביא!" – ואילו אורית'לה פלטה צעקה וזאת כי רמי התיישב ממש על אצבעותיה שנתחבו לתוך הכרים כדי לשלוף מביניהם את האפיקומן. האפיקומן נמעך. דמעות פרצו מעיניה.
"אין דבר," ניחם אותה רמי. "אבא יקנה לך מה שתרצי!"
"אפריים, אתה חוזר לשולחן!" התרתה בו מירה.
וכשלא הזדרז לקום אלא עשה הכול לאיטו, קירח ומסורבל ומבט בוהה צף לו בעיניים כאילו על חשבונה הוא חי בעולמות אחרים, זולל-משמין ואנוכי – קמה וברחה לבית-הכיסא והקיאה שם את מרירתה. הקאה צורבת ומכאיבה, על קיבה כמעט ריקה ועצבים גרויים עד קצה גבול השפיות.
"אל תשימו לב אליה, היא קצת עצבנית." אמר חיימסון שחזר לשבת במקומו. "זה קורה לה עכשיו הרבה, בגלל ההריון. תיכף יעבור לה."
"יש הערב קונצרט נפלא בטלוויזיה עם הפסנתרנית נטשה תדסון." אמרה אימא של איה.
ואז הופיעה איה מן המיטבח עם הדגים הממולאים.
"מה איתך?" הזדעק רמי. "הלא עוד לא הספקנו כמעט לקרוא שום-דבר בהגדה! צריכים עוד לשיר 'בצאת ישראל ממצרים' ולהגיד את עשר המכות – "
"אני מתה כבר לאכול!" אמרה איה והתחילה לחלק את הדגים.
"בצאת ישראל ממצרים – " החלה שוב אימא של רמי שרה בקולה העבה, אלא שהפעם לא עלתה השירה יפה משום שאימא של חיימסון שרה את המילים במנגינה אחרת, ועד שהבחינה בטעות כבר החלו מדברים על החזרת החריפה שהכינה זו ועל הדגים שבישלה זו.
ואז התרומם יובלי, שחזר בינתיים אל כסאו, ודיקלם:
"ברוך אתה, המַדְיִיק, נר, שֶיְ חנוכה – "
וכיבה את הנרות שעל השולחן בנשיפת-פיו והחל מזמר:
"מ-עוז צור י-שו-ע-תה – "
וכשראה שכולם צוחקים המשיך להראות במהירות את כל מה שהוא יודע לשיר –
"אֶיוֹהִים שֶׁיִי, רציתי שתדע, חַיוֹם שֶׁחַיַימְתִי בַּיַיְיַה במיטה, וּבַחַיוֹם, ראיתי מַיְאַך, משמיים בא אֶיַי ואמר יִי כך! – יוֹ רוצה מצה! – יוֹ רוצה מצה!"
"למה הילד מדבר יידיש?" שאלה אימו השמנה של אפריים.
"זה לא יידיש, זה בעברית." אמרה איה.
"יוֹ זה כן ולא זה יוֹ." אמרה אימא של איה. "אתם חושבים שהתחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?"
והתנהל ויכוח על יו-כן ויו-לא, ואם לפתוח את הטלוויזיה או לא, וככל שהשתדלה אחת מן האימהות להסביר משהו, כן הסתבכו כנגדה היתר בקולות שיחה רמים אשר סוף להם שמו רק הדגים-הממולאים, שחלוקתם הסתיימה. המזלגות נתנו קול. החזרת הדמיעה. המצות חרקו. כוסית של מיץ-ענבים נשפכה על המפה. יובלי אכל מנה של דג-ממולא ואת כל עיגולי-הגזר מן המנות הסמוכות, ושאל אם יש צימעס עם צימוקים. את הקניידאלאך הענקיים זרקה למים הרותחים שעה קלה לפני כן אימהּ של איה, והם צפו במרק-העוף הזהוב גדולים כאגרוף ורכים וספוגיים. איה ואפריים הלעיטו עצמם כל אחד בשלושה, ואילו האחרים הסתפקו באחד. רק רמי אכל שניים.
אימא של איה טרחה והביאה לאפריים מנת מרק נוספת כדי שיהיה לו במה להרטיב את הקניידאלע האחרון שנשאר בקערתו. הוא ידע שרע-רע עבורו לזלול כל-כך הרבה אך לא היה יכול לעמוד בפיתוי, וכפיצוי לעצמו שיחרר את הכפתור העליון במכנסיו, אשר מאז שמן כל-כך היו צרים עליו וחותכים בביטנו וכמו לוחצים משם על ליבו.
יובלי סירב לאכול קניידאלע וירד וישב בפינת-החדר, סמוך למיטבח, שם כירסם בשקט את הביגאלאך המלוחים שלו, ואילו אורית'לה ישבה עם הגדולים וכילתה את הקניידאלע שלה ויותר לא רצתה להכניס דבר לפיה כל הערב.
יובלי מילמל משהו ממקום-רבצו, ואיה, שחבל היה לה להפסיק מאכילתה, שלחה אליו את אורית'לה:
"אוֹ.קַי. מה הוא רוצה?"חקר רמי ממרום שבתו, כמבקש להחזיר לעצמו אדנות.
"הוא אומר," השיבה אורית'לה בשמחה מרושעת-מעט – "לסבתא מקולקל השכל!"
"יופי! ממש גאון הילד הזה," העירה מירה ביובש. אבל הסבתות נעלבו, וכך גם השתיים האחרות, שכבר ראו עצמן סבתות מכוח הריונה של מירה.
"הוא אומר: 'סבתא גֵי קַאקֵן, סבתא גֵי שְׁיוּפֵן, גֵי-גֵי-גֵי סאדאת בגין – '"
"יוֹ נכון!" פרץ פתאום יובלי בבכי קורע לב. "כּוּס-אֶמַכּ אוֹרִיתַיֶיה! יִנַעַיְי אביך בזוג נַעַיַיִם!"
השתררה דממה מביכה. ורק חיימסון, כמו למשמע בדיחה מוצלחת-במיוחד, פרץ בצחוק פרוע, ילדותי-למדי, שהביך יותר מניבול-הפה התמים של יובלי. וכלל לא חש שצחוקו מעליב כמעט את כל המסובים.
"זה לא יפה, אורית'לה," אמרה איה. "את בטח ממציאה חלק מהדברים האלה מהראש שלך – "
"בטח שאני ממציאה, שאני בלופרית, וכשאני אגדל אני אהיה כמו עופרית בלופרית ואצפצף על כולכם! שתתגרשו לכם, מגעילים! ותפסיקו כבר לעצבן אותי – "
אימא של רמי, שחשה עצמה אחראית להצלת-המצב, ספקה כפיים והחלה שרה בקולה הצרוד, העבה:
"חד-גדיא, חד-גדיא..."
"ואת שתפסיקי סבתא!" הזדעקה אליה אורית'לה בעיניים מזרות-אימה, "את זה שרים אחרי הקומפוט!"
"שקט, שקט, אל תתווכחו עם הילדה!" ביקשה איה. "זה רגיל אצלה."
"יש קומפוט מצויין של אננס ופִּיצֶ'ס!" בישרה אימא של איה.
"כשאצלנו היו הילדים מדברים כך!" העירה אימא של מירה, "אבל היום כנראה הכול כבר אחרת."
"כשאבא של רמי היה חי!" אמרה אימא של רמי.
"אימא תפסיקי – " תקע בה רמי עיניים מאיימות.
ואילו מירה תקעה מרפק בצלעו של חיימסון ולחשה לו:
"תפסיק להתנהג כמו אידיוט!"
"את רואה, את רואה!" המשיך חיימסון לצחוק, "את יותר גרועה מיובלי. גם את מנבלת את הפה!"
אורית'לה הלכה לשבת אצל רמי וטמנה פניה בחזהו.
"בחייך, מירוּש, תפסיקי להציק לאפי. אני ממש אוהבת אותו!" אמרה איה, שקמה אותו רגע כדי להביא את העוף-מן-המרק המושחם בתנור עם הפשטידה והאפונה-והגזר-קוביות. ובטרם אספה את ערימת צלחות-המרק הריקות, גחנה על חיימסון מאחור, בעודו יושב לשולחן, ונשקה לו על מצחו הלח, ושדיה המגודלים תקועים לו בצווארו ולוחצים דד-דד מכל צד.

בשקט, כהרגלו, החל חיימסון להעלות גרפצים ממעמקי קיבתו שמקרקרת בתסיסה מתמדת של עיכול מזון ועודף-גאזים.
"אולי תצא קצת למרפסת, לשאוף אוויר?" הציעה מירה.
והוא קם ויצא למרפסת, זו המרפסת שממנה קפצה אורית'לה ושברה את רגלה. ההפסקה היטיבה עימו להחליף כוח ולמצוץ סוכריה-נגד-צרבת לקראת המנה העיקרית, שאותה לא רצה להפסיד, הגם שקיבתו היתה עמוסה שלושה קניידאלאך ודג-ממולא שטעמו בקע ועלה עם כל גיהוק חדש.
קולות שירה של "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בקעו מכמה דירות בסביבה. לפתע נשמע מן המיטבח קול שבירה כאילו נפל דבר-מה, ולא עברו רגעים רבים והינה נדלק האור בחדר הסמוך, ואיה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. היא היפנתה גבה לחיימסון שניצב במרפסת החשוכה, ופשטה את חצאיתה שהיה עליה כתם גדול של רוטב. עמדה וכמו התבוננה רגע בשים-לב בטבורה, ואז מיהרה ושילשלה מטה את תחתוניה ונותרה חשופת-שת ונגעה קלות בעגבותיה ומיד העלתה עליהן זוג אחר, ובחרה לעצמה חצאית טרייה, התיישרה מול דלת-הראי, וכיבתה את החשמל.
כל זה נראה היטב מבעד לדלת-הזכוכית ולא נמשך אלא כמחצית-הדקה אך בעיני חיימסון היה כנצח. גם אחוריה של מלי בִּזְיַאדה היו שמנים ועגולים ככה, אך לא בעלי סדק כה תפוח, וגם שחומים יותר, אולי מכיוון שראה אותם רק לאור יום. תופעות-הלוואי הלא-נעימות של מערכת-העיכול נעלמו מיד בקצב המוגבר של זרימת-הדם בכל גופו. מראה אחוריה הצחים של איה כמו הפעיל בקירבו משאבת-לחץ בעלת-עוצמה שדחסה את המזון הנעכל, המשתלט על הגוף, חזרה למקומו הטבעי. והתעורר בו צורך נעים ודחוף לפעולת-מעיים, וגם תמיהה על איה זו שזורקת את תחתוניה המשומשים חזרה אל ארון-הבגדים.
הוא חזר אפוא וחצה את החדר הגדול שבו חילקו האימהות את המנה העיקרית. בצלחתו התגבהה מנת-עוף ראוייה להתכבד. הוא התנצל בשתיקה בפני מירה ומיהר אל המסדרון המוליך לשירותים.
בצוהר העגול של חדר-האמבטיה היה אור, והדלת סגורה. הוא גישש אחר כפתור-החשמל לבית-השימוש, ובאותו רגע נפתחה הדלת ואיה ניצבה בפתח, נדהמת לרגע מקירבתו של אפריים, המגשש עדיין אחר האור בפינה החשוכה.
הוא התבונן בה והיא בו, ואז, במקום להניח לה לצאת, נכנס לחדר-האמבטיה כאילו רק למקום זה התכוון להגיע מלכתחילה, סגר אחריו את הדלת ואמר – "סליחה," – היסס רגע מתנודד ונלבט לעומתה כשהוא מחבק אותה ומשחיל ידיו ותופס היטב באחוריה ולוחצה אל הקיר המלא מגבות. גוהר עליה בידיו הארוכות ונאנח.
"אפי... רגע... רגע... הילדים, הִשְׁתַגַעַ..." אמרה חנוקות כי פיו סתם על פיה. מצחקקת כאילו אין זו אלא הלצה מצידו, שתסתיים בעוד רגע. כל זה אירע כהרף-עין, וכשהרגיש כי לא יוכל להתאפק עוד, וחס על מכנסיו (שהרי לא תהא לו כל אפשרות להחליפם), שלח יד אחת ופתח לרווחה את הרוכסן. ואיה, שהשפילה כנגדו אף היא את כף-ידה מחשש למה שהוא עומד לעולל לה – מצאה עצמה בזה הרגע מחזיקה-נוגעת באותו צוק-אפריים שרבות דובר בו ועתה היה מרטיב את חצאיתה הטרייה בעוד ידיו לופתות מאחור את עגבותיה וגופו לוחץ אותה בגבה אל הקיר הרך-הקשה.
"תני לגעת, רק לגעת בקניידאלע המתוק שלך – " מילמל מתנודד כשיכור, ומיד ניתק ממנה, צעד לאחור במכנסיים נפולים ורגליים שעירות, חיוורות, ורחץ בכיור את ידיו ואברו מבלי להעיף מבט לעברה, מבלי להתנצל. כולו אטום ומכונס בעצמו.
"אפי, אתה משוגע!" חזהּ השופע היה עולה ויורד חליפות, בהתרגשות. ומבעד לחלון הפתוח נשמעו מדירות סמוכות "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" יחד עם צלילי הקונצ'רטו לפסנתר שניגנה נטשה תדסון.
הוא שתק.
"אתה שיכור או קוקוקריקו לגמרי? מה איתך?"
לא ענה.
"יש לך מזל שזאת אני. אחרת היתה כבר צורחת או מפליקה לך סטירה!"
הוא שתק, עיקש. ראשו כפוף מעט, כהרגלו, וקרחתו נוצצת במרחק מועט מן המנורה הקבועה בקיר מעל לראי ולכיור.
"אני," געה פתאום בלי להביט בה, "מחפש את אלוהים." משך וחיזק היטב את מכנסיו למותניים.
איה ניגבה עצמה היטב. זילפה מעט בושם. "מסכנה מירה," זרקה לעומתו, יחד עם המגבת לארון-הכביסה, בעוברה מגבו והיא תוקעת אגב-כך מרפק מכאיב בצלעו, ומיד חמקה בחשאי לחדר-השינה, לבחור שם לעצמה חצאית נוספת. למזלה טרם ראה אותה איש משעה שהחליפה בראשונה את חצאיתה משום שנכנסה אז מיד לחדר-האמבטיה שהיה סמוך לחדר-השינה, בקצה המסדרון.
ואילו חיימסון יצא והסתגר לו מיד בבית-השימוש. "סוף-סוף החזקתי, החזקתי לך את הקניידאלע – " שר ומילמל לעצמו כשוטה, בלחש, מעין השבעה שצריכה לגרש מציאות בלתי-נעימה. וכשסיים חש עצמו נינוח וקל מכל צרכיו, ויצא ושטף היטב את ידיו ורכס וכיפתר שוב היטב את מכנסיו ושטף את פניו וחזר לשולחן, כפוף-קמעה, כהרגלו, והצטרף לכל השאר שעה שהיו קרובים כבר לסיים את המנה העיקרית.
"מה קרה לך, אפי? אתה מרגיש לא טוב?" שאלה מירה, אשר לא פיענחה נכון את מבטו הסהרורי-מעט.
"לא, להיפך," אמר. "הוקל לי."
ותקע עיניו בצלחתו ולא הזיז מבטו ימינה ושמאלה עד שכילה הכול, ואכל עוד אפונה-מבושלת ועוד חסה-טרייה ועוד פשטידה ועוד כרע-עוף אפוי, שתה יין וקינח בקומפוט. מדי פעם עברה איה מאחוריו, מורידה ומביאה כלים ומשמיעה קולות, כדרכה, אך הוא לא העז לשאת אליה את מבטו. ראיתי, ראיתי אותה ערומה בחדר-השינה שבו חיתה עם אורי בן עמי, ממש כפי שהוא מתאר בסיפורים שלו.

מיד לאחר שגמרו את קומפוט האננס-עם-פיצ'ס החלה איה מנצחת על השירה-בציבור עם אוריתל'ה וארבע אימהות ב"אדיר הוא, דגול, יחיד הוא, שגיב הוא, יבנה ביתו בק-רוב, במהרה במהרה, בימינו בק-רוב..." וב"אחד מי יודע" ו"חד גדיא".
חיימסון היה היחיד שאכל עדיין שעה שכולם כבר שרו. אימא של איה הפסיקה אותם מדי פעם כדי לשאול – "התחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?" – ומיד שהסתיימה השירה פתחו את הטלוויזיה וזה היה האות לאורית'לה ויובלי שנגמר "הסדר" וצריך ללכת לישון. אימא של איה נשארה לישון אצלם. מאוחר יותר הוביל רמי את אימו ואימו של חיימסון לדירותיהן, אך תחילה הוריד את אימהּ של מירה בבסיס-ההפעלה של "המשמר האזרחי" משום שהתחייבה להשלים תורנות-שמירה של שעתיים הלילה. היא התנדבה למשמרת הזאת באחד מימי הוויכוחים שקדמו ל"סדר", כאשר הגיעה למסקנה שמוטב לה לבלות את הערב בשיטוט עם פנס וגבר בודד בן-גילה, קרבינה לא נתנו לה מפני שהיתה קצרת-רואי.
מירה וחיימסון ירדו והלכו קצת ברגל, ואחר כך עצרו מונית ונסעו בה הביתה.

לאור הירח המלא נצץ הירקון כמו פס של כסף. ואורית'לה, בחלומה, היתה משיטה עליו סבתא אחר סבתא בתיבה-של-גומא, והן מביאות לה את כל המתנות שאותן ציפתה לקבל הערב, ולא קיבלה. וגם איש-מצה עומד שם בתיבה, בדיוק כפי שעשה בלילה הקודם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

גיליון מס' 97
תל אביב, יום שני, י"א בכסלו תשס"ו, 12 בדצמבר 2005

ראומה ויצמן
זיכרונות ממשפט הצוררים בנירנברג, 1946
 
לאחר מלחמת העולם השנייה שלח אותי אבי ללמוד באנגליה. להרחיב אופקים, ללמוד היטב את השפה האנגלית ולרכוש עצמאות. בין הישראלים המעטים מאד שהיו אז, בשנת 1945, מיד עם תום המלחמה, בלונדון, פגשתי את משה ברוור, לימים פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, חתן פרס ישראל ועורך אטלסים רבים וספרים אחרים הקשורים בעבודתו.
התיידדנו והוא הציע שאתלווה אליו למסע עיתונאי בגרמניה. הייתי רק בת עשרים, ללא כל ניסיון. משה הבטיח שיוכל להשיג עבורי רישיון לצאת לגרמניה. התקשורת לא הייתה אז כפי שהנה היום, ולא ידעתי במה מדובר. יום אחד הגיעו אליי כל המסמכים הדרושים, כולל מדים צבאיים עם תגי כתף: כתב צבאי בתוספת פלסטיין.
טסנו בתחילת 1946 במטוס דקוטה צבאי מאי-שם בבריטניה לנירנברג. הייתה לי זו הטיסה הראשונה בשמיים. לו רק ידעתי אז שכל חיי הבאים יהיו קשורים בטיסות, כאלה ואחרות, במטוסים על סוגיהם ובכלל בתעופה?
שיכנו אותנו במעין ארמון-טירה בפרברי נירנברג, שהפך למגורי כל הבאים לכסות את המשפטים.
לא אפרט את מהלך המשפט עצמו, שארך מיספר חודשים. למי שמעוניין, התפרסמה כתבה על כך בעיתון "הארץ" מיום ראשון ה-20 בנובמבר 2005. אני רק זוכרת שהבטתי משתאה בנאשמים, שעוד קיוויתי שאולי אינם קיימים בעולמנו. ישבתי בתוך האולם, כ-25 מטר מרחק מגרינג ואחרים. כולם היו לבושים בגדי אסירים אפורים, והתרשמתי מכך שמדיו של גרינג היו ממש תלויים עליו. היה זה זמן קצר לפני שהתאבד בתאו על יד בליעת ציאניד. בזמן המלחמה ראינו תמונות של גרינג כאדם מאוד שמן, וכאן נגלה לעיניי כשהוא עור ועצמות. התרשמתי מכמה מהנאשמים, ביניהם רודולף הס, שישבו קפואים כאילו אין זה מעניינם. אפילו בהתרסה מסוימת, שהרגיזה אותי. אגב, גזרתי על עצמי איפוק, כיוון שהוזהרנו על-ידי המשטרה הצבאית האמריקאית שלא להפגין כל רגשות או התייחסות למה שנעשה באולם.
אגב, למרות שהגענו לנירנברג והיו לנו אישורי כניסה, היה עלינו עדיין לבקש אישור כניסה למשפט עצמו בכל בוקר מחדש.
בוקר אחד הגעתי ונאמר לי שהיום אין מקום ואין אפשרות. ביקשתי להיכנס למשרדו של מפקד המקום ולהפתעתי אישרו לי.
עמדתי מול רב-סרן אמריקאי, שישב מאחורי מכתבה מרשימה ותקף אותי על ההעזה. לקח את ניירותיי ולאחר עיון קצר פנה אליי :
"מה זה צריך להיות? שם המשפחה שלך, שוורץ? [זה שמי מהבית] מה מביא אותך הנה ולמה את חושבת שאאשר לך להיכנס לאולם המלא עד אפס מקום?"
התחלתי לגמגם וכבר חשבתי לצאת נבוכה כשהוא קם ממקומו, הושיט לי את ידו בחביבות ואמר:
"נעים מאוד להכיר, רב-סרן שוורץ מדטרויט."
יש רגעים מוזרים ומופלאים בחיים וזה היה אחד מהם. נכנסתי מאותו יום במשך כשבועיים לכל הישיבות. כתבתי משם להוריי, ששמרו את המכתבים. אבי, בזמנו, אף הדפיס אותם בתרגום ל"פלסטיין פוסט".
היום, שישים שנה אחרי, אני יודעת שהייתי שם בצומת כל-כך מיוחדת כשהאנושות החליטה למצות את הדין עם הפושעים הרשעים שהשמידו שישה מיליון מבני עמנו על לא עוול בכפם. הצדק אז נעשה.

19.3.46 8.15 בבוקר
אמא ואבא יקרים,
כתב-ידי מרוסק כאן ואני כותבת באווירון. אנחנו טסים עדיין מעל אנגליה לעומת תעלת למנש, הכול פרוש כעל כף היד. מזג האוויר נפלא והמטוס כמעט ואינו נע. אני מרגישה טוב מאוד, ומסביבי יושבים קצינים גבוהים מסוגים שונים. אני האישה היחידה ונדמה לי שיצור כמוני עם "פלשתיין" על הכתפיים עדיין לא עבר בדרך הזו. בשדה התעופה חלקו לי כבוד של קפטן. וכל הסידורים מהירים ונפלאים.
משה [ברוור] ישן ומוצץ באותו זמן סוכרייה. מעולם לא חלמתי אפילו על נסיעה כזו והנה בבוקר בהיר אחד ואני במרומי האוויר מעל דובר עיר דוד קופרפילד של דיקנס שיש לי אליה מימים יחס נפשי.
מראה נהדר הם white cliffs of Dover נוצצים בשמש ומלוקקים על ידי גלי הים. אוניות נראות רק כנקודות שונות או כדגים על פני הים.
משה התעורר וכל הזמן צועק לתוך אוזניי ומפריע לי בכתיבה, חוץ מזה המטוס החל לנוע קצת ולכן אפסיק. אנו מתקרבים אל חופי צרפת. המראה ממש מקסים. קיבלנו חבילות מזון לדרך וכבר זללתי כמה סנדוויצ'ים. בכלל שמח כאן. אמנם חלק מן הקצינים שקוע ב-Times כאילו היה נוסע למשרד בבוקר ברכבת התחתית, אך יש גם המראים עניין בנסיעה ומתרגשים כמעט כמותי.
בעוד שעתיים בערך נרד בפרנקפורט, ומשם נתחיל במסע. אני מתוחה מאוד לקראת הישיבה במשפט גדולי הפושעים הנאציים. ודאי ארגיש טוב כשאעבור לפני גרינג עם סמל א"י. ועתה אנו כבר מעל בלגיה, בריסל, גם היא רק נקודה זעירה, כפרים וערים קטנות מפוזרים על פני השטח, והכול ירוק ורענן. אני כותבת בשדה התעופה בפרנקפורט. ראיתי סוף-סוף את הגרמנים הראשונים. הם נרתעים למראה הנערה הא"י ובפניהם הבעת התרפסות.
כאן שלטון האמריקאים והם הרבה יותר נחמדים ולבביים מאשר האנגלים, אין כלל הבדל בין קצין לחייל פשוט וכולם מדברים בידידות. ניגש אליי עיתונאי אמריקאי שאמר שראה לפני זמן-מה את אגרונסקי [גרשון אגרון, לימים עורך "ג'רוזלם פוסט" וראש העיר ירושלים] בזמן ביקורו בארץ. הוא ביקר במחנה הפליטים בעזה [?].
אנחנו מחכים למכונית שתובילנו העירה לארוחת-הצהריים. כל מיני גרמנים מנוולים מסתובבים סביבי ומתלחשים – "פלשתינה פלשתינה." יש לי רצון לבעוט בהם מתוך איזה רגש משונה שאולי הוא נקמה.
בערב אכתוב שנית. לע"ע שלום.
אלפי רשמים ואלפי חוויות. אני יושבת בקלוב של הצלב האדום בפרנקפורט. לאחר סיור די כללי בעיר. מה זה חורבן, אין אבן על אבן בעיר זו. לונדון באמת שלא נפגעה לעומת הבניינים הענקיים והמפוארים לשעבר שנידרדרו והפכו תלי-תילים, כאן בפרנקפורט. פומפי ודאי לא נראתה כך. והעיקר שאין מפנים את החורבות.
ביקרתי בבית-הכנסת הגדול. גם הוא קצת נפגע אך הכיפה הענקית נשארה בשלימותה. חרדה ושמחה תקפוני באווירת בית-הכנסת. אתם הרי יודעים את חולשתי זו לדת. כאן היו ראשוני הרוטשילדים בזמנם. ראינו את חדר הנישואים, הספרייה הריקה, ושומר בית-הכנסת שאיבד כאן את כל משפחתו בלילה אחד. נתתי לו תפח-זהב שנשאר לי מן האווירון.

נירנברג, 20.3.46
אמא ואבא יקרים
אכן, ודאי יקשה עליכם להאמין כי בתכם יושבת בבית-הדין הנירנברגי ובמרחק של 15 מטרים ממולה יושב גרינג.
אולם בית הדין מפואר מאוד, הקירות והתקרה עשויים עץ אלון, מסגרות הדלתות שיש ירוק ומעל לנאשם לוח עץ חלק שהיה ודאי מכוסה צלב-קרס ענקי, ותמונת הפיהרר מן "הימים הטובים".
גרינג לבוש מדי הצבא הגרמני. משני צדדיו M.R. אמריקאים ניצבים כפסלים. מצד ימין, לאורך הקיר, יושב חבר השופטים – 8 במספר: 2 צרפתים, 2 אמריקאים, 2 אנגלים ו-2 רוסים. מעל כל זוג שופטים מתנוסס דגל ארה"ב.
מצד שמאל יושבים שאר הנאשמים – הֶס, ריבנטרופ, שְפֶּאר שְרַיֶר ואחרים, כ-20 במספר. שיטת התרגום כאן מעניינת מאוד. בתיבה מיוחדת יושבים המתרגמים של 4 השפות, לכל אחד מן היושבים באולם זוג אזניות עם כפותר מכוון. אני יכולה לכוון לאחת מן השפות המובנות לי, ומכל העיתונאים שיושבים סביבי, כמעט כל אחד שומע שפה אחרת.
במרכז האולם יושבים עורכי הדין הגרמניים, כ-20 במספר.
התובע האמריקאי מסתמך על דוקומנטים גרמניים מתורגמים לאנגלית.

[ויקיפדיה: אשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ.
ראו גם את הסרטון הדוקומנטארי ביו-טיוב: The Nuremberg Trials (1945)]

בדיוק הגעתי ליום מעניין – חקירת גרינג בשאלת יחס המפלגה הנאצית ליהודים. אביא לכם דוגמאות אחדות משאלות הקטגור ותשובות הנאשם.

ש. מדוע בא שמד [השמדת] היהודים?
גרינג. רצינו לפתור את שאלת היהודים באופן רצוי אך הדבר לא עלה בידינו ולכן הכרחנו [הוכרחנו] להשמידם. לפתור את השאלה אחזנו במספר אמצעים – אווקואציה [פינוי], מלחמה בדת והוצאת היהודים מן החיים הגרמניים.
ש. לפי דוקומנט מאספה שהתקיימה ב-12.11.38 במשרד מיניסטריון התעופה הגרמני, ושנוכחו בו גבלס, מיניסטר הכספים, הכלכלה ואחרים. אמרת, הנאשם, כי המהומות ביהודים מזיקות לך מבחינה פוליטית ואתה רוצה למנוע אותן או לפחות לתת ליהודים אפשרות להבטיח את עצמם ורכושם בחברות ביטוח שונות.
ג. כן.
ש. למה, אם כן, לאחר זה נשרפו בלילה אחד כמאה בתי-כנסת יהודים בגרמניה, האם אין זה מאורגן, או יכול היה להיות מאורגן על ידי המפלגה?
ג. אינו עונה.
ש. באסיפה אחרת בינך ובין גבלס דיברתם על דבר סידור קרונות מיוחדים ליהודים בטראם. גבלס שאל שאלות שונות – אם יהיה כך ואם יהיה אחרת, ונתן לך דוגמא: אם בקרון יהודים למינכן ישבו רק שניים, וכל שאר הקרונות יהיו מלאים מהכול, הרי יישארו השניים ברווח כל עת הנסיעה בעוד שהגרמנים יידחקו בכל שאר הקרונות. ואתה ענית לגבלס – "לכך יש לי אפשרות להפֵר את החוק ולזרוק את השניים בלי כל סיבה." האם זה נכון?
ג. לא היתה לי כוונה אמיתית בדבר אלא גבלס הטרידני בשאלותיו ועניתי מה שעניתי, מתוך עצבנות.
ש. האם נכון שהקצבת חלקות מיוחדות בחורשות שרק בהן מותר ליהודים להסתובב, ואמרת שכדאי למצוא חלקות שיש בהן בעלי-חיים הדומים ליהודים וגם הם בעלי אף מעוקם וכך ייקל ליהודים להתאקלם בחלקה?
ג. כן, אמרתי רק בהלצה.

בכלל, גרינג – משתדל להצטדק שתמיד היה הסנגור של המפלגה בשאלת היהודים, ורק מתוך חוסר ברירה אחת עשה מה שעשה. ועל-פי-רוב היה עליו להיכנע לדעת הרוב.
וגו'. מספיק.
ייתכן שאחר-הצהריים אסע בג'יפ להילדברג [הידלברג?], אם אינני טועה אימא למדה שם?
שלום רב,
ראומתכם

ובנימין מיליקובסקי-נתניהו
Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו: 13 באפר׳
"אני אוהב את בני יאיר, ציוני אמיתי שדואג לעתיד המדינה. כמו כל אזרח, גם הוא זכאי לדעתו האישית, הגם שסגנון תגובתו לציוצו של הנשיא מקרון שקרא להקמת מדינה פלסטינית, אינו מקובל עלי.
הנשיא מקרון טועה קשות, כאשר הוא ממשיך לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית בלב ארצנו, שכל שאיפתה היא השמדת מדינת ישראל.
עד רגע זה אף גורם בחמאס או ברש״פ לא גינה את זוועות הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה, מה שמעיד על יחסם האמיתי למדינת היהודים.
לא נסכן את קיומנו בגלל אשליות מנותקות מהמציאות ולא נקבל הטפות מוסר להקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה של ישראל, ממי שמתנגד לתת עצמאות לקורסיקה, קלדוניה החדשה, גינאה הצרפתית וטריטוריות נוספות, שעצמאותן לא תסכן את צרפת בשום דרך."

(הקוראים הוסיפו הקשר שלדעתם אנשים ירצו להכיר)
גיניאה הצרפתית קיבלה עצמאות מצרפת ב-1958, והיום היא המדינה העצמאית גיניאה.
בשאר מחוזות צרפת מעבר לים התושבים הם אזרחים צרפתים מלאים בעלי זכות הצבעה לאספה הלאומית ולנשיאות ושווים לחלוטין לאזרחים בצרפת המטרופולינית, מה שאין כן בגדה המערבית.
https://x.com/naaman_c/status/1911733660165845306?t=3T2BV7AzE3B75T5CHsmv0A&s=03
אהבת בן יכולה לעוור אב. עצוב שראש הממשלה חוזר על השטויות הפיליסטיניות של בנו, וגורם לנו נזק בדעת הקהל הצרפתית.
למקרון יש להשיב תשובות לעניין ולא בדוגמאות פיליסטיניות. יש לשאול אותו אם צבא צרפת יסלק את החמאס מעזה? וישמור על בטחון ישראל? אם לא מי יעשה כן? יש להסביר לו שהחמאס מחויב לכיבוש צרפת עד פואטייה הנקודה הצפונית אליה הגיע הכיבוש הערבי, שטח הנחשב לאדמת ווקף קדושה, אותה אם ירצה יוכל לתת לערבים.
אלו התביעות שכדאי לתבוע ממקרון בהומור:
יש לתבוע ממקרון לשנות את שמו העברי עמנואל לאימם-אללה.
יש לתבוע ממנו להסיר מחזית הנוטרדאם את פסלי מלכי ישראל, ולהחליפם בפסלי החליפים הערבים.
יש לתבוע ממנו לסלק מתוכנית הלימודים את היצירה הראשונה בשפה הצרפתית "שנסון דה רולנד" המתארת את סילוק הכיבוש הערבי.
https://x.com/naaman_c/status/1911734425689223454?t=YfzJ6Pwl7-HESCuVcPJ0Eg&s=03

עצוב בבריטניה
המשטרה ביקשה מיהודים בבריטניה להישאר בבתיהם בזמן שצעדות פרו-פלסטיניות מתקיימות סמוך לבתי כנסת.
לאחר הדיווח אמר טד קרוז: “כאשר אומות גדולות מאבדות את דרכן."
https://rotter.net/forum/scoops1/895331.shtml

עצוב באמריקה
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
הנזק לביתו של מושל פנסילבניה היהודי, ג'וש שפירו הוא עצום, לאחר ההצתה, כולל הנזק הפסיכולוגי. הוא ובני משפחתו שהו בבית בזמן השריפה, וניצלו בקושי על ידי המשטרה. המצית התכוון לרצוח את היהודי ומשפחתו, כולל להרוג אותו עם פטיש.
יהודים, מה יש לכם עוד בארה"ב? עוד לא הבנתם שזה נגמר? לחיות בפחד מוות מכל אדם שעובר ליד ביתכם? לפחד שיגלו שאתם יהודים? כל נותן שירות יכול לרצוח אתכם? הביטו טוב – זה בית השרד שאותו שפירו קיבל, וכך אירע. לכם עלול לקרות גרוע יותר. מי ישמור עליכם?
(גיא בכור: "למה אתם לא בארץ היהודים, ישראל?")
https://t.me/MyGPLANET/28232?single

ביעור חמץ
כשהיינו ילדים קטנים היינו נהנים להביא ברשעות פרוסות לחם לזקנים שישבו ואכלו בחדר האוכל בבית הכנסת של הקיבוץ, בו אכלו תמיד כשר, קל וחומר בפסח.
(בגבת אכלו מצות בערב הסדר בלבד, אבל ביום יום בלי פיקוח, ובלי אידיאולוגיה, הקפידו בעצם על כשרות. מעולם לא בשר חזיר, ומעולם לא בשר וחלב ביחד).
נזכרתי בזה לאחרונה כשראיתי בטלוויזיה פרוטסטנטים ילדותיים אינפנטילים שמשליכים פיתות אל מעבר לחומת מחנה הקריה. איך זריקת חמץ על בסיס צה"ל בקריה וביזוי חג הפסח אמור להחזיר את החטופים? השאלה מופנית לכל המצולמים כולל עינב צנגאוקר.
https://x.com/BaruchLiran/status/1911148816600088867?t=LkyxVyt13M2vuyRkGPTsXQ&s=03
https://x.com/BaruchLiran/status/1911318345426542910?t=w1gBreRFcuD90ph0fqip8A&s=03
והנה קבוצת פרוטסטנטים צועדים בשקט בשקט לעבר ביתה של עידית סילמן ומשליכים לעברו פיתות.
https://x.com/YakiAdamker/status/1911695621527871996?t=l0-EeMMSZlhkOxqlGdgHQQ&s=03
אם היו זורקים פיתות לעבר מוסלמים ברמדאן הם היו ודאי הופכים שמיים וארץ כי הם הרי דמוקרטיים, ליברליים, ופעילי זכויות אדם ובעד שוויון.
ומי מפרגן להם? אלעזר שטרן המתנאה כדתי:
שטרן: "לסילמן פיתות בפסח לא מזיזות. סילמן היא הדבר הכי רחוק מלכבד יהדות.
היא זאת שניצלה את מצוות חמץ רק כדי לקבל שוחד ולהפוך לשרה בממשלת החורבן.
אין לי ספק שלסילמן מגיע שישימו בתוך ביתה ערימות של פיתות כדי להזכיר לה לדיראון עולם את מעשה הנבלה שעשתה בשימוש בחמץ וביהדות.
מעל כל זאת אין לי ספק שפיזור פיתות ברחובה של עיר בחג הפסח הוא דבר מיותר, לא מוסיף דבר, מלבד צבע מוטעה למאבק לשחרור החטופים, כמאבק בין תומכי מסורת למתנגדיה.
סילמן רואה פיתות מול ביתה ושמחה. שכניה עצובים וכך גם אני."
https://rotter.net/forum/scoops1/895308.shtml
מענין אם אלעזר שטרן היה נוקט באותו הגיון וזורק פיתות לעבר מנצור עבאס ברמדאן, "כי מגיע לו" על תמיכתו בחמאס.
מעבר לאקט האינפנטילי והבזוי האם הפרוטסטנטים המפגינים סבורים שזה יביא להם תוספת קולות מהימין המסורתי? הפוך גוטה הפוך!

הדרישות של החמאס אותן דורשים הטייסים לקבל:
חמאס לא מוכן לדון בפירוק נשקו, דורש להישאר הגורם הצבאי היחיד ברצועה לאחר המלחמה. לא מוכן לדון על יציאה של מחבל אחד מהרצועה.
חמאס דורש נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, כפי שהיה לפני המלחמה, שום רצועת ביטחון, אפילו לא מטר אחד.
חמאס אינו מוכן לשום מעורבות צבאית של גורמים ערביים או זרים, בוודאי לא רשות רמאללה.
חמאס דורש תפקיד פוליטי "משמעותי" ברצועה, ואינו מוכן "להידחק לשוליים."
חמאס דורש ערבות שישראל לא תשוב ותתקוף אותו בשום מקרה ובשום תנאי. כלומר חסינות מלאה למחבליו, שיישבו מחדש על הגדרות, 40,000 מחבלים, שיוכלו לפלוש מתי שירצו.
חמאס דורש שהוא, והוא בלבד, יקבל את המיליארדים לשיקום רצועת עזה (טוב, פה היתה התפשרות שלו: יחד עם אונר"א). על רשות רמאללה אין בכלל מה לדבר.
תמורת התחייבות כתובה של ישראל לכל אלה, כולל ערבויות בינלאומיות "חזקות", חמאס מוכן לשחרר 9 חטופים, כולל עידן אלכסנדר, אך לא יסכים לשחרור 11, כי הוא רוצה לשמור את החטופים לשנים הבאות, כערבון להצלחת השיקום ושלטונו.
(גיא בכור)
https://t.me/MyGPLANET/28254
ועכשיו צריך נתניהו להחליט אם הוא מקבל את דרישות החמאס והטייסים. החלטה קשה. האם להפר את המחויבות להחזיר את כל 21 החטופים, או את המחויבות לביטחון תושבי ישראל. או לשקול אופציה אחרת. בכל מקרה נתניהו יותקף על כל החלטה.

חץ מקשת
החץ המורעל היחיד שאהבתי ממכונת הרעל של המנוחה חיה שניידר-סילבי קשת, היה "יהיר לפיד". זה באמת חץ קולע.

מי מבייש את מי?
פרופסור גד יאיר (מישהו יודע את שמו המקורי?) המתנאה כסוציולוג ואנתרופולוג תמך כיו"ר ועדת הפרס, במתן פרס ישראל לאווה אילוז, והתנגד לפסילתה. ואלו נימוקיו:
"זיכוי יכול להיהפך לכתם מוסרי. הבנתי זאת בשיחה עם השופט והסופר הגרמני ברנהרד שלינק ("נער קריאה"). חקרנו אז את דמות המופת בגרמניה ובישראל. הופתעתי כי בספרו כתב שההרשעות של המתנקשים בהיטלר, העריקים ומתנגדי המשטר הנאצי נותרו על כנן. לא הבנתי מדוע כתם ההרשעה לא נמחק. טסתי לברלין לפגוש אותו. ישבנו בסמוך לבונקר של היטלר. הכיצד לא זיכיתם אותם בדיעבד? שאלתי. מי שם אותי? השיב השופט, "ייתכן שהרשעתם היא אות כבוד למתנגדי המשטר. זיכויים בדיעבד עשוי לבייש אותם."
השבוע התברר, שגם פרס ישראל עשוי לבייש את הזוכים בו. גרם לכך שר החינוך, יואב קיש, בהפיכתו את הפרס מפרס בגין מצוינות מדעית, לפרס הניתן בתמורה לנאמנות פוליטית. כתוצאה מכך, מעתה יהיו כל הזוכים בפרס חשודים כמי שעברו מבחן נאמנות. בנסיבות כאלו הפרס עלול לבייש את הזוכים בו, להחשידם בכך שהיו מצוינים מהם והם נבחרו כי היו נאמנים מן המצוינים.
(גד יאיר, "כיו"ר ועדת הפרס, הבנתי מקיש: פרס ישראל הוא על נאמנות", "אל-ארצ'", 10.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-10/ty-article-opinion/.premium/00000196-1a5e-d93f-a7f7-5e7fa2d60000
ראשית, מוזרה ההשוואה שעושה פרופסור יאיר בין הקושרים נגד היטלר, ואווה אילוז. על מה בכלל היה לזכות את הקושרים נגד היטלר? כולם היו נאצים פעילים שהשתתפו בפשעי המלחמה של הנאצים.
בניגוד לדברי יאיר, פרס ישראל אינו כפרס נובל שהוא פרס על הצטיינות במדע בלבד. פרס ישראל הוא תודת המדינה המייצגת את האומה על הצטיינות במדע. בלי להתייחס למקרה הנדון של אווה אילוז אם היא בכלל מצטיינת במדע (בפוליטיקה בוודאי), אדם לא יכול לקבל את תודת המדינה אם הוא רואה אותה כפושעת, ופונה להאג לחקור אותה ולאסור את חייליה. כאן נשאלת השאלה. אם המדינה מביישת את אווה אילוז, כדברי גד יאיר, או אווה אילוז היא שמביישת את המדינה.

בהמשך למאמרו המצוין של פרופסור אודי מנור על אווה אילוז ("חדשות בן עזר 2046), אני מפרסם כאן בשנית מה שכתבתי ב-2014 אבל פורסם רק כצרופה חיצונית: (כל המובאות בקישור):
הכעס המרוקני, הגזענות, ההתבכיינות וההתקרבנות
של פרופסור אוה אילוז
אדוארד סעיד הערבי-נוצרי האנטישמי, טען בספרו הנודע אוריינטליזם: "אלמלא אותם אימפריאליסטים מרושעים, גזענים וציונים, יכול היה העולם הערבי לחזור לגדולתו כבעבר." לפי סעיד המזרח הוא קורבן של תרבות המערב, בטענה זו חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך. מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו. לדבריהם, מציאות של שנאה והפליה כלפי זרים, מיעוטים ונשים קיימת במזרח התיכון, והחוקרים המערבים אינם בודים אותה מליבם. למותר לציין כי סעיד עצמו בחר כנוצרי להגר לארה"ב בעלת התרבות המערבית.
"סיפור משונה" מגדירה הסוציולוגית אווה אילוז, ילידת מרוקו 1961 את הרומן הגדול "מיכאל קולאהס, קורותיו של סוחר סוסים כמורד במלכות", מאת היינריך פון קלייסט. ברומן המרתק והמורכב שנכתב בשנת 1811, מסופר על סוחר סוסים שחי בגרמניה במאה ה-16 בזמנו של לותר, שפוגעים לו בסוסיו והוא תובע פיצוי על כך. כשלא ניתן לו הפיצוי הוא יוצא למסע למען הצדק, מסע שמביא אסון וחורבן על רבים וגובה חיי אדם ובסופו של דבר הוא בא על עונשו כאשר נגזר לו דין מוות. לפני מותו מבשרים לו כי מסעו לצדק הצליח והפוגע בסוסיו נענש, והוא מת בשלווה.
בניתוחה כותבת אוה אילוז: "כעס הוא אותו רגש בלתי נשלט שמתעורר בנו כשמישהו עושה משהו לא הוגן --- כעס הוא התגובה שלנו כשנראה לנו שהצו המוסרי הופר ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת. --- כעס פועל בניגוד להיגיון. --- כעס גורם לנו להיות פחות אנושיים. כעס מביא אותנו לגבולותיה המסתוריים של המוסריות, למה שעשוי להפוך אותנו לפחות אנושיים." --- "כעס לא שוכך עם הזמן, למעשה הוא מתגבר, כאילו יש לו מנגנון פנימי להגברת עוצמתו." --- "הכעס מעלה, אם כך, שאלה מטרידה בנוגע למוסר: מתי עלינו להפסיק להגן על חוש הצדק שלנו?"
ועל מי כועסת אוה אילוז? אוה אילוז כועסת מאוד על האשכנזים. האשכנזים היא טוענת מנקים את מצפונם ומתנערים מאחריותם להדרתם של המזרחיים. (אוה אילוז, "אשכנזים במדינה מזרחית,  על המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם ולהתנער מאחריות להדרתם של המזרחים").
נעזוב לרגע את המינוח "מזרחיים", יהודי מרוקו אינם "מזרחיים" אלא "מערביים". מרוקו נמצאת אלפי קילומטר מערבה מרוסיה למשל. עד גילוי אמריקה יהדות מרוקו היתה המערבית ביותר וכונתה "עדת המוגרבים" "מגרב" – מערב בערבית. "עדת המערביים". נכון הגישה האירופוצנטרית הצרפתית שם קיבלה אילוז את השכלתה – מתייחסת לערבים כ"אוריינט" – מזרח, אבל רצוי להשתמש במונחים מדויקים: יהודי אירופה – אשכנזים, לעומת יהודי ערב והאיסלם (או מרוקאים), ונעבור לעצם הטפת המוסר, לא ברור דיו אל מי פונה אוה אילוז? אל מי היא מפנה את כעסה? מיהו בדיוק החוטא שניקה את מצפונו? האם כוונתה אל הדור הקודם, דור החלוצים האשכנזים שיישב את הארץ והקים את המדינה? האם כוונתה לפליטי השואה שהגיעו לפני הקמת המדינה ואחריה? האם לצאצאיהם? או למיליון אשכנזים רוסים שהגיעו לאחר קליטת המרוקאים?
אוה אילוז אינה מפרטת אלא מכלילה. אצלה אין אשמה אישית אלא קיבוצית. אין אינידיווידום, יש רק האשמה קולקטיבית.
גזענות היא השקפה שאינה מכירה בפרטים אלא בכלל בלבד. אין מדובר על פשעי יחידים אלא על פשע הכלל שמעצם מהותו רובץ עליו החטא הקדמון של מהותו. במקרה דנן דין "האשכנזים" כדין "היהודים" החטא הוא מהות שאינה ניתנת לשינוי.
אליבא דאילוז אין בנמצא מורה, או מורה, רופא או רופאה, אח או אחות, עובד סוציאלי או עובדת סוציאלית שטיפלו באהבה ובמסירות בהמוני העולים מארצות ערב ובילדיהם שבחלקם הגדול היו חסרי השכלה ואנאלפביתים. כולם פושעים כ"אשכנזים" מעצם מהותם החוטאת.
אוה אילוז מעלה במאמרה היפותזה היסטורית לפיה היהודים-הערבים ממרוקו, יישבו את הארץ והקימו את המדינה, והנה מגיעים האשכנזים והם קולטים אותם. אותם יהודים אירופים שזה מקרוב באו נשלחים ליישובים מרוחקים כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-ערבי. אבל האשכנזים לא מצליחים בלימודים ושישים שנה אחר כך הם מקימים מפלגה עצמאית כי הם הודרו מעמדות מנהיגות, לא מתוך תוכנית מסודרת או כוונה מפורשת, אלא רק כתוצאה מתחושת העליונות התרבותית של היהודים-הערבים כלפיהם, ודרך מדיניות חלוקת המשאבים התרבותיים והחומריים.
מה לעשות המציאות היתה שונה. היהודים האשכנזים הגיעו דווקא מרצונם כחלוצים לארץ. לא הביאו אותם, הם לא נשלחו, אלא הלכו ליישובים מרוחקים מרצונם כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-אשכנזי. אדרבא, תסביר לנו הסוציולוגית בעלת השם העולמי, כיצד קרה שהמרוקאים לא עלו כחלוצים לארץ השוממה, לא יישבו את אדמותיה, לא נלחמו על עצמאותה ולא קלטו את יהודי אירופה פליטי השואה?
אני מכיר יהודי ניצול שואה שהשתתף במלחמת השחרור, שאמר לי פעם שהוא לא יסלח למרוקאים על כך שלא רק שהם לא ישבו את הארץ ולחמו על עצמאותה וקלטו את פליטי השואה, אלא הוא היה צריך לקלוט אותם, ולבסוף הם מכנים אותו "אשכנאצי!"
פרופסור סמי סמוחה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה הגדיר את הבעייה בחברה הישראלית כך: (במבטא עיראקי כבד) "הרומנים הם התחתית של התחתית של האישְׁכְּנָזִים, אבל יש להם כ-3 אחוז אנאלפביתים, לעומת 41 אחוז אנאלפביתים לעיראקים, שהם העדה המשכילה ביותר מארצות ערב."
"אשמת האשכנזים" – אוה אילוז אינה מכירה בקשיים אובייקטיבים ובאחריות אישית. האשם בקשיי הקליטה והקידום של המרוקאים לדידה הוא באשכנזים בלבד. ודוק: לא באשכנזי כזה או אחר אלא בקולקטיב האשכנזי כולו.
המרוקאים בצרפת לא העלו על הדעת לכעוס על התרבות המערבית-אשכנזית (צרפתית-אירופאית) הם אימצו אותה בכל מאודם תוך טמיעתם בחברה הצרפתית ונטישת התרבות הערבית-מוסלמית. בצרפת הם לקחו אחריות על עצמם ללא התקרבנות בכיינית.
אוה אילוז כאילו מאשרת את הסטריאוטיפ הרווח אצל רבים, שמרוקאי, אפילו מגיע לדרגה הגבוהה ביותר – נשאר תמיד עם רגשי נחיתות ותחושה שהוא מקופח. תמיד התבכיינות והתקרבנות. שנים רבות כל כך לאחר עליית יהודי מרוקו, ועם התגברות הנישואים המעורבים בין העדות – הגיע הזמן להפסיק עם הנראטיב ההרסני המציג את כל היהודים-ערבים כעדר של כבשים פסיביות, כקורבנות בנוסח Agnus dei – "שה אלוהים". מספיק עם התיאור: "הביאו אותנו, נתנו לנו, התנהגו אלינו, עשו לנו," וכדומה. הגיע הזמן לנאראטיב חדש אקטיבי: "באתי, עשיתי, הצלחתי." 
לאחר מאמר ההשתלחות הגזענית האנטי-אשכנזית שלה – "אשכנזים במדינה מזרחית", בו האשימה את כלל האשכנזים בחטא הקדמון של היחס ליהודים הערבים. פירסמה אילוז מאמר פלסתר אנטי-ציוני אנטישמי – "אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית?"
כשם שלדידה של אילוז, העולה ממרוקו, אין בנמצא פרט אשכנזי, מורה, רופא, או אחות, שטיפלו בחום וברצון במרוקאים, אלא יש רק קולקטיב אשכנזי, הנושא בחטא קדמון, כך לדידה החברה הישראלית, הינה קולקטיב ללא פרטים. פרופ' אילוז: "בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת."
לדידה של אילוז כל קולקטיב הפוליטיקאים הישראלי מעצם קיומו הוא כבר "חסר מצפון מוסרי." האם סבורה הפרופסור לסוציולוגיה, שגם גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון), ודב חנין, הם חסרי מצפון מוסרי, או שהיא איננה מכלילה אותם בין הפוליטיקאים הישראלים?
אווה אילוז מציגה את פרשת דרייפוס כאירוע ש"באמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית." והיא מסכמת את מאמרה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה."
פרופ' אילוז צודקת. קשה לדמיין מאורע הדומה לפרשת דרייפוס בישראל, בעיקר מפני שקשה לדמיין בישראל קיום של "פטריוט ערבי" שבדומה לדרייפוס, רואה עצמו פטריוט ישראלי, ולוחם למען ישראל.
דווקא אם נלך לפי שיטתה של פרופ' אילוז, עליה להגיע למסקנה שהחברה הישראלית מוסרית הרבה מזו הצרפתית. בניגוד לצרפת, שם לחמו למען חשיפת האמת, שדרייפוס הוא אכן פטריוט צרפתי, בישראל היו מן הסתם רבים שהיו לוחמים למען "דרייפוס שהוא פטריוט ערבי בוגד," בניגוד לחברה הצרפתית, בחברה הישראלית ישנם רבים המזדהים עם האוייב ותומכים בו. אמיל זולא לא היה מעלה על דעתו לפעול למען בוגד. בישראל, רבים היו פועלים למענו, כי רק בישראל קיימת התופעה של "אהבת האוייב".
קשה לדמיין גם פרשת דרייפוס ישראלית מסיבה נוספת שפרופ' אילוז מתעלמת ממנה לחלוטין. בצרפת של פרשת דרייפוס, לא היה יהודי אחד שדגל בחיסול המדינה הצרפתית ובהשמדת הצרפתים, לעומת זאת, בישראל של ימינו, למרבה הצער, טרם נמצא ערבי-מוסלמי (כולל העילית התרבותית) שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות, ולא מופת מוסרי.
צודקת פרופ' אילוז בקביעתה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה." הציונות תשלים את משימתה כאשר יהיה ערבי-מוסלמי שבדומה לדרייפוס יהיה מוכן להקריב את חייו למען מדינת היהודים, ויזכה לתמיכת ערביי ישראל, וכאשר לא יהיו יותר ערבים-מוסלמים שיזדהו עם דברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
כאשר מציגה אווה אילוז את פרשת דרייפוס כאירוע "שבאמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית," כדאי לזכור, כי בניגוד להצגתה של פרופ' אילוז את החברה הצרפתית כבעלת עקרונות אוניברסאליים של צדק, וכמופת מוסרי, זמן לא רב לאחר פרשת דרייפוס, התדרדרה החברה הצרפתית למשטר וישי. משטרת וישי פעלה מיוזמתה היא, לתפיסת היהודים בצרפת, ושליחתם להשמדה.
עקרונות המוסר של "הצדק הצרפתי" התבטאו בכך שנכדתו של דרייפוס, מדלין לוי, נעצרה ונשלחה ב-3 בנובמבר 1943 למחנה דרנסי, ומשם נשלחה לאושוויץ.
אווה אילוז עוברת משנאת אשכנזים לשנאת ישראל והיהדות: "כך הפכה ישראל ממקום מפלט לנרדפים למדינה מתבדלת, כוחנית, וגזענית". (לשיא של גזענות אנטישמית הגיעה אילוז כאשר היא טופלת עלילת דם נגד ישראל לפיה ישראל משעבדת לעבדות את הערבים-הפלשתינאים, והמלחמה נגד ישראל כמוה כמלחמה נגד העבדות).
אילוז ילידת מרוקו, שגדלה בצרפת ולמדה בארה"ב, מספרת על עצמה שעד שהגיעה לישראל היתה "דתייה אורתודוכסית", ועם בואה לישראל לדבריה, היא חדלה להיות "דתיה אורתודוכסית" מפני ש"היהדות היתה מכל עברַי" – בקפטריה באוניברסיטה היה רק אוכל כשר, בסופרמרקט אוכל כשר, אסור לנסוע ביום כיפור, "ישראל החזירה אותי לדתיות בכפיית המדינה, דתיות שדחו הוריַי, כיהודים, כשהיגרו ממרוקו לצרפת."
השוואה מוזרה. שהרי במרוקו המוסלמית-גזענית דחו את הוריה כיהודים, והיא חיה במדינת היהודים כיהודייה "דתייה אורתודוכסית" מבחירה ולא מכפיה. האם המדינה מונעת ממנה לקנות חזיר בסופרמקט "טיב טעם", או לנסוע ביום כיפור?
צרפת, שם גדלה, מספרת אילוז בנוסטלגיה, היתה מדינה חילונית "שבה האזרחים מוגדרים על פי מהות אוניברסאלית משותפת, מעבר לזהות דתית או אתנית." שם ראתה אילוז את "היהודים כאחים." לא עוד בארץ. תפיסה מוזרה לאור העובדה שאחוז המוסלמים בצרפת דומה לאחוז המוסלמים במדינת היהודים. ודווקא במודל הצרפתי של "מדינת כל אזרחיה" הזכויות שמקבל המיעוט המוסלמי קטנות יותר מאשר מקבל מיעוט זה במדינת היהודים, הגזענית לדברי אילוז.
מעניין מה היתה אומרת אילוז לו היו אוסרים בישראל על קיום של בתי ספר בערבית, וקיום של מפלגות ערביות לאומניות, ואיסור לבישת חיג'אב ע"פ הדוגמה הצרפתית. ודוק: מדובר שם על חוק מדינה, לא על גזענות פרטית.
בארבעה בנובמבר 95', (רצח רבין) מספרת אילוז, היא חוותה "התגלות" ( התגלות חילונית) היא הבינה שבצרפת ובארצות הברית, שהבטיחו אזרחות שווה למיעוטים דתיים כמו היהודים,  "היתה הדתיות שלי דרך לממש ערכים של חירות ואינדיבידואליות" ו"בגלל שהתפיסה האוניברסליסטית של המדינה, שהיתה עבורי מובנת מאליה, לא עמדה בבסיס המוסר הקולקטיבי של ישראל, לא יכולתי להסכים למסגרת של "ליהודים בלבד."  
"ברגע אחד הפסקתי להיות דתייה. מה שהיה עבורי חוויה עזה ורבת משמעות במשך עשרות שנים, התרוקן באחת. משום שהיתה מחוברת בעבותות שכאלה לאינטרסים של המדינה, איבדה היהדות את קדושתה."  
הרליגיוזיות המשונה של "הוגת הדעות" אווה אילוז –
אווה אילוז מעידה על עצמה שבמרוקו מולדתה, בצרפת, ובארה"ב, היא היתה "דתייה אורתודוכסית", ורק בואה לישראל גרם לה לאבד את האמונה באלוהים. דומני שזו תפיסה מוזרה מאד מבחינה הגותית. אם האמונה באל של אילוז תלויה במשטר הפוליטי של ישראל, מה בכלל משמעותה? הרי אמונה באל אמורה להיות אמונה שאינה תלויה בדבר. ודוק: ניתן להאמין באלוהים ולהיות ציוני קיצוני, וניתן להאמין באלוהים ולהיות אנטי-ציוני קיצוני כדוגמת נטורי קרתא המייחלים, כאווה אילוז – לביטול המדינה היהודית. מסתבר שאמונתה של אילוז באלוהים לא היתה רצינית, בדיוק כהגותה.
אילוז מבקרת את ישראל בשעה שהיא אומרת ש"ייעודה העיקרי של ישראל היא כמדינה שצריכה 'לשמר' את היהדות, הנתפסת כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית." "יהדיותה של המדינה הישראלית בלתי קבילה" וככזו היא מביאה שנאה לישראל, ובשל כך גם היהדות משגשגת מחוצה לה.
ובכן, בניגוד לדבריה של אילוז, היהדות משגשגת רק בישראל. בשאר העולם היא הולכת ודועכת. כך בצרפת, וגם בארה"ב שם לאט לאט נעלמים היהודים, והנה עוד פלא, דווקא הערבים משגשגים בארץ מעל ומעבר לכל מקום אחר בעולם, ומיליוני מוסלמים מתאווים לקבל את אזרחות המדינה היהודית הגזענית".
אילוז ממשיכה וקובעת את הקביעה התמוהה הבאה: "ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות."
מה כוונתה של אילוז בכך שהיהדות תיהפך לבת השוואה ל"ציביליזציה מוסלמית"? האם היא ממליצה לישראל להכריז "דין משה בסיף" ולהפיץ את דתה ותרבותה ע"י כיבוש שטחים ועמים?
לא בכדי נמלטה אילוז ממרוקו, מדינה עם משטר פרימיטיבי של מונרכיה אבסולוטית עם מדיניות גזענית כלפי לא מוסלמים. "אללה, המולדת, המלך."  לא בכדי נמלטה אילוז מצרפת "מדינת כל אזרחיה", שיהודים אינם יכולים עוד לחיות בה בחופש ובראש גלוי. כל זאת בגלל הציביליזציה המוסלמית.
חיסול מתוך אהבה – אוה אילוז מסיימת את מאמרה בתובנה הבאה: "אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסאלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת."
כלומר לדידה של אילוז על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה אוניברסאלית (קרי, ערבית-מוסלמית). זו "הדרך הטובה לאהוב את היהודים." כזכור גם האינקביזיציה טענה שהיא פועלת מתוך "אהבה".
(מתוך "שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות". עם מובאות ("חדשות בן עזר", צרופה לגיליון 918 – 17.2.2014).
chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://benyehuda.org/lexicon/hbe/00918001.pdf

פגישה עם נתן ביסטריצקי לפני 97 שנה
לא הכרתי את נתן ביסטריצקי ולא קראתי את ספרו, אבל כשקראתי את כתבתו של אהוד בן עזר על "הפגישה עם נתן ביסטריצקי לפני 54 שנה" ("חדשות בן עזר", 2046) נזכרתי שכבר נתקלתי בשם. אמי ז"ל הזכירה אותו ביומנה כאשר למדה כנערה ב"תרבות בוילנה":
1928 X / 16
השעה השתים עשרה. בבית שוררת דממה עמוקה. עייפתי מקרוא את הספר "ימים ולילות" והנני יושבת אצל התנור החם בעיניים סגורות. מחשבות וחלומות שונים עוטפים אותי, פעם בצעיף בהיר משוזר קרני אור, ופעם בצעיף כהה מרוקם צללי לילה... הנני חושבת על הספר שקראתי... רושם משונה עשה עליי הספר, לא הבנתי אותו יפה. ביסטריצקי כאילו מגלה בו את המיסתורין הכי קלים של נשמתו, ולפתע הוא לוקח ומכסה את כל מה שגילה בצעיף עבה ושחור. חום נעים עובר בכל גופי, לוטף אותי, ליבי מתמלא רטט געגועים... געגועים לאיזה דבר עצום, גדול, דבר המעודד את הנשמה ומעלה אותה. כמה הייתי רוצה באותו רגע שלֵיזֶר יישב על ידי, כאן אצל התנור. ואני בתוך הדממה, בהחזיקי בידו אספר לו מכל המתרחש בעמקי נשמתי, מהמכשולים השונים השוטפים בליבי, מרטט הגעגועים, והכאב החרישי המשתמע לאט בלב. אבל הלא גם הוא לא יבין אותי... הלא שאל בקוראו את יומני: "אינני מבין מדוע את סובלת, הלא כל זה איננו נוגע לך." איננו נוגע לי! מדוע זה הוא איננו יכול להבין את ההתלבטויות הקלות של הנפש המתרגשת. מדוע איננו יכול להבין שלפעמים והנה יופיע הכאב האילם הלוחץ בצבת את הלב. האם איננו מרגיש מעולם את רגש הגעגועים הדק ללב רֵע נאמן? כמה חפצתי לדבר איתו עכשיו, אם הוא באמת אוהב אותי כפי שאמר, היה מוכרח להבין אותי... לו ישב עכשיו כאן, כמו שישבה אתמול על ידי, הינדה, ואנחנו דיברנו על רגשותינו והשקפותינו, אני בעיניים עצומות האזנתי את קולה המונוטוני, וכמה חפצתי להרגיש אז אותו במסיבתי.
כל היום אני קוראת ספרים, ובכל זאת יש לי רושם שאני מבטלת את זמני. רק בפעם הראשונה שנפשי הייתה צמאה מאוד, הרגשתי עונג פנימי בקוראי אותם. אבל כשרוויתי צמאון נפשי, אז משתוקקת אני לעבודה יותר גדולה. עבודה שתשביע את נפשי הרעבה, שתשכיח ממני באותו רגע את הווייתי, את היש שבקירבי. יפה אמרה חברה אחת: הנוער שלנו בהווה, בחיצוניותו הוא שוקד מאוד, מפני שניתן לו חופש, ואינו צריך לקרוע כבלים המשמיעים קול שקשוק, אבל בפנימיותו הוא לוחם מלחמה פנימית דלוחה מאוד שאיננה מביאה שום פירות. ולכן זה עוד יותר מאפיל את נשמתו, המלאה ספקות.
1928 XII / 12
טרם בואי לוילנה חשבתי, שהנני יודעת דבר מה. המורים, גם אנשי העיר, היו מהללים את כשרונותיי, וליבי לב הילד, חשב שאמת הדבר. באתי לוילנה. התחלתי ללמוד, להעמיק את ידיעותיי. קראתי הרבה, ואז נוכחתי לדעת שאינני יודעת עוד שום דבר, ואין לי שום כשרונות. ההכרה הזאת השליכה עלי ענן יאוש, והאפילה את אמונתי בכוחות עצמי. אדם ההולך אפילו במדבר שממה, רעב, צמא ויגע, אז אם רק יאמין באמונה שלמה שסוף כל סוף יגיע לאיזה מעיין חי, יגבר על כל המכשולים, אבל אותו האיש, אם לא יקווה לפגוש על דרכו יותר מחול לוהט, אף עד חצי דרכו לא יגיע.
נדמה לי לפעמים, שליבי מלא מיתרים המחכים רק למנגן טוב, וישמיע קולות יפים. על מיתרי ליבי הניחה נא אתה את ידך, אלוהים. איזה דבר חסר לי תמיד, לאיזה דבר אני מתגעגעת תמיד. חלקי בתוך הנשמות הכהות, שהשליך אלוהים על הארץ.
מעט מאוד ישנן נשמות בהירות ואחת מהן, אומרים, הוא נתן ביסטריצקי. הסופר, לא כבר בא מא"י, והיום הוא הירצה. מאוד השתוקקתי לראות את פניו ולשמוע את קולו. יחד עם שתי חברות, מלכה והינדה הלכנו לשמוע את הרצאתו. אבל בשום אופן לא השגנו כרטיסים זולים. העם היה רב מאוד, ומחיר הכרטיס הכי נמוך היה זהוב ועשרים פרוטה. מה לעשות? אין לי כאן כסף יותר. וכל נשמתי בוערת בחשק גדול לראות את האיש המלא חיים, את הנשמה הבהירה. והנה עבר על פנינו. הנהו כמו שתארתי אותו. אותם התלתלים השחורים, אותן העיניים השחורות המזרות זיקי אש חיים. האם הוא הנהו מחבר הספר "יומם ולילה"? בשום אופן לא יכולנו להשיג כרסיסים יותר זולים. באחרונה אחר רב עמל, חברה אחת השיגה שני כרטיסים זולים, אבל אנחנו הלא שלשתנו, ולהיכנס יכולנו רק יחד, או בכלל לא. חפצנו כבר למכור את הכרטיסים האלה. שגירו את יצרנו, והנה נוכחנו לדעת, שהכרטיסים אינם טובים, והכסף הלך לאיבוד. מרוגזות ועצבניות שבנו הביתה. אני לא התעצלתי כל כך רחוק ללכת, ביטלתי כארבע שעות, ולבסוף איש-הצבא מצווה לאלו, שאין להם כרטיסים לצאת. התנחמתי רק בתקוה, שעוד אספיק לשמוע את הרצאותיו במשך העת. שיהיה כן.
1928 XII / 20
באחרונה זכיתי לשמוע את הרצאת ביסטריצקי. בראשונה חשבתי, שגם הפעם תאוותי לא תימלא, כי השעה הרביעית, שאז היה צריך להרצות, כבר עברה, והוא עוד איננו. רק בעת שרוב הנאספים גמרו כבר ללכת הביתה, בהחליטם פה אחד, שבודאי לא יבוא, הופיע העברי מארץ העברים. דממה עמוקה שררה באולם, בדבר ביסטריצקי את דבריו. האם כישוף בקולו? כל אחד עמד מבלי הניד עפעף. כל אחד הרגיש שדברים כאלו מכוונים אל ליבו במזיד. בכדי לעורר שם רגשות נרדמים, וצלילים שלא נולדו עוד. כל אחד ראה בו לא רק משורר וסופר עברי, אלא גם עברי מארץ העברים, הנושא בליבו חום, אהבת מולדת. בהביטי עליו, ובשמעי את קולו הנעים, ראיתי לא רק את תלתליו המתנועעים אנה ואנה, את עיניו המפיקות מרץ כביר, ומזרות לעתים קרובות זיקים, אלא לפני עיני רוחי השתרעה ארץ שלמה, אדמת מולדת. ראיתי את הירדן הרוחץ גלים בשפעת קרני השמש, ראיתי את ים הכנרת הזועף בחמת, בנשוב עליו רוח גדולה, ראיתי את הר החרמון מכוסה השלג, ראיתי מישורים מצמיחי עצים נהדרים, ופרחים, ומתוך קולו שמעתי שירת חלוצים חופשית, שירה המרחבת את הלב, וממלאת אותו גאווה ובאושר, פעם לראות את ערש הדמיונות והשאיפות! לעוף שמה על כנפי נשר, ולהתאבק בעפר הארץ, שהנשמה אִוְתָה שם לנוע! אבל מה רחוקה המציאות –מהחלומות...
(ברכה לוין יומן)
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990035742960205171/NLI
מסתבר שספרו של ביסטריצקי השפיע על הנוער העברי בגולה באותה עת, והוא במסעותיו השפיע על החינוך הציוני (וגם התפרנס ממנו).

מדהים איך החמאס עבד (ועובד) על ישראל
אבי יששכרוב מסביר: "ניסינו לדבר עם כולם. הגענו גם לחמאס. לבכירי הבכירים של החמאס, והם אמרו לנו דברים מאד פשוטים, אמר השייך חסן יוסף שהוא בכיר אסירי החמאס בכלא: מי שדחף אותנו ועודד אותנו לעשות את פיגועי ההתאבדות היה מחנה השמאל בישראל. איך? אנחנו הופתענו מהתשובה הזאת וניסינו לתהות למה אתה מתכוון? אז הוא הסביר בפשטות. אנחנו ניסינו ליצור קרע בתוך העם הישראלי. שבר. וכדי להרחיב את השבר הזה רצינו לראות חיפשנו הוכחות שבאמת יש שבר. ההוכחות אצלכם היו הקריאות לסגת מהשטחים, הקריאות לסגת מההתנחלויות, וגם הקריאות לסרב לשרת בשטחים. הסרבנים זה מה שעודד יותר מכל את המחנה בתוך החמאס שקרא להמשיך בפעילות,"
https://x.com/GadiTaub1/status/1911453287150203310?t=2MMN89fpNp0d5fzc7TfISg&s=03
המדהים הוא שמאז עברו שנים רבות והנה החמאס לא רק עבד על השמאל, אלא גם על הימין, ואבי יששכרוב, שהביא את דבר החמאס, הצטרף לפרוטסטנטים התובעים את הצלת החמאס ושיקומו ע"י הפסקת הלחימה בו.
נעמן כהן

תודה.
מיכל סנונית

אהוד: והמעניין הוא שכמעט לכל שיר שלו אפשר לצרף תמונת מקום מוויקיפדיה.

* אהוד היקר, הגעתי לזה רק עכשיו. פתחתי על מסך גדול. קראתי בנחת, חזור וקרוא. 
הסיפור נהדר – טקסט ואיורים. 
ספרות במיטבה.
מועדים לשמחה
נעמי

אהוד: נעמי בן-גור מגיבה על הספרון שפורסם רק באינטרנט – אסתר ראבּ "שמלת העץ", עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר. איורים: דני קרמן. למרות שזהו סיפור קלאסי שייזכר לדורות, והוא מוכן לדפוס עם האיורים של דני קרמן, שכבר שולמו לו – שום הוצאת ספרים בארץ לא הסכימה לפרסמו, כנראה כי הוא לא מתאים לצנזורה של הצניעות שפרוייקט "פיג'מה" מטיל כיום על הוצאות הספרים, שללא תמיכתו הן יודעות מראש שאינן יכולות להוציא ספרים לילדים ואגדות-עם שאינם מתיישרים עם הצניעות הצבועה הדתית.

* משה גרנות: באשר לריאיון שלך עם נתן ביסטריצקי, שלוש הערות:
חבר שלי מקיבוץ מרחביה סיפר שמאיר יערי לא נתן כתף לעבודה בקיבוץ, כי הוא צריך להקדיש את זמנו כדי להיטיב עם הפועל העברי (להבדיל מיעקב חזן שעבד כמו כל חבר משמר העמק).
שלונסקי, שאיים על ביסטריצקי, היה דספוט כעורך: הוא עשה ביצירות שקיבל לפרסום כבתוך שלו – שינה, מחק, הוסיף מילים וכו'.
חבל שהפסדת עניבה יפה.
אני מסתפק בדרך כלל בקצת הערות אחרי קריאת גיליון, אבל הפעם אוסיף אחת:
נעמן כהן מזכיר את דבריו של רון חולדאי הרואה בדת אוייב של הדמוקרטיה. בלי ספק, רון חולדאי צודק – הרוב אינו קובע בדת, אלא רק אלה שמכריזים על עצמם כיודעים מה שהאל מצווה. לא פלא שדמוקרטיה צמחה ביוון האלילית, כי באלילות יש אינספור דעות איך לנהל את העולם.

* שמעון גרובר: תודה לנשיא טראמפ (המשך ל"לקנות באדום ולמכור בירוק", שראה אור בגיליון 2044 של ח.ב.ע.). כשהנשיא טראמפ חתם על צו נשיאותי שמטיל מכסים על מוצרים שמיובאים לארצות הברית, שערי המניות בבורסות בכול העולם נפלו ונצבעו באדום במשך של 4-5 ימים (בישראל הצבע האדום נמשך 4 ימים). לאחר כ-5 ימי מסחר בבורסות הנשיא טרמפ הכריז כי הוא דוחה את הטלת המכסים ב-90 ימים, וכתוצאה מכך שערי המניות בבורסות בכול העולם עלו ונצבעו בירוק.
כתוצאה מהתהפוכה הטראמפית, כול מי שקנה מניות כששערי המניות ירדו ונצבעו באדום ומכר אותן כששעריהן עלו ונצבעו בירוק, הרוויח. מי שקנה כשהירידות הגיעו לשיאן וימכור כשהעליות יגיעו לשיאן, ירוויח רווח מירבי.
כפי שהמלצתי בגיליון 2044, אני חוזר וממליץ למהמר הטירון לסחור במניות הבנקים, שתנודותיהן מזעריות יחסית, ורק לאחר רכישת ניסיון להמר ולסחור במניות אחרות שתנודותיהן גדולות ועשויות להעשיר או לרושש.