זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 25
מירה השתדלה להיכנס להריון ולא הצליחה. מתוך הלקאה-עצמית או רצון להעניש את הזולת שיתפה את איה בכל העובר עליה. הלא איה היא מומחית לרופאים ובייחוד לרופאי-נשים. ואיה הפנתה אותה אל אחד הרופאים הטובים בעיר, אשר ליווה אותה בשני הריונותיה שהסתיימו בלידה, ובעוד שתי פרשיות שהצינעה יפה להן.
בעיני חיימסון מצאו תחילה חן מאמציה של מירה להתעבר ממנו, הוא ראה בהם אות לאהבתה אליו. אך לא עבר זמן רב וחרדותיה ומידות הדייקנות ותוכחת-מורות שלה ונטייתה לחלק פקודות ממש כאימו – החלו מייגעות אותו. "אני לא תלמיד שלך ולא פר-הרבעה!" צרח פעם. היא החווירה. ושבוע ימים כמעט שלא החליפו מילה ביניהם ולא קיימו יחסים. גב אל גב. שניהם הרגישו כי אלמלא היו נשואים – לא היו מחליטים להתחתן ולחיות יחד, עכשיו, אך כשהשלימו חגגו זאת שוב, טורפים בכל האופנים איש את זולתו בנתינה ובנטילה מן הכול, כשני אוכל-אדם שגומרים זה את זה לתיאבון בסעודה משותפת.
כשניסו וניסו ולא הלך – שלח הרופא של מירה את חיימסון לעשות בדיקת-זרע.
אותו בוקר הודיע חיימסון שיתאחר לעבודה ונשאר בבית, כלומר בדירתה של מירה, לאחר שזו כבר הלכה לעבודתה. מאוד התגעגע למלי בזיאדה. אילו היתה עימו היה לו קל למלא את הבקבוקון. פעם אחרונה קפצה אליו במפתיע לדירתו לדקות אחדות, זה היה ימים מעטים בטרם התחתן ועקר סופית לדירתה של מירה. חיימסון היה נרגש לקראתה, ואותה שעה לא עניינו אותה מירה ונישואיו וכל מה שעתיד להשתנות מעתה בחייו – אלא רק מלי שמנמונת שחומה וגלוחת-ערווה זו.
אך מלי השתנתה. סקרנית ומלאת-השתאות. חיימסון לא הבין, רגע היא כילדה לא-מפותחת בשכלה, ורגע אישה שצברה הרבה ניסיון בחיי-נישואים כושלים. הוא ענה לה במילים שנפשו בחלה בהן, "ככה זה כל אחד מתחתן בסוף," ו"משונה שזה נעים פתאום יחד יותר דווקא כשקשורים כבר למישהו אחר," – עיניה הבריקו באש שחורה והיא אמרה, "כן ככה זה. דווקא כשנְשואים, לא ידעת?" – כאילו הסבירה לו בזה הרגע את סוד חיי-המין של הנשואים.
ואז –
התרגשותו-רק-למחשבה-שהוא-רואה-אותה גאתה בו בחיימסון מרגע שנכנסה מלי לדירה, והוא חש שמכנסיו בסכנת התלחלחות. ועתה חשש אף לנסות לגפפה, פן כבר מאוחר מדי וזה יתפרץ – וכך עמד לעומתה באמצע החדר, ארוך וכלונסי וכפוף-קמעה ונפשו מעורפלת ונמסה, וללא שמץ של בושה בפני מלי שלף כנגדה את אברו כמעשה של יום-יום, "תיזהר שלא תלכלך עליי – " נרתעה, אך הוא הגיש לקצהו, ככלי-קיבול, את כף-ידו השמאלית כשהיא קעורה, ואז – כחומט מפרכס בין השניים שמתבוננים בו באימוץ כל חושיהם, וכחיה זרה שממתחת צווארה ומגהקת בשתיקה – כך מילא אברו העיוור של חיימסון את כפו השקערורית בשיכבה סמיכה לבנבנה ומדיפה ריח טרי – לנוכח עיניה המשתאות והמתרחבות של מלי זו, שנחיריה רוטטים-קמעה ואולי לא ראתה מימיה גבר – מה עוד אחד שראתה אותו מתווכח בטלוויזיה עם דניאל פאר – עושה לפניה דבר גופני מאונן כזה שאסור-מהתורה בתוך כף-היד שלו בלי לזוז עד שזה נעשה כהה-מקומט, אבל אולי ככה זה חיים של מאניאק אשכנזי מלומד מדירה בצפון תל-אביב. ואילו חיימסון הסתלק רפוי ומפוייס לחדר-האמבטיה, שם שטף עצמו וחזר כשכל בגדיו מסודרים ונפשו מעורטלת מתוך הרגשת שיחרור והפקר שמזמזמת בתוכו כתרועת-ניצחון בפני מלי בזיאדה.

הוא עמד בדירה של מירה והבקבוקון בידו ושום חשק לא התעורר בו. מילא, אמר לעצמו, בשביל להביא תינוקות לאוויר-העולם צריך לעשות את זה פעם באופן מדעי, בלי תענוג. פתאום צילצל הטלפון. תחילה לא רצה לענות אך לבסוף, כדי להרגיז את עצמו, ענה כשמכנסיו משולשלים:
"הלו?"
"יצאת?"
"לא. את רואה שאני בבית!" אמר.
"אני מתכוונת אם י צ א ת!" ליחששה מירה בהדגשה, דואגת.
"אני לא מבין."
"נו אני לא יכולה לדבר פה מבית-הספר בקול-רם. תנסה לחשוב רגע, אפי – "
סוף-סוף הבין. "לא. עוד לא."
"מה העניינים? צריך לבוא לעזור לך?"
"לא. פשוט עוד לא התחלתי."
"אתה מחכה לאיזו חתיכה שתבוא לעזור לך?"
"עוד לא גמרתי לקרוא את 'הארץ'."
"עד שתגמור כבר יופיע 'מעריב' ויסגרו את המעבדה. מה זה – אתה לומד את העיתון בעל-פה?"
"אם תמשיכי לנדנד כך לא ייצא שום-דבר," התבונן בכעס באברו המקומט.
"אז שלום."
"שלום. לא הייתי מתנגד שתבוא איזו חתיכה, לחלוב אותי – "
אך היא כבר הניחה את האפרכסת. לא שמעה.
"כּוּס-אֶמַכְּ!" העלה את מכנסיו והלך מיטבח, הרתיח מים לקפה וישב ופרש לפניו את העיתון הטרי. הכול הרגיז אותו. הרב החברוני עם השיניים הרקובות והעברית הרעה וההתנחלויות הצצות כפטריות באושות אחר גשם של דם. ההרכב החדש של מליאת רשות-השידור שבו יש רוב לאנשים פאנאטייים. סכנת ביטול חוק ההפלות בגלל הכפייה-הדתית. החוצפה של העיתונאים שנעשו לפתע דוברי השלטון החדש. עליית המחירים היומית. הקולאקים של השמאל והפטפטנים העירוניים רכי-האופי של הימין. מודעות האבל (מדוע אין יום אחד ללא מודעות כאלה, הלא הדבר ייתכן על פי תורת-הסיכויים, ופרופיסור הוגו ברגמן מסביר שזהו-זהו ההסבר המדעי לנס). השיחה עם מירה הרגיזה אותו. היא מחוספסת ומכוערת ושאפתנית ומבקשת להשביע בו את תאוותה ולועגת ואורבת לכל היסוס שלו, כאילו אינו גברי דיו, ואינה מעלה על דעתה שיש והיא עצמה אינה נשית-ביותר במראיה ובהתנהגותה. ועכשיו ירידת שערי-המניות והעלייה התלולה במחירי-הדירות, ומה יהיה על התוכנית שלהם למכור ולהחליף לדירה גדולה יותר?
הטלפון צילצל שוב. "כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס-אֶמַכּ, כּוּס אֶמַכּ," וזו היתה אימו. מניין ידעה שאיננו בעבודה? היתה לה שיחה עם אימהּ של מירה, ושמץ-דבר גונב לאוזנה ממה-שגונב-קודם-לאוזנה-של-זו. ובכן מה? – יש כבר תוצאות? – חיימסון התבלבל. איך היא מעיזה לחקור אותו על עניין אינטימי שכזה, בדיקת הזרע שלו! – אך לא. למזלו שתק והתברר לו שרק רצתה לדעת אם בשעה-טובה מירה כבר בהריון. לא. לא. לא! – סגר את הטלפון. כשתהיה נודיע ברדיו, במדור לחיפוש קרובים!
ומיד צילצל הטלפון שוב. זו בטח אימו שנעלבה או שכחה לומר דבר-מה, או אימהּ של מירה, בשליחות דומה. המים במיטבח רותחים כבר ורותחים. פרוסת-הלחם אולי כבר נשרפה במַצְנֵם. מתוך יצר של התאכזרות כלפי עצמו הרים שוב את האפרכסת.
"הלו, אפי, מותק – השפכת כבר?"
איה! –
בבת-אחת השתנה מצב-רוחו, אברו הזדקר והתנודד כטלא-פלא בתוכנית הטלוויזיה. מירה ודאי סיפרה לאיה הכול.
"לא. עוד לא."
"אז מה העניינים? אתה רוצה שאני אבוא לעזור לך?"
בואי, בואי, אמר לה בקולו הפנימי, כמה טוב היה אילו הופעת אצלי פתאום ואני הייתי מתיז בזכותך עד לתקרה, שיצטרכו להוריד משם את התנובה שלי, לבדיקה, בשפכטל. ובעצם, אם היו מראים בטלוויזה את טלא-פלא גם זה היה עוזר מפני שמופיעה שם בתוכנית שחקנית בעלת חזה גדול שמגרה מאוד ופשוט קשה להבין איך מראים אותה ככה לילדים קטנים.

ערום ומגורה הוא התרוצץ כאחוז-תזזית בדירה, מן החדר הגדול לחדרון ומשם חזרה לחדר-האמבטיה, ושם עמד והתיז לבסוף את הזיותיו על איה לתוך הבקבוקון – "שאני אבוא לעזור לך?" – בטח. בטח. – ישב רק לפני רגע ליד הטלפון והתגרד וגיחך. "אני רוצה שתכניס את מירה להריון. אתה שומע, אפי?" – "כן." – "מגיע לה ילד אחרי כל הצרות שהיו לה." – "איזה צרות?" – "אז שלום, צוּקִי, ואל תיתן לתרנגול שלך לנמנם בלול." – "מה תרנגול ואיזה צוקי?" – "אפריים. שלום."
איזה צוּקי? איזה צרות?

לפנות-בוקר חלם שהוא שוכב עם מירה ולפתע הפכה לאימו, ואז קם מעליה והלך למיטה האחרת והנה זו שוב אימו, וכשהוא מחליט שאם כך אז ישכב עם אימו – והינה היא נהפכת תחתיו למירה, ואביו עומד וצופה במעשיו כנהנה לתפוס אותו בקלונו. פניו ניבטו אליו כפני זר במראה שמעל לכיור-הרחצה, והוא עצם את עיניו בשעת המעשה כדי שלא להביך את עצמו אלא להתרכז רק באחוריה של איה שמטריפים עליו כל פעם את דעתו מחדש. אך לאחר שפקק את בקבוקון-הזרע, אשר לתוכו נצטווה על ידי רופאהּ של מירה להתיז רק את שתיים-שלוש הטיפות הראשונות – לא נרגע, חשוף-שת חזר אל הספה הזוגית הפרועה עדיין משנתם בלילה, ורבץ עליה כשהוא מרקיד את איה במחשבותיו עד שנרגע פעם נוספת.
ואז צילצל שוב הטלפון.
"די, נגמר," אמר לעצמו. "שיחשבו שכבר יצאתי מן הבית," ליבו הלם בכבדות. בלימון-סחוט נותרה יותר לחלוחית מאשר בגופו המותש פעמיים. אך הצלצול לא פסק. לבסוף לא התאפק והרים את השפופרת.
"הלו מִירוּש?" נשמע קול עבה וגס, חסר-תרבות ועם זאת ידידותי באופן מרגיז. "אפילו טלפון כבר לא מרימים אצלֵך – "
יכול היה שלא לענות. פשוט לטרוק. אך בטיפשותו הפריע ואמר, "סליחה, מי מדבר?"
היתה שתיקה קצרה, כאילו מעברו השני של הקו עושים איזו הערכת-מצב מהירה, ובעוד הוא מצליח לקלוט גם את נשימותיו הכבדות של הגבר האלמוני מעברו השני של הקו, נותקה השיחה.
חיימסון נרתע ונטש את הספה-הזוגית פרועת-המצעים שעליה רבץ ואשר מי יודע מה התחולל עליה בשעתו בין בעל-הקול-העבה לבין מירה. אולי היה זה גבר נשוי? אז מה? – הרי זו עיר של זנאים ופנויות ואביב נצחי לגרושות ורווקים ומדגרת אדי-בנזין וטיח מתקלף וגן-עדן לבודדים בעלי-חשק וטפילים שנצמדים בטירוף שקט או גם קולני זה אל זה, טופחים על הבשר, תוקעים בדידות גוף בגוף בדירות פרטיות ושכורות, מרוהטות ובדמי-מפתח, ובבנייני דירות מפליצים, חלון-מול-חלון, צריחה מול צריחה, וכולם משוחררים מדאגה בגלל גלולות למניעת-הריון, וסוחטים שדיים, אחוריים, אברי-מין, מוצצים, מתנשקים, מחבקים, סותמים אף ומרחרחים ותוקעים אותו בכל פינה כמתחרים באליפות-עולם לכלבי-גישוש במצעי-מיטה כדי לגלות מושבה של יבלות זרות, שערות-ערווה דלילות, טחורים, קשקשי-עור, נקודות-חן מכוערות, אצבעות-רגליים עקומות, ציפורניים שאינן נטולות היטב ונחיריים פעורים בחוטמי-נשים שהורמו בניתוח-פלאסטי כאילו הופשלו אחת ולתמיד אל כל רוח מצוייה הבאה מן החוץ – ועל הכול מנצחת עם רדת ערב איזו מוסיקה טלפונית שמשדרת ללא-הרף דרך מרכזיות-נעלמות ובקווים מיוחמים קריאות ורמזים בין כל המיספרים הבוכים לבדם והמאוננים והמדברים אל קירות-חדריהם והבודקים את גופם ערומים בראי והנבהלים מפני תשוקותיהם הנלוזות – במשחק-הכיסאות הענקי של כל החפצים להזדווג מדי לילה בעיר תל הזאת, וזזים כל הזמן במיספר אחד קדימה כדי להגיע, להגיע אל השקט הנפשי.

סוף-סוף יצא מהבית עם בקבוקון-הזרע בחיקו ונסע למעבדה באוטובוס ריק-למחצה עם זקנות שמחזיקות בכרטיסיות-הנחה לקשישים, עקרות-בית, צעירות אחדות, מכוערות ולבושות בקפידה, וחייל בבגדי-שדה טריים נושא רובה-אוטומאטי. לא היה אף גבר בגילו. עיתוני-הצהריים הופיעו כאילו רק כדי להרגיז. עולם מטורף. כותרות של קאניבלים. בעלי טורים ומאמרים שחוזרים על עצמם בקיצוניות סהרורית ומעלים קורבן יומי לאלוהי המלחמה-השלום-והפטפוט. האם יש איזו דרך אידאלית לעשות שלום עם הערבים? הר בהר לא ייפגשו, עם בעם ייפגשו ועוד איך, וזה את זה חיים יבלעו. הייתכן כי הטיפשות מושלת בכיפה? האם המציאות חזקה מן הטיפשות? האם הגורל הוא המציאות? טולסטוי סבור כי להיסטוריה אמצעים משלה להסביר את כל המאורעות בעולם, וכי לאנשים בודדים, אפילו למנהיגים, אין אפשרות לעמוד כנגד ההיסטוריה ולשנותה.
סולז'ניצין אומר כי הפרט, ועל אחת כמה וכמה המנהיג, אחראי תמיד גם למהלך הכללי של ההיסטוריה, ויודע הקול הפנימי שבליבו להבחין בין טוב לרע, ולכן כל אחד מאיתנו אחראי במאה אחוזים לכל הכרעה מוסרית שלו-עצמו, וכולנו יחד יוצרים את ההיסטוריה, לטוב ולרע.
סאדאת בא לירושלים ורוצה לכרות ברית-שלום, אך היסטוריית הדמים לא נעצרה, עדיין. לא עוד מלחמות, הוא אמר.
האם צדק אורי בן עמי שכתב עוד לפני שנים כי הדבר המייאש ביותר שעוללו לנו הערבים הוא שגרמו לנו לאבד את האמונה כי יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים כלפיהם לבין דחייתם אותנו ושנאתם אלינו. אם תימשכנה ההתנחלויות לא יהיה שלום. אבל גם בלי ההתנחלויות לא יהיה שלום אמיתי. אז מה יהיה? הלוואי שזה היה תלוי רק בנו. רק הטיפשים סבורים כך. אז מה יהיה? – מה? – מה? – מה שהיה הוא שיהיה. מי אינו בחזקת קורבן? היום בכבישים. מחר במלחמה. ומחרתיים על קו הקץ – כי הלא השלום לא יבלע את המוות לנצח. והאדם שותק מול קירות חדרו בלילה, טומן פניו בכר ומתכסה בשמיכה ומפחד לחשוב על מותו. אז מה הבדל? מה? – מה? – אולי רק בזמן ההמתנה שמתקצר והולך ככל שהדבר הגורלי הזה מתקרב – בדמות נהג מטורף, מחלת גוף ממארת, לב מתפוצץ, מחבל-מתאבד או טיל מדינה-מדינה שיכול לפוצץ גוש בניינים שבו יושבים נשים וקשישים וילדים ותינוקות וגם גברים צעירים אחדים שנפסלו מסיבות רפואיות לצאת ולהשתתף בקרבות – ואולי להציל שמה את נפשם.
האם עליי לחזור בתשובה? – הירהר חיימסון בעוד האוטובוס עושה דרכו דרומה אל המעבדה שבלב העיר. לחזור אל מה? אני לא מסוגל להאמין, אני לא יודע להתפלל, והנצח הביולוגי הפרטי שלי תלוי בעתידם של הספרמאטוזואים שמתרוצצים כאן בבקבוקון – באיזו מידה הם ניידים, מרובים, צפופים ובעלי זנבנבונים זריזים דיים כדי להפרות ביצית של אישה, ומה עוד? – אורי בן עמי כתב באחד מסיפוריו כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים. אולי התכוון לומר בזה כי אין שום מציאות מטאפיסית לבד מכל מה שנרכש ועובר מדור לדור וקיים רק כל עוד חיים בני-אדם שמסוגלים להעניק משמעות לעולמם. אפילו לתנ"ך לא תהא כל משמעות אם ייספה המין האנושי כולו. ובעצם על השאלות הללו כבר נכתבו כרכים רבים של פילוסופיה, ואין טעם לנסות לערוך אותן באופן שיטתי, כי קשה לתאר שהאנושות חיכתה דורות עד שיבוא אחד אפי חיימסון (שאמנם הופיע ב"כלבוטק" ומעמדו די איתן במשרד המסחר והתעשייה וגם נשא אישה זה לא מכבר) – ויפתור את הקושיות הללו.
ונניח אפילו שדניאל פאר היה מזמין לדיון הזה את הנציגה החרוצה של אגודת הצרכנים עם דוגמאות של ספרי תנ"ך, ועיתונאי תאב-שערוריות עם מיספר בקבוקי-זרע שנלקחו ממעבדות שונות – ומשדרים כתבה בלתי-רגילה, מוסרטת-מראש, על מלי בזיאדה הערומה שמשתמשים בה כבהמה כדי לגרות פַּרֵי-חיימסון ולחלוב אותם להזרעה-מלאכותית – ובחזרה לאולפן, והנה גם היא יושבת נודפת ריח זיעה וספונג'ה לצד חיימסון, מול המצלמות הפִּיליוֹת, ואומרת דעתה אם הנצח אכן מורכב מאנשים קטנים או אם יש אלוהים, ו-יש-אלוהים, ויש-אלו-הים, יש-אלו-הים! – ומכבי תל-אביב תיקח פעם נוספת את גביע אליפות אירופה בכדורסל, אם לא בשנה הזאת אז בשנה הבאה, ודניאל פאר ישלוף אז מכסאו העתק-גבס מוקטן של שני לוחות-הברית ויחייך ויאמר, "פַּנִינוּ כמובן גם אל הקדוש-ברוך-הוא, אך רק הבוקר נודע כי אין ביכולתו לבוא לאולפן ולהשתתף בדיון. דובר משרד-הדתות הדגיש באוזני כתבנו כי זוהי התנהגות בלתי מובנת מצידו של הקדוש-ברוך-הוא, שעלולה בהחלט לפגוע באינטרסים החיוניים ובתדמית של ארגון עובדי אלוהים בישראל וגם בסיכוייהן של המפלגות הדתיות בבחירות לרשויות המקומיות. ובכן רבותיי, עד אשר יוחלט אם אלוהים בקירבנו או לא, נשוב אנחנו ונתראה, בעזרת-השם(?), באותה שעה, בשבוע הבא – "
"האם עליי לחדול לאכול 'שִׁינְקֶן'?" הוא ירד מן האוטובוס, מתגעגע לאפילת דירתה של מירה, תריסיה המוגפים לעת בוקר, ולחדרו בעל התריסים המצלים שבמשרד. המידרכות והרחוב היו צפופים מדי באנשים ובכלי-רכב. אולי הזרע שהוא נושא בתיקו מעיד על טירוף. אולי מריחים אותו. אילו היה הולך עתה כשאברו המצומק והמדולדל בחוץ, האם היה מישהו שם לב לכך?
מטוסי-נוסעים ענקיים הנמיכו טוס זה אחר זה בהפרש זמן מועט מעל מגדל-שלום והמשיכו מזרחה. המעבדה היתה בבית ישן ברחוב מזא"ה, לא רחוק מבית-החולים. בחדר-המדריגות לא נמצא איש. באולם לא-גדול, שכולו כיורים ומדפים ומבחנות ובקבוקונים ומכשירים שעל טיבם לא עמד, הסתובבו בשלווה שתיים-שלוש נשים וגבר אחד בחלוקים לבנים. החלונות היו סגורים והאיוורור פעל.
בקצה החדר, מאחורי דלפק, ישבה פקידה צעירה, לא נאה במיוחד, וקיבלה בשתיקה את הבקבוקון עם פתק-ההפנייה, כאיל אינה יודעת כלל במה מדובר, ובאיזה מצב שפשפני נמצא רק לפני שניים-שלושה רבעי-שעה חיימסון העומד עתה לפניה וכמו מבקש להסתיר מפניה את אצבעות ידו הימנית.
היא סיימה לרשום משהו, ואז נשאה עיניה לקראתו.
"אתה נורא מוכר לי מאיזה מקום! תגיד, לא הופעת בטלוויזיה לפני כמה זמן?"
"כן."
"באיזו תוכנית?"
"חוזרים-בתשובה." דחף עליו איזה יצר מוזר לומר.
היא סקרה אותו בתמיהה עד שהתעכבה על קרחתו הגבוהה, שהיתה נקודת-ציון בולטת ביותר במיבנה גופו הגמלוני.
"אבל הראש לך לא מכוסה!" קולה הזכיר לרגע את מירה.
"אני חזרתי להיות חילוני."
"זאת אומרת שהיית דתי קודם, או שחזרת בתשובה ושוב חזרת – וגם לזה קוראים תשובה-בחזרה? זאת אומרת בתשובה – "
"אני מתכוון לתשובה על ה... ה..."
"כן, כן, גם אני מתכוונת תשובה במובן של... אה, כן. אני מבינה, בעוד יומיים-שלושה. אם רוצים קודם, אפשר לשאול בטלפון."
"תודה. שלום."
"רגע, נזכרתי! – "
"כן?"
"אתה מ'כלבוטק'!"

במקום לעלות על אוטובוס או לקחת מונית החליט ללכת למשרדו שבקריה ברגל. הוא הרחיב צעד כזורק רגליו לצדדים בשעת הליכתו. מאז התחתן החל מצמח כרס קטנה. אימו ואימה של מירה לא פסקו להביא מאכלים, אך לעיתים נדמה לו כי לא רק אלה השמינוהו אלא משהו השתבש אצלו בפעולת הבלוטות. בתקופת רווקותו הממושכת היה שקוע כל-כולו בעבודתו ובמועקת לחציו המיניים ובדידותו. בקרביו היתה עומדת איזו תחושה אגרופית אשר מרוב מתח ועצבנות אינה מניחה למזון לחדור כהלכה. אבל מאז שהתחתן נפרצו החומות הללו בקירבו והחל משמין והולך. אינו פוסק לטחון מזון ונדמה לו שהכול נותר בפנים ומנפח אותו ומעמעם את חדות מחשבתו, ואפילו העבודה נראית פתאום טפלה ומגוחכת.
ולא רק רגליו פיזר לצדדים, הוא עצמו נעשה מפוזר.
בלכתו ברחוב ממלאים תעתועי-זימה את מחשבותיו ולא בחורה אחת נעצה בו מבט גוער כאשר הרגישה כיצד הוא בולע אותה במבטיו ומשפדהּ בחמדנות שאינו מצליח להסתירה. הוא זלל קרפלאך ביום-כיפור ופיתות-טריות בפסח, 'שינקן' על מצה ואומצת-חזיר עם חזרת ו'צימעס' כתוספת. כשהיה חוזר מהמשרד, עוד בטרם הוגשה הארוחה עצמה, היה פורס לעצמו פרוסות עבות של לחם טרי בחמאה עם עיגולי-נקניק ומלפפון-חמוץ, ומורח 'שמאלץ' שאחת האימהות הכינה ומלקט 'גְרִיבֶנֶס', ועצמות נוטפות-שומן מן המרק. חצי יהודי חצי חזיר. חצי חלב חצי בשר. חצי מירה חצי בזיאדה. ונאמר שאחדל לאכול בשר-טריפה ולהתגעגע למלי בזיאדה – כלום אזכה אז בחווייה הדתית לסוגיה? – יובלי הקטן של רמי-ואיה שוכב במיטתו בחדר-הילדים החשוך-למחצה ושר: "אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה – " הייתכן כי מכל האנשים שהוא מכיר ופגש, רק הילד הזה מסוגל לדבר אל אלוהים? – והלא אצל איה מאכילים את הילדים באומצות ושניצלים של בשר-חזיר כדבר מובן-מאליו. "ובחלום, ראיתי מלאך – "
פלא שיובלי מאמין? – אלוהים הוא אולי המצאה של האנושות כשהיתה בתקופת התפתחות מקבילה ליובלי – קצת יותר מִקוֹף, קצת פחות מבן-אדם. ואילו מוחו של חיימסון מתעמעם והולך אחרי ה'טשולנט' וה'גפילטע-פיש' של שבת. שלא להזכיר מנות רבות של חומוס וטחינה וסאלאט-חצילים שהוא מכלה מדי יום במזנון המשרד בקריה.
הפיקוח על טיבם ומשקלם ואריזתם וסימונם של מצרכי-המזון המיוצרים בישראל (ולאחרונה גם המיובאים), שנעשה אצלו בשעתו ממש שיגעון-לדבר-אחד, התברר במבט-לאחור כאילו היה תירוץ של צנזורה מוסרית מצידו, ניסיון צדקני ופאתטי להשליט סדר בבית-הזונות הגדול של תענוגות החיך, שבו ממש כבחיים האירוטיים דווקא הדבר האסור, הפראי, החריף והנגוע הוא הטעים והמושך.
צריך להתגבר על החזירות היהודית, צריך להתגבר על היהדות החזירית. צריך לעשות תשובה ולחזור למלי בזיאדה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא