...לקחתי מונית אל ביתו של נתן ביסטריצקי-אגמון, ברחוב מרכוס 9 בטלביה. לפני כשבועיים כתבתי במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" על ספרו "ימים ולילות". בעקבות כך ביקש להכיר אותי. ישבתי עימו קרוב לשעתיים בחדר-העבודה שלו. הוא איש מוזר. כך ודאי ייראה עמוס עוז בזיקנתו. הוא דומה קצת לעגנון, אך פחות חכם ממנו. נוהג בגינוני גדלות בעת אשר בעומק ליבו הוא מרגיש שעליו להיות אסיר-תודה על כל תשומת-לב מפני שנשכח לגמרי. זה מראה נוגע ללב. אך יש בו משהו חמקמק, תיאטרלי, שאינו מניח לך לרחם עליו. הוא לא מעורר אמון בדבריו. ואתה מרגיש שלא אתה ולא הוא מאמינים במה שהוא אומר. בקיצור: "פּוֹזֵייר".
הוא רמז כל הזמן, וכשלא הבנתי טען במפורש – שלא קרא את מאמרי עליו, משום שאינו פותח ואינו קורא שום דבר שנכתב עליו. ראיתי גם בזה פוזה. ומה כבר נכתב עליו? אבל באריכות לעס וסיפר כל מה שאמרו לו מכרים (פרופ' הלקין) ואשתו [שלו] ואחרים על המאמר שלי עליו. ובכל אלו, כמובן, שבחים עקיפים לעצמו. הוא כמובן לא ידע כלל שאני סופר ושפירסמתי עד כה רומאנים. שר השיכחה, שפקד את יצירתו, גורם לו לחשוב שהכול נשכח. כך, למשל, כשהזכיר את ביאליק, ציין: "אתה יודע מי זה? זה שיש רחוב על שמו בתל-אביב?" כלומר – כולם נשכחים, לא רק הוא.
שוחחנו כשעתיים ורוב הזמן היה זה מונולוג שלו. שאלתי אותו פרטים על חייו בתקופת כתיבת "ימים ולילות" ולפני כן. ובכן, הוא בביתניה-עילית לא היה, אלא נפגש עם אותה קבוצה של אנשי "השומר הצעיר" בהיותם עובדים וגרים באוהלים בכביש חיפה-ג'ידה (יגור) בשנת 1921-22 לערך. אחר-כך עלו אנשי הקבוצה לבית-אלפא (1923) והוא עבר לנצרת, שם ישב כשנתיים וכתב את "ימים ולילות" (תרפ"ד-תרפ"ו) שהופיע בירושלים ב-1926. כלומר – הוא היה עימם בין תקופת ביתניה-עילית לבין תקופת בית-אלפא. באותה תקופה, 1922, הוציא גם את הקובץ "קהיליתנו" שנושא את שם "כביש חיפה-ג'ידה". [מאיר] יערי הוא שביקש ממנו להוציא את הקובץ. אך יערי לא השתתף בו, ולאחר הופעת הקובץ כתב כנגדו ב"הדים" את המאמר הידוע "סמלים תלושים".
שאלתי אותו איך קיבל יערי את "ימים ולילות" ובייחוד את דמותו של אלכסנדר צורי?
הוא השביע אותי שלא לספר לאיש מה שיספר לי עתה. הוא גילה זאת עד כה רק לאיש אחד! – דומני, הלקין. ובכן, לאחר צאת הספר טילפן אליו שלונסקי, בשם יערי. והציג לו תביעה אולטימטיבית משם יערי: עליו לשרוף את כל המהדורה של ה"פסקוויל" (כתב-השמצה) שהוציא, ואם לא יעשה כן, ועליו להשיב תשובה מיד – תוגש נגדו למחרת תביעה על הוצאת דיבה. כך בערך לשון ההודעה, שבלשונו של ביסטריצקי היתה ארוכה יותר וכללה כמה הגדות נוספות מפי יערי באשר לטיב ספרו.
ביסטריצקי, שזה היה לו ספרו הראשון, השיב, לדבריו, לשלונסקי – "אלכסנדר צורי איננו מאיר יערי, והספר שלי לא מתאר אנשים חיים אלא הוא רומאן. לא אעשה כדרישתו של יערי. אבל אתה יכול לומר לו שהוא יכול להתגאות בכך ששימש גלופה לאחד מגיבורי ספרי. גלופה ולא תצלום."
יערי קיבל זאת ומסר שלא ינקוט שום צעד. בשנים הבאות גם נפגש עימו ביסטריצקי ולא ניכרו אותות איבה. ב-1940 יצאה מהדורה חדשה של "ימים ולילות" ב"ספריית פועלים", וביסטריצקי עמד על כך שהמהדורה תצא בהסכמתו של יערי. יערי הסכים. בהקדמה למהדורה הזו, שאותה קרא ביסטריצקי בפניי, הוא חוזר על אותו טיעון בעל-פה – שהספר אינו מספר על שום גיבור חי, למרות שהיו שנטו לראות בו רומאן מפתח.
ובכל זאת, משך כל השיחה – הודה כי צורי הינו יערי, וכי גם יתר הדמויות לקוחות מן המציאות.
אגב, מתברר כי טוב שקראתי לצורך הרשימה [ב"ספרי דורות קודמים"] והמחקר את הספר במהדורתו הראשונה, כי במהדורה השנייה השמיט [ביסטריצקי] את כל הפתיחה שמספרת על נצרת ומבהירה את העניין הערבי. הוא אמר כי עתה, בעקבות רשימתי (שאותה לא קרא, כאמור) הוא סבור שעליו לחזור למהדורה הראשונה וכך להוציא את הספר בעתיד. הוא נתן לי שיר שכתב לפני כעשר שנים למאיר יערי, לאחר התאבדות הבן [של יערי].
שוחחנו גם על ברנר, והוא אמר לי כי פגש את ברנר ימים ספורים לפני הרצח [של ברנר, במאי 1921] ושוחח עימו, וכי יש בדברים ששמע כדי לשפוך אור על הרשימה "מפנקס". מה אמר לו ברנר – לא אמר. אלא השאיר זאת לפגישה נוספת (מתוך רצון לראותני שוב) וגם ביקש שאביא לו לפגישה הבאה [שלא התקיימה] את ספרי האחרון ["לא לגיבורים המלחמה"].
תמונה אופיינית. אני שואל שאלה. הוא יושב מולי, מאחורי שולחן-הכתיבה, ובמקום לענות נועץ מבט בעניבה הפרחונית שלו ואומר: "אני מביט בעניבה. לא ראיתי אותה קודם. ענדתי אותה לכבודך כאשר אמרת שתבוא. הוצאתי אותה מן הארון ולא הסתכלתי בה. עכשיו אני רואה אותה. זו עניבה יפה. קיבלתי אותה במתנה מאמריקה הלטינית. ועכשיו, אם היית אומר לי – 'איזו עניבה יפה יש לך' – היה עליי להסיר אותה ולתיתה לך במתנה."
הודיתי לו אך אמרתי שאינני עונד עניבות.
פוזה.
אמרתי משהו על רוח ניטשאנית ב"ימים ולילות" והוא שמח ואמר – "והיית צריך להוסיף עוד ולומר – דוסטוייבסקי."
לא אמרתי [דבר].
נפרדנו בידידות.