קבלת שבת וחג באורטל 11.4.25

בפסח תשפ"ד, בשנה שעברה, יצרה קהילת קיבוץ ניר עוז הגדה קיבוצית של פסח. בשבת השחורה, רבע מחברי הקיבוץ נרצחו או נחטפו. כל הבתים זולת אחד נפגעו, רובם חרבו. באותה שעה, רוב החטופים מן הקיבוץ היו עדין במנהרות עזה. זמן קצר קודם לכן עברו חברי הקיבוץ למקום שבתם הזמני בכרמי גת.

מתוך הגדת ניר עוז: "והגדת לבתך ולבנך – הגדת הפסח כוללת את המשפט 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לאמור: והגדת לבנך ביום ההוא.' ובכל שנה היינו בצד המספר, המעביר הלאה.

למרבה הכאב, חווינו השנה אירוע תנ"כי משלנו וכעת אנחנו עומדים בפני אתגר יצירת הזיכרון. איך תיזכר ניר עוז ואנשיה בראי ההיסטוריה? מה ידעו הדורות הבאים? בעוד 5,000 שנה? בעוד 500 שנה? בעוד 50 שנה? בעוד 5 שנים? בשנה הבאה?

הספר הזה נכתב עכשיו, אנחנו הדור הראשון. עלינו המלאכה".

איזו אחריות היסטורית אדירה לוקחים שורדי הטבח על כתפיהם, אחריות על האופן שבו האסון שפקד אותם ייזכר בעוד 5,000 שנה!

וכמה נכון לומר את הדברים בסדר פסח. כי פסח הוא התגלמות מהותו של זיכרון היסטורי, של עם הזוכר את עברו, לטוב ולרע, כי עם השוכח את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל, כפי שהיטיב להגדיר יגאל אלון, באירוע הקמת צוות ההיגוי לאירועי שנת המאה לראש פינה. חברי ניר עוז מיטיבים להבין את מהות פסח. בסיפור על רבי עקיבא ורבי טרפון ורפי אליעזר וחבריהם שישבו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה, לא נאמר שהם סיפרו על יציאת מצרים, אלא שהם סיפרו ביציאת מצרים. כלומר לא רק על העבר הם דיברו, אלא בעיקר על המשמעות לימיהם ולעתידם. זו מהות ההגדה של פסח הקיבוצית, שמספרת את סיפורו של עם ישראל, אך אינה עוצרת ביציאת מצרים, אלא נמשכת עד ימינו, עד יציאת מצרים של דורנו.

בסדר המשפחתי שלנו, משפ' הייטנר, אנו מקדישים חלק מן הסדר לסיפור העלייה לארץ, סיפור יציאת מצרים המשפחתית. סיפור העלייה של אבי, הוא הסיפור המכונן של חיי. בהספדי עליו, לא פתחת בחוויותיי המשותפות עימו, אלא בסיפור ההעפלה והגלות בקפריסין, 16 שנים לפני שנולדתי. ולסיום קראתי את שירו של אהוד מנור "יליד הארץ", שעימו אני מזדהה.

אבא שר אני לך

על שיום אחד קמת ותלך

אימא זה השיר הוא לך

על ימי לכתך

אחרי אבי לכאן.

את השיר המספר את סיפור יציאת מצרים המשפחתית שלו, כתב אהוד מנור אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. הוא שמע את אימו אומרת, שחבל שעלינו לארץ, אם היינו נשארים בארגנטינה יהודה לא היה נהרג. אהוד נרעש מן האמירה הזאת, וכתב את השיר שבו הוא מודה להוריו על יציאת מצרים שלהם, על אף המחיר. או כפי שכתב בשיר אחר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, "ללכת שבי אחריך" –

להיוולד כל בוקר מחדש,

עם כל מילת פרידה למות מעט,

ולהביא אל העולם עוד בן ובת

בארץ של חלב, מרור ודבש.

הוא אינו מייפה את הסיפור ואינו מציג תמונה אידילית של גן עדן. ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אך גם מרור. ואל העולם הזה ניוולד כל בוקר מחדש ונביא אליו עוד בן ובת.

לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

האדמה הזאת אינה רק יפה. לעתים היא נוראה. חברי ניר עוז יכולים להעיד על כך מסיפורם הקשה כל כך. ואף על פי כן –

ללכת שבי אחרייך

לנשום את השמש הצורב,

לחלום אותך מול שמייך,

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

מחר בליל הסדר נאכל מרור, לא רק כי מררו את חיי אבותינו במצרים, אלא גם בשל המרור שהוא עדיין מנת חלקנו. אח"כ נאכל אותו עם המצה והחרוסת, כי כאשר המרור אינו עומד בפני עצמו, אלא יחד עם החלב והדבש, הפרספקטיבה משתנה, כי אנו יודעים שהמחיר שאנו משלמים כבד, כמעט כבד מנשוא, אך לא לשווא אנו משלמים אותו, אלא למען חירותנו. בחג חירותנו איננו שוכחים את מחיר החירות, אך אנו יודעים שהתכלית, חירות עמנו בארצנו, גדולה ועצומה, ולא נוותר עליה גם אם המחיר כבד.

מחר, 12 באפריל, ימלאו עשרים שנה למותו של חתן פרס ישראל, הפזמונאי שהתעקש להיקרא פזמונאי ולא משורר, אהוד מנור.

את המסר של צומוד, דבקות בארצנו, על אף המחיר הכבד, על אף המחיר שמשפחתו שילמה, על אף כל הקשיים והמכאובים, הוא הטיב לבטא בשירו "אין לי ארץ אחרת", שאותו נשיר בהמשך קבלת השבת. "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת." כן, גם כשהאדמה בוערת אנו זוכרים ומזכירים, שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו ולבנינו ולדורות הבאים מה לחפש בגולה. ושום בערה באדמתי, לא תצדיק בחירה בארץ אחרת.

בחג החירות, אנו מייחלים לחירותם של 59 אחיותינו ואחינו הנמצאים כבר למעלה משנה וחצי בידי המחבלים הברברים. כשאני שומע את סיפוריהם של פדויי השבי, אני נפעם מרוח החירות שפעמה בהם והחזיקה אותם גם בימי השבי הקשים. גדי מוזס בן ה-81, שבמשך 482 יום הוחזק לבדו בשבי חמאס, חזר לארץ והמילים הראשונות שלו היו: אני אשקם את ניר עוז. גדי מוזס הוא בעבורי התגלמות מושג החירות; חירות האדם, שגם בשעות הקשות ביותר, הם לא הצליחו לשבור אותה.

אנו קוראים השבת את פרשת "צו", העוסקת בדיני קורבנות. ואנו מייחלים ליום שבו לא נצטרך עוד להקריב חיים למען חירותנו בארצנו.

2. צרור הערות 13.4.25

* המוצא הראוי – בצו הביניים בעתירות נגד הדחת ראש השב"כ, בג"ץ העניק לצדדים סולם לרדת מן העצים ולהגיע לפתרון מוסכם.

בעיניי, הפתרון הראוי הוא מנגנון שיבטיח שחקירת קטארגייט לא תופרע ולא תזוהם לצד התפטרות של רונן בר.

אפשרות שכבר כתבתי עליה, היא השאלת צוות החקירה של השב"כ, עם כל האמצעים והסמכויות, לפרקליטות ולכפיפות ישירה לפרקליט המדינה, עד תום החקירה. אפשרות שנייה, היא נטרול כל מעורבות של הראש שימונה בחקירה, והכפפתה לראש המחלקה המשפטית של השב"כ. ולבטח ניתן למצוא עוד פתרונות.

למה על בר להתפטר? במצב שנוצר, נתניהו ובר לא יוכלו לעבוד יחד, וזו פגיעה בביטחון. נכון שכל האשמה היא על נתניהו, אך הוא רוה"מ. אי אפשר לסמוך עליו שידע להתעלות ולעבוד עם בר מתוך מחויבות לביטחון המדינה. הוא עלול להישמע להמלצות האנרכיסטיות להחרים את ראש השב"כ או להפר את הפסיקה. לכן, למען ביטחון המדינה, על בר להתפטר.

יתר על כן. בר לקח אחריות מלאה על חלקו המשמעותי במחדל והבהיר שיתפטר. במצב שנוצר, אין טעם להמתין. נכון שזה אבסורד, שכל האחראים חלקית התפטרו או הודחו והאשם הראשי אפילו לא לקח אחריות. מוטב שבר יתפטר מעצמו, ולא יודח בידי מר מחדל. בעבר כתבתי ששר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף הפיקוד וראש אמ"ן ועוד בכירים צריכים להתפטר, אך עליהם לעשות זאת דקה אחרי מר 7 באוקטובר. כנראה שזה לא ריאלי.

בג"ץ אינו יכול להכשיר את שרץ ניגוד העניינים הבוטה. הוא הבהיר שאינו רוצה להכריע והציע את הסולם. אני מקווה שכולם ירדו מהעץ.

* גבלס צדק? – שר התעמולה הנאצי אמר, שככל ששקר יהיה גדול, גס ובוטה יותר – כך יותר אנשים יאמינו בו. כן הוא אמר, שאם תחזרו על השקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.

האם גבלס צדק?

אם השקר הגדול, הגס והבוטה על ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט יחלחל בציבור, אפשר יהיה לקבוע שגבלס צדק בגדול.

* אנרכיסטים – מי שתומכים בסרבנות – אין להם זכות להלין על מי שקוראים להפרת פסיקת בית המשפט.

מי שקוראים להפר פסיקת בית המשפט – אין להם זכות להלין על תומכי הסרבנות.

די לאנרכיה!

* לא איימו בעריקה – בעקבות ידיעה בוויינט על מכתב של טייסים במילואים המאיימים בעריקה מהמלחמה (ונותנים לה שמות חיבה מכובסים) פרסמתי רשומה שבה הסברתי מה המשמעות האמיתית של העריקה – שיתוף פעולה עם המחבלים.

בעקבות דבריי נשלח לי המכתב עצמו (שבינתיים גם התפרסם), ומסתבר שהידיעה בוויינט היתה שגויה. לא היה במכתב שום איום בעריקה. היה זה מכתב של טייסים במיל' לממשלה, ובו קריאה להפסקת המלחמה ושחרור החטופים.

אני מתנגד מאוד למכתב הזה, אבל זו אינה עריקה. המכתב הוא התנהגות אזרחית פסולה בעיניי, אך ניתנת להכלה. עריקה היא בגידה.

* חותרים תחת צבא העם – צה"ל הוא צבא העם. צביעת יחידה צבאית בצבע פוליטי, חותרת תחת הרעיון של צבא העם, פוגעת בצה"ל, בביטחון המדינה, בחוסן הלאומי והחברתי ובדמוקרטיה. הרי הצעד הבא הוא החתמת יוצאי יחידה אחרת בצבע אחר. זו דעתכם הפוליטית? זו דעה כאזרחים. חתמו על עצומות כאזרחים, הוציאו את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית.

* הטלת דופי בצה"ל – גם אילו תמכתי בתוכן עצומת הטייסים, הייתי מתנגד לה, בשל עצם היותה עצומה פוליטית על פי השתייכות ליחידה צה"לית וקעקוע האתוס המכונן של צבא העם.

אך אני מתנגד גם לתוכן התבוסתני שלה. העצומה מטילה דופי בצדקת המלחמה, ומציגה אותה כמלחמה שנועדה לשרת רק אינטרסים פוליטיים אישיים.

זו דיבה ושקר. אין, לא היתה, לא תהיה ולא יכולה להיות מלחמה צודקת יותר מהמלחמה למיטוט חמאס אחרי 7 באוקטובר. היא מוצדקת בדיוק כמו המלחמה בנאצים. והיא מוצדקת היום בדיוק כפי שהיתה מוצדקת ב-7 באוקטובר כיוון שמטרותיה – מיטוט חמאס ושחרור החטופים טרם הושגו. ויתור על אחת ממטרות המלחמה היא בלתי מוסרית.

צודקים מי שטוענים שאין ניצחון בלי שחרור החטופים, אך טועים מי שאומרים ששחרור החטופים הוא הניצחון. אם חמאס ימוטט אך החטופים לא ישוחררו, זה לא ניצחון. כך גם אם החטופים ישוחררו וחמאס ימשיך לשלוט בעזה.

איך להשיג את המטרות? על כך ניתן להתווכח. אני סבור מתחילת המלחמה, שהיא מנוהלת בדרך שגויה – מלחמת דשדוש. אך זו מחלוקת על הדרך לנהל את המלחמה, לא הטלת ספק בצדקת המלחמה.

כפי שכתבתי פעמים רבות, במצב שנוצר אחרי שנה וחצי במנהרות חמאס, אני בעד הסכם על שחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה, והפרת ההסכם וחידוש הלחימה לאחר מעשה. ממש איני חושב שזה קל. אני יודע שנשלם על כך מחירים קשים וכבדים. אבל מחיר האלטרנטיבות – ויתור על אחת ממטרות המלחמה או על שתיהן, כבד יותר.

חותמי העצומה אינם מציעים זאת. הם מטילים דופי במלחמה וקוראים להפסיק אותה. כלומר, להשלים עם כך שאחרי 7 באוקטובר, מבצעי הטבח יישארו בשלטון בעזה וכל העולם המוסלמי ילמד שאפשר לפגוע בנו באופן קשה כל כך ולהישאר בחיים. זו הזמנה לעוד ועוד 7 באוקטובר. עד כמה טחו עיניהם של החותמים על האיוולת הזאת, שיותר משהיא איוולת לוגית, היא איוולת מוסרית?

הם מדברים גם על פגיעה בחפים מפשע. צה"ל אינו פוגע במכוון בחפים מפשע. יתר על כן, צה"ל פוגע בעליל במאמץ המלחמתי, ומאבד ביודעין את מומנט ההפתעה, שהוא אחד הקריטיים לניצחון, ומודיע מראש היכן יתקוף, כדי לאפשר די זמן לאוכלוסייה האזרחית לעזוב את המקום. לפני שהוא מפציץ בית, הוא מודיע על כך ומאפשר לאזרחים לעזוב. כל ההרוגים האזרחים, הם קורבנות חמאס המשתמש בהם כמגן אנושי. יהיה זה בלתי מוסרי לא להכות בחמאס אלא לתת למרצחים חסינות בגין הסתתרותם מאחורי אזרחים. ובסך הכול, אחוז האזרחים ההרוגים, למרות שמדובר במלחמה האורבנית באזור הצפוף ביותר והמבוצר ביותר בהיסטוריה, שבו הטרור מסתתר מאחורי אזרחים, נמוך יותר מבכל מלחמה אחרת של מדינה דמוקרטית (כמובן שאיני משווה את עצמנו לדיקטטורות, כמו אויבינו, שמבחינתם אין שום אבחנה בין אזרח לחייל). הדיבור על הרג חפים מפשע הוא הטלת דופי בצה"ל.

* סרבני ההתפכחות – אילו חותמי העצומות היו כותבים, שהמלחמה למיטוט חמאס היא המוצדקת והמוסרית ביותר, אבל כעת יש להעמיד בראש את שחרור החטופים, היא היתה במסגרת האחריות הלאומית. טוב היה אילו הוסיפו, שיתמכו ללא ערעור בחזרה ללחימה אחרי השבת החטופים. אני יודע שרק מעטים סבורים כמוני שצריך יהיה להפר באופן חד-צדדי את המלחמה אחרי החזרת החטופים. אך רבים מציעים להמתין לטעות של חמאס שתספק לנו את העילה לחזור ללחימה ולמוטט את חמאס.

לכל אלה אין ביטוי בעצומות. מה שיש שם זו חזרה לנראטיב שדרדר אותנו לאסון 7 באוקטובר – נראטיב אקיבוש, נראטיב שלום עכשיו, נראטיב "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב," נראטיב "מלחמת ברירה", נראטיב "אין לנו בנים למלחמות מיותרות" וכל ההבלים הללו, הגם שהם מסתתרים מאחורי החטופים.

נתניהו אחראי למחדל בשל מדיניות ההבלגה וההתמכרות לשקט שלו; התפיסה הפאסיבית של הימנעות מיוזמה וחתירה למגע, דחיינות בתקווה שיהיה בסדר. אבל טענה אחת של הביביסטים מוצדקת: "אם נתניהו היה עושה את מה שאתה מציע, הייתם אומרים שזו מלחמת ברירה כדי להציל אותו מהמשפט ואף קוראים לסרבנות." כאשר אומרים זאת לי, בגוף שני, זה כמובן שקר וכזב. אך זו האמת לגבי רבים אחרים.

רבים מהקיצונים במתנגדים לנתניהו, תמכו בהתלהבות במדיניות וההתמכרות לשקט. אחרי 7 באוקטובר דומה היה שהם התפכחו משיגיונותיהם (למעט "איימישים" סרבני התפכחות באוטונומיית רח' שוקן). אבל הנה, מהר מאוד הם חזרו לסורם, גם אם הם עדין מסווים את הנראטיב בטיעון החטופים. הנראטיב הזה הרסני.

אנו אומה במלחמה. מלחמה על קיומנו. מלחמה על חירותנו. העולם המוסלמי אינו מכיר בלגיטימיות קיומנו וחותר להשמידנו. מלחמתנו היא מלחמת קיום, מלחמת אין ברירה. השאלה היא איך אנו מנהלים אותה. אם היוזמה לא תהיה בידינו ולא נהיה נחושים, ברירת המחדל תהיה 7 באוקטובר.

* ענישה בלתי מידתית – על אף התנגדותי למכתב של צוותי האוויר; לעצם ההתארגנות הפוליטית על בסיס יחידה צבאית וגם לתוכן התבוסתני, ורואה בו מעשה מזיק, אני סבור שהחלטת מח"א להדיח את החותמים, שמשרתים עדין בשירות מילואים פעיל, קיצונית ולא מידתית.

בניגוד לסרבנות ועריקה, שהנה סרטן בגוף צה"ל ולכן יש לפעול נגדה באפס סובלנות, מכתב כזה אפשר להכיל בלי לפגוע בחותמים.

* אין לנו מילואימניקים ספייר – כל עוד הם לא מאיימים בעריקה מהמלחמה ולא ממרידים לעריקה, אין סיבה להדיח את החותמים על העצומות משירות. הייתה עצומת הטייסים, יש כבר עצומות רופאים צבאיים, חובלים, 8200, שריונרים. נדיח את כולם מצה"ל? יש לנו מילואימניקים ספייר? נגביר את העומס על חבריהם ליחידה, שגם כך קורסים תחת הנטל? כל עוד הם מתייצבים למילואים, שיחתמו על כמה עצומות שהם רוצים.

נכון, נגרם נזק מעצומות הצובעות יחידות מילואים בצבע פוליטי, וחותרות בכך תחת אתוס צבא העם. הדרך להתמודד עם התופעה היא שיח פתוח עם החותמים. לשוחח איתם, להסביר להם עד כמה חתימתם מזיקה, ולהציע להם לחתום ולהחתים על אותן עצומות כאזרחים ולא כמילואימניקים. אני מאמין שרובם יבינו ויחזרו בהם.

* אלמלא כיתות הכוננות – מסקנתו של עיתונאי "ידיעות אחרונות", בן קיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, מתן צורי, מתחקירי 7 באוקטובר, הוא שצריך לפרק את כיתות הכוננות. הוא מספר על סכסוכים ביישובים בשל האשמות הדדיות על תפקוד כיתות הכוננות. אני יודע על מציאות הפוכה – הערכה עצומה של התושבים לכיתות הכוננות. אולי הוא מכיר איזה סיפור נקודתי, אך לבטח אין זה הכלל.

כותב צורי: "אסור לנו לשכוח שחברי כיתות הכוננות הם אזרחים, רובם גברים בשנות ה-30 ו-40 לחייהם, אבות לילדים קטנים. באסון הגדול השכבה האזרחית שילמה מחיר כבד ובלתי מתקבל על הדעת. אין זה מתפקידה של המסגרת האזרחית, למרות שהיא עטופה במושג 'כיתת כוננות', לצאת מהבית ולהילחם מלחמה לא לה מול מאות מחבלים, ולקפח את חייהם.

"על ישראל לשמר מרחב חיץ גדול הרבה יותר, אפילו מעל 5 ק"מ, ולדחוק את האיום פנימה עוד ועוד. אם צפוף להם בעזה, אפשר לצאת משם, כפי שהבטיח נשיא ארה"ב. אם לא – אין זו בעייה שלנו. אחרי מתקפת הפתע, הפכנו אדישים לסבלם. אין ספק בדבר גבורתם של חברי כיתות הכוננות, אבל המחיר כבד מנשוא. עשרות ילדים בעוטף עזה יגדלו ללא אבות. זה מחיר איום ונורא, שאינו יכול להיות מוטל על כתפי האזרחים, ועל כן התפיסה חייבת להשתנות, אם אנחנו רוצים תקומה אמיתית ושיקום. אם אנחנו רוצים שהקהילות יישארו מלוכדות.

על סמך אותם תחקירים, מסקנתי הפוכה ב-180 מעלות משלו. התחקירים מעידים על גבורה עילאית שהצילה חיים רבים. אלמלא כיתות הכוננות, האסון היה כפול ומכופל. הרי במשך שעות לוחמי כיתות הכוננות נלחמו, הרגו מאות מחבלים והצילו מאות תושבים. בזכותם, האוייב נבלם ולא המשיך בדרכו למרכזי האוכלוסייה הצפופים, שאילו הגיעו לשם מרחץ הדמים היה כבד הרבה יותר.

זאת, אף שכיתות הכוננות היו מוחלשות, מדולדלות והנשק היה בנשקיות (אצלנו בצפון הנשק בכלל אוחסן בבסיסי צה"ל מחוץ ליישוב!) ביישובים שבהם ההתארגנות היתה מעבר לדרישות צה"ל, ההישג היה גדול הרבה יותר.

נשער לעצמנו מצב שבו בכל יישוב היתה מחלקת הגנת יישוב, כפי שקיימת היום, חמושה, מאומנת ומזוודת היטב – תוצאת 7 באוקטובר היתה אחרת לגמרי. המחבלים היו נבלמים מחוץ ליישובים ובמקומות שהיו חודרים, היו מחוסלים אחרי מיספר נמוך בהרבה של נרצחים. נשער לעצמנו שהיו לא רק מחלקות כוננות, אלא גם יחידות הגנה מרחבית של תושבי המקום שהיו תופסים מיד את הצמתים ואת צירי הכניסה של האוייב. הכול היה נראה אחרת.

הלקח של 7 באוקטובר הוא חזרה לתפיסת ההגנה המרחבית, שהיתה חלק בסיסי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, אך זנחנו אותה, ושילמנו את המחיר ב-7 באוקטובר.

אני מסכים עם צורי שהפתרון צריך להיות הגנה התקפית בשטח האוייב. אך אסור לנו לבסס את ביטחוננו על הנחה שלא נופתע. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שאנו עלולים להיות מופתעים.

התודעה של לוחמי כיתות הכוננות לפני 7 באוקטובר לא היתה של מי שמגינים על היישוב מפני מתקפת אוייב, אלא של מי שצריכים לתת פתרון מיידי של העסקת האוייב למשך כרבע שעה עד שצה"ל יגיע. אסור לשוב ולהתבסס על הנחות שעלולות להתגלות כאשליות.

* הנגטיב של המיתוס – השופט נועם סולברג, המשנה לנשיא בית המשפט העליון ונשיא בית המשפט העליון הבא, הוא שופט שמרן, דתי, והשקפת עולמו האידיאולוגית והפוליטית לא הביאה אותו רק להצבעה בקלפי, חתימה על עצומות או כתיבת מאמרים, אלא להגשמה בפועל, בגופו, בהקמת ביתו ומשפחתו בהתנחלות ביהודה ושומרון. בקיצור, למעט פגם אחד – הוא "אשכנזי" ר"ל, הוא הנגטיב המוחלט של המיתוס על הזהות של שופטי בית המשפט שמשכפלים את עצמם, חבר מביא חבר, כולם סניף של מרצ, שיבוט של אהרון ברק וכל שאר ההבלים של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ויריב לוין. אה, שכחתי "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.

הוא לא חריג. הוא אפילו לא מיעוט. הרוב בבית המשפט העליון הם שמרנים, עם נטייה לדת ולימין. זאת, בזכות הרפורמה החשובה שהוביל גדעון סער בוועדה למינוי שופטים ב-2008, שמחייבת רוב של 7 מ-9 ובכך מבטיחה גיוון דעות.

אבל סולברג וחבריו אינם מה שלוין רוצה. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים, ימנים ודתיים. הוא רוצה שפוטים, הוא רוצה עושי דברו, הוא רוצה מכשירי שחיתות. סולברג וחבריו אינם מספקים לו את הסחורה. הם שופטים. הם מחויבים לשבועת האמונים שלהם כשופטים. הם מקשיבים לחוק ולמצפונם ולא מקבלים הוראות מלוין. ובשביל מה צריך רשות שופטת אם לוין אינו שולט בה?

* מחזק את ידי האיראנים – לקראת פתיחת המו"מ בין ארה"ב לאיראן, אני מחזק את ידי האיראנים שיעמדו איתן ולא יגלו עמדה טקטית פשרנית שתגרום לטראמפ לתחושה שהשיג "עסקה".

טראמפ רואה את הפוליטיקה כביזנס; זו שגיאה מהותית בכלל, אבל לבטח זו אי הבנה בסיסית של המזה"ת ושל הקנאות האסלאמית. מטרת איראן במו"מ, כמוה כמטרתה במו"מ עם אובמה, ואם יהיה הסכם, גם אם יהיה קצת משופר לעומת ההסכם של אובמה, מהותו תהיה זהה – המשך קיומו של מיזם הגרעין. האינטרס של איראן בהסכם, הוא למנוע את השמדתו בידי ארה"ב או בידי ישראל, בהנחה שישראל לא תעז לתקוף את מתקני הגרעין אחרי הסכם עם טראמפ.

כל הסכם מבוסס על פשרה. אין הסכם על עמדות הפתיחה של אחד הצדדים. עם איראן אסור להתפשר על הגרעין. את כל מיזם הגרעין האיראני יש לחסל. תיאורטית, אם אפשר לעשות זאת בעסקה, מה טוב. אבל אי אפשר יהיה להגיע לעסקה כזאת, כי חמינאי והאייאתולות מתייחסים לגרעין כאל מצווה אלוהית ג'יהאדיסטית.

כיוון שטראמפ להוט לעסקה, מי שיכולים להציל את העולם מפני העסקה הם האיראנים, אם יתעקשו ולא יתגמשו. לכן, האינטרס של האנושות ושל ישראל הוא שאיראן לא תתפשר כהוא זה.

* התחלה רעה – עוד לא החלה הפגישה הראשונה במו"מ בין ארה"ב לאיראן, וכבר ויתקופ הודיע שיתכנו פשרות על הדרישה האמריקאית להתפרקות איראן מגרעין, ושזו רק עמדת פתיחה.

זו התחלה רעה מאוד. מאוד. ניתן רק לקוות שאיראן תקשיח ולא תנהג כבתקופת "מתקפת החיוכים" שבה היתלה באובמה.

* זה מה שחשוב עכשיו? – השינויים בפקודות ההופעה הצה"לית נכונים בעיניי. אבל דבר אחד אני מתקשה להבין – זה מה שמעסיק את המטכ"ל בזמן מלחמה?

* חץ מורעל – אחוז הגיוס בגולן מאז ומתמיד היה כ-100%, רובם ליחידות קרביות. אחוז גבוה יוצא לשנת שירות / מכינה קד"צ לפני הגיוס.

לפני כעשרים שנה, התפרסמו נתוני גיוס על פי רשויות. הנתונים היו בעייתיים, כי הם היו על פי בוגרי י"ב, וכך מי שיצאו לשנת שירות הוגדרו כמי שלא התגייסו. לאחר הפרסום, סילבי קשת כתבה שתושבי הגולן גוררים אותנו למלחמה אבל משתמטים מהגיוס. שאחרים ילחמו במקומם. כתבתי לה מכתב שבו תיארתי את העובדות וביקשתי שתתקן (איני נוהג לבקש התנצלות, כי אין טעם להתנצלות שבאה כתוצאה מבקשה ולא מרצון אמיתי). היא לא תיקנה, למרות שידעה שזה שקר.

לא אהבתי אותה. היא היתה כותבת מושחזת ועוקצנית, אך רעה ורעילה. היום אנו רגילים למכונות רעל, אך אז החץ המורעל מסילבי קשת היה חריג. אפשר לומר שהיא הקדימה את זמנה, במובן הרע של המושג.

בראשית עידן הפייסבוק היינו חברים והתכתשנו לא מעט. בשנים האחרונות היא נעלמה מהפיד שלי. אולי חסמה אותי.

(ובעניין "אחרי מות קדושים" – מי שהקפידה לא לכבד את המנהג, פוטרת ממנו את הכותבים עליה).

* לשנה הבאה – את "הא לחמא" אנו מסיימים במילים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל," כלומר השנה אנחנו כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל.

אבל אנחנו בארץ ישראל, למה לשיר כך? מצד שני, עצם העובדה שאנו בא"י אין משמעותה שאין לאן לחתור ולשאוף.

אריה בן גוריון, עורך ההגדה הקיבוצית – הגדת התק"ם, לפני כארבעים שנה, כתב כך: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל." כלומר, אנחנו נגאלנו מהגלות, והתקווה שלנו לעתיד היא שכל ישראל יעלו לארץ ישראל, במהרה בימינו. אמן!

* ביד הלשון: אולי זה רק משבר קטן וזה חולף – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "במחנה הממלכתי מתעקשים שזה רק משבר קטן וזה חולף, ושאיזנקוט מנהל מו"מ להסדרת מעמדו במפלגה."

סגל מרבה לשבץ במאמריו ציטוטים מתוך הזמר העברי. "אולי זה רק משבר קטן וזה חולף," הוא ציטוט משירו של אריק איינשטיין: "פסק זמן", שיר הנושא של התקליט בשם זה. אריק איינשטיין כתב את המילים ושם טוב לוי את הלחן. השיר מתחיל במילים:

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים.

והפזמון:

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף

אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com