ובנימין מיליקובסקי-נתניהו
Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו: 13 באפר׳
"אני אוהב את בני יאיר, ציוני אמיתי שדואג לעתיד המדינה. כמו כל אזרח, גם הוא זכאי לדעתו האישית, הגם שסגנון תגובתו לציוצו של הנשיא מקרון שקרא להקמת מדינה פלסטינית, אינו מקובל עלי.
הנשיא מקרון טועה קשות, כאשר הוא ממשיך לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית בלב ארצנו, שכל שאיפתה היא השמדת מדינת ישראל.
עד רגע זה אף גורם בחמאס או ברש״פ לא גינה את זוועות הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה, מה שמעיד על יחסם האמיתי למדינת היהודים.
לא נסכן את קיומנו בגלל אשליות מנותקות מהמציאות ולא נקבל הטפות מוסר להקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה של ישראל, ממי שמתנגד לתת עצמאות לקורסיקה, קלדוניה החדשה, גינאה הצרפתית וטריטוריות נוספות, שעצמאותן לא תסכן את צרפת בשום דרך."

(הקוראים הוסיפו הקשר שלדעתם אנשים ירצו להכיר)
גיניאה הצרפתית קיבלה עצמאות מצרפת ב-1958, והיום היא המדינה העצמאית גיניאה.
בשאר מחוזות צרפת מעבר לים התושבים הם אזרחים צרפתים מלאים בעלי זכות הצבעה לאספה הלאומית ולנשיאות ושווים לחלוטין לאזרחים בצרפת המטרופולינית, מה שאין כן בגדה המערבית.
https://x.com/naaman_c/status/1911733660165845306?t=3T2BV7AzE3B75T5CHsmv0A&s=03
אהבת בן יכולה לעוור אב. עצוב שראש הממשלה חוזר על השטויות הפיליסטיניות של בנו, וגורם לנו נזק בדעת הקהל הצרפתית.
למקרון יש להשיב תשובות לעניין ולא בדוגמאות פיליסטיניות. יש לשאול אותו אם צבא צרפת יסלק את החמאס מעזה? וישמור על בטחון ישראל? אם לא מי יעשה כן? יש להסביר לו שהחמאס מחויב לכיבוש צרפת עד פואטייה הנקודה הצפונית אליה הגיע הכיבוש הערבי, שטח הנחשב לאדמת ווקף קדושה, אותה אם ירצה יוכל לתת לערבים.
אלו התביעות שכדאי לתבוע ממקרון בהומור:
יש לתבוע ממקרון לשנות את שמו העברי עמנואל לאימם-אללה.
יש לתבוע ממנו להסיר מחזית הנוטרדאם את פסלי מלכי ישראל, ולהחליפם בפסלי החליפים הערבים.
יש לתבוע ממנו לסלק מתוכנית הלימודים את היצירה הראשונה בשפה הצרפתית "שנסון דה רולנד" המתארת את סילוק הכיבוש הערבי.
https://x.com/naaman_c/status/1911734425689223454?t=YfzJ6Pwl7-HESCuVcPJ0Eg&s=03

עצוב בבריטניה
המשטרה ביקשה מיהודים בבריטניה להישאר בבתיהם בזמן שצעדות פרו-פלסטיניות מתקיימות סמוך לבתי כנסת.
לאחר הדיווח אמר טד קרוז: “כאשר אומות גדולות מאבדות את דרכן."
https://rotter.net/forum/scoops1/895331.shtml

עצוב באמריקה
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
הנזק לביתו של מושל פנסילבניה היהודי, ג'וש שפירו הוא עצום, לאחר ההצתה, כולל הנזק הפסיכולוגי. הוא ובני משפחתו שהו בבית בזמן השריפה, וניצלו בקושי על ידי המשטרה. המצית התכוון לרצוח את היהודי ומשפחתו, כולל להרוג אותו עם פטיש.
יהודים, מה יש לכם עוד בארה"ב? עוד לא הבנתם שזה נגמר? לחיות בפחד מוות מכל אדם שעובר ליד ביתכם? לפחד שיגלו שאתם יהודים? כל נותן שירות יכול לרצוח אתכם? הביטו טוב – זה בית השרד שאותו שפירו קיבל, וכך אירע. לכם עלול לקרות גרוע יותר. מי ישמור עליכם?
(גיא בכור: "למה אתם לא בארץ היהודים, ישראל?")
https://t.me/MyGPLANET/28232?single

ביעור חמץ
כשהיינו ילדים קטנים היינו נהנים להביא ברשעות פרוסות לחם לזקנים שישבו ואכלו בחדר האוכל בבית הכנסת של הקיבוץ, בו אכלו תמיד כשר, קל וחומר בפסח.
(בגבת אכלו מצות בערב הסדר בלבד, אבל ביום יום בלי פיקוח, ובלי אידיאולוגיה, הקפידו בעצם על כשרות. מעולם לא בשר חזיר, ומעולם לא בשר וחלב ביחד).
נזכרתי בזה לאחרונה כשראיתי בטלוויזיה פרוטסטנטים ילדותיים אינפנטילים שמשליכים פיתות אל מעבר לחומת מחנה הקריה. איך זריקת חמץ על בסיס צה"ל בקריה וביזוי חג הפסח אמור להחזיר את החטופים? השאלה מופנית לכל המצולמים כולל עינב צנגאוקר.
https://x.com/BaruchLiran/status/1911148816600088867?t=LkyxVyt13M2vuyRkGPTsXQ&s=03
https://x.com/BaruchLiran/status/1911318345426542910?t=w1gBreRFcuD90ph0fqip8A&s=03
והנה קבוצת פרוטסטנטים צועדים בשקט בשקט לעבר ביתה של עידית סילמן ומשליכים לעברו פיתות.
https://x.com/YakiAdamker/status/1911695621527871996?t=l0-EeMMSZlhkOxqlGdgHQQ&s=03
אם היו זורקים פיתות לעבר מוסלמים ברמדאן הם היו ודאי הופכים שמיים וארץ כי הם הרי דמוקרטיים, ליברליים, ופעילי זכויות אדם ובעד שוויון.
ומי מפרגן להם? אלעזר שטרן המתנאה כדתי:
שטרן: "לסילמן פיתות בפסח לא מזיזות. סילמן היא הדבר הכי רחוק מלכבד יהדות.
היא זאת שניצלה את מצוות חמץ רק כדי לקבל שוחד ולהפוך לשרה בממשלת החורבן.
אין לי ספק שלסילמן מגיע שישימו בתוך ביתה ערימות של פיתות כדי להזכיר לה לדיראון עולם את מעשה הנבלה שעשתה בשימוש בחמץ וביהדות.
מעל כל זאת אין לי ספק שפיזור פיתות ברחובה של עיר בחג הפסח הוא דבר מיותר, לא מוסיף דבר, מלבד צבע מוטעה למאבק לשחרור החטופים, כמאבק בין תומכי מסורת למתנגדיה.
סילמן רואה פיתות מול ביתה ושמחה. שכניה עצובים וכך גם אני."
https://rotter.net/forum/scoops1/895308.shtml
מענין אם אלעזר שטרן היה נוקט באותו הגיון וזורק פיתות לעבר מנצור עבאס ברמדאן, "כי מגיע לו" על תמיכתו בחמאס.
מעבר לאקט האינפנטילי והבזוי האם הפרוטסטנטים המפגינים סבורים שזה יביא להם תוספת קולות מהימין המסורתי? הפוך גוטה הפוך!

הדרישות של החמאס אותן דורשים הטייסים לקבל:
חמאס לא מוכן לדון בפירוק נשקו, דורש להישאר הגורם הצבאי היחיד ברצועה לאחר המלחמה. לא מוכן לדון על יציאה של מחבל אחד מהרצועה.
חמאס דורש נסיגה ישראלית מלאה מרצועת עזה, כפי שהיה לפני המלחמה, שום רצועת ביטחון, אפילו לא מטר אחד.
חמאס אינו מוכן לשום מעורבות צבאית של גורמים ערביים או זרים, בוודאי לא רשות רמאללה.
חמאס דורש תפקיד פוליטי "משמעותי" ברצועה, ואינו מוכן "להידחק לשוליים."
חמאס דורש ערבות שישראל לא תשוב ותתקוף אותו בשום מקרה ובשום תנאי. כלומר חסינות מלאה למחבליו, שיישבו מחדש על הגדרות, 40,000 מחבלים, שיוכלו לפלוש מתי שירצו.
חמאס דורש שהוא, והוא בלבד, יקבל את המיליארדים לשיקום רצועת עזה (טוב, פה היתה התפשרות שלו: יחד עם אונר"א). על רשות רמאללה אין בכלל מה לדבר.
תמורת התחייבות כתובה של ישראל לכל אלה, כולל ערבויות בינלאומיות "חזקות", חמאס מוכן לשחרר 9 חטופים, כולל עידן אלכסנדר, אך לא יסכים לשחרור 11, כי הוא רוצה לשמור את החטופים לשנים הבאות, כערבון להצלחת השיקום ושלטונו.
(גיא בכור)
https://t.me/MyGPLANET/28254
ועכשיו צריך נתניהו להחליט אם הוא מקבל את דרישות החמאס והטייסים. החלטה קשה. האם להפר את המחויבות להחזיר את כל 21 החטופים, או את המחויבות לביטחון תושבי ישראל. או לשקול אופציה אחרת. בכל מקרה נתניהו יותקף על כל החלטה.

חץ מקשת
החץ המורעל היחיד שאהבתי ממכונת הרעל של המנוחה חיה שניידר-סילבי קשת, היה "יהיר לפיד". זה באמת חץ קולע.

מי מבייש את מי?
פרופסור גד יאיר (מישהו יודע את שמו המקורי?) המתנאה כסוציולוג ואנתרופולוג תמך כיו"ר ועדת הפרס, במתן פרס ישראל לאווה אילוז, והתנגד לפסילתה. ואלו נימוקיו:
"זיכוי יכול להיהפך לכתם מוסרי. הבנתי זאת בשיחה עם השופט והסופר הגרמני ברנהרד שלינק ("נער קריאה"). חקרנו אז את דמות המופת בגרמניה ובישראל. הופתעתי כי בספרו כתב שההרשעות של המתנקשים בהיטלר, העריקים ומתנגדי המשטר הנאצי נותרו על כנן. לא הבנתי מדוע כתם ההרשעה לא נמחק. טסתי לברלין לפגוש אותו. ישבנו בסמוך לבונקר של היטלר. הכיצד לא זיכיתם אותם בדיעבד? שאלתי. מי שם אותי? השיב השופט, "ייתכן שהרשעתם היא אות כבוד למתנגדי המשטר. זיכויים בדיעבד עשוי לבייש אותם."
השבוע התברר, שגם פרס ישראל עשוי לבייש את הזוכים בו. גרם לכך שר החינוך, יואב קיש, בהפיכתו את הפרס מפרס בגין מצוינות מדעית, לפרס הניתן בתמורה לנאמנות פוליטית. כתוצאה מכך, מעתה יהיו כל הזוכים בפרס חשודים כמי שעברו מבחן נאמנות. בנסיבות כאלו הפרס עלול לבייש את הזוכים בו, להחשידם בכך שהיו מצוינים מהם והם נבחרו כי היו נאמנים מן המצוינים.
(גד יאיר, "כיו"ר ועדת הפרס, הבנתי מקיש: פרס ישראל הוא על נאמנות", "אל-ארצ'", 10.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-10/ty-article-opinion/.premium/00000196-1a5e-d93f-a7f7-5e7fa2d60000
ראשית, מוזרה ההשוואה שעושה פרופסור יאיר בין הקושרים נגד היטלר, ואווה אילוז. על מה בכלל היה לזכות את הקושרים נגד היטלר? כולם היו נאצים פעילים שהשתתפו בפשעי המלחמה של הנאצים.
בניגוד לדברי יאיר, פרס ישראל אינו כפרס נובל שהוא פרס על הצטיינות במדע בלבד. פרס ישראל הוא תודת המדינה המייצגת את האומה על הצטיינות במדע. בלי להתייחס למקרה הנדון של אווה אילוז אם היא בכלל מצטיינת במדע (בפוליטיקה בוודאי), אדם לא יכול לקבל את תודת המדינה אם הוא רואה אותה כפושעת, ופונה להאג לחקור אותה ולאסור את חייליה. כאן נשאלת השאלה. אם המדינה מביישת את אווה אילוז, כדברי גד יאיר, או אווה אילוז היא שמביישת את המדינה.

בהמשך למאמרו המצוין של פרופסור אודי מנור על אווה אילוז ("חדשות בן עזר 2046), אני מפרסם כאן בשנית מה שכתבתי ב-2014 אבל פורסם רק כצרופה חיצונית: (כל המובאות בקישור):
הכעס המרוקני, הגזענות, ההתבכיינות וההתקרבנות
של פרופסור אוה אילוז
אדוארד סעיד הערבי-נוצרי האנטישמי, טען בספרו הנודע אוריינטליזם: "אלמלא אותם אימפריאליסטים מרושעים, גזענים וציונים, יכול היה העולם הערבי לחזור לגדולתו כבעבר." לפי סעיד המזרח הוא קורבן של תרבות המערב, בטענה זו חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך. מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו. לדבריהם, מציאות של שנאה והפליה כלפי זרים, מיעוטים ונשים קיימת במזרח התיכון, והחוקרים המערבים אינם בודים אותה מליבם. למותר לציין כי סעיד עצמו בחר כנוצרי להגר לארה"ב בעלת התרבות המערבית.
"סיפור משונה" מגדירה הסוציולוגית אווה אילוז, ילידת מרוקו 1961 את הרומן הגדול "מיכאל קולאהס, קורותיו של סוחר סוסים כמורד במלכות", מאת היינריך פון קלייסט. ברומן המרתק והמורכב שנכתב בשנת 1811, מסופר על סוחר סוסים שחי בגרמניה במאה ה-16 בזמנו של לותר, שפוגעים לו בסוסיו והוא תובע פיצוי על כך. כשלא ניתן לו הפיצוי הוא יוצא למסע למען הצדק, מסע שמביא אסון וחורבן על רבים וגובה חיי אדם ובסופו של דבר הוא בא על עונשו כאשר נגזר לו דין מוות. לפני מותו מבשרים לו כי מסעו לצדק הצליח והפוגע בסוסיו נענש, והוא מת בשלווה.
בניתוחה כותבת אוה אילוז: "כעס הוא אותו רגש בלתי נשלט שמתעורר בנו כשמישהו עושה משהו לא הוגן --- כעס הוא התגובה שלנו כשנראה לנו שהצו המוסרי הופר ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת. --- כעס פועל בניגוד להיגיון. --- כעס גורם לנו להיות פחות אנושיים. כעס מביא אותנו לגבולותיה המסתוריים של המוסריות, למה שעשוי להפוך אותנו לפחות אנושיים." --- "כעס לא שוכך עם הזמן, למעשה הוא מתגבר, כאילו יש לו מנגנון פנימי להגברת עוצמתו." --- "הכעס מעלה, אם כך, שאלה מטרידה בנוגע למוסר: מתי עלינו להפסיק להגן על חוש הצדק שלנו?"
ועל מי כועסת אוה אילוז? אוה אילוז כועסת מאוד על האשכנזים. האשכנזים היא טוענת מנקים את מצפונם ומתנערים מאחריותם להדרתם של המזרחיים. (אוה אילוז, "אשכנזים במדינה מזרחית,  על המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם ולהתנער מאחריות להדרתם של המזרחים").
נעזוב לרגע את המינוח "מזרחיים", יהודי מרוקו אינם "מזרחיים" אלא "מערביים". מרוקו נמצאת אלפי קילומטר מערבה מרוסיה למשל. עד גילוי אמריקה יהדות מרוקו היתה המערבית ביותר וכונתה "עדת המוגרבים" "מגרב" – מערב בערבית. "עדת המערביים". נכון הגישה האירופוצנטרית הצרפתית שם קיבלה אילוז את השכלתה – מתייחסת לערבים כ"אוריינט" – מזרח, אבל רצוי להשתמש במונחים מדויקים: יהודי אירופה – אשכנזים, לעומת יהודי ערב והאיסלם (או מרוקאים), ונעבור לעצם הטפת המוסר, לא ברור דיו אל מי פונה אוה אילוז? אל מי היא מפנה את כעסה? מיהו בדיוק החוטא שניקה את מצפונו? האם כוונתה אל הדור הקודם, דור החלוצים האשכנזים שיישב את הארץ והקים את המדינה? האם כוונתה לפליטי השואה שהגיעו לפני הקמת המדינה ואחריה? האם לצאצאיהם? או למיליון אשכנזים רוסים שהגיעו לאחר קליטת המרוקאים?
אוה אילוז אינה מפרטת אלא מכלילה. אצלה אין אשמה אישית אלא קיבוצית. אין אינידיווידום, יש רק האשמה קולקטיבית.
גזענות היא השקפה שאינה מכירה בפרטים אלא בכלל בלבד. אין מדובר על פשעי יחידים אלא על פשע הכלל שמעצם מהותו רובץ עליו החטא הקדמון של מהותו. במקרה דנן דין "האשכנזים" כדין "היהודים" החטא הוא מהות שאינה ניתנת לשינוי.
אליבא דאילוז אין בנמצא מורה, או מורה, רופא או רופאה, אח או אחות, עובד סוציאלי או עובדת סוציאלית שטיפלו באהבה ובמסירות בהמוני העולים מארצות ערב ובילדיהם שבחלקם הגדול היו חסרי השכלה ואנאלפביתים. כולם פושעים כ"אשכנזים" מעצם מהותם החוטאת.
אוה אילוז מעלה במאמרה היפותזה היסטורית לפיה היהודים-הערבים ממרוקו, יישבו את הארץ והקימו את המדינה, והנה מגיעים האשכנזים והם קולטים אותם. אותם יהודים אירופים שזה מקרוב באו נשלחים ליישובים מרוחקים כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-ערבי. אבל האשכנזים לא מצליחים בלימודים ושישים שנה אחר כך הם מקימים מפלגה עצמאית כי הם הודרו מעמדות מנהיגות, לא מתוך תוכנית מסודרת או כוונה מפורשת, אלא רק כתוצאה מתחושת העליונות התרבותית של היהודים-הערבים כלפיהם, ודרך מדיניות חלוקת המשאבים התרבותיים והחומריים.
מה לעשות המציאות היתה שונה. היהודים האשכנזים הגיעו דווקא מרצונם כחלוצים לארץ. לא הביאו אותם, הם לא נשלחו, אלא הלכו ליישובים מרוחקים מרצונם כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-אשכנזי. אדרבא, תסביר לנו הסוציולוגית בעלת השם העולמי, כיצד קרה שהמרוקאים לא עלו כחלוצים לארץ השוממה, לא יישבו את אדמותיה, לא נלחמו על עצמאותה ולא קלטו את יהודי אירופה פליטי השואה?
אני מכיר יהודי ניצול שואה שהשתתף במלחמת השחרור, שאמר לי פעם שהוא לא יסלח למרוקאים על כך שלא רק שהם לא ישבו את הארץ ולחמו על עצמאותה וקלטו את פליטי השואה, אלא הוא היה צריך לקלוט אותם, ולבסוף הם מכנים אותו "אשכנאצי!"
פרופסור סמי סמוחה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה הגדיר את הבעייה בחברה הישראלית כך: (במבטא עיראקי כבד) "הרומנים הם התחתית של התחתית של האישְׁכְּנָזִים, אבל יש להם כ-3 אחוז אנאלפביתים, לעומת 41 אחוז אנאלפביתים לעיראקים, שהם העדה המשכילה ביותר מארצות ערב."
"אשמת האשכנזים" – אוה אילוז אינה מכירה בקשיים אובייקטיבים ובאחריות אישית. האשם בקשיי הקליטה והקידום של המרוקאים לדידה הוא באשכנזים בלבד. ודוק: לא באשכנזי כזה או אחר אלא בקולקטיב האשכנזי כולו.
המרוקאים בצרפת לא העלו על הדעת לכעוס על התרבות המערבית-אשכנזית (צרפתית-אירופאית) הם אימצו אותה בכל מאודם תוך טמיעתם בחברה הצרפתית ונטישת התרבות הערבית-מוסלמית. בצרפת הם לקחו אחריות על עצמם ללא התקרבנות בכיינית.
אוה אילוז כאילו מאשרת את הסטריאוטיפ הרווח אצל רבים, שמרוקאי, אפילו מגיע לדרגה הגבוהה ביותר – נשאר תמיד עם רגשי נחיתות ותחושה שהוא מקופח. תמיד התבכיינות והתקרבנות. שנים רבות כל כך לאחר עליית יהודי מרוקו, ועם התגברות הנישואים המעורבים בין העדות – הגיע הזמן להפסיק עם הנראטיב ההרסני המציג את כל היהודים-ערבים כעדר של כבשים פסיביות, כקורבנות בנוסח Agnus dei – "שה אלוהים". מספיק עם התיאור: "הביאו אותנו, נתנו לנו, התנהגו אלינו, עשו לנו," וכדומה. הגיע הזמן לנאראטיב חדש אקטיבי: "באתי, עשיתי, הצלחתי." 
לאחר מאמר ההשתלחות הגזענית האנטי-אשכנזית שלה – "אשכנזים במדינה מזרחית", בו האשימה את כלל האשכנזים בחטא הקדמון של היחס ליהודים הערבים. פירסמה אילוז מאמר פלסתר אנטי-ציוני אנטישמי – "אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית?"
כשם שלדידה של אילוז, העולה ממרוקו, אין בנמצא פרט אשכנזי, מורה, רופא, או אחות, שטיפלו בחום וברצון במרוקאים, אלא יש רק קולקטיב אשכנזי, הנושא בחטא קדמון, כך לדידה החברה הישראלית, הינה קולקטיב ללא פרטים. פרופ' אילוז: "בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת."
לדידה של אילוז כל קולקטיב הפוליטיקאים הישראלי מעצם קיומו הוא כבר "חסר מצפון מוסרי." האם סבורה הפרופסור לסוציולוגיה, שגם גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון), ודב חנין, הם חסרי מצפון מוסרי, או שהיא איננה מכלילה אותם בין הפוליטיקאים הישראלים?
אווה אילוז מציגה את פרשת דרייפוס כאירוע ש"באמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית." והיא מסכמת את מאמרה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה."
פרופ' אילוז צודקת. קשה לדמיין מאורע הדומה לפרשת דרייפוס בישראל, בעיקר מפני שקשה לדמיין בישראל קיום של "פטריוט ערבי" שבדומה לדרייפוס, רואה עצמו פטריוט ישראלי, ולוחם למען ישראל.
דווקא אם נלך לפי שיטתה של פרופ' אילוז, עליה להגיע למסקנה שהחברה הישראלית מוסרית הרבה מזו הצרפתית. בניגוד לצרפת, שם לחמו למען חשיפת האמת, שדרייפוס הוא אכן פטריוט צרפתי, בישראל היו מן הסתם רבים שהיו לוחמים למען "דרייפוס שהוא פטריוט ערבי בוגד," בניגוד לחברה הצרפתית, בחברה הישראלית ישנם רבים המזדהים עם האוייב ותומכים בו. אמיל זולא לא היה מעלה על דעתו לפעול למען בוגד. בישראל, רבים היו פועלים למענו, כי רק בישראל קיימת התופעה של "אהבת האוייב".
קשה לדמיין גם פרשת דרייפוס ישראלית מסיבה נוספת שפרופ' אילוז מתעלמת ממנה לחלוטין. בצרפת של פרשת דרייפוס, לא היה יהודי אחד שדגל בחיסול המדינה הצרפתית ובהשמדת הצרפתים, לעומת זאת, בישראל של ימינו, למרבה הצער, טרם נמצא ערבי-מוסלמי (כולל העילית התרבותית) שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות, ולא מופת מוסרי.
צודקת פרופ' אילוז בקביעתה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה." הציונות תשלים את משימתה כאשר יהיה ערבי-מוסלמי שבדומה לדרייפוס יהיה מוכן להקריב את חייו למען מדינת היהודים, ויזכה לתמיכת ערביי ישראל, וכאשר לא יהיו יותר ערבים-מוסלמים שיזדהו עם דברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
כאשר מציגה אווה אילוז את פרשת דרייפוס כאירוע "שבאמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית," כדאי לזכור, כי בניגוד להצגתה של פרופ' אילוז את החברה הצרפתית כבעלת עקרונות אוניברסאליים של צדק, וכמופת מוסרי, זמן לא רב לאחר פרשת דרייפוס, התדרדרה החברה הצרפתית למשטר וישי. משטרת וישי פעלה מיוזמתה היא, לתפיסת היהודים בצרפת, ושליחתם להשמדה.
עקרונות המוסר של "הצדק הצרפתי" התבטאו בכך שנכדתו של דרייפוס, מדלין לוי, נעצרה ונשלחה ב-3 בנובמבר 1943 למחנה דרנסי, ומשם נשלחה לאושוויץ.
אווה אילוז עוברת משנאת אשכנזים לשנאת ישראל והיהדות: "כך הפכה ישראל ממקום מפלט לנרדפים למדינה מתבדלת, כוחנית, וגזענית". (לשיא של גזענות אנטישמית הגיעה אילוז כאשר היא טופלת עלילת דם נגד ישראל לפיה ישראל משעבדת לעבדות את הערבים-הפלשתינאים, והמלחמה נגד ישראל כמוה כמלחמה נגד העבדות).
אילוז ילידת מרוקו, שגדלה בצרפת ולמדה בארה"ב, מספרת על עצמה שעד שהגיעה לישראל היתה "דתייה אורתודוכסית", ועם בואה לישראל לדבריה, היא חדלה להיות "דתיה אורתודוכסית" מפני ש"היהדות היתה מכל עברַי" – בקפטריה באוניברסיטה היה רק אוכל כשר, בסופרמרקט אוכל כשר, אסור לנסוע ביום כיפור, "ישראל החזירה אותי לדתיות בכפיית המדינה, דתיות שדחו הוריַי, כיהודים, כשהיגרו ממרוקו לצרפת."
השוואה מוזרה. שהרי במרוקו המוסלמית-גזענית דחו את הוריה כיהודים, והיא חיה במדינת היהודים כיהודייה "דתייה אורתודוכסית" מבחירה ולא מכפיה. האם המדינה מונעת ממנה לקנות חזיר בסופרמקט "טיב טעם", או לנסוע ביום כיפור?
צרפת, שם גדלה, מספרת אילוז בנוסטלגיה, היתה מדינה חילונית "שבה האזרחים מוגדרים על פי מהות אוניברסאלית משותפת, מעבר לזהות דתית או אתנית." שם ראתה אילוז את "היהודים כאחים." לא עוד בארץ. תפיסה מוזרה לאור העובדה שאחוז המוסלמים בצרפת דומה לאחוז המוסלמים במדינת היהודים. ודווקא במודל הצרפתי של "מדינת כל אזרחיה" הזכויות שמקבל המיעוט המוסלמי קטנות יותר מאשר מקבל מיעוט זה במדינת היהודים, הגזענית לדברי אילוז.
מעניין מה היתה אומרת אילוז לו היו אוסרים בישראל על קיום של בתי ספר בערבית, וקיום של מפלגות ערביות לאומניות, ואיסור לבישת חיג'אב ע"פ הדוגמה הצרפתית. ודוק: מדובר שם על חוק מדינה, לא על גזענות פרטית.
בארבעה בנובמבר 95', (רצח רבין) מספרת אילוז, היא חוותה "התגלות" ( התגלות חילונית) היא הבינה שבצרפת ובארצות הברית, שהבטיחו אזרחות שווה למיעוטים דתיים כמו היהודים,  "היתה הדתיות שלי דרך לממש ערכים של חירות ואינדיבידואליות" ו"בגלל שהתפיסה האוניברסליסטית של המדינה, שהיתה עבורי מובנת מאליה, לא עמדה בבסיס המוסר הקולקטיבי של ישראל, לא יכולתי להסכים למסגרת של "ליהודים בלבד."  
"ברגע אחד הפסקתי להיות דתייה. מה שהיה עבורי חוויה עזה ורבת משמעות במשך עשרות שנים, התרוקן באחת. משום שהיתה מחוברת בעבותות שכאלה לאינטרסים של המדינה, איבדה היהדות את קדושתה."  
הרליגיוזיות המשונה של "הוגת הדעות" אווה אילוז –
אווה אילוז מעידה על עצמה שבמרוקו מולדתה, בצרפת, ובארה"ב, היא היתה "דתייה אורתודוכסית", ורק בואה לישראל גרם לה לאבד את האמונה באלוהים. דומני שזו תפיסה מוזרה מאד מבחינה הגותית. אם האמונה באל של אילוז תלויה במשטר הפוליטי של ישראל, מה בכלל משמעותה? הרי אמונה באל אמורה להיות אמונה שאינה תלויה בדבר. ודוק: ניתן להאמין באלוהים ולהיות ציוני קיצוני, וניתן להאמין באלוהים ולהיות אנטי-ציוני קיצוני כדוגמת נטורי קרתא המייחלים, כאווה אילוז – לביטול המדינה היהודית. מסתבר שאמונתה של אילוז באלוהים לא היתה רצינית, בדיוק כהגותה.
אילוז מבקרת את ישראל בשעה שהיא אומרת ש"ייעודה העיקרי של ישראל היא כמדינה שצריכה 'לשמר' את היהדות, הנתפסת כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית." "יהדיותה של המדינה הישראלית בלתי קבילה" וככזו היא מביאה שנאה לישראל, ובשל כך גם היהדות משגשגת מחוצה לה.
ובכן, בניגוד לדבריה של אילוז, היהדות משגשגת רק בישראל. בשאר העולם היא הולכת ודועכת. כך בצרפת, וגם בארה"ב שם לאט לאט נעלמים היהודים, והנה עוד פלא, דווקא הערבים משגשגים בארץ מעל ומעבר לכל מקום אחר בעולם, ומיליוני מוסלמים מתאווים לקבל את אזרחות המדינה היהודית הגזענית".
אילוז ממשיכה וקובעת את הקביעה התמוהה הבאה: "ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות."
מה כוונתה של אילוז בכך שהיהדות תיהפך לבת השוואה ל"ציביליזציה מוסלמית"? האם היא ממליצה לישראל להכריז "דין משה בסיף" ולהפיץ את דתה ותרבותה ע"י כיבוש שטחים ועמים?
לא בכדי נמלטה אילוז ממרוקו, מדינה עם משטר פרימיטיבי של מונרכיה אבסולוטית עם מדיניות גזענית כלפי לא מוסלמים. "אללה, המולדת, המלך."  לא בכדי נמלטה אילוז מצרפת "מדינת כל אזרחיה", שיהודים אינם יכולים עוד לחיות בה בחופש ובראש גלוי. כל זאת בגלל הציביליזציה המוסלמית.
חיסול מתוך אהבה – אוה אילוז מסיימת את מאמרה בתובנה הבאה: "אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסאלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת."
כלומר לדידה של אילוז על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה אוניברסאלית (קרי, ערבית-מוסלמית). זו "הדרך הטובה לאהוב את היהודים." כזכור גם האינקביזיציה טענה שהיא פועלת מתוך "אהבה".
(מתוך "שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות". עם מובאות ("חדשות בן עזר", צרופה לגיליון 918 – 17.2.2014).
chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://benyehuda.org/lexicon/hbe/00918001.pdf

פגישה עם נתן ביסטריצקי לפני 97 שנה
לא הכרתי את נתן ביסטריצקי ולא קראתי את ספרו, אבל כשקראתי את כתבתו של אהוד בן עזר על "הפגישה עם נתן ביסטריצקי לפני 54 שנה" ("חדשות בן עזר", 2046) נזכרתי שכבר נתקלתי בשם. אמי ז"ל הזכירה אותו ביומנה כאשר למדה כנערה ב"תרבות בוילנה":
1928 X / 16
השעה השתים עשרה. בבית שוררת דממה עמוקה. עייפתי מקרוא את הספר "ימים ולילות" והנני יושבת אצל התנור החם בעיניים סגורות. מחשבות וחלומות שונים עוטפים אותי, פעם בצעיף בהיר משוזר קרני אור, ופעם בצעיף כהה מרוקם צללי לילה... הנני חושבת על הספר שקראתי... רושם משונה עשה עליי הספר, לא הבנתי אותו יפה. ביסטריצקי כאילו מגלה בו את המיסתורין הכי קלים של נשמתו, ולפתע הוא לוקח ומכסה את כל מה שגילה בצעיף עבה ושחור. חום נעים עובר בכל גופי, לוטף אותי, ליבי מתמלא רטט געגועים... געגועים לאיזה דבר עצום, גדול, דבר המעודד את הנשמה ומעלה אותה. כמה הייתי רוצה באותו רגע שלֵיזֶר יישב על ידי, כאן אצל התנור. ואני בתוך הדממה, בהחזיקי בידו אספר לו מכל המתרחש בעמקי נשמתי, מהמכשולים השונים השוטפים בליבי, מרטט הגעגועים, והכאב החרישי המשתמע לאט בלב. אבל הלא גם הוא לא יבין אותי... הלא שאל בקוראו את יומני: "אינני מבין מדוע את סובלת, הלא כל זה איננו נוגע לך." איננו נוגע לי! מדוע זה הוא איננו יכול להבין את ההתלבטויות הקלות של הנפש המתרגשת. מדוע איננו יכול להבין שלפעמים והנה יופיע הכאב האילם הלוחץ בצבת את הלב. האם איננו מרגיש מעולם את רגש הגעגועים הדק ללב רֵע נאמן? כמה חפצתי לדבר איתו עכשיו, אם הוא באמת אוהב אותי כפי שאמר, היה מוכרח להבין אותי... לו ישב עכשיו כאן, כמו שישבה אתמול על ידי, הינדה, ואנחנו דיברנו על רגשותינו והשקפותינו, אני בעיניים עצומות האזנתי את קולה המונוטוני, וכמה חפצתי להרגיש אז אותו במסיבתי.
כל היום אני קוראת ספרים, ובכל זאת יש לי רושם שאני מבטלת את זמני. רק בפעם הראשונה שנפשי הייתה צמאה מאוד, הרגשתי עונג פנימי בקוראי אותם. אבל כשרוויתי צמאון נפשי, אז משתוקקת אני לעבודה יותר גדולה. עבודה שתשביע את נפשי הרעבה, שתשכיח ממני באותו רגע את הווייתי, את היש שבקירבי. יפה אמרה חברה אחת: הנוער שלנו בהווה, בחיצוניותו הוא שוקד מאוד, מפני שניתן לו חופש, ואינו צריך לקרוע כבלים המשמיעים קול שקשוק, אבל בפנימיותו הוא לוחם מלחמה פנימית דלוחה מאוד שאיננה מביאה שום פירות. ולכן זה עוד יותר מאפיל את נשמתו, המלאה ספקות.
1928 XII / 12
טרם בואי לוילנה חשבתי, שהנני יודעת דבר מה. המורים, גם אנשי העיר, היו מהללים את כשרונותיי, וליבי לב הילד, חשב שאמת הדבר. באתי לוילנה. התחלתי ללמוד, להעמיק את ידיעותיי. קראתי הרבה, ואז נוכחתי לדעת שאינני יודעת עוד שום דבר, ואין לי שום כשרונות. ההכרה הזאת השליכה עלי ענן יאוש, והאפילה את אמונתי בכוחות עצמי. אדם ההולך אפילו במדבר שממה, רעב, צמא ויגע, אז אם רק יאמין באמונה שלמה שסוף כל סוף יגיע לאיזה מעיין חי, יגבר על כל המכשולים, אבל אותו האיש, אם לא יקווה לפגוש על דרכו יותר מחול לוהט, אף עד חצי דרכו לא יגיע.
נדמה לי לפעמים, שליבי מלא מיתרים המחכים רק למנגן טוב, וישמיע קולות יפים. על מיתרי ליבי הניחה נא אתה את ידך, אלוהים. איזה דבר חסר לי תמיד, לאיזה דבר אני מתגעגעת תמיד. חלקי בתוך הנשמות הכהות, שהשליך אלוהים על הארץ.
מעט מאוד ישנן נשמות בהירות ואחת מהן, אומרים, הוא נתן ביסטריצקי. הסופר, לא כבר בא מא"י, והיום הוא הירצה. מאוד השתוקקתי לראות את פניו ולשמוע את קולו. יחד עם שתי חברות, מלכה והינדה הלכנו לשמוע את הרצאתו. אבל בשום אופן לא השגנו כרטיסים זולים. העם היה רב מאוד, ומחיר הכרטיס הכי נמוך היה זהוב ועשרים פרוטה. מה לעשות? אין לי כאן כסף יותר. וכל נשמתי בוערת בחשק גדול לראות את האיש המלא חיים, את הנשמה הבהירה. והנה עבר על פנינו. הנהו כמו שתארתי אותו. אותם התלתלים השחורים, אותן העיניים השחורות המזרות זיקי אש חיים. האם הוא הנהו מחבר הספר "יומם ולילה"? בשום אופן לא יכולנו להשיג כרסיסים יותר זולים. באחרונה אחר רב עמל, חברה אחת השיגה שני כרטיסים זולים, אבל אנחנו הלא שלשתנו, ולהיכנס יכולנו רק יחד, או בכלל לא. חפצנו כבר למכור את הכרטיסים האלה. שגירו את יצרנו, והנה נוכחנו לדעת, שהכרטיסים אינם טובים, והכסף הלך לאיבוד. מרוגזות ועצבניות שבנו הביתה. אני לא התעצלתי כל כך רחוק ללכת, ביטלתי כארבע שעות, ולבסוף איש-הצבא מצווה לאלו, שאין להם כרטיסים לצאת. התנחמתי רק בתקוה, שעוד אספיק לשמוע את הרצאותיו במשך העת. שיהיה כן.
1928 XII / 20
באחרונה זכיתי לשמוע את הרצאת ביסטריצקי. בראשונה חשבתי, שגם הפעם תאוותי לא תימלא, כי השעה הרביעית, שאז היה צריך להרצות, כבר עברה, והוא עוד איננו. רק בעת שרוב הנאספים גמרו כבר ללכת הביתה, בהחליטם פה אחד, שבודאי לא יבוא, הופיע העברי מארץ העברים. דממה עמוקה שררה באולם, בדבר ביסטריצקי את דבריו. האם כישוף בקולו? כל אחד עמד מבלי הניד עפעף. כל אחד הרגיש שדברים כאלו מכוונים אל ליבו במזיד. בכדי לעורר שם רגשות נרדמים, וצלילים שלא נולדו עוד. כל אחד ראה בו לא רק משורר וסופר עברי, אלא גם עברי מארץ העברים, הנושא בליבו חום, אהבת מולדת. בהביטי עליו, ובשמעי את קולו הנעים, ראיתי לא רק את תלתליו המתנועעים אנה ואנה, את עיניו המפיקות מרץ כביר, ומזרות לעתים קרובות זיקים, אלא לפני עיני רוחי השתרעה ארץ שלמה, אדמת מולדת. ראיתי את הירדן הרוחץ גלים בשפעת קרני השמש, ראיתי את ים הכנרת הזועף בחמת, בנשוב עליו רוח גדולה, ראיתי את הר החרמון מכוסה השלג, ראיתי מישורים מצמיחי עצים נהדרים, ופרחים, ומתוך קולו שמעתי שירת חלוצים חופשית, שירה המרחבת את הלב, וממלאת אותו גאווה ובאושר, פעם לראות את ערש הדמיונות והשאיפות! לעוף שמה על כנפי נשר, ולהתאבק בעפר הארץ, שהנשמה אִוְתָה שם לנוע! אבל מה רחוקה המציאות –מהחלומות...
(ברכה לוין יומן)
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990035742960205171/NLI
מסתבר שספרו של ביסטריצקי השפיע על הנוער העברי בגולה באותה עת, והוא במסעותיו השפיע על החינוך הציוני (וגם התפרנס ממנו).

מדהים איך החמאס עבד (ועובד) על ישראל
אבי יששכרוב מסביר: "ניסינו לדבר עם כולם. הגענו גם לחמאס. לבכירי הבכירים של החמאס, והם אמרו לנו דברים מאד פשוטים, אמר השייך חסן יוסף שהוא בכיר אסירי החמאס בכלא: מי שדחף אותנו ועודד אותנו לעשות את פיגועי ההתאבדות היה מחנה השמאל בישראל. איך? אנחנו הופתענו מהתשובה הזאת וניסינו לתהות למה אתה מתכוון? אז הוא הסביר בפשטות. אנחנו ניסינו ליצור קרע בתוך העם הישראלי. שבר. וכדי להרחיב את השבר הזה רצינו לראות חיפשנו הוכחות שבאמת יש שבר. ההוכחות אצלכם היו הקריאות לסגת מהשטחים, הקריאות לסגת מההתנחלויות, וגם הקריאות לסרב לשרת בשטחים. הסרבנים זה מה שעודד יותר מכל את המחנה בתוך החמאס שקרא להמשיך בפעילות,"
https://x.com/GadiTaub1/status/1911453287150203310?t=2MMN89fpNp0d5fzc7TfISg&s=03
המדהים הוא שמאז עברו שנים רבות והנה החמאס לא רק עבד על השמאל, אלא גם על הימין, ואבי יששכרוב, שהביא את דבר החמאס, הצטרף לפרוטסטנטים התובעים את הצלת החמאס ושיקומו ע"י הפסקת הלחימה בו.
נעמן כהן