תגובה לאווה אילוז
"ללמוד אזרחות גרועה"
מוסף "הארץ" 24.5.13
כל דיון עומק בריבוי תאונות הדרכים בישראל, מביא למסקנה אודות "הגורם האנושי" – הקושי של הישראלי לקבל מרות, לקבל סמכות, להישמע לשוטר, שלא לדבר על תמרור. למה? משהו אנרכיסטי טבוע, כנראה, בדנ"א של הישראליות. מכאן, למשל, התופעה הישראלית כל כך של הבהוב אורות כדי לסמן לנהג ממול שניידת משטרה אורבת לו בהמשך הדרך. גם הנהג המאותת יודע שהניידת נועדה לאכוף את חוקי התנועה ולהציל חיים, אבל משהו בישראליות, משהו מרדני, דוחף אותו לאותת לנהג שממול, שאותו אין הוא מכיר אך איכשהו הוא חש כלפיו סולידריות כאל "אחד מהחבר'ה", ש"השלטונות" ממתינים לו מעבר לפינה.
לאותה תשובה יגיע דיון עומק בסוגיית הערמות המס – משהו בישראליות מעודד את היצירתיות בהתחמקות מתשלום מיסים.
לא בכדי, כאשר אנו נדרשים להגדיר את הישראליות, המילים "ברדק", "בלגן", "פרטאץ'" וכו' תמיד ימצאו במקום מרכזי בין ההגדרות. למה? כי זו המציאות הישראלית, לטוב ולרע.
לרע, כי כך קשה לקיים מדינה, כי כך המשילות כמעט בלתי אפשרית, כי קיום חברה מחייב סמכות.
לטוב, כי הצד השני של המטבע הוא יצירתיות, מעוף, יוזמה, אינדיבידואליות, מקוריות, יכולת לייצר פתרונות מחוץ לקופסה, יכולת לאלתר. יש סתירה מובנית בין התכונות הללו לבין סדר ומשמעת. חברה המבוססת על משמעת, מתקשה בפיתוח היצירתיות והאלתור. חברה המבוססת על יצירתיות ואלתור, מתקשה באכיפת משמעת ובהטלת סמכות. לכל סוג של חברה יש יתרונות אך יש גם מחיר. אנו משלמים מחיר על אי הסדר, על הקושי להטיל משמעת, לעתים אף מחיר דמים, ויש לנסות לצמצם אותו, אולם בזכות אפיוני היצירתיות והאלתור, היוזמה והמקוריות, הגענו להישגים דמיוניים, שאין להם אח ורע בכל מקום בעולם.
בכל מקום בעולם ידוע שקשה מאוד לנהל ישראלים. הישראלים אינם ממושמעים, הם בלתי נהילים בעליל. ואף על פי כן, הישראלים מבוקשים מאוד בעולם, כיוון שיצא להם מוניטין של יצירתיות ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה.
לפני שנים אחדות, חזרה שרת החינוך יולי תמיר נלהבת ומאוהבת מסיור בסינגפור. בין השאר היא סיפרה בעיניים בוהקות על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא התפעלה מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים שקטים וממושמעים.
בישראל, מציאות כזאת אינה יכולה להתקיים. כל הניסיונות לחדש את מנהג הקימה לכבוד המורה הנכנס לכיתה, שמשום מה כמעט כל שר חינוך מנסה להנהיג, נוחלים כישלון חרוץ. למה? הרי כך מקובל כמעט בכל מקום בעולם. אצלנו לא, כי יש בנו משהו מרדני, בועט בסמכות. לכן, כל כך לא טבעי לילדינו לכנות את מוריהם "המורה", ולא בשמם הפרטי. לכן, כל כך קשה לאכוף מחדש את התלבושת האחידה, וכדי לאפשר תלבושת אחידה, מציעים לילדים חולצות טריקו בשלל צבעים לבחירתם, והיא נראית הדבר הרחוק ביותר שאפשר ממדים. כאשר אנו רואים בקולנוע סרט המתאר בית ספר – לא חלילה במדינה דיקטטורית, אלא בארה"ב, באוסטרליה או באירופה, אנו נדהמים. אנו נדהמים מהפער העצום בין מה שאנו מכירים לבין מה שאנו רואים. ילד, עולה חדש, המגיע לכיתה בישראל – אינו מאמין למראה עיניו. לחוסר הכבוד למורה, לחוסר הנימוס, לחוסר המשמעת. לוקח לו זמן רב להסתגל. מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית משלמות על כך מחיר לא פשוט, אך היתרונות גדולים מן החסרונות.
וכך גם בצבא. מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים משרתים במשמר המלכה באנגליה? מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים צועדים בצעדי אווז במצעדים? מישהו יכול לדמיין את המשמעת בצה"ל בדמות המשמעת בצבא האמריקאי שאנו רואים בסרטים על מלחמת וייטנאם?
אנו רואים את חיילי צה"ל המרושלים, ולעיתים הם נראים יותר כמו מיליציית יחפנים מאשר כמו צבא מסודר של מדינה. אני שירתי בסדיר בתקופה שבה הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה לאכוף על חיילי צה"ל חבישת כומתה על הראש. והרי הכומתה היא כובע, היא נועדה להיות על הראש. באיזה צבא בעולם יש ספק שמקומה של הכומתה היא על הראש? והנה, חבריי ואני מעולם לא חבשנו את הכומתה על הראש. לרוב היא היתה תחובה בכיס המכנסיים, כאשר משולש קטן מציץ החוצה מהכיס, כדי להשוויץ בפני הבנות בצבעה האדום, אך גם כדי שתהיה מוכנה ב"שלוף" למקרה שאיזה מ"צ יעבור בסביבה. אני זוכר את הרס"ר שלנו מעניש חייל שמ"צ דפק לו תלונה על כומתה. "בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם שנתיים?" הוא שאג. "כדי שאיזה ג'ובניק מהמשטרה הצבאית ישיג אתכם בריצה ויצליח לתפוס אתכם?" לא בכדי, כאשר דן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא ביטל את חובת חבישת הכומתה. הוא הבין שהפקודה הזו אינה מיושמת, והיא הפכה לבדיחה.
צה"ל משלם מחיר על חוסר המשמעת. אולם הצד השני של המטבע הוא צבא גמיש מבחינה מחשבתית, עם יכולת תמרון וראש גדול למפקדים זוטרים, עם סיירות ויחידות מובחרות המבצעות מבצעים שקשה להעלות אותם אפילו בדמיון ועם כישרון גדול לצאת מהמצבים הקשים והמורכבים ביותר כשידינו על העליונה.
מה הסיבה לקושי של הישראלים לקבל מרות וסמכות, להיות ממושמעים וצייתנים? יש לכך הסברים שונים, כמו אלפי שנים של הייעדר ריבונות וחיים בקהילה וולונטרית, כמו המסורת של ההערמה על הגוי ועל ה"מדינה" של הגויים כמעט כמצווה, כמו מסורות שעוצבו בארץ בתקופת המנדט בנוסח "סחיבת" תרנגולים לקומזיץ של הפלמ"ח ובוודאי שיש לכך גם הסברים נוספים. אולם מעבר לכל ההסברים – העובדה היא עובדה, והיא מעל לכל מחלוקת אפשרית. יש למציאות הזאת יתרונות וחסרונות, אך אין ספק שזו המציאות.
והנה, במוסף "הארץ" האחרון, מתמודדת אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של "הארץ" בחודשים האחרונים, במסה בת חמישה עמודים תמימים, עם השאלה מדוע הישראלים הם... צייתנים כל כך. חמשה עמודים של ניסיון פסבדו-פילוסופי ופסבדו-פסיכולוגי להסביר לעומק תופעה שאינה קיימת, שהיא היפוכה המוחלט של המציאות. מאמר, שערכו כערך מאמר מדעי המסביר מדוע השמש מפיקה חושך או מדוע המים יבשים. המאמר הזה הוא התגלמות המושג אינטלקטואליות עקרה ומנותקת.
אווה אילוז אינה מבינה מדוע הישראלים מוכנים ללכת לצבא, מתנדבים ליחידות קרביות, מסכנים את חייהם בשירות קרבי, משרתים שנים רבות במילואים. אמנם במשפט נדיר של פיכחון היא כותבת: "למען האמת, אין לי שום פתרון מעשי ומיידי לאלפי הטילים של חיזבאללה או לשנאה העזה ליהודים שנצברה במדינות ערביות רבות." אך מיד לאחר מכן מופיעה המילה "אבל," המחזירה את המאמר לסורו.
הישראלים אינם ממושמעים, אינם מקבלים מרות, אינם מקבלים סמכות, אבל הם יודעים שמדינת ישראל נמצאת באזור עוין ומוקפת במדינות ועמים החותרים להשמידה. המיליטריזם זר לישראליות, ולכן צה"ל נראה שונה כל כך מצבאות אחרים, אולם הישראלים מבינים את האחריות האישית הנדרשת מהם לאפשר את קיומה של מדינתם. הישראלים יודעים מה המשמעות של הפסד במלחמה הזאת. הישראלים יודעים שלא לפני שנים רבות חווינו את המשמעות של היעדר צבא וכוח עצמאי משלנו, באופן הטרגי ביותר. ערך הסולידריות היהודית, הערבות ההדדית – אף שהוא נשחק במידה רבה, ויש גורמים הפועלים נמרצות לשחוק אותו יותר, הוא עדיין ערך מרכזי בחברה הישראלית. אלא שאת האמיתות הללו האינטלקט של אווה אילוז אינו מסוגל לקלוט. ולכן, היא מסבירה את ההתגייסות כ..."צייתנות", וכותבת מסה שלמה, חסרת שחר עד גיחוך, המנתח את הצייתנות הישראלית.

*
מאמר זה כתבתי לפני 12 שנה, בתגובה לאחת ממסותיה של אינטלקטואלית הבית של "הארץ" פרופ' אווה אילוז. דעתי עליה, שהיא אינטלקטואלית ריקה ועקרה, התחזקה לאורך השנים מקריאת כל מאמר ומאמר שלה.

[אהוד: והגברת הבורה והסכלה הזו, שאינה מכירה את החברה הישראלית, זכתה בפרס ישראל לסוציולוגיה!]

2. צרור הערות 16.4.25
* האידיוטים השימושיים של הסוס הטרויאני – ההחלטה האקטיביסטית ביותר, השערורייתית ביותר והמזיקה ביותר בתולדות בג"ץ, הייתה האישור לראש הכנופייה – העבריין, הטרוריסט, הגזען, הפשיסט בן גביר, לרוץ לכנסת.
בג"ץ הרשה לעצמו לפסוק, שפרשנותו המרחיבה לערך חופש הביטוי עומדת מעל לחוק יסוד של הכנסת, והכשיר את שרץ הכהניזם. בכך, הוא הכניס למערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית סוס טרויאני, אוייב הדמוקרטיה, שמשתמש בדמוקרטיה על מנת להשתלט עליה מבפנים ולהחריבה.
אותה פסיקה מופקרת הכניסה את מדינת ישראל למלכוד בלתי אפשרי. ראש כנופייה, פושע ברמ"ח ושס"ה, עבריין מנעוריו, הוא השר הממונה על אכיפת החוק. הוא מנצל את מעמדו כדי להשתלט על משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. וכך, שעה שהכהניזם הוא בלתי חוקי – הדוצ'ה שלו אחראי על אכיפת החוק.
השב"כ, האחראי על פי חוק על הגנת הדמוקרטיה מפני חתרנות המסכנת אותה, אינו יכול שלא להתערב כאשר גורמים כהניסטים חודרים לתוך המשטרה. המילכוד הוא, שבעוד שב"כ ומח"ש מנסים לטהר את משטרת ישראל מגורמים עוינים, הדוצ'ה שלהם הוא השר הממונה.
אם לא נחסל את הכהניזם, ובמיוחד את התגלמותו המפלצתית ביותר – הבן גבירית, הכהניזם יחסל אותנו.

* פגיעה בביטחון המדינה – בעיצומה של מלחמה ובשלב קריטי של המו"מ על עסקת חטופים, נקבעת ישיבה ביטחונית, עם ראשי מערכת הביטחון. הסמוטריץ' הפרחח, הודיע בחוצפתו שיחרים את הישיבה אם ראש השב"כ ישתתף בה. זו היתה הזדמנות לישיבה בלי הפגע רע הזה. מה עשה ראש הממשלה הכושל, מר מחדל? ביטל את הישיבה. ככה נראית וככה מתנהלת ממשלת הפיגולים.

* בדרך לבתי הנבחרים? – לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב הסברתי מדוע אני תומך בטראמפ חרף סלידתי מאישיותו ומאופיו. השורה התחתונה היתה, שיותר משאני מעדיף אותו על האריס בשל ההבדל בהשקפותיהם כלפי ישראל, אני מעדיף אותו בשל הפער בעמדותיהם כלפי איראן.
דיווח: "השליח וויטקוף הביא לשיחות טיוטת הסכם 'שלא מתייחסת לפירוק תוכנית הגרעין של איראן, ללא איום מפורש אם המו"מ ישתבש'."
אולי טעיתי?
אגב, האם נתניהו בדרך לנאום בפני בתי הנבחרים נגד המו"מ? או לפחות יוציא ציוץ של הסתייגות קלילה ומרומזת?

* גדול עליו – ישראל הראל הוא איש ימין מפוכח. הוא חף מביביזם. הוא מונע מאידיאולוגיה ולא מביביאולוגיה. ולכן הוא יודע ומבהיר שנתניהו הוא האחראי מספר 1 למחדל 7 באוקטובר, לקרע בעם ולרבים מתחלואי ישראל.
דווקא לכן, הופתעתי לקרוא את מאמרו השבועי ב"הארץ", שתחת הכותרת "נתניהו זכאי" שיחרר את נתניהו מאחריות לכך שישראל לא השמידה עד כה את מיזם הגרעין האיראני, תוך שהוא מאמץ, שלא כהרגלו, את הנראטיב הביביסטי על כך שהוא רצה לתקוף את איראן וראשי מערכת הביטחון סיכלו זאת.
גרעין האמת בספין, הוא שאכן נתניהו וברק, אז שר הביטחון, הציעו לתקוף וראשי מערכת הביטחון סברו שזאת טעות. אבל מנהיג נחוש – אילו רצה באמת לתקוף את איראן, היה מוביל להחלטה, וראשי מערכת הביטחון היו מקבלים את ההכרעה המדינית בהצדעה ומבצעים אותה על הצד הטוב ביותר. כך היה בתקיפת הכור העיראקי. גם אז רוב צמרת מערכת הביטחון התנגדה, האופוזיציה התנגדה, ארה"ב התנגדה בתוקף, אבל בגין, מודע למשמעות ההיסטורית של המהלך, קיבל את ההחלטה, העביר אותה בממשלה, וצה"ל ביצע בהצלחה מרובה.
זה בדיוק מה שהיה קורה אילו נתניהו באמת היה רוצה לתקוף את הגרעין האיראני. כאן ההבדל בין מנהיג כבגין לאנטי-מנהיג כנתניהו. בגין הוביל להחלת ריבונות ישראל על הגולן חרף התנגדות קשה של ארה"ב והטלת סנקציות נגד ישראל מצד ממשל רייגן. נתניהו חטף פיק ברכיים כאשר עמד בפני הכרעה על החלת הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב וכשהוא נהנה מרוב בממשלה ובכנסת. הוא לא קיבל את ההחלטה מאותה סיבה שלא קיבל את ההחלטה לתקוף את איראן – זה גדול עליו. החלטה היסטורית כזו גדולה על נתניהו בכמה מספרים.
אילו ישראל תקפה את איראן, היה לכך מחיר כבד – תגובה איראנית של ירי טילים על ישראל מלווה במתקפת טילים של חיזבאללה וחמאס. כדי לקבל החלטה למען העתיד שמחירה בהווה כבד, נדרשות תכונות אופי שנתניהו לא ניחן בהן. נדרשות תכונות של מנהיגות. נתניהו נהנה מכריזמה (הגם שמעולם לא הבנתי מה הקסם שמושך אליו רבים, אי אפשר להתעלם מן העובדה), ומכישרון פוליטי גאוני, ולכן הוא מצליח שוב ושוב להיבחר. אולם בכל שנות שלטונו הרבות, הוא לא קיבל ולו החלטה היסטורית אחת. היו לו הישגים, חלקם מרשימים, אך אף אחד מהם לא היה כרוך בהחלטה מנהיגותית קשה.
המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן הן עם חאפז אסד בקדנציה הראשונה והן עם בשאר אסד בקדנציה השנייה, מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבו של הציבור, עורר בי תמיד סלידה מהאיש ומתחתי עליו בשל כך ביקורת חריפה. אבל בדיעבד, ברור לי שגם כאשר מדובר בהחלטות מזיקות ושליליות – הוא לא היה מעז לקבל את ההחלטה. הוא תמך בעקירת גוש קטיף בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, אבל אילו עמד בראש, הוא לא היה מעז לקבל את ההחלטה המזיקה הזאת.
לפיכך, ניתן לומר לזכותו, שגם החלטות מנהיגותיות שליליות גדולות עליו. אבל החלטות כמו מתקפת נגד מקדימה לעצירת ההתעצמות של חמאס וחיזבאללה גדולות עליו והתוצאה היתה 7 באוקטובר. וגם החלטות מנהיגותיות כמו החלת הריבונות על בקעת הירדן גדולה עליו, ולכן הוא נבהל מאיומי אבו-מאזן באינתיפאדה ובחר להחמיץ משני מטרים מול שער ריק (וגם במקרה הזה מצא שעירים לעזאזל).
החלטה על תקיפת הגרעין האיראני גדולה עליו בעשר מידות.
ראשות הממשלה גדולה על נתניהו.

[אהוד: האם בצביעותך העלית פעם על דעתך שגם הצטרפותך לביקורת הארסית ורוויית השינאה על נתניהו לפני ה-7 באוקטובר היתה בין הסיבות שעודדו את יחיא סינוואר לצאת לטבח?]

* כשאין חיילים – הבהרתו של הרמטכ"ל לדרג המדיני, שאין לו כוח אדם לממש את מטרות המלחמה במלואן – מזעזעת. איך הידרדרנו למצב שבו אחרי שנה וחצי של לחימה צה"ל לא חיסל את חמאס? זה פרי באושים של פנטזיית "צבא קטן וחכם". צבא שאינו יכול להכריע ארגון טרור הוא צבא טיפש. וכשאין חיילים לממש את מדיניותה, ממשלת ההשתמטות ממשיכה לקדם את חוקי ההשתמטות, ולממן את ההשתמטות והמשתמטים מכספי המיסים של המשרתים. ראש ממשלת ההשתמטות הדיח את שר הביטחון כדי למנות תחתיו את שר ההשתמטות. שר האוצר, שמתיימר לייצג את המגזר ששילם מחיר דמים כבד יותר מכל מגזר אחר בחברה, העביר את תקציב ההשתמטות. חרפה לאומית.

* פוסט טראומה – כל עוד החותמים על עצומת הטייסים לא איימו בסרבנות, אין הצדקה להדחתם. אז למה מח"א נהג כפי שנהג? אפשר להסביר זאת בדימוי של חז"ל: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין." מח"א בטראומה מפשע הסרבנות הממארת ההמונית לפני שנתיים. הוא מתייסר על שלא הצליח לעצור את הנגיף. תגובתו כעת היא פוסט-טראומטית. אפשר להבין אותו, אך אין ה מצדיק את להחלטתו.

* להפריד בין סרבנות למחאה – הדחת החותמים על עצומת הטייסים היא תוצאה ישירה של גל הסרבנות הממארת ב-2023, ערב הטבח.
איני מצדיק את ההדחה, אך חייבים להבין ממה היא נובעת. אני חלוק על גישתו של מח"א. הגישה שלו היא הגישה ההלכתית של "עשה סייג לתורה." כלומר, כדי לא להיכשל בעבירה, יש לקבוע גבול רחוק יותר מעבירה ולא לחצות אותו. הנחת האלוף היא, שאם נציב את הגבול בעצומות, לא נגיע שוב לסרבנות.
גישתי שונה. לדעתי, כדי להבהיר את חומרת הסרבנות, חייבים לעשות הפרדה בינה לבין כל צעד מחאה שאינו כרוך בסרבנות. לדעת לכבד מחאה, להכיל אותה, לדון עם המוחים, לצד אפס סובלנות כלפי פשע הסרבנות.
המחלוקת בין שיטתי לשיטת מפקד חיל האוויר, היא מחלוקת עניינית, בין שתי דרכים לגיטימיות לעקירת הנגע.
לנתניהו שיטה אחרת. הוא פשוט הגדיר את החותמים "סרבנים". זאת, חרף העובדה שהם לא דיברו ולו ברמז על סרבנות ואף הבהירו שאינם מסרבים. במילים אחרות – נתניהו משקר. למה הוא משקר? כי הוא שקרן.

* מי שזרע סרבנות קצר מקארתיזם – הדיווח של כרמלה מנשה על כך שמלש"בים נשאלו במיונים של חיל האוויר אם השתתפו במחאה, מדאיג מאוד. אני מקווה שמדובר ביוזמה נקודתית פרטית ולא במדיניות. מי שהשתתף במחאה, ללא קשר לצד הפוליטי שלה, מגלה אזרחות טובה, ראש גדול ואכפתיות, ויש לראות זאת בחיוב. תופעה כזאת היא מקארתיזם.
ובלי להפחית מחומרתה, גם היא תוצאה ישירה של נגע הסרבנות. מי שזרע סרבנות קצר מקארתיזם. אגב, תופעה מקארתיסטית דומה הייתה אחרי ההתנתקות. אז מלש"בים נשאלו אם השתתפו בהתנגדות לעקירה. בשני המקרים ההתנהלות אינה הולמת צבא-עם של מדינה דמוקרטית.

* קונספירציה מכוערת – מוטיב חוזר בטרנד העצומות והמכתבים הוא הטיעון המאשים את ראש הממשלה, שהוא מוציא את בנינו למלחמה מטעמים פוליטיים אישיים. הקונספירציה הזאת מכוערת ונתעבת כמו הקונספירציות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.
כפי שאני שב וטוען מתחילת המלחמה – נתניהו מספק לנו כל כך הרבה סיבות אמתיות להתנגד לו, ואין צורך להמציא עוד טיעונים, ובטח לא עלילות בזויות. נתניהו לא טיפח את חמאס כדי להחליש את הרש"פ, הוא לא מאריך ללא סיבה את המלחמה מטעמים פוליטיים ואישיים, הוא לא מסכל עסקת חטופים מסיבות פוליטיות והוא לא רוצה במותם של החטופים כדי להשתיק אותם, ולא דואג להחזיר את החטופים שהוריהם "מתנהגים יפה" וכו' וכו' וכו'.
את תרבות השקר והקונספירציות נתניהו השליט על הפוליטיקה הישראלית. במקום להציב מולו אלטרנטיבה של תרבות המבוססת על פוליטיקה של אמת, יושרה ואמינות, מתנגדיו זורמים עם תרבותו ומהווים תמונת ראי שלו.
המלחמה מתנהלת, בעיניי, בדרך קלוקלת של דשדוש במקום התקפת בזק. אני מקווה שיופקו הלקחים וצה"ל יחזור לתפיסת הביטחון שנזנחה. אך הטענה שהמלחמה מתארכת מסיבות פוליטיות היא שקר. כל הטלת הדופי בצדקת המלחמה היא טירוף מערכות. המלחמה צודקת היום בדיוק בדיוק כפי שהיתה מוצדקת ב-7 באוקטובר. כל עוד חמאס על הרגליים, חייבים להמשיך ולהכותו. בלי למוטט את חמאס לא יהיה שום "יום שאחרי". המלחמה נמשכת כדי לשחרר את החטופים ולמוטט את חמאס. כל טענה אחרת היא עלילה.

* עונת העלילות – כמיטב המסורת, ככל שהתקרבנו לפסח התעצם גל עלילות הדם האוטואנטישמיות, על שיתוף פעולה של צה"ל, השב"כ ומתנגדי הממשלה עם חמאס בשבעה באוקטובר. כל עלילות הדם נגד יהודים בכל הדורות מתגמדות ליד עלילת הדם האוטואנטישמית הבזויה הזאת, שהעומד בראשה הוא נתניהו – האחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה.

* היורד – כאשר הילדז פרסם את הבלי הדיפ-סטייט שמיפ-סטייט המטורללים, אמרו שזה לא בנימין נתניהו, מה פתאום, זה רק הבן. הוא אדם עצמאי. אבל הילדז היה ונשאר המעי הגס של המשפחה, שמעביר את מה שאביו בינתיים לא מרשה לעצמו לומר בקולו. אחרי שהקונספירציה המטורללת חדרה למספיק מוחות שוטפים, נתניהו השרלטן מרשה לעצמו לומר את השקרים הנבזיים, הנתעבים, בקולו.
כך יש להתייחס גם לגידופים ששיגר הילדז לנשיא צרפת. גם כאן הוא פעל כמעי הגס של אבא שלו. נתניהו מגדיר את הבן שלו... "ציוני אמיתי". היורד הציוני מהארץ. היורד, שבזמן מלחמה, כאשר בני דורו כבר שנה וחצי מחרפים את נפשם בשירות מילואים על הגנת המולדת, מבלה בגלות התענוגות הנהנתנית, כשאנו מממנים את אבטחתו, ורק מפיץ רעל נגד אלה שלוחמים ומעליל עליהם עלילות דם, הוא ציוני בעיני ראש הממשלה הכושל, מר מחדל. זאת הציונות שלו.

* ומהי ציונות לא אמתית? – ראש ממשלה, המגדיר את בנו היורד מהארץ "ציוני אמיתי", מעביר מסר לציבור, שבעיניו ציונות אמיתית היא ירידה מהארץ.

* הבחירה הביביסטית – ללי דרעי, תושבת עלי שבחבל בנימין, ששכלה את בנה סעדיה במלחמה בעזה, מובילה מאז נפילת בנה את המאבק נגד השתמטות החרדים בשם ה"תורה", כביכול, תוך כפירה בעיקריה, ולמען גיוס לכולם. ללי דרעי היא אשת מופת.
בפריימריז בליכוד היא הפסידה ל... מאי גולן, הכהניסטית עלובת הנפש, השרה בממשלת הפיגולים. הליכוד הביביסטי הוא סוכן הקקיטוסקרטיה – שלטון האזרחים-הגרועים-ביותר.

* פשע שנאה – סיפוריהם של פדויי השבי, הם סיפורים של יהודים גאים, שגם בשבי לא נשברו, ושמרו על זהותם ועל חירותם הנפשית, גם בתנאי אובדן חירות איומים ונוראים. הם סיפרו איך עשו כל מאמץ לשמור על פסח, לאלתר דרכים לשמירה על החג, לאלתר הגדות ולקיים סדר, ככל שהדבר ניתן. סיפוריהם – סיפורי גבורה יהודית מעוררי השראה.
הפרובוקציה מעוררת הקבס, פשע השנאה הדוסופובי של מיצג הפיתות בפסח ליד ביתה של סילמן, לא רק מכתימה את המאבק למען החטופים, היא מבזה את החטופים עצמם.
ואני לא ממש מאמין לפרובוקטורים האלה, שמה שמעניין אותם באמת הם החטופים.

* האידיאולוגיה שלי – יוענה גונן, "הארץ", מתגוללת בתנועת אל-הדגל, מגדירה את דרכה "סיסמאות חלולות" ועיקר קצפה יוצא נגד המסר: "לא ימין, לא שמאל – ציונות."
בעיניה, זו בריחה מאידיאולוגיה. כלומר, הציונות שממנה היא סולדת אינה אידיאולוגיה. מהי אידיאולוגיה? שמאל או ימין, ובעיקר הצמד-לא-חמד ימין או שמאל רדיקלי. אבל השמאל והימין בישראל אינם עוד אידיאולוגיה, אלא שבטיות של פוליטיקת זהויות. את האידיאולוגיה החליפו ביביאולוגיה ורל"ביאולוגיה.
אני אדם אידיאולוגי מאוד, אידיאליסט, שהאידיאולוגיה מובילה את בחירותיי כל החיים, ואני מגשים אותה בגופי, בחיי. ואני לא שמאל ולא ימין (אם כי אני שמאלן עבור הימננים וימנן עבור השמאלנים). האידיאולוגיה שלי היא הציונות.

* אף על פי כן – "נפגשים בשביל ישראל" הוא מיזם שמובילים כבר כעשרים שנה רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים – מסע מדי שנה לאורך שביל ישראל מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב. המסע מוקדש לזכר בנם, לזכר חללי אסון המסוקים ולזכר כלל חללי צה"ל. כל יום מוקדש למיספר חללים. במפגש פתיחת הבוקר, מספרים חברים או בני משפחה של החללים, שהיום הוא לזכרם, על יקיריהם. יש חבורה ההולכת לאורך כל השביל ומידי יום מצטרפים אנשים ליום או למיספר ימים. במרכז כל יום מתקיימת סדנת שיח בחברותות על נושא מסוים שבוחר המנחה, מתוך נושא שנתי העובר כחוט השני לאורך היום.
מאז השנה השנייה למיזם, אני מנחה מידי שנה את הסדנה לפחות יומיים שלושה בשנה. אמש היה היום הראשון שלי השנה. המסלול: מהרדוף דרך נחל ציפורי, יער ציפורי, שמורת הסוללים עד קבר ר' יהודה נשיא. למרבה הפלא, בהגיענו לקבר ר' יהודה נשיא, היו עליו שלטים של משרד הדתות, שעל פיהם זהו ציון קברו של סבו, ר' יהודה הנשיא, שקבור בבית שערים... הזויים. במקום נערך מופע סוף-יום יפהפה של להקת "אנחנא" – הרכב גלילי של זמרים ונגנים יהודים, נוצרים ומוסלמים.
השנה, הנושא היה ערכים ישראליים על פי הא"ב – המסלול נפתח בערך באות א' ויסתיים בערכים באות ת'. כאשר נשלחה אלי רשימת התאריכים לשבץ את עצמי, מיד חיפשתי את האות צ', ואכן אחד הימים באות זה הוקדש לציונות, ובחרתי ביום הזה.
הנושא של הסדנה היה ה"אף על פי כן הציוני." הבאתי שלושה טקסטים שנכתבו בתקופות משבר קשות, עם המסר שאף על פי כן ולמרות הכול אנו נחושים להמשיך. הסדנה התבססה על הטקסטים ושאלות שהצמדתי לכל טקסט. בחרתי טקסטים של ברנר מ-1919, ברל כצנלסון ממאורעות תרפ"ט ושל גדי מוזס, אחרי שובו מהשבי, על הנחישות לשקם את ניר עוז.
במהלך הסדנה אני, כמנחה, עובר בין החברותות. כיוון שמיספר המטיילים אתמול היה גדול מאוד, למעלה ממאה, הספקתי לשבת רק בארבע חברותות. אציין אמירה אחת, שציטטתי אותה גם בסיכום הסדנה. יעל, אחת המטיילות, סיפרה שעלתה לארץ ב-1994, בגיל 12. הם חוו קליטה קשה מאוד. סבלו מקשיים כלכליים והתיישבו בירושלים בשנות הפיגועים הקשות. לימים, יצאה כשליחת עלייה לצרפת ובלגיה. מראש היא הבהירה, שהיא מגיעה ליהודים מהמקום של הקושי. שאלתי אותה מה היא אמרה להם? היא השיבה: "סיפרתי להם על הקושי, שממש לא קל לעלות לארץ, אבל זה הבית שלנו, הבית היחיד של היהודים, ואנו מחויבים לבנות אותו."
"מה שאמרת להם," השבתי, "זה לגמרי ברנר."

* גיטרת החלומות - אחד המטיילים ניגש אליי. הוא חבר קיבוץ ניר אליהו. יש להם מיזם של כלי נגינה. הוא סיפר לי שהם יצרו קשר עם מתן ברנס, בן אורטל, שהוריו, נועה וניר, נרצחו לפני תשעה חודשים מרקטה של חיזבאללה. הם פנו למתן, כי ידעו שהוא עוסק במוזיקה. הוא סיפר להם על גיטרת חלומותיו, שכבר שנים הוא חוסך שקל לשקל כדי לרכוש אותה. הם תרמו לו את הגיטרה הזאת. סיפרתי לו, שבדיוק שלשום שוחחתי עם מתן על הופעה שלו בטקס יום הזיכרון, שאותו אני מארגן, והוא סיפר לי על גיטרה חדשה מיוחדת שהוא יופיע איתה. הבחור מניר אליהו היה נרגש מאוד מהמשוב.

* הממליץ הראשון – מי הראשון שהמליץ על אווה אילוז לפרס ישראל? החזיקו טוב! מיודענו אהוד בן עזר, כבר לפני 12 שנה. מתוך חב"ע, גיליון 813, מיום 4 בפברואר 2013: "מחוגים יודעי דבר נמסר כי פרופ' אווה אילוז עומדת לקבל השנה את פרס ישראל לטיפשות. נאום התודה שלה יתורגם עבורה לעברית."

* ביד הלשון: חזירים – בעבור הנוטעים והכורמים חזירים אינם רק בעלי חיים, אלא גם ענף הבוקע משורש העץ או הגפן או מהכּנה בעצים מורכבים, ושואב מן האנרגיה של העץ. החקלאים כורתים את החזירים, כדי לחזור ולכרות חזירים בשנה הבאה ובזו שאחריה וחוזר חלילה. באנגלית הם נקראים "מוצצי מים". השם התקני של החזיר הוא חוטר. בהשאלה, ישעיהו דיבר על החוטר כנצר לשושלת: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com