על "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא חולה, ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי מלחמות העולם"

כרך ח'

הוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב 2024, 414 עמ'

המילים שבחרתי לכותרת הרשימה הזאת מביעות, ולו בתמצית, את ההתפעלות מהמפעל האדיר של ד"ר לימור שריר, מפעל של אישה אחת, שכמוהו ידועים לי מעט בתחום הספרות בלבד (גצל קרסל, אברהם שאנן, אוריאל אופק), אך בהחלט לא ידוע לי על מפעל כזה בתחום המזווג שתי דיסציפלינות, שלכאורה רחוקות זו מזו – רפואה וספרות. ואת השבחים למפעל החשוב הזה מרעיף איש רב פעלים, בעל מוניטין עולמי ורב עיטורים – פרופ' שלמה גיורא שוהם החתום על "פתח דבר" לכרך זה.

הכרך שלפנינו דן בארבעה יוצרים בשפה הגרמנית – שלושה יהודים (שטפן צווייג, ארתור שניצלר, פרנץ ורפל), ולא יהודי אחד (תומאס מאן), ובשבע יצירות: אחת של שטפן צווייג ("אמוק"), שתיים של תומאס מאן ("מרומה", "מוות בוונציה"), שלוש של ארתור שניצלר ("פרופסור ברנרדי", "דוקטור גראסלר", "סיפור חלום") ואחת של פרנץ ורפל ("ארבעים הימים של מוסה דאג").

כדי לתת מושג באשר לשפע הידע שמושקע בניתוחי שבע היצירות הנידונות בכרך זה, אביא כדוגמה את הדיון בסיפור הידוע "אמוק" של שטפן צווייג, בו מסופר על רופא עלום שם שעבר כל עבירה אתית האסורות בחומרה על כל אדם, בוודאי על רופא: גנב מקופת בית החולים, שכב עם פציינטיות המקומיות שלו בכפר נידח בהודו, שם הוצב לאחר בריחה-גירוש מאירופה, מציע הצעה מגונה לפציינטית טנטטיבית, ומסתיר באיומי אלימות פשע שבוצע בהפלה פרימיטיבית לא חוקית. ורק בעניין אחד הוא דבק הגם שהוא גורם למותו – סודיות החולה – במקרה זה סודה של אשת חברה נעלה שהרה למאהב בהיות בעלה במסע עסקים בחו"ל. לא אפרט יותר על סיפור מרתק זה, אזכיר רק כי על מנת שהבעל המרומה לא ידרוש ניתוח לאחר המוות, כשהוא מביא לשם כך את הארון מהודו ללונדון, ושם תסתבר בהכרח הסיבה האמיתית למות האישה – הגיבור שלנו, הרופא החוטא הזה קופץ אל מותו מהאנייה אל ארון המתה המורד בחבלים מהסיפון, כדי שזה יצלול לעמקי הים, והסוד לא יתגלה לעולם.

סיפור מרתק זה מוביל את מחברת כרכים אלה לאינספור תובנות הקשורות במקצוע הרפואה – של הגיבור חסר השם, ושל המחברת עצמה: החובה על הרופא לשמור על סוד החולה, חובה המצויה כבר בשבועת היפוקרטס; ציטוטים מכללי האתיקה החלות על רופאים. הגיבורה של הסיפור גוססת למות לאחר ההפלה המחתרתית במאורה מזוהמת, וזה מוביל את המחברת לתאר בפרוטרוט את הגדרת המוות במונחים רפואיים, מוות מוחי, תרומת איברים, זיכרונות המחברת על המפגש המרטיט שחוותה בעצמה כרופאה עם חולים שנפטרו; דיון במוות בתנ"ך שאינו מכיר בעולם הבא, ב"פיידון" של אפלטון על שיחות סוקרטס עם רעיו-תלמידיו; איזכור המתח בין ארוס לתנטוס אצל פרויד; דיון בהתאבדות הנשללת ביהדות, בנצרות, וגם אצל היוונים העתיקים ("פיידון" ו"החוקים" אצל אפלטון, וכן אריסטו שראה בהתאבדות חטא כלפי המדינה); אלבר קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" שמעמיד שאלה: אם לחיים אין משמעות למרות שהאדם מתעקש שיש (אבסורד!) – האם זו הדרך שמובילה להתאבדות? סנקה, שכידוע, הצטווה על ידי נירון קיסר להתאבד, סבר שפתרון סבל קיצוני הוא התאבדות. מוזכרים בסקירה של לימור שריר בנדון – דייוויד יום, עמנואל קאנט, משה מנדלסון, שופנהאואר, אמיל דורקהיים. נסקרים בהקשר זה הספוקו והקמיקזה ביפן, הסאטי אצל אלמנות הודו, ההתאבדות במצדה, התאבדותה של שרה אהרונסון, של משה ברזני ומאיר פיינשטיין שהתאבדו בכלא כדי שהבריטים לא יזכו להעלות אותם לגרדום; אנטיגונה במחזהו של סופוקלס ודידו באפוס של וירגיליוס מתאבדות. דנטה מזכיר את גורלם של המתאבדים בשאול. אופליה ב"המלט" מתאבדת, ורתר ב"ייסורי ורתר הצעיר" של גתה מתאבד מאהבה נכזבת, והספר גרם להתאבדויות חיקוי; מאדאם בובארי של פלובר, ואנה קרנינה של טולסטוי מתאבדות, וירג'יניה וולף וסילביה פלאת' מתאבדות, וכן גיבוריהם של דוסטוייבסקי, ויליאם פוקנר, ארנסט המינגוויי; היהודי המומר נאפטה מתאבד ב"הר הקסמים" של תומאס מאן. סקירה בנדון ביצירותיהם של בלזק, ג'ורג'ו בסאני, גינתר גראס, איזק אסימוב, דאגלס נואל אדמס, ארתור מילר. מובאת סקירה סטטיסטית המראה שבמזרח אירופה מתאבדים יותר מאשר במערב, אולי בשל צריכת האלכוהול, ודוגמאות – מסרגיי יסנין וולדימיר מאיאקובסקי. בספרות העברית מזכירה המחברת את יצירותיהם מ"י ברדיצ'בסקי, דוד פוגל, ג' שופמן, י"ח ברנר, א"ב יהושע, יעקב שבתאי, יהושע קנז.

מקום מיוחד מוקדש להתאבדותה של תרצה אתר, וההתכתבות השירית שבין אביה, נתן אלתרמן ובינה.

המחברת מביאה דעת מומחים על הסיבות להתאבדות, כמו פוסט טראומה אצל לוחמים ואנורקסיה. כן, הוקדש בפרק מקום לדיון בהפלות – דעותיהם של היפוקרטס, אפלטון, אריסטו. מוזכרות השיטות המקובלות בהפלות; מהו החוק בנדון בארה"ב (בעיקר אחר פסק הדין של בית המשפט העליון מ-2022, שאפשר לכל מדינה להחליט בנושא), בצרפת, באירלנד, בדרום אמריקה.

הפרק הזה מסתיים בסקירת קורות חייו של שטפן צווייג. לא אפרט מה המחברת כותבת בנדון, אזכיר רק פכים קטנים, על היותו פציפיסט כמו חברו רומן רולן, שיזם אנתולוגיה של השירה העברית, שנערכה בידי חיים ברודי ומאיר וינר, ועל כך שהתנגד לציונות, כי לדעתו היהודים הם עם קוסמופוליטי, וכן, שהמחברת חיפשה את מעונו של שטפן צווייג בביקוריה בעיר זלצבורג.

למרות שניסיתי להציג בפני הקורא את שפע הידע שהמחברת העניקה לפרק על סיפור אחד של שטפן צווייג, אני מוכרח להודות שיש לי תחושה של חוסר מיצוי מצידי.

הסופר השני הנידון בכרך זה הוא תומאס מאן. על "מוות בוונציה" כתבה המחברת שלנו בכרך ז' (עמ' 56-22), ואני מניח שחזרה על נושא זה בכרך שלפנינו היא מן הטעם שנובלה זאת מתאימה לשתי הקטגוריות – לנושא המגיפות, בו עוסק כרך ז', ולנושא סופרים דוברי גרמנית, בו עוסק כרך ח'. היצירה הנוספת של תומאס מאן כאן היא "מרומה", אחת היצירות האחרונות שלו. הגיבורה בסיפור זה היא רוזלי פון טימלר, אלמנה מבוגרת, אם לבת ובן, שמתאהבת עד ייאוש במורה לאנגלית של ילדיה, קן קיטון, צעיר אמריקאי בן 24, שאיבד כליה כפצוע מלחמה. ביגונה היא מספרת על ייסוריה לבתה בת השלושים, אנה, הסובלת בעצמה מכף רגל "סוסנית". התפקידים מתחלפים: רוזלי מתנהגת כמו נערה מאוהבת, ואילו מפיה של אנה נשמע קול התבונה. באחד הטיולים בארמון עתיק, רוזלי דורשת מקן שינשק אותה מתחת לפסל של אל האהבה אמור, ומקבלת ממנו הבטחה לחכות לה בחדרו כדי לתנות איתה אהבים. אלא שהאירוע המאושר איננו מתקיים, כי היא חווה שטף דם, המפורש אצלה כתמורה לאהבתה – חזרת המחזור החודשי. מסתבר שמדובר בסרטן הרחם, והמוביל אותה למותה.

כמו בפרק על "אמוק" גם כאן מוזכרים יוצרים (מולייר הלועג לרופאים), וכן פירוט והסברים על המחלות המוזכרות בסיפור: כף רגל סוסנית, החיים עם כליה בודדת, צהבת הנובעת מדלקת נגיפית בכבד, דרכי מניעה, דרכי טיפול; דלקת הגרון, אנגינה, סרטן הרחם והשחלות, נגיף הפפילומה, דרכי החיסון, הטיפולים (קרינה, כימותרפיה), תופעות לוואי של הטיפול.

שלוש יצירות של ארתור שניצלר נידונות בכרך זה – הראשונה היא המחזה "פרופסור ברנרדי" מספר על צעירה שעברה הפלה לא מוצלחת ולא חוקית שהובילה אותה אל בית החולים, אשר אינו יכול להצילה, ועל כן נדונה למות. מדובר בבית חולים פרטי בהנהלתו של רופא יהודי בשם פרופסור ברנרדי. אוסטריה היא ארץ קתולית (להבדיל מגרמניה שרובה פרוטסטנטית), המקדשת את סקרמנט שכיב מרע – וידוי הגוסס וסליחת חטאיו (שהרי הצעירה "חטאה" כשהפילה את הוולד). כומר ("והוד מעלתו") מגיע לבית החולים כדי לבצע סקרמנט זה, וברנרדי מונע זאת ממנו. המעשה הזה של הרופא היהודי שאין לו, כביכול, רגישות באשר לאמונה הנוצרית, גרם לתביעה נגדו, שהסתיימה במאסר של חודשיים, קנס, ביטול התארים ורישיון הרפואה. והרי הרופא הרחום הזה התכוון לחסוך מהצעירה את ודאות סופה, ולהשאיר בליבה את התקווה שתחלים ותתאחד עם בחיר ליבה שבעטיו נכנסה להריון. הסיפור מתאר את הדם הרע בבית החולים עצמו בין עמיתיו של ברנרדי, את עדות השקר של האחות, והעדות החלקית של הכומר שהובילו לתוצאה הקשה. ליד שערי בית המשפט התאסף המון שקרא "הלאה היהודים!" מסתבר שהתבוללות, השכלה אירופית, ואפילו נישואים מעורבים (אימו של ברנרדי היא אוסטרית) לא שינו כהוא זה את יחס הגויים ליהודים. ברור כי המחזה הזה נאסר באוסטריה.

מה מלמדת אותנו המחברת בקשר למחזה זה? - את קורותיו של אסקלופיוס, רופא עתיק פלאי שהרגיז את זאוס בכך שהחיה מתים, תיאור אלח הדם, ספסיס שלקתה הצעירה, חוק זכויות החולה בישראל (1996) שפוטר את הרופא מלבטים אם לגלות לחולה סופני את מצבו, את כלל שמירת סודות החולה מימי היפוקרטס, זה מתכתב עם העובדה שאחד הרופאים פירסם בעיתון את שם החולה.

"דוקטור גראסלר רופא מרחצאות" מתאר את חייו של רופא חסר יומרות להיטיב עם חוליו, אלא בעיקר מבקש חיים נוחים לעצמו – במשך שנים היה רופא בהפלגות באוניות, ולאחר מכן רופא במרחצאות – שני תפקידים שעל הרוב אינם מזעיקים רופא בדחיפות בלילות. בשני התפקידים הוא זוכה להרפתקאות עם נשים, ויש אפילו צעירה בשם סבינה שמייעצת לו לשאתה לאישה, והוא מתלבט, כי היא צעירה ממנו בהרבה – דבר מה המתכתב עם קורות חייו של שניצלר עצמו.

שוב אנחנו מתוודעים בהקשר לסיפור זה בנושא ההתאבדויות (אחותו של אמיל גראסלר מתאבדת; ואחת ממאהבותיו יורה בעצמה בעטיו), יש גם דיון במחלת השנית המוזכרת בסיפור.

"סיפור חלום" הוא ורסיה ספרותית לממצאיו של זיגמונד פרויד בתחום חקר הנפש – חלק גדול של סיפור זה מתרחש בחלומות ובהזיות, בעיקר מיניות. מדובר בזוג נשוי – ד"ר פרודולין ורעייתו אלברטינה – כל אחד מהם משתוקק לבן/בת זוג זר/זרה. בעיקר בוגדת בו אלברטינה בחלום, כשהיא צופה בו נצלב. הגם שהוא עצמו בילה לילה שלם בשיטוטים ובמסיבת חשק שבה רקדו עם נשים עירומות, הוא לא סולח לה ששמחה בחלום כשצלבו אותו, כי החלום הוא הרי מראה לנבכי הנפש.

היתה הערכה הדדית בין שניצלר לפרויד, וכאן המחברת מרחיבה את הדיבור על "פשר החלומות ו"על החלום" של פרויד, שבוודאי השפיעו על יצירתו של שניצלר, ואשר פרויד מודה שמדברות מגרונו. המחברת מצטטת מכתב הערה של פרויד לשניצלר. כן היא מזכירה את מעמד הרופא בעיני רמב"ם (שהוקדש לו כרך ה' של סדרה זאת). מוזכר חוק זכויות החולה (1996) – הפעם כדי להורות על קץ לפטרנליזם של הרופאים כלפי החולים – בו החולה צריך להסכים לטיפול, והרופא חייב להעניק לחולה מידע מהימן על מצבו. בהמשך יש דיון על מחלת הדיפטריה והעגבת, והריפוי המזעזע לפני גילוי האנטיביוטיקה, דיון על אוטם שריר הלב, סרטן הריאה ועוד.

המחברת סוקרת את קורות חייו של ארתור שניצלר, שהיה רופא אף-אוזן גרון כמו אביו, את הרפתקאות האהבים שלו, את חברותו עם הרצל, על היומן שכתב מגיל שבע-עשרה, ואשר הושאר בעיזבון ופורסם בעשרה כרכים. כמו גיבורי סיפוריו הוא התחתן עם אולגה גוסמן שהיתה צעירה ממנו בעשרים שנה. מוזכרת בתו שהתאבדה בגיל שמונה-עשרה, וכן שנתבע לדין על כתיבת תועבה ("המעגל"), ויצא זכאי. בהמשך המחברת מביאה בתמצית את קורות חייו של פרויד, ועל משנתו בעניין השפעת המין, על נבכי ההכרה, תת ההכרה, וסף ההכרה, על חשיבות השיחה עם פסיכותרפיסט, וכן רעיו/מורדיו – אלפרד אדלר וקארל גוסטב יונג.

הפרק החזק ביותר בכרך, לטעמי, הוא על "ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת פרנץ ורפל, ספר המתאר בפרוטרוט את הזוועות שערכו התורכים באוכלוסייה הארמנית ב-1915, המתוארות בספר בפירוט מסמר שיער, וכן גם ההתבצרות בהר משה – מוסה דאג – וההגנה שהצליחו לארגן הפליטים הארמנים כנגד כוחות תורכיים עדיפים מהם בלוחמים ובחימוש. מנהיג ההר בספר הוא גבריאל באגרדיאן, שמו הבדוי של הגיבור האמיתי מובזס דר קלוסטיאן. בספר באגרדיאן נספה על ההר, ואילו במציאות קלוסטיאן ניצל עם חבורתו מההר על ידי אניות צרפתיות ואנגליות, האריך ימים, והיה לימים חבר פרלמנט בלבנון.

אחת הסצנות המרתקות מתארת את הלבטים של הכומר ארם תומסיאן, מנהל בית יתומים שנדרש על ידי מפקד צבאי תורכי להסתפח לצעדה של מאות קילומטרים, בה נספו המונים ברעב, בצמא ובכדורי החיילים המובילים את הצעדה. בדרך הכפריים התורכיים גוזלים את החמורים והעיזים של היתומים, ומשאירים אותם לחסדי הקלגסים האכזריים. באים אל הכומר בהצעה להימלט יחד עם רעייתו ההרה ובני ביתו, כי הרי הוא לא יוכל לסייע ליתומים, והוא ייספה יחד איתם. לבסוף, לאחר לבטים, הכומר מקבל את ההצעה ומסתפח ללוחמים בהר משה, כשליבו נוקפו על הפקרת היתומים.

כאן מתבקשת ההשוואה בין הכומר הזה ובין יאנוש קורצ'ק, שגם לו הוצע להציל חייו, והוא העדיף לצעוד יחד עם היתומים חניכיו לטרבלינקה. כאן מביאה המחברת את קורות חייו של הרופא, המחנך, ההוגה והסופר הנערץ (פירוט בכרך ד', וראו גם פרסומיה של ד"ר לימור שריר בנדון בעמ' 411). יש בכל זאת הבדל: יאנוש קורצ'ק לא הוליד ילדים מחשש שמא הגנים של אביו שהתאבד בבית חולים לחולי נפש יעברו לילדיו. לעומתו, הכומר היה נשוי, ואב לילדים, כשאשתו בהריון. המחברת מתארת את ההשפעה האדירה של הספר הזה של פרנץ ורפל: ביישוב בארץ תכננו התבצרות על הכרמל אם צבאותיו של רומל יגיעו לארץ ישראל (1942), יש עדויות כיצד בגטאות קראו בשקיקה את הספר שלא מכבר תורגם ליידיש.

הפרק הזה מסתיים בסקירת קורות חייו של פרנץ ורפל, שהיה יהודי מתבולל, ונשא לאישה את אלמה מאהלר האנטישמית, שהעריצה את היטלר (ורפל עצמו פגש את היטלר ב-1931), שהרתה לו כאשר היתה נשואה לבעלה השני ולטר גרופיוס, כשהיא מבזה את ורפל כ"יהודי קטן ומכוער". ורפל עצמו רצה להמיר דתו לקתוליות.

נושא חשוב נוסף בפרק זה הוא פרק ההתלבטות בישראל אם להכיר בשואה הארמנית, כאשר במעשה ישראל מסייעת בנשק לאויבי ארמניה.

אני מודה שלא הצלחתי להביא בפני קוראי רשימה זאת את כל סגולותיו של כרך מלא וגדוש זה, אבל בוודאי הענקתי טעימה.

משה גרנות