זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 16

סוף-סוף נכנסה מירה להריון. לפי הוראות הרופא חישבה ואיזנה את כמויות הזרע המצטברות בחיימסון, שכיחות המגעים ומועדיהם המדוייקים, שיהיו סמוך ככל האפשר ליום-הביוץ. שיחותיהם החלו נושאות אופי מקצועי, "בייצתְ?" – "התאפקת?" – "אתמול," – "מחר," – "יומיים," – "צריך חיזוק?" – "החום ירד," – "החום ירד," – "החום עלה," – "החום ירד," – "החום עלה – "

איה כמובן התקנאה בה. מה היה לה לקנא במירה? – אך כזה היה אופייה של איה. מרגע שעצותיה נשאו פרי היה ליבה נחמץ בה מעט ומיד נדמה לה שאחרים מאושרים ממנה וחייהם מסודרים יותר טוב.
זאת ועוד, שיגעון-לדבר-אחד נכנס בה באיה – היא תצווה את גופתה למדע, ודווקא מפני שהיא שונאת את הדתיים שמתנגדים לניתוחי-מתים, ושייהנו קצת הסטודנטים-לרפואה!
מירה הזדעזעה. "מה השטויות האלה איוּש? מי ירצה למזמז אותך כשתהיי בת מאה?" אבל איה בשלה – "את תראי, אני אמות צעירה. אם לא היית כבר מסודרת על הצד הטוב ביותר הייתי אומרת שתיקחי את רמי ותהיי אימא לילדים שלי – "
ופרצה בבכי, בטלפון.

כל זה היה מוזר מאוד אצל איה, ומדאיג. ומירה החליטה שעליה לדבר באופן דחוף עם רמי, אולי צריך לשלוח את איה לטיפול-נפשי. אבל היא כבר היתה נתונה כולה להריון שלה, לבחילות, להקאות, שהיו תוקפות אותה דווקא כשהיתה חוזרת מהעבודה, לדפיקות-הלב המואצות והלא-סדירות, כאילו הכול מתפרע בתוכה וכאילו הורעלה בזרע ועכשיו גדל החיימסון החדש הזה ומכה שורשים ברחמה, ושני מחנות מתרוצצים בקירבה, האחד הזר, והאחר הוא היא-עצמה שהשתנתה, ו... ו...
ולכן לא שוחחה עם רמי.

ובינתיים התרחשו אצל שולדנפריי דברים מוזרים. הדירה החלה שוקקת-חיים, על כך לפחות העידו קולות טפיחה מוזרים שנשמעו מלמטה. עקב צורת-הבנייה המיוחדת, דמויית זווית, בצידו האחורי של הבית, ניתן היה לראות ממרפסת המיטבח של מירה את חלון חדר-השינה של שולדנפריי.
יום אחד, בשוב חיימסון מן העבודה, מירה נימנמה על מיטתם בחדר-הגדול, והוא טרף פרוסות-לחם מרוחות בסאלאט-חצילים, נשמעו הטפיחות המוזרות מן הקומה למטה. הוא ניגש למרפסת והציץ החוצה מבעד לחרכי התריס-הפלאסטי, והבחין באיזו תזוזה משונה על המיטה הזוגית בחדר-השינה של שולדנפריי. קטע-המיטה שנחשף מבעד לסדק הרחב שהותירו שני חלקי הווילון שלא נסגרו היטב – גילה מעין התפתלות משונה של אברי-גוף ערומים. תחילה סבר חיימסון ששניים שוכבים שם, אך לתדהמתו הבחין עד מהרה כי אין זה אלא פלג-גוף תחתון אחד, מן הסתם של שולדנפריי עצמו, אשר את ראשו המוסתר בווילון לא היה אפשר לראות. ופלג-גוף זה היה עסוק באוננות נמרצת. אבר עצום וכהה, שקשה היה לשער שכמוהו נמצא בגוף צנום ונמוך ושבע-שנים כשל שולדנפריי, הזדקר באורצל. ומדי פעם היה פלג-הגוף סב על צידו, ויד כהה ועבת-אצבעות מכה בשקיקה נרגשת ונואשת על עגבה לבנה, וקול טפיחה נשמע, כמבקש לזרז עצמו קדימה במירוץ, ושוב חוזר לגרות ולהטפיח את הדבר העבה שלו. ופתאום מפסיק ונח רגעים אחדים כאילו ליבו אינו עומד במאמץ. ואחר-כך נתקף איזו עצבנות וחוזר לעסוק באותו מאבק פראי שמכוון לעורר את עצמו, ואינו מצליח להגיע לידי גמר.
וכך במשך שעה ארוכה. ויום אחר יום.

מירה השתקעה בתוך עצמה, בבחילות ובהקאות, עורה ושערותיה איבדו מן הברק שלהם והיא ניראתה דהוייה, ובחלה בקיום יחסי-מין. האימהוֹת כבשו את הדירה בעצות ובמאכלים מדי יום. הן הפצירו בחיימסון למכור את דירתו, ושמירה תמכור את שלה, ויקנו יחד דירה רחבה יותר, שמתאימה לגידול-ילדים. חיימסון דחה את ההחלטה מיום-ליום. מירה הסתגרה בשתיקה מלאת מרירות כאשר הרגישה שהריונה אינו מקרב אותה אליו אלא גורם לו לחשוש מפניה ומפני העתיד. הוא זלל כחזיר והסתרבל. השתקע בקריאת ספרי קבלה וחסידות שנמצאו בספרייתה, הרצאות על אינסוף וספירות וקליפות וניצוצות והרב קוק והיחס שבין קדושה לטומאה והחילוניות והמשיחיות. אף שלימדה בשעתו את "בקץ הימים" של הזז, וגם קראה את הפירוש של משולם טוכנר ל"עידו ועינם", וכמובן את קורצווייל, מירה מעודה לא חיבבה את העניינים הקבליים האלה, שניראו לה משהו מיושן, ממש כמו הפרשנות הפסיכואנאליטית. היא ידעה שעכשיו לא מחשיבים את כל זה באוניברסיטה, ובצדק. והיא הלא היתה גם חתומה, למן החוברת הראשונה, על כתב-העת המדעי "הספרות" והיתה מתייחסת בחרדת-קודש לכל הנכתב בו.
יום אחד, בהשתלמות-מורים-לספרות, שמעה הרצאה מפי אורי בן עמי שהמליץ, בין כמה יצירות-מופת, על איזה ספר בשם "סידהארתא". היא נואלה לבקשו לאיית את המילה על הלוח. אורי פנה אליה בשמה הפרטי, מה שהרים לרגע את כבודה בקהל-המורות ובעיני-עצמה, כמובן, אך מיד הוסיף בלעג שכבר הופיעה מהדורה שנייה או שלישית של הספר, ובין תלמידיה בוודאי יש כמה שקראו אותו. מתוך רוגז קנתה את הספר ומצאה אותו אדולסנטי למדי, ממש כפי שתיארה לעצמה, ואינו עומד בשום יחס לעומת סיפוריה של עמליה או מאמר חדש של הרושובסקי.
חיימסון ישב שעות רבות וקרא את "משנת הזוהר" של תשבי, מתמכר ללעיסת בוטנים ולגירוד-כפייתי במקומות שונים בגופו בשעת הקריאה. גם את ברנר גילה אצלה. כמו איזה חוש-להרגיז גרם לו לקרוא דווקא ספרים שלא אהבה. משבוע לשבוע הלכה וגברה הזרות ביניהם. הדירה נראתה קטנה וצפופה מדי, בייחוד בחורף. החמסינים של האביב נפלו בבת-אחת, מוקדם-מדי, מרגיזים וקשים. הטפיחות מדירתו של שולדנפריי נמשכו, וחיימסון היה אורב לשמוע אותן, כאילו הוא עצמו שוכב שם עם הדבר-העבה שלו.

חיימסון לא רצה לשבת ל"סדר" בדירה הקטנה עם שתי האימהות. איה, שטענה כרגיל כי זה "הסדר" האחרון שלה, הוסיפה בנשימה אחת ואמרה למירה בטלפון: "למה שלא תבואו כולכם אלינו? רמי אוהב מאוד את ה'סדר' וכל שנה זה יוצא לו יותר מוצלח. ויובלי כבר יודע למלמל 'מה מַשְׁתַנַה?' – אז שיהיו ארבע אימהות ממש, מה יש? אפי שלך יוכל להתחפש לאליהו-הנביא עם סדין וזה בוודאי ישעשע את אורית'לה ויובלי, שכבר נמאס להם לראות אותי עושה את זה כל שנה."
"אבל למה לך כל הוואג'אראס הזה?"
"מה יש, אסור לי כבר להיפרד מכולכם? בשנה הבאה כבר תצטרכו לבקר אותי בחולון."
"איה תפסיקי כבר להיות מורבידית כזאת. זה לא מתאים לך, עם כל הנקרופיליוּת וההיפוכונדריוּת הללו – "
"דחילק מירה, תפסיקי לקשקש. כל מה שצריך זה שרמי יעבור ב'פולקסוואגן' ויאסוף את הסירים והקערות אצל ארבע-אימהות. אני מתערבת איתך שהן ממש מתות שיפעילו אותן קצת."
"צריך עצבים-של-ברזל כדי להיות ערב שלם עם כולן יחד."
"אם היית מכירה את האימא-אלמנה של אורי לא היית קוראת לאף אחת מהארבע אלמנות שלנו שתלטנית!" אמרה איה. "אימא של אורי זאת אגדה. את תראי, היא היחידה שתבוא לבקר אותי אחרי שכולכם כבר תשכחו אותי – "
"מה את מתכוונת?"
"בבית-הקברות, טמבלית. את חושבת שעוד הרבה זמן אני אחזיק מעמד?"
ופרצה בבכי מעורב בצחוק היסטרי.
וכשנרגעה המשיכו לשוחח ולהתווכח אימא של מי הרסה יותר את החיים של הבת או הבן שלה, והדגים-הממולאים של אימא של מי טובים יותר. באמצע השיחה על התפריט פלטה איה: "הסרטן שלי רעב!" – וסיימה מהר כדי לרוץ ולאכול משהו.
מירה חשה בחילה מציקה.

בערב-החג, היתה רמת-אביב כרגיל חשוכה-מעט, וזאת מפני העצים הרבים שבין הבתים. ומכל הדירות התבלטו שני מצבים מוחלטים, כמעט ללא יוצא-מן-הכלל – חשיכה ושקט או המולה רבה של כינוס-משפחתי. דומה שאפילו המשאירים-אור-כנגד-גנבים הבינו שהלילה שום אור בדירה דוממת לא יטעה חורשי-רעה מן החוץ לחשוב שנשאר מישהו בבית. ומוטב אפוא חשיכה גמורה על פני אור-דומם שמנקר את העין וכמו מזמין את הגנבים להיכנס פנימה. זרם המכוניות הפרטיות שגדש את הכבישים לעת-ערב הלך ודלל כמו בסיומו של משחק שבץ-נא ענקי.
רמי, חבוש כיפת-משי כחולה-לבנה, ישב בראש השולחן ומתחתיו כר על גבי כר-להחביא את האפיקומן-של-אורית'לה, ונראה משום כך גבוה יותר. ולצידו איה עזר-כנגדו והגדה בידה, מפקחת עליו ועל "הסדר" כאחד. רמי לא ידע לקרוא את ההגדה בניגון-מסורתי-מהיר, ומשום כך התארכה קריאתו ושיעממה. כמו כן התעוררו ויכוחים קולניים בדבר מתי שותים יין, אם טובלים במי-מלח ביצים-קשות או פטרוזיליה? אם החרוסת אכן טעימה ואם כורכים אותה בחסה או במצה?
יובלי שאל מדי פעם – "איפה החנוכייה?" – וכאשר התבקש לשיר את הקושיות התגבר על ביישנותו מפני זרים והחל – "מה מִשְׁתַנַה..." ואז אימא של מירה צחקה – ויותר לא רצה יובלי לפצות את פיו, למרות ההפצרות הרבות. עיניה של אורית'לה מלאו דמעות של כעס מפני שהיא ידעה היטב את הקושיות אך איש אינו שם אליה לב. איה שהבחינה בכך בעוד מועד, הצילה את המצב בכך שהחלה לשיר את הקושיות יחד עם אורית'לה, והכול הצטרפו. וכשהגיעו לבתים האחרונים היה יובלי, שהצטרף לבסוף, צועק: "כּוּיוֹ מצה!" כל אימת ששרו "שתי פעמים" או "מרור". השירה בציבור הסתיימה בקטטה בינו לבין אורית'לה, וכתוצאה מכך החל יובלי צועק:
"בֵּיְגַאיַאך! יוּבַיִי רוצה בֵּיְגַאיֶה! יַמָה אורית'יֶה יַקְחַה קודם – "
"עכשיו שותים?" – "לא שותים!" – "שותים?" – "לא שותים!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן מרימות-מורידות חליפות כוסיות מלאות-למחצה מיץ-ענבים או יין-קידוש אדום-מתוק.
יובלי ירד מכסאו והחל מתפלש על הרצפה.
"או.קַי. תני לו בֵּיגֶלֶה אחד!" אמר רמי בשקט, בקול הבאס העבה שלו, כשהוא מתבונן בצלחת שלפניו ותוהה מהו מה בדיוק מכל אלה זרוע, כרפס, חזרת, חסה, כנף-עוף ומרור.
"אתה צריך קקה, יובלי?" שאלה איה, ולרמי – "הילד כבר זלל קודם קניידאלע שלם!"
"בֵּיגַאלֶה בפסח!" חייכה אימא של איה במרירות, כאילו במשאלה פעוטה זו הרס הנכד את כל החג וגם העמיד בספק את הצלחת חינוכו. "תסלחי לי איה, אבל יש גבול לפינוק! הילד הזה עושה בכם מה שהוא רוצה!"
"יוֹ רוצה קקה, רוצה בֵּיגַאיֶה!" צעק יובלי.
"אין ביגלה, יובלי, אין! אתה שומע? אין! עכשיו פסח!" נדלקה איה. "קום מהרצפה!" ולאימהות, בהתנצלות – "מה לעשות? הילדים שונאים מצות!"
"יש, יש בֵּיְגַאיֶה בארון, יוּבַיִי ראה!" צעק הילד שהיה מבטא כל הזמן יו"ד במקום למ"ד. "גם אורית'יֶה אַכְיַה!"
"צריך לתת?" – "לא לתת!" – "צריך לתת?" – "לא לתת!" – מילמלו האימהות ביניהן כשהן כותשות את הביצים-הקשות במי-מלח עוד בטרם היתה לרמי הזדמנות לחלק ביניהן ולמצוא את הברכה המתאימה בתוך שלל המשפטים הארמיים-למחצה וההוראות המוזרות שבהגדה.
חיימסון סירב לחבוש כיפה, מתוך עקרון, למרות הפצרותיה של מירה. "אני לא מאמין ולא אעשה צחוק מעצמי." הוא התבונן בפני אימו והתפלל שהערב יעבור מהר ככל האפשר. ראשו היה ריק. בטנו כבדה כאילו הוא כבר אחרי הארוחה. הוא שתה יין מתוק סמיך כדי להתעודד ולהחיש את מירוץ הדם בעורקים ולתאי-המוח, כדי שהשכל יפעל במרץ, אבל היין רק טישטש והרדים אותו וקטע את חוט-מחשבותיו. החדר היה סגור מדי ומחניק, ודומה שארובת-רידינג פלטה דווקא הלילה איזו תרכובת-תחמוצות רעילה במיוחד.
כדי להתרענן מעט ממועקת "הסדר" המופרע קם חיימסון אחרי יובלי, שפרש בינתיים לפינת-החדר והחל מגלגל בידיו קופסת-ביסקוויטים גדולה מפח ונובר בה ומתופף עליה, וכרע-ישב לידו כהוא מנסה לדובב את הפעוט.
"אפי!" פקדה עליו מירה ממקום-שבתה ליד השולחן. "חזור מיד למקומך! איה טרחה ועבדה כל היום ואתה מתנהג כמו תינוק? תעזוב בבקשה את יובלי!"
ועיני אימהּ ואימו ליוו ממרום-שבתן את דבריה בתוכחה אילמת. ואילו איה, הנפגעת העיקרית, כביכול, לא נראתה כלל בחדר. ופתאום נפתחה הדלת, והופיע –
אליהו-הנביא עטוף בסדין עד מעל לראשו, שמן מאוד והוא מקרקר ומקפץ ואומר בקול נשי-עבה:
"ילדים! ילדים! באתי אליכם מרחוק, לברך אתכם – "
הילדים נתקפו בולמוס של צחוק.
"זאת אימא! זאת אימא – " צעקה אורית'לה. "הנביא אליהו!"
"הנביא אִמַיֶיה! הנביא – " קיפץ יובלי כשהוא מוחא-כפיים וכולו נסער ונרגש. "סאדאת, סאדאת – "
"מטומטמת אחת!" קם רמי וצעק, ובעומדו לא היה גבוה בהרבה מאשר בשבתו קודם על שלושת הכרים, "את לא יודעת שאליהו הנביא בא רק אחרי האוכל?"
אימא של רמי, שעד כה לא הצטיינה בשום דבר, ביקשה כמו להציל את המריבה המשפחתית שהיתה לה לזרא מפעמים קודמות, והחלה שרה בקולה הצרוד, המזייף, והעבה כשל בנה –
"אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו בן משיח בן דוד – "
והאימהות האחרות הצטרפו אליה בכעין שירת-מחאה, הימנון של תוכחה שהזדמר בין שיירי הביצים-הקשות לדג-הממולא שבדרך, למרות שהיתה בהן איזו תחושה עמומה שהשיר הזה דווקא אינו שייך כל-כך ל"סדר".
איה המחופשת התעלמה מגערתו של רמי, נדחקה לאמצע השולחן, נטלה את כוסו של אליהו וקירבה אותה לשפתיה, מתחת להינומת-הסדין, כשהיא מברכת בקול רם:
"קוּקוּ, קוּקוּ! לחיים! אני מברך אתכם, ילדים, שתזכרו אותי כולכם בשנה הבאה! – קוּקוּ-רִיקוּ!!!" – והיא קיפצה החוצה, גמלונית כקנגורו-ענק, מותירה אחריה אנדרלמוסיה שלמה.
יובלי רץ אחרי עד לדלת וצעק – "הנביא אִמַיֶיה, הנביא!" – ואילו אורית'לה פלטה צעקה וזאת כי רמי התיישב ממש על אצבעותיה שנתחבו לתוך הכרים כדי לשלוף מביניהם את האפיקומן. האפיקומן נמעך. דמעות פרצו מעיניה.
"אין דבר," ניחם אותה רמי. "אבא יקנה לך מה שתרצי!"
"אפריים, אתה חוזר לשולחן!" התרתה בו מירה.
וכשלא הזדרז לקום אלא עשה הכול לאיטו, קירח ומסורבל ומבט בוהה צף לו בעיניים כאילו על חשבונה הוא חי בעולמות אחרים, זולל-משמין ואנוכי – קמה וברחה לבית-הכיסא והקיאה שם את מרירתה. הקאה צורבת ומכאיבה, על קיבה כמעט ריקה ועצבים גרויים עד קצה גבול השפיות.
"אל תשימו לב אליה, היא קצת עצבנית." אמר חיימסון שחזר לשבת במקומו. "זה קורה לה עכשיו הרבה, בגלל ההריון. תיכף יעבור לה."
"יש הערב קונצרט נפלא בטלוויזיה עם הפסנתרנית נטשה תדסון." אמרה אימא של איה.
ואז הופיעה איה מן המיטבח עם הדגים הממולאים.
"מה איתך?" הזדעק רמי. "הלא עוד לא הספקנו כמעט לקרוא שום-דבר בהגדה! צריכים עוד לשיר 'בצאת ישראל ממצרים' ולהגיד את עשר המכות – "
"אני מתה כבר לאכול!" אמרה איה והתחילה לחלק את הדגים.
"בצאת ישראל ממצרים – " החלה שוב אימא של רמי שרה בקולה העבה, אלא שהפעם לא עלתה השירה יפה משום שאימא של חיימסון שרה את המילים במנגינה אחרת, ועד שהבחינה בטעות כבר החלו מדברים על החזרת החריפה שהכינה זו ועל הדגים שבישלה זו.
ואז התרומם יובלי, שחזר בינתיים אל כסאו, ודיקלם:
"ברוך אתה, המַדְיִיק, נר, שֶיְ חנוכה – "
וכיבה את הנרות שעל השולחן בנשיפת-פיו והחל מזמר:
"מ-עוז צור י-שו-ע-תה – "
וכשראה שכולם צוחקים המשיך להראות במהירות את כל מה שהוא יודע לשיר –
"אֶיוֹהִים שֶׁיִי, רציתי שתדע, חַיוֹם שֶׁחַיַימְתִי בַּיַיְיַה במיטה, וּבַחַיוֹם, ראיתי מַיְאַך, משמיים בא אֶיַי ואמר יִי כך! – יוֹ רוצה מצה! – יוֹ רוצה מצה!"
"למה הילד מדבר יידיש?" שאלה אימו השמנה של אפריים.
"זה לא יידיש, זה בעברית." אמרה איה.
"יוֹ זה כן ולא זה יוֹ." אמרה אימא של איה. "אתם חושבים שהתחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?"
והתנהל ויכוח על יו-כן ויו-לא, ואם לפתוח את הטלוויזיה או לא, וככל שהשתדלה אחת מן האימהות להסביר משהו, כן הסתבכו כנגדה היתר בקולות שיחה רמים אשר סוף להם שמו רק הדגים-הממולאים, שחלוקתם הסתיימה. המזלגות נתנו קול. החזרת הדמיעה. המצות חרקו. כוסית של מיץ-ענבים נשפכה על המפה. יובלי אכל מנה של דג-ממולא ואת כל עיגולי-הגזר מן המנות הסמוכות, ושאל אם יש צימעס עם צימוקים. את הקניידאלאך הענקיים זרקה למים הרותחים שעה קלה לפני כן אימהּ של איה, והם צפו במרק-העוף הזהוב גדולים כאגרוף ורכים וספוגיים. איה ואפריים הלעיטו עצמם כל אחד בשלושה, ואילו האחרים הסתפקו באחד. רק רמי אכל שניים.
אימא של איה טרחה והביאה לאפריים מנת מרק נוספת כדי שיהיה לו במה להרטיב את הקניידאלע האחרון שנשאר בקערתו. הוא ידע שרע-רע עבורו לזלול כל-כך הרבה אך לא היה יכול לעמוד בפיתוי, וכפיצוי לעצמו שיחרר את הכפתור העליון במכנסיו, אשר מאז שמן כל-כך היו צרים עליו וחותכים בביטנו וכמו לוחצים משם על ליבו.
יובלי סירב לאכול קניידאלע וירד וישב בפינת-החדר, סמוך למיטבח, שם כירסם בשקט את הביגאלאך המלוחים שלו, ואילו אורית'לה ישבה עם הגדולים וכילתה את הקניידאלע שלה ויותר לא רצתה להכניס דבר לפיה כל הערב.
יובלי מילמל משהו ממקום-רבצו, ואיה, שחבל היה לה להפסיק מאכילתה, שלחה אליו את אורית'לה:
"אוֹ.קַי. מה הוא רוצה?"חקר רמי ממרום שבתו, כמבקש להחזיר לעצמו אדנות.
"הוא אומר," השיבה אורית'לה בשמחה מרושעת-מעט – "לסבתא מקולקל השכל!"
"יופי! ממש גאון הילד הזה," העירה מירה ביובש. אבל הסבתות נעלבו, וכך גם השתיים האחרות, שכבר ראו עצמן סבתות מכוח הריונה של מירה.
"הוא אומר: 'סבתא גֵי קַאקֵן, סבתא גֵי שְׁיוּפֵן, גֵי-גֵי-גֵי סאדאת בגין – '"
"יוֹ נכון!" פרץ פתאום יובלי בבכי קורע לב. "כּוּס-אֶמַכּ אוֹרִיתַיֶיה! יִנַעַיְי אביך בזוג נַעַיַיִם!"
השתררה דממה מביכה. ורק חיימסון, כמו למשמע בדיחה מוצלחת-במיוחד, פרץ בצחוק פרוע, ילדותי-למדי, שהביך יותר מניבול-הפה התמים של יובלי. וכלל לא חש שצחוקו מעליב כמעט את כל המסובים.
"זה לא יפה, אורית'לה," אמרה איה. "את בטח ממציאה חלק מהדברים האלה מהראש שלך – "
"בטח שאני ממציאה, שאני בלופרית, וכשאני אגדל אני אהיה כמו עופרית בלופרית ואצפצף על כולכם! שתתגרשו לכם, מגעילים! ותפסיקו כבר לעצבן אותי – "
אימא של רמי, שחשה עצמה אחראית להצלת-המצב, ספקה כפיים והחלה שרה בקולה הצרוד, העבה:
"חד-גדיא, חד-גדיא..."
"ואת שתפסיקי סבתא!" הזדעקה אליה אורית'לה בעיניים מזרות-אימה, "את זה שרים אחרי הקומפוט!"
"שקט, שקט, אל תתווכחו עם הילדה!" ביקשה איה. "זה רגיל אצלה."
"יש קומפוט מצויין של אננס ופִּיצֶ'ס!" בישרה אימא של איה.
"כשאצלנו היו הילדים מדברים כך!" העירה אימא של מירה, "אבל היום כנראה הכול כבר אחרת."
"כשאבא של רמי היה חי!" אמרה אימא של רמי.
"אימא תפסיקי – " תקע בה רמי עיניים מאיימות.
ואילו מירה תקעה מרפק בצלעו של חיימסון ולחשה לו:
"תפסיק להתנהג כמו אידיוט!"
"את רואה, את רואה!" המשיך חיימסון לצחוק, "את יותר גרועה מיובלי. גם את מנבלת את הפה!"
אורית'לה הלכה לשבת אצל רמי וטמנה פניה בחזהו.
"בחייך, מירוּש, תפסיקי להציק לאפי. אני ממש אוהבת אותו!" אמרה איה, שקמה אותו רגע כדי להביא את העוף-מן-המרק המושחם בתנור עם הפשטידה והאפונה-והגזר-קוביות. ובטרם אספה את ערימת צלחות-המרק הריקות, גחנה על חיימסון מאחור, בעודו יושב לשולחן, ונשקה לו על מצחו הלח, ושדיה המגודלים תקועים לו בצווארו ולוחצים דד-דד מכל צד.

בשקט, כהרגלו, החל חיימסון להעלות גרפצים ממעמקי קיבתו שמקרקרת בתסיסה מתמדת של עיכול מזון ועודף-גאזים.
"אולי תצא קצת למרפסת, לשאוף אוויר?" הציעה מירה.
והוא קם ויצא למרפסת, זו המרפסת שממנה קפצה אורית'לה ושברה את רגלה. ההפסקה היטיבה עימו להחליף כוח ולמצוץ סוכריה-נגד-צרבת לקראת המנה העיקרית, שאותה לא רצה להפסיד, הגם שקיבתו היתה עמוסה שלושה קניידאלאך ודג-ממולא שטעמו בקע ועלה עם כל גיהוק חדש.
קולות שירה של "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" בקעו מכמה דירות בסביבה. לפתע נשמע מן המיטבח קול שבירה כאילו נפל דבר-מה, ולא עברו רגעים רבים והינה נדלק האור בחדר הסמוך, ואיה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. היא היפנתה גבה לחיימסון שניצב במרפסת החשוכה, ופשטה את חצאיתה שהיה עליה כתם גדול של רוטב. עמדה וכמו התבוננה רגע בשים-לב בטבורה, ואז מיהרה ושילשלה מטה את תחתוניה ונותרה חשופת-שת ונגעה קלות בעגבותיה ומיד העלתה עליהן זוג אחר, ובחרה לעצמה חצאית טרייה, התיישרה מול דלת-הראי, וכיבתה את החשמל.
כל זה נראה היטב מבעד לדלת-הזכוכית ולא נמשך אלא כמחצית-הדקה אך בעיני חיימסון היה כנצח. גם אחוריה של מלי בִּזְיַאדה היו שמנים ועגולים ככה, אך לא בעלי סדק כה תפוח, וגם שחומים יותר, אולי מכיוון שראה אותם רק לאור יום. תופעות-הלוואי הלא-נעימות של מערכת-העיכול נעלמו מיד בקצב המוגבר של זרימת-הדם בכל גופו. מראה אחוריה הצחים של איה כמו הפעיל בקירבו משאבת-לחץ בעלת-עוצמה שדחסה את המזון הנעכל, המשתלט על הגוף, חזרה למקומו הטבעי. והתעורר בו צורך נעים ודחוף לפעולת-מעיים, וגם תמיהה על איה זו שזורקת את תחתוניה המשומשים חזרה אל ארון-הבגדים.
הוא חזר אפוא וחצה את החדר הגדול שבו חילקו האימהות את המנה העיקרית. בצלחתו התגבהה מנת-עוף ראוייה להתכבד. הוא התנצל בשתיקה בפני מירה ומיהר אל המסדרון המוליך לשירותים.
בצוהר העגול של חדר-האמבטיה היה אור, והדלת סגורה. הוא גישש אחר כפתור-החשמל לבית-השימוש, ובאותו רגע נפתחה הדלת ואיה ניצבה בפתח, נדהמת לרגע מקירבתו של אפריים, המגשש עדיין אחר האור בפינה החשוכה.
הוא התבונן בה והיא בו, ואז, במקום להניח לה לצאת, נכנס לחדר-האמבטיה כאילו רק למקום זה התכוון להגיע מלכתחילה, סגר אחריו את הדלת ואמר – "סליחה," – היסס רגע מתנודד ונלבט לעומתה כשהוא מחבק אותה ומשחיל ידיו ותופס היטב באחוריה ולוחצה אל הקיר המלא מגבות. גוהר עליה בידיו הארוכות ונאנח.
"אפי... רגע... רגע... הילדים, הִשְׁתַגַעַ..." אמרה חנוקות כי פיו סתם על פיה. מצחקקת כאילו אין זו אלא הלצה מצידו, שתסתיים בעוד רגע. כל זה אירע כהרף-עין, וכשהרגיש כי לא יוכל להתאפק עוד, וחס על מכנסיו (שהרי לא תהא לו כל אפשרות להחליפם), שלח יד אחת ופתח לרווחה את הרוכסן. ואיה, שהשפילה כנגדו אף היא את כף-ידה מחשש למה שהוא עומד לעולל לה – מצאה עצמה בזה הרגע מחזיקה-נוגעת באותו צוק-אפריים שרבות דובר בו ועתה היה מרטיב את חצאיתה הטרייה בעוד ידיו לופתות מאחור את עגבותיה וגופו לוחץ אותה בגבה אל הקיר הרך-הקשה.
"תני לגעת, רק לגעת בקניידאלע המתוק שלך – " מילמל מתנודד כשיכור, ומיד ניתק ממנה, צעד לאחור במכנסיים נפולים ורגליים שעירות, חיוורות, ורחץ בכיור את ידיו ואברו מבלי להעיף מבט לעברה, מבלי להתנצל. כולו אטום ומכונס בעצמו.
"אפי, אתה משוגע!" חזהּ השופע היה עולה ויורד חליפות, בהתרגשות. ומבעד לחלון הפתוח נשמעו מדירות סמוכות "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" יחד עם צלילי הקונצ'רטו לפסנתר שניגנה נטשה תדסון.
הוא שתק.
"אתה שיכור או קוקוקריקו לגמרי? מה איתך?"
לא ענה.
"יש לך מזל שזאת אני. אחרת היתה כבר צורחת או מפליקה לך סטירה!"
הוא שתק, עיקש. ראשו כפוף מעט, כהרגלו, וקרחתו נוצצת במרחק מועט מן המנורה הקבועה בקיר מעל לראי ולכיור.
"אני," געה פתאום בלי להביט בה, "מחפש את אלוהים." משך וחיזק היטב את מכנסיו למותניים.
איה ניגבה עצמה היטב. זילפה מעט בושם. "מסכנה מירה," זרקה לעומתו, יחד עם המגבת לארון-הכביסה, בעוברה מגבו והיא תוקעת אגב-כך מרפק מכאיב בצלעו, ומיד חמקה בחשאי לחדר-השינה, לבחור שם לעצמה חצאית נוספת. למזלה טרם ראה אותה איש משעה שהחליפה בראשונה את חצאיתה משום שנכנסה אז מיד לחדר-האמבטיה שהיה סמוך לחדר-השינה, בקצה המסדרון.
ואילו חיימסון יצא והסתגר לו מיד בבית-השימוש. "סוף-סוף החזקתי, החזקתי לך את הקניידאלע – " שר ומילמל לעצמו כשוטה, בלחש, מעין השבעה שצריכה לגרש מציאות בלתי-נעימה. וכשסיים חש עצמו נינוח וקל מכל צרכיו, ויצא ושטף היטב את ידיו ורכס וכיפתר שוב היטב את מכנסיו ושטף את פניו וחזר לשולחן, כפוף-קמעה, כהרגלו, והצטרף לכל השאר שעה שהיו קרובים כבר לסיים את המנה העיקרית.
"מה קרה לך, אפי? אתה מרגיש לא טוב?" שאלה מירה, אשר לא פיענחה נכון את מבטו הסהרורי-מעט.
"לא, להיפך," אמר. "הוקל לי."
ותקע עיניו בצלחתו ולא הזיז מבטו ימינה ושמאלה עד שכילה הכול, ואכל עוד אפונה-מבושלת ועוד חסה-טרייה ועוד פשטידה ועוד כרע-עוף אפוי, שתה יין וקינח בקומפוט. מדי פעם עברה איה מאחוריו, מורידה ומביאה כלים ומשמיעה קולות, כדרכה, אך הוא לא העז לשאת אליה את מבטו. ראיתי, ראיתי אותה ערומה בחדר-השינה שבו חיתה עם אורי בן עמי, ממש כפי שהוא מתאר בסיפורים שלו.

מיד לאחר שגמרו את קומפוט האננס-עם-פיצ'ס החלה איה מנצחת על השירה-בציבור עם אוריתל'ה וארבע אימהות ב"אדיר הוא, דגול, יחיד הוא, שגיב הוא, יבנה ביתו בק-רוב, במהרה במהרה, בימינו בק-רוב..." וב"אחד מי יודע" ו"חד גדיא".
חיימסון היה היחיד שאכל עדיין שעה שכולם כבר שרו. אימא של איה הפסיקה אותם מדי פעם כדי לשאול – "התחיל כבר הקונצרט של נטשה תדסון?" – ומיד שהסתיימה השירה פתחו את הטלוויזיה וזה היה האות לאורית'לה ויובלי שנגמר "הסדר" וצריך ללכת לישון. אימא של איה נשארה לישון אצלם. מאוחר יותר הוביל רמי את אימו ואימו של חיימסון לדירותיהן, אך תחילה הוריד את אימהּ של מירה בבסיס-ההפעלה של "המשמר האזרחי" משום שהתחייבה להשלים תורנות-שמירה של שעתיים הלילה. היא התנדבה למשמרת הזאת באחד מימי הוויכוחים שקדמו ל"סדר", כאשר הגיעה למסקנה שמוטב לה לבלות את הערב בשיטוט עם פנס וגבר בודד בן-גילה, קרבינה לא נתנו לה מפני שהיתה קצרת-רואי.
מירה וחיימסון ירדו והלכו קצת ברגל, ואחר כך עצרו מונית ונסעו בה הביתה.

לאור הירח המלא נצץ הירקון כמו פס של כסף. ואורית'לה, בחלומה, היתה משיטה עליו סבתא אחר סבתא בתיבה-של-גומא, והן מביאות לה את כל המתנות שאותן ציפתה לקבל הערב, ולא קיבלה. וגם איש-מצה עומד שם בתיבה, בדיוק כפי שעשה בלילה הקודם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא