1.12.05

לראומה שלום,

הסיפור מאוד מרגש, בייחוד הפגישה עם הקצין היהודי האמריקאי.

כאן הנוסח הערוך שלו.

אבל אם יש סיכוי שגם תמצאי את אחד המכתבים ותוסיפי אותו לסיפור, אזיי חבל לתת אותו כבר עכשיו אלא כדאי לחכות.

אולי מישהו יאתר לך את המכתבים ב"פלשתיין פוסט"? שווה לנסות כי אולי את ה"צברית" היחידה שנוכחת שם ודיווחת משם.

אני מחכה בקוצר רוח

בברכת ידידות

אהוד

לאהוד שלום,

להלן זיכרונות ממשפט הצוררים.

לאחר מלחמת העולם השנייה שלח אותי אבי ללמוד באנגליה. להרחיב אופקים, ללמוד היטב את השפה האנגלית  ולרכוש עצמאות.  בין הישראלים המעטים מאד שהיו אז, בשנת 1945, מיד עם תום המלחמה, בלונדון, פגשתי את משה ברוור, לימים פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, חתן פרס ישראל ועורך אטלסים רבים וספרים אחרים הקשורים בעבודתו.

התיידדנו והוא הציע שאתלווה אליו למסע עיתונאי בגרמניה. הייתי רק בת עשרים, ללא כל ניסיון. משה הבטיח שיוכל להשיג עבורי רישיון לצאת לגרמניה. התקשורת לא הייתה אז כפי שהנה היום, ולא ידעתי במה מדובר. יום אחד הגיעו אליי כל המסמכים הדרושים, כולל מדים צבאיים  עם תגי כתף: כתב צבאי בתוספת פלסטין.

טסנו בתחילת 1946  במטוס דקוטה צבאי מאי-שם בבריטניה לנירנברג. הייתה לי זו הטיסה הראשונה בשמיים. לו רק ידעתי אז שכל חיי הבאים יהיו קשורים בטיסות, כאלה ואחרות, במטוסים על סוגיהם ובכלל בתעופה?

שיכנו אותנו במעין ארמון-טירה בפרברי נירנברג,  שהפך למגורי כל הבאים לכסות את המשפטים.

לא אפרט את מהלך המשפט עצמו, שארך מיספר חודשים. למי שמעוניין, התפרסמה כתבה על כך בעיתון "הארץ" מיום ראשון ה-20 בנובמבר 2005. אני רק זוכרת שהבטתי משתאה בנאשמים, שעוד קיוויתי  שאולי אינם קיימים בעולמנו. ישבתי בתוך האולם, כ-25 מטר מרחק מגרינג ואחרים. כולם היו לבושים בגדי אסירים אפורים, והתרשמתי מכך שמדיו של גרינג היו ממש תלויים עליו. היה זה זמן קצר לפני שהתאבד בתאו על יד בליעת ציאניד. בזמן המלחמה ראינו תמונות של גרינג כאדם מאוד שמן, וכאן נגלה לעיניי  כשהוא  עור ועצמות.  התרשמתי מכמה מהנאשמים, ביניהם רודולף הס, שישבו קפואים כאילו אין זה מעניינם. אפילו בהתרסה מסוימת, שהרגיזה אותי. אגב, גזרתי על עצמי איפוק, כיוון שהוזהרנו על-ידי  המשטרה הצבאית האמריקאית שלא להפגין  כל רגשות או התייחסות למה שנעשה באולם.

אגב, למרות שהגענו לנירנברג והיו לנו אישורי כניסה, היה עלינו עדיין לבקש אישור כניסה למשפט עצמו בכל בוקר מחדש.

בוקר אחד הגעתי ונאמר לי שהיום אין מקום ואין אפשרות. ביקשתי להיכנס למשרדו של מפקד המקום ולהפתעתי אישרו לי.

עמדתי מול רב-סרן אמריקאי, שישב מאחורי מכתבה מרשימה ותקף אותי על ההעזה. לקח את ניירותיי ולאחר עיון קצר פנה אליי :

"מה זה צריך להיות? שם המשפחה שלך, שוורץ? [זה שמי מהבית] מה מביא אותך הנה ולמה את חושבת שאאשר לך להיכנס לאולם המלא עד אפס מקום?"

התחלתי לגמגם וכבר חשבתי לצאת נבוכה כשהוא קם ממקומו, הושיט לי את ידו בחביות ואמר:

"נעים מאוד להכיר, רב-סרן שוורץ מדטרויט."

יש רגעים מוזרים ומופלאים בחיים וזה היה אחד מהם. נכנסתי מאותו יום במשך כשבועיים לכל הישיבות. כתבתי משם להוריי, ששמרו את המכתבים. אבי, בזמנו, אף הדפיס אותם בתרגום ל"פלסטיין פוסט".

היום, שישים שנה אחרי, אני יודעת שהייתי שם בצומת כל-כך מיוחדת כשהאנושות החליטה למצות את הדין עם הפושעים הרשעים שהשמידו שישה מיליון מבני עמנו על לא עוול בכפם. הצדק אז נעשה.

אהוד התרגשתי ולא שיפצתי כראוי. כשאמצא את אחד המכתבים אוסיף גם אותו לרשימה. תואיל לשלוח לי להגהה.

תודה

ראומה

[1.12.05]