* מה השאלה – אחרי שבעה באוקטובר, אין מקום לשאלה "למה". הלמה ברור. ברור שאנחנו נלחמים על עצם קיומנו. ולא רק על עצם קיומנו כמדינה, אלא על חייו של כל אחד מאיתנו ושל כל אחד מילדינו –פשוטו כמשמעו.
גם על ה"מה" אין מקום לוויכוח. ה"מה" ברור. ברור שחובתנו למגר את הרוע המוחלט שתקף אותנו. ברור שחובתנו להחזיר את החטופים שבידי האויב הנאצי.
הוויכוח הוא על ה"איך". אין זה ויכוח בין טובים לרעים, בין ערלי לב לאנשי מצפון. זו מחלוקת לגיטימית בדבר הדרך הנכונה להשיג את ה"מה". וכדי להבטיח שנמצא את התשובה הטובה ביותר לשאלת ה"איך", חייב להתקיים דיון פתוח, עם קשב אמיתי למכלול הדעות.
מאז המלחמה בהיטלר, לא היתה מלחמה צודקת כמו הנוכחית. אנו חייבים להתלכד כדי לנצח. כי האמת שכולנו אמרנו בשמונה באוקטובר היא אמת לאמתה – יחד ננצח! רק יחד ננצח!
[אהוד: שכחת את מלחמת תש"ח!]

* מה היו עושים לו בגנון – השר למימון ההשתמטות, שההשתמטות היא חלק מהביוגרפיה שלו, ממשיך בתעלוליו האנרכיסטיים. אנחנו נמצאים במלחמת קיום, חמישים ותשעה מאחיותינו ואחינו נמקים בשבי הרוע המוחלט, איראן דוהרת לפצצה, בחסות טראמפ.
והאנרכיסט משחק משחקים אינפנטיליים, שבגנון היו מעמידים אותו בפינה בעטיים. בדיון ביטחוני חשוב בקבינט בסוגיות הללו, לא חשוב לשמוע לו את ראש השב"כ. כשראש השב"כ דיבר, הוא הכריז חגיגית שהוא הולך לשירותים, ומיד צייץ לחבר'ה מהבייס ההולך ונמוג.
ובהזדמנות חגיגית זו התגולל ברמטכ"ל. כשזמיר נכנס לתפקיד, כתבתי שאני מעריץ אותו, על כך שהוא לוקח על עצמו את המשימה, על אף ידיעתו שמהר מאוד יהפוך לשק חבטות, יהיה השעיר לעזאזל וימותג כ"דיפ-סטייט", אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מהר.
לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא אמר את האמת, שהיא אמנם המובן מאליו, אך בממשלת הפיגולים הזאת אמירתה היא "אדם נשך כלב": ראש הממשלה הוא האחראי.

* תביא מישהו אחר – הרמטכ"ל: צה"ל לא יחלק סיוע הומניטרי.
סמוטריץ': אם אתה לא יכול, נביא מישהו אחר.
אני בעד. גייסו את החרדים.

* לא זורם – ממתקפת הרעל על הרמטכ"ל אני מסיק, שהוא אינו זורם אתם בנושא חוק ההשתמטות.

* מועד מוסכם – ראש השב"כ הודיע בתצהיר שהגיש לבג"ץ שבכוונתו לפרוש בקרוב. הוא לא נקב בתאריך.
טוב יעשו שופטי בג"ץ, אם יורו לו להודיע מתי בכוונתו לפרוש. בהנחה שמדובר בלא יותר משבועיים-שלושה, יעגנו זאת בפסק דין ויחסכו מעצמם הכרעת דין, שניתן ורצוי להימנע ממנה.

* מה פירוש לכבד – טוב עשה אודי מנור שהפריך את האגדה האורבנית שלפיה יצחק בן אהרון אמר "צריך להחליף את העם." לא היה ולא נברא. אבל גם אודי לא דייק בציטוט דבריו. בן אהרון לא אמר ש"אינו מקבל את הכרעת העם." הוא אמר, ש"אם זו הכרעת העם – איני מכבד אותה." יש הבדל בין לקבל את ההכרעה לבין לכבד.
אם בן אהרון התכוון ל"איני מכבד" בפירוש של "איני מקבל", כלומר היה מציע למנוע את העברת השלטון, לא לשתף פעולה עם הממשלה הנבחרת, לא להכיר בה וכד', פירוש הדבר היה שהוא אינו מקבל. אני מפרש את "איני מכבד", כ"אין לי כבוד להכרעה." גם אמירה כזו בעייתית, אבל יש הבדל בין השתיים.
אילו, חלילה, הכנסת היתה מחליטה לסגת מהגולן, ההחלטה היתה מתבצעת. חבריי ואני לא היינו מוֹרדים. אבל האם היה לי כבוד להחלטה כזו? כמובן שלא.
חובה לציית לפסיקות בג"ץ. אין חובה לכבד אותן. אפשר לבקר אותן, לחשוב שהן שגויות, לחשוב שהן מסוכנות.
האם טענתי שאין להכיר בהחלטת בג"ץ לאפשר לראש הכנופייה להתמודד לכנסת? האם הצעתי שלמרות ההחלטה יש לאסור עליו? אגב, אפילו טכנית, איך זה יכול לקרות? מה עשיתי? מתחתי ביקורת על בג"ץ, על החלטה שקיבל. האם לדעת אודי יש לומר אמן על כל פסיקה של בג"ץ? כיוון שבג"ץ אישר את ההתמודדות הוא התמודד. הנזק למדינת ישראל איום ונורא. אם חשבתי כך ברגע שבג"ץ קיבל את ההחלטה האומללה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, היום, כאשר אנו רואים למה הובילה ההחלטה. יש לי כבוד רב לשופטי ישראל, אבל בנושא הזה, הם היו האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה. הם פסלו בצדק את מרזל וגופשטיין, החולקים אתו אותה אידיאולוגיה, ואישרו את התמודדותו, למרות שהוא מסוכן לאין ערוך יותר מהם.
יתכן שאודי חושב אחרת ממני. אך איך יש כאן "החלפת העם"? האם הטלתי ספק בסמכות בג"ץ להכריע?
הבעייה היא, שבג"ץ קיבל כאן החלטה אקטיביסטית מאוד, המנוגדת לחוק נגד הגזענות. כלומר, בג"ץ החליט שפרשנותו המרחיבה לערך חופש הביטוי עומדת מעל חוק הכנסת. כך, שאם יש מישהו ששבר כאן את הכלים, זה לא אני שתוקף את בג"ץ על ההחלטה, אלא בג"ץ שעקף את חוק הכנסת.
הדברים העקרוניים שכתב אודי נכונים, רק שהם אינם מופנים לכתובת הנכונה. היה עליו להפנות את החיצים לשר משפטים (!) שבעזות מצח מכריז שאינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון שנבחר כדת וכדין, בידי הפורום המוסמך לכך, באותה מתכונת שנבחרו כל הנשיאים עד היום. אילו אמר שהוא מקבל את ההחלטה ויפעל כשר משפטים יחד עם נשיא בית המשפט העליון, אך אין לו כבוד להחלטה, השגויה בעיניו, לא היה בכך שום פסול. אבל לוין הוא אנרכיסט. וכך כל השרים ששותפים להחרמת נשיא בית המשפט העליון. וכך ראש הממשלה שרמז שלא יכבד פסיקה של בג"ץ. וכך שרים שמבהירים שרונן בר כבר אינו ראש השב"כ כי הם החליטו, למרות שעתירה נגד החלטתם תלויה ועומדת בבג"ץ. כנ"ל שר וח"כים שמסרבים לבוא לחקירה שאליה זומנו. הם אינם מכבדים את המוסדות החוקיים של המדינה.
אני?!
ומילה לגבי ז'בוטינסקי. גם בעיניי החלטתו לפלג את ההסתדרות הציונית העולמית היתה החלטה אומללה ומזיקה. אגב, לא רק עקרונית, בכך ששברה את האחדות הלאומית, אלא גם פוליטית. היא פגעה מאוד במפלגה הרוויזיוניסטית. עם זאת, יש לזכור שעוד לא היתה אז מדינה. ההסתדרות הציונית היא ארגון וולונטרי וכך גם מוסדות היישוב. אין לי ספק, שאחרי שהמדינה היתה קמה, הוא היה נוהג בדיוק כמו בגין – פועל בתוך המערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית ועל פי כללי המשחק. חבל שמי שפורמלית הם אותה מפלגה, נוהגים הפוך מבגין, ולא כשהם באופוזיציה אלא כשהם בשלטון! שלטון אנרכיסטי זה תרתי דסתרי, אך זה מה שקורה היום בישראל.

* הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט – שואל פרופ' יואב גלבר, בעיניי ההיסטוריון הישראלי החשוב ביותר הפועל היום, ושלבטח אינו חשוד ב"שמאלנות": "למה קמפיין הדיפ-סטייט מזכיר לי את האוכרנה ואת הפרוטוקולים של זקני ציון?"

* הלחץ עובד – על פי דיווחים בתקשורת, המתווכות בונות הצעה על שחרור כל החטופים בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת אש בת חצי שנה, שבה יידון הסדר קבע לרצועת עזה. אם זה נכון, זה שינוי דרמטי בעמדת חמאס, שמתחילת המלחמה עמד על הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל לקווי 7 באוקטובר.
מסתבר שהלחץ הצבאי וההימנעות מהעברת אספקה "הומניטרית" לחמאס עובדת. כך הושגה העסקה הראשונה. העסקה השנייה הושגה בעקבות האיומים של טראמפ על פתיחת שערי הגיהינום. ואולי עכשיו הלחץ יביא לשחרור כולם, ללא כניעה לתנאי חמאס.
בחודשים האחרונים, לאחר שחלפה למעלה משנה וצה"ל דשדש, ומצב החטופים הידרדר, שיניתי את דעתי, ותמכתי בעסקה, גם בתנאי כניעה, כדי להפר בעתיד הקרוב את ההסכם, תוך נכונות לשלם על כך מחיר מדיני כבד, ולחדש את המלחמה. אבל ייתכן שטעיתי, ואפשר לשחרר את המחבלים ללא עסקה כזו, בתנאים הרבה פחות רעים.
המסקנה היא, שיש להגביר את הלחץ כדי למקסם את תנאי ישראל בהסכם. המטרה היא להגיע להסכם על יציאת מחבלי חמאס לגלות, כפי שהיה עם מחבלי אש"ף בביירות ב-1982. יתכן שאי אפשר יהיה להגיע להישג האידיאלי הזה, אבל לכך נכון לשאוף ולנסות להתקרב ככל הניתן להסכם בתנאים האלה. התנאי לכך, הוא המשך הלחץ הצבאי והגברתו, לצד המו"מ.

* תנאי מוקדם – חבר הקונגרס הרפובליקאי, מקורבו של טראמפ, קורי מילס, טוען שנשיא סוריה אל גו'לאני מעוניין בשלום עם ישראל ובהצטרפות להסכמי אברהם.
איני מאמין. ג'ולאני הוא איש הג'יהאד הקנאי האסלאמי ופרוקסי של הרודן האנטישמי ארדואן. ככזה, פניו אינן לשלום. ייתכן שההצהרות הללו הן תאקיה, התחפשות, פרקטיקה אסלאמיסטית מוכרת, של הונאה באמצעות התחזות למתון ושוחר שלום, שנועדה להביא להסרת הסנקציות האמריקאיות על סוריה.
עם זאת, ישראל כמדינה שוחרת שלום אינה צריכה לשלול שלום עם סוריה. נהפוך הוא, זה אינטרס ישראלי מובהק. אך עלינו להשתחרר מהתפיסה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. על ישראל להציב תנאי מוקדם לכל מו"מ עם סוריה – הכרה מראש של סוריה במדינת ישראל על גבולותיה הריבוניים ובהם הגולן, שהוא שטח ריבוני של ישראל, וויתור על תביעות טריטוריאליות עתידיות. ברגע שנשיא סוריה יכריז על הכרה כזאת, ראוי לדון עימו על חוזה שלום, הכולל נורמליזציה מלאה, סידורי ביטחון ופירוז.

* למרות השואה – מדינת ישראל לא הוקמה הודות לשואה, בניגוד למיתוס רווח, אך חסר שחר. מדינת ישראל הוקמה למרות השואה. מדינת ישראל הוקמה למרות המכה הקשה שספג העם היהודי בשואה, שעלולה הייתה להכרית אותו כליל, ואולי היתה מכריתה אותו כליל, אלמלא המהפכה הציונית שקדמה לשואה ביותר ממחצית המאה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המעשית שיצרה כאן בארץ יישוב מאורגן – מדינה בדרך. השואה הייתה המכה הקשה ביותר למהלך הזה, ולו בשל אובדן עיקר הנושא האנושי של המשך המסע – המוני הציונים שנספו בשואה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המדינית, שהביאה להישג האדיר אחרי מלחמת העולם הראשונה – החלטת ועידת סן רמו (1920) שהכירה בזכותו של העם היהודי להקמה מחדש בית לאומי בארץ ישראל על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל." חבר הלאומים, שקדם לאו"ם, הטיל על בריטניה ייפוי כוח (מנדט) לממש את ההחלטה, שעיגנה בתוכה את הצהרת בלפור. זה היה יותר משני עשורים לפני השואה. הנימוק היה ההכרה בזכותנו ההיסטורית להקים מחדש את מדינתנו בארץ ישראל.
כשהוקם האו"ם (1945) הוא אימץ את כל החלטות חבר הלאומים, כלומר ההחלטה הזו חייבה אותו.
אונסקו"פ, ועדת החקירה מטעם האו"ם, שהציעה את תוכנית החלוקה, לא הזכירה כמעט, בדו"ח עב הכרס שלה, את השואה, בטח לא כנימוק. השואה אינה נזכרת גם בפרוטוקולים של הוועדה. הנימוק היה היש הציוני שנוצר בארץ, והצורך לחלק אותה בין העמים ולהקים את המדינה היהודית. בדיונים בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה, השואה כמעט לא הוזכרה ולא היתה נימוק. במסע ההסברה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפני ההצבעה, השואה כמעט לא הוזכרה. הנימוקים היו זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. אלה המסרים בנאומיהם של חיים ויצמן, בן גוריון, אבא הלל סילבר, משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן וכל מי שפעלו לקבלת ההחלטה.
גם במגילת העצמאות, השואה מוזכרת רק בסעיף השביעי. הבסיס הוא, ש"בארץ ישראל קם העם היהודי," היצירה היהודית שצמחה בארץ ובעיקר התנ"ך, הקשר הרוחני שלא נותק באלפיים שנות גלות בין העם היהודי וארץ ישראל והכמיהה שלא פסקה לרגע, העליות לארץ והפרחת שממותיה בהתיישבות הציונית. רק אחרי כל אלה, הוזכרה השואה, לא כנימוק, אלא כהוכחה לצדקת הרעיון הציוני של ריכוז העם היהודי במולדתו: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים." ולאחר מכן, הוזכרה ההעפלה של שורדי השואה לארץ ישראל.
מגילת העצמאות לא ציינה שכיוון שהיתה שואה, הייחודית לעם היהודי, ראוי להקים את המדינה היהודית, אלא להיפך – " זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." כלומר זו זכותנו כשל כל עם ועם, בלי שום קשר לשואה. פסוק המפתח במגילה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." כלומר התוקף הוא זכותנו הטבעית וההיסטורית, וההכרה הבינלאומית בזכות הזאת, בהחלטת עצרת האו"ם.
האגדה על כך שהמדינה הוקמה בשל השואה, היא מבית מדרשם של מתנגדי קיומה של המדינה, ובעיקר הערבים. במסגרת שלל המיתוסים הכוזבים שלהם, הם אמרו שלקולוניאליסטים האירופיים היו רגשות אשם על השואה, והם פיצו את העם היהודי במדינה, אבל לא על חשבונם שלהם – מחוללי השואה, אלא על חשבון הילידים הערבים שלא היה להם קשר לשואה. כלומר, הטיעון שהמדינה קמה בזכות השואה, נועד ליצור דה-לגיטימציה לזכות קיומה של מדינת ישראל. מכאן גם הכחשת השואה, שכל כך פופולרית בקרב הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט, ושנשיאם כתב "דוקטורט" של הכחשת השואה, כלומר הוא מכחיש-שואה מדופלם. כי אם הסיבה להקמת המדינה היא השואה, הרי שאם לא היתה שואה, הסיבה בטלה ויש לבטל את תוצאתה. ומכאן הידרדרה הכחשת השואה לחיזיון הפנטסטי של הצגת מדינת ישראל כנאצית. אם ישראל קמה בגלל הנאצים, אבל היא בעצמה מדינה נאצית, הרי מיניה וביה היא איבדה את זכותה להתקיים ויש להחריבה.
הבעייה היא שלהצגה המרושעת הזאת יש דוברים בישראל, ויש עיתון, המגדיר את עצמו כעיתון לאנשים חושבים, שמוביל קמפיין ברוח זו. ואין רוח גבית חזקה יותר למסר האנטישמי הזה, מכך שיהודים מפיצים אותו.

* קמפיין אוטואנטישמי – "הארץ" נותן במה לקמפיין אוטואנטישמי של הכחשת השואה בצורתה המזוהמת והמרושעת ביותר – הצגת מדינת היהודים כנאצית, והצגת מלחמת המגן שלנו נגד האוייב הנאצי, שביצע את פוגרום שבעה באוקטובר, כשואה שאנו מבצעים בעזה. זו דרכם הנתעבת לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הפשקוויל התורן הוא של אריאל רובינשטיין, שהסביר מדוע לא יעמוד בצפירה. סיבה אחת, היא שאינו רוצה לעמוד יחד עם חיילי צה"ל המבצעים שואה בעזה. השנייה היא שזו צפירה של אחדות מזויפת. אין לו שום קשר עם יהודים שדעתם שונה משלו. השלישית היא שהצפירה מסמלת את "פולחן המדינה" – מדינה שיש לו "הרהורי כפירה" על צדקת קיומה.
אתייחס לצידוקיו מהסוף להתחלה. מדינת ישראל היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. שלילת זכות קיומה, גם אם היא מוגדרת "הרהורי כפירה," היא אנטישמיות מזוקקת, שעל פיה לכל עם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי. אכן, הצפירה מסמלת הזדהות לאומית עם מדינת ישראל. רק אנטישמי אינו שותף לה.
ולמה שיזדהה עם מדינתו של העם היהודי, אם אינו מזדהה עם העם היהודי, ואינו רוצה לעמוד בצפירה יחד עם היהודים. אי אפשר שלא לחוש בכל מילה בפשקוויל שלו את תיעובו העמוק לעם היהודי. במיוחד הוא מתעב את חיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם כדי שהוא יוכל לחיות ולכתוב פשקווילים אנטישמיים של הכחשת השואה.
כפי שכבר כתבתי, בעקבות פשקוויל קודם ברוח הרעה הזאת, של האוטואנטישמית מכחישת השואה אורית קמיר – אין להתווכח עם ההשוואה בינינו לנאצים, כי מי שמתווכח כדי להוכיח שההשוואה אינה נכונה, בעצם נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה הבזויה.
אם להשוות, הרי ההשוואה צריכה להיות לבעלות הברית שלחמו בהיטלר, כפי שאנו נלחמים בממשיכי דרכו. אם נשווה בין מלחמתו של צה"ל בחמאס להפצצת דרזדן, למשל, ניווכח שצה"ל מקפיד באדיקות יתר, שאין לה אח ורע, על מוסר הלחימה, ולא זו בלבד שאינו הורג אזרחים בכוונת מכוון כמו בדרזדן, אלא שהוא עושה כל שלאל ידו כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים.
רשמו לפניכם: אריאל רובינשטיין הוא אוטואנטישמי ומכחיש השואה.

* היישר ל"דער שטירמר" – בעלון בתי הכנסת "שביעי" התפרסמה קריקטורה של אור רייכרט שבה נראה ראש השב"כ ככריש העומד לטרוף ילד. לפני פסח הטינופת פירסם קריקטורה של יאיר לפיד כזאב טורף, תחת הכיתוב "אנחנו ערוב."
ובפעם אחרת - את היועמ"שית כאינקוויזציה המענה יהודי במכשיר עינויים, ואומרת "זה לא אישי. זה לכיף."
אני לא בטוח שהמנוול היה מתקבל כקריקטוריסט ל"דער שטירמר". מה, אין להם שום קווים אדומים?

* כאילו שפך דמים – שעה שאיה כורם שרה, נשאה תפילה: "הו אלי, אלי, רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עליי," הרבנים הראשיים שלפו ספרים ו"שקעו בקריאה" הפגנתית, אל נוכח המצלמות, המשדרות את התמונה לבייס.
אין התנהגות פחות יהודית מזו.
המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים.
על שפיכות דמים נאמר: ייהרג ובל יעבור.

* זיכרון בסלון – מיזם זיכרון בסלון מזמן אנשים לבתים פרטיים, לשמוע עדויות של שורדי השואה. אולם השורדים מתמעטים והולכים ואלה שעוד בחיים זקנים מאוד, ולא כולם יכולים עוד לספר. ואת המשא נושאים היום בעיקר בני "הדור השני", ילדיהם של שורדי השואה.
בשנים האחרונות, החלה יוזמה חדשה, שעל פיה הבנים מספרים את סיפור הוריהם בגוף ראשון, כאילו הם השורדים עצמם. קראתי ושמעתי על כך, ולא אהבתי את הרעיון. ממש לא. אפילו התקשיתי להסביר מדוע, זה נראה לי לא נכון, לא אותנטי, לא מתאים.
במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השתתפתי בזיכרון בסלון אצל חבריי הקצרינאים, רוני ושלום בלאייר, שאירחו את אברהם טיטלבאום מחיספין. לא ידעתי שהוא מספר בגוף ראשון את סיפורה של אימו. במשפטים הראשונים, כשהוא דיבר בלשון נקבה, זה צרם לי. אך מהר מאוד התרגלתי, וחשתי שאני שומע באמת את אימו. זה נשמע ממש אותנטי. הערב היה מצמרר ומרגש.
בסוף הערב, כשכבר חזר לדבר בשם עצמו, הציג אברהם תמונה גדולה של השבט שלו – ילדיו וילדותיו, כלותיו וחתניו, נכדותיו ונכדיו, שחלקם אף נכחו בערב. "זאת הנקמה שלי," הוא אמר, בהצביעו על התמונה.

* מעשה בתפילין – כשאבי היה בן עשר, הוא ומשפחתו גורשו יחד עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובתוכו היו בגטו מוראפה. בהגיעם לשם, סבתי, שאותה לא זכיתי להכיר, מצאה על אדן חלון, בבית נטוש, תפילין. היא אמרה לאבי: "אולי זו אצבע אלוהים ותזכה להניח אותם בבר המצווה."
בבר המצווה אבי הלך לשטיבל שהיה שם ולמד להניח תפילין. הוא המשיך להניח תפילין מדי בוקר במשך כארבע שנים. הוא עלה עם התפילין בספינת המעפילים, וגורש אתם לקפריסין וחזר איתם לארץ. והתפילין הללו נשארו אצלו כל חייו.
בהיותו בן שישים, החליט להעביר את התפילין לבדיקה. נאמר לו שצריך לחדש אותם. הוא חידש אותם, ואח"כ הצטער על כך. אמר שהיה עליו לקנות חדשים, ואת אלה להשאיר כפי שהיו איתו מילדותו.

* פרובוקציה צינית – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 250 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. רוב המחבלים הפולשים נהרגו, או במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם.
כולם – "קורבנות השנאה". אמנם השנה הטקס יהיה מקוון, ולא מפגש פנים אל פנים עם האוייב, אך הפרובוקציה אותה פרובוקציה, וחילול יום הזיכרון הוא אותו חילול.

* משואות הנכבה – כבכל שנה, שעה שעם ישראל מציין את המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות של מדינת ישראל, עורך ארגון העריקה מהמלחמה "יש גבול", ארגון טמא שאין לו גבולות, אירוע של הדלקת משואות נכבה. הכותרת של האירוע הוא "הדלקת משואות מחאה." הם כותבים "השנה, שנת ה-77 למדינה ולנכבה." נכבה הוא אסון. הנכבאיסטים רואים בהקמתה ובקיומה של מדינת ישראל אסון. אי אפשר לחגוג את עצמאותה של המדינה ולציין את הנכבה. אם קיום המדינה הוא אסון, על מה החגיגות? הם, כמובן אינם חוגגים. הם מציינים כעובדה שזו "שנת ה-77 למדינה ולנכבה." כלומר 77 שנים קיימת המדינה שהם רואים בקיומה אסון. וזו "השנה השנייה להפקרת החטופים ולפשעים הנוראים של 'מלחמת שלום נתניהו' בעזה." כמובן שהמנוולים הללו אינם מזכירים חלילה איזה אירועונצ'יק קטנטן וזניח, לא באמת חשוב, שאולי היה כאן ב-7 באוקטובר 2023. זה חרטא. מה שיש כאן זו שנה שנייה של "פשעים נוראים," שכמובן ישראל עושה. והמלחמה אינה מלחמה להגנה על קיום המדינה, אינה מלחמה באוייב נאצי שכאשר הוא יכול, כפי שקרה לאסוננו ב-7 באוקטובר, הוא רוצח, אונס וחוטף כל יהודי. כל יהודי, כלומר גם יהודים כמו המנוולים הללו. לא, זאת מלחמה פרטית למען נתניהו. מדוע הם מגדירים זאת כך? כדי להסית לעריקה מהמלחמה. ועוד הם כותבים: "והדבר תלוי בנו – שניקח אחריות, נמחה, נתנגד ונעצור את המלחמה ואת העוולות שחברתנו גורמת." כלומר חג העצמאות הוא מבחינתם היום לעצור את ה"עוולות" שחברתנו גורמת. מהן העוולות? להגן על קיום המדינה ועל חיי אזרחיה, זה עוול נורא.
הם הזכירו את החטופים, ואני לא מאמין להם. את הטבח, את הרצח ההמוני, את האונס ההמוני הם לא מזכירים. האמת היא שגם לא את החטיפה. גם לא את ההתעללות בחטופים. הם מזכירים את החטופים רק בהקשר של ה"הפקרה", כחלק מהפשעים הנוראים של ישראל. כלומר, נתניהו שלח לפני שנה וחצי את קלגסי צבא אקיבוש לבצע פשעים נוראים ולהפקיר את החטופים, שבאופן טבעי נמצאים בעזה. האמת היא, שהחטופים הם מבחינתם כלי ניגוח וקלף מיקוח להפסקת המלחמה, כפי ששותפיהם בחמאס דורשים. אם צה"ל יחלץ את החטופים, יהיה זה מבחינתם עוד פשע נורא. החטופים חשובים כדי להחזיר אלפי לוחמי חירות פלשתינאים וכדי להפסיק את המלחמה על מנת להציל את ארגוני הטרור. וכמו בכל שנה, הפשקוויל הזה מכסה רבע מן העמוד הראשון בשוקניה, ביום שישי שלפני חג העצמאות.

* החיטה צומחת שוב – קיבוץ בית השיטה, ב-90 שנותיו, הוא סמל של אקטיביזם משימתי, לטובת משימות לאומיות, ביישוב לפני קום המדינה ולאחר מכן במדינה. גולת הכותרת היא הקמת אורטל בהובלה ובליווי צמוד של בית השיטה.
לאחר מבצע "צוק איתן", ערך בית השיטה ביקור הזדהות וערב שירה גדול בכפר עזה. הערב הזה הפך למסורת – אחת לשנה. לאחר 7 באוקטובר, התארגן מטעם הקיבוץ מבצע "החיטה צומחת שוב" – קבוצה שירדה לכפר עזה וגייסה מתנדבים מן הקיבוץ ומכל רחבי התנועה ואף מחוצה לו, לעבודות גינון ציבוריות ובחצרות הפרטיות של החברים המפונים (בתיאום עימם, כמובן). כשהסתיימה המשימה, הם עברו לקריית שמונה וממשיכים באותה משימה.
ביום שישי ארגנתי קבוצת מתנדבים באורטל, שחברה אליהם. עבדנו בחצר פרטית של אישה מבוגרת. החצר כולה היתה ג'ונגל גדול, שיד אדם לא נגעה בה הרבה יותר מבשנה וחצי של הפינוי. הסתערנו על החצר ושינינו את פניה מהקצה אל הקצה.
מסתבר שהבית שייך לחמותו של עמית לעבודה לשעבר, בחברה למתנ"סים, שבימים שבהם ניהלתי את מתנ"ס הגולן הוא ניהל את מתנ"ס מטולה ואח"כ את מתנ"ס מרום הגליל, כך שאפשר לקרוא ליום הזה "עזרת קרובים". עבדנו קשה אך נהנינו מאוד. חזרנו רצוצים אך מלאי סיפוק.

* עורמת הסטטיסטיקה – בתהליך של הערכת פרי, לקראת העונה, אנו עורכים דגימות פרי בכל חלקות הכרם. בכל חלקה, בוחרים אקראית 8 שורות. בכל שורה בוחרים אקראית שתי גפנים, וסופרים את מספר השריגים ואת מספר האשכולות בין הציר המרכזי של גפן אחת לזו של רעותה, ועושים את הממוצע לחלקה.
אני זוכר מלימודי הסטטיסטיקה בלימודי התואר הראשון שלי, לפני למעלה משלושה עשורים, את החשיבות הקריטית לאקראיות. וכך אני נוהג. ומה לעשות, שבאחת החלקות יש שורה אחת, שהתוצאות בה היו נמוכות באופן משמעותי מכל השאר? האם השפעתה על הממוצע לא תעוות את התוצאה?
יש עוד מונח – סטיית תקן. איך לא לתת לסטיית התקן לעוות את התוצאה. יש שיטה, שעל פיה מגדילים את המדגם, ומקצצים את הקצוות. למשל, במקום 8 שורות לדגום 10 שורות ולא להכניס לממוצע את התוצאה הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר.
באותה חלקה שעליה מדובר, לא היתה באמת סטיית תקן כלפי מעלה, אלא רק כלפי מטה. החלטתי לדגום שורה נוספת, במקום הנמוכה. ומה הייתה התוצאה? זהה בדיוק (!), הן במספר השריגים והן במספר האשכולות, לשורה עם התוצאה הנמוכה. עם מסר כזה קשה להתווכח.

* ביד הלשון: אפילו מטאטא יורה 2 – בעקבות הפינה שהוקדשה ל"אפילו מטאטא יורה", כתבה לי חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, שזו ההזדמנות לברך אותה עם קבלת העיטור יקירת תל-אביב ביום העצמאות:
"לצורך העיסוק בחקר ביאליק למדתי יידיש, וגם הצטיידתי בכמה מילונים טובים. ובכן, איציק מאנגר כתב ביידיש: 'אז גאָט וויל, שיסט אַ בעזעם אויך' שתורגם ל'ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה.'
"לפועל 'שיסן' יש משמעויות אחדות: לירות, לפרוץ וגם להָנֵץ. גם בשפה האנגלית המילים shot ו-shoot שייכות גם ליֶרי וגם ליציאת הפרי מן הענף (וגם לאותו חלק בצמח שממנו יוצאים הפרחים והפירות).
"ברי, המטאטא הוא עץ יבש, וכדי שיָנץ צריך לקרות נס. לעומת זאת, זכור הסיפור של מטה אהרן, שהעלה פרחים ושקדים.
"מאנגר רמז, כמובן, בעזרת הפועל 'שיסן', לעקרותו של אברהם שכבר אינו יכול 'לירות' (בכל המשמעים של 'שיסן'). הוא תיאר כאן את עקרותם של אברהם ושרה הזקנים, שהיו כבר בבחינת 'עץ יבש' עד שקרה להם נס, העץ היבש פָּרח, ושרה נפקדה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com