(1981-1972)
עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ
שְׁבִיל הָאֵלָה וְהָאַלּוֹן
מִי שָׁפַךְ כָּאן דְּמָעוֹת?
עֲדַיִן תְּלוּיוֹת הֵן –
בֵּין הָעֲנָפִים,
הַמְשַׂחֲקִים בְּאוֹר וְצֵל נוּגֶה;
עֲדַיִן לוֹחֲשִׁים כָּאן:
אָדֹם וְזָהָב
שֶׁל עָבָר:
סְתָו – עָלִים
נָסוּךְ בַּשְּׁבִיל –
בֵּין אֵלָה וְאַלּוֹן:
עָבָר סְפוּג-דּוֹרוֹת –
שַׁלֶּכֶת –
בִּפְזֹרֶת-עָלִים
חֲלוּמָה, שְׁכוּחָה
וְעָנָף אֶחָד,
מְדֻבְלָל,
תָּלוּי בְּאֶמְצַע הַשְּׁבִיל –
כִּזְרוֹעַ שְׁבוּרָה,
עַל פְּנֵי תְּהוֹם-הָעִתִּים,
מִתְנוֹעֵעַ רוֹמֵז:
הַכֹּל עָבַר,
הַכֹּל עָבַר,
אֵין נוֹשְׁקִים כָּאן יוֹתֵר
אֵין לוֹחֲצִים יָדַיִם,
כָּל הָעֵינַיִם כָּבוּ
זֶה כְּבָר,
אֵין כָּאן אִישׁ, אֵין כָּאן אִישׁ...
1972
השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- פוצ'ו: המילה האחרונה של שלמה בן-ארי
- איליה בר-זאב: במה אשמים הסוסים?
- אורי הייטנר: צרור הערות 27.4.25
- משה גרנות: על החיים ועל המוות, ועל מה שביניהם
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- אהוד בן עזר: פרק יומן אחרי הפגישה עם נתן ביסטריצקי
- נעמן כהן: יום השואה 2025 פרופורציות
- ד"ר רון בריימן: על סקרים, שקרים והטעיות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, יוסי אחימאיר ונעמן כהן כתבו דברים מפחידים על מצרים, שמביעה אנטישמיות מבהילה, מכניסה צבא רב לסיני בניגוד להסכם השלום, ומתאמנת עם חיל האוויר הסיני. כנגד מי כל זה? הרי ברור שיש להם רק אוייב אחד – ישראל. אני רוצה לקוות שאצלנו למעלה מודעים לסכנה הגדולה מהארץ שיש לנו איתה הסכם שלום.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
פוצ'ו
המילה האחרונה של שלמה בן-ארי
שנפל בחוליקת
יום אחד, לפני כשנתיים, קטע טלפון בלתי צפוי את מנוחת הצהריים שלי. מיהרתי להרים את המכשיר כדי לנזוף במצלצל האלמוני שצריך היה לדעת שאליי לא מצלצלים בין אחת לארבע. הספקתי להגיד רק ''תשמע אדוני,'' ולפני שעברתי לשלב הנזיפה שמעתי קול נעים של נערה האומרת: ''שלום פוצ'ו מדברת צפרירה.''
כמעט התעלפתי מהתרגשות. צפרירה היתה אחת מיפיפיות ההכשרה בפלמח ומאז תום מלחמת העצמאות, לא צלצלה אלי אף פעם. במלחמה זו, בקרב על כיבוש חוליקת, נפל שלמה בן ארי, מפקד המחלקה שלנו, בחור חסון יפה תואר, שהיה החבר של צפרירה מאז הילדות המשותפת שלהם בקריית חיים.
אחרי שגמרנו להתרגש ולמנות את כל חברי ההכשרה שכבר אינם איתנו, ניגשה צפרירה לעניין ואמרה כך:
"תשמע פוצ'ו, אני כותבת עכשיו חוברת זיכרון לשלמה ואמרו לי שאתה היית לידו כשנפל בחוליקת, אולי אתה זוכר מה היו המילים האחרונות שלו?"
"בטח אני זוכר," אמרתי, "יש דברים שאני לא שוכח לעולם. הוא לא אמר, הוא צעק: 'כיתה מיספר שתיים יובּט פַיוּמאט..."
"מה פתאום יובט פיומט? שלמה לא היה מקלל."
כאן אני צריך לספר ששבועיים לפני שיצאנו לחוליקת במבצע יואב, עבר עלינו שבוע של קרבות בחירבת מחאז שאחריו נשארנו מחלקה של שתי כיתות בלבד, כיתה מיספר אחת שכולה על טהרת צברים ותיקי קרבות וכיתה מיספר שתים שמחציתה כוללת עולים חדשים מרוסיה שנקראו גח''לים (גיוס חוץ לארץ). היילי הגח''ל שעברו את השואה וצעדות המוות, היו הרבה יותר זהירים מאיתנו ולא מיהרו להסתער על גדר התיל כמו כיתה מספר אחת שמחציתה נפגעה אחרי שחצתה את התיל. אני הייתי אז הפיאטיסט של המחלקה, והייתי צמוד לשלמה שלפני הקרב הזכיר לי שאני יורה רק כשאקבל ממנו פקודה. לפיכך עיניי היו תלויות בו כל הזמן ויכולתי לשמוע כל מילה שאמר. בדרך כלל הקללה המקובלת של מלחמת העצמאות הייתה ''קוס אמכּ,' אבל כשאנשי הגח''ל הצטרפו לפלוגה התחילו הקללות הרוסיות להשתלב בשיח המחלקתי ולכן שלמה צעק את מה ששמעתי בדיוק.
צפרירה לא הסכימה איתי.
"שלמה לא קילל ברוסית." אמרה. "הוא צעק 'אחרי!' ואז חטף את הכדור.''
"אני לא יודע איפה את היית באותו זמן," אמרתי, "אבל אני הייתי שלושה מטרים ממנו ושמעתי בדיוק מה שאמר "
"אני אכתוב שהוא צעק אחריי!" פסקה צפרירה," זה ספר חינוכי לילדים ואני לא אכניס אליו קללות."
לא התווכחתי איתה, הספר שלה ומותר לה לכתוב מה שהיא רוצה. אותי עניין דבר אחר באותו זמן, וידעתי שאם לא אשאל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות אחרת.
''צפרירה," אמרתי בקול חרישי, שלא ישמעו בבית מה שאני הולך לשאול, "יש לי שאלה שנוגעת לשלמה, אבל אם תרגישי לא נעים , את לא חייבת לענות."
''אין דבר כזה," אמרה, "כל דבר שקשור לשלמה הוא חלק ממני והוא לא יכול להיות בלתי נעים. תשאל.''
''טוב, אז תשמעי, קראתי את הספר של נתיבה בן יהודה והיא כותבת שכל הפלמחניקים שנפלו במלחמה מתו בתולים. זה נכון? ''
''איזה שטויות," חתכה אותי צפרירה בלי צליל של הססנות, "אני ושלמה עשינו הכול. היכרתי אותו מהגן ובבית ספר כבר היינו חברים. תגיד לנתיבה שלא תבלבל את המוח!"
אני מוכרח להודות שרווח לי. אמנם שלמה מת צעיר, אבל הוא לפחות הספיק לעשות משהו בחייו, אני, אם הייתי מת במלחמת העצמאות, לא הייתי סולח לעצמי עד היום.
פוצ'ו
יום אחד, לפני כשנתיים, קטע טלפון בלתי צפוי את מנוחת הצהריים שלי. מיהרתי להרים את המכשיר כדי לנזוף במצלצל האלמוני שצריך היה לדעת שאליי לא מצלצלים בין אחת לארבע. הספקתי להגיד רק ''תשמע אדוני,'' ולפני שעברתי לשלב הנזיפה שמעתי קול נעים של נערה האומרת: ''שלום פוצ'ו מדברת צפרירה.''
כמעט התעלפתי מהתרגשות. צפרירה היתה אחת מיפיפיות ההכשרה בפלמח ומאז תום מלחמת העצמאות, לא צלצלה אלי אף פעם. במלחמה זו, בקרב על כיבוש חוליקת, נפל שלמה בן ארי, מפקד המחלקה שלנו, בחור חסון יפה תואר, שהיה החבר של צפרירה מאז הילדות המשותפת שלהם בקריית חיים.
אחרי שגמרנו להתרגש ולמנות את כל חברי ההכשרה שכבר אינם איתנו, ניגשה צפרירה לעניין ואמרה כך:
"תשמע פוצ'ו, אני כותבת עכשיו חוברת זיכרון לשלמה ואמרו לי שאתה היית לידו כשנפל בחוליקת, אולי אתה זוכר מה היו המילים האחרונות שלו?"
"בטח אני זוכר," אמרתי, "יש דברים שאני לא שוכח לעולם. הוא לא אמר, הוא צעק: 'כיתה מיספר שתיים יובּט פַיוּמאט..."
"מה פתאום יובט פיומט? שלמה לא היה מקלל."
כאן אני צריך לספר ששבועיים לפני שיצאנו לחוליקת במבצע יואב, עבר עלינו שבוע של קרבות בחירבת מחאז שאחריו נשארנו מחלקה של שתי כיתות בלבד, כיתה מיספר אחת שכולה על טהרת צברים ותיקי קרבות וכיתה מיספר שתים שמחציתה כוללת עולים חדשים מרוסיה שנקראו גח''לים (גיוס חוץ לארץ). היילי הגח''ל שעברו את השואה וצעדות המוות, היו הרבה יותר זהירים מאיתנו ולא מיהרו להסתער על גדר התיל כמו כיתה מספר אחת שמחציתה נפגעה אחרי שחצתה את התיל. אני הייתי אז הפיאטיסט של המחלקה, והייתי צמוד לשלמה שלפני הקרב הזכיר לי שאני יורה רק כשאקבל ממנו פקודה. לפיכך עיניי היו תלויות בו כל הזמן ויכולתי לשמוע כל מילה שאמר. בדרך כלל הקללה המקובלת של מלחמת העצמאות הייתה ''קוס אמכּ,' אבל כשאנשי הגח''ל הצטרפו לפלוגה התחילו הקללות הרוסיות להשתלב בשיח המחלקתי ולכן שלמה צעק את מה ששמעתי בדיוק.
צפרירה לא הסכימה איתי.
"שלמה לא קילל ברוסית." אמרה. "הוא צעק 'אחרי!' ואז חטף את הכדור.''
"אני לא יודע איפה את היית באותו זמן," אמרתי, "אבל אני הייתי שלושה מטרים ממנו ושמעתי בדיוק מה שאמר "
"אני אכתוב שהוא צעק אחריי!" פסקה צפרירה," זה ספר חינוכי לילדים ואני לא אכניס אליו קללות."
לא התווכחתי איתה, הספר שלה ומותר לה לכתוב מה שהיא רוצה. אותי עניין דבר אחר באותו זמן, וידעתי שאם לא אשאל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות אחרת.
''צפרירה," אמרתי בקול חרישי, שלא ישמעו בבית מה שאני הולך לשאול, "יש לי שאלה שנוגעת לשלמה, אבל אם תרגישי לא נעים , את לא חייבת לענות."
''אין דבר כזה," אמרה, "כל דבר שקשור לשלמה הוא חלק ממני והוא לא יכול להיות בלתי נעים. תשאל.''
''טוב, אז תשמעי, קראתי את הספר של נתיבה בן יהודה והיא כותבת שכל הפלמחניקים שנפלו במלחמה מתו בתולים. זה נכון? ''
''איזה שטויות," חתכה אותי צפרירה בלי צליל של הססנות, "אני ושלמה עשינו הכול. היכרתי אותו מהגן ובבית ספר כבר היינו חברים. תגיד לנתיבה שלא תבלבל את המוח!"
אני מוכרח להודות שרווח לי. אמנם שלמה מת צעיר, אבל הוא לפחות הספיק לעשות משהו בחייו, אני, אם הייתי מת במלחמת העצמאות, לא הייתי סולח לעצמי עד היום.
פוצ'ו
איליה בר-זאב
במה אשמים הסוסים?
גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וּבְנֵי חַיִל שׁוֹלְפִים חֲרָבוֹת פַּעֲמַיִם:
אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ
הַצּוֹנֵחַ
עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.
מָה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם
הַטּוֹבִים?
נוֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת
קֶטֶל בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים.
בַּמָּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?
שׁוֹאֶלֶת שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא,
עוֹקֶבֶת אַחַר סַקְרָנֵי הַיּוֹם.
צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –
יְרִיעוֹת שֶׁל דָּם קַר.
אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,
אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.
אָמָּנִים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,
לְהַנְחִילָהּ לִנְצָחִים.צֶנֶף סוּסִים
בָּאֲוִיר –
מִי יִקְבֹּר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?
?"לְסֻסָתִי בְִּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ רַעְיָתִי" – (שיר השירים א', ט').
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה 2012.
שער רמון ויקיפדיה.
נִקרות צוּרים*
בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נִפְסַע
חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ
תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ.
בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, נָחוּשׁ לִרְאוֹת
יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –
גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,
אֲבוּדִים בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית נְדַלֵּג כִּילָדִים,
נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת
פֶּן יִפְּלוּ.
בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק,
נִתְעַלֵּם בַּנּוֹף עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.
* מזרח מכתש רמון, פרסת נקרות ב״שביל ישראל".
אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ
הַצּוֹנֵחַ
עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.
מָה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם
הַטּוֹבִים?
נוֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת
קֶטֶל בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים.
בַּמָּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?
שׁוֹאֶלֶת שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא,
עוֹקֶבֶת אַחַר סַקְרָנֵי הַיּוֹם.
צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –
יְרִיעוֹת שֶׁל דָּם קַר.
אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,
אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.
אָמָּנִים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,
לְהַנְחִילָהּ לִנְצָחִים.צֶנֶף סוּסִים
בָּאֲוִיר –
מִי יִקְבֹּר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?
?"לְסֻסָתִי בְִּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּימִּיתִיךְ רַעְיָתִי" – (שיר השירים א', ט').
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה 2012.
שער רמון ויקיפדיה.
נִקרות צוּרים*
בּוֹאִי בְּסוֹד וְנֵלֵךְ בְּאוֹר יָרֵחַ לִצְלִילֵי הַמִּדְבָּר, נִפְסַע
חֲרִישִׁית מוּל כּוּכִים צִיּוּרִיִּים וְהַדֶּרֶךְ
תִּלְחַשׁ תַּחְתֵּינוּ.
בִּתְנוּעַת הַפַּרְסָה מֵעֵבֶר לְשַׁעַר רָמוֹן, נָחוּשׁ לִרְאוֹת
יְצִירוֹת אָמָּן אֱלוֹהִי –
גַּן נְקִיקֵי סְלָעִים בֵּין קִירוֹת מוּצָקִים בְּנַחַל נְקָרוֹת,
אֲבוּדִים בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית נְדַלֵּג כִּילָדִים,
נִתְמֹךְ בְּתִקְרַת הַמְּעָרוֹת
פֶּן יִפְּלוּ.
בַּאֲזוֹרֵי הַחֻלְשָׁה נִתְקָרֵב זֶה לָזֶה, נִתְחַתֵּר בִּבְסִיס הַמָּצוּק,
נִתְעַלֵּם בַּנּוֹף עַד אַחֲרִית הַלֵּילוֹת.
* מזרח מכתש רמון, פרסת נקרות ב״שביל ישראל".
אורי הייטנר
צרור הערות 27.4.25
* מה השאלה – אחרי שבעה באוקטובר, אין מקום לשאלה "למה". הלמה ברור. ברור שאנחנו נלחמים על עצם קיומנו. ולא רק על עצם קיומנו כמדינה, אלא על חייו של כל אחד מאיתנו ושל כל אחד מילדינו –פשוטו כמשמעו.
גם על ה"מה" אין מקום לוויכוח. ה"מה" ברור. ברור שחובתנו למגר את הרוע המוחלט שתקף אותנו. ברור שחובתנו להחזיר את החטופים שבידי האויב הנאצי.
הוויכוח הוא על ה"איך". אין זה ויכוח בין טובים לרעים, בין ערלי לב לאנשי מצפון. זו מחלוקת לגיטימית בדבר הדרך הנכונה להשיג את ה"מה". וכדי להבטיח שנמצא את התשובה הטובה ביותר לשאלת ה"איך", חייב להתקיים דיון פתוח, עם קשב אמיתי למכלול הדעות.
מאז המלחמה בהיטלר, לא היתה מלחמה צודקת כמו הנוכחית. אנו חייבים להתלכד כדי לנצח. כי האמת שכולנו אמרנו בשמונה באוקטובר היא אמת לאמתה – יחד ננצח! רק יחד ננצח!
[אהוד: שכחת את מלחמת תש"ח!]
* מה היו עושים לו בגנון – השר למימון ההשתמטות, שההשתמטות היא חלק מהביוגרפיה שלו, ממשיך בתעלוליו האנרכיסטיים. אנחנו נמצאים במלחמת קיום, חמישים ותשעה מאחיותינו ואחינו נמקים בשבי הרוע המוחלט, איראן דוהרת לפצצה, בחסות טראמפ.
והאנרכיסט משחק משחקים אינפנטיליים, שבגנון היו מעמידים אותו בפינה בעטיים. בדיון ביטחוני חשוב בקבינט בסוגיות הללו, לא חשוב לשמוע לו את ראש השב"כ. כשראש השב"כ דיבר, הוא הכריז חגיגית שהוא הולך לשירותים, ומיד צייץ לחבר'ה מהבייס ההולך ונמוג.
ובהזדמנות חגיגית זו התגולל ברמטכ"ל. כשזמיר נכנס לתפקיד, כתבתי שאני מעריץ אותו, על כך שהוא לוקח על עצמו את המשימה, על אף ידיעתו שמהר מאוד יהפוך לשק חבטות, יהיה השעיר לעזאזל וימותג כ"דיפ-סטייט", אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מהר.
לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא אמר את האמת, שהיא אמנם המובן מאליו, אך בממשלת הפיגולים הזאת אמירתה היא "אדם נשך כלב": ראש הממשלה הוא האחראי.
* תביא מישהו אחר – הרמטכ"ל: צה"ל לא יחלק סיוע הומניטרי.
סמוטריץ': אם אתה לא יכול, נביא מישהו אחר.
אני בעד. גייסו את החרדים.
* לא זורם – ממתקפת הרעל על הרמטכ"ל אני מסיק, שהוא אינו זורם אתם בנושא חוק ההשתמטות.
* מועד מוסכם – ראש השב"כ הודיע בתצהיר שהגיש לבג"ץ שבכוונתו לפרוש בקרוב. הוא לא נקב בתאריך.
טוב יעשו שופטי בג"ץ, אם יורו לו להודיע מתי בכוונתו לפרוש. בהנחה שמדובר בלא יותר משבועיים-שלושה, יעגנו זאת בפסק דין ויחסכו מעצמם הכרעת דין, שניתן ורצוי להימנע ממנה.
* מה פירוש לכבד – טוב עשה אודי מנור שהפריך את האגדה האורבנית שלפיה יצחק בן אהרון אמר "צריך להחליף את העם." לא היה ולא נברא. אבל גם אודי לא דייק בציטוט דבריו. בן אהרון לא אמר ש"אינו מקבל את הכרעת העם." הוא אמר, ש"אם זו הכרעת העם – איני מכבד אותה." יש הבדל בין לקבל את ההכרעה לבין לכבד.
אם בן אהרון התכוון ל"איני מכבד" בפירוש של "איני מקבל", כלומר היה מציע למנוע את העברת השלטון, לא לשתף פעולה עם הממשלה הנבחרת, לא להכיר בה וכד', פירוש הדבר היה שהוא אינו מקבל. אני מפרש את "איני מכבד", כ"אין לי כבוד להכרעה." גם אמירה כזו בעייתית, אבל יש הבדל בין השתיים.
אילו, חלילה, הכנסת היתה מחליטה לסגת מהגולן, ההחלטה היתה מתבצעת. חבריי ואני לא היינו מוֹרדים. אבל האם היה לי כבוד להחלטה כזו? כמובן שלא.
חובה לציית לפסיקות בג"ץ. אין חובה לכבד אותן. אפשר לבקר אותן, לחשוב שהן שגויות, לחשוב שהן מסוכנות.
האם טענתי שאין להכיר בהחלטת בג"ץ לאפשר לראש הכנופייה להתמודד לכנסת? האם הצעתי שלמרות ההחלטה יש לאסור עליו? אגב, אפילו טכנית, איך זה יכול לקרות? מה עשיתי? מתחתי ביקורת על בג"ץ, על החלטה שקיבל. האם לדעת אודי יש לומר אמן על כל פסיקה של בג"ץ? כיוון שבג"ץ אישר את ההתמודדות הוא התמודד. הנזק למדינת ישראל איום ונורא. אם חשבתי כך ברגע שבג"ץ קיבל את ההחלטה האומללה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, היום, כאשר אנו רואים למה הובילה ההחלטה. יש לי כבוד רב לשופטי ישראל, אבל בנושא הזה, הם היו האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה. הם פסלו בצדק את מרזל וגופשטיין, החולקים אתו אותה אידיאולוגיה, ואישרו את התמודדותו, למרות שהוא מסוכן לאין ערוך יותר מהם.
יתכן שאודי חושב אחרת ממני. אך איך יש כאן "החלפת העם"? האם הטלתי ספק בסמכות בג"ץ להכריע?
הבעייה היא, שבג"ץ קיבל כאן החלטה אקטיביסטית מאוד, המנוגדת לחוק נגד הגזענות. כלומר, בג"ץ החליט שפרשנותו המרחיבה לערך חופש הביטוי עומדת מעל חוק הכנסת. כך, שאם יש מישהו ששבר כאן את הכלים, זה לא אני שתוקף את בג"ץ על ההחלטה, אלא בג"ץ שעקף את חוק הכנסת.
הדברים העקרוניים שכתב אודי נכונים, רק שהם אינם מופנים לכתובת הנכונה. היה עליו להפנות את החיצים לשר משפטים (!) שבעזות מצח מכריז שאינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון שנבחר כדת וכדין, בידי הפורום המוסמך לכך, באותה מתכונת שנבחרו כל הנשיאים עד היום. אילו אמר שהוא מקבל את ההחלטה ויפעל כשר משפטים יחד עם נשיא בית המשפט העליון, אך אין לו כבוד להחלטה, השגויה בעיניו, לא היה בכך שום פסול. אבל לוין הוא אנרכיסט. וכך כל השרים ששותפים להחרמת נשיא בית המשפט העליון. וכך ראש הממשלה שרמז שלא יכבד פסיקה של בג"ץ. וכך שרים שמבהירים שרונן בר כבר אינו ראש השב"כ כי הם החליטו, למרות שעתירה נגד החלטתם תלויה ועומדת בבג"ץ. כנ"ל שר וח"כים שמסרבים לבוא לחקירה שאליה זומנו. הם אינם מכבדים את המוסדות החוקיים של המדינה.
אני?!
ומילה לגבי ז'בוטינסקי. גם בעיניי החלטתו לפלג את ההסתדרות הציונית העולמית היתה החלטה אומללה ומזיקה. אגב, לא רק עקרונית, בכך ששברה את האחדות הלאומית, אלא גם פוליטית. היא פגעה מאוד במפלגה הרוויזיוניסטית. עם זאת, יש לזכור שעוד לא היתה אז מדינה. ההסתדרות הציונית היא ארגון וולונטרי וכך גם מוסדות היישוב. אין לי ספק, שאחרי שהמדינה היתה קמה, הוא היה נוהג בדיוק כמו בגין – פועל בתוך המערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית ועל פי כללי המשחק. חבל שמי שפורמלית הם אותה מפלגה, נוהגים הפוך מבגין, ולא כשהם באופוזיציה אלא כשהם בשלטון! שלטון אנרכיסטי זה תרתי דסתרי, אך זה מה שקורה היום בישראל.
* הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט – שואל פרופ' יואב גלבר, בעיניי ההיסטוריון הישראלי החשוב ביותר הפועל היום, ושלבטח אינו חשוד ב"שמאלנות": "למה קמפיין הדיפ-סטייט מזכיר לי את האוכרנה ואת הפרוטוקולים של זקני ציון?"
* הלחץ עובד – על פי דיווחים בתקשורת, המתווכות בונות הצעה על שחרור כל החטופים בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת אש בת חצי שנה, שבה יידון הסדר קבע לרצועת עזה. אם זה נכון, זה שינוי דרמטי בעמדת חמאס, שמתחילת המלחמה עמד על הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל לקווי 7 באוקטובר.
מסתבר שהלחץ הצבאי וההימנעות מהעברת אספקה "הומניטרית" לחמאס עובדת. כך הושגה העסקה הראשונה. העסקה השנייה הושגה בעקבות האיומים של טראמפ על פתיחת שערי הגיהינום. ואולי עכשיו הלחץ יביא לשחרור כולם, ללא כניעה לתנאי חמאס.
בחודשים האחרונים, לאחר שחלפה למעלה משנה וצה"ל דשדש, ומצב החטופים הידרדר, שיניתי את דעתי, ותמכתי בעסקה, גם בתנאי כניעה, כדי להפר בעתיד הקרוב את ההסכם, תוך נכונות לשלם על כך מחיר מדיני כבד, ולחדש את המלחמה. אבל ייתכן שטעיתי, ואפשר לשחרר את המחבלים ללא עסקה כזו, בתנאים הרבה פחות רעים.
המסקנה היא, שיש להגביר את הלחץ כדי למקסם את תנאי ישראל בהסכם. המטרה היא להגיע להסכם על יציאת מחבלי חמאס לגלות, כפי שהיה עם מחבלי אש"ף בביירות ב-1982. יתכן שאי אפשר יהיה להגיע להישג האידיאלי הזה, אבל לכך נכון לשאוף ולנסות להתקרב ככל הניתן להסכם בתנאים האלה. התנאי לכך, הוא המשך הלחץ הצבאי והגברתו, לצד המו"מ.
* תנאי מוקדם – חבר הקונגרס הרפובליקאי, מקורבו של טראמפ, קורי מילס, טוען שנשיא סוריה אל גו'לאני מעוניין בשלום עם ישראל ובהצטרפות להסכמי אברהם.
איני מאמין. ג'ולאני הוא איש הג'יהאד הקנאי האסלאמי ופרוקסי של הרודן האנטישמי ארדואן. ככזה, פניו אינן לשלום. ייתכן שההצהרות הללו הן תאקיה, התחפשות, פרקטיקה אסלאמיסטית מוכרת, של הונאה באמצעות התחזות למתון ושוחר שלום, שנועדה להביא להסרת הסנקציות האמריקאיות על סוריה.
עם זאת, ישראל כמדינה שוחרת שלום אינה צריכה לשלול שלום עם סוריה. נהפוך הוא, זה אינטרס ישראלי מובהק. אך עלינו להשתחרר מהתפיסה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. על ישראל להציב תנאי מוקדם לכל מו"מ עם סוריה – הכרה מראש של סוריה במדינת ישראל על גבולותיה הריבוניים ובהם הגולן, שהוא שטח ריבוני של ישראל, וויתור על תביעות טריטוריאליות עתידיות. ברגע שנשיא סוריה יכריז על הכרה כזאת, ראוי לדון עימו על חוזה שלום, הכולל נורמליזציה מלאה, סידורי ביטחון ופירוז.
* למרות השואה – מדינת ישראל לא הוקמה הודות לשואה, בניגוד למיתוס רווח, אך חסר שחר. מדינת ישראל הוקמה למרות השואה. מדינת ישראל הוקמה למרות המכה הקשה שספג העם היהודי בשואה, שעלולה הייתה להכרית אותו כליל, ואולי היתה מכריתה אותו כליל, אלמלא המהפכה הציונית שקדמה לשואה ביותר ממחצית המאה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המעשית שיצרה כאן בארץ יישוב מאורגן – מדינה בדרך. השואה הייתה המכה הקשה ביותר למהלך הזה, ולו בשל אובדן עיקר הנושא האנושי של המשך המסע – המוני הציונים שנספו בשואה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המדינית, שהביאה להישג האדיר אחרי מלחמת העולם הראשונה – החלטת ועידת סן רמו (1920) שהכירה בזכותו של העם היהודי להקמה מחדש בית לאומי בארץ ישראל על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל." חבר הלאומים, שקדם לאו"ם, הטיל על בריטניה ייפוי כוח (מנדט) לממש את ההחלטה, שעיגנה בתוכה את הצהרת בלפור. זה היה יותר משני עשורים לפני השואה. הנימוק היה ההכרה בזכותנו ההיסטורית להקים מחדש את מדינתנו בארץ ישראל.
כשהוקם האו"ם (1945) הוא אימץ את כל החלטות חבר הלאומים, כלומר ההחלטה הזו חייבה אותו.
אונסקו"פ, ועדת החקירה מטעם האו"ם, שהציעה את תוכנית החלוקה, לא הזכירה כמעט, בדו"ח עב הכרס שלה, את השואה, בטח לא כנימוק. השואה אינה נזכרת גם בפרוטוקולים של הוועדה. הנימוק היה היש הציוני שנוצר בארץ, והצורך לחלק אותה בין העמים ולהקים את המדינה היהודית. בדיונים בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה, השואה כמעט לא הוזכרה ולא היתה נימוק. במסע ההסברה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפני ההצבעה, השואה כמעט לא הוזכרה. הנימוקים היו זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. אלה המסרים בנאומיהם של חיים ויצמן, בן גוריון, אבא הלל סילבר, משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן וכל מי שפעלו לקבלת ההחלטה.
גם במגילת העצמאות, השואה מוזכרת רק בסעיף השביעי. הבסיס הוא, ש"בארץ ישראל קם העם היהודי," היצירה היהודית שצמחה בארץ ובעיקר התנ"ך, הקשר הרוחני שלא נותק באלפיים שנות גלות בין העם היהודי וארץ ישראל והכמיהה שלא פסקה לרגע, העליות לארץ והפרחת שממותיה בהתיישבות הציונית. רק אחרי כל אלה, הוזכרה השואה, לא כנימוק, אלא כהוכחה לצדקת הרעיון הציוני של ריכוז העם היהודי במולדתו: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים." ולאחר מכן, הוזכרה ההעפלה של שורדי השואה לארץ ישראל.
מגילת העצמאות לא ציינה שכיוון שהיתה שואה, הייחודית לעם היהודי, ראוי להקים את המדינה היהודית, אלא להיפך – " זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." כלומר זו זכותנו כשל כל עם ועם, בלי שום קשר לשואה. פסוק המפתח במגילה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." כלומר התוקף הוא זכותנו הטבעית וההיסטורית, וההכרה הבינלאומית בזכות הזאת, בהחלטת עצרת האו"ם.
האגדה על כך שהמדינה הוקמה בשל השואה, היא מבית מדרשם של מתנגדי קיומה של המדינה, ובעיקר הערבים. במסגרת שלל המיתוסים הכוזבים שלהם, הם אמרו שלקולוניאליסטים האירופיים היו רגשות אשם על השואה, והם פיצו את העם היהודי במדינה, אבל לא על חשבונם שלהם – מחוללי השואה, אלא על חשבון הילידים הערבים שלא היה להם קשר לשואה. כלומר, הטיעון שהמדינה קמה בזכות השואה, נועד ליצור דה-לגיטימציה לזכות קיומה של מדינת ישראל. מכאן גם הכחשת השואה, שכל כך פופולרית בקרב הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט, ושנשיאם כתב "דוקטורט" של הכחשת השואה, כלומר הוא מכחיש-שואה מדופלם. כי אם הסיבה להקמת המדינה היא השואה, הרי שאם לא היתה שואה, הסיבה בטלה ויש לבטל את תוצאתה. ומכאן הידרדרה הכחשת השואה לחיזיון הפנטסטי של הצגת מדינת ישראל כנאצית. אם ישראל קמה בגלל הנאצים, אבל היא בעצמה מדינה נאצית, הרי מיניה וביה היא איבדה את זכותה להתקיים ויש להחריבה.
הבעייה היא שלהצגה המרושעת הזאת יש דוברים בישראל, ויש עיתון, המגדיר את עצמו כעיתון לאנשים חושבים, שמוביל קמפיין ברוח זו. ואין רוח גבית חזקה יותר למסר האנטישמי הזה, מכך שיהודים מפיצים אותו.
* קמפיין אוטואנטישמי – "הארץ" נותן במה לקמפיין אוטואנטישמי של הכחשת השואה בצורתה המזוהמת והמרושעת ביותר – הצגת מדינת היהודים כנאצית, והצגת מלחמת המגן שלנו נגד האוייב הנאצי, שביצע את פוגרום שבעה באוקטובר, כשואה שאנו מבצעים בעזה. זו דרכם הנתעבת לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הפשקוויל התורן הוא של אריאל רובינשטיין, שהסביר מדוע לא יעמוד בצפירה. סיבה אחת, היא שאינו רוצה לעמוד יחד עם חיילי צה"ל המבצעים שואה בעזה. השנייה היא שזו צפירה של אחדות מזויפת. אין לו שום קשר עם יהודים שדעתם שונה משלו. השלישית היא שהצפירה מסמלת את "פולחן המדינה" – מדינה שיש לו "הרהורי כפירה" על צדקת קיומה.
אתייחס לצידוקיו מהסוף להתחלה. מדינת ישראל היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. שלילת זכות קיומה, גם אם היא מוגדרת "הרהורי כפירה," היא אנטישמיות מזוקקת, שעל פיה לכל עם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי. אכן, הצפירה מסמלת הזדהות לאומית עם מדינת ישראל. רק אנטישמי אינו שותף לה.
ולמה שיזדהה עם מדינתו של העם היהודי, אם אינו מזדהה עם העם היהודי, ואינו רוצה לעמוד בצפירה יחד עם היהודים. אי אפשר שלא לחוש בכל מילה בפשקוויל שלו את תיעובו העמוק לעם היהודי. במיוחד הוא מתעב את חיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם כדי שהוא יוכל לחיות ולכתוב פשקווילים אנטישמיים של הכחשת השואה.
כפי שכבר כתבתי, בעקבות פשקוויל קודם ברוח הרעה הזאת, של האוטואנטישמית מכחישת השואה אורית קמיר – אין להתווכח עם ההשוואה בינינו לנאצים, כי מי שמתווכח כדי להוכיח שההשוואה אינה נכונה, בעצם נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה הבזויה.
אם להשוות, הרי ההשוואה צריכה להיות לבעלות הברית שלחמו בהיטלר, כפי שאנו נלחמים בממשיכי דרכו. אם נשווה בין מלחמתו של צה"ל בחמאס להפצצת דרזדן, למשל, ניווכח שצה"ל מקפיד באדיקות יתר, שאין לה אח ורע, על מוסר הלחימה, ולא זו בלבד שאינו הורג אזרחים בכוונת מכוון כמו בדרזדן, אלא שהוא עושה כל שלאל ידו כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים.
רשמו לפניכם: אריאל רובינשטיין הוא אוטואנטישמי ומכחיש השואה.
* היישר ל"דער שטירמר" – בעלון בתי הכנסת "שביעי" התפרסמה קריקטורה של אור רייכרט שבה נראה ראש השב"כ ככריש העומד לטרוף ילד. לפני פסח הטינופת פירסם קריקטורה של יאיר לפיד כזאב טורף, תחת הכיתוב "אנחנו ערוב."
ובפעם אחרת - את היועמ"שית כאינקוויזציה המענה יהודי במכשיר עינויים, ואומרת "זה לא אישי. זה לכיף."
אני לא בטוח שהמנוול היה מתקבל כקריקטוריסט ל"דער שטירמר". מה, אין להם שום קווים אדומים?
* כאילו שפך דמים – שעה שאיה כורם שרה, נשאה תפילה: "הו אלי, אלי, רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עליי," הרבנים הראשיים שלפו ספרים ו"שקעו בקריאה" הפגנתית, אל נוכח המצלמות, המשדרות את התמונה לבייס.
אין התנהגות פחות יהודית מזו.
המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים.
על שפיכות דמים נאמר: ייהרג ובל יעבור.
* זיכרון בסלון – מיזם זיכרון בסלון מזמן אנשים לבתים פרטיים, לשמוע עדויות של שורדי השואה. אולם השורדים מתמעטים והולכים ואלה שעוד בחיים זקנים מאוד, ולא כולם יכולים עוד לספר. ואת המשא נושאים היום בעיקר בני "הדור השני", ילדיהם של שורדי השואה.
בשנים האחרונות, החלה יוזמה חדשה, שעל פיה הבנים מספרים את סיפור הוריהם בגוף ראשון, כאילו הם השורדים עצמם. קראתי ושמעתי על כך, ולא אהבתי את הרעיון. ממש לא. אפילו התקשיתי להסביר מדוע, זה נראה לי לא נכון, לא אותנטי, לא מתאים.
במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השתתפתי בזיכרון בסלון אצל חבריי הקצרינאים, רוני ושלום בלאייר, שאירחו את אברהם טיטלבאום מחיספין. לא ידעתי שהוא מספר בגוף ראשון את סיפורה של אימו. במשפטים הראשונים, כשהוא דיבר בלשון נקבה, זה צרם לי. אך מהר מאוד התרגלתי, וחשתי שאני שומע באמת את אימו. זה נשמע ממש אותנטי. הערב היה מצמרר ומרגש.
בסוף הערב, כשכבר חזר לדבר בשם עצמו, הציג אברהם תמונה גדולה של השבט שלו – ילדיו וילדותיו, כלותיו וחתניו, נכדותיו ונכדיו, שחלקם אף נכחו בערב. "זאת הנקמה שלי," הוא אמר, בהצביעו על התמונה.
* מעשה בתפילין – כשאבי היה בן עשר, הוא ומשפחתו גורשו יחד עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובתוכו היו בגטו מוראפה. בהגיעם לשם, סבתי, שאותה לא זכיתי להכיר, מצאה על אדן חלון, בבית נטוש, תפילין. היא אמרה לאבי: "אולי זו אצבע אלוהים ותזכה להניח אותם בבר המצווה."
בבר המצווה אבי הלך לשטיבל שהיה שם ולמד להניח תפילין. הוא המשיך להניח תפילין מדי בוקר במשך כארבע שנים. הוא עלה עם התפילין בספינת המעפילים, וגורש אתם לקפריסין וחזר איתם לארץ. והתפילין הללו נשארו אצלו כל חייו.
בהיותו בן שישים, החליט להעביר את התפילין לבדיקה. נאמר לו שצריך לחדש אותם. הוא חידש אותם, ואח"כ הצטער על כך. אמר שהיה עליו לקנות חדשים, ואת אלה להשאיר כפי שהיו איתו מילדותו.
* פרובוקציה צינית – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 250 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. רוב המחבלים הפולשים נהרגו, או במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם.
כולם – "קורבנות השנאה". אמנם השנה הטקס יהיה מקוון, ולא מפגש פנים אל פנים עם האוייב, אך הפרובוקציה אותה פרובוקציה, וחילול יום הזיכרון הוא אותו חילול.
* משואות הנכבה – כבכל שנה, שעה שעם ישראל מציין את המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות של מדינת ישראל, עורך ארגון העריקה מהמלחמה "יש גבול", ארגון טמא שאין לו גבולות, אירוע של הדלקת משואות נכבה. הכותרת של האירוע הוא "הדלקת משואות מחאה." הם כותבים "השנה, שנת ה-77 למדינה ולנכבה." נכבה הוא אסון. הנכבאיסטים רואים בהקמתה ובקיומה של מדינת ישראל אסון. אי אפשר לחגוג את עצמאותה של המדינה ולציין את הנכבה. אם קיום המדינה הוא אסון, על מה החגיגות? הם, כמובן אינם חוגגים. הם מציינים כעובדה שזו "שנת ה-77 למדינה ולנכבה." כלומר 77 שנים קיימת המדינה שהם רואים בקיומה אסון. וזו "השנה השנייה להפקרת החטופים ולפשעים הנוראים של 'מלחמת שלום נתניהו' בעזה." כמובן שהמנוולים הללו אינם מזכירים חלילה איזה אירועונצ'יק קטנטן וזניח, לא באמת חשוב, שאולי היה כאן ב-7 באוקטובר 2023. זה חרטא. מה שיש כאן זו שנה שנייה של "פשעים נוראים," שכמובן ישראל עושה. והמלחמה אינה מלחמה להגנה על קיום המדינה, אינה מלחמה באוייב נאצי שכאשר הוא יכול, כפי שקרה לאסוננו ב-7 באוקטובר, הוא רוצח, אונס וחוטף כל יהודי. כל יהודי, כלומר גם יהודים כמו המנוולים הללו. לא, זאת מלחמה פרטית למען נתניהו. מדוע הם מגדירים זאת כך? כדי להסית לעריקה מהמלחמה. ועוד הם כותבים: "והדבר תלוי בנו – שניקח אחריות, נמחה, נתנגד ונעצור את המלחמה ואת העוולות שחברתנו גורמת." כלומר חג העצמאות הוא מבחינתם היום לעצור את ה"עוולות" שחברתנו גורמת. מהן העוולות? להגן על קיום המדינה ועל חיי אזרחיה, זה עוול נורא.
הם הזכירו את החטופים, ואני לא מאמין להם. את הטבח, את הרצח ההמוני, את האונס ההמוני הם לא מזכירים. האמת היא שגם לא את החטיפה. גם לא את ההתעללות בחטופים. הם מזכירים את החטופים רק בהקשר של ה"הפקרה", כחלק מהפשעים הנוראים של ישראל. כלומר, נתניהו שלח לפני שנה וחצי את קלגסי צבא אקיבוש לבצע פשעים נוראים ולהפקיר את החטופים, שבאופן טבעי נמצאים בעזה. האמת היא, שהחטופים הם מבחינתם כלי ניגוח וקלף מיקוח להפסקת המלחמה, כפי ששותפיהם בחמאס דורשים. אם צה"ל יחלץ את החטופים, יהיה זה מבחינתם עוד פשע נורא. החטופים חשובים כדי להחזיר אלפי לוחמי חירות פלשתינאים וכדי להפסיק את המלחמה על מנת להציל את ארגוני הטרור. וכמו בכל שנה, הפשקוויל הזה מכסה רבע מן העמוד הראשון בשוקניה, ביום שישי שלפני חג העצמאות.
* החיטה צומחת שוב – קיבוץ בית השיטה, ב-90 שנותיו, הוא סמל של אקטיביזם משימתי, לטובת משימות לאומיות, ביישוב לפני קום המדינה ולאחר מכן במדינה. גולת הכותרת היא הקמת אורטל בהובלה ובליווי צמוד של בית השיטה.
לאחר מבצע "צוק איתן", ערך בית השיטה ביקור הזדהות וערב שירה גדול בכפר עזה. הערב הזה הפך למסורת – אחת לשנה. לאחר 7 באוקטובר, התארגן מטעם הקיבוץ מבצע "החיטה צומחת שוב" – קבוצה שירדה לכפר עזה וגייסה מתנדבים מן הקיבוץ ומכל רחבי התנועה ואף מחוצה לו, לעבודות גינון ציבוריות ובחצרות הפרטיות של החברים המפונים (בתיאום עימם, כמובן). כשהסתיימה המשימה, הם עברו לקריית שמונה וממשיכים באותה משימה.
ביום שישי ארגנתי קבוצת מתנדבים באורטל, שחברה אליהם. עבדנו בחצר פרטית של אישה מבוגרת. החצר כולה היתה ג'ונגל גדול, שיד אדם לא נגעה בה הרבה יותר מבשנה וחצי של הפינוי. הסתערנו על החצר ושינינו את פניה מהקצה אל הקצה.
מסתבר שהבית שייך לחמותו של עמית לעבודה לשעבר, בחברה למתנ"סים, שבימים שבהם ניהלתי את מתנ"ס הגולן הוא ניהל את מתנ"ס מטולה ואח"כ את מתנ"ס מרום הגליל, כך שאפשר לקרוא ליום הזה "עזרת קרובים". עבדנו קשה אך נהנינו מאוד. חזרנו רצוצים אך מלאי סיפוק.
* עורמת הסטטיסטיקה – בתהליך של הערכת פרי, לקראת העונה, אנו עורכים דגימות פרי בכל חלקות הכרם. בכל חלקה, בוחרים אקראית 8 שורות. בכל שורה בוחרים אקראית שתי גפנים, וסופרים את מספר השריגים ואת מספר האשכולות בין הציר המרכזי של גפן אחת לזו של רעותה, ועושים את הממוצע לחלקה.
אני זוכר מלימודי הסטטיסטיקה בלימודי התואר הראשון שלי, לפני למעלה משלושה עשורים, את החשיבות הקריטית לאקראיות. וכך אני נוהג. ומה לעשות, שבאחת החלקות יש שורה אחת, שהתוצאות בה היו נמוכות באופן משמעותי מכל השאר? האם השפעתה על הממוצע לא תעוות את התוצאה?
יש עוד מונח – סטיית תקן. איך לא לתת לסטיית התקן לעוות את התוצאה. יש שיטה, שעל פיה מגדילים את המדגם, ומקצצים את הקצוות. למשל, במקום 8 שורות לדגום 10 שורות ולא להכניס לממוצע את התוצאה הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר.
באותה חלקה שעליה מדובר, לא היתה באמת סטיית תקן כלפי מעלה, אלא רק כלפי מטה. החלטתי לדגום שורה נוספת, במקום הנמוכה. ומה הייתה התוצאה? זהה בדיוק (!), הן במספר השריגים והן במספר האשכולות, לשורה עם התוצאה הנמוכה. עם מסר כזה קשה להתווכח.
* ביד הלשון: אפילו מטאטא יורה 2 – בעקבות הפינה שהוקדשה ל"אפילו מטאטא יורה", כתבה לי חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, שזו ההזדמנות לברך אותה עם קבלת העיטור יקירת תל-אביב ביום העצמאות:
"לצורך העיסוק בחקר ביאליק למדתי יידיש, וגם הצטיידתי בכמה מילונים טובים. ובכן, איציק מאנגר כתב ביידיש: 'אז גאָט וויל, שיסט אַ בעזעם אויך' שתורגם ל'ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה.'
"לפועל 'שיסן' יש משמעויות אחדות: לירות, לפרוץ וגם להָנֵץ. גם בשפה האנגלית המילים shot ו-shoot שייכות גם ליֶרי וגם ליציאת הפרי מן הענף (וגם לאותו חלק בצמח שממנו יוצאים הפרחים והפירות).
"ברי, המטאטא הוא עץ יבש, וכדי שיָנץ צריך לקרות נס. לעומת זאת, זכור הסיפור של מטה אהרן, שהעלה פרחים ושקדים.
"מאנגר רמז, כמובן, בעזרת הפועל 'שיסן', לעקרותו של אברהם שכבר אינו יכול 'לירות' (בכל המשמעים של 'שיסן'). הוא תיאר כאן את עקרותם של אברהם ושרה הזקנים, שהיו כבר בבחינת 'עץ יבש' עד שקרה להם נס, העץ היבש פָּרח, ושרה נפקדה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
גם על ה"מה" אין מקום לוויכוח. ה"מה" ברור. ברור שחובתנו למגר את הרוע המוחלט שתקף אותנו. ברור שחובתנו להחזיר את החטופים שבידי האויב הנאצי.
הוויכוח הוא על ה"איך". אין זה ויכוח בין טובים לרעים, בין ערלי לב לאנשי מצפון. זו מחלוקת לגיטימית בדבר הדרך הנכונה להשיג את ה"מה". וכדי להבטיח שנמצא את התשובה הטובה ביותר לשאלת ה"איך", חייב להתקיים דיון פתוח, עם קשב אמיתי למכלול הדעות.
מאז המלחמה בהיטלר, לא היתה מלחמה צודקת כמו הנוכחית. אנו חייבים להתלכד כדי לנצח. כי האמת שכולנו אמרנו בשמונה באוקטובר היא אמת לאמתה – יחד ננצח! רק יחד ננצח!
[אהוד: שכחת את מלחמת תש"ח!]
* מה היו עושים לו בגנון – השר למימון ההשתמטות, שההשתמטות היא חלק מהביוגרפיה שלו, ממשיך בתעלוליו האנרכיסטיים. אנחנו נמצאים במלחמת קיום, חמישים ותשעה מאחיותינו ואחינו נמקים בשבי הרוע המוחלט, איראן דוהרת לפצצה, בחסות טראמפ.
והאנרכיסט משחק משחקים אינפנטיליים, שבגנון היו מעמידים אותו בפינה בעטיים. בדיון ביטחוני חשוב בקבינט בסוגיות הללו, לא חשוב לשמוע לו את ראש השב"כ. כשראש השב"כ דיבר, הוא הכריז חגיגית שהוא הולך לשירותים, ומיד צייץ לחבר'ה מהבייס ההולך ונמוג.
ובהזדמנות חגיגית זו התגולל ברמטכ"ל. כשזמיר נכנס לתפקיד, כתבתי שאני מעריץ אותו, על כך שהוא לוקח על עצמו את המשימה, על אף ידיעתו שמהר מאוד יהפוך לשק חבטות, יהיה השעיר לעזאזל וימותג כ"דיפ-סטייט", אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מהר.
לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא אמר את האמת, שהיא אמנם המובן מאליו, אך בממשלת הפיגולים הזאת אמירתה היא "אדם נשך כלב": ראש הממשלה הוא האחראי.
* תביא מישהו אחר – הרמטכ"ל: צה"ל לא יחלק סיוע הומניטרי.
סמוטריץ': אם אתה לא יכול, נביא מישהו אחר.
אני בעד. גייסו את החרדים.
* לא זורם – ממתקפת הרעל על הרמטכ"ל אני מסיק, שהוא אינו זורם אתם בנושא חוק ההשתמטות.
* מועד מוסכם – ראש השב"כ הודיע בתצהיר שהגיש לבג"ץ שבכוונתו לפרוש בקרוב. הוא לא נקב בתאריך.
טוב יעשו שופטי בג"ץ, אם יורו לו להודיע מתי בכוונתו לפרוש. בהנחה שמדובר בלא יותר משבועיים-שלושה, יעגנו זאת בפסק דין ויחסכו מעצמם הכרעת דין, שניתן ורצוי להימנע ממנה.
* מה פירוש לכבד – טוב עשה אודי מנור שהפריך את האגדה האורבנית שלפיה יצחק בן אהרון אמר "צריך להחליף את העם." לא היה ולא נברא. אבל גם אודי לא דייק בציטוט דבריו. בן אהרון לא אמר ש"אינו מקבל את הכרעת העם." הוא אמר, ש"אם זו הכרעת העם – איני מכבד אותה." יש הבדל בין לקבל את ההכרעה לבין לכבד.
אם בן אהרון התכוון ל"איני מכבד" בפירוש של "איני מקבל", כלומר היה מציע למנוע את העברת השלטון, לא לשתף פעולה עם הממשלה הנבחרת, לא להכיר בה וכד', פירוש הדבר היה שהוא אינו מקבל. אני מפרש את "איני מכבד", כ"אין לי כבוד להכרעה." גם אמירה כזו בעייתית, אבל יש הבדל בין השתיים.
אילו, חלילה, הכנסת היתה מחליטה לסגת מהגולן, ההחלטה היתה מתבצעת. חבריי ואני לא היינו מוֹרדים. אבל האם היה לי כבוד להחלטה כזו? כמובן שלא.
חובה לציית לפסיקות בג"ץ. אין חובה לכבד אותן. אפשר לבקר אותן, לחשוב שהן שגויות, לחשוב שהן מסוכנות.
האם טענתי שאין להכיר בהחלטת בג"ץ לאפשר לראש הכנופייה להתמודד לכנסת? האם הצעתי שלמרות ההחלטה יש לאסור עליו? אגב, אפילו טכנית, איך זה יכול לקרות? מה עשיתי? מתחתי ביקורת על בג"ץ, על החלטה שקיבל. האם לדעת אודי יש לומר אמן על כל פסיקה של בג"ץ? כיוון שבג"ץ אישר את ההתמודדות הוא התמודד. הנזק למדינת ישראל איום ונורא. אם חשבתי כך ברגע שבג"ץ קיבל את ההחלטה האומללה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, היום, כאשר אנו רואים למה הובילה ההחלטה. יש לי כבוד רב לשופטי ישראל, אבל בנושא הזה, הם היו האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה. הם פסלו בצדק את מרזל וגופשטיין, החולקים אתו אותה אידיאולוגיה, ואישרו את התמודדותו, למרות שהוא מסוכן לאין ערוך יותר מהם.
יתכן שאודי חושב אחרת ממני. אך איך יש כאן "החלפת העם"? האם הטלתי ספק בסמכות בג"ץ להכריע?
הבעייה היא, שבג"ץ קיבל כאן החלטה אקטיביסטית מאוד, המנוגדת לחוק נגד הגזענות. כלומר, בג"ץ החליט שפרשנותו המרחיבה לערך חופש הביטוי עומדת מעל חוק הכנסת. כך, שאם יש מישהו ששבר כאן את הכלים, זה לא אני שתוקף את בג"ץ על ההחלטה, אלא בג"ץ שעקף את חוק הכנסת.
הדברים העקרוניים שכתב אודי נכונים, רק שהם אינם מופנים לכתובת הנכונה. היה עליו להפנות את החיצים לשר משפטים (!) שבעזות מצח מכריז שאינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון שנבחר כדת וכדין, בידי הפורום המוסמך לכך, באותה מתכונת שנבחרו כל הנשיאים עד היום. אילו אמר שהוא מקבל את ההחלטה ויפעל כשר משפטים יחד עם נשיא בית המשפט העליון, אך אין לו כבוד להחלטה, השגויה בעיניו, לא היה בכך שום פסול. אבל לוין הוא אנרכיסט. וכך כל השרים ששותפים להחרמת נשיא בית המשפט העליון. וכך ראש הממשלה שרמז שלא יכבד פסיקה של בג"ץ. וכך שרים שמבהירים שרונן בר כבר אינו ראש השב"כ כי הם החליטו, למרות שעתירה נגד החלטתם תלויה ועומדת בבג"ץ. כנ"ל שר וח"כים שמסרבים לבוא לחקירה שאליה זומנו. הם אינם מכבדים את המוסדות החוקיים של המדינה.
אני?!
ומילה לגבי ז'בוטינסקי. גם בעיניי החלטתו לפלג את ההסתדרות הציונית העולמית היתה החלטה אומללה ומזיקה. אגב, לא רק עקרונית, בכך ששברה את האחדות הלאומית, אלא גם פוליטית. היא פגעה מאוד במפלגה הרוויזיוניסטית. עם זאת, יש לזכור שעוד לא היתה אז מדינה. ההסתדרות הציונית היא ארגון וולונטרי וכך גם מוסדות היישוב. אין לי ספק, שאחרי שהמדינה היתה קמה, הוא היה נוהג בדיוק כמו בגין – פועל בתוך המערכת הדמוקרטית הפרלמנטרית ועל פי כללי המשחק. חבל שמי שפורמלית הם אותה מפלגה, נוהגים הפוך מבגין, ולא כשהם באופוזיציה אלא כשהם בשלטון! שלטון אנרכיסטי זה תרתי דסתרי, אך זה מה שקורה היום בישראל.
* הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט – שואל פרופ' יואב גלבר, בעיניי ההיסטוריון הישראלי החשוב ביותר הפועל היום, ושלבטח אינו חשוד ב"שמאלנות": "למה קמפיין הדיפ-סטייט מזכיר לי את האוכרנה ואת הפרוטוקולים של זקני ציון?"
* הלחץ עובד – על פי דיווחים בתקשורת, המתווכות בונות הצעה על שחרור כל החטופים בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת אש בת חצי שנה, שבה יידון הסדר קבע לרצועת עזה. אם זה נכון, זה שינוי דרמטי בעמדת חמאס, שמתחילת המלחמה עמד על הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל לקווי 7 באוקטובר.
מסתבר שהלחץ הצבאי וההימנעות מהעברת אספקה "הומניטרית" לחמאס עובדת. כך הושגה העסקה הראשונה. העסקה השנייה הושגה בעקבות האיומים של טראמפ על פתיחת שערי הגיהינום. ואולי עכשיו הלחץ יביא לשחרור כולם, ללא כניעה לתנאי חמאס.
בחודשים האחרונים, לאחר שחלפה למעלה משנה וצה"ל דשדש, ומצב החטופים הידרדר, שיניתי את דעתי, ותמכתי בעסקה, גם בתנאי כניעה, כדי להפר בעתיד הקרוב את ההסכם, תוך נכונות לשלם על כך מחיר מדיני כבד, ולחדש את המלחמה. אבל ייתכן שטעיתי, ואפשר לשחרר את המחבלים ללא עסקה כזו, בתנאים הרבה פחות רעים.
המסקנה היא, שיש להגביר את הלחץ כדי למקסם את תנאי ישראל בהסכם. המטרה היא להגיע להסכם על יציאת מחבלי חמאס לגלות, כפי שהיה עם מחבלי אש"ף בביירות ב-1982. יתכן שאי אפשר יהיה להגיע להישג האידיאלי הזה, אבל לכך נכון לשאוף ולנסות להתקרב ככל הניתן להסכם בתנאים האלה. התנאי לכך, הוא המשך הלחץ הצבאי והגברתו, לצד המו"מ.
* תנאי מוקדם – חבר הקונגרס הרפובליקאי, מקורבו של טראמפ, קורי מילס, טוען שנשיא סוריה אל גו'לאני מעוניין בשלום עם ישראל ובהצטרפות להסכמי אברהם.
איני מאמין. ג'ולאני הוא איש הג'יהאד הקנאי האסלאמי ופרוקסי של הרודן האנטישמי ארדואן. ככזה, פניו אינן לשלום. ייתכן שההצהרות הללו הן תאקיה, התחפשות, פרקטיקה אסלאמיסטית מוכרת, של הונאה באמצעות התחזות למתון ושוחר שלום, שנועדה להביא להסרת הסנקציות האמריקאיות על סוריה.
עם זאת, ישראל כמדינה שוחרת שלום אינה צריכה לשלול שלום עם סוריה. נהפוך הוא, זה אינטרס ישראלי מובהק. אך עלינו להשתחרר מהתפיסה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. על ישראל להציב תנאי מוקדם לכל מו"מ עם סוריה – הכרה מראש של סוריה במדינת ישראל על גבולותיה הריבוניים ובהם הגולן, שהוא שטח ריבוני של ישראל, וויתור על תביעות טריטוריאליות עתידיות. ברגע שנשיא סוריה יכריז על הכרה כזאת, ראוי לדון עימו על חוזה שלום, הכולל נורמליזציה מלאה, סידורי ביטחון ופירוז.
* למרות השואה – מדינת ישראל לא הוקמה הודות לשואה, בניגוד למיתוס רווח, אך חסר שחר. מדינת ישראל הוקמה למרות השואה. מדינת ישראל הוקמה למרות המכה הקשה שספג העם היהודי בשואה, שעלולה הייתה להכרית אותו כליל, ואולי היתה מכריתה אותו כליל, אלמלא המהפכה הציונית שקדמה לשואה ביותר ממחצית המאה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המעשית שיצרה כאן בארץ יישוב מאורגן – מדינה בדרך. השואה הייתה המכה הקשה ביותר למהלך הזה, ולו בשל אובדן עיקר הנושא האנושי של המשך המסע – המוני הציונים שנספו בשואה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות הציונות המדינית, שהביאה להישג האדיר אחרי מלחמת העולם הראשונה – החלטת ועידת סן רמו (1920) שהכירה בזכותו של העם היהודי להקמה מחדש בית לאומי בארץ ישראל על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל." חבר הלאומים, שקדם לאו"ם, הטיל על בריטניה ייפוי כוח (מנדט) לממש את ההחלטה, שעיגנה בתוכה את הצהרת בלפור. זה היה יותר משני עשורים לפני השואה. הנימוק היה ההכרה בזכותנו ההיסטורית להקים מחדש את מדינתנו בארץ ישראל.
כשהוקם האו"ם (1945) הוא אימץ את כל החלטות חבר הלאומים, כלומר ההחלטה הזו חייבה אותו.
אונסקו"פ, ועדת החקירה מטעם האו"ם, שהציעה את תוכנית החלוקה, לא הזכירה כמעט, בדו"ח עב הכרס שלה, את השואה, בטח לא כנימוק. השואה אינה נזכרת גם בפרוטוקולים של הוועדה. הנימוק היה היש הציוני שנוצר בארץ, והצורך לחלק אותה בין העמים ולהקים את המדינה היהודית. בדיונים בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה, השואה כמעט לא הוזכרה ולא היתה נימוק. במסע ההסברה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפני ההצבעה, השואה כמעט לא הוזכרה. הנימוקים היו זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. אלה המסרים בנאומיהם של חיים ויצמן, בן גוריון, אבא הלל סילבר, משה שרת, גולדה מאיר, אבא אבן וכל מי שפעלו לקבלת ההחלטה.
גם במגילת העצמאות, השואה מוזכרת רק בסעיף השביעי. הבסיס הוא, ש"בארץ ישראל קם העם היהודי," היצירה היהודית שצמחה בארץ ובעיקר התנ"ך, הקשר הרוחני שלא נותק באלפיים שנות גלות בין העם היהודי וארץ ישראל והכמיהה שלא פסקה לרגע, העליות לארץ והפרחת שממותיה בהתיישבות הציונית. רק אחרי כל אלה, הוזכרה השואה, לא כנימוק, אלא כהוכחה לצדקת הרעיון הציוני של ריכוז העם היהודי במולדתו: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים." ולאחר מכן, הוזכרה ההעפלה של שורדי השואה לארץ ישראל.
מגילת העצמאות לא ציינה שכיוון שהיתה שואה, הייחודית לעם היהודי, ראוי להקים את המדינה היהודית, אלא להיפך – " זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." כלומר זו זכותנו כשל כל עם ועם, בלי שום קשר לשואה. פסוק המפתח במגילה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." כלומר התוקף הוא זכותנו הטבעית וההיסטורית, וההכרה הבינלאומית בזכות הזאת, בהחלטת עצרת האו"ם.
האגדה על כך שהמדינה הוקמה בשל השואה, היא מבית מדרשם של מתנגדי קיומה של המדינה, ובעיקר הערבים. במסגרת שלל המיתוסים הכוזבים שלהם, הם אמרו שלקולוניאליסטים האירופיים היו רגשות אשם על השואה, והם פיצו את העם היהודי במדינה, אבל לא על חשבונם שלהם – מחוללי השואה, אלא על חשבון הילידים הערבים שלא היה להם קשר לשואה. כלומר, הטיעון שהמדינה קמה בזכות השואה, נועד ליצור דה-לגיטימציה לזכות קיומה של מדינת ישראל. מכאן גם הכחשת השואה, שכל כך פופולרית בקרב הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט, ושנשיאם כתב "דוקטורט" של הכחשת השואה, כלומר הוא מכחיש-שואה מדופלם. כי אם הסיבה להקמת המדינה היא השואה, הרי שאם לא היתה שואה, הסיבה בטלה ויש לבטל את תוצאתה. ומכאן הידרדרה הכחשת השואה לחיזיון הפנטסטי של הצגת מדינת ישראל כנאצית. אם ישראל קמה בגלל הנאצים, אבל היא בעצמה מדינה נאצית, הרי מיניה וביה היא איבדה את זכותה להתקיים ויש להחריבה.
הבעייה היא שלהצגה המרושעת הזאת יש דוברים בישראל, ויש עיתון, המגדיר את עצמו כעיתון לאנשים חושבים, שמוביל קמפיין ברוח זו. ואין רוח גבית חזקה יותר למסר האנטישמי הזה, מכך שיהודים מפיצים אותו.
* קמפיין אוטואנטישמי – "הארץ" נותן במה לקמפיין אוטואנטישמי של הכחשת השואה בצורתה המזוהמת והמרושעת ביותר – הצגת מדינת היהודים כנאצית, והצגת מלחמת המגן שלנו נגד האוייב הנאצי, שביצע את פוגרום שבעה באוקטובר, כשואה שאנו מבצעים בעזה. זו דרכם הנתעבת לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הפשקוויל התורן הוא של אריאל רובינשטיין, שהסביר מדוע לא יעמוד בצפירה. סיבה אחת, היא שאינו רוצה לעמוד יחד עם חיילי צה"ל המבצעים שואה בעזה. השנייה היא שזו צפירה של אחדות מזויפת. אין לו שום קשר עם יהודים שדעתם שונה משלו. השלישית היא שהצפירה מסמלת את "פולחן המדינה" – מדינה שיש לו "הרהורי כפירה" על צדקת קיומה.
אתייחס לצידוקיו מהסוף להתחלה. מדינת ישראל היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. שלילת זכות קיומה, גם אם היא מוגדרת "הרהורי כפירה," היא אנטישמיות מזוקקת, שעל פיה לכל עם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי. אכן, הצפירה מסמלת הזדהות לאומית עם מדינת ישראל. רק אנטישמי אינו שותף לה.
ולמה שיזדהה עם מדינתו של העם היהודי, אם אינו מזדהה עם העם היהודי, ואינו רוצה לעמוד בצפירה יחד עם היהודים. אי אפשר שלא לחוש בכל מילה בפשקוויל שלו את תיעובו העמוק לעם היהודי. במיוחד הוא מתעב את חיילי צה"ל, שמחרפים את נפשם כדי שהוא יוכל לחיות ולכתוב פשקווילים אנטישמיים של הכחשת השואה.
כפי שכבר כתבתי, בעקבות פשקוויל קודם ברוח הרעה הזאת, של האוטואנטישמית מכחישת השואה אורית קמיר – אין להתווכח עם ההשוואה בינינו לנאצים, כי מי שמתווכח כדי להוכיח שההשוואה אינה נכונה, בעצם נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה הבזויה.
אם להשוות, הרי ההשוואה צריכה להיות לבעלות הברית שלחמו בהיטלר, כפי שאנו נלחמים בממשיכי דרכו. אם נשווה בין מלחמתו של צה"ל בחמאס להפצצת דרזדן, למשל, ניווכח שצה"ל מקפיד באדיקות יתר, שאין לה אח ורע, על מוסר הלחימה, ולא זו בלבד שאינו הורג אזרחים בכוונת מכוון כמו בדרזדן, אלא שהוא עושה כל שלאל ידו כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים.
רשמו לפניכם: אריאל רובינשטיין הוא אוטואנטישמי ומכחיש השואה.
* היישר ל"דער שטירמר" – בעלון בתי הכנסת "שביעי" התפרסמה קריקטורה של אור רייכרט שבה נראה ראש השב"כ ככריש העומד לטרוף ילד. לפני פסח הטינופת פירסם קריקטורה של יאיר לפיד כזאב טורף, תחת הכיתוב "אנחנו ערוב."
ובפעם אחרת - את היועמ"שית כאינקוויזציה המענה יהודי במכשיר עינויים, ואומרת "זה לא אישי. זה לכיף."
אני לא בטוח שהמנוול היה מתקבל כקריקטוריסט ל"דער שטירמר". מה, אין להם שום קווים אדומים?
* כאילו שפך דמים – שעה שאיה כורם שרה, נשאה תפילה: "הו אלי, אלי, רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עליי," הרבנים הראשיים שלפו ספרים ו"שקעו בקריאה" הפגנתית, אל נוכח המצלמות, המשדרות את התמונה לבייס.
אין התנהגות פחות יהודית מזו.
המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים.
על שפיכות דמים נאמר: ייהרג ובל יעבור.
* זיכרון בסלון – מיזם זיכרון בסלון מזמן אנשים לבתים פרטיים, לשמוע עדויות של שורדי השואה. אולם השורדים מתמעטים והולכים ואלה שעוד בחיים זקנים מאוד, ולא כולם יכולים עוד לספר. ואת המשא נושאים היום בעיקר בני "הדור השני", ילדיהם של שורדי השואה.
בשנים האחרונות, החלה יוזמה חדשה, שעל פיה הבנים מספרים את סיפור הוריהם בגוף ראשון, כאילו הם השורדים עצמם. קראתי ושמעתי על כך, ולא אהבתי את הרעיון. ממש לא. אפילו התקשיתי להסביר מדוע, זה נראה לי לא נכון, לא אותנטי, לא מתאים.
במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השתתפתי בזיכרון בסלון אצל חבריי הקצרינאים, רוני ושלום בלאייר, שאירחו את אברהם טיטלבאום מחיספין. לא ידעתי שהוא מספר בגוף ראשון את סיפורה של אימו. במשפטים הראשונים, כשהוא דיבר בלשון נקבה, זה צרם לי. אך מהר מאוד התרגלתי, וחשתי שאני שומע באמת את אימו. זה נשמע ממש אותנטי. הערב היה מצמרר ומרגש.
בסוף הערב, כשכבר חזר לדבר בשם עצמו, הציג אברהם תמונה גדולה של השבט שלו – ילדיו וילדותיו, כלותיו וחתניו, נכדותיו ונכדיו, שחלקם אף נכחו בערב. "זאת הנקמה שלי," הוא אמר, בהצביעו על התמונה.
* מעשה בתפילין – כשאבי היה בן עשר, הוא ומשפחתו גורשו יחד עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסניסטריה, ובתוכו היו בגטו מוראפה. בהגיעם לשם, סבתי, שאותה לא זכיתי להכיר, מצאה על אדן חלון, בבית נטוש, תפילין. היא אמרה לאבי: "אולי זו אצבע אלוהים ותזכה להניח אותם בבר המצווה."
בבר המצווה אבי הלך לשטיבל שהיה שם ולמד להניח תפילין. הוא המשיך להניח תפילין מדי בוקר במשך כארבע שנים. הוא עלה עם התפילין בספינת המעפילים, וגורש אתם לקפריסין וחזר איתם לארץ. והתפילין הללו נשארו אצלו כל חייו.
בהיותו בן שישים, החליט להעביר את התפילין לבדיקה. נאמר לו שצריך לחדש אותם. הוא חידש אותם, ואח"כ הצטער על כך. אמר שהיה עליו לקנות חדשים, ואת אלה להשאיר כפי שהיו איתו מילדותו.
* פרובוקציה צינית – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 250 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. רוב המחבלים הפולשים נהרגו, או במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם.
כולם – "קורבנות השנאה". אמנם השנה הטקס יהיה מקוון, ולא מפגש פנים אל פנים עם האוייב, אך הפרובוקציה אותה פרובוקציה, וחילול יום הזיכרון הוא אותו חילול.
* משואות הנכבה – כבכל שנה, שעה שעם ישראל מציין את המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות של מדינת ישראל, עורך ארגון העריקה מהמלחמה "יש גבול", ארגון טמא שאין לו גבולות, אירוע של הדלקת משואות נכבה. הכותרת של האירוע הוא "הדלקת משואות מחאה." הם כותבים "השנה, שנת ה-77 למדינה ולנכבה." נכבה הוא אסון. הנכבאיסטים רואים בהקמתה ובקיומה של מדינת ישראל אסון. אי אפשר לחגוג את עצמאותה של המדינה ולציין את הנכבה. אם קיום המדינה הוא אסון, על מה החגיגות? הם, כמובן אינם חוגגים. הם מציינים כעובדה שזו "שנת ה-77 למדינה ולנכבה." כלומר 77 שנים קיימת המדינה שהם רואים בקיומה אסון. וזו "השנה השנייה להפקרת החטופים ולפשעים הנוראים של 'מלחמת שלום נתניהו' בעזה." כמובן שהמנוולים הללו אינם מזכירים חלילה איזה אירועונצ'יק קטנטן וזניח, לא באמת חשוב, שאולי היה כאן ב-7 באוקטובר 2023. זה חרטא. מה שיש כאן זו שנה שנייה של "פשעים נוראים," שכמובן ישראל עושה. והמלחמה אינה מלחמה להגנה על קיום המדינה, אינה מלחמה באוייב נאצי שכאשר הוא יכול, כפי שקרה לאסוננו ב-7 באוקטובר, הוא רוצח, אונס וחוטף כל יהודי. כל יהודי, כלומר גם יהודים כמו המנוולים הללו. לא, זאת מלחמה פרטית למען נתניהו. מדוע הם מגדירים זאת כך? כדי להסית לעריקה מהמלחמה. ועוד הם כותבים: "והדבר תלוי בנו – שניקח אחריות, נמחה, נתנגד ונעצור את המלחמה ואת העוולות שחברתנו גורמת." כלומר חג העצמאות הוא מבחינתם היום לעצור את ה"עוולות" שחברתנו גורמת. מהן העוולות? להגן על קיום המדינה ועל חיי אזרחיה, זה עוול נורא.
הם הזכירו את החטופים, ואני לא מאמין להם. את הטבח, את הרצח ההמוני, את האונס ההמוני הם לא מזכירים. האמת היא שגם לא את החטיפה. גם לא את ההתעללות בחטופים. הם מזכירים את החטופים רק בהקשר של ה"הפקרה", כחלק מהפשעים הנוראים של ישראל. כלומר, נתניהו שלח לפני שנה וחצי את קלגסי צבא אקיבוש לבצע פשעים נוראים ולהפקיר את החטופים, שבאופן טבעי נמצאים בעזה. האמת היא, שהחטופים הם מבחינתם כלי ניגוח וקלף מיקוח להפסקת המלחמה, כפי ששותפיהם בחמאס דורשים. אם צה"ל יחלץ את החטופים, יהיה זה מבחינתם עוד פשע נורא. החטופים חשובים כדי להחזיר אלפי לוחמי חירות פלשתינאים וכדי להפסיק את המלחמה על מנת להציל את ארגוני הטרור. וכמו בכל שנה, הפשקוויל הזה מכסה רבע מן העמוד הראשון בשוקניה, ביום שישי שלפני חג העצמאות.
* החיטה צומחת שוב – קיבוץ בית השיטה, ב-90 שנותיו, הוא סמל של אקטיביזם משימתי, לטובת משימות לאומיות, ביישוב לפני קום המדינה ולאחר מכן במדינה. גולת הכותרת היא הקמת אורטל בהובלה ובליווי צמוד של בית השיטה.
לאחר מבצע "צוק איתן", ערך בית השיטה ביקור הזדהות וערב שירה גדול בכפר עזה. הערב הזה הפך למסורת – אחת לשנה. לאחר 7 באוקטובר, התארגן מטעם הקיבוץ מבצע "החיטה צומחת שוב" – קבוצה שירדה לכפר עזה וגייסה מתנדבים מן הקיבוץ ומכל רחבי התנועה ואף מחוצה לו, לעבודות גינון ציבוריות ובחצרות הפרטיות של החברים המפונים (בתיאום עימם, כמובן). כשהסתיימה המשימה, הם עברו לקריית שמונה וממשיכים באותה משימה.
ביום שישי ארגנתי קבוצת מתנדבים באורטל, שחברה אליהם. עבדנו בחצר פרטית של אישה מבוגרת. החצר כולה היתה ג'ונגל גדול, שיד אדם לא נגעה בה הרבה יותר מבשנה וחצי של הפינוי. הסתערנו על החצר ושינינו את פניה מהקצה אל הקצה.
מסתבר שהבית שייך לחמותו של עמית לעבודה לשעבר, בחברה למתנ"סים, שבימים שבהם ניהלתי את מתנ"ס הגולן הוא ניהל את מתנ"ס מטולה ואח"כ את מתנ"ס מרום הגליל, כך שאפשר לקרוא ליום הזה "עזרת קרובים". עבדנו קשה אך נהנינו מאוד. חזרנו רצוצים אך מלאי סיפוק.
* עורמת הסטטיסטיקה – בתהליך של הערכת פרי, לקראת העונה, אנו עורכים דגימות פרי בכל חלקות הכרם. בכל חלקה, בוחרים אקראית 8 שורות. בכל שורה בוחרים אקראית שתי גפנים, וסופרים את מספר השריגים ואת מספר האשכולות בין הציר המרכזי של גפן אחת לזו של רעותה, ועושים את הממוצע לחלקה.
אני זוכר מלימודי הסטטיסטיקה בלימודי התואר הראשון שלי, לפני למעלה משלושה עשורים, את החשיבות הקריטית לאקראיות. וכך אני נוהג. ומה לעשות, שבאחת החלקות יש שורה אחת, שהתוצאות בה היו נמוכות באופן משמעותי מכל השאר? האם השפעתה על הממוצע לא תעוות את התוצאה?
יש עוד מונח – סטיית תקן. איך לא לתת לסטיית התקן לעוות את התוצאה. יש שיטה, שעל פיה מגדילים את המדגם, ומקצצים את הקצוות. למשל, במקום 8 שורות לדגום 10 שורות ולא להכניס לממוצע את התוצאה הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר.
באותה חלקה שעליה מדובר, לא היתה באמת סטיית תקן כלפי מעלה, אלא רק כלפי מטה. החלטתי לדגום שורה נוספת, במקום הנמוכה. ומה הייתה התוצאה? זהה בדיוק (!), הן במספר השריגים והן במספר האשכולות, לשורה עם התוצאה הנמוכה. עם מסר כזה קשה להתווכח.
* ביד הלשון: אפילו מטאטא יורה 2 – בעקבות הפינה שהוקדשה ל"אפילו מטאטא יורה", כתבה לי חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר, שזו ההזדמנות לברך אותה עם קבלת העיטור יקירת תל-אביב ביום העצמאות:
"לצורך העיסוק בחקר ביאליק למדתי יידיש, וגם הצטיידתי בכמה מילונים טובים. ובכן, איציק מאנגר כתב ביידיש: 'אז גאָט וויל, שיסט אַ בעזעם אויך' שתורגם ל'ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה.'
"לפועל 'שיסן' יש משמעויות אחדות: לירות, לפרוץ וגם להָנֵץ. גם בשפה האנגלית המילים shot ו-shoot שייכות גם ליֶרי וגם ליציאת הפרי מן הענף (וגם לאותו חלק בצמח שממנו יוצאים הפרחים והפירות).
"ברי, המטאטא הוא עץ יבש, וכדי שיָנץ צריך לקרות נס. לעומת זאת, זכור הסיפור של מטה אהרן, שהעלה פרחים ושקדים.
"מאנגר רמז, כמובן, בעזרת הפועל 'שיסן', לעקרותו של אברהם שכבר אינו יכול 'לירות' (בכל המשמעים של 'שיסן'). הוא תיאר כאן את עקרותם של אברהם ושרה הזקנים, שהיו כבר בבחינת 'עץ יבש' עד שקרה להם נס, העץ היבש פָּרח, ושרה נפקדה."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
על החיים ועל המוות, ועל מה שביניהם
עיון ב"שירי אהבה ושירים אחרים"
מאת אביגדור גונן
עיתון 77 2025, 187 עמ'
באסופת שירים זאת, הרביעית של אביגדור גונן, יש שבעה פרקים, והוא מתחיל, כפי שמסתבר משמה, בשירי אהבה אל רעייתו המנוחה, שמבטה המסתורי עוקב אחריו לכל אשר ילך (עמ'11), שההיעדר שלה הוא נוכחות מתמדת (עמ' 19), שהוא מתייעץ עימה גם אחרי מותה (עמ' 9). רוב שירי הפרק הזה בנויים בתבנית סונטה חרוזה, אבל לא שקולה. סונטות חרוזות נמצא גם בפרקים אחרים באסופה, וכן, רוב השירים באסופה חרוזים, ואני מודה שלמרות צווי המודרנה, אני אוהב חריזה, יש בה ערך מוסף של מקצב ומוזיקליות.
במפתיע הקורא מוצא באסופה זאת קטעים בתבנית של פרוזה. נדמה לי שהמשורר העברי הבולט הראשון ששיבץ קטע פרוזה באסופת שירים היה יצחק למדן, אבל הפרוזה שלו היתה פיוטית, ואילו כאן מדובר בפרוזה נטו – כוונתי לעמ' 31-27 בפרק על האהבה לאישה המתה. אנו מוצאים בקטעים אלה תיעוד על הפגישה עם המיועדת להיות אשתו במועדון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, זיכרונות מאירועים משותפים בבית שמש, בקיבוץ מסדה. בהמשך מוזכרת כוונתה של הרעייה לשים סוף לסבל שנמשך שש שנים רעות ("זיכרון חד מרגע קשה מאוד" עמ' 31; "שיר מצוקה", עמ' 32, וראו גם עמ' 14).
כשהמשורר חוזר אל התבנית השירית, אנו פוגשים את הרעייה שבעקבות הסבל הנורא – אישיותה נעשית קשה מנשוא (שיר קשה" עמ' 33), וכן, גם זיכרונות מרנינים על אהבה וארוס שהיו מנת חלקם של בני הזוג ("ירכיי" – עמ' 36) ו"חדר בית מלון" (עמ' 37). פגישות רומנטיות מוזכרות גם מעבר לפרק על שירי אהבה (עמ' 82).
קטעי פרוזה יש גם בהמשך, כמו "חמש-עשרה שאיפותיי בכתיבת שיר," ובו נמצא ממש מדריך לעצמו ולמשוררים בכלל (עמ' 135). בין ההנחיות למשורר אנו פוגשים – "אל תהיה דידקטי," אך הוא מודה שהוא עצמו חוטא בכך.
הנושאים בשאר הפרקים מגוונים: על ספרות ומוסיקה ("אני הנני איש עיניים", עמ' 47), על שירה אל מול סיפורת – "ה'אני' בשיר והרהורים ארס-פואטיים," עמ' 141 – בנושא הזה עוסק פרק שלם – עמ' 143-133, ובתוכו עוד קטע פרוזאי: "הרהורים פרוזאיים, קצת פרימיטיביים, על כתיבה" עמ' 142); על מקומות כמו על גן סאקר בירושלים ועל ירושלים העיר, על תל-אביב, שירי פאתוס פטריוטיים מאוד (עמ' 102), שירי מטבח (עמ' 114), שירים היסטוריים ושירים בעקבות התנ"ך (עמ' 121 ואילך), כשבמרכז שירי המקרא נמצא קהלת (ראו עמ' 123; וכן, צריך להזכיר את ספרו הקודם של אביגדור גונן – "שירים נגד קהלת" 2017). בפרק זה מצא חן בעיניי בעיקר "מרד בת יפתח" (עמ' 129-128) – בניגוד לבת יפתח מספר שופטים, המקבלת על עצמה שאביה ישחט אותה, ויקריב אותה לעולה – בת יפתח של אביגדור גונן מתמרדת ומוקיעה את אביה.
שירים בעקבות שבעה באוקטובר המדמם – "החזירו נקמה לנדנה – 7 באוקטובר 2023," שבו מוזכרות גם זוועות קודמות שהיו מנת חלקו של עמנו (עמ' 151); שירי זעם פוליטיים, מהם משתמע שהאשמים במחדל הנורא מסווים עצמם, ועל כן הפתרון הוא הפגנות ("שיר זעם פוליטי," עמ' 153, ו"שיר פוליטי" במחומש מס' 10 – עמ' 174 בפרק על 41 מחומשים). המשורר מוצא שלעמנו יש נכונות להתנדבות שפרצה גבולות, עמנו הוא עם של גבורות, כשהממשלה ממש מיותרת לו. כן, נמצא בקובץ שירים על בני משפחה אהובים שאינם: סבתא, אבא (נפטר כשהיה רק בן אחת-עשרה), אימא, ולהבדיל – על ילדיו ונכדיו.
יש לי "שריטה" כשאני סוקר אסופת שירים, והיא לעקוב אחרי "סל התרבות" של המחבר, ובעניין הזה אביגדור גונן לא מאכזב – אביא כאן רשימה של אושיות תרבות המוזכרים כלאחר יד בשירים, לפי הסדר שהם מופיעים, או מרומזים, באסופה: מונה ליזה, אלביס פרסלי, ציטוט מ"מקבת", תומאס מאן, הדוויג ויקי באום, חוקר הדתות מירצ'אה אליאדה, "ריגולטו" של ג'וזפה ורדי, ניקולו מקיאבלי, אפולו, פרידריך ניטשה, "ספרים או אנשים – זו השאלה" – הרמז ל"המלט", קולומבוס, קירקגור, ההיסטוריון הבריטי אדוארד קאר, "חתולה על גג פח לוהט" של טנסי ויליאמס, יוליוס קיסר החוצה את הרוביקון, איוואן טורגנייב, יוהן סבסטיאן בך, וולפגנג אמדאוס מוצרט, ליאונרדו דה וינצ'י, בואונרוטי מיכלאנג'לו, דנטה אליגרי, יוהאן וולפגנג פון גתה, האנס פלאדה, גוסטב מאהלר, פרנץ שוברט – בוודאי דילגתי על כמה שמות.
אביגדור גונן איננו מצטעצע עם אקרובטיקה לשונית, אבל ניתן למצוא בשיריו מן המיטב בתחום הלשון הפיגורטיבית: אוקסימורון כמו "ההיעדר שלך הוא נוכחות מתמדת" (עמ' 19), או כמו "לסגור אוזניו כאפרכסת" (עמ' 73), כמו – "רצתה להדליק את החושך" (עמ' 106), כמו "שתיקתך מצלצלת" (עמ' 183); האנשה כמו "רק הדשא הנדרך עצוב כי הוא צהוב" (עמ' 67), סינאסתזיה כמו "נשמנו רוב יופי" (עמ' 108). שיר בתבנית קונסיט, כשכולו בנוי מדימוי אחד – לגלים ("ימים כמו גלים", מחומש מס' 16, עמ' 65), אליטרציה, כמו "טעתה, תהתה, תעתה" (עמ' 182), אימאז' כמו "שסתומי סירי הלחץ של הרגשות" (עמ' 152). יש בקובץ הרבה אנאפורות (מילה החוזרת בראשי חרוזים) ופזמונים (עמ' 23, 77, 100, 148, 167), כבר ציינתי לעיל שחלק גדול מהשירים הם בתבנית של סונטה, וכן, המשורר מחדש מילה: "להתמדף"*) (עמ' 142) במובן של להתיישן על המדף.
היה לי מעניין לקרוא את האסופה הזאת של אביגדור גונן.
משה גרנות
*) למדתי מאביגדור גונן שהזכויות על חידוש המילה הזאת הן של המשורר דויד אבידן.
אהוד: ככל שמשורר מרבה לצטט שמות ידועים בשיריו, כן הוא פחות משכנע בעיניי, למעט אלתרמן.
אהוד בן עזר
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 28
מירה מאסה בחיימסון והוא בה ושניהם נעשו בלתי-נסבלים זה לזה. הריונה כיער אותה ושיבש עליה את דעתה. לא היה יום שלא פקד אותה איזה פגע. שיניה התערערו. דופקה לא היה סדיר. רגליה התנפחו. חלציה כאבו והיה חשש לשבר. היו לה סחרחורות. ידיה כאבו. העצירות שבה להציק לה וכל פעולת-מעיים היתה קשה כקריעת ים-סוף, וכצירי-לידה יומיומיים. העובּר ברחמה היה לה כגוף זר שמשלח בה גלים של ארס, נוגדנים לגופה, שמשבשים את כל המערכת שלה ומחלים אותה.
הטפיחות מדירת שולדנפריי נמשכו. החלונות היו פתוחים דרך-קבע, בגלל החום. הקיץ הטריף על שולדנפרי את יצרו. כל מה שהסתתר בחורף מאחורי תריסים מוגפים ושמיכות עבות – פרץ עתה חוצה. מדי יום אחרי-הצהריים היה שוכב ערום על מיטתו הזוגית וטופח ומכה על אחוריו ומשמיע קולות אנחה קטועים ויבשים שהשתברו בחלל דירתו, ולא תאווה עלתה מהם אלא געיית בדידות של איש זקן.
הוא לא היה מצליח להגיע לידי פורקן אלא מתעייף ומפסיק, וההפסקות מתמשכות יותר ויותר, עד שהיה חדל.
וחיימסון, בדירה החמה, היה שומע את שולדנפריי ולעיתים מתבונן בו, ומראה האבר העבה השרוי בחצי-צל ומתנודד בידי שולדנפריי ששרוע על גבו – היה מטריף עליו את דעתו. כאילו הצינור האפל שמונח שם הוא בשר-מבשרו ומבשֵר על גורלו-שלו בבוא היום.
"לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול ו ה ח ז ק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" –קרא בכרך מכתבים של ברנר שמצא בספרייתה של מירה.
כשהיתה מירה נמאסת עליו נהג חיימסון לצאת לטייל ברחובות, ברגל. כרסו מעובה יותר ויותר, עיניו בוהות מבעד למשקפיים שהחל מרכיב, ורגליו נפזרות לצדדים בהליכתו הדובית-המתנודדת, שכמו מעידה על נפש שחופנת את ניצוץ העירות שמצוי בה – באגרוף עבה של התכנסות והתגוננות מפני הגירויים המציקים מן החוץ. רק יללת-צופריה של ניידת-הלב, המחישה נתקף לטיפול-נמרץ, היתה קורעת בו מדי פעם איזה צוהר של פחד כאילו בו עצמו מדובר. חלק ניכר מסבלו וגם מתענוגותיו של חיימסון היה נעוץ ביכולתו זו להזדהות עם מה שמתרחש אצל אחרים כאילו זה קורה לו עצמו, ולרוב רק אלה היו חייו הפרטיים האמיתיים, חיים של הזיות.
יום אחד עבר באחד משיטוטיו על פני זונה שנהגה להתחיל את עבודתה היומית עם רדת-ערב, ניצבת במדרכה על דרך חיפה, ליד תחנת הרכבת תל-אביב-צפון. היו לה שדיים נפוחים מגולים-למחצה. אחוריים צרים במכנסונים. סנדלים על עקב גבוה. רעמת שחור שיער של פיאה-נוכרית ופני גבר מצובעים ומאופרים היטב כמי שמבקש להתחפש לאישה שהתחפשה לזונה. המראה היה מסליד ומרגיז. מדי פעם היה נעצר איזה גבר מחוק, אשר קשה היה לדעת אם ביקש לעצמו אישה אמיתית או מדומה, מחליף מילים אחדות אודות מחיר-כלב "שלה" – והשניים נעלמים בין עמודיו של בניין-דירות סמוך, בפינה חשוכה, וכעבור רגעים אחדים ניצבת זו שוב על מקומה במדרכה, ואור שחור בוקע מעיניה ובולש אחר נזקקים לה, ופיה הנראה כפצע אדום-פעור גוער בסקרנים ומבזה אותם כדי שיסתלקו ולא יפריעו לעבודתה.
מדי פעם היו רגליו של חיימסון שבות ונשאות אותו מרחוב אוסשקין עד למקום הזה, וסקרנות חולנית מחלחלת ומתעתעת בו. מה קורה שם בפינה החשוכה, מאחורי העמודים? אלמלא נרתע היה מנצל את אחת ההפוגות כדי להתגנב שמה ולהסתתר ולראות מקרוב מה עושים וכיצד. ומה אילו ראהו שם מישהו מהמשרד? בעיתונים נכתב רבות על אנס שפועל בסביבה וגורר את נתקפותיו למקום מוצנע שהציע להן מבעוד יום באפיק המוסררה הקרוב, ושם הוא בא עליהן בשידולים ובאיומים ואחר-כך מציע להן חברות כאילו נעשה הדבר תוך חיזור ורצון הדדי. לאחרונה הצליח להימלט ממלכודת בדמות שוטרת לבושה אזרחית שהועמדה לו כפיתיון. בטיוליו יש והיה חיימסון רואה עצמו נאסר בטעות בתור האנס, או מוכה לבושתו בידי הקוקסינל כביר-הכוח, שנעלב מכך שחיימסון נרתע, ממש ברגע האחרון, מלהזדווג עימו.
אבל הקוקסינל, שגער בעוברי-אורח תמימים שנרעשים למראהו, התעלם לגמרי מחיימסון, למרות שזה היה עובר לעיתים פעמיים ושלוש הלוך וחזור בקטע המדרכה שלו. אולי היתה זו הליכתו הכבדה של חיימסון, בפיזור כפות-רגליו כלפי חוץ – שהפחידה את הקוקסינל? אולי עבד לא רק עבור אתנן-זונה ומחיר-כלב אלא כדי לחוש שיש המשתוקקים לגופו. בחושך לא היו בולטות הלחיים הזיפיות, הציפורניים השחורות, פצעי-הגוף והזוהמה. בחושך אפשר שהיה כולו נקמה מתוקה מצד עצמו. וכל אימת שהפקיר גופו למגע היה אולי מהרהר גם בכך שלמחרת לפני-הצהריים יילך להפקיד את כספו בבנק – יזרוק את ה"הרצלים" הקרועים והמקומטים על פני הדלפק כצרור תעודות-כבוד, מתנות-אוהב, מזכרות ליל-אמש – אני עובדת משמע גופי נחשק. נא השקיעו אותם עבורי כדי להבטיח את הפנסיה שלי. כי אינני רוצה להיות תלוייה בחסדי הקיצבה של הביטוח-הלאומי, כשאזקין.
אך כיצד הגברים המחוקים, הנמוכים הללו, אינם נרתעים ממגעה כאשר הם מגלים שכל-כולה אינה אלא ניתוח-פלאסטי של סידוק וניפוח? – חיימסון היה חוזר הביתה מזיע ודביק ונחיריו מפוייחים ולשונו יבשה ויושב ומתבונן בטלוויזיה ובמירה מתוך זרות ושיעמום.
ל"כלבוטק" חדלו להזמינו.
*
זמן לא רב לאחר מות אשתו החל שולדנפריי מביא נשים לדירתו. בחורות מזרחיות, או אולי היתה זו בחורה אחת ששבה והופיעה לעיתים מזומנות ומילאה בקולניותה את חלל הדירה. קשה היה לחימסון לדעת זאת בבירור משום שהראשים ותווי-הפנים כמעט שלא ניראו. כל אשר נשקף לעיניו היה לובן-אברים נשיים ולעיתים גם פיטמת-שד או צל עכוז. ויום אחד ראה חיימסון את הצעירה הערומה יושבת במיטה מאחורי שולדנפריי ומפצחת פצעונים בגבו החשוף. הזקן קיבל את טיפולה בשלוות-עונג והיה משיב בהמהומים לא-ברורים שנשמעו כיידיש, על ציחקוקיה הצרחניים שהיתה בהם איזו תערובת של ילדותיות כנועה, מושחתת והמונית. אחר-כך לבשה שמלה קצרצרה ועזרה לשולדנפריי להזיז רהיטים ולשטוף רצפות, וכל אימת שהתכופפה כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה מתחת למיטה הזוגית, היה חיימסון פוגש עין בלחי את לובן אחוריה החצופים, חסרי התחתונים. ושולדנפריי מטייל לו אל החצר למטה עם פח-הזבל בידו, עלה ורדת, עלה ורדת פעמים אחדות עד שסולקה כל הזוהמה מן הבית, ואולי מן-הסתם גם שיירי-חפצים של אשתו שלא מצאו חן בעיני חשופת-השת החרוצה.
לפעמים היו באות אליו לפנות-ערב בנותיו המבוגרות, אחת-אחת או שתיהן יחד, ואז היו בוקעות צעקות ביידיש ונשמעות היטב עד לקומתם של מירה וחיימסון. הן האשימו את אביהן שהוא מבזבז כספו על סיפוק תאוות שראוי להתבייש בהן בגילו, ומבייש את זכר אימן המנוחה בהשכיבו זונות מלוכלכלות במיטתה. סופו שהנקבות המסריחות הללו יציאו ממנו במרמה את הדירה וישדדו אותו וידביקו אותו במחלת-מין נוסף על המחלות האחרות שהוא לוקה בהן, ומי יטפל בו אז?
שולדפריי היה מהמהם כנגד בנותיו כמו איזה קינג ליר וארשאי במהדורה תל-אביבית, שטוב לו בקלונו ושונא את חייו המהוגנים מקודם. חיימסון נזכר באותו וידוי בן-רגע ששמע מפיו ליד פחי-הזבל בחצר, בליל-הגניבה, ובליבו היה עם שולדנפריי ההולל בחברת המלוכלכות הצעירות בעלות התחת החשוף, ואינו חושש ואינו מתבייש מפניהן – ולא עם הבנות הצדקניות הללו שאינן מפרגנות לאביהן הזקן שרואה קצת עונג בחייו אחר שנים ארוכות ושדופות אשר בהן היה אברו הגדול מיטלטל ודאי ללא-שימוש (וכי עניינה אותן אי-פעם מצוקה זו?) – וידיו אינן נוגעות בגוף אישה צעירה אלא בהזיות פרועות. ונדמה היה לו לחיימסון שהינה-הינה יקום שולדנפריי ויטיח בבנותיו את עלבון כל שנות-נישואיו המשמימות עם אימן המנוחה, אך לא. שולדנפריי היה כנראה שקוע בבחורות המזרחיות שלו כאדם שמכור-לסמים וכחוטא-שיכור שמוטב לו להתרפס ולרצות את אויביו ומתנגדיו ובלבד שיניחו לו להמשיך בסיפוקו ככל אוות-נפשו.
מירה, שהאזינה בגועל לקולות שבקעו מלמטה, אמרה לחיימסון:
"אחרי שאני אמות תוכל גם כן למלא את הבית בזונות, כמה שתרצה!"
"את כמו איה וכמו אימא שלך – כשאני אמות, כשאני אמות! אז למה תמיד הגברים מתים קודם?"
"אל תשנה את הנושא. אני יודעת שהיית גם מזדיין ברצון עם איה. אל תחשוב שלא רואים איך אתה תוקע בה עיניים! ואותי אתה בכלל רואה? אתה בכלל מסתכל עליי כשאתה מסתכל עליי? או שאתה לא רואה אותי מפני שאתה חושב כל היום רק על עצמך, וכאילו איכפת לך בכלל אם מישהו ימות או לא כל זמן שזה לא נוגע לקצה הצוּקְצִיק שלך!"
"תסתמי כבר את הפה שלך!" ענה לה חיימסון והסתלק מהבית לשוטט ברחובות.
חיימסון קרא בעיתון כי כדי להשקיט את יצרם לובשים מאמיני הארי-קרישנה מתחת לגלימותיהם תחתוני-ברהמה, המונעים מאבר-המין להזדקף ומחזיקים את האשכים גבוה. ברגע שהאשכים הם למעלה, פוחת היצר המיני בחמישים אחוז, – סיפר אחד המאמינים, – ישנם כמה יחידי-סגולה שכבר יכולים להרים בעצמם את האשכים מבלי להזדקק לתחתונים המיוחדים.
האם זה היה הולם אותו לגדל צמה (אילו היו לו די שערות לשם כך) וללבוש גלימה הודית ולא לאכול בשר וביצים ודגים ואפילו לא משקאות חריפים וקפה ותה ובצל ושום – כי מי שאינו מאבד זרעו דרך אבר-המין עתיד לקבל תכונות רוחניות נעלות. כי הזרע שנשאר בגוף הופך לחומר רוחני ומוסיף למוח. אז אם נמשיל זאת למה שפרופ' גרשם שלום כותב באחד הספרים שאצל מירה, יוצא שכאילו הצדיק יסוד עולם, שהוא אבר-המין של האלוהות, מסרב להפרות את מלכות, שהיא הספירה העשירית וממנה זורם כל השפע האלוהי לעולם של מטה. ושהזרע של האלוהות חוזר ועולה למוחו של סבא קדישא לבן הזקן בעל פרצוף השלג, ומצטבר בבינתו ובחוכמתו ובנקודת אין-סוף העולמות שבכתרו, וכך ככל שהמצב בעולם למטה גרוע יותר, וכוחות הטומאה והקליפה מתגברים, כן מצבו של אלוהים טוב יותר משום שהוא מחזיק את כל הזרע שלו לעצמו ואינו מבזבז את אונו להפרות את העולם. אבל התהליך הזה הלא מנוגד לרוח היהדות שמתנגדת להשחתת זרע ארצה בפני מלי בזיאדה ומבקשת להביא חיבור ותיקון בין העולמות העליונים והתחתונים.
וחוץ מזה – מה יגידו עליו בתמ"ת? (זה השם החדש עכשיו, משרד המסחר התעשייה והתיירות) – שהנה יש להם עובד שהחל הולך באשכים מורמים ובצמה וגלימה הודית?
האנס-המתנצל נתפס ובכך ירד לפחות מעל חיימסון החשש פן יתפבסו אותו-עצמו מתוך טעות ויחשבו שהוא-הוא זה שפורש יריעת-ניילון על הקרקע ואומר לבחורה: "אל תפחדי, אני לא אהרוג אותך. מה פתאום – את חושבת שאני בַּרְבַּרִי?" – ולפני שהוא תוקף (זו המילה שהעיתונים אימצו לעצמם במקום אונס), הוא מרגיע ומראה את אמצעי-המניעה שהביא איתו כדי שהנתקפת לא תיכנס להריון. וגם מכבד במסטיק, לִפְנֵי, וגם שואל אם נהנתה, אחרי.
ובלילות החמים, בזיעה שאינה מתאדה ובריחות-גוף חמוצים, פקדו אותו חלומות סיוטים. הוא פגש את אביו המת-החי במיטבח שבביתם הישן במושבה. והאב מחייך אליו חיוך נעים ומבקשו להיכנס לחדר-האמבטיה כדי להתרחץ. וכשהוא נכנס למסדרון החשוך-למחצה מתנפל עליו האב ומנסה להרוג אותו והוא נמלט לחצר, אל השכנים, והאב רודף אחריו כמוכה-כלבת, חושף שיניים מסוכנות ומסתובב סביבו כזאב נוטף-ריר ומחכה לזווית-המתאימה כדי לזנק עליו ולנעוץ בו את שיניו. התנהגות זו מעוררת את כלב-הזאב של השכנים, שקשור בשרשרת לעץ, ועומד עתה מול האב ושניהם חושפים מלתעות זה כלפי זה, ואם האב יישך אותו, ידביקנו בכלבת. ואז השכן, קרוב-משפחה, אומר לו לחיימסון בצער שאין-ברירה, מוכרחים להרוג את חיימסון-האב שהשתגע. והוא שולף מן הבלימה את הרוב האנגלי שלו לי-אנפילד קצר-הקנה ויורה באבא בעל העיניים הדימוניות והחיוך המפתה-הרצחני ומשמיד אותו על ארבעתיו כמו חיה נתעבת, וחיימסון מתעורר בהלמות-לב, מסוכסך בקורי מחשבות וקישורי שינה שמרחפים בחדר החם קרעים-קרעים, והמשפט החוזר בהם הוא – "זכר האב שהזדאב," – ומעסיקה אותו בחצי-חלום חצי-עירות השאלה אם כוונת המשפט היא זכר האב-שהזדאב או זכר-האב שהזדאב? והמראה המפלצתי שבדמותו לא ראה מעולם את אביו – האם הוא רומז שהאב הזדאב או שרק זיכרו ...כך, ממש כמו בסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולאנסקי?"
אותו לילה העירה אותו מירה וכאבים חותכים בביטנה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
תל אביב, 1979
פרק 28
מירה מאסה בחיימסון והוא בה ושניהם נעשו בלתי-נסבלים זה לזה. הריונה כיער אותה ושיבש עליה את דעתה. לא היה יום שלא פקד אותה איזה פגע. שיניה התערערו. דופקה לא היה סדיר. רגליה התנפחו. חלציה כאבו והיה חשש לשבר. היו לה סחרחורות. ידיה כאבו. העצירות שבה להציק לה וכל פעולת-מעיים היתה קשה כקריעת ים-סוף, וכצירי-לידה יומיומיים. העובּר ברחמה היה לה כגוף זר שמשלח בה גלים של ארס, נוגדנים לגופה, שמשבשים את כל המערכת שלה ומחלים אותה.
הטפיחות מדירת שולדנפריי נמשכו. החלונות היו פתוחים דרך-קבע, בגלל החום. הקיץ הטריף על שולדנפרי את יצרו. כל מה שהסתתר בחורף מאחורי תריסים מוגפים ושמיכות עבות – פרץ עתה חוצה. מדי יום אחרי-הצהריים היה שוכב ערום על מיטתו הזוגית וטופח ומכה על אחוריו ומשמיע קולות אנחה קטועים ויבשים שהשתברו בחלל דירתו, ולא תאווה עלתה מהם אלא געיית בדידות של איש זקן.
הוא לא היה מצליח להגיע לידי פורקן אלא מתעייף ומפסיק, וההפסקות מתמשכות יותר ויותר, עד שהיה חדל.
וחיימסון, בדירה החמה, היה שומע את שולדנפריי ולעיתים מתבונן בו, ומראה האבר העבה השרוי בחצי-צל ומתנודד בידי שולדנפריי ששרוע על גבו – היה מטריף עליו את דעתו. כאילו הצינור האפל שמונח שם הוא בשר-מבשרו ומבשֵר על גורלו-שלו בבוא היום.
"לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול ו ה ח ז ק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" –קרא בכרך מכתבים של ברנר שמצא בספרייתה של מירה.
כשהיתה מירה נמאסת עליו נהג חיימסון לצאת לטייל ברחובות, ברגל. כרסו מעובה יותר ויותר, עיניו בוהות מבעד למשקפיים שהחל מרכיב, ורגליו נפזרות לצדדים בהליכתו הדובית-המתנודדת, שכמו מעידה על נפש שחופנת את ניצוץ העירות שמצוי בה – באגרוף עבה של התכנסות והתגוננות מפני הגירויים המציקים מן החוץ. רק יללת-צופריה של ניידת-הלב, המחישה נתקף לטיפול-נמרץ, היתה קורעת בו מדי פעם איזה צוהר של פחד כאילו בו עצמו מדובר. חלק ניכר מסבלו וגם מתענוגותיו של חיימסון היה נעוץ ביכולתו זו להזדהות עם מה שמתרחש אצל אחרים כאילו זה קורה לו עצמו, ולרוב רק אלה היו חייו הפרטיים האמיתיים, חיים של הזיות.
יום אחד עבר באחד משיטוטיו על פני זונה שנהגה להתחיל את עבודתה היומית עם רדת-ערב, ניצבת במדרכה על דרך חיפה, ליד תחנת הרכבת תל-אביב-צפון. היו לה שדיים נפוחים מגולים-למחצה. אחוריים צרים במכנסונים. סנדלים על עקב גבוה. רעמת שחור שיער של פיאה-נוכרית ופני גבר מצובעים ומאופרים היטב כמי שמבקש להתחפש לאישה שהתחפשה לזונה. המראה היה מסליד ומרגיז. מדי פעם היה נעצר איזה גבר מחוק, אשר קשה היה לדעת אם ביקש לעצמו אישה אמיתית או מדומה, מחליף מילים אחדות אודות מחיר-כלב "שלה" – והשניים נעלמים בין עמודיו של בניין-דירות סמוך, בפינה חשוכה, וכעבור רגעים אחדים ניצבת זו שוב על מקומה במדרכה, ואור שחור בוקע מעיניה ובולש אחר נזקקים לה, ופיה הנראה כפצע אדום-פעור גוער בסקרנים ומבזה אותם כדי שיסתלקו ולא יפריעו לעבודתה.
מדי פעם היו רגליו של חיימסון שבות ונשאות אותו מרחוב אוסשקין עד למקום הזה, וסקרנות חולנית מחלחלת ומתעתעת בו. מה קורה שם בפינה החשוכה, מאחורי העמודים? אלמלא נרתע היה מנצל את אחת ההפוגות כדי להתגנב שמה ולהסתתר ולראות מקרוב מה עושים וכיצד. ומה אילו ראהו שם מישהו מהמשרד? בעיתונים נכתב רבות על אנס שפועל בסביבה וגורר את נתקפותיו למקום מוצנע שהציע להן מבעוד יום באפיק המוסררה הקרוב, ושם הוא בא עליהן בשידולים ובאיומים ואחר-כך מציע להן חברות כאילו נעשה הדבר תוך חיזור ורצון הדדי. לאחרונה הצליח להימלט ממלכודת בדמות שוטרת לבושה אזרחית שהועמדה לו כפיתיון. בטיוליו יש והיה חיימסון רואה עצמו נאסר בטעות בתור האנס, או מוכה לבושתו בידי הקוקסינל כביר-הכוח, שנעלב מכך שחיימסון נרתע, ממש ברגע האחרון, מלהזדווג עימו.
אבל הקוקסינל, שגער בעוברי-אורח תמימים שנרעשים למראהו, התעלם לגמרי מחיימסון, למרות שזה היה עובר לעיתים פעמיים ושלוש הלוך וחזור בקטע המדרכה שלו. אולי היתה זו הליכתו הכבדה של חיימסון, בפיזור כפות-רגליו כלפי חוץ – שהפחידה את הקוקסינל? אולי עבד לא רק עבור אתנן-זונה ומחיר-כלב אלא כדי לחוש שיש המשתוקקים לגופו. בחושך לא היו בולטות הלחיים הזיפיות, הציפורניים השחורות, פצעי-הגוף והזוהמה. בחושך אפשר שהיה כולו נקמה מתוקה מצד עצמו. וכל אימת שהפקיר גופו למגע היה אולי מהרהר גם בכך שלמחרת לפני-הצהריים יילך להפקיד את כספו בבנק – יזרוק את ה"הרצלים" הקרועים והמקומטים על פני הדלפק כצרור תעודות-כבוד, מתנות-אוהב, מזכרות ליל-אמש – אני עובדת משמע גופי נחשק. נא השקיעו אותם עבורי כדי להבטיח את הפנסיה שלי. כי אינני רוצה להיות תלוייה בחסדי הקיצבה של הביטוח-הלאומי, כשאזקין.
אך כיצד הגברים המחוקים, הנמוכים הללו, אינם נרתעים ממגעה כאשר הם מגלים שכל-כולה אינה אלא ניתוח-פלאסטי של סידוק וניפוח? – חיימסון היה חוזר הביתה מזיע ודביק ונחיריו מפוייחים ולשונו יבשה ויושב ומתבונן בטלוויזיה ובמירה מתוך זרות ושיעמום.
ל"כלבוטק" חדלו להזמינו.
*
זמן לא רב לאחר מות אשתו החל שולדנפריי מביא נשים לדירתו. בחורות מזרחיות, או אולי היתה זו בחורה אחת ששבה והופיעה לעיתים מזומנות ומילאה בקולניותה את חלל הדירה. קשה היה לחימסון לדעת זאת בבירור משום שהראשים ותווי-הפנים כמעט שלא ניראו. כל אשר נשקף לעיניו היה לובן-אברים נשיים ולעיתים גם פיטמת-שד או צל עכוז. ויום אחד ראה חיימסון את הצעירה הערומה יושבת במיטה מאחורי שולדנפריי ומפצחת פצעונים בגבו החשוף. הזקן קיבל את טיפולה בשלוות-עונג והיה משיב בהמהומים לא-ברורים שנשמעו כיידיש, על ציחקוקיה הצרחניים שהיתה בהם איזו תערובת של ילדותיות כנועה, מושחתת והמונית. אחר-כך לבשה שמלה קצרצרה ועזרה לשולדנפריי להזיז רהיטים ולשטוף רצפות, וכל אימת שהתכופפה כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה מתחת למיטה הזוגית, היה חיימסון פוגש עין בלחי את לובן אחוריה החצופים, חסרי התחתונים. ושולדנפריי מטייל לו אל החצר למטה עם פח-הזבל בידו, עלה ורדת, עלה ורדת פעמים אחדות עד שסולקה כל הזוהמה מן הבית, ואולי מן-הסתם גם שיירי-חפצים של אשתו שלא מצאו חן בעיני חשופת-השת החרוצה.
לפעמים היו באות אליו לפנות-ערב בנותיו המבוגרות, אחת-אחת או שתיהן יחד, ואז היו בוקעות צעקות ביידיש ונשמעות היטב עד לקומתם של מירה וחיימסון. הן האשימו את אביהן שהוא מבזבז כספו על סיפוק תאוות שראוי להתבייש בהן בגילו, ומבייש את זכר אימן המנוחה בהשכיבו זונות מלוכלכלות במיטתה. סופו שהנקבות המסריחות הללו יציאו ממנו במרמה את הדירה וישדדו אותו וידביקו אותו במחלת-מין נוסף על המחלות האחרות שהוא לוקה בהן, ומי יטפל בו אז?
שולדפריי היה מהמהם כנגד בנותיו כמו איזה קינג ליר וארשאי במהדורה תל-אביבית, שטוב לו בקלונו ושונא את חייו המהוגנים מקודם. חיימסון נזכר באותו וידוי בן-רגע ששמע מפיו ליד פחי-הזבל בחצר, בליל-הגניבה, ובליבו היה עם שולדנפריי ההולל בחברת המלוכלכות הצעירות בעלות התחת החשוף, ואינו חושש ואינו מתבייש מפניהן – ולא עם הבנות הצדקניות הללו שאינן מפרגנות לאביהן הזקן שרואה קצת עונג בחייו אחר שנים ארוכות ושדופות אשר בהן היה אברו הגדול מיטלטל ודאי ללא-שימוש (וכי עניינה אותן אי-פעם מצוקה זו?) – וידיו אינן נוגעות בגוף אישה צעירה אלא בהזיות פרועות. ונדמה היה לו לחיימסון שהינה-הינה יקום שולדנפריי ויטיח בבנותיו את עלבון כל שנות-נישואיו המשמימות עם אימן המנוחה, אך לא. שולדנפריי היה כנראה שקוע בבחורות המזרחיות שלו כאדם שמכור-לסמים וכחוטא-שיכור שמוטב לו להתרפס ולרצות את אויביו ומתנגדיו ובלבד שיניחו לו להמשיך בסיפוקו ככל אוות-נפשו.
מירה, שהאזינה בגועל לקולות שבקעו מלמטה, אמרה לחיימסון:
"אחרי שאני אמות תוכל גם כן למלא את הבית בזונות, כמה שתרצה!"
"את כמו איה וכמו אימא שלך – כשאני אמות, כשאני אמות! אז למה תמיד הגברים מתים קודם?"
"אל תשנה את הנושא. אני יודעת שהיית גם מזדיין ברצון עם איה. אל תחשוב שלא רואים איך אתה תוקע בה עיניים! ואותי אתה בכלל רואה? אתה בכלל מסתכל עליי כשאתה מסתכל עליי? או שאתה לא רואה אותי מפני שאתה חושב כל היום רק על עצמך, וכאילו איכפת לך בכלל אם מישהו ימות או לא כל זמן שזה לא נוגע לקצה הצוּקְצִיק שלך!"
"תסתמי כבר את הפה שלך!" ענה לה חיימסון והסתלק מהבית לשוטט ברחובות.
חיימסון קרא בעיתון כי כדי להשקיט את יצרם לובשים מאמיני הארי-קרישנה מתחת לגלימותיהם תחתוני-ברהמה, המונעים מאבר-המין להזדקף ומחזיקים את האשכים גבוה. ברגע שהאשכים הם למעלה, פוחת היצר המיני בחמישים אחוז, – סיפר אחד המאמינים, – ישנם כמה יחידי-סגולה שכבר יכולים להרים בעצמם את האשכים מבלי להזדקק לתחתונים המיוחדים.
האם זה היה הולם אותו לגדל צמה (אילו היו לו די שערות לשם כך) וללבוש גלימה הודית ולא לאכול בשר וביצים ודגים ואפילו לא משקאות חריפים וקפה ותה ובצל ושום – כי מי שאינו מאבד זרעו דרך אבר-המין עתיד לקבל תכונות רוחניות נעלות. כי הזרע שנשאר בגוף הופך לחומר רוחני ומוסיף למוח. אז אם נמשיל זאת למה שפרופ' גרשם שלום כותב באחד הספרים שאצל מירה, יוצא שכאילו הצדיק יסוד עולם, שהוא אבר-המין של האלוהות, מסרב להפרות את מלכות, שהיא הספירה העשירית וממנה זורם כל השפע האלוהי לעולם של מטה. ושהזרע של האלוהות חוזר ועולה למוחו של סבא קדישא לבן הזקן בעל פרצוף השלג, ומצטבר בבינתו ובחוכמתו ובנקודת אין-סוף העולמות שבכתרו, וכך ככל שהמצב בעולם למטה גרוע יותר, וכוחות הטומאה והקליפה מתגברים, כן מצבו של אלוהים טוב יותר משום שהוא מחזיק את כל הזרע שלו לעצמו ואינו מבזבז את אונו להפרות את העולם. אבל התהליך הזה הלא מנוגד לרוח היהדות שמתנגדת להשחתת זרע ארצה בפני מלי בזיאדה ומבקשת להביא חיבור ותיקון בין העולמות העליונים והתחתונים.
וחוץ מזה – מה יגידו עליו בתמ"ת? (זה השם החדש עכשיו, משרד המסחר התעשייה והתיירות) – שהנה יש להם עובד שהחל הולך באשכים מורמים ובצמה וגלימה הודית?
האנס-המתנצל נתפס ובכך ירד לפחות מעל חיימסון החשש פן יתפבסו אותו-עצמו מתוך טעות ויחשבו שהוא-הוא זה שפורש יריעת-ניילון על הקרקע ואומר לבחורה: "אל תפחדי, אני לא אהרוג אותך. מה פתאום – את חושבת שאני בַּרְבַּרִי?" – ולפני שהוא תוקף (זו המילה שהעיתונים אימצו לעצמם במקום אונס), הוא מרגיע ומראה את אמצעי-המניעה שהביא איתו כדי שהנתקפת לא תיכנס להריון. וגם מכבד במסטיק, לִפְנֵי, וגם שואל אם נהנתה, אחרי.
ובלילות החמים, בזיעה שאינה מתאדה ובריחות-גוף חמוצים, פקדו אותו חלומות סיוטים. הוא פגש את אביו המת-החי במיטבח שבביתם הישן במושבה. והאב מחייך אליו חיוך נעים ומבקשו להיכנס לחדר-האמבטיה כדי להתרחץ. וכשהוא נכנס למסדרון החשוך-למחצה מתנפל עליו האב ומנסה להרוג אותו והוא נמלט לחצר, אל השכנים, והאב רודף אחריו כמוכה-כלבת, חושף שיניים מסוכנות ומסתובב סביבו כזאב נוטף-ריר ומחכה לזווית-המתאימה כדי לזנק עליו ולנעוץ בו את שיניו. התנהגות זו מעוררת את כלב-הזאב של השכנים, שקשור בשרשרת לעץ, ועומד עתה מול האב ושניהם חושפים מלתעות זה כלפי זה, ואם האב יישך אותו, ידביקנו בכלבת. ואז השכן, קרוב-משפחה, אומר לו לחיימסון בצער שאין-ברירה, מוכרחים להרוג את חיימסון-האב שהשתגע. והוא שולף מן הבלימה את הרוב האנגלי שלו לי-אנפילד קצר-הקנה ויורה באבא בעל העיניים הדימוניות והחיוך המפתה-הרצחני ומשמיד אותו על ארבעתיו כמו חיה נתעבת, וחיימסון מתעורר בהלמות-לב, מסוכסך בקורי מחשבות וקישורי שינה שמרחפים בחדר החם קרעים-קרעים, והמשפט החוזר בהם הוא – "זכר האב שהזדאב," – ומעסיקה אותו בחצי-חלום חצי-עירות השאלה אם כוונת המשפט היא זכר האב-שהזדאב או זכר-האב שהזדאב? והמראה המפלצתי שבדמותו לא ראה מעולם את אביו – האם הוא רומז שהאב הזדאב או שרק זיכרו ...כך, ממש כמו בסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולאנסקי?"
אותו לילה העירה אותו מירה וכאבים חותכים בביטנה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
אסטרולוג, 2001
פרק עשרים ושלושה
בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה,
צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני
יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון "השומר". יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון "חובבי-ציון". הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.
המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.
בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון "חובבי-ציון" חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.
בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים "דאס טריפע געסל", הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.
השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: "אפשר לאכול איתכם?"
הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.
"שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן." קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.
העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"
"אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"
"אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: "ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"
אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.
"נו, אל תגזימי..." אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.
"עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.
"ומה התועלת בכם?" התגרתה הגרשונית בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?"
"מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!" ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: "התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"
גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.
"בואי נלך שיינע-פשה," החל צולע כלפי הפתח, "הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"
"לא יזכו לכך!" סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, "חוצפה! בעלבוסטע!" – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.
הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג'מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.
סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: "איך הולך?" – וסנדרל עונה ליינע: "כמו שאתה מדבר!"
"נזכה, עוד נזכה חוואג'ה סקנדר!" אמר אחריה ירקוני. "כמו ש'השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!"
"הכל עבודה ערבית!" פלט בלעג עמשי.
"בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג'ה בארס," המשיך ירקוני, "הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: 'לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכל, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!' – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: 'הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!'"
"ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?" פתח זיאמה לראשונה את פיו.
"כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח," הסביר גרישה ירקוני, "ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!"
גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.
יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.
אמר גרשוני לירקוני: "רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!"
ענה לו גרישה ירקוני: "גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!"
ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: "אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!"
"מדוע?"
"הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראמאדאן חל עליו."
"אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!" ענה גרשוני.
יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.
כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.
למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:
"נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"
דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.
ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.
מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. "וכי על שום מה מתים ילדים?" דרש ר' אברום, "הווה אומר: מפני החטאים... ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!"
לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.
לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.
מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?
אין קשר.
גם לא יהיה.
האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה"פיצ'בקעס", כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי- חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון "הבוקר" של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות".
הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב"שושנת קהיר הסגולה", או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום."
האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:
"שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?"
"גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?" צחק מישהו.
"לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.
"כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, 'חמוץ בגדים מאדום?' אמרתי לו.
"'זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!' – בישר לי המוכתם."
"ואיפה השלג?" שאל מישהו.
"חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים. 'זה הוא, שיח' איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'
"שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.
"'נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!'
"ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.
"בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: 'דיו! דיו! ילען-דינכום! צ'ורט ווזנאיה!'
"בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, 'אהלן וסהלן, מברוכ שיח' איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: "איתי מלבנון ביצה!"'
"שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה."
אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.
"ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?" שאל עמשי.
זיאמה גיחך.
"צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!"
"תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?"
"אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
פרק יומן אחרי הפגישה עם נתן ביסטריצקי
24.12.71. ו' טבת תשל"ב. יום שישי. ביום רביעי, ה-22.12, נסעתי להרצות ביום עיון בבית-אלפא בתחבורה של הקיבוץ הארצי. רק בדרך התברר לי שעליי לתת שתי הרצאות על סולז'ניצין, ולא אחת. מילא. החילונו בהרצאה אחר-הצהריים. מסרתי להם ד"ש מביסטריצקי. אחרי ההרצאה ישבתי בביתה של חברה בשם דבורה, יחד עם יחיאל קדמי. הוא למד איתי בזמנו בירושלים, והוא גם דוד של נעמה, אשת [חברי] זאב קליין [ד"ר זאב קינן ז"ל]. שוחחנו שיחה מעניינת. הוא המליץ בפניי לקרוא גם את "כאור יהל" של יהודה יערי בקשר לנושא הערבי. סיפר על ביקוריו של עגנון בבית-אלפא, אצל נעמי פרנקל. סיפר על גלגולי קיבוץ בית-אלפא ועל ה"טרנספר" בינו לבין רמת-יוחנן ב-1940. גם על סיפור בשם "הבן" שכתב בשביס-זינגר על בנו [ישראל זמיר] היושב בבית-אלפא, לאחר פגישה עימו [עם הבן].
אחר-כך נחתי בחדר, וקראתי ספרים שונים. [כאשר הוזמנתי להרצות בקיבוצים, אירחו אותי לעיתים, גם לשנת לילה, בדירות של חברים, ומצאתי תמיד עניין בספריות הביתיות, שבדרך-כלל נמצאו בהן ספרים רבים, מקור ותרגום, שעניינו אותי ושטרם הספקתי לקרוא אותם או אפילו לדפדף בהם]. הספקתי לעבור על כמה ספרים של דוד ונתן שחם. קראתי ספר של פרויד שיצא ב"ספריית פועלים". מצאתי עניין בפסוק האומר שבחורות שנשארות קשורות בקשר אהבה לא טבעי להורים, מתבררות כנשים קרות וחסרות סיפוק בחיי המין. כמו כן עברתי על המקראה "אנחנו ושכנינו" של אהרון כהן, בהוצאת "ספריית הפועלים", וציינתי לי סיפורים של דוד זמיר, (פשצנר), הרועה, יליד פתח-תקווה, על חיי הערבים.
עברתי גם על ספר זיכרון לטייס בן הקיבוץ, נבות, שנפל ברמת-הגולן לפני יותר משנה. דמות מוזרה. מופרעת. כל מרצו, גאוותו, והישגו בחיים היה שעלה בידו להיות טייס ולהפיל מה שיותר מטוסי-אוייב. ממש דמות של רוצח. אכן, חממה מוזרה היא זו שמצמיחה גידולים שכאלה. כוחו של חיל-האוויר שלנו עומד כניראה ביחס ישר לעליית מקרי המופרעות הנפשית והתסכול החברתי בקרב בני הקיבוצים. יש משהו נוגע ללב באותה גאווה פרימיטיבית, הרואה באפשרות להיות טייס את ההישג הגדול ביותר בחיים. אולי נובע הדבר משום שזוהי המדרגה המקצועית הגבוהה ביותר אליה יכולים להגיע נערים חסרי תעודת בגרות מן הקיבוץ. זה ניראה עדיף על כל השכלה אקדמאית והישגים בכל שטח אחר שהוא.
בארוחת-הערב פגשתי כמה וכמה אנשים מעניינים. בדרך אמרה לי דבורה כי החברים אמנם התקשו לכתוב על אותו טייס, שהיה נער קשה ומוזר מאוד. פגשתי בארוחה את ישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר. הוא בלונדי, עיניו הכחולות וגבותיו העבותות הבהירות – בדיוק כשל אביו. אשתו, אביבה [סילונה], מתברר שלמדה איתי באותה כיתה בתיכון חדש.
פגשתי גם אדם מבוגר בשם ידידיה, לו מסרתי ד"ש מביסטריצקי. ידידיה הוא מאחרוני חבורת ביתניה-עילית, ושימש, לדברי ביסטריצקי, גלופה לאחת הדמויות בספר ["ימים ולילות"]. ידידיה ביקש ממני לשלוח לו את רשימתי על "ימים ולילות", כי הוא אוסף כל מה שנכתב על הספר.
אחר-כך פגשתי את נתן שחם, והתפתחה שיחה מאוד מעניינת בינינו. יש לו עיניים קצת משוגעות, מוח אנליטי מבריק, תיסכול של סופר נשכח ותסביך של קירבה לגדולים ושל עסקי מודיעין, של "סודות". בילינו בשיחה את כל הזמן שעד להרצאת הערב, כשעה. ישבנו גם בבית של דבורה ושתינו תה. הצגתי בפניו בקצרה את התיזה של ספרי על השאלה הערבית. הזכיר את סיפורו, שטרם קראתי אך מצוי ברשימתי – "במעלה ההר". מעשה שאירע בחבר בית-אלפא, יליד הארץ ממשפחת זינאתי מפקיעין, שנשבה עם עדרו בידי ערביי ההר, והוחזר בשלום מפני היותו בן-הארץ.
כמה מהערותיו של נתן שחם היו מעניינות לצורך העבודה.
יחס הביטול של הערבים הפשוטים אל אנשי העלייה השנייה נבע גם מסיבה מעמדית. הם בזו לאנשים חסרי-כול ועובדי עבודה גופנית, בעוד שיחס הכבוד שרחשו לאיכרים היה שווה ליחס הכבוד שרחש הערבי לאפנדי, בן לשכבת האדונים. הוא פיתח גם הלאה את הרעיון המעמדי המפ"מי הזה – לפיו החלו דווקא האפנדים הערבים להעריך את הפועל היהודי ולפחד מפניו כאשר נוכחו בכוחו האירגוני ופחדו מפני השפעתו על הפועל הערבי.
יחסו התמים והאנושי של בורלא לערבים בספריו נובע לא רק מיחסי שכנות ומהיותו ספרדי בן-הארץ, אלא – בורלא מזדהה עם התרבות הערבית ושואף לקירובה משום שהוא מרגיש בחוש כי דחייתה של תרבות זו בידי האשכנזים פירושה גם דחיית התרבות הספרדית[-יהודית] וחוסר הערכה לה. הוא גוזר גזירה שווה מן היחס כלפי הערבים – ליחס כלפי היהודים הספרדיים. אותו תסביך חוזר אצל אינטלקטואלים יהודים ספרדים כמו ניסים רג'ואן.
סיפרתי לו [לשחם] שבאמת רג'ואן היה גאה במאמרי על הסקר, מתוך גאוותו על התרבות הערבית.
הוא [שחם] הדגיש כל הזמן בדבריו את עניין הכרת הערבים מקרוב. הרגיונאליות שלהם, בייחוד באיזור ההר. היותם מוכרחים, באופן טקסי, לנהוג על פי העניין הלאומי. אכזריותם לכל מי שאינו משתייך על המשפחה. הוא חקר אותי – התפלא לשמוע על עברי השמאלי – ב"נוער העובד" [בפתח-תקווה] ובעין-גדי. זה כניראה לא התאים לתמונה שלו על מוצאי האיכרי הבלעדי. שאל אם אני יודע ערבית. מה עשיתי בצבא? בנח"ל? לא במודיעין? – התפלא. הוא במודיעין, ומשום-מה נדמה לו שכולם שם. על כל פנים – שאי-אפשר להתעניין בערבים מבלי להיות במודיעין.
הוא דיבר גם על ספרו "אבן על פי הבאר" בקשר למאיר יערי. גם לו יש תסביך יערי. הוא משוכנע שיערי מפחד פן נוסף ליתר הפרשיות תעלה גם פרשת "אבן על פי הבאר" ודמותו של יערי בספר [איני יודע לְמה התכוון] – ומשום כך הקדים [יערי] תרופה למכה ושיבח במאמרו האחרון את בית-אלפא ואת ספרו של שחם "שיכון ותיקים".
סיפר גם על אביו [אליעזר שטיינמן] ועל ספרו "הדודאים", שהוא ספר אירוטי ומאוד מודרניסטי לגבי תקופתו (שנות השלושים). [ניסיתי לקרוא בו כדי לכתוב עליו בטור השבועי שלי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" ולא הצלחתי. כמוהו היו קשים לי לקריאה גם רומאנים עבריים אחרים מתקופת של שנות העשרים והשלושים, שכתבו יעקב הורביץ, יצחק שנברג-שנהר ומנשה לוין]. על הטלוויזיה ושאר עניינים ציבוריים לא דיברנו כלל. הוא ביקש להמשיך להיפגש איתי ונשמע ידידותי מאוד, לא סנוב, אם כי קצת מעוניין מדי לדעת את הכול. ממש כאיש מודיעין!
כאשר ירדנו לבית התרבות שאל אותי ממה אני מתקיים. סיפרתי לו. [כתיבה על ספרים בעיתונים והרצאות, בעיקר בקיבוצים]. בתשובה התחיל לומר: "זה כבר כמה שנים שאני מנסה לשכנע..."
חשבתי שהוא מנסה לייסד קרן לסופרים או משהו בדומה לזה. אך לא! שוב עסקי מודיעין! קודם לכן סיפר לי כי היה יחד עם יזהר קצין מודיעין בתקופת מלחמת השחרור.
ובכן – הוא מנסה לשכנע את הממונים שינסו לפתור את בעיית המרגלים הערביים בישראל בדרך של אימוץ! זה כמה שנים שהוא מטפל באופן אישי במרגל ערבי, שאותו הוציא ממאסר או ממשפט. חשבתי כי הדבר מרתק אותו מבחינה ספרותית. אולי הוא כותב ספר על כך? אך לא.
יש בערך כארבע מאות מרגלים ערביים בישראל! – כך אמר לי. ולא הבנתי בדיוק אם כוונתו לאינטלקטואלים בלבד, או בכלל. ובכן – אם היו מקבלים את הצעתו ומצמידים לכל מרגל ערבי איש ישראלי כמוהו [שחם], שיטפל בו ויאמץ אותו – היתה הבעייה כולה נפתרת!
עיניו נצצו תוך כדי דיבורו. הוא איש נמוך. דומה לנתן זך וקצת גם לפנחס שדה. היה משהו מטורף-סודי בדבריו. כאילו יצא מרומאן של דוסטוייבסקי. גם קודם לכן חקר אותי כל הזמן – לְמה אני רוצה להגיע בספרי [המחקר על דמות הערבי בספרות העברית]? מה התיזה שלי? התחמקתי מלהשיב לו ברורות, רק הזכרתי באופן כללי את החלום הרומנטי-פאציפיסטי בתוך מרירות-המציאות הברנרית.
ראיתי שהוא לא מרוצה בכך. ובין הפתרונות הפוליטיים הדגיש במיוחד את התיזה של דיין בדבר יחסי תיגרה-שכנות עם הערבים כמו חבורות נערים בשכונה.
אמרתי לו שהשקפה דומה לזו מצוייה ב"פרשת גבריאל תירוש" של [יצחק] שלו.
הרצאת הערב היתה אף היא מעניינת. בסופה שב והופיע שחם עם נרתיק של ויולה בידו. הוא גם מוסיקאי ומנגן.
מבין הערות הקהל בסוף הערב היו כמה הערות מעניינות.
אדם אחד סיפר כי קרא ב"שפיגל", חודשים אחדים לפני שקרא, ברוסית, את "במדור הראשון", סיפור של מדענים גרמניים שבויים מדנציג (עיר מולדתו) שחזרו לאחר שנים מן הכלא הרוסי, השארשקה, וסיפרו סיפור דומה ממש לפתיחה של "במדור הראשון" – תיאור רובין היהודי והאסירים הגרמנים בחגיגת חג המולד. הם סיפרו שהם עבדו בראדאר [מכ"ם] טלפוני. הממונה עליהם היה יהודי. הם פחדו שהוא יתנקם בהם, אבל להיפך – הוא השתתף אפילו בחגיהם. דברים אלה אמר [האיש] בהמשך להערה שהערתי ממאמר של פרופ' פלוסר ב"מולד", שם הוא מנסה להתחקות בצורה בלשית על המקור העובדתי לפרשת הרופא דוברואומוב ב"במדור הראשון" וטוען שסולד'ניצין כתב על מעשה שהיה.
אישה מבוגרת אמרה שקראה את "אוגוסט 1914" ברוסית והיא מקבלת את דעתי (למקרא פרק אחד שפורסם כאן בעיתון) – שסולז'ניצין מתכוון בעצם למצבה של רוסיה ערב מלחמת העולם השנייה.
עוד אדם אחד אמר שעניין הצלב שהתווה סולז'ניצין על גופתו של אלכסנדר טווארדובסקי (זה התפרסם אותו יום ב"מעריב"), וכן יחסו לרובין [הגיבור היהודי ברומאן "במדור הראשון"] וכן יחסו לנצרות, לרוסיות האמיתית וכולי – כל זה מפחיד אותו מפני שרעיונות אלו מחזירים אותו לתקופה השחורה של לפני המהפכה גם ביחס ליהודים. מה שניסיתי להסביר בדבר "ציוניותו" של סולז'ניצין – שסבור שאין כניראה ליהודים מה לעשות ברוסיה – זה אינו נזקף לזכותו. [באותם שנים הוקסמתי מאוד מסולז'ניצין הסופר והמורד, והתעלמתי מהניואנסים האנטישמיים הנוצריים שבעמדותיו, כולל גישתו "הציונית", שאינה רואה עתיד ליהודים ברוסיה הפראבוסלאבית, רוסיה הרוסית במאה אחוז, שהקומוניזם, הקוסמופוליטיות והיהדות זרים לה].
מאוחר בערב נפרדתי מכל האנשים הנחמדים האלה, שקיבלו אותי כה יפה ואף מחאו כפיים בסוף הרצאתי (דבר שאינו מקובל בכלל בקיבוצים), וחזרתי הביתה במכונית שבאה לקחתני.
*
26.12.71. ח' בטבת תשל"ב. יום ראשון. מן השיחה בשבוע שעבר עם יחיאל קדמי בבית-אלפא: הוא סיפר לי כי בשביס-זינגר אינו רק מושפע מן הקבלה כפי שאני טענתי בעקבות [גרשם] שלום אלא שיש מסורת פולנית של ספרות מיסטית, שכוללת גם חלקים ביצירתו של אדם מיצקביץ – מחזה. ייתכן ובמסורת מיסטית קבלית זאת, שיש בה גם נוטריקונים – מושקעת מסורת פרנקיסטית פולנית. הרי חלק ממשכילי ורשה הלא-יהודים, כך גם [לפי] שלום – היו צאצאי הפרנקיסטים. ויש אומרים שגם מיצקביץ נזל בעורקיו דם יהודי.
אהוד בן עזר
אחר-כך נחתי בחדר, וקראתי ספרים שונים. [כאשר הוזמנתי להרצות בקיבוצים, אירחו אותי לעיתים, גם לשנת לילה, בדירות של חברים, ומצאתי תמיד עניין בספריות הביתיות, שבדרך-כלל נמצאו בהן ספרים רבים, מקור ותרגום, שעניינו אותי ושטרם הספקתי לקרוא אותם או אפילו לדפדף בהם]. הספקתי לעבור על כמה ספרים של דוד ונתן שחם. קראתי ספר של פרויד שיצא ב"ספריית פועלים". מצאתי עניין בפסוק האומר שבחורות שנשארות קשורות בקשר אהבה לא טבעי להורים, מתבררות כנשים קרות וחסרות סיפוק בחיי המין. כמו כן עברתי על המקראה "אנחנו ושכנינו" של אהרון כהן, בהוצאת "ספריית הפועלים", וציינתי לי סיפורים של דוד זמיר, (פשצנר), הרועה, יליד פתח-תקווה, על חיי הערבים.
עברתי גם על ספר זיכרון לטייס בן הקיבוץ, נבות, שנפל ברמת-הגולן לפני יותר משנה. דמות מוזרה. מופרעת. כל מרצו, גאוותו, והישגו בחיים היה שעלה בידו להיות טייס ולהפיל מה שיותר מטוסי-אוייב. ממש דמות של רוצח. אכן, חממה מוזרה היא זו שמצמיחה גידולים שכאלה. כוחו של חיל-האוויר שלנו עומד כניראה ביחס ישר לעליית מקרי המופרעות הנפשית והתסכול החברתי בקרב בני הקיבוצים. יש משהו נוגע ללב באותה גאווה פרימיטיבית, הרואה באפשרות להיות טייס את ההישג הגדול ביותר בחיים. אולי נובע הדבר משום שזוהי המדרגה המקצועית הגבוהה ביותר אליה יכולים להגיע נערים חסרי תעודת בגרות מן הקיבוץ. זה ניראה עדיף על כל השכלה אקדמאית והישגים בכל שטח אחר שהוא.
בארוחת-הערב פגשתי כמה וכמה אנשים מעניינים. בדרך אמרה לי דבורה כי החברים אמנם התקשו לכתוב על אותו טייס, שהיה נער קשה ומוזר מאוד. פגשתי בארוחה את ישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר. הוא בלונדי, עיניו הכחולות וגבותיו העבותות הבהירות – בדיוק כשל אביו. אשתו, אביבה [סילונה], מתברר שלמדה איתי באותה כיתה בתיכון חדש.
פגשתי גם אדם מבוגר בשם ידידיה, לו מסרתי ד"ש מביסטריצקי. ידידיה הוא מאחרוני חבורת ביתניה-עילית, ושימש, לדברי ביסטריצקי, גלופה לאחת הדמויות בספר ["ימים ולילות"]. ידידיה ביקש ממני לשלוח לו את רשימתי על "ימים ולילות", כי הוא אוסף כל מה שנכתב על הספר.
אחר-כך פגשתי את נתן שחם, והתפתחה שיחה מאוד מעניינת בינינו. יש לו עיניים קצת משוגעות, מוח אנליטי מבריק, תיסכול של סופר נשכח ותסביך של קירבה לגדולים ושל עסקי מודיעין, של "סודות". בילינו בשיחה את כל הזמן שעד להרצאת הערב, כשעה. ישבנו גם בבית של דבורה ושתינו תה. הצגתי בפניו בקצרה את התיזה של ספרי על השאלה הערבית. הזכיר את סיפורו, שטרם קראתי אך מצוי ברשימתי – "במעלה ההר". מעשה שאירע בחבר בית-אלפא, יליד הארץ ממשפחת זינאתי מפקיעין, שנשבה עם עדרו בידי ערביי ההר, והוחזר בשלום מפני היותו בן-הארץ.
כמה מהערותיו של נתן שחם היו מעניינות לצורך העבודה.
יחס הביטול של הערבים הפשוטים אל אנשי העלייה השנייה נבע גם מסיבה מעמדית. הם בזו לאנשים חסרי-כול ועובדי עבודה גופנית, בעוד שיחס הכבוד שרחשו לאיכרים היה שווה ליחס הכבוד שרחש הערבי לאפנדי, בן לשכבת האדונים. הוא פיתח גם הלאה את הרעיון המעמדי המפ"מי הזה – לפיו החלו דווקא האפנדים הערבים להעריך את הפועל היהודי ולפחד מפניו כאשר נוכחו בכוחו האירגוני ופחדו מפני השפעתו על הפועל הערבי.
יחסו התמים והאנושי של בורלא לערבים בספריו נובע לא רק מיחסי שכנות ומהיותו ספרדי בן-הארץ, אלא – בורלא מזדהה עם התרבות הערבית ושואף לקירובה משום שהוא מרגיש בחוש כי דחייתה של תרבות זו בידי האשכנזים פירושה גם דחיית התרבות הספרדית[-יהודית] וחוסר הערכה לה. הוא גוזר גזירה שווה מן היחס כלפי הערבים – ליחס כלפי היהודים הספרדיים. אותו תסביך חוזר אצל אינטלקטואלים יהודים ספרדים כמו ניסים רג'ואן.
סיפרתי לו [לשחם] שבאמת רג'ואן היה גאה במאמרי על הסקר, מתוך גאוותו על התרבות הערבית.
הוא [שחם] הדגיש כל הזמן בדבריו את עניין הכרת הערבים מקרוב. הרגיונאליות שלהם, בייחוד באיזור ההר. היותם מוכרחים, באופן טקסי, לנהוג על פי העניין הלאומי. אכזריותם לכל מי שאינו משתייך על המשפחה. הוא חקר אותי – התפלא לשמוע על עברי השמאלי – ב"נוער העובד" [בפתח-תקווה] ובעין-גדי. זה כניראה לא התאים לתמונה שלו על מוצאי האיכרי הבלעדי. שאל אם אני יודע ערבית. מה עשיתי בצבא? בנח"ל? לא במודיעין? – התפלא. הוא במודיעין, ומשום-מה נדמה לו שכולם שם. על כל פנים – שאי-אפשר להתעניין בערבים מבלי להיות במודיעין.
הוא דיבר גם על ספרו "אבן על פי הבאר" בקשר למאיר יערי. גם לו יש תסביך יערי. הוא משוכנע שיערי מפחד פן נוסף ליתר הפרשיות תעלה גם פרשת "אבן על פי הבאר" ודמותו של יערי בספר [איני יודע לְמה התכוון] – ומשום כך הקדים [יערי] תרופה למכה ושיבח במאמרו האחרון את בית-אלפא ואת ספרו של שחם "שיכון ותיקים".
סיפר גם על אביו [אליעזר שטיינמן] ועל ספרו "הדודאים", שהוא ספר אירוטי ומאוד מודרניסטי לגבי תקופתו (שנות השלושים). [ניסיתי לקרוא בו כדי לכתוב עליו בטור השבועי שלי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" ולא הצלחתי. כמוהו היו קשים לי לקריאה גם רומאנים עבריים אחרים מתקופת של שנות העשרים והשלושים, שכתבו יעקב הורביץ, יצחק שנברג-שנהר ומנשה לוין]. על הטלוויזיה ושאר עניינים ציבוריים לא דיברנו כלל. הוא ביקש להמשיך להיפגש איתי ונשמע ידידותי מאוד, לא סנוב, אם כי קצת מעוניין מדי לדעת את הכול. ממש כאיש מודיעין!
כאשר ירדנו לבית התרבות שאל אותי ממה אני מתקיים. סיפרתי לו. [כתיבה על ספרים בעיתונים והרצאות, בעיקר בקיבוצים]. בתשובה התחיל לומר: "זה כבר כמה שנים שאני מנסה לשכנע..."
חשבתי שהוא מנסה לייסד קרן לסופרים או משהו בדומה לזה. אך לא! שוב עסקי מודיעין! קודם לכן סיפר לי כי היה יחד עם יזהר קצין מודיעין בתקופת מלחמת השחרור.
ובכן – הוא מנסה לשכנע את הממונים שינסו לפתור את בעיית המרגלים הערביים בישראל בדרך של אימוץ! זה כמה שנים שהוא מטפל באופן אישי במרגל ערבי, שאותו הוציא ממאסר או ממשפט. חשבתי כי הדבר מרתק אותו מבחינה ספרותית. אולי הוא כותב ספר על כך? אך לא.
יש בערך כארבע מאות מרגלים ערביים בישראל! – כך אמר לי. ולא הבנתי בדיוק אם כוונתו לאינטלקטואלים בלבד, או בכלל. ובכן – אם היו מקבלים את הצעתו ומצמידים לכל מרגל ערבי איש ישראלי כמוהו [שחם], שיטפל בו ויאמץ אותו – היתה הבעייה כולה נפתרת!
עיניו נצצו תוך כדי דיבורו. הוא איש נמוך. דומה לנתן זך וקצת גם לפנחס שדה. היה משהו מטורף-סודי בדבריו. כאילו יצא מרומאן של דוסטוייבסקי. גם קודם לכן חקר אותי כל הזמן – לְמה אני רוצה להגיע בספרי [המחקר על דמות הערבי בספרות העברית]? מה התיזה שלי? התחמקתי מלהשיב לו ברורות, רק הזכרתי באופן כללי את החלום הרומנטי-פאציפיסטי בתוך מרירות-המציאות הברנרית.
ראיתי שהוא לא מרוצה בכך. ובין הפתרונות הפוליטיים הדגיש במיוחד את התיזה של דיין בדבר יחסי תיגרה-שכנות עם הערבים כמו חבורות נערים בשכונה.
אמרתי לו שהשקפה דומה לזו מצוייה ב"פרשת גבריאל תירוש" של [יצחק] שלו.
הרצאת הערב היתה אף היא מעניינת. בסופה שב והופיע שחם עם נרתיק של ויולה בידו. הוא גם מוסיקאי ומנגן.
מבין הערות הקהל בסוף הערב היו כמה הערות מעניינות.
אדם אחד סיפר כי קרא ב"שפיגל", חודשים אחדים לפני שקרא, ברוסית, את "במדור הראשון", סיפור של מדענים גרמניים שבויים מדנציג (עיר מולדתו) שחזרו לאחר שנים מן הכלא הרוסי, השארשקה, וסיפרו סיפור דומה ממש לפתיחה של "במדור הראשון" – תיאור רובין היהודי והאסירים הגרמנים בחגיגת חג המולד. הם סיפרו שהם עבדו בראדאר [מכ"ם] טלפוני. הממונה עליהם היה יהודי. הם פחדו שהוא יתנקם בהם, אבל להיפך – הוא השתתף אפילו בחגיהם. דברים אלה אמר [האיש] בהמשך להערה שהערתי ממאמר של פרופ' פלוסר ב"מולד", שם הוא מנסה להתחקות בצורה בלשית על המקור העובדתי לפרשת הרופא דוברואומוב ב"במדור הראשון" וטוען שסולד'ניצין כתב על מעשה שהיה.
אישה מבוגרת אמרה שקראה את "אוגוסט 1914" ברוסית והיא מקבלת את דעתי (למקרא פרק אחד שפורסם כאן בעיתון) – שסולז'ניצין מתכוון בעצם למצבה של רוסיה ערב מלחמת העולם השנייה.
עוד אדם אחד אמר שעניין הצלב שהתווה סולז'ניצין על גופתו של אלכסנדר טווארדובסקי (זה התפרסם אותו יום ב"מעריב"), וכן יחסו לרובין [הגיבור היהודי ברומאן "במדור הראשון"] וכן יחסו לנצרות, לרוסיות האמיתית וכולי – כל זה מפחיד אותו מפני שרעיונות אלו מחזירים אותו לתקופה השחורה של לפני המהפכה גם ביחס ליהודים. מה שניסיתי להסביר בדבר "ציוניותו" של סולז'ניצין – שסבור שאין כניראה ליהודים מה לעשות ברוסיה – זה אינו נזקף לזכותו. [באותם שנים הוקסמתי מאוד מסולז'ניצין הסופר והמורד, והתעלמתי מהניואנסים האנטישמיים הנוצריים שבעמדותיו, כולל גישתו "הציונית", שאינה רואה עתיד ליהודים ברוסיה הפראבוסלאבית, רוסיה הרוסית במאה אחוז, שהקומוניזם, הקוסמופוליטיות והיהדות זרים לה].
מאוחר בערב נפרדתי מכל האנשים הנחמדים האלה, שקיבלו אותי כה יפה ואף מחאו כפיים בסוף הרצאתי (דבר שאינו מקובל בכלל בקיבוצים), וחזרתי הביתה במכונית שבאה לקחתני.
*
26.12.71. ח' בטבת תשל"ב. יום ראשון. מן השיחה בשבוע שעבר עם יחיאל קדמי בבית-אלפא: הוא סיפר לי כי בשביס-זינגר אינו רק מושפע מן הקבלה כפי שאני טענתי בעקבות [גרשם] שלום אלא שיש מסורת פולנית של ספרות מיסטית, שכוללת גם חלקים ביצירתו של אדם מיצקביץ – מחזה. ייתכן ובמסורת מיסטית קבלית זאת, שיש בה גם נוטריקונים – מושקעת מסורת פרנקיסטית פולנית. הרי חלק ממשכילי ורשה הלא-יהודים, כך גם [לפי] שלום – היו צאצאי הפרנקיסטים. ויש אומרים שגם מיצקביץ נזל בעורקיו דם יהודי.
אהוד בן עזר
נעמן כהן
יום השואה 2025 פרופורציות
שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה. מתוכם היו 600 מיהודי תוניסיה, ו-700 מיהודי לוב.
ביום השואה 2025 התפרסם כי 120,507 ניצולי שואה חיים כעת בישראל,
כ-37% מהניצולים המוכרים ברשות נולדו במדינות ברית המועצות לשעבר, כ-17% במרוקו, כ-11% בעיראק וכ-11% ברומניה. 30.7% מהניצולים הם ילידי אסיה וצפון אפריקה, מתוכם 23,383 ילידי מרוקו ואלג'יריה שסבלו מהתנכלויות על רקע אנטישמי ומהגבלות שונות בתקופת משטר וישי. 13,254 הם יהודי עיראק שחוו את פרעות הפרהוד בבגדד בראשית יוני 1941.
https://www.haaretz.co.il/news/education/2025-04-23/ty-article/.premium/00000196-62f8-dd34-abfe-7bff16c60000
מסתבר שכל הפרופורציות אותן ידענו על השואה השתנו. מה אנחנו לומדים מזה על השואה, ומה על החברה הישראלית בזמננו?
דמוקרטיה
ליבוביץ: "דמוקרטיה היא משטר המגן על האדם מפני מדינתו."
מרוב מילים על דמוקרטיה מאבדים בכלל את משמעות המושג. זה נכון בייחוד בימים בהם גנרלים בנוסח מוסוליני מסיתים את ההמון לתפוס את השלטון בנימוק של דמוקרטיה.
אני אוהב את ההגדרה הקצרה של ישעיהו ליבוביץ לדמוקרטיה.
ליבוביץ: "דמוקרטיה היא משטר המגן על האדם מפני מדינתו." כלומר, דמוקרטיה היא שלטון הרוב שבו מובטחות זכויות המיעוט.
לזה יש להוסיף בתקופה האחרונה שדמוקרטיה היא משטר שמבטיח גם את זכויות הרוב. "יורוסטוקרטיה" אינה דמוקרטיה. האם בשם "כבוד האדם וחירותו" רשאי בית המשפט העליון לפסול את חוק השבות? לא.
כדי לשמור על איזון בין שלושת הרשויות המחוקקת המושלת והשופטת יש צורך רק ביישום העיקרון החשוב שהיה חרות על מקדש אפולו בדלפי: "הכל במידה" midén ágan μηδὲν ἄγαν, או בלטינית nihil nimis.
השפעת הפרוטסטנטים על מדיניות החמאס
ב-22 באפריל 2025, פירסם אתר האינטרנט של העיתון הרשמי של חמאס "פלסטין" את מאמרו של הפובליציסט והעיתונאי הפלסטיני, עבד אל-רחמן יונס שכותרתו: "המחאה בישראל מתרחבת. האם המלחמה בעזה מתקרבת לסיומה?"
להלן תוכן המאמר:
"מדינת הכיבוש הישראלית חווה משבר פנימי עמוק, המגולם בקריאות גוברות לסיים את המלחמה ברצועת עזה. גוברים הקולות המותחים ביקורת על התוקפנות המתמשכת, הן בתוך הממשלה והן מצד אזרחים מן השורה.
דרישות אלו, המובילות בכל החוגים הרשמיים והעממיים, מפנים את הזרקור לעבר הפילוג הפנימי בישראל בין התומכים במלחמה לבין המתנגדים לה.
בהקשר זה, טוענים פרשנים פוליטיים כי המשך הלחצים הפנימיים הללו עשוי לגרור אחריו השלכות משמעותיות על החלטות ממשלת ישראל, כולל האפשרות לסיים את המלחמה או לשנות את האסטרטגיה שלה.
הפרשן הפוליטי מוחמד ג'ראדאת מציין, כי עמדתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ נגד החלטת הממשלה להדיח טייסים צבאיים, שחתמו על עצומה במחאה על המלחמה, חושפת את עומק המשבר הניצב בפני הממסד הצבאי הישראלי.
חלוץ, שהיה אחד החותמים על העצומה, הדגיש כי לא ניתן להשתיק את 400,000 חיילי המילואים, וכי עומדת להם הזכות להביע את דעתם כחברים בחברה [הישראלית] לפני היותם חלק מהצבא. עמדה זו משקפת את ההתנגדות הגוברת למלחמה בתוך הממסד הצבאי, ומציבה אתגר קשה בפני הממשלה בשמירה על התמיכה הצבאית לאור המחאות הגוברות הללו.
ג'ראדאת מוסיף, כי עצומות המחאה עליהן חתומים אנשי צבא וגמלאים רבים משקפות ירידה בהתמקדות בנושאים לאומיים מרכזיים, כמו סוגיית האסירים [החטופים], והפיכתם לנושא המצוי במחלוקת פנימית. שינוי זה מעמיק את הקרע הפוליטי והחברתי בתוך ישראל ומשפיע לרעה על מורל הצבא והחברה הישראלית. מנקודת מבטו, המשך המחאות הללו עשוי להחמיר את המשבר מעבר לחילוקי דעות פוליטיים גרידא, ולבשר על שסעים עמוקים בתוך הממסד הצבאי עצמו.
מומחי ביטחון, כמו אריאל היימן [חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS], הזהירו כי טעות אחת בטיפול במחאות אלו עלולה לפגוע ביכולתו של הצבא ליישם את תוכניות הדרג המדיני, ולסכן את כל המערכת הצבאית.
הפרשן הפוליטי אחמד עבד אל-רחמן סבור, כי הקריאה לסיום המלחמה התרחבה משמעותית בחברה הישראלית, וכוללת לא רק את משפחותיהם של האסירים [החטופים] הישראלים, אלא גם מגזרים רחבים של אנשי רוח, אמנים ואנשי אקדמיה.
לאחרונה, כ-1,700 אנשי רוח ישראלים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה נגד עזה, ומאות חיילים לשעבר ורופאים צבאיים חתמו על הודעות דומות. עבד אל-רחמן מוסיף כי מחאות אלו משקפות התנגדות עמוקה נגד התוקפנות הצבאית, במיוחד לנוכח המצב ההומניטרי המתדרדר בעזה והעלייה במספר הגדל של הקורבנות האזרחיים.
עבד אל-רחמן מציין, כי משפחות האסירים [החטופים] הישראלים בעזה מייצגות את אחד הקולות העיקריים המתנגדים למלחמה, שכן הן מאמינות שהמשך הלחימה מסכן את חיי בני משפחתם [החטופים]. פעילות זו זכתה לתמיכה חזקה מחוגים ישראליים שונים, דבר המשקף את תחושת החרדה הגוברת בחברה מפני השלכות המלחמה המתמשכת.
הפעילות העממית הזו הובילה את הממסד הצבאי לנקוט צעדים תקיפים יותר, ובראשם החלטתו של הרמטכ"ל אייל זמיר להדיח מפקדים ואנשי מילואים שחתמו על עצומות בדרישה לסיום המלחמה. צעד זה משקף את היקף השחיקה ביחסים בין הצבא לממשלה, במיוחד לאור האזהרות מפני מחסור חמור בכוחות קרביים.
הקרע הפנימי בחברה הישראלית ניכר בבירור בפילוג בין שני פלגים מנוגדים: הראשון דורש להסלים המלחמה בכל מחיר, ומאמין כי פגיעה בפלסטינים עד לחיסול ההתנגדות היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לטווח ארוך. זרם זה, שנהנה מתמיכה משמעותית מצד הימין הישראלי, מאמין כי השגת "ניצחון צבאי" בעזה הכרחית כדי לשמר את דימוי [העוצמה] של המדינה בהתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית.
הזרם השני מאמין, כי המשך ביצוע מעשי הטבח יוביל לפגיעה קשה ביותר בישראל במישורים הבינלאומי והמקומי. זרם זה קורא לנקוט צעדים פוליטיים לפתרון המשבר, וללחוץ על הממשלה למצוא פתרון מדיני שיבטיח את שחרורם של האסירים [החטופים] הישראלים, וימנע מהחברה הידרדרות כלכלית ומוסרית נוספת. אלה, המתנגדים [למלחמה], סבורים כי המשך המלחמה יעמיק את בידודה הבינלאומי של ישראל ויהפוך אותה לישות מנודה בפורומים בינלאומיים.
שני הפרשנים מסכימים, כי הלחצים הפנימיים האלה צפויים להתעצם ככל שיחלוף הזמן, דבר שעשוי לאלץ את הממשלה לבצע הערכה מחדש של האסטרטגיה שלה בעזה.
הנתונים מצביעים על כך שהחברה הישראלית נמצאת במצב של פילוג עמוק, דבר המשקף חולשה פנימית העשויה להוביל בסופו של דבר לשינויים בעמדה הפוליטית הרשמית. ייתכן שממשלת נתניהו לא תוכל להמשיך ולהתעלם מלחצים אלה לאורך זמן, במיוחד לאור התגברות המחאה הצבאית והעממית.
למרות ניסיונותיה של ממשלת ישראל להפגין עמדה נחרצת כלפי המלחמה, המשך המחאות מבית עשוי לדרבן אותה לבחון מחדש את כדאיות המלחמה ויעדיה.
בסופו של דבר, נראה כי הלחץ הציבורי והצבאי עשוי לאלץ את ההנהגה הישראלית לשקול דרכי פעולה מדיניות חלופיות שיבטיחו את סיום המלחמה, או לפחות לשנות את יעדיה כדי למצוא מוצא שיציל את כבודה במישורים הבינלאומי והמקומי.
https://x.com/jdhalevi/status/1915895833712615709?t=0gBz4M5_RGV1mtmiCiPs9A&s=03
אין צורך להכביר במילים על השאלה מדוע החמאס אינו מוכן לעסקת חטופים. למזלה של האנושות בימי מלחמת העולם השנייה לא היו הפגנות דומות למען חמלת השלטון הנאצי בגרמניה ושיקומו כמו שיש אצלנו.
דוד קמחי בשירות החמאס
ראש המוסד לשעבר דייב-דוד קמחי מתראיין לערוץ של האוייב, המראיין מלקק את שפתיו בהתלהבות, לא כל יום נופלת לידיו "ציפורה שמנמנה" כזו.
תמצות דבריו: ישראל קורסת ותושביה בורחים (הכותרת שניתנה לסרטון על ידי ארגוני המחבלים, שתירגמו את הריאיון: "בכיר ישראלי מודה בחיסול היישות." ישראל הופכת לדיקטטורה, המשטרה 'כבושה', לא השגנו ניצחון, ומחבלי חמאס מכונים על ידו 'לוחמי חמאס'. לוחמי חופש, אולי? אבל פנסיה של מיליונים הוא דווקא לוקח כל חודש מהדיקטטורה הישראלית הנוראה, פה הכול דופק כמו שעון...
(גיא בכור)
https://t.me/MyGPLANET/28391
הנה ראו את הריאיון. למזלה של האנושות לא היו בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה אנשים מסוגו של דייב-דוד קמחי יליד אנגליה ששימשו כלי לתעמולת האוייב.
(אם היה בבריטניה עיתונאי כזה, כאוסוולד מוסלי "לורד האו האו", הוא נידון למוות אחרי המלחמה בעוון סיוע לאוייב).
הבוגד של היום הוא חסיד אומות העולם של מחר. טייסים – סרבו
[ציטוט:]הצבא המוסרי שלנו, בדומה לרוב צבאות העולם, פועל בעיקר לפי מערך של "אמון עיוור", שמביא לכך שקודם מבצעים פקודות, והשאלות נשאלות בדיעבד. לכן אני מבקש לפנות לחיילים המסכנים שמצפונם מייסר אותם, כמו גם לכל החיילים בסדיר ובמילואים, ולהזכיר להם שמה שייזכר בעתיד הוא מעשיכם, ולא רגשותיכם.
בעוד מאה שנה, כאשר השם "מלחמת חרבות ברזל" יתחלף בספרי ההיסטוריה בשם "רצח העם בעזה" לא תהיה עוד הבחנה בין החיילים מצביעי הציונות הדתית, לאלה שמצביעים ליש עתיד או העבודה. לא תהיה הבחנה גם בין מי שהיסס לפני ששיגר למי שלא. יבדילו רק בין מי שאיפשר לרצח להימשך, לבין מי שהתנגד. אם ברצונכם לנקות, ולו במידת מה, את שמכם, סרבו. אל תדאגו מהכותרת "בוגד". הבוגדים הם אלה שזוכים בתואר חסידי אומות העולם. ההתחבטויות שלכם לא יצילו אתכם, אם אין בעקבותיהן מעשים. תחושת הצדק שחשתם ביציאה לקרב לא תהווה תירוץ, שכן גם החמאס האמין שהוא יוצא למבצע צודק, וגם אייכמן טען שפעל בהתאם לצו הקטגורי.
יובל צור, סרבן גיוס, תל אביב
("הארץ", מכתבים למערכת 23.4.25)
https://www.haaretz.co.il/2025-04-23/ty-article/00000196-62d8-de3a-afd6-efdd0f490000
אחדות או סמל הפירוד אלטלנה?
בהמשך למאמרו המצוין של פרופסור אהוד מנור על ניסיונו של ולדימיר זאב יבגינביץ'-ז'בוטינסקי להחליף את העם, (אודי מנור, "מחליפי העם – תגובה לרון בריימן ולאורי הייטנר", ("חדשות בן עזר", 2049), ולניסיונו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, להחליף את השלטון בניסיון פוטש מזוין, ולמתח הפוליטי כעת במדינה, קמה לה יוזמה חדשה בשם "בולמים מתחברים מחדש אמנת אלטלנה".
הורים שכולים, אישי ציבור, אקדמאים, רבנים וראשי המשק קוראים להסכמה: הממשלה חייבת לחדול מ"יוזמות לשינויים שלטוניים" ולציית לביהמ"ש, המחאה חייבת "להימנע מהסתה" ו"להעמיד את הביטחון והלכידות בראש."
בטקס בחוף בתל אביב-יפו, ליד הלוחית המציינת את אירוע אלטלנה, שבו התקרבה מדינת ישראל הצעירה למלחמת אחים. הורים שכולים, אישי ציבור, אקדמאים, רבנים וראשי המשק כדי לציין את ההסכמה על הצהרה משותפת. "בולמים על סף התהום."
ההסכמה מורכבת משלושה חלקים עיקריים. הראשון: כל שינוי שלא בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט יידחה עד אחרי הבחירות. ובמילים אחרות, בלי הפיכה או רפורמה משפטית כעת, בלי שינוי הוועדה לבחירת שופטים.
המרכיב השני: שלטון החוק. "אנו קוראים לממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק ולהימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי, וביחד עם כל רשויות המדינה לנהוג בריסון עצמי ובגמישות, כדי להגיע להסכמות – עד לסיומה המוצלח של המלחמה יחד עם שחרור אחינו החטופים." במילים פשוטות, אסור לממשלה להפר צו של בג"ץ, והחותמים מצפים ממערכת המשפט ומהדרג המקצועי להגיע להסכמות עם הממשלה.
המרכיב השלישי מכוון דווקא למוחים נגד הממשלה: "על המשתתפים במחאות ועל התקשורת" לנהוג באחריות ובגבולות החוק, להימנע מהסתה אישית ולהעמיד את "ביטחון המדינה ולכידות האומה בראש."
בין החותמים: ג'ון ורייצ'ל גולדברג-פולין, הוריו של הירש ז"ל; מירב לשם-גונן, אימה של רומי; הרבנים יצחק שילת, יעקב מדן (ובנו אלישע מדן, שנפצע אנוש בעזה), תמיר גרנות (שבנו אמיתי ז"ל נפל במלחמה) ומנחם בומבך; המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, ראשי השב"כ לשעבר יובל דיסקין ויורם כהן; מנכ"לים ובעלים של חברות גדולות כגון חיים גבריאלי, הראל ויזל, משה גינדי, יאיר המבורגר ועדי סופר-תאני; וגם הפרופסורים ניר קידר, בני פורת, ידידיה שטרן, מאיר בוזגלו ורפי ביארף ועוד רבים.
(נדב אייל)
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14312042
בולמים מתחברים מחדש:
הבוקר פירסמנו רשימת חותמות וחותמים ראשונה על ההצהרה לחיבור מחדש. כל כך הרבה שאלו אותנו איך אפשר להצטרף ולחתום. בשבילכם פתחנו את הקריאה לחתימה המונית. הצטרפו ושתפו וחברו יחד מחדש!
https://bolmim.org/
בחוף ימה של תל אביב התכנסנו לצד האנדרטה לזכר האונייה אלטלנה. יחד בולמים לפני אסון. ומתחברים מחדש בשביל ישראל. רק התחלנו.
נעמן כהן: בושה וחרפה לדבר על אחדות, ולהשתתף באזכרה לזכר חללי ניסיון הפוטש של אלטלנה בו הונצחו גם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי מצוי 30 ק"מ מתל אביב, בלי לדרוש את הנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על האנדרטה. בושה למתנגדים להנצחתם.
בולמים מתחברים מחדש: הלקח משם – הוא לכולנו ורלוונטי היום
נעמן כהן: נכון לכן יש חובה להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על אנדרטת אלטלנה, ועליכם לדרוש זאת אם מטרתכם כנה.
https://x.com/naaman_c/status/1914688886107693447?t=y2B6bnFfeEJMo4zUK3iSbw&s=03
רק פיליסטינים גמורים, ובורים בהיסטוריה, יכולים לקחת את סמל אלטלנה, ניסיון הפוטש של האצ"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב – כסמל מאחד. זה רק מלמד על ההצלחה העצומה של התעמולה של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין שטבע את השקר על האנדרטה "מלחמת אחים לעולם לא!" בשעה שהוא החל בה.
לסיכום, לפני שנים כתבתי שאפו לאלי מייזליש ז"ל, שכבית"רי התקיף אותי קשות בגיליונות "חדשות בן עזר" רבים על מה שכתבתי על אלטלנה, אבל בכל זאת הוסיף:
אלי מייזליש: לבסוף: הנני באמת מאחל לנעמן כהן שיצליח במשימתו להציב אנדרטה לזכר שלושת חללי צה"ל מתקרית 'אלטלנה' במקום ראוי ומכובד. גם אלה וגם אלה נפלו בידי חיילים יהודים – לשווא." ("חדשות בן עזר", 846).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00846.php
הוספת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל על אנדרטת אלטלנה זה "מתחברים מחדש."
בזכות המחלוקת
ויכוח ענייני אינו מלחמה והימנעות ממנו אינו שלום.
משה גרנות: יש לי דין ודברים עם נעמן כהן הידען בנושא הדמוקרטיה, אבל למדתי לא להתווכח עימו, וכך יישמר השלום בין שני יהודים. ("חדשות בן עזר", 2049)
אמרו חז"לנו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו. (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז).
מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת עניינית, שהעוסקים בה חותרים להגיע לחקר האמת, ועל כן סופה להתקיים, כלומר תוכנה ימשיך להיות רלוונטי גם לאחר שתוכרע ולא יהיה ניתן למנוע ממנה מלהתקיים. מחלוקת שאינה לשם שמיים היא מחלוקת אישית, המשקפת מאבקי כוח ורצון בשררה, ולכן תוכנה יחדל להיות רלוונטי ברגע שתוכרע, ויישכח מהלב.
התלמוד מתאפיין במחלוקות הרבות המוצגות בו, והן למעשה המאפיין הבולט שלו.
לכן, ויכוח ענייני אינו מלחמה, והימנעות ממנו אינו שלום. מחלוקת תמיד חיובית ומלמדת, לכן נשמח ללמוד ממשה גרנות הידען בנושא הדמוקרטיה, דוגמאות על דמוקרטיה שהתפתחה בחברות אליליות בעולם. מכל מלמדיי השכלתי.
בושה וחרפה (1)
בטקס זיכרון יום השואה שנערך ביד מרדכי, בנימין גנץ – תושב המקום, בן לניצולי שואה ויו"ר אחת ממפלגות האופוזיציה – נכח באירוע, אך לא נאם. גנץ נראה יושב בקהל, ללא כל תפקיד רשמי, בזמן שעל הבמה נשאו דברים יאיר לפיד ויאיר גולן.
הרקע: מסתבר שהתרחש מאחורי הקלעים קרב מכוער סביב זהות הדוברים בטקס – שבסופו, גנץ לא רצה להיכנס לעימות ולמרות דרישת אנשי הקיבוץ לאפשר לו לנאום – החליט לא לריב על זה.
אירוע מביש מאוד לאופוזיציה. אם למפל-לפיד וגולדנר-גולן היו טיפה ג׳נטלמנים היו צריכים לסרב לנאום אם גנץ לא נואם. קרבות אגו גם ביום כזה?
https://rotter.net/forum/scoops1/896503.shtml
בושה וחרפה (2)
אין גבול לפיליסטיניזם ולבורות ההיסטורית של יאיר גולדנר-גולן שפירסם את דבריו ביום השואה: "דבריי הערב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי:
״ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה אנו זוכרים כי בעלות הברית ניצחו את הנאציזם והפשיזם לא רק בזכות כוחן הצבאי, אלא בזכות המחויבות העמוקה שלהן לערכי החירות והדמוקרטיה."
https://x.com/YairGolan1/status/1915113094537425012?t=Karf6xyXq845TqYYyATz2w&s=03
האם המחויבות העמוקה של סטלין לערכי החירות והדמוקרטיה, היא שהביאה לניצחון בריה"מ על הנאצים? אם זה הידע ההיסטורי של גולדנר-גולן בהיסטוריה, מובן למה הוא סבור שהסתת ההמונים לתפוס את השלטן בסגנון המסע על רומא של מוסוליני שאליו הוא מטיף, הוא דמוקרטיה, הרי גם סטלין הגדיר את משטרו כדמוקרטיה עממית.
דרמה פוליטית בעבר ירדן:
נאסרה פעילות האחים המוסלמים, כל נכסיה יוחרמו
עבר הירדן הודיעה בצעד היסטורי כי היא אוסרת את פעילותה של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האופוזיציה הגדולה ביותר במדינה, שבוע אחרי שחשפה את המחתרת שיירה טילים וכטב"מים בשטחה ושסיכנה לדבריה את יציבות הממלכה. לדברי הממשלה בעמאן, בין העצורים היו אנשי האחים המוסלמים, תנועה שאליה משתייך גם ארגון חמאס.
בהודעה שפרסם שר הפנים הירדני מאזן אל-פראיה נאמר כי "הוכח שחברי האחים המוסלמים עוסקים בפעילויות המערערות את היציבות ומערערות את הביטחון" וכי "חומרי הנפץ והטילים שהתגלו בשטח ירדן הם משהו ששום מדינה אינה יכולה לקבל."
לפיכך הודיע: "אנו מכריזים על אכיפה מיידית של הוראות החוק נגד תנועת האחים המוסלמים, בהיותה התאגדות בלתי חוקית. החלטנו להחרים את נכסי האחים המוסלמים ולאסור לגמרי את פעילותם. כמו כן, הוחלט על סגירת המשרדים והמטה של התנועה. החברוּת בה אסורה, וקידום של רעיונותיה יוכל להביא להליכים משפטיים."
דקות אחרי הודעת שר הפנים המשטרה הירדנית החרימה את משרדי האחים המוסלמים.
תנועת האחים המוסלמים פעלה בירדן במשך עשרות שנים על פי חוק, והיא זוכה לתמיכה עממית גדולה במרכזים אורבניים גדולים. היא מחזיקה בעשרות משרדים ברחבי המדינה.
בשבוע שעבר הודיעה ירדן כי עצרה 16 בני אדם בחשד שפעלו בשטחה לייצור טילים באמצעות ציוד מקומי וכזה שהוברח מחו"ל, ובחשד להחזקת חומרי נפץ. בהודעתה ההיא מסרה כי חלק מהחשודים שנעצרו עברו הכשרה וקיבלו כסף מגורמים בחו"ל, וכי מזימותיהם נועדו "לערער את הביטחון הלאומי וליצור כאוס במדינה."
המעצרים לפני שמונה ימים התבצעו לדברי ירדן אחרי מעקב מודיעיני ארוך שנמשך משנת 2021. דובר הממשלה הירדנית אמר כי העצורים הם חברי חוליות שונות שפעלו בנפרד, וכי אחת מהן הקימה שני מחסנים – שבאחד מהם היו חדרים סודיים שאוחסנו בהם טילים. ארבעה מהחשודים היו מעורבים בפרויקט לייצור כטב"מים, בסיוע גורמים חיצוניים, וחלק מהגורמים עסקו בגיוס ישיר של פעילים. לפי הירדנים, העצורים יצרו רקטות קצרות טווח, היכולות להגיע למרחק של 3 עד 5 ק"מ.
כבר אחרי המעצרים דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס כי העצורים הם אנשי האחים המוסלמים וגורמים הקשורים לחמאס. ארגון הטרור הואשם בעבר במעורבות בהפגנות נגד הממשלה בירדן, שבה מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה.
העיתון הסעודי "אילאף" הפועל מלונדון דיווח כי לפי מידע שהגיע אליו, ישראל העבירה לירדן מידע על מחתרת הטרור, אחרי שזו היתה במעקב של המודיעין הישראלי במשך שנים. לפי הדיווח שירותי הביטחון הישראליים מסרו לעמיתיהם הירדניים מסמכים וראיות מפורטים בנוגע לארגון, ובעקבות זאת נעצרו חלק מחבריו. אחרים הספיקו להימלט לאזורים שונים במזרח אסיה.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בעזה, מזהירים במערכת הביטחון בישראל כי איראן הגבירה את קצב הברחות הנשק לארץ מהנתיב הירדני ומנסה להתבסס בממלכה השכנה ולפגוע בשלטון המלוכה. בישראל מכירים בכך שלא מוברחים לירדן וממנה רק אמצעי לחימה, אלא גם משאבים המוגדרים "מאפשרי טרור" – כמו כסף מזומן המועבר ישירות לארגוני הטרור ביהודה ושומרון.
(יניב עינוביץ)
https://www.ynet.co.il/news/article/bjhxji8jee
לעומת מדינת עבר הירדן, מדינת ישראל אינה פועלת כלל נגד תנועת "האחים המוסלמים" בתחומה. בארץ מפלגת "האחים המוסלמים" רע"ם עדיין חוקית למרות העברת הכספים שביצעה לאחותה בעזה החמאס.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/702455/
תוכנית אבו-מאזן ל''יום שאחרי'':
חיסול ישראל באמצעות הצפתה בעזתים
בעוד גורל רצועת עזה עדיין לוט בערפל, ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", (Palestinian Media Watch) מדווח כי הרשות הפלסטינית מקדמת יוזמה שנועדה – לדבריה – לפתור את בעיית הפליטים, אך בפועל מאיימת על קיומה של ישראל כמדינה יהודית. בכירי הרשות, ובראשם היו"ר אבו מאזן, חוזרים על קריאה לשיבת פליטי עזה לערים והכפרים שמהם גורשו משפחותיהם ב-1948 – קרי, לערי ישראל.
במסר ברור שנמסר בפברואר 2025 בטלוויזיה הרשמית של הרשות, אמר יו"ר הרש"פ אבו מאזן: "כיום חיים 2.3 מיליון פלסטינים ברצועת עזה, מתוכם 1.5 מיליון פליטים שנעקרו מאדמותיהם ב-1948… אם האמריקנים רוצים פתרון – המקום היחיד שאליו צריכים הפליטים לשוב הוא הערים והכפרים שמהם גורשו במהלך הנכבה."
גם יועצו הבכיר של אבו מאזן לענייני דת, מחמוד אל-הבאש, הבהיר את עמדת הרשות: "אם קיימת אפשרות שהפלסטינים יעזבו את עזה – אז אך ורק לערים והכפרים מהם גורשו ב-1948… 70 אחוזים מתושבי עזה הם פליטים מהשטחים שנכבשו." הוא אף הוסיף כי כל חלופה אחרת היא "בלתי ריאלית, בלתי מוסרית, בלתי חוקית, בלתי אנושית ולא ניתנת ליישום."
דובר פתח, עבד אל-פתאח דולה – חבר תנועת הטרור תנזים שהורשע בעבר בחטיפתו ורציחתו של הנער אופיר רחום ז"ל – הצהיר כי "כל דיבור על הגירה פלסטינית צריך להתמקד בזכות השיבה… רבים מתושבי עזה הם פליטים שצריכים לשוב לאדמתם שנכבשה ב-1948 ו-1967."
מועצת המהפכה של פתח הצטרפה לקריאה בהצהרה רשמית שפורסמה בפברואר 2025: "נוכח תוכניות העקירה – יש ליישם את זכות השיבה, כפי שנאמר בהחלטת עצרת האו"ם 194 מ-1949. כל חזרה או תזוזת אוכלוסייה חייבת להיות אל הערים והכפרים שמהם נעקרו אבותינו."
אל הקולות הללו מצטרף גם פעיל זכויות האדם שאעואן ג'בארין, ראש מכון "אל-חק", שטוען כי "לפליטים יש זכות לשוב לבתיהם מהשטחים של 1948 – זו זכות חוקית, לגיטימית ויסודית."
בזמן שהרשות הפלסטינית מציבה את רעיון "זכות השיבה" כלגיטימי ומחייב, התקשורת הרשמית שלה ממשיכה לשמש פלטפורמה להסתה. בדרשה ששודרה בטלוויזיה הפלסטינית, נשמע איש הדת המצרי מאוניברסיטת אל-אזהר, שייח' יאסר מוסטפא יונס, אומר: "בעזרת אללה נזכה כולנו לשחרר את ירושלים ואת כל פלסטין מהכיבוש ומהיישות הציונית, בעזרת אללה – והם ייעלמו."
הקריאות הללו מופיעות על רקע יוזמתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהוצגה בפברואר 2025, במהלכה הציע להעביר את תושבי רצועת עזה למדינות אחרות – בהן מצרים וירדן – ולפתח שם אזורים שיספקו תעסוקה ודיור לפליטים. טראמפ הצהיר כי "רצועת עזה… לא צריכה לעבור תהליך של שיקום ואיכלוס מחדש בידי אותם אנשים שחיו שם חיים עלובים." עם זאת, מדינות ערביות רבות הביעו התנגדות ליוזמה, וכך גם הרשות הפלסטינית.
לנוכח הקריאות הגלויות "להצפת" ישראל בפליטים מעזה בשם "זכות השיבה", נראה כי הרשות אינה מבקשת רק פתרון לעזה – אלא מהלך שישנה מן היסוד את המאזן הדמוגרפי בישראל ויביא לחיסולה במובנה הלאומי.
https://rotter.net/forum/scoops1/896534.shtml
על רקע זה נשמעים מגוחכים דברי עמוס שוקן: "מחמוד עבאס מדבר על מדינה פלסטינית רק בשטחים שנכבשו ב-67 כולל מזרח ירושלים ועזה. לא מן הנהר לים ופחות מהשטח שהוצע למדינה הערבית בהחלטת החלוקה של האו״מ מ-1947."
https://x.com/AmosSchocken1/status/1894696559473828090
פשוט לא נכון. שוקן טועה ומטעה. מחמוד עבאס חוזר ומצהיר שהוא מתנגד לפתרון שתי מדינות לשני עמים, מכיוון שהוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה הוא לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית והוא עומד על זכות השיבה של צאצאי הפליטים לשוב לתחומי מדינת ישראל שאינה מדינה היהודית.
(אפשר לקרוא את המשך הדו שיח שלי עם עמוס שוקן).
ביום השואה אני תוהה איך מתוך החורבן ניתן לבנות עתיד אחר
הצביעות של הגזען האחמדי איימן עאדל עודה
מנהיג חד"ש האחמדי הגזען איימן עאדל עודה כותב כך לרגל יום השואה:
בכל שנה, כאשר יום הזיכרון לשואה מתקרב, אני חש צורך עמוק לעצור. לעצור ולהקשיב. לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שנשאר מחוץ לסיפור. לעצור כדי לחשוב לא רק על העבר, אלא גם על ההווה שבו אנחנו חיים, ועל העתיד שאנחנו מבקשים לבנות.
כבן העם הפלסטיני, אינני חלק מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. נכון, אני אזרח כאן, אבל לא גדלתי על הסיפורים האלה. הם לא היו בבית שלי, ולא בשפה שלי. אבל אני כן מרגיש מחויבות מוסרית עמוקה לכבד את הזיכרון הזה. לא מתוך נימוס, לא מתוך חובה ציבורית. אלא מתוך אנושיות. מתוך אמונה פשוטה, אך מהותית, שבני אדם ערבים זה לזה.
השואה היא תזכורת כואבת לעומק שאליו יכולה האנושות להידרדר. לא רק מבחינת מיספר הקורבנות, אלא גם באובדן העקרונות שהיו אמורים להחזיק את המין האנושי. היא היתה ניסיון שיטתי לבטל את עצם הרעיון של האדם כיישות בעלת ערך. בני אדם פיתחו מנגנון שלם — מדעי, בירוקרטי, ותעשייתי – שכל תכליתו מחיקה. השמדה מוחלטת. והשאלה שאינה מרפה: איך זה קרה? ואיך, מתוך חורבן כזה, ניתן לבנות תקווה?
נדמה לי שהתשובה הראשונה נמצאת בקולו של אדם אחד: פרימו לוי.
לוי היה יהודי איטלקי, כימאי, פרטיזן, אנטי-פשיסט, ניצול אושוויץ, ואחד הקולות הצלולים והחכמים ביותר של המאה שעברה. בספרו "הזהו אדם" הוא לא רק מספר את שקרה, הוא מטיל עלינו שליחות: להבין, להתבונן. לאט ובכאב. כך הוא כותב:
"אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הביתה עם דמדומים: התבוננו וראו – הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שבעבור 'כן' או 'לא' לבן מוות היה..." (תרגום: יצחק גרטי).
זהו תיאור של קיום שהופשט מכל אנושיות. של אדם שנהפך למספר, לצל, לגוף שחייו תלויים בגחמות של אחרים. לוי לא מבקש רק לזעזע. הוא מבקש להניע את הלב, לייצר הדהוד מוסרי שיחצה זמן, שפה וזהות.
אבל הוא גם שואל שאלה קשה יותר: כיצד אפשר שדווקא אנשים רגילים, לא מפלצות, לא שדים, ייקחו חלק בזוועה כזו? והוא משיב: "מפלצות אכן קיימות, אך הן מעטות מכדי להיות באמת מסוכנות. המסוכנים באמת הם האנשים הרגילים, הפקידים, אלה שמוכנים להאמין ולפעול מבלי לשאול שאלות."
הצייתנות, הקהות, הנכונות להעלים עין, לפעול לפי נהלים, לעמוד מנגד, לא לשאול למה – אלה, לדעת לוי, הן הסכנות הגדולות באמת. זה לא הרוע הטהור שממנו עלינו להיזהר, אלא דווקא מהבנאליות. מהאנשים הרגילים. מן האדישות.
וכך, השואה איננה רק זיכרון היסטורי – היא תמרור אזהרה. היא מחייבת כל חברה אנושית לשאול את עצמה שוב ושוב: האם אנו רואים את האדם שמולנו כאדם? האם אנו מסוגלים להטיל ספק? האם אנחנו באמת שומרים על מה שראוי לשמור?
אני כותב את הדברים האלה לא רק מתוך כבוד לזיכרון היהודי, אלא גם מתוך כאב אישי, ומתוך תחושת אחריות. ואני יודע כמה קשה לראות את האחר כאשר הכאב שלך עצמו שורף. אבל דווקא משום כך, אני מאמין שעלינו לעשות את הצעד האנושי וההכרחי. להכיר, להקשיב, להישיר מבט ולומר: הכאב הזה הוא אמיתי. הוא עמוק. ואנחנו רואים אותו.
דווקא היום, מתוך כבוד לזיכרון השואה, אני מזמין את כולנו לשאול: האם אנו יודעים לראות זה את זה כבני אדם?
ואפילו בכך לא די. לא די לראות, צריך גם ללמוד וגם לפעול. צריך גם לשאול את עצמנו כיצד אנו בונים עתיד שונה מתוך ההכרה במה שהתרחש. לא עתיד שנשען על נקמה או הדחקה – עתיד שנשען על מוסר, על שוויון, על צדק. על האפשרות להשתנות.
פרימו לוי אמר גם, ש"האוייב שמכיר בטעותו – חדל מלהיות אוייב," זהו משפט אמיץ, ויש שיגידו תמים. אבל אני מאמין שהוא נושא בחובו את התקווה כולה: שעמים יכולים להשתנות, שאנשים יכולים לראות את עצמם באור חדש, שמפגש בין כאבים יכול להפוך לקרקע לשותפות.
אני מבקש לומר את הדברים האלה דווקא ביום הזה, כי אני מאמין בכוחה של החברה להסתכל על עצמה באומץ. לא רק דרך הזהות הלאומית שלה, אלא גם דרך עיניו של האחר. לראות את הזיכרון לא כהיסטוריה חתומה, אלא כקריאה חיה ואנושית.
לנו, בני האדם, יש שתי עיניים, ושתיהן מביטות קדימה – לא אחת לעבר ואחת לעתיד. כי גם אחרי שבר, גם אחרי התהום, החיים נמשכים. ואנחנו חייבים להמשיך איתם, לא כדי לשכוח, אלא כדי לבנות. כדי לתקן. כדי שלא נידרדר שוב אל התהום.
ביום הזה אני עומד מתוך כבוד עמוק לזיכרון השואה, לקורבנות, לשורדים ולחברה כולה. ובאותה נשימה, אני מזמין אותנו כולנו לשאול את עצמנו: האם אנו יודעים לראות זה את זה כבני אדם? האם אנחנו מסוגלים לחבר את שברי ההיסטוריה כדי ליצור עתיד טוב יותר? אנא מכם, התבוננו וראו והרהרו בשאלה – בכל פעם שאתם עומדים מול התוצאה המהדהדת של דה-הומניזציה – האם זהו אדם?
(איימן עודה, "ביום השואה אני תוהה איך מתוך החורבן ניתן לבנות עתיד אחר", אל-ארצ'", 23.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-23/ty-article-opinion/.premium/00000196-6194-da53-a3fe-fbfe7c790000
מילים יפות. דא עקא קשה לקבל את צביעותו של האחמדי איימן עודה. בעוד שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים – החמאס אומר זאת בגלוי, מסרב עודה לראות בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה – גזענות שהוא מגנה אותה, ולא מופת מוסרי, והוא נאבק להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו למרות שהוא מודע לכך שלפי החמאס יש להשמיד לא רק את היהודים אלא גם את האחמדים בני עדתו (שקיומם אינו לגלי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, ורק בישראל כן). וכמובן כמה אירונית היא הערתו: "פרימו לוי אמר, ש"האוייב שמכיר בטעותו – חדל מלהיות אוייב." זהו משפט אמיץ, ויש שיגידו תמים. אבל אני מאמין שהוא נושא בחובו את התקווה כולה: שעמים יכולים להשתנות" – בשעה שהוא אינו אומר דבר על תפקידו בשואה של מייסד ומנהיג עמו הראשון המופתי מוחמד אל-חוסייני, ידידו של היטלר, שקיבל דרגת גנרל ס.ס. והשתתף בהשמדת היהודים, ואי השתנות עצמו ועמו כמחוייבים לחיסול ישראל והשמדת היהודים.
מכונת הרעל של יוסף קליין
ליוסף קליין מכונת רעל קבועה ממנה הוא מפיץ רעל מדי שבוע. וכך גם פלט רעל ליום השואה:
"אנחנו כהניסטים שלא באשמתנו. נולדנו לתוך זה: מי שנולד אחרי 67' וגדל עם כיבוש והתעללות בערבים כחלק מהשגרה, הוא כהניסט. כהניסטים הם גם בני 20 ומשהו שהתבגרו בשלטון נתניהו לא מכירים שלטון שאיננו מושחת.
הכהניסטים בכל מקום. המעקב של השב"כ מיותר. לא צריך שב"כ כדי לדעת שכהניסטים חדרו לכל גוף ממלכתי. לא צריך חקירה כדי לראות את הגרורות ששלחו למערכות החינוך. "אם יש עימות בין דמוקרטיה למדינה יהודית, אז שדמוקרטיה תלך לעזאזל," אמר כהנא, ולשם בדיוק היא הולכת.
יום השואה מעמיד בפני הכהניסטים, כלומר בפני כולנו, דילמה: האם עם שבניו ובנותיו נרצחו רשאי לנקום ברצח בניו ובנותיו של עם אחר? והאם מותר למשפחות חטופים להצטער גם על מות ילדים ערבים?"
(יוסי קליין, "כך הפכנו כולנו לכהניסטים", אל-ארצ'", 23.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-23/ty-article-opinion/.premium/00000196-61f7-de3a-afd6-efffa0490000
הבנתם? לפי מכונת הרעל של יוסף קליין כולנו (חוץ ממנו הצדיק) כהניסטים, ולכן אסור לנו להגן על חיינו מפני רוצחי הפשיזם האיסלמו-נאצי-גיהאדיסטי שבניגוד אלינו חסידי דמוקרטיה.
מכיוון שבני עמנו נרצחו אסור לנו להתגונן אלא ללכת כצאן לטבח!
עם מכונת רעל קבועה כזו (מעולם אינו כותב משהו שאינו רעל מתך מרירות ומרמור) כזו הפולטת מרירות ומרמור שבועי, אני מתפלא שיוסף קליין עוד לא קיבל סרטן, או לפחות אולקוס.
מדוע פרופסור אמיר ירון מתנגד לפגוע בחמאס ובארגוני הפשע?
גדעון סער: "לבטל שטר ה-200 כדי לרסק את חמאס."
בנק ישראל: "לא על הפרק."
שר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער פנה לנגיד בנק ישראל בבקשה לבטל את שטרות ה-200 שקלים, "כדי לשלול את יכולת המימון של החמאס," שמחזיק במיליארדי שקלים בעיקר בשטרות של 200. אלא שגורמים כלכליים בכירים אומרים שהדבר אינו אפשרי, ומבנק ישראל מסרו: "לא הוצג לנו כל צידוק מקצועי מבוסס ולכן אין בכוונת הנגיד לפעול לביטול השטר."
בנק ישראל שלל מכל וכל הצעה שהעלה שר החוץ במכתב לנגיד פרופ' אמיר ירון, להוציא ממחזור הכספים בישראל לאלתר את שטר 200 השקלים או לפחות לבטל את סדרות השטר שבהם נעשה שימוש על ידי הפלסטינים בהנהגת החמאס ברצועת עזה.
במכתב ששיגר שר החוץ סער לנגיד הוא מעלה טיעון שהעלו לאחרונה גם מיספר ארגונים ובכירים בעלי עבר ביטחוני, לפיו החמאס מחזיק את רוב כספו – מיליארדי שקלים –במיליוני שטרות בערך של 200 שקל, ועל ידי ביטול השטר מיידית תאבד יכולתו של ארגון החמאס לממן את פעולותיו, לשלם משכורות לפעיליו ולמעשה לשלוט בעזרת כספו הרב בתושבי רצועת עזה.
השר זריצ'נסקי-סער מציין כי "שלילת יכולת מימון של ארגוני טרור בכלל והחמאס בפרט מהווה נדבך חיוני במאמץ המלחמתי." ביטול שטר 200 השקלים ברצועה תהווה הנחתת מהלומה כלכלית-אסטרטגית על ארגון החמאס מבלי הצורך להסתייע בשותפים זרים כלשהם. לדעת צוות מומחים מתנדבים שחקר את הנושא 80% מהכספים שבידי החמאס מצויים בשטרות של 200 שקל ולכן ביטול השטר יהווה מכה קשה לארגון הטרור.
בבנק ישראל, הגורם הסמכותי להטבעת שטרות כסף בישראל שגם אחראי על ניהול משק הכסף המזומן בישראל, התייחסו בביטול מוחלט לסוגיית ביטול שטר 200 השקלים שהועלתה על ידי השר: "ביטול השטר אינו עומד על הפרק. הסמכות לביטול שטרות על פי חוק הינה של נגיד בנק ישראל. על אף העלאת הנושא, לא הוצג לנגיד עד כה צידוק מקצועי מבוסס דיו לביטול שטר כזה או אחר. ההצעות שהועלו בנושא על ידי גורמים שונים אינן עומדות ברף מקצועי כלשהוא, ההיתכנות ליישומן לא קיימת והן לא הוצגו באופן מסודר לנגיד ולא תואמו בשום דרך עם בנק ישראל. לכן, אין בכוונת נגיד בנק ישראל להפעיל את סמכותו ולפעול לביטול שטר כלשהו או לשינוי תמהיל השטרות שבמחזור."
שר החוץ סער צייץ בתגובה לתשובה של בנק ישראל, כי "מצער שבנק ישראל בוחר להשתמט אפילו מדיון בנקיטת צעדים כלכליים שבתחום סמכותו במערכה נגד החמאס.
"בנק ישראל אינו ישות חיצונית למדינת ישראל וחובתו לבחון הצעה בעלת חשיבות ביטחונית בזמן מלחמה. מצופה מבנק ישראל כמו כל גוף רשות ציבורית בישראל לבחון את ההצעה, בה תומכים רשויות וגורמים רלוונטיים כמו עמדות הרשות לאיסור הלבנת הון, רשות המיסים, גורמי הביטחון ומומחים כלכליים אזרחיים הרלוונטיים בנושא – ועליו מוטלת החובה לעשות זאת ללא דיחוי."
יש לציין כי לפני חודשים אחדים כבר הוצע לבטל את שטר 200 השקלים כדי להילחם בארגוני הפשיעה ובהון השחור ובתוך ימים ספורים אזרחים רבים ניסו להיפטר מהשטרות של 200 שקלים שברשותם עד שבנק ישראל נאלץ להבהיר באופן המפורש ביותר כי אין שום כוונה לבטל את שטר המאתיים.
https://www.ynet.co.il/economy/article/syszm6pjel
עכשיו לא ברור. מדוע פרופסור אמיר ירון מתנגד? הרי קל מאוד להוציא הוראה ששטר ה-200 שקל מבוטל ויש להחליפו בבנק, ולקבל את ערכו המלא. רק לבעלי חשבון בנק. בכך היה לפתור בעיה ביטחונית מימון החמאס, וכן את בעיית הפשע המאורגן. האם פרופסור ירון מתנגד לכך בגלל הזדהותו עם הפרוטסטנטים השונאים את נתניהו יותר משהם אוהבים את המדינה? ואולי מאינטרסים אחרים? חבל.
"מורה ערבי? לחלק מההורים זה צורם":
כך מוחמץ הפתרון למשבר המורים
במערכת החינוך העברית חסרים 20 אלף מורים בזמן שאלפי אנשי הוראה ערבים לא מוצאים עבודה. מה מונע את הפתרון המתבקש? לכאורה, הבעייה נעוצה בסוג ההכשרה, פערי שפה וידע ואפילו מרחק גיאוגרפי. אלא שיש מי שמשוכנעים שהסיבה העיקרית היא שוועדי הורים לוחצים על המנהלים לא לשכור מורים מהחברה הערבית: "החברה היהודית עדיין לא בשלה. אנחנו נתקלים במחסום."
המשבר סביב המחסור במורים בישראל הוליד לפני שנתיים יוזמה צנועה שנועדה לעזור בפתרון. המשוואה היתה פשוטה: בחברה הערבית ישנם אלפי צעירים וצעירות שהוכשרו כמורים ונותרו נטולי עבודה, ומנגד בתי הספר ביישובים היהודיים משוועים לכוח הוראה שימלא את השורות הריקות. לפיכך, משרד החינוך שילב ידיים עם המכללה האקדמית בסכנין לפיילוט שהכשיר 120 בוגרים ובוגרות לעבודה בבתי ספר יהודיים, ועסק בעיקר בגישור על פערי שפה, ידע וכו'. לכאורה, צעד מבורך שכל הצדדים אמורים להרוויח ממנו: המורים הערבים יקבלו עבודה, בתי הספר היהודיים ימלאו תקנים חסרים, ומדינת ישראל תעשה צעד סמלי לחיים משותפים ונורמליות. האומנם?
אף שכפי שפורסם כאן לאחרונה סובלת מערכת החינוך העברית ממחסור של לא פחות מ-20 אלף מורים, הפיילוט במכללת סכנין לא נחל הצלחה. רק מחצית מ-120 הסטודנטים מצאו עבודה, ואילו 60 האחרים אפילו לא זומנו לראיונות עבודה בבתי הספר היהודיים שפירסמו מודעות דרושים דחופות.
נשיא המכללה האקדמית סכנין, פרופ' פייסל עזאיזה, סיכם את תוצאות המיזם הזה כשאמר: "החברה היהודית מוכנה לקבל את הרוקח הערבי שיספק לה תרופות, ואת המנתח והרופא הערבים שירפאו את חוֹלֶיהָ, אבל היא לא מוכנה עדיין לקבל את המורה הערבי שיחנך את ילדיה."
כבר בשנים 2020-2015 הופעלה תוכנית שמטרתה שילוב עובדי הוראה ערבים בבתי ספר בחינוך העברי, אולם לכל אורך חמש השנים הללו שובצו רק כ-1,000 מהם – טיפה בים הן מבחינת המחסור בבתי הספר היהודיים והן מבחינת ביקוש העבודה בקרב מורים ערבים.
יש נתונים אובייקטיביים המקשים על שילוב מורים ערבים במערכת החינוך ביישובים יהודיים. במסמך מדיניות של המועצה להשכלה גבוהה משנת 2016 צויין שעיקר המחסור במערכת החינוך העברית הוא במורים לאנגלית, מתמטיקה, מדעים, לשון עברית ובמקצועות הטכנולוגיים. לעומת זאת, תחומי ההתמחות של חלק גדול מהמורים הערבים לא נמנים על המקצועות הללו.
מתעוררים לעיתים מכשולים נוספים. כאמור, פערי שפה, קושי בהבנת הקודים החברתיים, קשיים בהשתלבות בצוות המורים וחשדנות מצד הורים ותלמידים.
"אחד הילדים שלי לומד בכיתה ה' ויש לו מחנכת ערבייה, סופר מקצועית, שמחזיקה את הכיתה קצר והתלמידים בכל זאת אוהבים אותה," מספרת אימא מהצפון. "ועדיין, יש פערים שהיא לא מצליחה להתגבר עליהם. למשל היא מלמדת אותם שיעורי שפה, אף שיש לה טעויות בעברית ומילים שהיא לא הוגה נכון. שיהיה ברור, הכוונות שלה טובות אבל לפעמים דברים יוצאים עקום. ואז אני כאימא צריכה לתקן עבור הבן שלי דברים שהיא לימדה וזה פוגע בסמכות שלה כאוטוריטה מקצועית."
מה לגבי עצם העובדה שמדובר במורה ערבייה?
"כן, לחלק מההורים זה צורם שהיא מלמדת את הילדים שירי חגים או מעבירה טקסים מורכבים כגון ימי זיכרון."
במשרד החינוך מתעקשים שאין כל מניעה שמורים ערבים ילמדו בבתי ספר במגזר היהודי, ולראיה שיבוצים כאלה נעשים בפועל. "הדבר נעשה ישירות על-ידי מנהלי בתי הספר," אומר גורם במשרד. "מורים מהחברה הערבית משתלבים בהתאם לצורכי בית הספר ושיקול דעתו המקצועית של המנהל."
פרופ' עזאיזה מהמכללה האקדמית סכנין מתעקש שמיעוט המורים הערבים בבתי ספר יהודיים נובע מהתנגדות של הורי תלמידים: "לצערנו אנחנו נתקלים במחסום. ועדי ההורים מפעילים לחץ על מנהלי בתי הספר שלא לקבל לעבודה מורים מהחברה הערבית, במקום להשתמש בהם כגשר. החברה היהודית עוד לא בשלה או בוגרת כדי לקבל מורים ערבים."
לדבריו, משבר התעסוקה של המורים הערבים הוביל לכך שהמועצה להשכלה גבוהה קיבלה את בקשת ההנהלה להפוך את המכללה למוסד אקדמי כללי שמציע לסטודנטים אפיקי התמחות אחרים, כאלה בעלי ביקוש בשוק העבודה. לפיכך, בשנת הלימודים הבאה יפתחו בסכנין פקולטות לטכנולוגיה ומדעי המחשב, כלכלה וניהול, פסיכולוגיה, מדעי החברה ומקצועות פרא-רפואיים.
ולמרות זאת פרופ' עזאיזה לא מוותר. "אנחנו עדיין רוצים לקחת חלק במאמץ לפתור את המחסור במורים בבתי הספר היהודיים," הוא אומר. "אנחנו רוצים להמשיך עם משרד החינוך בניסיון להכשיר מורים ערבים כמו שעשינו בפרויקט לפני שנתיים. אנחנו חברה אחת שצריכה להמשיך לפתח את החיים המשותפים כאן."
https://www.ynet.co.il/news/article/sjzunhha1x
משמר החינוך הממלכתי
משמר החינוך הממלכתי מיסודו של קרן ברל כצנלסון, גבעת חביבה, אידאה והחלוץ, הפועל לחינוך הומניסטי, ליברלי וחברתי ברוח מגילת העצמאות, כותב:
https://mishmarhinuch.com/
משמר החינוך: "לא צריך לשלב מורים ומורות מהחברה הערבית בבתי הספר הממלכתיים כדי לפתור את משבר המחסור במורים.
צריך לשלב מורים ומורות מהחברה הערבית פשוט כי הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית וכי מערכת החינוך הממלכתית אמורה לחרוט על דגלה את ערכי השוויון, הסובלנות וקבלת השונה.
המצב הנוכחי – שנובע במידה רבה מגזענות ומדעות קדומות – פוגע בכולנו. הוא פוגע באלפי מורים ומורות מהחברה הערבית שנותרים מחוסרי עבודה, הוא פוגע במערכת החינוך שמשוועת לעוד כוח אדם והוא בעיקר פוגע בתלמידים ובתלמידות: הם אלה שמפספסים הזדמנות לפגוש את כל חלקי החברה הישראלית, להכיר נקודות מבט אחרות משלהם, וללמוד שיעור חשוב על חיים בחברה מורכבת ומגוונת שבה יהודים וערבים חיים זה לצד זו."
https://x.com/mishmar_hinuch/status/1914303177186213971?t=EydHT6QNQzPonxIWP8oK_A&s=03
אכן בהחלט בהחלט יש לשלב מורים ערבים במערכת החינוך, אבל בתנאי אחד שהמועמד להוראה יצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החחמאס ובדברי המופתי של אש"פ שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. לא יתכן שמורה ערבי גזען ילמד ילד יהודי.
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
מכתב ברוח זה הדומה לזה ששלחנו לערביי הדו-קיום של גבעת חביבה שלחנו לפרופסור פייסל עזאיזה. אם נקבל תשבוה נפרסמהּ.
נקווה שהפעם כן נמצא סוף סוף ערבי-מוסלמי שאינו גזען, שיוכל להיות מורה ליהודים במערכת החינוך.
פרופסור פייסל עזאיזה, שלום רב,
sakhnin@sakhnin.ac.il
כנשיא המכללה האקדמית סכנין, הפועל להכשרת מורים גם למגזר היהודי, והמאמין בקיום חברה דמוקרטית שוויונית ומשגשגת לכלל אזרחי ואזרחיות ישראל ושותפות יהודית-ערבית, ומתוך הערכה לפעילותך החינוכית שאמורה "לבנות גשרים בין התלמידים ובין משפחות וקהילות ערביות ויהודיות" ומשאיפתך "לחנך מורים לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות" – אני פונה אליך ישירות לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון שייצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי.
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית.
שתיקה כהודאה דמיא. ללא הצהרה זו אין לך כל זכות מוסרית להתיימר לחנך לדו-קיום.
ודוק: אם שאיפתך להעסיק מורים ערבים במגזר היהודי עליך להבין כי תלמיד יהודי אינו יכול מהותית ללמוד אצל מורה שאינו מצהיר זאת, ומוכיח לו בכך שאין בו גזענות כלפיו.
בתקווה לשינוי.
נעמן כהן
ביום השואה 2025 התפרסם כי 120,507 ניצולי שואה חיים כעת בישראל,
כ-37% מהניצולים המוכרים ברשות נולדו במדינות ברית המועצות לשעבר, כ-17% במרוקו, כ-11% בעיראק וכ-11% ברומניה. 30.7% מהניצולים הם ילידי אסיה וצפון אפריקה, מתוכם 23,383 ילידי מרוקו ואלג'יריה שסבלו מהתנכלויות על רקע אנטישמי ומהגבלות שונות בתקופת משטר וישי. 13,254 הם יהודי עיראק שחוו את פרעות הפרהוד בבגדד בראשית יוני 1941.
https://www.haaretz.co.il/news/education/2025-04-23/ty-article/.premium/00000196-62f8-dd34-abfe-7bff16c60000
מסתבר שכל הפרופורציות אותן ידענו על השואה השתנו. מה אנחנו לומדים מזה על השואה, ומה על החברה הישראלית בזמננו?
דמוקרטיה
ליבוביץ: "דמוקרטיה היא משטר המגן על האדם מפני מדינתו."
מרוב מילים על דמוקרטיה מאבדים בכלל את משמעות המושג. זה נכון בייחוד בימים בהם גנרלים בנוסח מוסוליני מסיתים את ההמון לתפוס את השלטון בנימוק של דמוקרטיה.
אני אוהב את ההגדרה הקצרה של ישעיהו ליבוביץ לדמוקרטיה.
ליבוביץ: "דמוקרטיה היא משטר המגן על האדם מפני מדינתו." כלומר, דמוקרטיה היא שלטון הרוב שבו מובטחות זכויות המיעוט.
לזה יש להוסיף בתקופה האחרונה שדמוקרטיה היא משטר שמבטיח גם את זכויות הרוב. "יורוסטוקרטיה" אינה דמוקרטיה. האם בשם "כבוד האדם וחירותו" רשאי בית המשפט העליון לפסול את חוק השבות? לא.
כדי לשמור על איזון בין שלושת הרשויות המחוקקת המושלת והשופטת יש צורך רק ביישום העיקרון החשוב שהיה חרות על מקדש אפולו בדלפי: "הכל במידה" midén ágan μηδὲν ἄγαν, או בלטינית nihil nimis.
השפעת הפרוטסטנטים על מדיניות החמאס
ב-22 באפריל 2025, פירסם אתר האינטרנט של העיתון הרשמי של חמאס "פלסטין" את מאמרו של הפובליציסט והעיתונאי הפלסטיני, עבד אל-רחמן יונס שכותרתו: "המחאה בישראל מתרחבת. האם המלחמה בעזה מתקרבת לסיומה?"
להלן תוכן המאמר:
"מדינת הכיבוש הישראלית חווה משבר פנימי עמוק, המגולם בקריאות גוברות לסיים את המלחמה ברצועת עזה. גוברים הקולות המותחים ביקורת על התוקפנות המתמשכת, הן בתוך הממשלה והן מצד אזרחים מן השורה.
דרישות אלו, המובילות בכל החוגים הרשמיים והעממיים, מפנים את הזרקור לעבר הפילוג הפנימי בישראל בין התומכים במלחמה לבין המתנגדים לה.
בהקשר זה, טוענים פרשנים פוליטיים כי המשך הלחצים הפנימיים הללו עשוי לגרור אחריו השלכות משמעותיות על החלטות ממשלת ישראל, כולל האפשרות לסיים את המלחמה או לשנות את האסטרטגיה שלה.
הפרשן הפוליטי מוחמד ג'ראדאת מציין, כי עמדתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ נגד החלטת הממשלה להדיח טייסים צבאיים, שחתמו על עצומה במחאה על המלחמה, חושפת את עומק המשבר הניצב בפני הממסד הצבאי הישראלי.
חלוץ, שהיה אחד החותמים על העצומה, הדגיש כי לא ניתן להשתיק את 400,000 חיילי המילואים, וכי עומדת להם הזכות להביע את דעתם כחברים בחברה [הישראלית] לפני היותם חלק מהצבא. עמדה זו משקפת את ההתנגדות הגוברת למלחמה בתוך הממסד הצבאי, ומציבה אתגר קשה בפני הממשלה בשמירה על התמיכה הצבאית לאור המחאות הגוברות הללו.
ג'ראדאת מוסיף, כי עצומות המחאה עליהן חתומים אנשי צבא וגמלאים רבים משקפות ירידה בהתמקדות בנושאים לאומיים מרכזיים, כמו סוגיית האסירים [החטופים], והפיכתם לנושא המצוי במחלוקת פנימית. שינוי זה מעמיק את הקרע הפוליטי והחברתי בתוך ישראל ומשפיע לרעה על מורל הצבא והחברה הישראלית. מנקודת מבטו, המשך המחאות הללו עשוי להחמיר את המשבר מעבר לחילוקי דעות פוליטיים גרידא, ולבשר על שסעים עמוקים בתוך הממסד הצבאי עצמו.
מומחי ביטחון, כמו אריאל היימן [חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS], הזהירו כי טעות אחת בטיפול במחאות אלו עלולה לפגוע ביכולתו של הצבא ליישם את תוכניות הדרג המדיני, ולסכן את כל המערכת הצבאית.
הפרשן הפוליטי אחמד עבד אל-רחמן סבור, כי הקריאה לסיום המלחמה התרחבה משמעותית בחברה הישראלית, וכוללת לא רק את משפחותיהם של האסירים [החטופים] הישראלים, אלא גם מגזרים רחבים של אנשי רוח, אמנים ואנשי אקדמיה.
לאחרונה, כ-1,700 אנשי רוח ישראלים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה נגד עזה, ומאות חיילים לשעבר ורופאים צבאיים חתמו על הודעות דומות. עבד אל-רחמן מוסיף כי מחאות אלו משקפות התנגדות עמוקה נגד התוקפנות הצבאית, במיוחד לנוכח המצב ההומניטרי המתדרדר בעזה והעלייה במספר הגדל של הקורבנות האזרחיים.
עבד אל-רחמן מציין, כי משפחות האסירים [החטופים] הישראלים בעזה מייצגות את אחד הקולות העיקריים המתנגדים למלחמה, שכן הן מאמינות שהמשך הלחימה מסכן את חיי בני משפחתם [החטופים]. פעילות זו זכתה לתמיכה חזקה מחוגים ישראליים שונים, דבר המשקף את תחושת החרדה הגוברת בחברה מפני השלכות המלחמה המתמשכת.
הפעילות העממית הזו הובילה את הממסד הצבאי לנקוט צעדים תקיפים יותר, ובראשם החלטתו של הרמטכ"ל אייל זמיר להדיח מפקדים ואנשי מילואים שחתמו על עצומות בדרישה לסיום המלחמה. צעד זה משקף את היקף השחיקה ביחסים בין הצבא לממשלה, במיוחד לאור האזהרות מפני מחסור חמור בכוחות קרביים.
הקרע הפנימי בחברה הישראלית ניכר בבירור בפילוג בין שני פלגים מנוגדים: הראשון דורש להסלים המלחמה בכל מחיר, ומאמין כי פגיעה בפלסטינים עד לחיסול ההתנגדות היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לטווח ארוך. זרם זה, שנהנה מתמיכה משמעותית מצד הימין הישראלי, מאמין כי השגת "ניצחון צבאי" בעזה הכרחית כדי לשמר את דימוי [העוצמה] של המדינה בהתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית.
הזרם השני מאמין, כי המשך ביצוע מעשי הטבח יוביל לפגיעה קשה ביותר בישראל במישורים הבינלאומי והמקומי. זרם זה קורא לנקוט צעדים פוליטיים לפתרון המשבר, וללחוץ על הממשלה למצוא פתרון מדיני שיבטיח את שחרורם של האסירים [החטופים] הישראלים, וימנע מהחברה הידרדרות כלכלית ומוסרית נוספת. אלה, המתנגדים [למלחמה], סבורים כי המשך המלחמה יעמיק את בידודה הבינלאומי של ישראל ויהפוך אותה לישות מנודה בפורומים בינלאומיים.
שני הפרשנים מסכימים, כי הלחצים הפנימיים האלה צפויים להתעצם ככל שיחלוף הזמן, דבר שעשוי לאלץ את הממשלה לבצע הערכה מחדש של האסטרטגיה שלה בעזה.
הנתונים מצביעים על כך שהחברה הישראלית נמצאת במצב של פילוג עמוק, דבר המשקף חולשה פנימית העשויה להוביל בסופו של דבר לשינויים בעמדה הפוליטית הרשמית. ייתכן שממשלת נתניהו לא תוכל להמשיך ולהתעלם מלחצים אלה לאורך זמן, במיוחד לאור התגברות המחאה הצבאית והעממית.
למרות ניסיונותיה של ממשלת ישראל להפגין עמדה נחרצת כלפי המלחמה, המשך המחאות מבית עשוי לדרבן אותה לבחון מחדש את כדאיות המלחמה ויעדיה.
בסופו של דבר, נראה כי הלחץ הציבורי והצבאי עשוי לאלץ את ההנהגה הישראלית לשקול דרכי פעולה מדיניות חלופיות שיבטיחו את סיום המלחמה, או לפחות לשנות את יעדיה כדי למצוא מוצא שיציל את כבודה במישורים הבינלאומי והמקומי.
https://x.com/jdhalevi/status/1915895833712615709?t=0gBz4M5_RGV1mtmiCiPs9A&s=03
אין צורך להכביר במילים על השאלה מדוע החמאס אינו מוכן לעסקת חטופים. למזלה של האנושות בימי מלחמת העולם השנייה לא היו הפגנות דומות למען חמלת השלטון הנאצי בגרמניה ושיקומו כמו שיש אצלנו.
דוד קמחי בשירות החמאס
ראש המוסד לשעבר דייב-דוד קמחי מתראיין לערוץ של האוייב, המראיין מלקק את שפתיו בהתלהבות, לא כל יום נופלת לידיו "ציפורה שמנמנה" כזו.
תמצות דבריו: ישראל קורסת ותושביה בורחים (הכותרת שניתנה לסרטון על ידי ארגוני המחבלים, שתירגמו את הריאיון: "בכיר ישראלי מודה בחיסול היישות." ישראל הופכת לדיקטטורה, המשטרה 'כבושה', לא השגנו ניצחון, ומחבלי חמאס מכונים על ידו 'לוחמי חמאס'. לוחמי חופש, אולי? אבל פנסיה של מיליונים הוא דווקא לוקח כל חודש מהדיקטטורה הישראלית הנוראה, פה הכול דופק כמו שעון...
(גיא בכור)
https://t.me/MyGPLANET/28391
הנה ראו את הריאיון. למזלה של האנושות לא היו בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה אנשים מסוגו של דייב-דוד קמחי יליד אנגליה ששימשו כלי לתעמולת האוייב.
(אם היה בבריטניה עיתונאי כזה, כאוסוולד מוסלי "לורד האו האו", הוא נידון למוות אחרי המלחמה בעוון סיוע לאוייב).
הבוגד של היום הוא חסיד אומות העולם של מחר. טייסים – סרבו
[ציטוט:]הצבא המוסרי שלנו, בדומה לרוב צבאות העולם, פועל בעיקר לפי מערך של "אמון עיוור", שמביא לכך שקודם מבצעים פקודות, והשאלות נשאלות בדיעבד. לכן אני מבקש לפנות לחיילים המסכנים שמצפונם מייסר אותם, כמו גם לכל החיילים בסדיר ובמילואים, ולהזכיר להם שמה שייזכר בעתיד הוא מעשיכם, ולא רגשותיכם.
בעוד מאה שנה, כאשר השם "מלחמת חרבות ברזל" יתחלף בספרי ההיסטוריה בשם "רצח העם בעזה" לא תהיה עוד הבחנה בין החיילים מצביעי הציונות הדתית, לאלה שמצביעים ליש עתיד או העבודה. לא תהיה הבחנה גם בין מי שהיסס לפני ששיגר למי שלא. יבדילו רק בין מי שאיפשר לרצח להימשך, לבין מי שהתנגד. אם ברצונכם לנקות, ולו במידת מה, את שמכם, סרבו. אל תדאגו מהכותרת "בוגד". הבוגדים הם אלה שזוכים בתואר חסידי אומות העולם. ההתחבטויות שלכם לא יצילו אתכם, אם אין בעקבותיהן מעשים. תחושת הצדק שחשתם ביציאה לקרב לא תהווה תירוץ, שכן גם החמאס האמין שהוא יוצא למבצע צודק, וגם אייכמן טען שפעל בהתאם לצו הקטגורי.
יובל צור, סרבן גיוס, תל אביב
("הארץ", מכתבים למערכת 23.4.25)
https://www.haaretz.co.il/2025-04-23/ty-article/00000196-62d8-de3a-afd6-efdd0f490000
אחדות או סמל הפירוד אלטלנה?
בהמשך למאמרו המצוין של פרופסור אהוד מנור על ניסיונו של ולדימיר זאב יבגינביץ'-ז'בוטינסקי להחליף את העם, (אודי מנור, "מחליפי העם – תגובה לרון בריימן ולאורי הייטנר", ("חדשות בן עזר", 2049), ולניסיונו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, להחליף את השלטון בניסיון פוטש מזוין, ולמתח הפוליטי כעת במדינה, קמה לה יוזמה חדשה בשם "בולמים מתחברים מחדש אמנת אלטלנה".
הורים שכולים, אישי ציבור, אקדמאים, רבנים וראשי המשק קוראים להסכמה: הממשלה חייבת לחדול מ"יוזמות לשינויים שלטוניים" ולציית לביהמ"ש, המחאה חייבת "להימנע מהסתה" ו"להעמיד את הביטחון והלכידות בראש."
בטקס בחוף בתל אביב-יפו, ליד הלוחית המציינת את אירוע אלטלנה, שבו התקרבה מדינת ישראל הצעירה למלחמת אחים. הורים שכולים, אישי ציבור, אקדמאים, רבנים וראשי המשק כדי לציין את ההסכמה על הצהרה משותפת. "בולמים על סף התהום."
ההסכמה מורכבת משלושה חלקים עיקריים. הראשון: כל שינוי שלא בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט יידחה עד אחרי הבחירות. ובמילים אחרות, בלי הפיכה או רפורמה משפטית כעת, בלי שינוי הוועדה לבחירת שופטים.
המרכיב השני: שלטון החוק. "אנו קוראים לממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק ולהימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי, וביחד עם כל רשויות המדינה לנהוג בריסון עצמי ובגמישות, כדי להגיע להסכמות – עד לסיומה המוצלח של המלחמה יחד עם שחרור אחינו החטופים." במילים פשוטות, אסור לממשלה להפר צו של בג"ץ, והחותמים מצפים ממערכת המשפט ומהדרג המקצועי להגיע להסכמות עם הממשלה.
המרכיב השלישי מכוון דווקא למוחים נגד הממשלה: "על המשתתפים במחאות ועל התקשורת" לנהוג באחריות ובגבולות החוק, להימנע מהסתה אישית ולהעמיד את "ביטחון המדינה ולכידות האומה בראש."
בין החותמים: ג'ון ורייצ'ל גולדברג-פולין, הוריו של הירש ז"ל; מירב לשם-גונן, אימה של רומי; הרבנים יצחק שילת, יעקב מדן (ובנו אלישע מדן, שנפצע אנוש בעזה), תמיר גרנות (שבנו אמיתי ז"ל נפל במלחמה) ומנחם בומבך; המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, ראשי השב"כ לשעבר יובל דיסקין ויורם כהן; מנכ"לים ובעלים של חברות גדולות כגון חיים גבריאלי, הראל ויזל, משה גינדי, יאיר המבורגר ועדי סופר-תאני; וגם הפרופסורים ניר קידר, בני פורת, ידידיה שטרן, מאיר בוזגלו ורפי ביארף ועוד רבים.
(נדב אייל)
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14312042
בולמים מתחברים מחדש:
הבוקר פירסמנו רשימת חותמות וחותמים ראשונה על ההצהרה לחיבור מחדש. כל כך הרבה שאלו אותנו איך אפשר להצטרף ולחתום. בשבילכם פתחנו את הקריאה לחתימה המונית. הצטרפו ושתפו וחברו יחד מחדש!
https://bolmim.org/
בחוף ימה של תל אביב התכנסנו לצד האנדרטה לזכר האונייה אלטלנה. יחד בולמים לפני אסון. ומתחברים מחדש בשביל ישראל. רק התחלנו.
נעמן כהן: בושה וחרפה לדבר על אחדות, ולהשתתף באזכרה לזכר חללי ניסיון הפוטש של אלטלנה בו הונצחו גם עריקים מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי מצוי 30 ק"מ מתל אביב, בלי לדרוש את הנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על האנדרטה. בושה למתנגדים להנצחתם.
בולמים מתחברים מחדש: הלקח משם – הוא לכולנו ורלוונטי היום
נעמן כהן: נכון לכן יש חובה להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על אנדרטת אלטלנה, ועליכם לדרוש זאת אם מטרתכם כנה.
https://x.com/naaman_c/status/1914688886107693447?t=y2B6bnFfeEJMo4zUK3iSbw&s=03
רק פיליסטינים גמורים, ובורים בהיסטוריה, יכולים לקחת את סמל אלטלנה, ניסיון הפוטש של האצ"ל בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב – כסמל מאחד. זה רק מלמד על ההצלחה העצומה של התעמולה של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין שטבע את השקר על האנדרטה "מלחמת אחים לעולם לא!" בשעה שהוא החל בה.
לסיכום, לפני שנים כתבתי שאפו לאלי מייזליש ז"ל, שכבית"רי התקיף אותי קשות בגיליונות "חדשות בן עזר" רבים על מה שכתבתי על אלטלנה, אבל בכל זאת הוסיף:
אלי מייזליש: לבסוף: הנני באמת מאחל לנעמן כהן שיצליח במשימתו להציב אנדרטה לזכר שלושת חללי צה"ל מתקרית 'אלטלנה' במקום ראוי ומכובד. גם אלה וגם אלה נפלו בידי חיילים יהודים – לשווא." ("חדשות בן עזר", 846).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00846.php
הוספת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל על אנדרטת אלטלנה זה "מתחברים מחדש."
בזכות המחלוקת
ויכוח ענייני אינו מלחמה והימנעות ממנו אינו שלום.
משה גרנות: יש לי דין ודברים עם נעמן כהן הידען בנושא הדמוקרטיה, אבל למדתי לא להתווכח עימו, וכך יישמר השלום בין שני יהודים. ("חדשות בן עזר", 2049)
אמרו חז"לנו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו. (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י"ז).
מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת עניינית, שהעוסקים בה חותרים להגיע לחקר האמת, ועל כן סופה להתקיים, כלומר תוכנה ימשיך להיות רלוונטי גם לאחר שתוכרע ולא יהיה ניתן למנוע ממנה מלהתקיים. מחלוקת שאינה לשם שמיים היא מחלוקת אישית, המשקפת מאבקי כוח ורצון בשררה, ולכן תוכנה יחדל להיות רלוונטי ברגע שתוכרע, ויישכח מהלב.
התלמוד מתאפיין במחלוקות הרבות המוצגות בו, והן למעשה המאפיין הבולט שלו.
לכן, ויכוח ענייני אינו מלחמה, והימנעות ממנו אינו שלום. מחלוקת תמיד חיובית ומלמדת, לכן נשמח ללמוד ממשה גרנות הידען בנושא הדמוקרטיה, דוגמאות על דמוקרטיה שהתפתחה בחברות אליליות בעולם. מכל מלמדיי השכלתי.
בושה וחרפה (1)
בטקס זיכרון יום השואה שנערך ביד מרדכי, בנימין גנץ – תושב המקום, בן לניצולי שואה ויו"ר אחת ממפלגות האופוזיציה – נכח באירוע, אך לא נאם. גנץ נראה יושב בקהל, ללא כל תפקיד רשמי, בזמן שעל הבמה נשאו דברים יאיר לפיד ויאיר גולן.
הרקע: מסתבר שהתרחש מאחורי הקלעים קרב מכוער סביב זהות הדוברים בטקס – שבסופו, גנץ לא רצה להיכנס לעימות ולמרות דרישת אנשי הקיבוץ לאפשר לו לנאום – החליט לא לריב על זה.
אירוע מביש מאוד לאופוזיציה. אם למפל-לפיד וגולדנר-גולן היו טיפה ג׳נטלמנים היו צריכים לסרב לנאום אם גנץ לא נואם. קרבות אגו גם ביום כזה?
https://rotter.net/forum/scoops1/896503.shtml
בושה וחרפה (2)
אין גבול לפיליסטיניזם ולבורות ההיסטורית של יאיר גולדנר-גולן שפירסם את דבריו ביום השואה: "דבריי הערב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי:
״ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה אנו זוכרים כי בעלות הברית ניצחו את הנאציזם והפשיזם לא רק בזכות כוחן הצבאי, אלא בזכות המחויבות העמוקה שלהן לערכי החירות והדמוקרטיה."
https://x.com/YairGolan1/status/1915113094537425012?t=Karf6xyXq845TqYYyATz2w&s=03
האם המחויבות העמוקה של סטלין לערכי החירות והדמוקרטיה, היא שהביאה לניצחון בריה"מ על הנאצים? אם זה הידע ההיסטורי של גולדנר-גולן בהיסטוריה, מובן למה הוא סבור שהסתת ההמונים לתפוס את השלטן בסגנון המסע על רומא של מוסוליני שאליו הוא מטיף, הוא דמוקרטיה, הרי גם סטלין הגדיר את משטרו כדמוקרטיה עממית.
דרמה פוליטית בעבר ירדן:
נאסרה פעילות האחים המוסלמים, כל נכסיה יוחרמו
עבר הירדן הודיעה בצעד היסטורי כי היא אוסרת את פעילותה של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האופוזיציה הגדולה ביותר במדינה, שבוע אחרי שחשפה את המחתרת שיירה טילים וכטב"מים בשטחה ושסיכנה לדבריה את יציבות הממלכה. לדברי הממשלה בעמאן, בין העצורים היו אנשי האחים המוסלמים, תנועה שאליה משתייך גם ארגון חמאס.
בהודעה שפרסם שר הפנים הירדני מאזן אל-פראיה נאמר כי "הוכח שחברי האחים המוסלמים עוסקים בפעילויות המערערות את היציבות ומערערות את הביטחון" וכי "חומרי הנפץ והטילים שהתגלו בשטח ירדן הם משהו ששום מדינה אינה יכולה לקבל."
לפיכך הודיע: "אנו מכריזים על אכיפה מיידית של הוראות החוק נגד תנועת האחים המוסלמים, בהיותה התאגדות בלתי חוקית. החלטנו להחרים את נכסי האחים המוסלמים ולאסור לגמרי את פעילותם. כמו כן, הוחלט על סגירת המשרדים והמטה של התנועה. החברוּת בה אסורה, וקידום של רעיונותיה יוכל להביא להליכים משפטיים."
דקות אחרי הודעת שר הפנים המשטרה הירדנית החרימה את משרדי האחים המוסלמים.
תנועת האחים המוסלמים פעלה בירדן במשך עשרות שנים על פי חוק, והיא זוכה לתמיכה עממית גדולה במרכזים אורבניים גדולים. היא מחזיקה בעשרות משרדים ברחבי המדינה.
בשבוע שעבר הודיעה ירדן כי עצרה 16 בני אדם בחשד שפעלו בשטחה לייצור טילים באמצעות ציוד מקומי וכזה שהוברח מחו"ל, ובחשד להחזקת חומרי נפץ. בהודעתה ההיא מסרה כי חלק מהחשודים שנעצרו עברו הכשרה וקיבלו כסף מגורמים בחו"ל, וכי מזימותיהם נועדו "לערער את הביטחון הלאומי וליצור כאוס במדינה."
המעצרים לפני שמונה ימים התבצעו לדברי ירדן אחרי מעקב מודיעיני ארוך שנמשך משנת 2021. דובר הממשלה הירדנית אמר כי העצורים הם חברי חוליות שונות שפעלו בנפרד, וכי אחת מהן הקימה שני מחסנים – שבאחד מהם היו חדרים סודיים שאוחסנו בהם טילים. ארבעה מהחשודים היו מעורבים בפרויקט לייצור כטב"מים, בסיוע גורמים חיצוניים, וחלק מהגורמים עסקו בגיוס ישיר של פעילים. לפי הירדנים, העצורים יצרו רקטות קצרות טווח, היכולות להגיע למרחק של 3 עד 5 ק"מ.
כבר אחרי המעצרים דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס כי העצורים הם אנשי האחים המוסלמים וגורמים הקשורים לחמאס. ארגון הטרור הואשם בעבר במעורבות בהפגנות נגד הממשלה בירדן, שבה מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה.
העיתון הסעודי "אילאף" הפועל מלונדון דיווח כי לפי מידע שהגיע אליו, ישראל העבירה לירדן מידע על מחתרת הטרור, אחרי שזו היתה במעקב של המודיעין הישראלי במשך שנים. לפי הדיווח שירותי הביטחון הישראליים מסרו לעמיתיהם הירדניים מסמכים וראיות מפורטים בנוגע לארגון, ובעקבות זאת נעצרו חלק מחבריו. אחרים הספיקו להימלט לאזורים שונים במזרח אסיה.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בעזה, מזהירים במערכת הביטחון בישראל כי איראן הגבירה את קצב הברחות הנשק לארץ מהנתיב הירדני ומנסה להתבסס בממלכה השכנה ולפגוע בשלטון המלוכה. בישראל מכירים בכך שלא מוברחים לירדן וממנה רק אמצעי לחימה, אלא גם משאבים המוגדרים "מאפשרי טרור" – כמו כסף מזומן המועבר ישירות לארגוני הטרור ביהודה ושומרון.
(יניב עינוביץ)
https://www.ynet.co.il/news/article/bjhxji8jee
לעומת מדינת עבר הירדן, מדינת ישראל אינה פועלת כלל נגד תנועת "האחים המוסלמים" בתחומה. בארץ מפלגת "האחים המוסלמים" רע"ם עדיין חוקית למרות העברת הכספים שביצעה לאחותה בעזה החמאס.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/702455/
תוכנית אבו-מאזן ל''יום שאחרי'':
חיסול ישראל באמצעות הצפתה בעזתים
בעוד גורל רצועת עזה עדיין לוט בערפל, ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", (Palestinian Media Watch) מדווח כי הרשות הפלסטינית מקדמת יוזמה שנועדה – לדבריה – לפתור את בעיית הפליטים, אך בפועל מאיימת על קיומה של ישראל כמדינה יהודית. בכירי הרשות, ובראשם היו"ר אבו מאזן, חוזרים על קריאה לשיבת פליטי עזה לערים והכפרים שמהם גורשו משפחותיהם ב-1948 – קרי, לערי ישראל.
במסר ברור שנמסר בפברואר 2025 בטלוויזיה הרשמית של הרשות, אמר יו"ר הרש"פ אבו מאזן: "כיום חיים 2.3 מיליון פלסטינים ברצועת עזה, מתוכם 1.5 מיליון פליטים שנעקרו מאדמותיהם ב-1948… אם האמריקנים רוצים פתרון – המקום היחיד שאליו צריכים הפליטים לשוב הוא הערים והכפרים שמהם גורשו במהלך הנכבה."
גם יועצו הבכיר של אבו מאזן לענייני דת, מחמוד אל-הבאש, הבהיר את עמדת הרשות: "אם קיימת אפשרות שהפלסטינים יעזבו את עזה – אז אך ורק לערים והכפרים מהם גורשו ב-1948… 70 אחוזים מתושבי עזה הם פליטים מהשטחים שנכבשו." הוא אף הוסיף כי כל חלופה אחרת היא "בלתי ריאלית, בלתי מוסרית, בלתי חוקית, בלתי אנושית ולא ניתנת ליישום."
דובר פתח, עבד אל-פתאח דולה – חבר תנועת הטרור תנזים שהורשע בעבר בחטיפתו ורציחתו של הנער אופיר רחום ז"ל – הצהיר כי "כל דיבור על הגירה פלסטינית צריך להתמקד בזכות השיבה… רבים מתושבי עזה הם פליטים שצריכים לשוב לאדמתם שנכבשה ב-1948 ו-1967."
מועצת המהפכה של פתח הצטרפה לקריאה בהצהרה רשמית שפורסמה בפברואר 2025: "נוכח תוכניות העקירה – יש ליישם את זכות השיבה, כפי שנאמר בהחלטת עצרת האו"ם 194 מ-1949. כל חזרה או תזוזת אוכלוסייה חייבת להיות אל הערים והכפרים שמהם נעקרו אבותינו."
אל הקולות הללו מצטרף גם פעיל זכויות האדם שאעואן ג'בארין, ראש מכון "אל-חק", שטוען כי "לפליטים יש זכות לשוב לבתיהם מהשטחים של 1948 – זו זכות חוקית, לגיטימית ויסודית."
בזמן שהרשות הפלסטינית מציבה את רעיון "זכות השיבה" כלגיטימי ומחייב, התקשורת הרשמית שלה ממשיכה לשמש פלטפורמה להסתה. בדרשה ששודרה בטלוויזיה הפלסטינית, נשמע איש הדת המצרי מאוניברסיטת אל-אזהר, שייח' יאסר מוסטפא יונס, אומר: "בעזרת אללה נזכה כולנו לשחרר את ירושלים ואת כל פלסטין מהכיבוש ומהיישות הציונית, בעזרת אללה – והם ייעלמו."
הקריאות הללו מופיעות על רקע יוזמתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהוצגה בפברואר 2025, במהלכה הציע להעביר את תושבי רצועת עזה למדינות אחרות – בהן מצרים וירדן – ולפתח שם אזורים שיספקו תעסוקה ודיור לפליטים. טראמפ הצהיר כי "רצועת עזה… לא צריכה לעבור תהליך של שיקום ואיכלוס מחדש בידי אותם אנשים שחיו שם חיים עלובים." עם זאת, מדינות ערביות רבות הביעו התנגדות ליוזמה, וכך גם הרשות הפלסטינית.
לנוכח הקריאות הגלויות "להצפת" ישראל בפליטים מעזה בשם "זכות השיבה", נראה כי הרשות אינה מבקשת רק פתרון לעזה – אלא מהלך שישנה מן היסוד את המאזן הדמוגרפי בישראל ויביא לחיסולה במובנה הלאומי.
https://rotter.net/forum/scoops1/896534.shtml
על רקע זה נשמעים מגוחכים דברי עמוס שוקן: "מחמוד עבאס מדבר על מדינה פלסטינית רק בשטחים שנכבשו ב-67 כולל מזרח ירושלים ועזה. לא מן הנהר לים ופחות מהשטח שהוצע למדינה הערבית בהחלטת החלוקה של האו״מ מ-1947."
https://x.com/AmosSchocken1/status/1894696559473828090
פשוט לא נכון. שוקן טועה ומטעה. מחמוד עבאס חוזר ומצהיר שהוא מתנגד לפתרון שתי מדינות לשני עמים, מכיוון שהוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה הוא לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית והוא עומד על זכות השיבה של צאצאי הפליטים לשוב לתחומי מדינת ישראל שאינה מדינה היהודית.
(אפשר לקרוא את המשך הדו שיח שלי עם עמוס שוקן).
ביום השואה אני תוהה איך מתוך החורבן ניתן לבנות עתיד אחר
הצביעות של הגזען האחמדי איימן עאדל עודה
מנהיג חד"ש האחמדי הגזען איימן עאדל עודה כותב כך לרגל יום השואה:
בכל שנה, כאשר יום הזיכרון לשואה מתקרב, אני חש צורך עמוק לעצור. לעצור ולהקשיב. לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שנשאר מחוץ לסיפור. לעצור כדי לחשוב לא רק על העבר, אלא גם על ההווה שבו אנחנו חיים, ועל העתיד שאנחנו מבקשים לבנות.
כבן העם הפלסטיני, אינני חלק מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. נכון, אני אזרח כאן, אבל לא גדלתי על הסיפורים האלה. הם לא היו בבית שלי, ולא בשפה שלי. אבל אני כן מרגיש מחויבות מוסרית עמוקה לכבד את הזיכרון הזה. לא מתוך נימוס, לא מתוך חובה ציבורית. אלא מתוך אנושיות. מתוך אמונה פשוטה, אך מהותית, שבני אדם ערבים זה לזה.
השואה היא תזכורת כואבת לעומק שאליו יכולה האנושות להידרדר. לא רק מבחינת מיספר הקורבנות, אלא גם באובדן העקרונות שהיו אמורים להחזיק את המין האנושי. היא היתה ניסיון שיטתי לבטל את עצם הרעיון של האדם כיישות בעלת ערך. בני אדם פיתחו מנגנון שלם — מדעי, בירוקרטי, ותעשייתי – שכל תכליתו מחיקה. השמדה מוחלטת. והשאלה שאינה מרפה: איך זה קרה? ואיך, מתוך חורבן כזה, ניתן לבנות תקווה?
נדמה לי שהתשובה הראשונה נמצאת בקולו של אדם אחד: פרימו לוי.
לוי היה יהודי איטלקי, כימאי, פרטיזן, אנטי-פשיסט, ניצול אושוויץ, ואחד הקולות הצלולים והחכמים ביותר של המאה שעברה. בספרו "הזהו אדם" הוא לא רק מספר את שקרה, הוא מטיל עלינו שליחות: להבין, להתבונן. לאט ובכאב. כך הוא כותב:
"אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הביתה עם דמדומים: התבוננו וראו – הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שבעבור 'כן' או 'לא' לבן מוות היה..." (תרגום: יצחק גרטי).
זהו תיאור של קיום שהופשט מכל אנושיות. של אדם שנהפך למספר, לצל, לגוף שחייו תלויים בגחמות של אחרים. לוי לא מבקש רק לזעזע. הוא מבקש להניע את הלב, לייצר הדהוד מוסרי שיחצה זמן, שפה וזהות.
אבל הוא גם שואל שאלה קשה יותר: כיצד אפשר שדווקא אנשים רגילים, לא מפלצות, לא שדים, ייקחו חלק בזוועה כזו? והוא משיב: "מפלצות אכן קיימות, אך הן מעטות מכדי להיות באמת מסוכנות. המסוכנים באמת הם האנשים הרגילים, הפקידים, אלה שמוכנים להאמין ולפעול מבלי לשאול שאלות."
הצייתנות, הקהות, הנכונות להעלים עין, לפעול לפי נהלים, לעמוד מנגד, לא לשאול למה – אלה, לדעת לוי, הן הסכנות הגדולות באמת. זה לא הרוע הטהור שממנו עלינו להיזהר, אלא דווקא מהבנאליות. מהאנשים הרגילים. מן האדישות.
וכך, השואה איננה רק זיכרון היסטורי – היא תמרור אזהרה. היא מחייבת כל חברה אנושית לשאול את עצמה שוב ושוב: האם אנו רואים את האדם שמולנו כאדם? האם אנו מסוגלים להטיל ספק? האם אנחנו באמת שומרים על מה שראוי לשמור?
אני כותב את הדברים האלה לא רק מתוך כבוד לזיכרון היהודי, אלא גם מתוך כאב אישי, ומתוך תחושת אחריות. ואני יודע כמה קשה לראות את האחר כאשר הכאב שלך עצמו שורף. אבל דווקא משום כך, אני מאמין שעלינו לעשות את הצעד האנושי וההכרחי. להכיר, להקשיב, להישיר מבט ולומר: הכאב הזה הוא אמיתי. הוא עמוק. ואנחנו רואים אותו.
דווקא היום, מתוך כבוד לזיכרון השואה, אני מזמין את כולנו לשאול: האם אנו יודעים לראות זה את זה כבני אדם?
ואפילו בכך לא די. לא די לראות, צריך גם ללמוד וגם לפעול. צריך גם לשאול את עצמנו כיצד אנו בונים עתיד שונה מתוך ההכרה במה שהתרחש. לא עתיד שנשען על נקמה או הדחקה – עתיד שנשען על מוסר, על שוויון, על צדק. על האפשרות להשתנות.
פרימו לוי אמר גם, ש"האוייב שמכיר בטעותו – חדל מלהיות אוייב," זהו משפט אמיץ, ויש שיגידו תמים. אבל אני מאמין שהוא נושא בחובו את התקווה כולה: שעמים יכולים להשתנות, שאנשים יכולים לראות את עצמם באור חדש, שמפגש בין כאבים יכול להפוך לקרקע לשותפות.
אני מבקש לומר את הדברים האלה דווקא ביום הזה, כי אני מאמין בכוחה של החברה להסתכל על עצמה באומץ. לא רק דרך הזהות הלאומית שלה, אלא גם דרך עיניו של האחר. לראות את הזיכרון לא כהיסטוריה חתומה, אלא כקריאה חיה ואנושית.
לנו, בני האדם, יש שתי עיניים, ושתיהן מביטות קדימה – לא אחת לעבר ואחת לעתיד. כי גם אחרי שבר, גם אחרי התהום, החיים נמשכים. ואנחנו חייבים להמשיך איתם, לא כדי לשכוח, אלא כדי לבנות. כדי לתקן. כדי שלא נידרדר שוב אל התהום.
ביום הזה אני עומד מתוך כבוד עמוק לזיכרון השואה, לקורבנות, לשורדים ולחברה כולה. ובאותה נשימה, אני מזמין אותנו כולנו לשאול את עצמנו: האם אנו יודעים לראות זה את זה כבני אדם? האם אנחנו מסוגלים לחבר את שברי ההיסטוריה כדי ליצור עתיד טוב יותר? אנא מכם, התבוננו וראו והרהרו בשאלה – בכל פעם שאתם עומדים מול התוצאה המהדהדת של דה-הומניזציה – האם זהו אדם?
(איימן עודה, "ביום השואה אני תוהה איך מתוך החורבן ניתן לבנות עתיד אחר", אל-ארצ'", 23.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-23/ty-article-opinion/.premium/00000196-6194-da53-a3fe-fbfe7c790000
מילים יפות. דא עקא קשה לקבל את צביעותו של האחמדי איימן עודה. בעוד שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים – החמאס אומר זאת בגלוי, מסרב עודה לראות בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש להשמיד את היהודים כתנאי לגאולה – גזענות שהוא מגנה אותה, ולא מופת מוסרי, והוא נאבק להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו למרות שהוא מודע לכך שלפי החמאס יש להשמיד לא רק את היהודים אלא גם את האחמדים בני עדתו (שקיומם אינו לגלי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, ורק בישראל כן). וכמובן כמה אירונית היא הערתו: "פרימו לוי אמר, ש"האוייב שמכיר בטעותו – חדל מלהיות אוייב." זהו משפט אמיץ, ויש שיגידו תמים. אבל אני מאמין שהוא נושא בחובו את התקווה כולה: שעמים יכולים להשתנות" – בשעה שהוא אינו אומר דבר על תפקידו בשואה של מייסד ומנהיג עמו הראשון המופתי מוחמד אל-חוסייני, ידידו של היטלר, שקיבל דרגת גנרל ס.ס. והשתתף בהשמדת היהודים, ואי השתנות עצמו ועמו כמחוייבים לחיסול ישראל והשמדת היהודים.
מכונת הרעל של יוסף קליין
ליוסף קליין מכונת רעל קבועה ממנה הוא מפיץ רעל מדי שבוע. וכך גם פלט רעל ליום השואה:
"אנחנו כהניסטים שלא באשמתנו. נולדנו לתוך זה: מי שנולד אחרי 67' וגדל עם כיבוש והתעללות בערבים כחלק מהשגרה, הוא כהניסט. כהניסטים הם גם בני 20 ומשהו שהתבגרו בשלטון נתניהו לא מכירים שלטון שאיננו מושחת.
הכהניסטים בכל מקום. המעקב של השב"כ מיותר. לא צריך שב"כ כדי לדעת שכהניסטים חדרו לכל גוף ממלכתי. לא צריך חקירה כדי לראות את הגרורות ששלחו למערכות החינוך. "אם יש עימות בין דמוקרטיה למדינה יהודית, אז שדמוקרטיה תלך לעזאזל," אמר כהנא, ולשם בדיוק היא הולכת.
יום השואה מעמיד בפני הכהניסטים, כלומר בפני כולנו, דילמה: האם עם שבניו ובנותיו נרצחו רשאי לנקום ברצח בניו ובנותיו של עם אחר? והאם מותר למשפחות חטופים להצטער גם על מות ילדים ערבים?"
(יוסי קליין, "כך הפכנו כולנו לכהניסטים", אל-ארצ'", 23.4.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-23/ty-article-opinion/.premium/00000196-61f7-de3a-afd6-efffa0490000
הבנתם? לפי מכונת הרעל של יוסף קליין כולנו (חוץ ממנו הצדיק) כהניסטים, ולכן אסור לנו להגן על חיינו מפני רוצחי הפשיזם האיסלמו-נאצי-גיהאדיסטי שבניגוד אלינו חסידי דמוקרטיה.
מכיוון שבני עמנו נרצחו אסור לנו להתגונן אלא ללכת כצאן לטבח!
עם מכונת רעל קבועה כזו (מעולם אינו כותב משהו שאינו רעל מתך מרירות ומרמור) כזו הפולטת מרירות ומרמור שבועי, אני מתפלא שיוסף קליין עוד לא קיבל סרטן, או לפחות אולקוס.
מדוע פרופסור אמיר ירון מתנגד לפגוע בחמאס ובארגוני הפשע?
גדעון סער: "לבטל שטר ה-200 כדי לרסק את חמאס."
בנק ישראל: "לא על הפרק."
שר החוץ גדעון משה זריצ'נסקי-סער פנה לנגיד בנק ישראל בבקשה לבטל את שטרות ה-200 שקלים, "כדי לשלול את יכולת המימון של החמאס," שמחזיק במיליארדי שקלים בעיקר בשטרות של 200. אלא שגורמים כלכליים בכירים אומרים שהדבר אינו אפשרי, ומבנק ישראל מסרו: "לא הוצג לנו כל צידוק מקצועי מבוסס ולכן אין בכוונת הנגיד לפעול לביטול השטר."
בנק ישראל שלל מכל וכל הצעה שהעלה שר החוץ במכתב לנגיד פרופ' אמיר ירון, להוציא ממחזור הכספים בישראל לאלתר את שטר 200 השקלים או לפחות לבטל את סדרות השטר שבהם נעשה שימוש על ידי הפלסטינים בהנהגת החמאס ברצועת עזה.
במכתב ששיגר שר החוץ סער לנגיד הוא מעלה טיעון שהעלו לאחרונה גם מיספר ארגונים ובכירים בעלי עבר ביטחוני, לפיו החמאס מחזיק את רוב כספו – מיליארדי שקלים –במיליוני שטרות בערך של 200 שקל, ועל ידי ביטול השטר מיידית תאבד יכולתו של ארגון החמאס לממן את פעולותיו, לשלם משכורות לפעיליו ולמעשה לשלוט בעזרת כספו הרב בתושבי רצועת עזה.
השר זריצ'נסקי-סער מציין כי "שלילת יכולת מימון של ארגוני טרור בכלל והחמאס בפרט מהווה נדבך חיוני במאמץ המלחמתי." ביטול שטר 200 השקלים ברצועה תהווה הנחתת מהלומה כלכלית-אסטרטגית על ארגון החמאס מבלי הצורך להסתייע בשותפים זרים כלשהם. לדעת צוות מומחים מתנדבים שחקר את הנושא 80% מהכספים שבידי החמאס מצויים בשטרות של 200 שקל ולכן ביטול השטר יהווה מכה קשה לארגון הטרור.
בבנק ישראל, הגורם הסמכותי להטבעת שטרות כסף בישראל שגם אחראי על ניהול משק הכסף המזומן בישראל, התייחסו בביטול מוחלט לסוגיית ביטול שטר 200 השקלים שהועלתה על ידי השר: "ביטול השטר אינו עומד על הפרק. הסמכות לביטול שטרות על פי חוק הינה של נגיד בנק ישראל. על אף העלאת הנושא, לא הוצג לנגיד עד כה צידוק מקצועי מבוסס דיו לביטול שטר כזה או אחר. ההצעות שהועלו בנושא על ידי גורמים שונים אינן עומדות ברף מקצועי כלשהוא, ההיתכנות ליישומן לא קיימת והן לא הוצגו באופן מסודר לנגיד ולא תואמו בשום דרך עם בנק ישראל. לכן, אין בכוונת נגיד בנק ישראל להפעיל את סמכותו ולפעול לביטול שטר כלשהו או לשינוי תמהיל השטרות שבמחזור."
שר החוץ סער צייץ בתגובה לתשובה של בנק ישראל, כי "מצער שבנק ישראל בוחר להשתמט אפילו מדיון בנקיטת צעדים כלכליים שבתחום סמכותו במערכה נגד החמאס.
"בנק ישראל אינו ישות חיצונית למדינת ישראל וחובתו לבחון הצעה בעלת חשיבות ביטחונית בזמן מלחמה. מצופה מבנק ישראל כמו כל גוף רשות ציבורית בישראל לבחון את ההצעה, בה תומכים רשויות וגורמים רלוונטיים כמו עמדות הרשות לאיסור הלבנת הון, רשות המיסים, גורמי הביטחון ומומחים כלכליים אזרחיים הרלוונטיים בנושא – ועליו מוטלת החובה לעשות זאת ללא דיחוי."
יש לציין כי לפני חודשים אחדים כבר הוצע לבטל את שטר 200 השקלים כדי להילחם בארגוני הפשיעה ובהון השחור ובתוך ימים ספורים אזרחים רבים ניסו להיפטר מהשטרות של 200 שקלים שברשותם עד שבנק ישראל נאלץ להבהיר באופן המפורש ביותר כי אין שום כוונה לבטל את שטר המאתיים.
https://www.ynet.co.il/economy/article/syszm6pjel
עכשיו לא ברור. מדוע פרופסור אמיר ירון מתנגד? הרי קל מאוד להוציא הוראה ששטר ה-200 שקל מבוטל ויש להחליפו בבנק, ולקבל את ערכו המלא. רק לבעלי חשבון בנק. בכך היה לפתור בעיה ביטחונית מימון החמאס, וכן את בעיית הפשע המאורגן. האם פרופסור ירון מתנגד לכך בגלל הזדהותו עם הפרוטסטנטים השונאים את נתניהו יותר משהם אוהבים את המדינה? ואולי מאינטרסים אחרים? חבל.
"מורה ערבי? לחלק מההורים זה צורם":
כך מוחמץ הפתרון למשבר המורים
במערכת החינוך העברית חסרים 20 אלף מורים בזמן שאלפי אנשי הוראה ערבים לא מוצאים עבודה. מה מונע את הפתרון המתבקש? לכאורה, הבעייה נעוצה בסוג ההכשרה, פערי שפה וידע ואפילו מרחק גיאוגרפי. אלא שיש מי שמשוכנעים שהסיבה העיקרית היא שוועדי הורים לוחצים על המנהלים לא לשכור מורים מהחברה הערבית: "החברה היהודית עדיין לא בשלה. אנחנו נתקלים במחסום."
המשבר סביב המחסור במורים בישראל הוליד לפני שנתיים יוזמה צנועה שנועדה לעזור בפתרון. המשוואה היתה פשוטה: בחברה הערבית ישנם אלפי צעירים וצעירות שהוכשרו כמורים ונותרו נטולי עבודה, ומנגד בתי הספר ביישובים היהודיים משוועים לכוח הוראה שימלא את השורות הריקות. לפיכך, משרד החינוך שילב ידיים עם המכללה האקדמית בסכנין לפיילוט שהכשיר 120 בוגרים ובוגרות לעבודה בבתי ספר יהודיים, ועסק בעיקר בגישור על פערי שפה, ידע וכו'. לכאורה, צעד מבורך שכל הצדדים אמורים להרוויח ממנו: המורים הערבים יקבלו עבודה, בתי הספר היהודיים ימלאו תקנים חסרים, ומדינת ישראל תעשה צעד סמלי לחיים משותפים ונורמליות. האומנם?
אף שכפי שפורסם כאן לאחרונה סובלת מערכת החינוך העברית ממחסור של לא פחות מ-20 אלף מורים, הפיילוט במכללת סכנין לא נחל הצלחה. רק מחצית מ-120 הסטודנטים מצאו עבודה, ואילו 60 האחרים אפילו לא זומנו לראיונות עבודה בבתי הספר היהודיים שפירסמו מודעות דרושים דחופות.
נשיא המכללה האקדמית סכנין, פרופ' פייסל עזאיזה, סיכם את תוצאות המיזם הזה כשאמר: "החברה היהודית מוכנה לקבל את הרוקח הערבי שיספק לה תרופות, ואת המנתח והרופא הערבים שירפאו את חוֹלֶיהָ, אבל היא לא מוכנה עדיין לקבל את המורה הערבי שיחנך את ילדיה."
כבר בשנים 2020-2015 הופעלה תוכנית שמטרתה שילוב עובדי הוראה ערבים בבתי ספר בחינוך העברי, אולם לכל אורך חמש השנים הללו שובצו רק כ-1,000 מהם – טיפה בים הן מבחינת המחסור בבתי הספר היהודיים והן מבחינת ביקוש העבודה בקרב מורים ערבים.
יש נתונים אובייקטיביים המקשים על שילוב מורים ערבים במערכת החינוך ביישובים יהודיים. במסמך מדיניות של המועצה להשכלה גבוהה משנת 2016 צויין שעיקר המחסור במערכת החינוך העברית הוא במורים לאנגלית, מתמטיקה, מדעים, לשון עברית ובמקצועות הטכנולוגיים. לעומת זאת, תחומי ההתמחות של חלק גדול מהמורים הערבים לא נמנים על המקצועות הללו.
מתעוררים לעיתים מכשולים נוספים. כאמור, פערי שפה, קושי בהבנת הקודים החברתיים, קשיים בהשתלבות בצוות המורים וחשדנות מצד הורים ותלמידים.
"אחד הילדים שלי לומד בכיתה ה' ויש לו מחנכת ערבייה, סופר מקצועית, שמחזיקה את הכיתה קצר והתלמידים בכל זאת אוהבים אותה," מספרת אימא מהצפון. "ועדיין, יש פערים שהיא לא מצליחה להתגבר עליהם. למשל היא מלמדת אותם שיעורי שפה, אף שיש לה טעויות בעברית ומילים שהיא לא הוגה נכון. שיהיה ברור, הכוונות שלה טובות אבל לפעמים דברים יוצאים עקום. ואז אני כאימא צריכה לתקן עבור הבן שלי דברים שהיא לימדה וזה פוגע בסמכות שלה כאוטוריטה מקצועית."
מה לגבי עצם העובדה שמדובר במורה ערבייה?
"כן, לחלק מההורים זה צורם שהיא מלמדת את הילדים שירי חגים או מעבירה טקסים מורכבים כגון ימי זיכרון."
במשרד החינוך מתעקשים שאין כל מניעה שמורים ערבים ילמדו בבתי ספר במגזר היהודי, ולראיה שיבוצים כאלה נעשים בפועל. "הדבר נעשה ישירות על-ידי מנהלי בתי הספר," אומר גורם במשרד. "מורים מהחברה הערבית משתלבים בהתאם לצורכי בית הספר ושיקול דעתו המקצועית של המנהל."
פרופ' עזאיזה מהמכללה האקדמית סכנין מתעקש שמיעוט המורים הערבים בבתי ספר יהודיים נובע מהתנגדות של הורי תלמידים: "לצערנו אנחנו נתקלים במחסום. ועדי ההורים מפעילים לחץ על מנהלי בתי הספר שלא לקבל לעבודה מורים מהחברה הערבית, במקום להשתמש בהם כגשר. החברה היהודית עוד לא בשלה או בוגרת כדי לקבל מורים ערבים."
לדבריו, משבר התעסוקה של המורים הערבים הוביל לכך שהמועצה להשכלה גבוהה קיבלה את בקשת ההנהלה להפוך את המכללה למוסד אקדמי כללי שמציע לסטודנטים אפיקי התמחות אחרים, כאלה בעלי ביקוש בשוק העבודה. לפיכך, בשנת הלימודים הבאה יפתחו בסכנין פקולטות לטכנולוגיה ומדעי המחשב, כלכלה וניהול, פסיכולוגיה, מדעי החברה ומקצועות פרא-רפואיים.
ולמרות זאת פרופ' עזאיזה לא מוותר. "אנחנו עדיין רוצים לקחת חלק במאמץ לפתור את המחסור במורים בבתי הספר היהודיים," הוא אומר. "אנחנו רוצים להמשיך עם משרד החינוך בניסיון להכשיר מורים ערבים כמו שעשינו בפרויקט לפני שנתיים. אנחנו חברה אחת שצריכה להמשיך לפתח את החיים המשותפים כאן."
https://www.ynet.co.il/news/article/sjzunhha1x
משמר החינוך הממלכתי
משמר החינוך הממלכתי מיסודו של קרן ברל כצנלסון, גבעת חביבה, אידאה והחלוץ, הפועל לחינוך הומניסטי, ליברלי וחברתי ברוח מגילת העצמאות, כותב:
https://mishmarhinuch.com/
משמר החינוך: "לא צריך לשלב מורים ומורות מהחברה הערבית בבתי הספר הממלכתיים כדי לפתור את משבר המחסור במורים.
צריך לשלב מורים ומורות מהחברה הערבית פשוט כי הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית וכי מערכת החינוך הממלכתית אמורה לחרוט על דגלה את ערכי השוויון, הסובלנות וקבלת השונה.
המצב הנוכחי – שנובע במידה רבה מגזענות ומדעות קדומות – פוגע בכולנו. הוא פוגע באלפי מורים ומורות מהחברה הערבית שנותרים מחוסרי עבודה, הוא פוגע במערכת החינוך שמשוועת לעוד כוח אדם והוא בעיקר פוגע בתלמידים ובתלמידות: הם אלה שמפספסים הזדמנות לפגוש את כל חלקי החברה הישראלית, להכיר נקודות מבט אחרות משלהם, וללמוד שיעור חשוב על חיים בחברה מורכבת ומגוונת שבה יהודים וערבים חיים זה לצד זו."
https://x.com/mishmar_hinuch/status/1914303177186213971?t=EydHT6QNQzPonxIWP8oK_A&s=03
אכן בהחלט בהחלט יש לשלב מורים ערבים במערכת החינוך, אבל בתנאי אחד שהמועמד להוראה יצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החחמאס ובדברי המופתי של אש"פ שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. לא יתכן שמורה ערבי גזען ילמד ילד יהודי.
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
מכתב ברוח זה הדומה לזה ששלחנו לערביי הדו-קיום של גבעת חביבה שלחנו לפרופסור פייסל עזאיזה. אם נקבל תשבוה נפרסמהּ.
נקווה שהפעם כן נמצא סוף סוף ערבי-מוסלמי שאינו גזען, שיוכל להיות מורה ליהודים במערכת החינוך.
פרופסור פייסל עזאיזה, שלום רב,
sakhnin@sakhnin.ac.il
כנשיא המכללה האקדמית סכנין, הפועל להכשרת מורים גם למגזר היהודי, והמאמין בקיום חברה דמוקרטית שוויונית ומשגשגת לכלל אזרחי ואזרחיות ישראל ושותפות יהודית-ערבית, ומתוך הערכה לפעילותך החינוכית שאמורה "לבנות גשרים בין התלמידים ובין משפחות וקהילות ערביות ויהודיות" ומשאיפתך "לחנך מורים לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות" – אני פונה אליך ישירות לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון שייצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי.
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית.
שתיקה כהודאה דמיא. ללא הצהרה זו אין לך כל זכות מוסרית להתיימר לחנך לדו-קיום.
ודוק: אם שאיפתך להעסיק מורים ערבים במגזר היהודי עליך להבין כי תלמיד יהודי אינו יכול מהותית ללמוד אצל מורה שאינו מצהיר זאת, ומוכיח לו בכך שאין בו גזענות כלפיו.
בתקווה לשינוי.
נעמן כהן
ד"ר רון בריימן
על סקרים, שקרים והטעיות
סקר כאן חדשות שנערך על-ידי מכון קנטאר בראשות דודי חסיד ושפורסם ב- 21.04.25 הראה ש- 56% מן הנסקרים תומכים בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת סיום מוחלט של המלחמה ושחרור מחבלים מבתי הכלא. שאר הנסקרים מתפלגים בין 22% מתנגדים לבין 22% שאינם יודעים. מדובר אמנם ביותר ממחצית הנסקרים, אבל מן הראוי לשים לב לעובדה שמדובר בשאלה מטעה, ואפילו מגמתית.
השאלה שצריכה היתה להישאל היתה צריכה להיות: האם אתה תומך בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת כניעה ללא תנאי של ישראל במלחמה שכפה עליה ארגון הטרור חמאס? אין אדם בישראל שאינו רוצה את שחרור החטופים, אבל קיים הבדל גדול אם התמורה שישראל תיתן תהיה סיום מוחלט של המלחמה, או כניעה ללא תנאי. אם כך היתה מנוסחת השאלה, ניתן להניח שרק מיעוט מבין הנסקרים היה תומך בכך. המושג סיום מוחלט של המלחמה הוא ערטילאי. המושג כניעה ללא תנאי הוא ככל הנראה מובן יותר.
ואם השאלה היתה: האם אתה תומך בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת כניעה ללא תנאי של ישראל במלחמה שכפה עליה ארגון הטרור חמאס ושחרור כל המחבלים מבתי הכלא, כולל מחבלי הנוח'בה שביצעו את טבח ה-07 באוקטובר 2023? במקרה זה ניתן להניח שרק מיעוט קטן היה מצדד במעשה. הפרקליטות משחקת בנדמה לי כאשר היא נדרשת לסוגייה לפי איזה סעיף יישפטו מחבלי הנוח'בה. הם לא יישפטו. החמאס, המכתיב את תנאיו, יעמוד על כך שכל המחבלים ישוחררו, לרבות מחבלי הנוח'בה. להזכירכם: החמאס כלל לא זז מדרישותיו מאז ה- 07 באוקטובר, ורק ישראל מתגמשת שוב ושוב.
כאשר ערוצי התקשורת מנסחים בסקרים שאלות מטעות, ואפילו מגמתיות, הם מטפחים אשליות בלתי מבוססות בלב המשפחות הדוויות של החטופים. בהקשר זה חשוב לציין את השתלטותם של ה-רל"ביסטים (רק לא ביבי) על משפחות החטופים, מעשה מכוער, אשר צבע את המאבק של חלק מן המשפחות בצבעים פוליטיים, דבר המכשיל את מאבקן.
גם הגוף המתקרא "מטה משפחות החטופים" הוא יומרני ומטעה, מאחר שהוא מייצג רק חלק מן המשפחות. פורום תקווה מייצג משפחות רבות של חטופים, שהתקשורת (כמעט) מתעלמת מהן. גם כאן מדובר על הטעייה מגמתית.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, יוסי אחימאיר ונעמן כהן כתבו דברים מפחידים על מצרים, שמביעה אנטישמיות מבהילה, מכניסה צבא רב לסיני בניגוד להסכם השלום, ומתאמנת עם חיל האוויר הסיני. כנגד מי כל זה? הרי ברור שיש להם רק אוייב אחד – ישראל. אני רוצה לקוות שאצלנו למעלה מודעים לסכנה הגדולה מהארץ שיש לנו איתה הסכם שלום.
שלך –
משה גרנות
* אהוד שלום, כאן ע., שני וחמישי אני מחכה בכיליון עיניים לעיתון, אבל 2048 לא הגיע, וכשלא מגיע זה מעורר חששות, איחולי בריאות טובה, ואשמח לקבל את העיתון הנהדר והנעדר.
אהוד: חרף תוכנת המשלוח המהיר לאלפי נמענים, לפעמים ישנן תקלות. לכן מיד שלחתי את הגיליון ל-ע., ואני מבקש מכל מי שלא קיבל גיליון בשני ובחמישי להתקשר במייל ומיד יישלח לו הגיליון.
* מיקי רודה: הספר אמנות המלחמה שכתב סוּן דְזְה לפני כ-2,500 שנה מצוטט עד היום. בין השאר אומר סוּן דְזְה שאומה לעולם אינה יכולה להרוויח ממלחמה ממושכת. ואני חושב (איך לא?) על חרבות ברזל -- הארוכה במלחמות ישראל -- ועל שורת הנופלים והפצועים שמתארכת והולכת, ועל יום הזיכרון המתקרב. ועל יום העצמאות.
ואז אני קורא על סקר שערך נמרוד ניר ממכון אגם לאחר פרסום התצהיר של רונן בר, סקר שמצא שרוב מובהק בציבור מאמין לראש השב"כ ורק 17% חושבים שרה"מ יוכל להמשיך בתפקידו אם יסתבר שהטענות של בר נכונות. לו היו שואלים את סוּן דְזְה הוא היה אומר שככה אי אפשר לנצח.
ועוד קובע סוּן דְזְה שמנהיג פיקח יודע להימנע ממלחמות מיותרות. ואני חושב על החזית שפתחה מדינת ישראל מול הוותיקן בדרך בה בחרה להשתתף באבלה של הכנסייה הקתולית על מותו של האפיפיור, ושואל: למה?
ואז מסתבר לי שהעיתונאי הפופולרי מאוד עמית סגל תומך בהתיישבות בעזה. ואני מפנים שרה"מ במיעוט, ושתומכיו במיעוט, ושאני בכלל שייך לקבוצת הרוב! וזה עושה לי טוב. ולכן...
אני חוזר ומעודד את כל מי שטרם הצטרף ל-144,000 תומכי מכתב הטייסים לעשות זאת מיד; הנה קישור -- https://restart-israel.co.il/50000-2/
משלב איתך ידיים,
מיקי רודה
אהוד: אם לא ירצחו אותו, אם לא יוציאוהו לנבצרות ואם בריאותו לא תבגוד בו – ימשיך בנימין נתניהו לעמוד בראש הממשלה גם לאחר שייבחר שוב בצורה דמוקרטית לחלוטין ויזכה ובצדק באמון מרבית הבוחרים. התעודד, אנחנו במלחמה, וגם בלונדון לא תמכו בנאצים ובסרבנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
* אהוד: בשעתו היתה גם לי הזכות לקבל מנה של רעל מעטה של סילבי קשת במוסף "הארץ". זה היה ב-1979, לאחר שהופיע הרומאן שלי "השקט הנפשי", והיא כתבה עליו בקצרה במדור שלה, אני מצטט מהזיכרון, שזוהי "ספרות מהסוג שנכתב על קירות של בתי שימוש ציבוריים לגברים."
אבל זה עוד כלום לעומת מכתב שקדם לו ונתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן שלי "הנאהבים והנעימים", 1985.
הכנסת
ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו
24 באוקטובר 1985
לכבוד
זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ
רח' שוקן 32
תל-אביב 66556
שלום רב,
ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.
מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.
בכבוד רב,
וילמה מאור
וילמה מאור
מזכירת הוועדה
* החשיבה הישראלית אומרת: ככל שיגברו הרעב והסבל בעזה הנצורה כן יגדל הסיכוי לשחרור החטופים שלנו ולהתקוממות התושבים נגד חמאס.
אז לא.
זה לא יקרה.
הברברים משרתי המוות האלה רק מחכים לראות את העולם נזעק נגד ישראל נוכח מראות הזוועה של בני עמם הגוועים ברעב. זה משרת מצויין את תעמולת השנאה הגבלסית שלהם נגד ישראל והם ימשיכו בכך כמו גם בהחזקת החטופים החיים שלנו עד הריגתם, אם וכאשר יימצא חמאס בקריסה סופית. לא איכפת להם שבני עמם ימותו ברעב! הם דווקא מפנטזים על המהלך השטני הזה כקלף חזק להכנעת ישראל ולהגברת האנטישמיות בעולם!
ראו הוזהרתם!
יש לנו עסק עם מפלצות.
משה גרנות
* אהוד שלום, כאן ע., שני וחמישי אני מחכה בכיליון עיניים לעיתון, אבל 2048 לא הגיע, וכשלא מגיע זה מעורר חששות, איחולי בריאות טובה, ואשמח לקבל את העיתון הנהדר והנעדר.
אהוד: חרף תוכנת המשלוח המהיר לאלפי נמענים, לפעמים ישנן תקלות. לכן מיד שלחתי את הגיליון ל-ע., ואני מבקש מכל מי שלא קיבל גיליון בשני ובחמישי להתקשר במייל ומיד יישלח לו הגיליון.
* מיקי רודה: הספר אמנות המלחמה שכתב סוּן דְזְה לפני כ-2,500 שנה מצוטט עד היום. בין השאר אומר סוּן דְזְה שאומה לעולם אינה יכולה להרוויח ממלחמה ממושכת. ואני חושב (איך לא?) על חרבות ברזל -- הארוכה במלחמות ישראל -- ועל שורת הנופלים והפצועים שמתארכת והולכת, ועל יום הזיכרון המתקרב. ועל יום העצמאות.
ואז אני קורא על סקר שערך נמרוד ניר ממכון אגם לאחר פרסום התצהיר של רונן בר, סקר שמצא שרוב מובהק בציבור מאמין לראש השב"כ ורק 17% חושבים שרה"מ יוכל להמשיך בתפקידו אם יסתבר שהטענות של בר נכונות. לו היו שואלים את סוּן דְזְה הוא היה אומר שככה אי אפשר לנצח.
ועוד קובע סוּן דְזְה שמנהיג פיקח יודע להימנע ממלחמות מיותרות. ואני חושב על החזית שפתחה מדינת ישראל מול הוותיקן בדרך בה בחרה להשתתף באבלה של הכנסייה הקתולית על מותו של האפיפיור, ושואל: למה?
ואז מסתבר לי שהעיתונאי הפופולרי מאוד עמית סגל תומך בהתיישבות בעזה. ואני מפנים שרה"מ במיעוט, ושתומכיו במיעוט, ושאני בכלל שייך לקבוצת הרוב! וזה עושה לי טוב. ולכן...
אני חוזר ומעודד את כל מי שטרם הצטרף ל-144,000 תומכי מכתב הטייסים לעשות זאת מיד; הנה קישור -- https://restart-israel.co.il/50000-2/
משלב איתך ידיים,
מיקי רודה
אהוד: אם לא ירצחו אותו, אם לא יוציאוהו לנבצרות ואם בריאותו לא תבגוד בו – ימשיך בנימין נתניהו לעמוד בראש הממשלה גם לאחר שייבחר שוב בצורה דמוקרטית לחלוטין ויזכה ובצדק באמון מרבית הבוחרים. התעודד, אנחנו במלחמה, וגם בלונדון לא תמכו בנאצים ובסרבנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
* אהוד: בשעתו היתה גם לי הזכות לקבל מנה של רעל מעטה של סילבי קשת במוסף "הארץ". זה היה ב-1979, לאחר שהופיע הרומאן שלי "השקט הנפשי", והיא כתבה עליו בקצרה במדור שלה, אני מצטט מהזיכרון, שזוהי "ספרות מהסוג שנכתב על קירות של בתי שימוש ציבוריים לגברים."
אבל זה עוד כלום לעומת מכתב שקדם לו ונתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן שלי "הנאהבים והנעימים", 1985.
הכנסת
ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו
24 באוקטובר 1985
לכבוד
זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ
רח' שוקן 32
תל-אביב 66556
שלום רב,
ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.
מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.
בכבוד רב,
וילמה מאור
וילמה מאור
מזכירת הוועדה
* החשיבה הישראלית אומרת: ככל שיגברו הרעב והסבל בעזה הנצורה כן יגדל הסיכוי לשחרור החטופים שלנו ולהתקוממות התושבים נגד חמאס.
אז לא.
זה לא יקרה.
הברברים משרתי המוות האלה רק מחכים לראות את העולם נזעק נגד ישראל נוכח מראות הזוועה של בני עמם הגוועים ברעב. זה משרת מצויין את תעמולת השנאה הגבלסית שלהם נגד ישראל והם ימשיכו בכך כמו גם בהחזקת החטופים החיים שלנו עד הריגתם, אם וכאשר יימצא חמאס בקריסה סופית. לא איכפת להם שבני עמם ימותו ברעב! הם דווקא מפנטזים על המהלך השטני הזה כקלף חזק להכנעת ישראל ולהגברת האנטישמיות בעולם!
ראו הוזהרתם!
יש לנו עסק עם מפלצות.
עקיבא נוף
אני רק שאלה
אני רק שאלה: איך השב"כ היודע להכווין את צה"ל אל החלון המדוייק, בבניין הספציפי, במועד המדוייק בו ניתן לשלוח טיל לחיסולו של מחבל מבוקש, השב"כ המתגאה עכשיו בידע הנוסף שמקנה לו שימוש מצוי בידיו ב-IT, איך השב"כ המופלא הזה, אינו מוצא משך שנה וחצי את המיקום של מי, אחד לפחות, מהחטופים?
האם התאמץ דיו, במלוא יכולתו?
אני רק שאלה: אם נכונה טענתו, הבלתי מוכחת והבלתי ממוסמכת של רונן בר בדבר דרישה שדרש ממנו, לטענתו, רוה"מ נתניהו להגן על ראש הממשלה מפני הסתה ואיומים , האם לא היה זה רונן בר, שצריך היה, מיוזמתו שלו, וללא צורך כי יהיה מזורז לכך ע"י ראש הממשלה המאויים, לעשות, בהתאם למהות חובתו, פעולות הגנה כאלה לעצירת איומים וחתרנות, כלפי הראש הניבחר של הדמוקרטיה, אשר אל ביתו נורות פצצות תבערה, על מעונו הרשמי מסתערים אנרכיסטים כדי לפרוץ לתוכו, בהקשר אליו מדבר מסית על הצורך בגופות בירקון, ואליו מצמידים תארים של בוגד וציורים של עמודי תלייה. האם לא נלמד לקח כלשהו מרצח יצחק רבין ז"ל? איך הופך כשל (נוסף) במילוי חובת התפקיד של רונן בר, לסכין שלופה בה מנופף הוא כנגד הזכאי מתוקף תפקידו הממלכתי להגנת השב"כ?
אני רק שאלה: מה המסקנות והפעולות המעשיות של רונן בר כלפי פיקודו, ראש המחלקה היהודית בשב"כ, שהוקלט אומר בקולו שלו על הפרקטיקה המקויימת על ידיו להכניס למעצר אזרחים (מתנחלים בלבד) גם כשאין כלפיהם ראיות כלשהן, או אף לשתול כנגדם ראיות מפוברקות?
אני רק שאלה: אם נכון האמור בתצהירו של רונן בר כי ב-03:18 של בוקר הטבח הינחה (את מי?) ליידע את לשכת ראש הממשלה על התקפת החמאס עליה ידע , כבר ב-01:33, האם לא היה האירוע חשוב מספיק שיתקשר הוא עצמו אל ראש הממשלה אישית? האם שכח את מיספר הטלפון הישיר אל רוה"מ?
האם ב-03:20, או ב-03:25, או בכל זמן מאוחר יותר בדק רונן בר אם הנחייתו, כדבריו, ב"עניין הפעוט הזה," של הודעה לראש הממשלה, אכן מומשה, או שמא נותרה בגדר הנחייה חסרת יישום?
עקיבא נוף
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- פוצ'ו: המילה האחרונה של שלמה בן-ארי
- איליה בר-זאב: במה אשמים הסוסים?
- אורי הייטנר: צרור הערות 27.4.25
- משה גרנות: על החיים ועל המוות, ועל מה שביניהם
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- אהוד בן עזר: פרק יומן אחרי הפגישה עם נתן ביסטריצקי
- נעמן כהן: יום השואה 2025 פרופורציות
- ד"ר רון בריימן: על סקרים, שקרים והטעיות
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, יוסי אחימאיר ונעמן כהן כתבו דברים מפחידים על מצרים, שמביעה אנטישמיות מבהילה, מכניסה צבא רב לסיני בניגוד להסכם השלום, ומתאמנת עם חיל האוויר הסיני. כנגד מי כל זה? הרי ברור שיש להם רק אוייב אחד – ישראל. אני רוצה לקוות שאצלנו למעלה מודעים לסכנה הגדולה מהארץ שיש לנו איתה הסכם שלום.
- שאר הגליון