יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות,

ב' באייר תשפ"ה

* מי נשאר? – שר הביטחון הלך. הרמטכ"ל הלך. ראש השב"כ הלך. ראש אמ"ן הלך. אלוף הפיקוד הלך. מפקד האוגדה הלך.

בצדק הם הלכו. הם נושאים באחריות כבדה מאוד למחדל הנורא, שהמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר.

האחראי מס' אחד, ראש הממשלה, עוד לא הלך. לך!

[אהוד: קוראים שואלים אותי מדוע אני ממשיך לפרסם את דבריך, ובאריכות כה רבה, ואני עונה – למען יידעו הדורות הבאים את מלוא הסכלות והזלזול (שלך – "סמרטוט") שפירנסו בתקופתו את שנאת נתניהו החולנית!]

* המחדל – המחדל הגדול לא היה ב-7 באוקטובר. גם לא בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. 7 באוקטובר הוא התוצאה של מחדל רב שנים, מחדל מדיני וביטחוני, ברמה העליונה של תפיסת הביטחון הלאומי. המחדל הוא שאיפשרנו לחמאס ולחיזבאללה להפוך במשך שנים מארגוני טרור לצבאות טרור חמושים ומצוידים היטב, עם מערכת תת-קרקעית שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה העולמית. המחדל הוא שלא נקפנו אצבע כדי לסכל זאת, אלא להיפך, אנחנו ציידנו אותם בחומרים ובמשאבים לכך. כל זאת, בשל תפיסת ביטחון עקומה, של התמכרות לשקט, שבה המטרה העליונה היתה להרוויח זמן ללא מלחמה. לשם כך, שילמנו פרוטקשן, מתוך הנחה שהם יתמכרו לכסף ובכך נרוויח עוד שקט. וכך, איפשרנו להם להצית את שדות הנגב ללא כל הפרעה, מחשש להסלמה. וכך נמנענו מצעדים התקפיים כמו חיסול הנהגתם, מחשש להסלמה. וכך נמנענו ממתקפת נגד מקדימה, בשל פחד מפני מחיר הדמים שלה. וכך, בכל "סבב", המטרה שחתרנו אליה לא הייתה הכרעה אלא הפסקת אש. והפסקת האש הגיעה כשזה היה האינטרס של האוייב. וכך נהגנו גם כלפי חיזבאללה. כשחוליית מחבלים חדרה לבצע פיגוע, הדרג המדיני הורה להבריח אותם בלי לפגוע בהם, מחשש להסלמה. וכאשר הם ביצעו פיגוע בצומת מגידו וניסו לחסל את בוגי יעלון, הבלגנו, מחשש להסלמה. וכאשר הם פלשו לשטחה הריבוני של ישראל והקימו מאחז, לא עשינו דבר במשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, מחשש להסלמה.

המדיניות הפייסנית והפאסיבית הזאת היתה מדיניות הביטחון הלאומי שלנו, ומי שעיצב אותה הוא ראש הממשלה נתניהו, בעשור וחצי של שלטונו. הרי הוא התגאה במדיניות אחראית שנמנעת מהרפתקאות. זה המחדל, והוא נושא באחריות אישית לו.

גם בלילה שקדם לטבח ובטבח עצמו היה מחדל נורא בפני עצמו, אף שהוא בעיקר תוצאת המחדל הגדול. וגם לו אחראי ראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה. אחריות מיניסטריאלית אינה מילה ריקה. כאשר קורה מחדל נקודתי, כמו למשל חטיפת גלעד שליט, יש לראש הממשלה אחריות מיניסטריאלית, אבל זו אחריות כוללת ואי אפשר לצפות ממנו לקחת אחריות של ממש. כאשר צה"ל קורס והמדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, האחריות של ראש הממשלה היא ברורה. אזרחי ישראל לא בחרו את הרמטכ"ל ולא את ראש השב"כ ולא אף דרג מקצועי, אלא את הדרג המדיני. הם בחרו בו כדי לספק ביטחון לישראל. נתניהו הגדיר עצמו כמר ביטחון, כחזק מול חמאס, כמגן ישראל. הוא טען שהטרור מריח חולשה ואם הוא יהיה ראש הממשלה הטרור לא ירים ראש. הוא כשל כישלון חרוץ שעלה לנו במחיר דמים חסר תקדים. זו אחריותו. הוא טוען שהוא אחראי ל"שינוי פני המזה"ת" והוא לוקח אחריות על חילוץ חטופים, אבל כל האחריות לכישלונות מוטלת על אחרים? אכן, הוא אחראי להישגים, אך בראש ובראשונה לכישלון הקולוסלי של מחדל 7 באוקטובר.

יצאתי נגד מסקנות ועדת החקירה לאסון הר מרון שהטילה אחריות אישית על נתניהו. הצדקתי את תצהירו, שעל פיו הוא אינו יכול להיות אחראי על כל אירוע אזרחי. יש לו אחריות מיניסטריאלית, אך הוא צדק בתצהירו, שאחריותו הממשית היא על הביטחון הלאומי. ב-7 באוקטובר קרס הביטחון הלאומי. נתניהו הוא האחראי לכך.

נתניהו הוא הראשון לדעת זאת, ולכן הוא מסכל בכל דרך את חקירת המחדל. במקום ועדת חקירה ממלכתית, עם סמכויות לקרוא את כל הסטנוגרמות של כל הישיבות ולחקור לעומק את המחדל, הוא מנצל לרעה את סמכותו כדי לפרסם רסיסי אמתות מתוך ציטוטים סלקטיביים מסטנוגרמות של ישיבות, מחוץ להקשרם. מה אמר נתניהו באותן ישיבות? אילו הוא אמר דברים שיכלו לנקות אותו מאחריות, חזקה עליו שהיה מפרסם אותם. האמת היא, שרסיסי הציטוטים מדברי בר, מעידים על כך שהוא זרם עם נתניהו וראה איתו עין בעין את הדברים. די בכך כדי שיתפטר. אך ברור שנתניהו, מר מחדל, חייב להתפטר.

התרבות הביביסטית – תרבות השקר והבריחה מאחריות, היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

[אהוד: אל תרחץ בניקיון כפיך הצדקניות. אתה תמכת ב"הפגנות המחאה" בהשתתפות שקמה ברסלר, שעודדו את ראשי החמאס להחלטה על טבח 7 באוקטובר!]

* כי שפטו על דין תורה – "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה," אמרו חז"ל. וכי איננו מצפים מהשופטים שיפסקו על דין תורה? המשך הפסוק אומר, "ולא עבדו לפנים משורת הדין."

דברי החוכמה הנועזים הללו של חז"ל, מציגים את קוצו של יו"ד כמה שעלול להחריב חברה. זה מסר חשוב לכל מערכת משפט, דתית או אזרחית. לא הכול שפיט. ולא כל מה ששפיט, נכון להביא להכרעת המשפט. ובית המשפט אינו חייב להכריע כשאין בכך הכרח.

אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון והנשיא הבא של בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג בהשבעתו: "לא הכול נועד להיות שפיט. פסק דין הוא בדיעבד שבדיעבד. מלכתחילה, צריך כל אחד לפשפש במעשיו, לתקן את הליכותיו... לעיתים קרובות אפשר ליישר את ההדורים. במצב של קוצר רוח, לא רק במזג השיפוטי שלנו, השופטים, אלא אצל בעלי הדין – אנחנו צפויים להיכשל, לא נצליח לגשר ולא לפשר... פתרון מיטבי, יושג במשותף."

הפוליטיקה היא אמנות הפשרה. המשפט הוא אמנות הפסיקה וההכרעה. לכן, בסוגיות חברתיות ופוליטיות ראוי להימנע מלהגיע לבית המשפט, אלא להגיע להסכמות. הבעייה היא שהמערכת הפוליטית הישראלית נמצאת בטרלול של הקצנה וקנאות. כך הממשלה ובעיקר יריב לוין, כך חלק מהאופוזיציה וכך האופוזיציה החוץ פרלמנטרית.

הקנאות היא אש זרה. גם קנאות המשפט. קנאי המשפט, כדוגמת פרופ' מרדכי קרמניצר ואליעד שרגא, מנסים בכל מאודם להפוך את הרשות השופטת למה שמעלילים עליה יריב לוין ורוטמן: לדיפ-סטייט.

כאלה הם מי שתובעים מהיועמ"שית ומבית המשפט העליון להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. זהו ניסיון לתת כוח בלתי מוגבל למערכת המשפט, עד כדי ביטול, למעשה, של הכרעת העם בבחירות, ושל הצבעת האמון של הכנסת בממשלה.

וכאלה מי שדוחקים בבית המשפט לפסול את הדחתו של ראש השב"כ. בית המשפט נהג אחרת. הוא מנסה להימנע מהכרעה, ובצדק. אם יכריע, לא יהיה לו מנוס מפסילת ההדחה, מפאת ניגוד העניינים הבוטה. אבל משמעות ההחלטה הזאת, כאשר מערכת היחסים בין ראש הממשלה לראש השב"כ כל כך קשה, היא פגיעה בביטחון המדינה. בית המשפט מבין זאת, ולכן הוא נמנע מהכרעה. תחילה הוא נתן לממשלה וליועמ"שית אורכה, בהמלצה להגיע לפשרה. למרבה הצער, זה לא קרה. ומה יעשה עכשיו? אני מקווה ומעריך שהפסיקה תהיה, שכיוון שראש השב"כ הודיע על פרישתו, מועד הפרישה יעוגן כפסק דין, בלי לפסוק באשר להדחתו. אז הקרמניצרים יזנבו בבית המשפט על "פחדנותו" (גיבורים גדולים), אך פסיקה כזאת תהיה ההחלטה הנכונה לחברה הישראלית.

ובאשר לרונן בר – טוב עשה, כשהחליט לפרוש. אין סיבה שימרח זאת עד אמצע יוני. טוב יעשה, אם יקדים בחודש, לפחות, את פרישתו. בכך יועיל לשב"כ ולביטחון המדינה.

* מוציאה דיבת הארץ רעה –אשת ראש הממשלה מתראיינת בעיתונות זרה, מטנפת על מדינת ישראל ומוציאה את דיבתה רעה. מתבכיינת עם הקונספירציות המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה ומפיצה את הפרוטוקולים של זקני ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.

* המצופה מהרב הציוני לעת הזאת – במשך תקופה ארוכה החרדים שלטו ברבנות הראשית. לאחרונה נבחר ציוני – הרב קלמן בר, לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. בר שירת בצה"ל כלוחם, בסדיר ובמילואים.

מה תפקידו ומה שליחותו לעת הזאת, כשמדינת ישראל לוחמת על קיומה, כשיש מחסור קשה בלוחמים, כשהמילואימניקים ובני משפחותיהם על סף קריסה, המגזר החרדי ממשיך להשתמט וסוגיית חוק ההשתמטות ותקציב ההשתמטות מסעירים את סדר היום הציבורי?

הוא הראשון שהיה צריך להשמיע את קולו, להוקיע את חילול השם שבהשתמטות, להזכיר שאפילו כלה מצווה לצאת מחופתה למלחמת מצווה. הוא היה צריך לדבר על משמעות "כל ישראל ערבים זה בזה" ו"לא תעמוד על דם רעך". הוא היה צריך לקרוא בשם התורה להתגייס.

מדוע אין שומעים את קולו?

* אין לנו אפיפיור – רשומה שפרסמתי ובה מתחתי ביקורת על הרבנים הראשיים, שבעת שירתה של איה כורם בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוציאו בהפגנתיות ספרים ולמדו, עוררה תגובות רבות, בעד ונגד.

מרבית תגובות הנגד היו ענייניות ומכובדות, גם אם דעתי שונה.

היה מסר אחד, שחזרו עליו מיספר מגיבים, שאינו ענייני ואינו מכובד. המגיבים נזפו בי על חוצפתי "לבזות" את הרבנים הראשיים. עצם המונח לבזות ככינוי למתיחת ביקורת ממצה את הבעייה. הם רואים ברבנים בכלל, והראשיים בפרט, אנשים החסינים מביקורת, ומתיחת ביקורת עליהם היא "חוצפה".

ביהדות אין אפיפיור. כל רב הוא בשר ודם כמוני וכמוך, וניתן ורצוי לבקר אותו. קל וחומר, כאשר מדובר בבעלי תפקידים ממלכתיים, שאני משלם את משכורתם.

ובאשר להתנהגותם בטקס, כבר נאמר שבמקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

* נפגשים בשביל ישראל – במשך עשרים שנה הובילו רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, את המיזם הנפלא "נפגשים בשביל ישראל". עשרים פעם יצאו למסע מאילת עד אנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב, עם "קבוצת השביל" של אותה שנה, שעשתה את השביל כולו ועם אלפים שהצטרפו ליום, ליומיים, לשבוע או יותר. עשרות אלפי ישראלים הלכו במיזם, שעיקרו מפגש בין חלקי העם; שמאל וימין, דתיים וחילונים. מעט מאוד חרדים ובני מיעוטים הצטרפו חלקית. ובכל יום נערכה סדנה – מעגלי שיח בנושא מסוים, כחלק מנושא שנתי ודנו בו לעומק, ולאחר הסדנה, המשיכו לעסוק בו בשיח חופשי בינם לבינם בהמשך ההליכה. ובסוף כל יום – הרצאת סוף יום.

רעיה ויוסי הובילו את המפעל ביד רמה; רעיה בפרונט ויוסי מאחורי הקלעים. הם הובילו, הם אירגנו, ומדובר בלוגיסטיקה מורכבת מאוד, הם גייסו שותפים ומשאבים. האחריות על הסדנאות; על גיוס המנחים והדפסת דפי השיח שערכו המנחים, היתה עד לפני כשנתיים שלוש של המדרשה ב"אורנים", ולאחרונה של מכינת חנתון.

לאורך השנים רעיה ויוסי לא נעשו צעירים יותר, והשנה הם הודיעו שזו השנה האחרונה של המסע בהובלתם ובניצוחם. מכינת חנתון לקחה על עצמה את המשך המיזם. האם הוא יימשך באותה מתכונת, האם הוא ישנה את פניו? ימים יגידו. העיקר הוא שמפעל החיים של רעיה ויוסי יימשך. הוא חייב להימשך. חייבים להיפגש בשביל ישראל, תרתי משמע.

החל בשנה השנייה למסע, גויסתי בידי המדרשה להנחות את סדנאות השיח. ההנחייה שלי היתה קצת שונה, כיוון שבנוסף לסדנה, לאורך היום בכל נקודת עצירה קראתי טקסט בנושא של הסדנה. רק בשנים האחרונות ויתרתי על כך והתמקדתי בסדנה. שנים אחדות לאחר ההתחלה, שיכנעתי את רעיה ויוסי לסטות מן השביל ולערוך שבוע בשביל הגולן, שהיה עדין צעיר ובלתי מוכר. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן, ולקחתי על עצמי את ארגון השבוע כולו – לוגיסטית ותוכנית. אנו דאגנו להדרכה לאורך היום (בכל יום יש מדריך טיולים המדריך בכל יום את המסע), להסעות, להנחיית התוכן (אני הנחיתי לאורך השבוע), למפגשי סוף היום. אחד הערבים היה ערב יום השואה, והצועדים השתתפו בטקס האזורי בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס, במרום גולן.

ב-2010, בירידה מהר תבור, מעדתי ופצעתי את הקרסול. מן ההר פוניתי היישר לחדר הניתוח בבית החולים "העמק" (האשפוז היחיד בחיי), ועד היום יש לי מתכות בקרסול שמאל, מזכרת מן המסע. ומאז נאסרה הליכה בסנדלים במסע.

גם השנה הנחיתי יומיים, בחול המועד פסח וביום א' השבוע, היום שלפני האחרון במסע. צעדנו ממצודת כח דרך נחל קדש ורכס נפתלי עד שמורת עין אווזים שמדרום לצומת גומא. השנה עיצבנו בסדנאות, את המילון הישראלי המתחדש, מא' ועד ת'. ביום הראשון הנחיתי סביב הערך – ציונות. ביום השני – תיקון. הסדנה עסקה בתיקון עולם. הבאתי שני טקסטים חז"ליים על מחלוקות תיאולוגיות בין ר' עקיבא לטורונסרופוס (המזוהה בידי המחקר כקווינטוס טינאוס רופוס, הנציב הרומי בעת מרד בר כוכבא). האחד בנושא ברית המילה והשני בנושא צדקה. טורונסרופוס טען שאם אלוהים היה רוצה את האנשים נימולים הוא היה בורא אותם כאלה. מן הסתם רצון אלוהים שהאדם יהיה ערל, ומה פתאום אתם מתערבים בכך? ובמחלוקת השנייה הוא טען שאלוהים ברא עניים כי זה רצונו ומדוע אתם מנסים לשנות את הוויית העולם. ואילו ר' עקיבא דיבר על כך שקיבלנו עולם לא שלם, והמשימה שלנו היא לתקנו. סיימנו בשירת "אני ואתה נשנה את העולם," ללמדך שהאחריות לתיקון העולם אינה "למעלה," לא אלוהים וגם לא הממשלה, אלא קודם כל האדם הפרטי, אתה ואני, שנדרש מאיתנו אקטיביזם ונטילת אחריות לתיקון, גם אם אמרו את זה קודם לפניי. זה לא משנה.

* ביד הלשון. חמדת – אני קורא בהנאה רבה את ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום", שפורסם לפני מאה שנים [?]. אחת הדמויות בספר היא חמדת, מחבריו של גיבור הספר יצחק קומר ביפו. מקובל לראות בחמדת, המופיע בכמה מספריו של עגנון, את בן דמותו של הכותב.

חמדת מונצח ביישוב הנושא את השם הזה בצפון בקעת הירדן. חמדת הוא יישוב קהילתי דתי.

ב-1979 הוקמה היאחזות נח"ל יבוק, שבהמשך שמה השתנה לחמדת. ההיאחזות יועדה להקמת קיבוץ. היא אוזרחה ב-1987, כקיבוץ של התק"ם, אך לאחר זמן קצר הוא התפורר והחברים עזבו. ב-1989 היישוב חזר להיות היאחזות נח"ל. האזרוח השני היה ב-1997, בידי "אמנה" – תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

לרגל יום השואה שחל לפני מיספר ימים, יש אפשרות לצפות בטלוויזיה בסרטים ובסדרות מעולים, חלקם דוקומנטריים נאמנים למציאות, וחלקם מבוססים על סיפורים אמיתיים של ניצולי שואה שעברו עיבוד במידה זו או אחרת. להלן המלצות על שניים מהם.

הסרט "אני זוכר" (2015) מספר על אדם זקן, ניצול שואה, שנמצא כבר בשלבים ראשונים של דמנציה. למרות מצבו הוא יוצא לחפש פושע נאצי שהכיר באושוויץ, במטרה להורגו.

זהו סרט מעניין, מותח עד הרגע האחרון, בו מתגלה פואנטה מדהימה. השחקן הראשי בסרט הוא כריסטופר פלאמר (1929-2021), שבצעירותו שיחק ב"צלילי המוסיקה" ובהמשך חייו בסרטים רבים שזכו להערכה והקנו לו פרסים שונים.

"המקעקע מאושוויץ" (2024), סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים, מספרת על סיפור אהבה בלתי יאמן בין אסיר לאסירה במחנה. סביר להניח שלצורך העיבוד הטלוויזיוני נערכו שינויים ולא הכול מדויק מבחינה היסטורית. יחד עם זה, לדעתי היא מציגה בדיוק מצמרר את חיי האסירים והסוהרים במחנה הידוע לשמצה, ומעלה דילמות אישיות בלתי אפשריות – מצב שהיה די מרכזי בשואה – כגון: האם לקבל תפקיד "נוח" יחסית לאסירים אחרים ובעצם לחבור במידה זו או אחרת לסוהרים הנאצים ועוד ועוד.

הסדרה מבוססת על ספר ביוגרפי בשם זה של ניצול השואה לאלי סוקולוב, (בשמו הקודם אייזנברג). במחנה אושוויץ הוא היה אחד המקעקעים את המספרים על ידיהם של אסירים חדשים. לעת זיקנה הוא סיפר את הדברים לעיתונאית בשם הת'ר מוריס, שהעלתה על הכתב את הדברים והוציאה את הספר לאור בשנת 2018. בסדרה יש סיפור מסגרת, בו מספר לאלי הקשיש, ניצול שואה שחי במלבורן, את המאורעות שחווה; וסיפור פנימי, בו מוצגים חייו בעבר באושוויץ.

שני השחקנים הראשיים מעולים בתפקידיהם: הארווי קייטל היהודי בתפקיד לאלי הקשיש שמספר את זיכרונותיו בביתו במלבורן שבאוסטרליה; והשחקן היהודי הצעיר ג'ונה האוור-קינג, יליד 1995, בתפקיד לאלי הצעיר במחנה אושוויץ. ראויות לציון גם השחקנית מלאני לינסקי בתפקיד המראיינת הת'ר, וכן אנה פרוצ'ניאק בתפקיד רעייתו גיטה. יש לציין שבמאית הסדרה היא הישראלית טלי שלום עזר.

כאמור, בימים אלה מוצגים בטלוויזיה עוד ועוד סדרות וסרטים על נושא השואה, ביניהם: "ציפור לבנה, סיפור פלא" (2024), המומלץ גם הוא לצפייה.

עדינה בר-אל

כמה נוח להכליל את ה'קפלניסטים' ולהציגם כאוסף מטורללים "פרוגרסיביים" (ר"ל) שכל מה שמעניין אותם הוא זכויות חתולים ולהט"בים.

כמה נוח להציג את 'נוער הגבעות' כמקבילה היהודית לחמאס ולמשטר האייתולות.

אלו ואלו דברי אלוהים מתים. על סמך מה הקביעה הזו? על סמך ניסיוני המוגבל כמובן. אבל כל מי שטוען אחרת, גם הוא מתבסס על ניסיונו המוגבל בלבד. ובתחרות בין ניסיון-א לניסיון-ב, המנצח הוא כמובן זה שהשכל הישר תומך בגרסתו יותר מאשר במתחרה.

במילים אחרות, 'חוק המיספרים הגדולים' עומד מאחורי קביעתי הנחרצת, שבדיוק כפי שרוב 'הקפלניסטים' מזדהים עם המדינה, עם הציונות, עם מגילת העצמאות וכל מה שכרוך בהן (לשיטתו של כל אחד מהם כמובן, יחי הפלורליזם), כך אין לי ספק לגבי מחוייבותם לדמוקרטיה של רוב אם לא כל היהודים היושבים ביהודה ושומרון (ובזכותם הטבח של ה-7 באוקטובר התחולל 'רק' במערב הנגב ולא לאורך כל יישובי העשירון העליון מצפון פתח-תקווה ועד פאתי חדרה).

על השאלה מדוע בכל זאת עושה רושם ששיח הקצוות גובר על המציאות לא קשה לענות. לא מהיום ולא משלשום ולא מתמול-שלשום נוטה האדם, ואולי לא רק האדם, להגיב למיוחד, לבולט, לנוצץ (שלא כולו זהב כידוע) וכן הלאה. יהיו שיגידו שזה טבעי, במובן האבולוציוני של המושג. רוצה לומר, שכחלק ממנגנון הקיום הביולוגי, המשותף מבחינה זו לחתולים ולבני-אדם, הממוצע, השכיח, הרווח, המובן מאליו, הוא בדיוק זה – מובן מאליו – ולכן אין טעם להשקיע בו מאמץ-תודעה שהאבולוציה פיתחה בנו ובכל בעלי החיים על מנת להבחין במהירות בין עמית לטורף.

כל מי שמכיר במעט את תולדות התקשורת ההמונית המודרנית, יודע שהסנסציונליזם, גם כשהוא מתחבא תחת מעטה של מכובדות-לאנשים-חושבים, הוא הקובע, שנאמר מה שנאמר על הכלב שנושך אדם לעומת האדם שנשך כלב.

ללא ספק, העוצמה של הרשתות החברתיות הופכת את כל העניין הזה למהיר עוצמתי ולכן דומיננטי יותר. אבל אין כאן שום חידוש. פתרון סבתא ידוע ומוכח: Don't. 

עבדכם הנאמן למשל איננו מחובר 'אפילו' לפייסבוק. גם עיתונים אינני קורא באופן שוטף, ועל השאלה כיצד אני 'מתעדכן', התשובה שלי היא קודם כל שאלה (והרי זו תכונה יהודית ידועה: כי על השאלה 'מדוע יהודי עונה בשאלה', התשובה היא: 'למה לא?') – יאמר לי מר מה הוא 'עידכון'? כלומר מה הן 'חדשות'? והרי אין אדוני יודע שרוב ה'חדשות' הן 'ישנות' בלי מרכאות?

חמאס נעלם מעזה? לא. תאונות הדרכים ממשיכות? כן. הרצח בחברה הערבית מתקיים? כן. כולם מתלוננים על מזג האויר? ודאי ודאי. הביביסטים משוכנים שהדיפ-סטייט שתה להם את ביבי? מה חדש. הרל"ביסטים ממשיכים לחשוב שהאיום המרכזי על ישראל יושב בקיסריה ולא בטהראן? כנ"ל.

אז הנה אני יודע 'חדשות', ולמרבה הפלא אני מבין אותן מעט יותר מהממוצע כי את הזמן שאינני מבזבז על עיתונים, אני משקיע בספרים, והתוצאה המקווה היא שהבנת המציאות שלי אולי אמינה יותר כי אני מבין טוב יותר, כך אני מקווה, את ההקשרים, שבלעדיהם לפיסות מידע אין שום משמעות 'עושה-שכל', אלא הן כמו אותו גרגיר סוכר המחמיא למוח אך שאיננו תורם לבניית הגוף והבריאות כלום ושום דבר.

ובנוסף, אני מקפיד כאמור להימנע מלעיסת הרעל של הידועות בציבור כ'רשתות חברתיות', שעליהן יש לומר את הדברים הבאים: הן ללא ספק רשתות, אבל אין בהן שום דבר חברתי כמעט, אלא אם מדובר במערכת תקשורת יעילה כמו האימייל, הוואטסאפ וכדומה. אדרבא, ככל שהרשתות החברתיות הן 'רשתות', הרי שהן רשתות-ציד בידי כוחות ידועים המפעילים אלגוריתמים ידועים, המעודדים שיח קצוות והדברים ידועים, ומכאן כל שנותר הוא להימנע מעישון, להתעמל ולהקפיד על תזונה בריאה. כי מה שנכון לגוף הבריא, נכון פי כמה לנפש.

ואחרי שתיארתי מה אני נמנע מלעשות (לצרוך 'חדשות'), ומה מנסה להקפיד לעשות (לקרוא ספרים ולהבין הקשרים ובעיקר את השאלה החשובה הגדולה: מאין באנו ולאן אנו הולכים), הנה אני שב על הכרזתי לעיל: לידיעות המפחידות על הקצנת השיח "עד כדי מלחמת אזרחים" אין שום אחיזה במציאות. 

מה יש בהן? בדיוק מה שתואר לעיל: אספקת הצורך של אנשים לפחד, כי מה לעשות, וזה כבר כתוב אפילו במשלי, 'אשרי אדם חושש תמיד', כי ככה ברא אותנו הטבע.

אבל הטבע גם סיפק לנו קילו וחצי מוח, שחלקים ניכרים ממנו מאפשרים לנו לנהל את מערכת הפחדים וההפחדות וההתמכרויות לסנסציות, ואף פעם לא מאוחר לעשות בהם שימוש, שגם על זה כמובן יש פסוק מן המוכן: 'סוף מעשה במחשבה תחילה,' ובימינו 'מעשה' כולל קודם כל מה אתה מספר לך ולבניך ולבני בניך ובנותיך ושכנותיך, על המצב. 

כי "בפיך ובלבבך לעשותו," כי "לא בשמיים היא" אלא "כאן על פני אדמה" כמאמר המשוררת רחל, שהמליצה לנו כבר לפני כמאה שנה במקום לקטר על ארצי, פשוט לשיר לה.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

שיחות עם סופרים

הרצאה תשיעית בסדרה לשנת תשפ"ה,

המרצה – ד"ר משה גרנות

סופרים בנעלי בית: נתן יונתן, א"ב יהושע, עמוס עוז, ס' יזהר, משה שמיר, אהרן מגד, רות אלמוג, נאוה סמל, סמי מיכאל, סביון ליברכט, דויד גרוסמן, רוני סומק, אפרים קישון, יהודית קציר, דורית אורגד, שפרה הורן...

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

ביום ב', 12.5.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים וארבעה

אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני

אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. לילה אחד נגנבה פרה מהרפת של גרשוני. למוחרת בבוקר, רוכב על חמורו הקפריסאי הרזה, הופיע חוואג'ה סקנדר השמנמן וקצר-הקומה בחצרו של שיח' איסחאק כאשר זה עמד ודיבר עם גששו הבידואי אחסן דלדום. גרשוני הקים קול צעקה:

"איזה עסקים אתה עושה שוב עם השומרים הבידואים שלך, עם הגנבים האלה?"

"אני אחראי על השמירה במושבה ואתה צריך לסמוך עלי שאני יודע מה אני עושה." השיב לו שיח' איסחאק. "יכולת, במחילה מכבודך, לנעול בלילה את הרפת ולא היו גונבים לך את הפרה היפה שלך, אלא-אם-כן אתה נהנה מכך שהיא משוטטת בלילות..."

"פיזדמטי!" הקפיץ הרמז את גרשוני והוציאו מדעתו. שפמפמו השחור, הקטן, רטט כמברשת מעל החמור הגדול. "קיבינימאט שתלך, חרא אתה, חרא אבן-חרא, ילען-אבוכ! מה, אני העראבער שלך שתדבר אליי ככה?!"

"חוואג'ה סקנדר!" גער בו שיח' איסחאק, ומבט זועם הבריק בעיניו, בעלות ברק הפלדה הכחול, שהישירו מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע אלא בכבוד המושבה כולה!"

"הגיע הזמן להגיד לך, נורדאו, שאתה בכלל לא שומר עלינו. אתה עקרוט, ערמומי, אתה א-באנדיט, א-גאזלן, אתה גרוע מגנב, מסתובב כל היום, לא עושה כלום, פאראזיט. חי על חשבוננו. הגיעו לי עד הנה – כל העראבישע-שטיק שלך! אתה אחו-אל-מאניוק! א-שוואנץ!... "

על כך סטר לו שיח' איסחאק על לחיו.

"אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שיח' איסחאק נורדאו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" גרשוני הנדהם, שפמו השחור הקטן מרטט ולחיו לוהטת, קירטע חזרה אל חמורו הגדול כשהוא נחנק-כמעט מכעס, ועזב את החצר.

"יא, יא-מסכין, אללה יחרב-ביתו! – פגעתי כניראה בכבוד הפסקוצווע שלו!" חייך שיח' איסחאק נורדאו לתוך שפמו והמשיך את עסקיו עם הגשש הבידואי.

"פילטיז אל-דבור מאפיש אסל!" אמר הגשש. בעכוז הצירעה דבש לא תמצא!

ליל-קיץ אחד, ליל חמסין, פסעו שיח' איסחק נורדאו ועימו מסייה בוריס קלדם, הוא חוואג'ה בארס, אביה של ארלטי, לעבר ביתו של גרשוני. הם היו בסיור ביקורת על השמירה במושבה, חמושים באקדוחי המאוזר הגדולים שנתונים בנרתיקי-עץ אשר לאחר השליפה אפשר לחברם בתור קתות.

כאשר חלפו על פני הבית שמעו מבפנים אנחות מזעזעות.

השניים טיפסו והציצו מבעד לחרכי התריס והנה ראש גרשוני המוגבה מונח על השד הערום של שיינע-פשה כמו על כר, ומעליו רובץ תאומו – והוא גדול כל-כך שמאיים לחנוק את הבעל הטמון ביניהם –

וגרשוני צועק ומחרחר כטובע,

ואין לדעת אם מתוך שינה הוא קורא להושיעו או שער הוא –

צחוק הגורל הוא שהשדיים, שכה הפעימו אותו כאשר גילה אותם לראשונה בכלתו הבתולה בליל החתונה, שהרי את שיינע-פשה הצעירה שידכו לו – איימו עתה על חייו לכלותם.

"מון דייה! [אלוהיי!] – הלא שדי השיקסע הגרמנייה עוד יהרגוהו!" התחרמן למראיהם קלדם.

"יא בא יה! – " השתאה שיח' איסחק, "אללה אכבר! אללה אכבר! – סנדרל תקוע עלא ראסו בביז [שד] מרתו! בפני סכנה שכזו בחיי לא עמדתי!"

מיד פרצו שני השומרים עם אקדוחיהם פנימה ובקולות "זוז הצידה!" – הצילו מחנק את בעל הבית, בהודפם מעל פניו בכתפיהם את גבעת השד העליון של שיינע-פשה זוגתו.

למוחרת עבר מעשה ההצלה מפה לאוזן במושבה.

עוד סיפרו אצלנו שכאשר שיינע-פשה ובעלה אינם רבים – משמשים שדיה כמגש שעליו מניח סנדרל בבוקר את ספל הקפה ופרוסת הלחם בחמאה ובריבה שהוא מעלה לה מהמיטבח למיטתה, ולעיתים היא מרשה לו להצטרף מהצד לסעודה.

בעקבות הסטירה ההיא התקיימה בוררות בביתו של סבי והשתתפו בה מסייה בוריס קלדם וגרישה ירקוני. גרשוני המוכה אמר שהוא מסתפק בהטלת עונש מוסרי על שיח' איסחאק נורדאו, כלומר התנצלות ולא עונש כספי. שיח' איסחאק נורדאו הודה שהיכה. השניים יצאו החוצה. הבוררים רצו לפסוק התנצלות, כהצעת גרשוני. אבל שיח' איסחאק נורדאו, שנודע לו הדבר על-ידי שליח שעמד והאזין להם מאחורי התריס, שלח להודיע לבוררים שלא יקבל עליו קנס של התנצלות וכי הוא מוכן רק לקנס כספי ואפילו גדול, "אפילע איך זאל האבען א טאפ פיל מיט גאלד! [אפילו בשיעור של פח מלא זהב, אם יהיה לי!]"

כמובן שלא היה לו. כלאם פאד'י, מילים ריקות, היו דבריו. אולי פח זיתים או שמן זית היה לו. לכן הבוררות התפטרה והבירור חזר לוועד.

ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: "אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"

"זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו..." האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג'ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.

"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?" חקר ראש הוועד את נורדאו.

"מה, אני, בסך-הכל, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!" שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!"

בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: "אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה."

על כך ענה לו ראש הוועד: "די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?"

והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:

"חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!" – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: "הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!"

ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש "חמאם בלא מוייה" – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.

לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודיה נמרצת מאוד, ייקית):

"האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!"

וכך היה.

ורק בישיבה הבאה, וברוב "דיעות נעלמות", כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מלחמת ההתשה הראשונה החלה לאחר מלחמת ששת הימים כתוצאה מזחיחות הדעת והיוהרה של מנהיגי המדינה והצבא. מלחמה זו נמשכה 3 שנים וגבתה קורבנות רבים.

מלמת ההתשה השנייה החלה מיד עם הפסקת העסקה להחזרת חטופי ה-7 באוקטובר 2023. הפסקת העסקה נגרמה כתוצאה מסירובה של ממשלת ישראל להיכנע לדרישות חמאס, ולו גם במחיר הסיכון לחיי החטופים.

מנהיגי הממשלה והצבא מכריזים כי לא יפסיקו מלחמה זו עד שכול החטופים יוחזרו. הכרזה זו אין לה על מה להישען: לישראל אין מיליון חיילים שיכולים להתפרס על פני 500 ק"מ של מנהרות מלאות באלפי אנשי חמאס מצויידים בנשק ובתחמושת מכול הסוגים, כולל מטענים ומוקשים. בנוסף, לחמאס יש די מזון, מים, אוויר וחשמל הן להישרדות תת-קרקעית והן להמשך ייצור מרגמות, פגזים, רקטות ומשגרים, שמאפשרים להם להגיח מפירים ולהפגיז הן את כוחות צה"ל והן את הישובים האזרחיים במשך שנה.

אז בבקשה, אל יתהללו ראשי המדינה והצבא חוגרים כמפתחים, יפסיקו את צביעותם, ויכריזו קבל עם ועדה שהם מסכימים לתנאי החמאס על מנת להחזיר ולהציל את החטופים, ולמנוע את הקרבת קורבנות חיילי צה"ל.

שמעון גרובר

שלום לאהוד, כאן בהמשך נוסח מאוד "משופץ" ומורחב של משהו ששלחתי לא מזמן ל"הארץ" (כן! אני עדיין מנוי עליו). מכתבי לא פורסם שם, אולי אתה תחשוב שהוא ראוי לפרסום אצלך?

שלום ל... אני גם שומע בחדשות וגם קורא בעיתון עוד פעם ועוד פעם, שצריך להגן על הדמוקרטיה במדינתנו.

"קצת מזמן" כשהייתי צעיר יותר, למדתי מה זו דמוקרטיה. שלטון הרוב, זכויות המיעוט, חופש הדעה, חופש הדיבור ועוד, ועוד ועוד... אבל אני מבקש להצביע על פרט קטן (אחר?)

אני לתומי חשבתי שעוד אחד המאפיינים של מדינה דמוקרטית הוא שבה כל האזרחים הם שווי חובות ושווי זכויות. אבל... במדינה שלנו יש קבוצת אזרחים (שהולכת וגדלה) שלהם יש רק רק זכויות, ויש קבוצת אזרחים שלהם יש קצת זכויות (עדיין?) וגם הרבה חובות. אחת החובות שלהם היא לפרנס בעמלם ובכספם את אלה שיש להם רק זכויות.

ואני שואל: האם זו באמת מדינה דמוקרטית?

בברכה.

עמי עתיר

כפר סבא

אני נרדם בבהלה. מה השעה? לא, מה התאריך? האומנם חודש שלם שלא פגשתי את מלאכי השרת? הם אולי טלפנו אבל בטח הייתי עדיין בהכרה או פשוט ישנתי. צריך לבדוק את זה. נו צא כבר מן ההכרה ולך תבדוק אולי הם שם. אני כבר יורד. אוי לא לשכוח כיבוד. הרי בשביל זה בעצם הם באים.

הגעתי בדיוק בזמן. הם כבר אצל הדלת, יד על הידית. "רגע רגע חברים," אני מתנשם. "תחזרו, תשבו. אני מתנצל שלא הייתי זמין, כל מיני סיבות..."

"לא צריך להתנצל," אומר גבריאל מלאך הבשורה. "ממילא כבר חשבנו לנתק קשר. אתה פשוט לא מצליח להמציא אותנו יותר. הצטרפת לכל מנותקי המציאות האלה. אז די. היה נעים רוב הפעמים. הכיבוד היה בסדר. הבאת הערב משהו? זה נראה כמו בפלות."

רפאל המהנדס מסתובב, הרפה מהידית. "איזה בפלות? לימון או שוקו?"

"לא יודע," אני מתנשם. "עוד לא פתחתי. אבל אלה מהוופלים הגדולים. לא הקוביות הקטנות האלה שתיכף נגמרות. שבו כבר, נו. תתחילו להטיף מוסר. אני באמת מבקש."

הם מתיישבים באנחה. "לימון, זה טוב," אומר רפי. "האלה עם שוקו מתוקים מדי."

"באמת שביקשנו מהבוס ברוך-הוא שישחרר אותנו," אומר גבי, מוחה פרורים. "הרי זה תמיד אותו הדבר. יש פיגוע, או אפילו פוגרום. אז קודם כל יש אשמים. אחר כך יש את הקונספציה. אחר כך זה בגלל שביבי רוצה סיגרים או תכשיט לשרה, או צוללות בלי אישור. אחר כך מפטרים, וועדת חקירה, ואז..."

"לא גבי," אומר רפי. "ועדות כבר מתחילות קודם. קודם הועדה של צה"ל, מפני שצה"ל זה שפישל. אחר כך ועדה ממלכתית, כי יש כאן פוליטיקה. ואחר כך יש ועדה ציבורית..."

"התבלבלת, רפי," אומר גבי. "הציבורית עוד לא מונתה כי אסור את זה לפני הבחירות. הסברנו את זה לבוס ברוך-הוא כי הוא לא מבין איך זה שמאירוע אחד יכולים להיות מימצאים שונים. הוא בכלל יש לו השקפות מוזרות, כמו שאלה שילמדו מן המסקנות הם דווקא אלה שגרמו למחדל. כמו שהנבחרת מפסידה באליפות לא בגלל שעשו שגיאות אלא בגלל שהמאמן לא שווה. טוב. ידוע כבר מזמן שאין לו חוש לצדק."

"וגם אין לו הבנה למציאות," אומר רפי. "יש לו תיאוריה משונה שגורל החטופים תלוי רק בגורם אחד, וזה הראש החולה של ההוא מוחמד סינואר. אדם שבקושי יודע שיש אצלו חטופים כי זה לא מעניין אותו. ולא אכפת לו שצה"ל ימשיך לכתוש את הרצועה והכל שם ייהרס ושכל העזתים הכלבים ימותו, למה שהוא לא צריך אותם. הוא גם בטוח שאי-אפשר לבטל את הסעד ההומניטרי מפני שאת זה מחליטים האמריקאים, לא משנה אם זה ביידן או קמלה האריס או טרמפ או האיחוד האירופי או האנטישמים בהאג. הבוס דווקא כן מבין את זה, אבל משוכנע שזאת המציאות, ובזה הוא לא מתערב."

"אבל החרדים מאמינים בו,"אני אומר. "היי גבי, אל תגמור את כולם. נשארו רק ביסקוויטים מלפני פסח."

"יש רק דרך אחת שאולי תיראו בחזרה את החטופים," אומר רפי. "לא את כולם כמובן. תשלימו עם זה. עד שלא תפסיקו את העניין ההומניטרי, אבל לגמרי, אין לכם סיכוי. ותמורת פגרים הם יקבלו לכל היותר אסירים שלהם. תרדו מהאשלייה הזאת שחלל הוא חטוף חי שבמקרה מת. הבוס ברוך-הוא הסביר באחת הישיבות שהוא בכוונה בנה את החיים מחומרים קלים שמתפרקים מהר, ועוד עם ריח."

"רפי תשתוק מייד!" מזדעק גבי. "אסור לך לחשוב ככה! זאת מחשבה מציאותית! חשבת שהישראלים יקנו את זה? או מישהו בכלל? תתנצל, רפי, תתנצל. הישראלים מתים על בקשות סליחה. הם בטוחים שזה משנה משהו."

"מי שיסתום את הפה זה אתה, גבי," זועם רפי. " אל תשכח שאתה רק מלאך ובעצם לא קיים. בשביל להחזיר אנשים למציאות דרוש יותר מבפלות לימון."

"שגם הם נגמרו," אומר גבי. "אז בוא נעוף. אולי בעזה משהו יזוז כשיאזלו הבפלות. אוכל זה דבר חשוב אצלם. אפילו ברמאדן. "

"זה לא יקרה. אבל זה לא באשמתך, בעל הבית. כפרה עליך," אומר רפי. "היי גבי, אל תברח. צריך לדווח לבוס ברוך-הוא."

איתמר פרת

על "הטבלה המחזורית" מאת פרימו לוי

מאיטלקית – עמנואל בארי

הקיבוץ המאוחד 2001, 174 עמ'

ב-"הטבלה המחזורית" 21 פרקים, ובראש כל פרק שם של יסוד מהטבלה המחזורית שהגה המדען הרוסי דימיטרי מנדלייב (שמו מוזכר בספר בעמ' 37), כגון ארגון, מימן, אבץ, ברזל, אשלגן וכו', כי פרימו לוי הוסמך ככימאי בעל תואר דוקטור, לאחר שצלח ארבע שנות לימוד באוניברסיטה בהצטיינות יתירה (באיטליה התואר דוטורה מוענק כבר בסיום התואר הראשון), וכל זאת למרות חוקי הגזע שקיבלו תוקף באיטליה הפשיסטית.

הייתי מחלק את הפרקים/היסודות לשתי חטיבות: אלה שמתארים אירועים מהביוגרפיה של פרימו לוי, ואלה שגיבוריהם דימיוניים עד לרמה של הזייה. בחטיבה השנייה נמצא מיספר פרקים, כמו "עופרת" שמתאר עם של רועי צאן בשם רודמונדים, המאמינים באלה פריגה, שאחד מהם מסתנן אל העולם המודרני, יוצר עופרת ומוכר אותה תמורת מטבעות זהב, ומשם לאי שבו הנשים לוחמות, והגברים טווים צמר, כשהם מתחלפים בנשים, שהרות רק שלושה ימים. האיש שט באנייה המונעת על ידי עבדים, מגיע לאי, קונה עבדים, קונה אישה, ומפיק עופרת – לא ברור איך כל זה מתמזג עם החטיבה המתארת אירועים מחייו של המחבר. פרק דומה הוא "כספית", שבו מסופר על רב-טוראי בשם איברהימס החי בבדידות באי "שימון" (המחבר טורח לשרטט את צורת האי בעמ' 76!). לידו מצויה האישה מגי. ארבעה ניצולים מאוניות טובעות מצטרפים לאי: איש בשם הנדריק שרצח אדם בהולנד, מחזר (ונענה!) אחרי מגי למגינת ליבו של איברהימס, יש גם ילד בלונדי, ושני ניצולים איטלקיים. כולם לוטשים עיניים למגי, ואיברהימס מוצא פתרון: משלם לאניית ציד ליווייתנים בכספית (שמטפטף בתוך מערה!) כדי שיקנו עבורם ארבע נשים. הוא מעניק להנדריק את מגי, ומתחתן עם נערה שבאה לאי עם שני ילדיה. גם בפרק "טיטניום" לא מדובר באירוע מחייו של פרימו לוי, אלא בילדה בשם מריה שמתרשמת מצבע הצובע ארון ומזנון, ומזהיר את הילדה שלא תתקרב כי מדובר בצבע שמכיל טיטניום.

צר לי, לא ברור לי לחלוטין לשם מה הובאו בספר מעניין זה (ראו התפעלותם של איטאלו קאלווינו וסול בלו מהספר בכיתוב של הכריכה האחורית) שלושה פרקים חסרי שחר אלה.

וכעת ללוז הספר, שכאמור, מתאר אירועים מחייו של פרימו לוי, אירועים שמשלימים את הידוע לקוראים מספריו "הזהו אדם" ו"ההפוגה". בפרקים אלה יש תיעוד מפורט של מקומות, תאריכים ואירועים היסטוריים שמתרחשים בימי חייו. הרי קצת מהאירועים המוזכרים בספר: צ'מברליין חוזר ממינכן מרומה, היטלר פולש לפראג, לפולין, לנורווגיה, להולנד, לצרפת, ליוגוסלביה, לרוסיה; פרנקו משתלט על מדריד, איטליה פולשת לאלבניה, גרמניה הורסת את בלגרד, פולשת לכרתים, אנגליה לוחמת לבדה נגד היטלר וסופגת מפלות. יפן מפציצה את פרל הרבור ומכריזה מלחמה על ארצות הברית, צבאות בעלות הברית נוחתים בצפון אפריקה, מגיעות ידיעות על אנה פראנק, טבח באבי יאר, האקציות בגטו וארשה, מהפך במלחמה בסטלינגרד, הפשיזם קורס באיטליה, וגרמניה פולשת אליה.

בפרק "ארגון" אנו פוגשים את אבותיו של המחבר (עד הסבא רבא וסבתא רבתא), ואבותיהם של יהודי פיאמונטה, שלאחר גירוש ספרד נחתו באיטליה ומדברים בז'רגון המורכב ממילים עבריות בעגה איטלקית, כשיש מילות קוד לגויים, לכנסיות ולכמרים. כבר ההורים של הסבים מתחלנים: מסופר על אחת הסבתות שהגישה לרב שהתארח אצלה – בשר חזיר, ועל נישואי תערובת. הם מתפללים בבית כנסת, וגם בכנסייה. לפרימו עצמו קיימו טקס בר-מצווה בבית כנסת. בגיל גימנסיה הוא נדבק בחיידק הכימיה, מתנסה ונכשל בכך, יחד עם חברו אנריקו, בעריכת ניסיונות בסתר במעבדת אחיו הסטודנט של אנריקו. לכימיה הוא מתייחס כאל שירה משום ההרמוניה שטבלת היסודות משדרת, וכן, הוא וחבריו משוכנעים כי פיזיקה וכימיה הן תרופות כנגד הפשיזם. כסטודנט לכימיה הוא פוגש פרופסורים שסולדים מהפשיזם, ליד כתב שטנה גזעני המתפרסם באיטליה המציג את היהודים כקמצנים וערמומיים. הוא מנסה לחזר אחרי הסטודנטית ריטה (גויה), המתעמקת בספרו של תומאס מאן "הר הקסמים". אגב, הספר גדוש בהתייחסות ליצירות מופת. למשל, עוזרת מחקר של פרימו בעבודתו במכרה, צעירה בשם אלידה, בת של מנהיג פשיסטי, מצטטת שירה קלאסית.

כשפרימו מסיים את לימודיו בהצטיינות יתירה, הוא מקווה להתמנות לעוזר הוראה, דרגה שנמנעת ממנו בהיותו יהודי. אסיסטנט אסטרופיזיקאי מוכן להעסיק אותו, כי הוא זקוק לכימאי. עבודה אחרת שמזדמנת לפרימו היא במכרה סודי (מושווה לגיהינום של דנטה), שם מפיקים אזבסט, כשב-98% מהפסולת אמור להימצא מעט ניקל. בשהייה במקום זה מתוודע פרימו לסיפורים משונים כגון על מנהל מחלקה השולח את כלבו בלילה לגנוב תרנגולות, אותן הוא מחלק בין אהובותיו הרבות, או כגון הפקידה ג'ינה שהוריה מסרבים כי תינשא לכורה, לכן היא נישאת לשוטה המכרה, ונמנעת ממגע פיזי עימו.

עבודתו במכרה מסתיימת כאשר מסתבר שבאלבניה הכבושה יש מרבצי ניקל למכביר. ד"ר מרטיני, שווייצרי בעל מפעל במילאנו, מזמין את פרימו בתקווה שיצליח לרקוח תרופה נגד סכרת. למרטיני יש מזכירה-פילגש בשם לורדאנה. העוזרת של פרימו היא ג'וליה וינאיס, שלמדה איתו באוניברסיטה, והמליצה עליו בפני מרטיני. ג'וליה היא טיפוס – מסתבר שהורי הארוס שלה מתנגדים לנישואין, לכן היא מציעה לפרימו לחזר אחריה, הגם שכיהודי אסור לו. הם מבלים יחד בסרט שמככבים בו מישל מורגן וז'אן גאבן. היא עומדת על כך שילווה אותה ביתה, ואם הוא יסרב, היא תצעק "תוריד את הידיים, חזיר!" היא דורשת ממנו להסיע אותה למקומו של ארוסה, לחכות לו שעתיים כדי להודיע לו ששכנעה את הארוס סופית לשאתה לאישה – תיאור מרתק של "טיפוס".

בפרק "זרחן" מסופר, בין השאר, איך פרימו הצטרף לפרטיזנים, כיצד בעקבות הלשנה נתפס על ידי הפשיסטים, כיצד בדרך אל החקירה הוא מתפטר מהאקדח, מתעודת הזהות ומפנקס הכתובות, וכאן אנו מתוודעים להבדל שבין הנאצים לפשיסטים האיטלקים: כשנודע לסוהר שהיכה את פרימו, כי הוא בעל תואר דוקטור, הוא מבקש סליחה... הוא מועבר לאושוויץ, נידון לחיים עם עבודת פרך ולאחר בחינה הוא מתקבל למפעל "בונה" המתמחה בייצור גומי סינתטי, שם הוא נאלץ לגנוב גלילונים של ברזל צריום, שניתן למכור כמציתים, תמורת פרוסת לחם. הרוסים מתקרבים לאושוויץ, והגרמנים בורחים, ומובילים איתם לצעדת המוות את האסירים. את פרימו משאירים בבית החולים לגסוס שם ממחלת השנית, אלא שהרוסים מצילים ומרפאים אותו. בפרק "ואנאדריום" מסופר שפרימו מועסק ככימאי במפעל המפיק לאכה. מומחה בשם ד"ר מילר מציע דרך להתגבר על תקלה, ומסתבר לפרימו שזה אותו ד"ר מילר שהיה משגיח במפעל "בונה" שליד אושוויץ, שם עבד פרימו עם עוד שני אסירים ליצירת גומי סינתטי. ד"ר מילר מאפשר לפרימו להתגלח, ואף מצווה לתת לו נעלי עור, מחווה יקרת מציאות במכלול אושוויץ. פרימו יוצר עימו קשר, ומסתבר שמילר, כמו רבים מבני עמו, מנסה ליפות עוד יותר את היחסים בינו ובין האסירים. מילר מעוניין מאוד להיפגש, אך הפגישה לא יוצאת אל הפועל כי מילר מת באופן פתאומי.

בפרקים אחרים מתוארים עיסוקיו לאחר חזרתו לאיטליה, כשהוא נדרש לבדוק שקית סוכר, שמסתבר כי הוא מעורבב בארסן, המכוון להרעיל מתחרה על אותו שוק (סנדלר חדש שמבקש לנטרל סנדלר ותיק). בפרק "חנקן" מסתבר לפרימו כי תכשירי קוסמטיקה נזקקים לאלוקסאן, חומר הקשור בחומצת שתנן שניתן להשיג מלשלשת עופות או נחשים. בפרק "אורניום" אנו פוגשים טייסים גרמנים, המבינים שסוף הרייך השלישי מתקרב, ומנסים לברוח לשווייץ במטוס קל, ובינתיים מעניקים גוש אורניום לעובר אורח שמראה להם את הדרך לשווייץ, אורניום שהיה אמור לקדם פצצת אטום לגרמניה, אבל פרימו לוי עורך בדיקה בחומר, ומסתבר שמדובר בקדמיום.

יש עוד הרפתקאות הקשורות במקצועו של פרימו לוי ככימאי, אבל התחושה היא שהמחבר לא נתן דעתו לכך שרוב הקוראים אינם כימאים וההתעמקות המפורטת שלו בהליכים הכימיים עלולה לייאש את הקורא הכי מיומן. אילו דילגתי על ההקפדה של פרימו לוי להעניק לקורא דעת בתחום הכימיה (עמודים 118, 124-122, 129, 134, 158, וכן שלושת הפרקים שחורגים מהביוגרפיה של המחבר, אותם הזכרתי לעיל), ההנאה שלי מהספר היתה שלימה, ויסלחו לי איטאלו קאלווינו וסול בלו.

משה גרנות

תודה לאורי הייטנר שמדייק בדברי יצחק בן אהרן אחרי מהפך 1977 – הוא לא כיבד את הכרעת העם, אך לא אמר שאינו מקבל את ההכרעה – הבדל גדול!

אורי הייטנר, וכותבים נוספים בחב"ע מוקיעים את המגמה הפרו-פלסטינית ופרו חמאסית של "הארץ". אינני מבין מדוע לא חדלים להיות מנויים על עיתון זה.

אני שוב מזכיר את אורי הייטנר שנכח ב"זיכרון בסלון". אני שורד שואה, ומופיע בשנים האחרונות ב"זיכרון בסלון". השנה, משום חוסר מקום בבית פרטי, עבר האירוע לאולם הקתדרה ברמת השרון, ואני סיפרתי את סיפור שהייתי במרתף במשך שלוש שנים, וסיפורו של אבי שעונה במחנה לעבודות כפייה. על התקופה הזאת פירסמתי כעשרה ספרים.

נעמן כהן מביא תובנות מספרו של פרימו לוי "הזהו אדם". אני קראתי בזמנו את הגרסה הזאת, אבל חזרתי וקראתי את גרסת התרגום של מירון רפופורט "אם זה אדם" (2023) הנחשבת לאמינה יותר. רשימה שלי על גרסה זאת ראתה אור בחב"ע  2049, 24.4.2025. אני, כמובן, אינני מוסמך לקבוע מהי הגרסה הנכונה, כי אינני יודע איטלקית.

שלך –

משה גרנות

* יונתן זמיר: לאודי ידידי שלום! סיפורו של פוצ'ו על שלמה בן ארי ז"ל, כמו כל יתר סיפוריו, נחמד ביותר. אחותו של שלמה בן ארי, דליה, היתה בת כיתתנו בבית הספר בקריית חיים, וגם צפרירה ליוותה כמורה דורות של תלמידים בקריה.

* אהוד: גל השריפות שפרץ ביערות ישראל ביום רביעי, יום חמסין כבד, וסיכן יישובים רבים, אינו הגל האחרון. אנחנו צפויים לעוד גלים קשים כמוהו במהלך הקיץ החם הקרוב וגם בשנים הבאות. זה האקלים וזו הסביבה הביטחונית שלנו עם חשש כבד להצתות טרור. הפתרון היחיד והיקר הוא הקמת טייסת של מטוסי בואינג 747 גלובל סופרטנק ענקיים מצויידים בכמויות אדירות של מים 24/7 – כמה יקר שזה יהיה, מטוסים וצוותים אלה יוכלו לכבות מיד כל שריפה שפורצת. מה לעשות בהם בחורף? ובימים שאין בהם שריפות? אולי להשקות משמיים אזורי חקלאות ויער צחיחים או את הגינה של ביבי בקיסריה, שכידוע אחראי לכל גל שריפות חדש.

* אהוד: טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל השנה לווה בלהבות שריפות היער שנמשכו באיזור ירושלים ובהרי ירושלים ובמערבה, אך למרבה המזל, למרות שהטקס עצמו בוטל בגלל השריפות, הוא שודר בהמשכים, בין הידיעות על השריפות, באמצעות הקלטת החזרה הכללית שהיתה ביצוע מדוייק של הטקס עצמו. ואולי היה זה מזל שהטקס במועדו לא התקיים, כי נקל לשער שהיה כבר תכנון מדוייק, גם בהשראת כספי גורמים זרים מוסווים, להפגין נגדו ולהפר אותו.

מרבית החיילים בטקס היו השנה חיילות, כי נראה שהחיילים הגברים עסוקים מדי במלחמה. מדליקי המשואות נבחרו בקפידה ושיקפו את מצב האומה שדמה יותר למציאות המלחמה הקשה ולתוצאות הבחירות שהיו ושתהיינה מאשר לתמונת התקשורת הישראלית שחלקה הגדול תומך בעקיפין בחמאס באמצעות האידיוטים השימושיים. הטקס היה עשוי היטב ומרגש בחלקו. כל הכבוד למתכנניו ולמבצעיו. יש לשער שגם הקהל שנבחר להשתתף בחזרה נבחר בקפידה. ניראו בו הרבה שביסים ואפס מפגינים, בהתאם לתוצאות הבחירות שהיו ושתהיינה.

ואני רק שאלה: כיצד התגברו כל הערב הקר הזה על הצורך האנושי להשתין?

* אהוד: החשיבה הישראלית אומרת: ככל שיגברו הרעב והסבל בעזה הנצורה כן יגדל הסיכוי לשחרור החטופים שלנו ולהתקוממות התושבים נגד חמאס.

אז לא.

זה לא יקרה.

הברברים משרתי המוות האלה רק מחכים לראות את העולם נזעק נגד ישראל נוכח מראות הזוועה של בני עמם הגוועים ברעב. זה משרת מצויין את תעמולת השנאה הגבלסית שלהם נגד ישראל והם ימשיכו בכך כמו גם בהחזקת החטופים החיים שלנו עד הריגתם, אם וכאשר יימצא חמאס בקריסה סופית. לא איכפת להם שבני עמם ימותו ברעב! הם דווקא מפנטזים על המהלך השטני הזה כקלף חזק להכנעת ישראל ולהגברת האנטישמיות בעולם!

ראו הוזהרתם!

יש לנו עסק עם מפלצות.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!