זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 28

מירה מאסה בחיימסון והוא בה ושניהם נעשו בלתי-נסבלים זה לזה. הריונה כיער אותה ושיבש עליה את דעתה. לא היה יום שלא פקד אותה איזה פגע. שיניה התערערו. דופקה לא היה סדיר. רגליה התנפחו. חלציה כאבו והיה חשש לשבר. היו לה סחרחורות. ידיה כאבו. העצירות שבה להציק לה וכל פעולת-מעיים היתה קשה כקריעת ים-סוף, וכצירי-לידה יומיומיים. העובּר ברחמה היה לה כגוף זר שמשלח בה גלים של ארס, נוגדנים לגופה, שמשבשים את כל המערכת שלה ומחלים אותה.
הטפיחות מדירת שולדנפריי נמשכו. החלונות היו פתוחים דרך-קבע, בגלל החום. הקיץ הטריף על שולדנפרי את יצרו. כל מה שהסתתר בחורף מאחורי תריסים מוגפים ושמיכות עבות – פרץ עתה חוצה. מדי יום אחרי-הצהריים היה שוכב ערום על מיטתו הזוגית וטופח ומכה על אחוריו ומשמיע קולות אנחה קטועים ויבשים שהשתברו בחלל דירתו, ולא תאווה עלתה מהם אלא געיית בדידות של איש זקן.
הוא לא היה מצליח להגיע לידי פורקן אלא מתעייף ומפסיק, וההפסקות מתמשכות יותר ויותר, עד שהיה חדל.
וחיימסון, בדירה החמה, היה שומע את שולדנפריי ולעיתים מתבונן בו, ומראה האבר העבה השרוי בחצי-צל ומתנודד בידי שולדנפריי ששרוע על גבו – היה מטריף עליו את דעתו. כאילו הצינור האפל שמונח שם הוא בשר-מבשרו ומבשֵר על גורלו-שלו בבוא היום.
"לפרקים צר לי על יצרי הרע הגדול ו ה ח ז ק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" –קרא בכרך מכתבים של ברנר שמצא בספרייתה של מירה.

כשהיתה מירה נמאסת עליו נהג חיימסון לצאת לטייל ברחובות, ברגל. כרסו מעובה יותר ויותר, עיניו בוהות מבעד למשקפיים שהחל מרכיב, ורגליו נפזרות לצדדים בהליכתו הדובית-המתנודדת, שכמו מעידה על נפש שחופנת את ניצוץ העירות שמצוי בה – באגרוף עבה של התכנסות והתגוננות מפני הגירויים המציקים מן החוץ. רק יללת-צופריה של ניידת-הלב, המחישה נתקף לטיפול-נמרץ, היתה קורעת בו מדי פעם איזה צוהר של פחד כאילו בו עצמו מדובר. חלק ניכר מסבלו וגם מתענוגותיו של חיימסון היה נעוץ ביכולתו זו להזדהות עם מה שמתרחש אצל אחרים כאילו זה קורה לו עצמו, ולרוב רק אלה היו חייו הפרטיים האמיתיים, חיים של הזיות.
יום אחד עבר באחד משיטוטיו על פני זונה שנהגה להתחיל את עבודתה היומית עם רדת-ערב, ניצבת במדרכה על דרך חיפה, ליד תחנת הרכבת תל-אביב-צפון. היו לה שדיים נפוחים מגולים-למחצה. אחוריים צרים במכנסונים. סנדלים על עקב גבוה. רעמת שחור שיער של פיאה-נוכרית ופני גבר מצובעים ומאופרים היטב כמי שמבקש להתחפש לאישה שהתחפשה לזונה. המראה היה מסליד ומרגיז. מדי פעם היה נעצר איזה גבר מחוק, אשר קשה היה לדעת אם ביקש לעצמו אישה אמיתית או מדומה, מחליף מילים אחדות אודות מחיר-כלב "שלה" – והשניים נעלמים בין עמודיו של בניין-דירות סמוך, בפינה חשוכה, וכעבור רגעים אחדים ניצבת זו שוב על מקומה במדרכה, ואור שחור בוקע מעיניה ובולש אחר נזקקים לה, ופיה הנראה כפצע אדום-פעור גוער בסקרנים ומבזה אותם כדי שיסתלקו ולא יפריעו לעבודתה.
מדי פעם היו רגליו של חיימסון שבות ונשאות אותו מרחוב אוסשקין עד למקום הזה, וסקרנות חולנית מחלחלת ומתעתעת בו. מה קורה שם בפינה החשוכה, מאחורי העמודים? אלמלא נרתע היה מנצל את אחת ההפוגות כדי להתגנב שמה ולהסתתר ולראות מקרוב מה עושים וכיצד. ומה אילו ראהו שם מישהו מהמשרד? בעיתונים נכתב רבות על אנס שפועל בסביבה וגורר את נתקפותיו למקום מוצנע שהציע להן מבעוד יום באפיק המוסררה הקרוב, ושם הוא בא עליהן בשידולים ובאיומים ואחר-כך מציע להן חברות כאילו נעשה הדבר תוך חיזור ורצון הדדי. לאחרונה הצליח להימלט ממלכודת בדמות שוטרת לבושה אזרחית שהועמדה לו כפיתיון. בטיוליו יש והיה חיימסון רואה עצמו נאסר בטעות בתור האנס, או מוכה לבושתו בידי הקוקסינל כביר-הכוח, שנעלב מכך שחיימסון נרתע, ממש ברגע האחרון, מלהזדווג עימו.
אבל הקוקסינל, שגער בעוברי-אורח תמימים שנרעשים למראהו, התעלם לגמרי מחיימסון, למרות שזה היה עובר לעיתים פעמיים ושלוש הלוך וחזור בקטע המדרכה שלו. אולי היתה זו הליכתו הכבדה של חיימסון, בפיזור כפות-רגליו כלפי חוץ – שהפחידה את הקוקסינל? אולי עבד לא רק עבור אתנן-זונה ומחיר-כלב אלא כדי לחוש שיש המשתוקקים לגופו. בחושך לא היו בולטות הלחיים הזיפיות, הציפורניים השחורות, פצעי-הגוף והזוהמה. בחושך אפשר שהיה כולו נקמה מתוקה מצד עצמו. וכל אימת שהפקיר גופו למגע היה אולי מהרהר גם בכך שלמחרת לפני-הצהריים יילך להפקיד את כספו בבנק – יזרוק את ה"הרצלים" הקרועים והמקומטים על פני הדלפק כצרור תעודות-כבוד, מתנות-אוהב, מזכרות ליל-אמש – אני עובדת משמע גופי נחשק. נא השקיעו אותם עבורי כדי להבטיח את הפנסיה שלי. כי אינני רוצה להיות תלוייה בחסדי הקיצבה של הביטוח-הלאומי, כשאזקין.
אך כיצד הגברים המחוקים, הנמוכים הללו, אינם נרתעים ממגעה כאשר הם מגלים שכל-כולה אינה אלא ניתוח-פלאסטי של סידוק וניפוח? – חיימסון היה חוזר הביתה מזיע ודביק ונחיריו מפוייחים ולשונו יבשה ויושב ומתבונן בטלוויזיה ובמירה מתוך זרות ושיעמום.
ל"כלבוטק" חדלו להזמינו.

*
זמן לא רב לאחר מות אשתו החל שולדנפריי מביא נשים לדירתו. בחורות מזרחיות, או אולי היתה זו בחורה אחת ששבה והופיעה לעיתים מזומנות ומילאה בקולניותה את חלל הדירה. קשה היה לחימסון לדעת זאת בבירור משום שהראשים ותווי-הפנים כמעט שלא ניראו. כל אשר נשקף לעיניו היה לובן-אברים נשיים ולעיתים גם פיטמת-שד או צל עכוז. ויום אחד ראה חיימסון את הצעירה הערומה יושבת במיטה מאחורי שולדנפריי ומפצחת פצעונים בגבו החשוף. הזקן קיבל את טיפולה בשלוות-עונג והיה משיב בהמהומים לא-ברורים שנשמעו כיידיש, על ציחקוקיה הצרחניים שהיתה בהם איזו תערובת של ילדותיות כנועה, מושחתת והמונית. אחר-כך לבשה שמלה קצרצרה ועזרה לשולדנפריי להזיז רהיטים ולשטוף רצפות, וכל אימת שהתכופפה כדי לטאטא או לשטוף את הרצפה מתחת למיטה הזוגית, היה חיימסון פוגש עין בלחי את לובן אחוריה החצופים, חסרי התחתונים. ושולדנפריי מטייל לו אל החצר למטה עם פח-הזבל בידו, עלה ורדת, עלה ורדת פעמים אחדות עד שסולקה כל הזוהמה מן הבית, ואולי מן-הסתם גם שיירי-חפצים של אשתו שלא מצאו חן בעיני חשופת-השת החרוצה.
לפעמים היו באות אליו לפנות-ערב בנותיו המבוגרות, אחת-אחת או שתיהן יחד, ואז היו בוקעות צעקות ביידיש ונשמעות היטב עד לקומתם של מירה וחיימסון. הן האשימו את אביהן שהוא מבזבז כספו על סיפוק תאוות שראוי להתבייש בהן בגילו, ומבייש את זכר אימן המנוחה בהשכיבו זונות מלוכלכלות במיטתה. סופו שהנקבות המסריחות הללו יציאו ממנו במרמה את הדירה וישדדו אותו וידביקו אותו במחלת-מין נוסף על המחלות האחרות שהוא לוקה בהן, ומי יטפל בו אז?
שולדפריי היה מהמהם כנגד בנותיו כמו איזה קינג ליר וארשאי במהדורה תל-אביבית, שטוב לו בקלונו ושונא את חייו המהוגנים מקודם. חיימסון נזכר באותו וידוי בן-רגע ששמע מפיו ליד פחי-הזבל בחצר, בליל-הגניבה, ובליבו היה עם שולדנפריי ההולל בחברת המלוכלכות הצעירות בעלות התחת החשוף, ואינו חושש ואינו מתבייש מפניהן – ולא עם הבנות הצדקניות הללו שאינן מפרגנות לאביהן הזקן שרואה קצת עונג בחייו אחר שנים ארוכות ושדופות אשר בהן היה אברו הגדול מיטלטל ודאי ללא-שימוש (וכי עניינה אותן אי-פעם מצוקה זו?) – וידיו אינן נוגעות בגוף אישה צעירה אלא בהזיות פרועות. ונדמה היה לו לחיימסון שהינה-הינה יקום שולדנפריי ויטיח בבנותיו את עלבון כל שנות-נישואיו המשמימות עם אימן המנוחה, אך לא. שולדנפריי היה כנראה שקוע בבחורות המזרחיות שלו כאדם שמכור-לסמים וכחוטא-שיכור שמוטב לו להתרפס ולרצות את אויביו ומתנגדיו ובלבד שיניחו לו להמשיך בסיפוקו ככל אוות-נפשו.
מירה, שהאזינה בגועל לקולות שבקעו מלמטה, אמרה לחיימסון:
"אחרי שאני אמות תוכל גם כן למלא את הבית בזונות, כמה שתרצה!"
"את כמו איה וכמו אימא שלך – כשאני אמות, כשאני אמות! אז למה תמיד הגברים מתים קודם?"
"אל תשנה את הנושא. אני יודעת שהיית גם מזדיין ברצון עם איה. אל תחשוב שלא רואים איך אתה תוקע בה עיניים! ואותי אתה בכלל רואה? אתה בכלל מסתכל עליי כשאתה מסתכל עליי? או שאתה לא רואה אותי מפני שאתה חושב כל היום רק על עצמך, וכאילו איכפת לך בכלל אם מישהו ימות או לא כל זמן שזה לא נוגע לקצה הצוּקְצִיק שלך!"
"תסתמי כבר את הפה שלך!" ענה לה חיימסון והסתלק מהבית לשוטט ברחובות.

חיימסון קרא בעיתון כי כדי להשקיט את יצרם לובשים מאמיני הארי-קרישנה מתחת לגלימותיהם תחתוני-ברהמה, המונעים מאבר-המין להזדקף ומחזיקים את האשכים גבוה. ברגע שהאשכים הם למעלה, פוחת היצר המיני בחמישים אחוז, – סיפר אחד המאמינים, – ישנם כמה יחידי-סגולה שכבר יכולים להרים בעצמם את האשכים מבלי להזדקק לתחתונים המיוחדים.
האם זה היה הולם אותו לגדל צמה (אילו היו לו די שערות לשם כך) וללבוש גלימה הודית ולא לאכול בשר וביצים ודגים ואפילו לא משקאות חריפים וקפה ותה ובצל ושום – כי מי שאינו מאבד זרעו דרך אבר-המין עתיד לקבל תכונות רוחניות נעלות. כי הזרע שנשאר בגוף הופך לחומר רוחני ומוסיף למוח. אז אם נמשיל זאת למה שפרופ' גרשם שלום כותב באחד הספרים שאצל מירה, יוצא שכאילו הצדיק יסוד עולם, שהוא אבר-המין של האלוהות, מסרב להפרות את מלכות, שהיא הספירה העשירית וממנה זורם כל השפע האלוהי לעולם של מטה. ושהזרע של האלוהות חוזר ועולה למוחו של סבא קדישא לבן הזקן בעל פרצוף השלג, ומצטבר בבינתו ובחוכמתו ובנקודת אין-סוף העולמות שבכתרו, וכך ככל שהמצב בעולם למטה גרוע יותר, וכוחות הטומאה והקליפה מתגברים, כן מצבו של אלוהים טוב יותר משום שהוא מחזיק את כל הזרע שלו לעצמו ואינו מבזבז את אונו להפרות את העולם. אבל התהליך הזה הלא מנוגד לרוח היהדות שמתנגדת להשחתת זרע ארצה בפני מלי בזיאדה ומבקשת להביא חיבור ותיקון בין העולמות העליונים והתחתונים.

וחוץ מזה – מה יגידו עליו בתמ"ת? (זה השם החדש עכשיו, משרד המסחר התעשייה והתיירות) – שהנה יש להם עובד שהחל הולך באשכים מורמים ובצמה וגלימה הודית?
האנס-המתנצל נתפס ובכך ירד לפחות מעל חיימסון החשש פן יתפבסו אותו-עצמו מתוך טעות ויחשבו שהוא-הוא זה שפורש יריעת-ניילון על הקרקע ואומר לבחורה: "אל תפחדי, אני לא אהרוג אותך. מה פתאום – את חושבת שאני בַּרְבַּרִי?" – ולפני שהוא תוקף (זו המילה שהעיתונים אימצו לעצמם במקום אונס), הוא מרגיע ומראה את אמצעי-המניעה שהביא איתו כדי שהנתקפת לא תיכנס להריון. וגם מכבד במסטיק, לִפְנֵי, וגם שואל אם נהנתה, אחרי.
ובלילות החמים, בזיעה שאינה מתאדה ובריחות-גוף חמוצים, פקדו אותו חלומות סיוטים. הוא פגש את אביו המת-החי במיטבח שבביתם הישן במושבה. והאב מחייך אליו חיוך נעים ומבקשו להיכנס לחדר-האמבטיה כדי להתרחץ. וכשהוא נכנס למסדרון החשוך-למחצה מתנפל עליו האב ומנסה להרוג אותו והוא נמלט לחצר, אל השכנים, והאב רודף אחריו כמוכה-כלבת, חושף שיניים מסוכנות ומסתובב סביבו כזאב נוטף-ריר ומחכה לזווית-המתאימה כדי לזנק עליו ולנעוץ בו את שיניו. התנהגות זו מעוררת את כלב-הזאב של השכנים, שקשור בשרשרת לעץ, ועומד עתה מול האב ושניהם חושפים מלתעות זה כלפי זה, ואם האב יישך אותו, ידביקנו בכלבת. ואז השכן, קרוב-משפחה, אומר לו לחיימסון בצער שאין-ברירה, מוכרחים להרוג את חיימסון-האב שהשתגע. והוא שולף מן הבלימה את הרוב האנגלי שלו לי-אנפילד קצר-הקנה ויורה באבא בעל העיניים הדימוניות והחיוך המפתה-הרצחני ומשמיד אותו על ארבעתיו כמו חיה נתעבת, וחיימסון מתעורר בהלמות-לב, מסוכסך בקורי מחשבות וקישורי שינה שמרחפים בחדר החם קרעים-קרעים, והמשפט החוזר בהם הוא – "זכר האב שהזדאב," – ומעסיקה אותו בחצי-חלום חצי-עירות השאלה אם כוונת המשפט היא זכר האב-שהזדאב או זכר-האב שהזדאב? והמראה המפלצתי שבדמותו לא ראה מעולם את אביו – האם הוא רומז שהאב הזדאב או שרק זיכרו ...כך, ממש כמו בסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולאנסקי?"
אותו לילה העירה אותו מירה וכאבים חותכים בביטנה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא