24.12.71. ו' טבת תשל"ב. יום שישי. ביום רביעי, ה-22.12, נסעתי להרצות ביום עיון בבית-אלפא בתחבורה של הקיבוץ הארצי. רק בדרך התברר לי שעליי לתת שתי הרצאות על סולז'ניצין, ולא אחת. מילא. החילונו בהרצאה אחר-הצהריים. מסרתי להם ד"ש מביסטריצקי. אחרי ההרצאה ישבתי בביתה של חברה בשם דבורה, יחד עם יחיאל קדמי. הוא למד איתי בזמנו בירושלים, והוא גם דוד של נעמה, אשת [חברי] זאב קליין [ד"ר זאב קינן ז"ל]. שוחחנו שיחה מעניינת. הוא המליץ בפניי לקרוא גם את "כאור יהל" של יהודה יערי בקשר לנושא הערבי. סיפר על ביקוריו של עגנון בבית-אלפא, אצל נעמי פרנקל. סיפר על גלגולי קיבוץ בית-אלפא ועל ה"טרנספר" בינו לבין רמת-יוחנן ב-1940. גם על סיפור בשם "הבן" שכתב בשביס-זינגר על בנו [ישראל זמיר] היושב בבית-אלפא, לאחר פגישה עימו [עם הבן].
אחר-כך נחתי בחדר, וקראתי ספרים שונים. [כאשר הוזמנתי להרצות בקיבוצים, אירחו אותי לעיתים, גם לשנת לילה, בדירות של חברים, ומצאתי תמיד עניין בספריות הביתיות, שבדרך-כלל נמצאו בהן ספרים רבים, מקור ותרגום, שעניינו אותי ושטרם הספקתי לקרוא אותם או אפילו לדפדף בהם]. הספקתי לעבור על כמה ספרים של דוד ונתן שחם. קראתי ספר של פרויד שיצא ב"ספריית פועלים". מצאתי עניין בפסוק האומר שבחורות שנשארות קשורות בקשר אהבה לא טבעי להורים, מתבררות כנשים קרות וחסרות סיפוק בחיי המין. כמו כן עברתי על המקראה "אנחנו ושכנינו" של אהרון כהן, בהוצאת "ספריית הפועלים", וציינתי לי סיפורים של דוד זמיר, (פשצנר), הרועה, יליד פתח-תקווה, על חיי הערבים.
עברתי גם על ספר זיכרון לטייס בן הקיבוץ, נבות, שנפל ברמת-הגולן לפני יותר משנה. דמות מוזרה. מופרעת. כל מרצו, גאוותו, והישגו בחיים היה שעלה בידו להיות טייס ולהפיל מה שיותר מטוסי-אוייב. ממש דמות של רוצח. אכן, חממה מוזרה היא זו שמצמיחה גידולים שכאלה. כוחו של חיל-האוויר שלנו עומד כניראה ביחס ישר לעליית מקרי המופרעות הנפשית והתסכול החברתי בקרב בני הקיבוצים. יש משהו נוגע ללב באותה גאווה פרימיטיבית, הרואה באפשרות להיות טייס את ההישג הגדול ביותר בחיים. אולי נובע הדבר משום שזוהי המדרגה המקצועית הגבוהה ביותר אליה יכולים להגיע נערים חסרי תעודת בגרות מן הקיבוץ. זה ניראה עדיף על כל השכלה אקדמאית והישגים בכל שטח אחר שהוא.
בארוחת-הערב פגשתי כמה וכמה אנשים מעניינים. בדרך אמרה לי דבורה כי החברים אמנם התקשו לכתוב על אותו טייס, שהיה נער קשה ומוזר מאוד. פגשתי בארוחה את ישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר. הוא בלונדי, עיניו הכחולות וגבותיו העבותות הבהירות – בדיוק כשל אביו. אשתו, אביבה [סילונה], מתברר שלמדה איתי באותה כיתה בתיכון חדש.
פגשתי גם אדם מבוגר בשם ידידיה, לו מסרתי ד"ש מביסטריצקי. ידידיה הוא מאחרוני חבורת ביתניה-עילית, ושימש, לדברי ביסטריצקי, גלופה לאחת הדמויות בספר ["ימים ולילות"]. ידידיה ביקש ממני לשלוח לו את רשימתי על "ימים ולילות", כי הוא אוסף כל מה שנכתב על הספר.
אחר-כך פגשתי את נתן שחם, והתפתחה שיחה מאוד מעניינת בינינו. יש לו עיניים קצת משוגעות, מוח אנליטי מבריק, תיסכול של סופר נשכח ותסביך של קירבה לגדולים ושל עסקי מודיעין, של "סודות". בילינו בשיחה את כל הזמן שעד להרצאת הערב, כשעה. ישבנו גם בבית של דבורה ושתינו תה. הצגתי בפניו בקצרה את התיזה של ספרי על השאלה הערבית. הזכיר את סיפורו, שטרם קראתי אך מצוי ברשימתי – "במעלה ההר". מעשה שאירע בחבר בית-אלפא, יליד הארץ ממשפחת זינאתי מפקיעין, שנשבה עם עדרו בידי ערביי ההר, והוחזר בשלום מפני היותו בן-הארץ.
כמה מהערותיו של נתן שחם היו מעניינות לצורך העבודה.
יחס הביטול של הערבים הפשוטים אל אנשי העלייה השנייה נבע גם מסיבה מעמדית. הם בזו לאנשים חסרי-כול ועובדי עבודה גופנית, בעוד שיחס הכבוד שרחשו לאיכרים היה שווה ליחס הכבוד שרחש הערבי לאפנדי, בן לשכבת האדונים. הוא פיתח גם הלאה את הרעיון המעמדי המפ"מי הזה – לפיו החלו דווקא האפנדים הערבים להעריך את הפועל היהודי ולפחד מפניו כאשר נוכחו בכוחו האירגוני ופחדו מפני השפעתו על הפועל הערבי.
יחסו התמים והאנושי של בורלא לערבים בספריו נובע לא רק מיחסי שכנות ומהיותו ספרדי בן-הארץ, אלא – בורלא מזדהה עם התרבות הערבית ושואף לקירובה משום שהוא מרגיש בחוש כי דחייתה של תרבות זו בידי האשכנזים פירושה גם דחיית התרבות הספרדית[-יהודית] וחוסר הערכה לה. הוא גוזר גזירה שווה מן היחס כלפי הערבים – ליחס כלפי היהודים הספרדיים. אותו תסביך חוזר אצל אינטלקטואלים יהודים ספרדים כמו ניסים רג'ואן.
סיפרתי לו [לשחם] שבאמת רג'ואן היה גאה במאמרי על הסקר, מתוך גאוותו על התרבות הערבית.
הוא [שחם] הדגיש כל הזמן בדבריו את עניין הכרת הערבים מקרוב. הרגיונאליות שלהם, בייחוד באיזור ההר. היותם מוכרחים, באופן טקסי, לנהוג על פי העניין הלאומי. אכזריותם לכל מי שאינו משתייך על המשפחה. הוא חקר אותי – התפלא לשמוע על עברי השמאלי – ב"נוער העובד" [בפתח-תקווה] ובעין-גדי. זה כניראה לא התאים לתמונה שלו על מוצאי האיכרי הבלעדי. שאל אם אני יודע ערבית. מה עשיתי בצבא? בנח"ל? לא במודיעין? – התפלא. הוא במודיעין, ומשום-מה נדמה לו שכולם שם. על כל פנים – שאי-אפשר להתעניין בערבים מבלי להיות במודיעין.
הוא דיבר גם על ספרו "אבן על פי הבאר" בקשר למאיר יערי. גם לו יש תסביך יערי. הוא משוכנע שיערי מפחד פן נוסף ליתר הפרשיות תעלה גם פרשת "אבן על פי הבאר" ודמותו של יערי בספר [איני יודע לְמה התכוון] – ומשום כך הקדים [יערי] תרופה למכה ושיבח במאמרו האחרון את בית-אלפא ואת ספרו של שחם "שיכון ותיקים".
סיפר גם על אביו [אליעזר שטיינמן] ועל ספרו "הדודאים", שהוא ספר אירוטי ומאוד מודרניסטי לגבי תקופתו (שנות השלושים). [ניסיתי לקרוא בו כדי לכתוב עליו בטור השבועי שלי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" ולא הצלחתי. כמוהו היו קשים לי לקריאה גם רומאנים עבריים אחרים מתקופת של שנות העשרים והשלושים, שכתבו יעקב הורביץ, יצחק שנברג-שנהר ומנשה לוין]. על הטלוויזיה ושאר עניינים ציבוריים לא דיברנו כלל. הוא ביקש להמשיך להיפגש איתי ונשמע ידידותי מאוד, לא סנוב, אם כי קצת מעוניין מדי לדעת את הכול. ממש כאיש מודיעין!
כאשר ירדנו לבית התרבות שאל אותי ממה אני מתקיים. סיפרתי לו. [כתיבה על ספרים בעיתונים והרצאות, בעיקר בקיבוצים]. בתשובה התחיל לומר: "זה כבר כמה שנים שאני מנסה לשכנע..."
חשבתי שהוא מנסה לייסד קרן לסופרים או משהו בדומה לזה. אך לא! שוב עסקי מודיעין! קודם לכן סיפר לי כי היה יחד עם יזהר קצין מודיעין בתקופת מלחמת השחרור.
ובכן – הוא מנסה לשכנע את הממונים שינסו לפתור את בעיית המרגלים הערביים בישראל בדרך של אימוץ! זה כמה שנים שהוא מטפל באופן אישי במרגל ערבי, שאותו הוציא ממאסר או ממשפט. חשבתי כי הדבר מרתק אותו מבחינה ספרותית. אולי הוא כותב ספר על כך? אך לא.
יש בערך כארבע מאות מרגלים ערביים בישראל! – כך אמר לי. ולא הבנתי בדיוק אם כוונתו לאינטלקטואלים בלבד, או בכלל. ובכן – אם היו מקבלים את הצעתו ומצמידים לכל מרגל ערבי איש ישראלי כמוהו [שחם], שיטפל בו ויאמץ אותו – היתה הבעייה כולה נפתרת!
עיניו נצצו תוך כדי דיבורו. הוא איש נמוך. דומה לנתן זך וקצת גם לפנחס שדה. היה משהו מטורף-סודי בדבריו. כאילו יצא מרומאן של דוסטוייבסקי. גם קודם לכן חקר אותי כל הזמן – לְמה אני רוצה להגיע בספרי [המחקר על דמות הערבי בספרות העברית]? מה התיזה שלי? התחמקתי מלהשיב לו ברורות, רק הזכרתי באופן כללי את החלום הרומנטי-פאציפיסטי בתוך מרירות-המציאות הברנרית.
ראיתי שהוא לא מרוצה בכך. ובין הפתרונות הפוליטיים הדגיש במיוחד את התיזה של דיין בדבר יחסי תיגרה-שכנות עם הערבים כמו חבורות נערים בשכונה.
אמרתי לו שהשקפה דומה לזו מצוייה ב"פרשת גבריאל תירוש" של [יצחק] שלו.
הרצאת הערב היתה אף היא מעניינת. בסופה שב והופיע שחם עם נרתיק של ויולה בידו. הוא גם מוסיקאי ומנגן.
מבין הערות הקהל בסוף הערב היו כמה הערות מעניינות.
אדם אחד סיפר כי קרא ב"שפיגל", חודשים אחדים לפני שקרא, ברוסית, את "במדור הראשון", סיפור של מדענים גרמניים שבויים מדנציג (עיר מולדתו) שחזרו לאחר שנים מן הכלא הרוסי, השארשקה, וסיפרו סיפור דומה ממש לפתיחה של "במדור הראשון" – תיאור רובין היהודי והאסירים הגרמנים בחגיגת חג המולד. הם סיפרו שהם עבדו בראדאר [מכ"ם] טלפוני. הממונה עליהם היה יהודי. הם פחדו שהוא יתנקם בהם, אבל להיפך – הוא השתתף אפילו בחגיהם. דברים אלה אמר [האיש] בהמשך להערה שהערתי ממאמר של פרופ' פלוסר ב"מולד", שם הוא מנסה להתחקות בצורה בלשית על המקור העובדתי לפרשת הרופא דוברואומוב ב"במדור הראשון" וטוען שסולד'ניצין כתב על מעשה שהיה.
אישה מבוגרת אמרה שקראה את "אוגוסט 1914" ברוסית והיא מקבלת את דעתי (למקרא פרק אחד שפורסם כאן בעיתון) – שסולז'ניצין מתכוון בעצם למצבה של רוסיה ערב מלחמת העולם השנייה.
עוד אדם אחד אמר שעניין הצלב שהתווה סולז'ניצין על גופתו של אלכסנדר טווארדובסקי (זה התפרסם אותו יום ב"מעריב"), וכן יחסו לרובין [הגיבור היהודי ברומאן "במדור הראשון"] וכן יחסו לנצרות, לרוסיות האמיתית וכולי – כל זה מפחיד אותו מפני שרעיונות אלו מחזירים אותו לתקופה השחורה של לפני המהפכה גם ביחס ליהודים. מה שניסיתי להסביר בדבר "ציוניותו" של סולז'ניצין – שסבור שאין כניראה ליהודים מה לעשות ברוסיה – זה אינו נזקף לזכותו. [באותם שנים הוקסמתי מאוד מסולז'ניצין הסופר והמורד, והתעלמתי מהניואנסים האנטישמיים הנוצריים שבעמדותיו, כולל גישתו "הציונית", שאינה רואה עתיד ליהודים ברוסיה הפראבוסלאבית, רוסיה הרוסית במאה אחוז, שהקומוניזם, הקוסמופוליטיות והיהדות זרים לה].
מאוחר בערב נפרדתי מכל האנשים הנחמדים האלה, שקיבלו אותי כה יפה ואף מחאו כפיים בסוף הרצאתי (דבר שאינו מקובל בכלל בקיבוצים), וחזרתי הביתה במכונית שבאה לקחתני.

*
26.12.71. ח' בטבת תשל"ב. יום ראשון. מן השיחה בשבוע שעבר עם יחיאל קדמי בבית-אלפא: הוא סיפר לי כי בשביס-זינגר אינו רק מושפע מן הקבלה כפי שאני טענתי בעקבות [גרשם] שלום אלא שיש מסורת פולנית של ספרות מיסטית, שכוללת גם חלקים ביצירתו של אדם מיצקביץ – מחזה. ייתכן ובמסורת מיסטית קבלית זאת, שיש בה גם נוטריקונים – מושקעת מסורת פרנקיסטית פולנית. הרי חלק ממשכילי ורשה הלא-יהודים, כך גם [לפי] שלום – היו צאצאי הפרנקיסטים. ויש אומרים שגם מיצקביץ נזל בעורקיו דם יהודי.
אהוד בן עזר