יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות,
ב' באייר תשפ"ה
* מי נשאר? – שר הביטחון הלך. הרמטכ"ל הלך. ראש השב"כ הלך. ראש אמ"ן הלך. אלוף הפיקוד הלך. מפקד האוגדה הלך.
בצדק הם הלכו. הם נושאים באחריות כבדה מאוד למחדל הנורא, שהמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר.
האחראי מס' אחד, ראש הממשלה, עוד לא הלך. לך!
[אהוד: קוראים שואלים אותי מדוע אני ממשיך לפרסם את דבריך, ובאריכות כה רבה, ואני עונה – למען יידעו הדורות הבאים את מלוא הסכלות והזלזול (שלך – "סמרטוט") שפירנסו בתקופתו את שנאת נתניהו החולנית!]
* המחדל – המחדל הגדול לא היה ב-7 באוקטובר. גם לא בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. 7 באוקטובר הוא התוצאה של מחדל רב שנים, מחדל מדיני וביטחוני, ברמה העליונה של תפיסת הביטחון הלאומי. המחדל הוא שאיפשרנו לחמאס ולחיזבאללה להפוך במשך שנים מארגוני טרור לצבאות טרור חמושים ומצוידים היטב, עם מערכת תת-קרקעית שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה העולמית. המחדל הוא שלא נקפנו אצבע כדי לסכל זאת, אלא להיפך, אנחנו ציידנו אותם בחומרים ובמשאבים לכך. כל זאת, בשל תפיסת ביטחון עקומה, של התמכרות לשקט, שבה המטרה העליונה היתה להרוויח זמן ללא מלחמה. לשם כך, שילמנו פרוטקשן, מתוך הנחה שהם יתמכרו לכסף ובכך נרוויח עוד שקט. וכך, איפשרנו להם להצית את שדות הנגב ללא כל הפרעה, מחשש להסלמה. וכך נמנענו מצעדים התקפיים כמו חיסול הנהגתם, מחשש להסלמה. וכך נמנענו ממתקפת נגד מקדימה, בשל פחד מפני מחיר הדמים שלה. וכך, בכל "סבב", המטרה שחתרנו אליה לא הייתה הכרעה אלא הפסקת אש. והפסקת האש הגיעה כשזה היה האינטרס של האוייב. וכך נהגנו גם כלפי חיזבאללה. כשחוליית מחבלים חדרה לבצע פיגוע, הדרג המדיני הורה להבריח אותם בלי לפגוע בהם, מחשש להסלמה. וכאשר הם ביצעו פיגוע בצומת מגידו וניסו לחסל את בוגי יעלון, הבלגנו, מחשש להסלמה. וכאשר הם פלשו לשטחה הריבוני של ישראל והקימו מאחז, לא עשינו דבר במשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, מחשש להסלמה.
המדיניות הפייסנית והפאסיבית הזאת היתה מדיניות הביטחון הלאומי שלנו, ומי שעיצב אותה הוא ראש הממשלה נתניהו, בעשור וחצי של שלטונו. הרי הוא התגאה במדיניות אחראית שנמנעת מהרפתקאות. זה המחדל, והוא נושא באחריות אישית לו.
גם בלילה שקדם לטבח ובטבח עצמו היה מחדל נורא בפני עצמו, אף שהוא בעיקר תוצאת המחדל הגדול. וגם לו אחראי ראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה. אחריות מיניסטריאלית אינה מילה ריקה. כאשר קורה מחדל נקודתי, כמו למשל חטיפת גלעד שליט, יש לראש הממשלה אחריות מיניסטריאלית, אבל זו אחריות כוללת ואי אפשר לצפות ממנו לקחת אחריות של ממש. כאשר צה"ל קורס והמדינה אינה מספקת הגנה לאזרחיה, האחריות של ראש הממשלה היא ברורה. אזרחי ישראל לא בחרו את הרמטכ"ל ולא את ראש השב"כ ולא אף דרג מקצועי, אלא את הדרג המדיני. הם בחרו בו כדי לספק ביטחון לישראל. נתניהו הגדיר עצמו כמר ביטחון, כחזק מול חמאס, כמגן ישראל. הוא טען שהטרור מריח חולשה ואם הוא יהיה ראש הממשלה הטרור לא ירים ראש. הוא כשל כישלון חרוץ שעלה לנו במחיר דמים חסר תקדים. זו אחריותו. הוא טוען שהוא אחראי ל"שינוי פני המזה"ת" והוא לוקח אחריות על חילוץ חטופים, אבל כל האחריות לכישלונות מוטלת על אחרים? אכן, הוא אחראי להישגים, אך בראש ובראשונה לכישלון הקולוסלי של מחדל 7 באוקטובר.
יצאתי נגד מסקנות ועדת החקירה לאסון הר מרון שהטילה אחריות אישית על נתניהו. הצדקתי את תצהירו, שעל פיו הוא אינו יכול להיות אחראי על כל אירוע אזרחי. יש לו אחריות מיניסטריאלית, אך הוא צדק בתצהירו, שאחריותו הממשית היא על הביטחון הלאומי. ב-7 באוקטובר קרס הביטחון הלאומי. נתניהו הוא האחראי לכך.
נתניהו הוא הראשון לדעת זאת, ולכן הוא מסכל בכל דרך את חקירת המחדל. במקום ועדת חקירה ממלכתית, עם סמכויות לקרוא את כל הסטנוגרמות של כל הישיבות ולחקור לעומק את המחדל, הוא מנצל לרעה את סמכותו כדי לפרסם רסיסי אמתות מתוך ציטוטים סלקטיביים מסטנוגרמות של ישיבות, מחוץ להקשרם. מה אמר נתניהו באותן ישיבות? אילו הוא אמר דברים שיכלו לנקות אותו מאחריות, חזקה עליו שהיה מפרסם אותם. האמת היא, שרסיסי הציטוטים מדברי בר, מעידים על כך שהוא זרם עם נתניהו וראה איתו עין בעין את הדברים. די בכך כדי שיתפטר. אך ברור שנתניהו, מר מחדל, חייב להתפטר.
התרבות הביביסטית – תרבות השקר והבריחה מאחריות, היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל.
[אהוד: אל תרחץ בניקיון כפיך הצדקניות. אתה תמכת ב"הפגנות המחאה" בהשתתפות שקמה ברסלר, שעודדו את ראשי החמאס להחלטה על טבח 7 באוקטובר!]
* כי שפטו על דין תורה – "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה," אמרו חז"ל. וכי איננו מצפים מהשופטים שיפסקו על דין תורה? המשך הפסוק אומר, "ולא עבדו לפנים משורת הדין."
דברי החוכמה הנועזים הללו של חז"ל, מציגים את קוצו של יו"ד כמה שעלול להחריב חברה. זה מסר חשוב לכל מערכת משפט, דתית או אזרחית. לא הכול שפיט. ולא כל מה ששפיט, נכון להביא להכרעת המשפט. ובית המשפט אינו חייב להכריע כשאין בכך הכרח.
אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון והנשיא הבא של בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג בהשבעתו: "לא הכול נועד להיות שפיט. פסק דין הוא בדיעבד שבדיעבד. מלכתחילה, צריך כל אחד לפשפש במעשיו, לתקן את הליכותיו... לעיתים קרובות אפשר ליישר את ההדורים. במצב של קוצר רוח, לא רק במזג השיפוטי שלנו, השופטים, אלא אצל בעלי הדין – אנחנו צפויים להיכשל, לא נצליח לגשר ולא לפשר... פתרון מיטבי, יושג במשותף."
הפוליטיקה היא אמנות הפשרה. המשפט הוא אמנות הפסיקה וההכרעה. לכן, בסוגיות חברתיות ופוליטיות ראוי להימנע מלהגיע לבית המשפט, אלא להגיע להסכמות. הבעייה היא שהמערכת הפוליטית הישראלית נמצאת בטרלול של הקצנה וקנאות. כך הממשלה ובעיקר יריב לוין, כך חלק מהאופוזיציה וכך האופוזיציה החוץ פרלמנטרית.
הקנאות היא אש זרה. גם קנאות המשפט. קנאי המשפט, כדוגמת פרופ' מרדכי קרמניצר ואליעד שרגא, מנסים בכל מאודם להפוך את הרשות השופטת למה שמעלילים עליה יריב לוין ורוטמן: לדיפ-סטייט.
כאלה הם מי שתובעים מהיועמ"שית ומבית המשפט העליון להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. זהו ניסיון לתת כוח בלתי מוגבל למערכת המשפט, עד כדי ביטול, למעשה, של הכרעת העם בבחירות, ושל הצבעת האמון של הכנסת בממשלה.
וכאלה מי שדוחקים בבית המשפט לפסול את הדחתו של ראש השב"כ. בית המשפט נהג אחרת. הוא מנסה להימנע מהכרעה, ובצדק. אם יכריע, לא יהיה לו מנוס מפסילת ההדחה, מפאת ניגוד העניינים הבוטה. אבל משמעות ההחלטה הזאת, כאשר מערכת היחסים בין ראש הממשלה לראש השב"כ כל כך קשה, היא פגיעה בביטחון המדינה. בית המשפט מבין זאת, ולכן הוא נמנע מהכרעה. תחילה הוא נתן לממשלה וליועמ"שית אורכה, בהמלצה להגיע לפשרה. למרבה הצער, זה לא קרה. ומה יעשה עכשיו? אני מקווה ומעריך שהפסיקה תהיה, שכיוון שראש השב"כ הודיע על פרישתו, מועד הפרישה יעוגן כפסק דין, בלי לפסוק באשר להדחתו. אז הקרמניצרים יזנבו בבית המשפט על "פחדנותו" (גיבורים גדולים), אך פסיקה כזאת תהיה ההחלטה הנכונה לחברה הישראלית.
ובאשר לרונן בר – טוב עשה, כשהחליט לפרוש. אין סיבה שימרח זאת עד אמצע יוני. טוב יעשה, אם יקדים בחודש, לפחות, את פרישתו. בכך יועיל לשב"כ ולביטחון המדינה.
* מוציאה דיבת הארץ רעה –אשת ראש הממשלה מתראיינת בעיתונות זרה, מטנפת על מדינת ישראל ומוציאה את דיבתה רעה. מתבכיינת עם הקונספירציות המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה ומפיצה את הפרוטוקולים של זקני ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.
* המצופה מהרב הציוני לעת הזאת – במשך תקופה ארוכה החרדים שלטו ברבנות הראשית. לאחרונה נבחר ציוני – הרב קלמן בר, לתפקיד הרב הראשי האשכנזי. בר שירת בצה"ל כלוחם, בסדיר ובמילואים.
מה תפקידו ומה שליחותו לעת הזאת, כשמדינת ישראל לוחמת על קיומה, כשיש מחסור קשה בלוחמים, כשהמילואימניקים ובני משפחותיהם על סף קריסה, המגזר החרדי ממשיך להשתמט וסוגיית חוק ההשתמטות ותקציב ההשתמטות מסעירים את סדר היום הציבורי?
הוא הראשון שהיה צריך להשמיע את קולו, להוקיע את חילול השם שבהשתמטות, להזכיר שאפילו כלה מצווה לצאת מחופתה למלחמת מצווה. הוא היה צריך לדבר על משמעות "כל ישראל ערבים זה בזה" ו"לא תעמוד על דם רעך". הוא היה צריך לקרוא בשם התורה להתגייס.
מדוע אין שומעים את קולו?
* אין לנו אפיפיור – רשומה שפרסמתי ובה מתחתי ביקורת על הרבנים הראשיים, שבעת שירתה של איה כורם בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוציאו בהפגנתיות ספרים ולמדו, עוררה תגובות רבות, בעד ונגד.
מרבית תגובות הנגד היו ענייניות ומכובדות, גם אם דעתי שונה.
היה מסר אחד, שחזרו עליו מיספר מגיבים, שאינו ענייני ואינו מכובד. המגיבים נזפו בי על חוצפתי "לבזות" את הרבנים הראשיים. עצם המונח לבזות ככינוי למתיחת ביקורת ממצה את הבעייה. הם רואים ברבנים בכלל, והראשיים בפרט, אנשים החסינים מביקורת, ומתיחת ביקורת עליהם היא "חוצפה".
ביהדות אין אפיפיור. כל רב הוא בשר ודם כמוני וכמוך, וניתן ורצוי לבקר אותו. קל וחומר, כאשר מדובר בבעלי תפקידים ממלכתיים, שאני משלם את משכורתם.
ובאשר להתנהגותם בטקס, כבר נאמר שבמקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
* נפגשים בשביל ישראל – במשך עשרים שנה הובילו רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, את המיזם הנפלא "נפגשים בשביל ישראל". עשרים פעם יצאו למסע מאילת עד אנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב, עם "קבוצת השביל" של אותה שנה, שעשתה את השביל כולו ועם אלפים שהצטרפו ליום, ליומיים, לשבוע או יותר. עשרות אלפי ישראלים הלכו במיזם, שעיקרו מפגש בין חלקי העם; שמאל וימין, דתיים וחילונים. מעט מאוד חרדים ובני מיעוטים הצטרפו חלקית. ובכל יום נערכה סדנה – מעגלי שיח בנושא מסוים, כחלק מנושא שנתי ודנו בו לעומק, ולאחר הסדנה, המשיכו לעסוק בו בשיח חופשי בינם לבינם בהמשך ההליכה. ובסוף כל יום – הרצאת סוף יום.
רעיה ויוסי הובילו את המפעל ביד רמה; רעיה בפרונט ויוסי מאחורי הקלעים. הם הובילו, הם אירגנו, ומדובר בלוגיסטיקה מורכבת מאוד, הם גייסו שותפים ומשאבים. האחריות על הסדנאות; על גיוס המנחים והדפסת דפי השיח שערכו המנחים, היתה עד לפני כשנתיים שלוש של המדרשה ב"אורנים", ולאחרונה של מכינת חנתון.
לאורך השנים רעיה ויוסי לא נעשו צעירים יותר, והשנה הם הודיעו שזו השנה האחרונה של המסע בהובלתם ובניצוחם. מכינת חנתון לקחה על עצמה את המשך המיזם. האם הוא יימשך באותה מתכונת, האם הוא ישנה את פניו? ימים יגידו. העיקר הוא שמפעל החיים של רעיה ויוסי יימשך. הוא חייב להימשך. חייבים להיפגש בשביל ישראל, תרתי משמע.
החל בשנה השנייה למסע, גויסתי בידי המדרשה להנחות את סדנאות השיח. ההנחייה שלי היתה קצת שונה, כיוון שבנוסף לסדנה, לאורך היום בכל נקודת עצירה קראתי טקסט בנושא של הסדנה. רק בשנים האחרונות ויתרתי על כך והתמקדתי בסדנה. שנים אחדות לאחר ההתחלה, שיכנעתי את רעיה ויוסי לסטות מן השביל ולערוך שבוע בשביל הגולן, שהיה עדין צעיר ובלתי מוכר. הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן, ולקחתי על עצמי את ארגון השבוע כולו – לוגיסטית ותוכנית. אנו דאגנו להדרכה לאורך היום (בכל יום יש מדריך טיולים המדריך בכל יום את המסע), להסעות, להנחיית התוכן (אני הנחיתי לאורך השבוע), למפגשי סוף היום. אחד הערבים היה ערב יום השואה, והצועדים השתתפו בטקס האזורי בשלוחת "אביטל" של המתנ"ס, במרום גולן.
ב-2010, בירידה מהר תבור, מעדתי ופצעתי את הקרסול. מן ההר פוניתי היישר לחדר הניתוח בבית החולים "העמק" (האשפוז היחיד בחיי), ועד היום יש לי מתכות בקרסול שמאל, מזכרת מן המסע. ומאז נאסרה הליכה בסנדלים במסע.
גם השנה הנחיתי יומיים, בחול המועד פסח וביום א' השבוע, היום שלפני האחרון במסע. צעדנו ממצודת כח דרך נחל קדש ורכס נפתלי עד שמורת עין אווזים שמדרום לצומת גומא. השנה עיצבנו בסדנאות, את המילון הישראלי המתחדש, מא' ועד ת'. ביום הראשון הנחיתי סביב הערך – ציונות. ביום השני – תיקון. הסדנה עסקה בתיקון עולם. הבאתי שני טקסטים חז"ליים על מחלוקות תיאולוגיות בין ר' עקיבא לטורונסרופוס (המזוהה בידי המחקר כקווינטוס טינאוס רופוס, הנציב הרומי בעת מרד בר כוכבא). האחד בנושא ברית המילה והשני בנושא צדקה. טורונסרופוס טען שאם אלוהים היה רוצה את האנשים נימולים הוא היה בורא אותם כאלה. מן הסתם רצון אלוהים שהאדם יהיה ערל, ומה פתאום אתם מתערבים בכך? ובמחלוקת השנייה הוא טען שאלוהים ברא עניים כי זה רצונו ומדוע אתם מנסים לשנות את הוויית העולם. ואילו ר' עקיבא דיבר על כך שקיבלנו עולם לא שלם, והמשימה שלנו היא לתקנו. סיימנו בשירת "אני ואתה נשנה את העולם," ללמדך שהאחריות לתיקון העולם אינה "למעלה," לא אלוהים וגם לא הממשלה, אלא קודם כל האדם הפרטי, אתה ואני, שנדרש מאיתנו אקטיביזם ונטילת אחריות לתיקון, גם אם אמרו את זה קודם לפניי. זה לא משנה.
* ביד הלשון. חמדת – אני קורא בהנאה רבה את ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום", שפורסם לפני מאה שנים [?]. אחת הדמויות בספר היא חמדת, מחבריו של גיבור הספר יצחק קומר ביפו. מקובל לראות בחמדת, המופיע בכמה מספריו של עגנון, את בן דמותו של הכותב.
חמדת מונצח ביישוב הנושא את השם הזה בצפון בקעת הירדן. חמדת הוא יישוב קהילתי דתי.
ב-1979 הוקמה היאחזות נח"ל יבוק, שבהמשך שמה השתנה לחמדת. ההיאחזות יועדה להקמת קיבוץ. היא אוזרחה ב-1987, כקיבוץ של התק"ם, אך לאחר זמן קצר הוא התפורר והחברים עזבו. ב-1989 היישוב חזר להיות היאחזות נח"ל. האזרוח השני היה ב-1997, בידי "אמנה" – תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com