מתוך היומן
את ליל ה"סדר" עשינו עם משפחת אבא, בביתו של הדוד ברוך [בן עזר] ז"ל, ולמוחרת בערב, מוצאי-החג (17.4), נסעתי לירושלים לראות את טקס חג הפסחא בכנסיית הדורמיציון. פרופ' צבי ורבלובסקי קובע כל שנה, בליל הפסחא, בשעה 10.15 [בלילה], לרגלי הר ציון, מול בית-החולים לחיות – מפגש לתלמידי החוג למדע הדתות, ולאלה המשתתפים בשיעוריו ובסמינרים שלו. לפני שנה לא יכולתי לבוא כי הציגו אז בפעם הראשונה את "המחצבה" (במשמר השרון).
על כך שבאתי הפעם לא התחרטתי. פרופ' ורבלובסקי מכיר מקרוב את הנזירים המשמשים בכנסייה, ואת טקס החג עצמו, וכך הכניס אותנו לפני-ולפנים של המנהגים, ראינו מקרוב את הכול – הבגדים, הנר הגדול שעליו חרותות ספרות השנה 1965, הדלקתה של האש החדשה מחוץ לכנסייה. ולאחר-מכן – הטקס עצמו. הקריאות. נוהג האבלות בראשונה, והחלפת הבגדים לאחר-מכן. טקס חידוש הנדר לכנסייה בפני הבישוף. ולבסוף המיסה עצמה, קידוש הלחם והיין כבשרו וכדמו של המשיח ו"יסודות השיתוף" – מתן הלחם למאמינים הניגשים ועומדים בשורה, אלה באים ואלה מסתלקים, אחר קבלת הסאקראמנט מאת הבישוף.
מה שניראה כעבודת-אלילים מבחוץ, לזר, אינו עושה עוד רושם מגוחך כאשר אתה רואה זאת מקרוב. יש טעות של הלך-מחשבה בהדגשה הנמרצת שלנו כי לנצרות נכנסו יסודות אליליים, גשמיים – אשר הפקיעו אותה מטהרתה, מרוחניותה הצרופה ה"יהודית". אפשר לומר כי לנצרות נכנסו, או עוצבו [בה] מבפנים, יסודות סמליים חדשים. טקס אכילת לחם הקודש ניראה לי יותר כסמל מאשר כ"עבודת אלילים". חוץ מזה – ממתי היהדות בעלת מונופול על רוחניות? וכלום טקסי הקרבת הקורבנות בבית-המקדש לא היו בגדר "עבודת אלילים" במושגינו כיום ובהשלכותינו לעבר?
יש כמין הגיון סימטרי בטקס המיסה הנוצרית. גובהה של הכנסייה, המיבנה הארכיטקטוני, יוצרים הרגשה של קשר למעלה. ההד, המוסיף גוון עמוק ומיוחד לקולות הרגילים ביותר – תורם להרגשת הפאראלליות הזו, להכפלת הממדים, למתן מימד חגיגי, כמין "סולם יעקב" של חללים, קירות, כיוונים וקולות. המזבח משמש כאבן-שואבת לכוחות העליונים והתכתם עם הארציות. הטקס הנערך על הבמה, סביב המזבח ולידו חליפות, ממחיש את תפקידם של הכוהנים – לקשר את השמיימי עם הארצי, את האלוהי עם הגשמי. ואין לך סמל יפה לכך מן האויכאריסטיה. מן ההיהפכות של הלחם והיין לבשרו ולדמו של בן האלוהים. כאילו בשני אובייקטים אלו מצוי הפוקוס של האלוהות, ריכוז השפע בפעולתו החזקה ביותר. רגע התמורה הוא חזרה על רגע התרחשות הנס, נס מתוך אמונת המשתתפים והלוקחים בו חלק.
לקיחת הסאקראמנט, הלחם, על-ידי קהל המאמינים, היא התפצלות נוספת מתוך אותו היגיון. הקו האנכי הפך לקו אופקי. לתפזורת חדשה מנקודת הפוקוס. מעתה יש פאראלליות של שיתוף. מה שמתקבל מלמעלה, קוּדש ונתממש – אינו נחלת מעטים אלא מתחלק לכל העדה. אם היינו צובעים את השפע האלוהי בצבע מסויים, היינו רואים כיצד לאחר מתן הסאקראמנט מתפצלים קווי-אור קטנים אל כל אברי העדה. לכל משתתפיה. העצמוּת האלוהית עשתה אם כן דרך מלמעלה למטה, ומלמטה לצדדים, והטקס שהתחיל בתחינה ובבקשה לַלמעלה [לעליונים] – מסתיים בחלוקת השפע שנתקבל בין כל הנוכחים. מבחינת המגע של האנושי באלוהי זהו הישג ארכיטקטוני הגיוני מופלא. האנשים רואים את האלוהות, מבינים את דרכה, ואחר-כך טועמים ממנה ומגיעים לידי שיתוף. אין זה "קאניבאליזם" – במובן הוולגארי והמלגלג. אלא מגע חריסמאטי בו הלחם משמש סמל, ומעין משיכה של השראה, קרן של השפעה מאגנטית, הנשלחת אל היחיד מן המרכז.
הסמל של השיתוף חשוב משום כך שבגמר הטקס ממלאה האלוהות את כולם. אין מקום פנוי ממנה. הפעולה הושלמה. היו לה תוצאות. ואלה הם דברים שאין לזלזל בהם.
פירוש זה יפה דומני לטקס המיסה בכללו. לאו-דווקא לתוכן המיוחד של התפילות בחג הפסחא. בדיוק בימים אלה התחלתי לקרוא את ספרו האנגלי של טרכטנברג על "אמונות טפלות ומאגיה יהודית" – ויש שם בהתחלה פרק מעניין על הדרך בה נבעו האשמותיהם, ותוכן האשמותיהם, של הנוצרים את היהודים מתוך מושגיה של הדת הנוצרית, ומתוך בורות כמעט מוחלטת לגבי דרישות הפולחן היהודי ומנהגיו.
כאשר נכנסים לתוכנו של טקס הפסחא – לחם הקודש שצורתו מצה. היהפכות הלחם לבשר (והאפשרות שיש בו גם דם, מאחר ונותנים רק ממנו לאכול, בכנסייה המערבית, ואין נותנים לשתות מן היין), עניין ה"אגנוס דאי" – הקשר בין השה של זבח הפסח היהודי לבין ישו כשה של אלוהים. תחייתו של ישו – אחר הצליבה – נקל לשער כיצד סימבולים ומנהגים נוצריים אלו, כאשר התבוננו מפרספקטיבה שלהם אל חג הפסח היהודי – הגיעו לעלילת הדם ולצורך בדם ילד נוצרי למען אפיית המצות. כאן מצה וכאן מצה. כאן קורבן הפסח (ודם) וכאן קורבן הפסח (ודם). אלא שמנקודת ההשקפה הנוצרית אין המצה היהודית יכולה להכיל מדמו של שה (האלוהים) בדרך הנס, בדרך התמורה – משמע שיש כאן שימוש הפוך, בכוחות-הרע, הדמוניים, בסטרא-אחרא. הפאראלליות באורח המחשבה, וההסקה מ"לחם הקודש" לגבי המצה היהודית – זהו הקו ההכרחי, האנאלוגי, בתפיסה הנוצרית הפשטנית השופטת את מרכיבי פולחן הפסח היהודי על פי השימוש הנוצרי בהם בפסחא.
אהוד בן עזר