* לנצח רעיון – השבוע, ב-8 וב-9 במאי, תציין האנושות שמונים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית.
המנצחים לא עצרו רגע לפני מיטוט החיה הנאצית. איש לא טען ש"הנאציזם זה רעיון" ולכן אי אפשר למגר אותו.
רעיון? אז נשאיר אותו רק כרעיון. וכך, גם כרעיון הוא הוכה קשות, אף שהוא עדין קיים. המכה שגרמניה חטפה היתה כה קשה, עד שהפכה למדינה כמעט פציפיסטית, והיום היא הידידה הטובה ביותר של המדינה היהודית, אחרי ארה"ב.
רק כך חייבת להסתיים המלחמה בחמאס. נכון, אני תומך בעסקה לשחרור החטופים ואחריה חידוש המלחמה, הפעם בלי המגבלות הנובעות מהחשש לפגוע החטופים. אך בשום אופן איני תומך בהפסקת המלחמה בלי מיטוט חמאס. כמו הניצחון על הנאצים לפני שמונים שנה, כך גם הניצחון על ממשיכי דרכם חייב להדהד מקצה העולם ועד קצהו – כך ייעשה למי שטובח ביהודים.
בניגוד לטרנד האנטישמי מכחיש השואה, הרווח בחוגים מסוימים ב"הארץ" בעולם, שמשווה את מלחמת המגן שלנו ברצועת עזה למעשי הנאצים, ההשוואה הנכונה היא בינינו לבעלות הברית. ובהשוואה כזו אין ספק, שצה"ל שומר על ערכי מוסר הלחימה ועל חוקי המלחמה לאין ערוך יותר. ע"ע דרזדן וברלין, הירושימה ונגסאקי.

* היום שלפני היום שאחרי – נחום ברנע טוען, שאין תוחלת למלחמה בעזה, כי צבא אינו יכול לנצח גרילה. הוא נותן, כדוגמה, את ארה"ב במלחמת וייטנאם.
ארה"ב אמנם ברחה מווייטנאם, אולם היתה זו מלחמה במרחק אלפי ק"מ מחופיה, נגד אוייב שלא היווה סיכון לאזרחיה. לנו אין לאן לברוח. האוייב הוא כאן, את כוונותיו ויכולותיו למדנו היטב על בשרנו. למלחמה הזאת יש רק שתי אפשרויות סיום – ניצחון שלנו או ניצחון הטבח.
שרידותו של חמאס הוא ניצחון הטבח; ניצחון שיהדהד בכל רחבי העולם המוסלמי ויהיה המודל למלחמה ולניצחון. לכן, אסור לנו להתפשר על פחות ממה שהיה מובן לכולנו ב-8 באוקטובר, לפני שחזרנו לסורנו – מיטוט חמאס.
מה מציע ברנע? לטענתו יש רק דרך אחת לנצח גרילה – ליצור שלטון חלופי. אכן, צריך ליצור שלטון חלופי. יש דעות שונות מה צריך להיות ביום-שאחרי. את הצעתי כתבתי כבר בשבוע הראשון למלחמה ופעמים רבות מאז. אבל לא יהיה היום שאחרי, אם לא יקדם לו היום-שלפני-היום-שאחרי. כלומר, בלי מיטוט חמאס לא יהיה כל שלטון חלופי. אם אנחנו לא ננצח גרילה, שלטון חלופי ינצח גרילה?!
אסור לנו למצמץ.

* מי רוצה להרעיב – אני תומך בהחלטת הקבינט על חידוש הסיוע ההומניטרי ומקווה שהוא יבוצע במהרה. אין לישראל כל רצון להרעיב את האוכלוסייה ברצועת עזה. ראשית, כי הרעבה כזאת מנוגדת לערכינו המוסריים ולחוק הבינלאומי. שנית, כי הרעבה כזו תפגע קשות במעמדנו הבינלאומי ותביא גם ידידים ואוהדים לצאת נגדנו, ולכן זו תהיה פגיעה במאמץ המלחמתי.
הבעייה בסיוע ההומניטרי לאורך המלחמה לא היתה עצם העברת הסיוע, אלא אופן העברתו. הסיוע עבר לחמאס, חיזק אותו, מילא את מחסניו, סיפק לו דלק לצורכי לחימה וביצר את שלטונו בעזה, בכך שהפך את העזתים תלויים בו לצורך קיומם הבסיסי. וכך, בעוד שאנו העמסנו כל טוב לחמאס, הוא הרעיב את החטופים.
כעת מדובר על סיוע הומניטרי לאזרחים ולא למחבלים ולא באמצעות חמאס. טוב עשה הקבינט שאישר זאת. לא מפתיע שראש הכנופייה התנגד – הוא תומך בהרעבת הערבים.

* אפילו באקדח מים – ביום, שבו טיל בליסטי מתימן פגע בנתב"ג, חשוב לזכור ולהזכיר ולהזהיר, שאם תקום, חלילה, מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67, גם צלף יוכל לפגוע בנתב"ג.

* הכתובת – אני תומך, כמובן, בפעולה בתימן, אבל האמת היא שאיני בטוח שיש לישראל יכולת לעשות בתימן יותר ממה שארה"ב עושה.
לעומת זאת, על ישראל לפגוע במי שהחות'ים הם הפרוקסי שלה –איראן. ואם הדבר יחבל במו"מ בין ארה"ב לאיראן, זה רווח כפול ומכופל. כי המו"מ הזה הוא היום האיום הגדול היותר על ישראל.

* המירוץ לפצצה ולפרס נובל – האסטרטגיה האיראנית להגשמת מטרת-העל שלה, השמדת ישראל, פעלה בשני מאמצים. מאמץ אחד הוא מיזם הגרעין. המאמץ השני, חזונו של קאסם סולימאני, היה טבעת האש – הקפת ישראל מכל עבריה בצבאות טרור, פרוקסיס של איראן, שיפעלו בו זמנית בסגנון 7 באוקטובר מכל הגזרות, ויכריעו את ישראל.
במלחמת "חרבות ברזל" קרסה טבעת האש. חיזבאללה חטפה מכה קשה מאוד, מנהיגותה חוסלה, איבדה את עיקר כוחה הצבאי, והשפעתה הפוליטית בלבנון נפגעה מאוד. ומאז הפסקת האש ישראל אינה מאפשרת לה להתרומם. משטר אסד התמוטט ואיננו. חמאס והג'יהאד האיסלמי חטפו מכה קשה ואני מאמין שנמשיך בנחישות למוטט אותם. הקריסה הזאת היא גם מכה קשה לפרסטיז'ה של איראן ולמעמדה. ובנוסף לכך, איראן עצמה איבדה חלק ניכר מכושר ההגנה האווירית שלה, מה שיקל מאוד לפעול נגד מיזם הגרעין או למיטוט משטר האייאתולות.
קריסת הזרוע האסטרטגית של הפרוקסיס, לבטח העמידה במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות של איראן את מיזם הגרעין והיא בריצה בדרך לפצצה. במקום למהר ולחסל את המיזם, טראמפ, באובססיה שלו לפרס נובל לשלום, חותר להסכם גרעין, שייתן חסינות למיזם הגרעין, ויסכן את ישראל ואת שלום העולם. השמדת מיזם הגרעין יתרום לשלום העולם יותר ממאה פרסי נובל לשלום. אך דומה שטראמפ באמוק. והזנחת המפלגה הדמוקרטית בידי ממשלת נתניהו אינה מאפשרת לישראל לפעול בבתי הנבחרים נגד הדהרה הזאת.
העובדה שנתניהו, שלזכותו ייאמר שהיטיב להעלות את סוגיית הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי, לא החליט להשמיד את מיזם הגרעין לאורך שנות שלטונו הרבות, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר שלו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, וכמובן שיש לו שעירים לעזאזל גם למחדל זה.

* סבב ג' – עמוס, בני, סטודנט שנה ד' לפיזיותרפיה, נמנה עם מקבלי צו 8. זה הסבב השלישי שלו בעזה, ומאחוריו כבר 7.5 חודשים ברצועה. את רוב שנה ג' עשה בעזה. ועכשיו גם את הסמסטר האחרון שלו. הוא נקרא להגנה על המולדת, על קיומם של יישובי הנגב המערבי ועל חיי אזרחי ישראל. אין מלחמה צודקת מזו. אולם אין עוול גדול יותר מהפער הבלתי נסבל בין גודל המשא למיעוט הכתפיים הנושאים אותו.
לעמוס ולכל לוחמי צה"ל – לכו לשלום וחזרו בשלום ועטורי ניצחון!

* הישראלים היפים – אלפי המילואימניקים שנקראו לדגל, לסבב שלישי, רביעי וחמישי, והתייצבו – הם ישראל היפה. הם הישראלים הערכיים, המוסריים, הנושאים את עמם עלי שכם, במסירות נפש שאין למעלה ממנה. הם מייצגים את כל היפה והטוב ביהדות ובישראליות – את ערכי הציונות, הערבות הדדית, הנתינה. הם ארץ ישראל היפהפיה, המושיטה את ידה כדי לתת, ולא כדי לקחת.
יש בהם אנשים מן הימין, מן המרכז ומן השמאל, חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, תומכי הממשלה והמפגינים נגדה; הם מניחים בצד את המחלוקות ונרתמים שכם אחד להגנה על מדינת ישראל.
לעומתם, המשתמטים והסרבנים למיניהם ולמניעיהם הם הישראלי המכוער; הפחדן, הנצלן, הטפיל. נפולת של נמושות. אנשי "תמותו, ולא נתגייס."

* המרדה לעריקה – עם שליחת אלפי צווי 8 ללוחמים, החל קמפיין עריקה. פעיל המחאה קוסטה בלאק: "בכל הקשור לצווי 8 אני קורא לקרוע אותם, לזרוק לאסלה ולהוריד את המים." אמיר שפרלינגר, כותב ב"ארץ נהדרת": "חברים, אם קיבלתם צו 8 – אל תתייצבו." העיתונאית דניאלה שמגר: "סרבו, הצילו את עצמכם, הצילו חיים של אחרים. סרבו לשרת במלחמת האינסוף של השלטון." הפעיל החברתי גונן בן יצחק: "קחו את הצו 8 שקיבלתם ותזרקו לפח... סרבו!!!"
מי שמסית לעריקה מהמלחמה צריך לעמוד לאלתר לדין על המרדה. עריקה ממלחמה היא פשע נתעב של אנשים עלובי נפש וחסרי מצפון. כל התירוצים שלהם למעשה הנואל לא שווים יותר מנפיחה.

* כצאן לטבח –איזה תומך בעריקה מהמלחמה כתב, תחזיקו היטב: "אל נלך כצאן לטבח."
איזו חוסר מודעות עצמית. הרי מהי העריקה מהמלחמה, אם לא בחירה בהליכה כצאן לטבח? נערוק מהגנת המולדת, כאילו לא הספיק לנו 7 באוקטובר לראות מה האלטרנטיבה.
כנראה שיש בתוכנו מי שלא הספיק להם 7 באוקטובר אחד.
אבל האמת היא, שהעריקים יודעים שיש "פראיירים" שיישאו על כתפיהם את המשא הזה, והם
נמושות.

* מלחמת קיום – איזה תומך אחר בעריקה מהמלחמה הסביר ש"זאת לא מלחמת קיום."
כלומר, על פי תפיסתו, רק אם נשקפת סכנה מיידית לעצם קיום המדינה, ראוי להילחם. אין הצדקה למלחמה שנועדה למנוע סכנה כזאת. אלא שאם נמתין לסכנה המיידית, זה עלול להיות מאוחר מדי.
ב-15 במאי 1948 פלשו צבאות ערב לישראל על מנת להטביעה בדם ולסכל את הקמתה. מאז אנו במלחמה על קיומנו, נגד אוייב שמטרתו האחת והיחידה היא השמדת מדינת ישראל.
ב-7 באוקטובר ניתן לנו חרך קטן לראות מה קורה בחבל ארץ קטנטן, למשך יום אחד, כאשר הוא "פרי פלשתין", ולהבין על מה אנו נלחמים. זאת לא מלחמת קיום? יש יותר מלחמת קיום מזו? אנו אומה במלחמה; אומה הנלחמת על קיומה. באומה במלחמה, סרבנות, עריקה והשתמטות הם בלתי לגיטימיים באופן מוחלט. אם אחרי 7 באוקטובר יש בתוכנו מי שעוד מעזים להסית לעריקה, כנראה שמגיעים לנו עוד כמה 7 באוקטוברים.

* הזכות לשרת במילואים – אני תומך במכתב ה"לשעברים" והבכירים לרמטכ"ל, הקורא לו להחזיר לשירות מילואים את החותמים על העצומות שהודחו, תחת הכותרת: "הזכות לשרת במילואים."
אכן, זו זכות גדולה. לא אהבתי, בלשון המעטה, את העצומות הללו. על אנשים להפריד בין אזרחותם לחיילותם. את זכותם כאזרחים להביע את דעתם, שיממשו כאזרחים, ולא בשם היחידות שבהן הם שירתו. יש להוציא את צה"ל לחלוטין מהמחלוקות הפוליטיות. יש לנהל דיאלוג עם החותמים, להסביר להם את החומרה, לשכנע אותם, אולי לנזוף בהם, אך לא להדיח אותם.

אין לנו עודף במילואימניקים ואין לנו המותרות לוותר על מילואימניקים. ובימים האלה, כאשר סרטן הסרבנות והעריקה חוזר ומכה בנו, יש חשיבות לכך שדווקא אלה שתומכים בהפסקת המלחמה יוכיחו את נאמנותם למדינה, לדמוקרטיה ולצה"ל ויתייצבו.
בעצומות הללו לא היה אפילו רמז לסרבנות, וכל עוד לא נחצה הקו האדום הזה, אין הצדקה להדחת החותמים ויש להחזיר לשירות את המודחים.

* לפקודה תמיד אנחנו!

* בין אופוזיציה לממשלה לאופוזיציה למדינה – לפני שבועות אחדים, כשהחלו קריאות ראשונות לעריקה מהמלחמה, הציע בני גנץ לראשי האופוזיציה לפרסם הודעה נגד הסרבנות. יאיר גולן הטיל וטו וההודעה לא פורסמה.
כעת, כשהרשת מוצפת בהמרדה לעריקה, על ראשי האופוזיציה לצאת בהודעה הזאת. אם יאיר גולן לא יצטרף, יש לפרסם את ההודעה בלעדיו. יידע הציבור מי אופוזיציה לממשלה (גנץ, לפיד וליברמן) ומי אופוזיציה למדינה (גולן&עודה).

* מי שהמטרה מקדשת בעבורו את כל האמצעים – מי שהחלפת השלטון היא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים – אם יהיה בשלטון, שמירת שלטונו תהיה מטרה שתקדש את כל האמצעים.
יאיר גולן נוסק בסקרים. הוא מעורר יצרים, הוא משלהב רגשות נקם, ורבים במחנה האנטי ביביסטי רואים בו את התגלמות הפנטזיה שלהם: סוף סוף גם לנו יש ביבי משלנו. לא חנונים כמו בוז'י וגנץ, אלא מנהיג עם קילר-אינסטינקט, עם סכין בין השיניים.
יאיר גולן מייצג את המלחמה הבלתי מתפשרת נגד שלטון נתניהו. אלא שהאלטרנטיבה שהוא מציג, היא אלטרנטיבה ביביסטית מהצד השני של המטבע הביביסטי. גולן הוא התגלמות הדופן הרל"בית במחנה 6 באוקטובר; המחנה שנחוש להחזיר אותנו לימים הנוראים שקדמו לטבח והובילו אליו. מהבחינה הזאת, כרותה ברית בין נתניהו, לוין, רוטמן, סמוטריץ' וראש הכנופיה לבין יאיר גולן, אהוד ברק ושקמה ברסלר. אלה ואלה סוכני כאוס, פלגנות, שנאה וקרע, כי הם נבנים ממנו.
הישראלים השפויים, הרוב הציוני הממלכתי הדמוקרטי, חייב ליצור חלופה למחנה 6 באוקטובר. עלינו לומר לא באל"ף רבתי למהפכה המשטרית, לקונספירציות המטורללות על הדיפ-סטייט המומצא, לברית עם המשתמטים וכד' ובאותה מידה לסרבנות הממארת, ולקריאות לשתק את המדינה וכד'.
אם להשתמש בדוגמה אקטואלית – אסור שהברירה שלנו תהיה בין מחללי יום הזיכרון בטקס פרוורטי לבין חוליגנים הפורעים בהם פרעות.
פירומנים – אאוט. אחריות לאומית – אִין.

* נשיא על הכוונת – מה שעשה הבייס הביביסטי והימנני לנשיא ריבלין, עושה היום הבייס הרל"ביסטי והשמאלני לנשיא הרצוג. אין דבר שבייס ה-6 באוקטובר, על שני אגפיו, סולד ממנו יותר מאשר ממלכתיות. ובעיקר, מממלאי תפקיד ממלכתיים, שבאו מן המחנות שלהם. הם מצפים מהם להשתמש בסמכותם הנשיאותית כדי לקדם את האג'נדה המחנאית. בשביל מה אנחנו צריכים נשיא אם אנחנו לא שולטים בו?
הרצוג מכהן בקדנציה שלא היתה כדוגמתה לאף נשיא בעבר – מהמהפכה המשטרית, דרך 7 באוקטובר והמלחמה וחזרת 6 באוקטובר על סטרואידים. והוא מתעקש להיות הקול של האחריות הלאומית, של הישראליות השפויה, החותרת לאחדות ולהסכמות רחבות. ועל כן הוא הפך להיות מושא לשנאה, בוז והסתה של הבייס הרל"ביסטי, עד כדי החתמה של עשרות אנשי אקדמיה בקריאה לאוניברסיטה העברית להחרים אותו.
כדרכו של מחנה 6 באוקטובר, על שתי דפנותיו, נשלפות קונספירציות הזויות. כן, כבר קראתי שיש לנתניהו חומר על הרצוג, שפועל תחת סחיטה. לכן נתניהו פעל לבחירתו ועכשיו אוחז במבושיו ושולט בו. מצד שני, קראתי פשקוויל של איזה ימנן קיצוני, שמשתלח בהרצוג על כך ששוחח עם מפכ"ל המשטרה וביקש ממנו לקדם את חקירת הפרעות בליל יום הזיכרון ברעננה, והציג את השיחה כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט.
תפקידו הממלכתי של הנשיא לעת הזאת הוא לייצג את האחריות הלאומית, כאשר הקצוות המופרעים מושכים את החברה בכוח לעבר קרע. ואכן, זה מה שעושה הרצוג. עד כמה יש לו סיכוי להצליח איני יודע, אך אין הוא בן חורין להיבטל מן המלאכה הזאת.
גל השנאה להרצוג גואה בימים האחרונים, לאחר שהתברר שהוא ורעייתו נפגשו עם שמעון ריקלין ורעייתו. ריקלין הוא מהגרועים שבמסיתים, בתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אני מודה שגם הבטן שלי התהפכה כאשר ראיתי את התמונה. אבל הרצוג הודיע שמטרת הפגישה להביא להמעטת השנאה, ואני מאמין לו. סביר להניח שכפי שהוא נפגש עם ריקלין, הוא נפגש גם עם אחרים, מן הצדדים השונים, לשם אותה מטרה. אם הוא יצליח, תהיה זו תרומה חשובה ביותר לחברה הישראלית. אם ייכשל, חלילה, הוא לפחות ניסה. אלה שמדקלמים מנטרות כמו "שלום עושים עם אויבים" שוכחים אותן כשמדובר ביריבים מבית.
לא תמכתי בהרצוג לנשיאות. תמכתי במרים פרץ. אילו נבחרה, היתה עוברת גיהינום מהבייס הביביסטי, כיוון שהיא אישה ממלכתית. לא תמכתי בהרצוג, אך אני מעריך מאוד את פועלו כנשיא. מתחילת המהפכה המשטרית, הוא פועל להשיג פשרה על רפורמה בהסכמה רחבה. הוא הציע שתי הצעות, שלא התקבלו. הוא אירח מו"מ בבית הנשיא, שהמשתתפים בו הגיעו להסכמה על למעלה מ-90%, אך כאשר יצאו לבייסים האספסופיים שלהם קיבלו רגליים קרות. והוא אינו מתייאש וממשיך לקרוא בכל הזדמנות, כמו בנאומיו בטקסי יום השואה ויום הזיכרון ובאירועי יום העצמאות, לאחדות ישראל. זה תפקידו ההיסטורי, ויש לקוות שיצליח, כי האלטרנטיבה הרת אסון.

* מתי הזמן? – נתניהו צודק. זה לא הזמן להקים ועדת חקירה. הזמן להקים ועדת חקירה היה בנובמבר או לכל המאוחר דצמבר 2023.

* פיצול – לשם מה? – אני תומך בפיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה מתוכו של תפקיד התובע הכללי. אך הסיבה לכך הפוכה משל יריב לוין וחבר מרעיו. הם רוצים להחליש את היועמ"ש. אני רוצה לחזק את עצמאותו של התובע הכללי, שתפקידו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. אני רוצה שאת התפקיד הזה ימלא אדם ש-100% מתפקידו הוא מלחמה בשחיתות ובפשיעה. איני רוצה בתפקיד הזה אדם היושב בישיבות הממשלה ומתחכך עם ראש הממשלה והשרים, כי החיכוך הזה יגרום לו לעגל פינות. לוין וחבר מרעיו רוצים תובע שיהיה כפוף להם, כלומר מטרתם לסכל את המאבק בשחיתות ולקדם את השחיתות בישראל. על פי הצעתי, התובע הכללי יבחר בידי גוף מקצועי, ושר המשפטים יהיה הפוליטיקאי היחיד בין חמשת חבריו.
בכל מקרה, בשעת מלחמה, מנהיגות אמת תעמיד את אחדות העם בראש מעייניה ותגנוז עד אחרי הניצחון כל עיסוק בחקיקה שנויה במחלוקת ולבטח במהפכה המשטרית.

* סיור מודרך ברח' שוקן – השוקניה מגויסת נגד הפעולות לסיכול טבח המוני בדרוזים בסוריה. הם מגדירים זאת כתוקפנות ישראלית נגד סוריה, שעה שישראל מבצעת פשעים נוראים בעזה, כלומר מנסה למגר את מי שביצעו את טבח שבעה באוקטובר, שנשכח לגמרי ברחוב שוקן. יסמין לוי מגדירה את המלחמה בעזה כ"וייטנאם שלנו," כאילו זו מלחמה אלפי ק"מ מחופינו, ומסיתה את הרמטכ"ל לעשות פוטש ולהודיע לממשלה שצה"ל מסרב להילחם, מה שלדעתה צריך היה הרצי הלוי לעשות בשבעה באוקטובר. וגדעון האו-האו נוזף במדינות, ששלחו לישראל סיוע לכיבוי השריפות, כי מי ש"מרעיב" את עזה – לא מגיעה לו עזרה.

* חותרים תחת העבודה המאורגנת – כאשר הנציגות הנבחרת של המורים מגיעה להסכם, ומדובר בנציגה קשוחה ולא פראיירית, שלבטח יודעת מה המירב שניתן להשיג, ומיד מורים מצפצפים עליה, עושים שבת לעצמם, תרתי משמע, ופותחים בשביתה איטלקית, זו סכנת אנרכיה. זו לא רק חתירה נגד הנהגת הסתדרות המורים, אלא נגד כל רעיון העבודה המאורגנת. אין מי שמחכך ידיו בהנאה יותר משונאי העבודה המאורגנת, שרוצים לשבור אותה ולראות את העובדים חלשים, מוחלשים ומשוללי הגנה.

* מה שמו? – זוכרים את המטעמים שהליכוד עשה מכמה ליפסוסים של בני גנץ? את הלעג, את הצגתו כבלתי כשיר, כדימנטי? איך נתניהו "חיקה" אותו לקול צחוקו של האספסוף בעצרות בחירות? זוכרים את הלעג להרצוג על "נתניהו מאוחדת"?
עכשיו. תארו לכם שגנץ היה שוכח את השם של בנו, מכנה אותו בשם אחר ואח"כ מבקש את עזרת הקהל כדי להיזכר בשמו?

* ביד הלשון: ואהבת – השבוע נקרא שתי פרשות – "אחרי מות" ו"קדושים". בפרשת "קדושים" נמצא הפסוק, שגדול התורה שבע"פ ר' עקיבא הגדירו "כלל גדול בתורה," כלומר כלל המפתח להבנת התורה: "ואהבת לרעך כמוך."
מדובר בצו מוסרי, אבל "אהבת" הוא לשון עבר. איך זה מתיישב עם המסר?
הפתרון לקושייה נעוץ באות ו', שבראש המילה "ואהבת". זהו ו' ההיפוך, הנפוץ בעברית המקראית, שהשימוש בו הופך את זמן הפועל, מעתיד לעבר ומעבר לעתיד.
דוגמה להיפוך מעתיד לעבר: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (בראשית כ"ה, ל"ד). יאכל – לשון עתיד. ויאכל – הו' הופכת את הפועל לעבר. משמעות הפסוק בלשון ימינו היא שעשו אכל ושתה וקם והלך ובז.
דוגמה להיפוך מעבר לעתיד: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח', י'). אכלת הוא לשון עבר, אבל ו' ההיפוך משנה זאת לעתיד: תאכל ותשבע ותברך.
כך גם "ואהבת לרעך כמוך".
ועוד הבדל – בלשון עבר, אנו אומרים אהבת במילעיל. ואילו כאן – במילרע. איך אנו יודעים זאת? על פי מיקומו של טעם המקרא מעל או מתחת לאיזו הברה במילה. וְאָֽהַבְתָּ֥ – הטעם נמצא מתחת לאות ת', ההברה האחרונה. מכאן שהמילה מילרעית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com