עברנו שבוע גדוש אירועים, נאומים וטקסים. שוב ושוב התייצבו ראשי המדינה מאחורי דוכני הנאום, באירועי 77 שנות עצמאות, דיברו גבוהה-גבוהה אל "אזרחי ישראל היקרים," כשבטקסטים המוכרים שולבו הפעם משפטים צפויים על המלחמה, על החטופים, על הצורך באחדות, כי רק "יחד ננצח." זה היה גם שבוע שבו נוספו חללים לרשימת הנופלים המתארכת ובו פרוזדור ירושלים עלה באש. החגיגות המסורתיות בוטלו או צומצמו, עצב היה נסוך על החג.

ובכל זאת, היתה בימים אלה הופעה אחת מרעננת, מחדשת, מבטיחה, נוסכת תקווה. שמה – אייל זמיר.

צריך היה אומץ רב, נועזות, אמונה בגודל השליחות, בתקופה הקשה ביותר בתולדות ישראל, כדי להיכנס לנעלי הרמטכ"ל ה-24. רב-אלוף זמיר, ששימש קודם לכן כמנכ"ל משרד הביטחון, הוכיח בשלושת חודשי כהונתו הראשונים, כי הוא המפקד הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון.

אמנם, עיקר המשימות הקריטיות לפניו, אבל כבר בהופעתו המרשימה במדים, בשטח ובמטכ"ל, בשפת הגוף הבוטחת שלו, באיפוקו, ברצינותו, וגם בנאומיו ביום הזיכרון וביום העצמאות, הישרה תחושה שיש על מי לסמוך.

צה"ל, היום יותר מתמיד, הוא קיר הברזל המגן על מדינת ישראל. וכדברי מפקדו, "עוגן של יציבות ולכידות, המאחד ומחבר בין כל חלקיה של החברה הישראלית, ניצב מעל ומחוץ לכל מחלוקת. צה"ל הוא תזכורת חיה לכך שיש לנו הרבה יותר מן המחבר מאשר המפריד. בתוך המדים האלה אין שמאל או ימין, אין מרכז או פריפריה, יש עם אחד, עם מטרה אחת, עם תקווה משותפת לביטחון, לערבות הדדית ושלום."

ואכן, משימתו החשובה של הרמטכ"ל זמיר היא למנוע גלישתה של הפוליטיקה הפרועה, המשסעת את העם ומשמחת את אויבינו, אל בין שורות המשרתים והלוחמים. "האחדות בינינו היא סוד כוחנו," אמר בטקס המצטיינים שנערך בבית הנשיא. בדבריו כיוון אל כל המחנות, ימין ושמאל, תומכי הממשלה ומתנגדיה, בלי שהוא עצמו אינו נוקט כמובן עמדה, אבל בידיעה שהשסעים מקשיחים את לב האוייב האכזרי. כתוצאה מכך מקשים עוד יותר את הלחימה בו.

ועוד נושא שלקח על עצמו הרמטכ"ל זמיר לטפל בו – ועוד לא דיברנו על הלחימה וההכרעה – זהו גיוס חרדים לשורות הצבא.

בשפתו המתונה אמר, כי הפסוק ״כל ישראל ערבים זה לזה״ מבטא לא רק ״אחראיות הדדית אלא גם שותפות עמוקה בגורל מדינת ישראל. הרעיון הזה הוא תנאי לקיומה ולחוסנה ואין מי שפטור מכך, לא יחידים, לא קבוצות ולא שבטים. 'כולנו ערבים זה לזה' זהו הציווי התנ״כי, כולנו מתגייסים, כולנו נלחמים ביחד וכולנו מקריבים ביחד. למען המדינה ולעתיד טוב יותר." צווים כבר נשלחו להם.

הרמטכ"ל החדש נוסך בנו תחושת ביטחון. עם זאת, על תחושה זו לעמוד במבחן המעשי של השגת תוצאות המערכה המתמשכת. "מעשינו הם שידברו," אמר.

"עוד ניצבים בפנינו אתגרים: בראשם השבת אחינו ואחיותינו החטופים, להכריע את חמאס, להשיב את המפונים לבתיהם, ולבסס מציאות ביטחונית יציבה ובטוחה לדורות. הריבונות והעצמאות שלנו לא ניתנו לנו במתנה. הן ניקנו בדם ובמאבק, והן מחייבות אותנו להגן עליהן בכל מחיר... נפעיל את כל העוצמה שבידינו, נגביר את קצב הפעולה ואת עוצמתה. אם נידרש לכך, נעשה זאת בקרוב, בנחישות בצדקת דרכנו."

החגיגות הנוגות מאחורינו – עיקר המערכה לפנינו. צה"ל בפיקודו של רב-אלוף זמיר יוצא להשלמת המשימות שלא הושגו בשנה וחצי של הקזת דם לוחמינו. לא עוד דשדוש, לא עוד כיבוש יעדים ונסיגה מהם, לא עוד התחשבות באוייב, לא עוד התנצלות בפני לאומים שאננים ובפני רפי רוח בתוכנו.

אחרי שרב-אלוף זמיר נשא דברים מרוממי נפש ומגבירי מוראל, במדי ייצוג מעומלנים ומגוהצים, אנו סומכים על צה"ל, צבא ההתקפה לישראל, בפיקודו של הרמטכ"ל הנחוש, שאכן יפעל במלוא העוצמה להוציא אל הפועל, בפרק זמן קצר, את הנאמר בטקסים – לנצח בארוכה שבמלחמותינו, לסיים את סאגת החטופים. והחשוב מכל – שהבנים הלוחמים, המסורים והגיבורים, ישובו בשלום לבתיהם, בגמר משימתם העילאית.

כולנו תקווה שביום העצמאות הבא, 78 שנה למדינת ישראל, נשמע את הרמטכ"ל זמיר מכריז, כי הושגו כל מטרות "חרבות ברזל": 59 השבויים הוחזרו, החיים לחיק משפחותיהם והחללים לקבר ישראל, חמאס הובס סופית, החיזבאללה הוכרע, איראן הוכתה במבצע משולב אמריקני-ישראלי, תימן שוטחה.

ואולי גם נשמע בשורות מפי ראש הממשלה: מו"מ לשלום נפתח בין ישראל ללבנון ובין ישראל לערב הסעודית, יישובי העוטף והצפון משתקמים, וצה"ל חזר לשגרת פעילות ואימונים של ימי רגיעה.

סקר כאן חדשות שנערך על-ידי מכון קנטאר בראשות דודי חסיד ושפורסם ב- 21.04.25  הראה ש-56% מן הנסקרים תומכים בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת סיום מוחלט של המלחמה ושחרור מחבלים מבתי הכלא. שאר הנסקרים מתפלגים בין 22% מתנגדים לבין 22% שאינם יודעים. מדובר אמנם ביותר ממחצית הנסקרים, אבל מן הראוי לשים לב לעובדה שמדובר בשאלה מטעה, ואפילו מגמתית.

השאלה שצריכה היתה להישאל היתה צריכה להיות: האם אתה תומך בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת כניעה ללא תנאי של ישראל במלחמה שכפה עליה ארגון הטרור חמאס? אין אדם בישראל שאינו רוצה את שחרור החטופים, אבל קיים הבדל גדול אם התמורה שישראל תיתן תהיה סיום מוחלט של המלחמה, או כניעה ללא תנאי. אם כך היתה מנוסחת השאלה, ניתן להניח שרק מיעוט מבין הנסקרים היה תומך בכך. המושג סיום מוחלט של המלחמה הוא ערטילאי. המושג כניעה ללא תנאי הוא ככל הנראה מובן יותר.

ואם השאלה היתה: האם אתה תומך בהחזרת כל החטופים – החיים והמתים – בפעימה אחת תמורת כניעה ללא תנאי של ישראל במלחמה שכפה עליה ארגון הטרור חמאס ושחרור כל המחבלים מבתי הכלא, כולל מחבלי הנוח'בה שביצעו את טבח ה-07 באוקטובר 2023? במקרה זה ניתן להניח שרק מיעוט קטן היה מצדד במעשה. הפרקליטות משחקת בנדמה לי כאשר היא נדרשת לסוגיה לפי איזה סעיף יישפטו מחבלי הנוח'בה. הם לא יישפטו. החמאס, המכתיב את תנאיו, יעמוד על כך שכל המחבלים ישוחררו, לרבות מחבלי הנוח'בה. להזכירכם: החמאס כלל לא זז מדרישותיו מאז ה-07 באוקטובר, ורק ישראל מתגמשת שוב ושוב.

כאשר ערוצי התקשורת מנסחים בסקרים שאלות מטעות, ואפילו מגמתיות, הם מטפחים אשליות בלתי מבוססות בלב המשפחות הדוויות של החטופים. בהקשר זה חשוב לציין את השתלטותם של הרל"ביסטים (רק לא ביבי) על משפחות החטופים, מעשה מכוער, אשר צבע את המאבק של חלק מן המשפחות בצבעים פוליטיים, דבר המכשיל את מאבקן.

גם הגוף המתקרא "מטה משפחות החטופים" הוא יומרני ומטעה, מאחר שהוא מייצג רק חלק מן המשפחות. פורום תקווה מייצג משפחות רבות של חטופים, שהתקשורת (כמעט) מתעלמת מהן. גם כאן מדובר על הטעיה מגמתית.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

פברואר 1966. מתוך היומן.

12.2.66. כ"ב בשבט תשכ"ו. ירושלים. מוצאי שבת ירושלמית בחברת ה"זקנים". לפנות-ערב ביקרו פרופ' [גרשם] שלום ופרופ' [עקיבא ארנסט] סימון אצל הקראפטים, וכל אחד מהם חטף בצאתו ביקור גם אצלי, שלום בפרוזדור וסימון בחדר. ניסיתי להיוודע משלום מדוע נסגר הדו-ירחון "אמות", ולא גילה, רק רמז שיש כאן עניין של צנזורה והם, מועצת המערכת – נותנים גיבוי מלא לגרודז'נסקי. ניסיתי להסביר לו מה הסכנה שבוויתור על ביטאון ממין זה – ולא ניראה כמבין ביותר את הבעייה. לא משנה לו אם "קשת" יישאר מושל-בכיפה יחיד. ודאי – בקנה-מידה שלו אין לדבר חשיבות. אחרת הדבר בעיניי – בגילי ובאפשרויות העומדות בפניי. יהא זה מגוחך אם "מאזניים" יהפוך לביטאון החופשי ביותר בארץ מבחינת אפשרות הביטוי.

[אברהם יבין, שהיה עוזרו או סגנו של גרודז'נסקי בעריכת הדו-ירחון, מזכיר לי, לאחר שנים רבות, כי הסיבה לסגירה היתה שהמנדט שקיבל העורך מהספונסרים, הוועד היהודי-אמריקאי, קבע שלא יהיו בדו-ירחון רשימות ומאמרים פוליטיים. וכאשר עמדו להידפס בו מאמרים של פרופ' נתן רוטנשטרייך ושל ד"ר שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, שלמעשה כבר פרש מהפוליטיקה ועבר לתחום ההיסטוריה – הם נפסלו על ידי הספונסרים. בתגובה גרודז'נסקי לא הסכים להמשיך בעריכה אם ההתערבות לא תוסר, והדו-ירחון נסגר].

אחר-כך סימון. בא להודות על המאמר שכתבתי על מסתו "על התמימות השנייה" ב"מן היסוד" (החוברת האחרונה). נתתי לו את מאמרי על סמילנסקי, שפורסם ב"אתגר", וכן אמרתי לו שאני רוצה בעתיד לראיינו לסדרה הזו ["מחיר הציונות"] ב"מאזניים". הוא סיפר שפרופ' ברגמן שלח לו את מאמרי עליו. כמו כן קיבל, כנקודה חשובה – את ביקורתי עליו בכך שאת התמימות השנייה אין משיגים דווקא מתוך ערך דתי.

בערב, מסיבה אצל [הסופר] אריה ליפשיץ לצאת ספרו השלישי של א. אפלפלד "כפור על הארץ" מטעם אגודת הסופרים בירושלים. היה גם עגנון, ודיבר אלי שבייד. עגנון תפס אותי ואמר כמה נהנה מן הראיון עם ליבוביץ. מה שעניין אותו היה – "איך הצלחת לרשום מפיו כל כך מהר את השיחה?" – שאלתי דעתו על המובע בראיון ואמר – "זוהי אמת לאמיתה." ובעצם חלק ניכר מכתביו שלו רומזים בנסתר לתחושה זו המוצאת ביטוייה הגלוי אצל ליבוביץ. הוא ביקש ממני לשלוח לו תדפיס מן הראיון.

כשנשאל על היסוד האוטוביוגראפי ביצירה, ועל עצמו – אמר ש"היסוד הביוגראפי [הוא] כחתיכת-בצק שאפשר לעשות ממנה עשר חלות ואפשר שלא לעשות בה שום בצק ושום חלות. [היסוד האוטוביוגראפי] או שהוא מופיע תמיד – או שאינו מופיע כלל."

היה ערב נעים. פחות משעמם ממה שפחדתי.

דיבר גם המספר האידשאי לייב רוכמן – והיה מעניין לשמוע אותו וגם תופעתו מושכת תשומת-לב. הוא אמר דברים מעניינים. שדווקא בצרפת זכה נושא השואה להצלחה ספרותית ולפרסים ספרותיים יותר משאר הארצות, למרות שאין כצרפתים שונאים מעשי-גבורה ורומאנים המספרים עליהם. אבל – גבורה אחת כן מדברת אל ליבם – וזוהי גבורת החלש. והם הרגישו כי השואה היתה תופעה חד-פעמית, על כן יש לשמוע לכל מי שעבר אותה ומספר על כך. ועוד אמר כי נדמה לו שבשנים האחרונות משתחררים גם אנו כאן בארץ ממיתוס הגבורה, גבורת מלחמת השחרור, והפסיכולוגיה של הגבורה המאפיינת את השנים שאחרי המלחמה – ומתחילים להעריך את גבורת החלש, את הגבורה שבחולשה.

זה רעיון מעניין – ויש בו אולי מפתח להבנת גישה חדשה של סופרים ארץ-ישראליים לסיטואציה האנושית של הגיבורים שהם מעצבים, שהרי אצל רובנו, בני-הארץ, דומני שהגיבור הוא גיבור חזק, וגם בהישברו ובחולשתו – אלו הן מפלותיו של גיבור חזק, ולא גבורותיו של הגיבור החלש.

ועוד ציטטו מרוכמן במסיבה שאמר בערך כך: ההיסטוריה שלנו [בשואה] היתה שני קווים מקבילים שלא נפגשו מעולם – מצד אחד עמדו הרוצחים ומן הצד השני, אנחנו, הקורבנות. ומעולם-מעולם לא רציתי לעבור מן הצד האחד אל הצד השני ולהשתייך אליו.

אהוד בן עזר

על "הרומנטיקן", ספרו של מריו ורגס יוסה

מספרדית – עינת טלמון

אחוזת בית 2016, 359 עמ'

בספר שלפנינו שתי עלילות מקבילות, שהסופר מדלג מהאחת לשנייה, מבלי שהקורא מבין מה מקשר ביניהן: העלילה האחת מתרכזת בפליסיטו יאנקה ומשפחתו; והשנייה – בריגוברטו ומשפחתו.

פליסיטו הוא בעל חברת הסעות (אוטובוסים ומשאיות) בשם "נביהואלה" בעיר פיורה, השוכנת כאלף קילומטרים צפונית מזרחית ללימה בירת פרו. הוא נשא לאישה את חרטרודיס, שהועסקה על ידי אימה "השתלטנית" (בעלת פנסיון זול) בזנות, ואשר כפתה על פליסיטו (שהיה אז נהג משאית דלפון) נישואין עימה בהיותה בהריון. נולדו לה שני בנים: מיגל "הלבנבן", שנחשד על ידי פליסיטו (שהוא צ'ולו, כלומר בן תערובת בין לבן לאינדיאני) כממזר, והבן השני – טיבורסיו. פליסיטו אינו אוהב את אשתו, המתוארת כרעייה טובה ואדוקה בדתה, אבל בעלת חיצוניות דוחה. יש לו פילגש "מוחזקת" (כבר שמונה שנים) בשם מאבל, שחומת עור יפהפייה, צעירה ממנו בהרבה שנים. הוא שכר לה דירה, העניק לה קצבה חודשית, מתנות לרוב ואהבה עזה המתאימה יותר לגיל הטיפש-עשרה מאשר לאיש הצועד אל גיל הזקנה. יש לו גם חברה מולאטית בשם אדלאידה, שהוא מתייעץ בה בכל מעקשי חייו, משום שפעם אחת היא הזהירה אותו מפני תאונה, אשר באמת קרתה, והוא ניצל בה בנס. מאז הוא שומע בקולה, ומבקש ממנה לקבל עבורו עצות מ"הישות" שמרעיפה עליה השראה. הוא מעריץ את אביו המנוח, אליניו יאנקה, שהיה אמנם אנאלפבית, אבל שבר את גבו בעבודות הבזויות ביותר כדי שבנו יזכה בהשכלה. העצה של אביו שלא ייתן לאיש לרמוס אותו – הפכה עבור פליסיטו לצוואה מחייבת, וכאשר הוא החל לקבל מכתבים מאיימים הדורשים ממנו דמי חסות, הוא מסרב לכך בתוקף, אפילו כאשר המאיימים שורפים את משרדו. הוא מחציף פניו כנגד הסוחטים ומפרסם מודעה בעיתון "אל טיימפו", שבה הוא מביע סירוב מוחלט להיכנע למאפיה, אפילו יפגעו בנפשו. אלא שהסוחטים חוטפים את מאבל אהובתו, ואז בעצת המשטרה, הוא מפרסם בעיתון מעין כתב כניעה, המוביל לשחרורה של מאבל. מדהימה היא העובדה ששני שוטרים שלומיאלים, קפטן סילבה וסמל ליטומה, הנראים בתחילת עיסוקם בפרשת הסחיטה כאפאטיים ואימפוטנטים – מתגלים כבלשים וירטואוזיים שמצליחים לפענח את תעלומת הסחיטה והחטיפה (עמ'170, 205-201, 209, 212, 215, 239, 244, 247).

העלילה השנייה מתרכזת, כאמור, בריגוברטו, עורך דין, מנהל חברת ביטוח בלימה הבירה, חברה השייכת לדון איסמאל קררה. ריגוברטו נשוי בשנית ללוקרסיה. אשתו הראשונה, אלואיסה, אם בנו אלפונסו (פונצ'יטו) נפטרה. בין ריגוברטו ובין לוקרסיה שוררת אהבה גדולה, ויחסי אישות סוערים. פונצ'יטו בן ה-15 הוא נער נבון המכבד את הוריו, ואוהב את אימו החורגת, נתון לאורך כל הספר למצבי רוח בעקבות מה שהוא מכנה הופעתו של אדם בשם אדילברטו טורס, שאיש מלבדו אינו רואה אותו, ואשר יודע כל פרט על מה שקורה במשפחתו, בקורות חייו ובנפשו של פונצ'יטו עצמו. אדילברטו מתוודה בפני פונצ'יטו וידויים אינטימיים ביותר, ומרבה לבכות במחיצתו. ההורים מביאים אותו לפסיכולוגית, לכומר וכו' כדי לגמול את הנער מההזיות האלו שמדרדרות את התנהגותו, אבל אדילברטו זה מופיע כל פעם מחדש במקומות בלתי צפויים לחלוטין.

הצרה הגדולה של ריגוברטו נובעת מכיוון בלתי צפוי: הוא התכוון לצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל 62 כדי ליהנות מעולם האמנות, המוסיקה והספרות, שהוא כמה אליו כל חייו, ובשל עבודתו, הוא נאלץ להסתפק בפירורים של העולם המופלא אותו הוא מעריץ. הוא גם חשב לקחת את לורקרסיה לטיול באירופה, שאת אתריה ואת תרבותה הוא העריץ. אלא שאז נפלה עליו צרה גדולה: איסמאל קררה, בעל חברת הביטוח, שהתאלמן מאשתו קלוטילד, מחליט לשאת לאישה את עוזרת הבית שלו ארמידה, קריאולית, צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה; וכל כך למה? משום שהוא מבקש להדיר את שני בניו התאומים (בניה של קלוטילד), מיקי ואסקוביטה, מהירושה. הבנים ידועים כהוללים, גנבים, רמאים, שיכורים ומסוממים, שאביהם היה צריך להשקיע ממון רב כדי להצילם מהכלא (אנסו נערה, נהגו בשכרות ודרסו זקן וכו'). כשאיסמאל שכב בבית חולים בעטיו של התקף לב, הוא שמע את בניו מדברים בקרבתו (בחושבם שהוא ללא הכרה), עד כמה הם מתאווים שהזקן יתפגר, כדי שיוכלו לרשת את הונו. איסמאל יודע שאחרי מותו התאומים ידרדרו את חברת הביטוח, ויבזבזו את ההון על הוללותם ומעלליהם. על כן הוא משארי אצל עורך דינו צוואה המורישה את כל הונו לארמידה. איסמאל מבקש מריגוברטו ומנרסיסו, נהגו, שישמשו עדים בפני ראש העיר לחתונתו עם ארמידה. ריגוברטו המום מהחלטת הזקן בן ה-82, ובטוח שהצעד הזה יגרום ללעג בעיני כל העיר, אבל איסמאל עומד על דעתו, ומיד אחרי החתונה הוא נוסע עם ארמידה לירח דבש באירופה. על ריגוברטו ועל נרסיסו נוחתת צרה גדולה, כי התאומים אינם מוכנים להסכין עם הגזירה של אביהם. הם דורשים מהשניים לחזור בהם מהעדות, ולהצהיר בפני שופט שהעדות נכפתה עליהם, כי אביהם הוא דמנטי, ולכן הנישואין אינם תקפים. כשהשניים מסרבים, התאומים מתחילים לאיים גם באלימות, וגם בהליכים משפטיים: טופלים על ריגוברטו כל מיני אשמות שווא, שבעטיין הוא מחויב להתייצב בפני שופט חוקר, הם מבטלים את יציאתו לגמלאות מוקדמות, ועוצרים את הפנסיה שלו וכו'. נרסיסו פשוט בורח מלימה מאימת התאומים. כל חלומו של ריגוברטו לפרישה נינוחה ולטיול חלומות באירופה – נגוז.

לבסוף חוזר איסמאל ללימה מאושר מהחופשה, וגם מעסקיו: הוא מצליח למכור את כל מניותיה של חברת הביטוח לחברת ביטוח איטלקית, כך שלתאומים לא תהיה שום גישה לכספים, ואם ירצו לפנות לערכאות, החברה האיטלקית פשוט תמעך אותם. הכול יכול היה להיות נפלא, אבל איסמאל הזקן מתעלף, ונפטר בבית החולים. לארמידה מציבים ארבעה שומרים כדי להגן עליה מפני התאומים, והיא בכל זאת נעלמת, באמצע המו"ם עימם על הפיצויים שהם דרשו מהאלמנה הצעירה. התאומים אובדי עצות – הם בזבזו את כספם על עורכי דין בכל מיני תביעות סרק, ועכשיו הם חסרי אונים, כי בלעדי ארמידה הם לא יראו פרוטה. הם מנסים להאשים את ריגוברטו בחטיפה, אבל מבינים שהוא בעצם קרש ההצלה היחיד שנותר להם.

סוף הספר "פותר" את כל הבעיות: השוטרים חושפים שהסחטן היה מיגל, בנו של פליסיטו, שגם ביים חטיפה של מאבל. בעקבות הגילוי מקיים פליסיטו שיחה אכזרית עם מיגל הממזר, שתמורת משיכת התלונה נגדו הוא נדרש לוותר על שם המשפחה (יאנקה), ולעזוב את פיורה; אחר כך הוא מקיים שיחת פירוד ממאבל. ארמידה חיה בעושר אגדי באיטליה, ומזמינה אליה את ריגוברטו ומשפחתו, וכן את פליסיטו ומשפחתו, אלה שנתנו לה מקלט בעת היעלמותה מלימה. כל המעורבים זוכים למתנת ידה של האלמנה, ונרסיסו, הנהג הנאמן שחתם על עדות בעירייה, וגם סייע לארמידה לברוח, זכה במשרה בחברת הביטוח האיטלקית ובמכונית חדשה. אפילו פרשת ההזיות של פונצ'יטו מגיעה לכדי פתרון (לדעתי, פתרון הזוי בהחלט!) – סוף טוב!

הקורא איננו מבין לאורך רוב הספר מדוע הסופר קופץ מעלילות העיר פיורה לעלילות הבירה לימה. רק בעמ' 273 נודע לראשונה לקורא כי ארמידה, אלמנתו העשירה של איסמאל קררה, היא אחותה הצעירה של חרטרודיס, אשתו של פליסיטו מפיורה, וכי היא ברחה אליה מאימת שני התאומים ומאימת העיתונאים שלא נתנו לה מנוחה. בעצם יש רמז עמום לכך כבר בעמ' 250. מכל מקום במשך רוב הספר נבצר מהקורא להבין מדוע שתי עלילות במקומות רחוקים זו מזו כאלף קילומטרים – משולבות זו בזו. לא רק זאת, הסופר נוהג לשלב מחשבות או שיחות קודמות אל תוך שיחות "עכשוויות".

ריגוברטו, שמן הסתם מגלם בעצם את דמותו של הסופר עצמו, הוא אגנוסטיקן, אדם ספוג תרבות – הוא מצטט יצירות ספרות (בעיקר מזכיר את "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן), מקשיב ליצירות מוזיקליות קלאסיות, מביע התעניינות באמנות (בעיקר באמנות ארוטית - עמ' 235-234). השיחה ארוטית שלו עם לוקרסיה, בה הם מדמים מה קרה בין איסמאל הזקן וארמידה, ושבעקבותיה הם מתעלסים – נשמעת ממש לא טבעית (עמ' 65-60), כנ"ל השיחות "הבוגרות" בינו ובין בנו (ראו לדוגמה – עמ' 194).

כמעט כל מפגש בין הגיבורים נסב סביב שולחן אוכל ושתייה, וכל ארוחה מתוארת בפרוטרוט; כנ"ל פירוט התעמלות הצ'י קונג שפליסיטו מבצע כל בוקר – איך היא מתבצעת, מי הסיני שלימד אותו, ומה היה גורלו (ראו – 318-321).יש עוד סיפורי ביניים שקשה להולמם כמחויבים ללוז העלילה.

השאלה הנשאלת בסיום הקריאה: למי התכוון הסופר כשהעניק לספר את השם "הרומנטיקן"? – האם לאיסמאל הזקן שמתאהב בערוב ימיו בעוזרת הבית שלו? האם פליסיטו, שמתאהב נואשות במאבל המולאטית, שגורמת לו למפח נפש? האם ריגוברטו, שהוא בבואת הסופר עצמו, המאוהב באשתו השנייה, לוקרסיה, ובתרבות אירופה? הסופר לא פירש, אלא הרשה לקורא להמר על כוונתו.

הספר מעניין בהחלט, ולעיתים אפילו מותח, אבל לא הייתי מתייג אותו כיצירת מופת.

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ושישה

האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר

לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.

שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.

"הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."

הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.

"המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "

היא סירבה.

מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.

בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.

עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.

סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:

"עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"

פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.

ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.

מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:

"המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."

מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.

לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."

"נלך?" שאל ירקוני.

"ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."

"עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.

הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.

"בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'

"שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"

דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.

"נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."

"לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."

במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:

"זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"

"מה מספרים, בעלבוסטע?"

"שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"

בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.

שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:

"תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."

ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.

רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.

עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין ממש [מ"ם שנייה בסגול] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."

והם החליפו אדרותיהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!