מהלך הפתיחה של המלחמה הנוכחית (שמחת תורה תשפ"ה, 07.10.23)  עלול לחזור על עצמו במועד קרוב יותר או קרוב פחות ו/או בהיקף גדול/אכזרי יותר ו/או כאשר נדמה לנו שהפקנו את הלקחים. לדוגמא: המון מוסת יכול להתחיל לצעוד מערבה בירושלים ו/או במודיעין ו/או בראש העין ו/או בכפר סבא ו/או בעפולה, בלי נשק ובלי אלימות בתחילה ועם אלימות אכזרית בהמשך. ראו הוזהרנו!

מכחיש השואה אבו מאזן ו/או יורשיו המוכתרים באולפנים – הרוצח מוחמד דחלאן או הרוצח מרואן ברגותי – אינם הפתרון לבעייה, ואסור להמליכם על מקום כלשהו בארץ ישראל המערבית. שותפיו של החמאס ליעד הסופי אסור שיהיו מעורבים בעניין כלשהו המוסתר מהציבור תחת הכותרת: "היום שאחרי."

על ישראל השפויה להפנים שהטירוף המשיחי של האוסלואידים, והתפישה ("קונספציה") השקרית אשר ליוותה את תהליך הדמים של אוסלו, אסור שישלטו בחיינו. עלינו להבהיר, כלפי פנים וכלפי חוץ, שאין חיה כזאת "פתרון שתי המדינות", ויפה שעה אחת קודם. שלום ומדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית הם דבר והיפוכו.

אסור לסכן את חיילי צה"ל, לא כדי לשמש מגש הכסף להקמת מדינה לאוייב מרמאללה, ולא כדי להיכנס שלא לצורך למנהרות החמאס, וגם לא כדי לחלק "סיוע הומניטרי" לנתיני האוייב. נראה ש"הסיוע ההומניטרי" המוגבר עד היום הגדיל את כוחו של החמאס, ובוודאי לא הגיע למי שזקוקים לו יותר מכל: החטופים. סיוע הומניטרי לאוייב: רק מים ולחם.

שתיקת הפמיניסטיות: בשלבי החזרת החטופים נקבע העיקרון "הפמיניסטי" לפיו לא מפרידים משפחות, כלומר לא מפרידים בין ילדים לאימותיהם, אבל כן מפרידים בין ילדים לאבותיהם. כמו כן נקבע העיקרון "הפמיניסטי" לפיו לנשים קשישות יש קדימות בשחרור, לפני גברים קשישים. והפמיניסטיות הפרוגרסיביות ממלאות פיהן מים.

ניסיון של יהודים מעטים לפגוע בערבים חפים מפשע הוא פשע נתעב ומסוכן. אם שר המשטרה איתמר בן-גביר איננו מבין ומפנים זאת – עליו להתפטר. חזקה על ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא מבין זאת. אם לא יכפה על בן-גביר מדיניות מתחייבת של לחימה ללא פשרות בטרור באשר הוא – כולל טרור יהודי – ו/או לא יכפה עליו להתפטר – עליו להתפטר בעצמו.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

בכל העולם המערבי הנאור והדמוקרטי, פסק דין נקבע על ידי חבר מושבעים! כולם הבינו שאין לסמוך על שופטים. בארה״ב (ייתכן שגם במקומות אחרים) לא רק שפסק הדין נקבע על ידי חבר מושבעים אלא עצם הגשת התביעה צריכה לקבל אישור של "Grand Jury" – חבר מושבעים מורחב. התובע לא יכול להגיש תביעה  אלא אם כן ה"Grand Jury" אישר.

ברוב המדינות המערביות, בוודאי בארה״ב, ברגע שעוצרים מישהו (אפילו אם הוא ימני) חייבים להביא אותו לפני שופט תוך 24 שעות. השופט חייב לשחרר אותו בערבות עד למשפט אלא במקרים של סכנה חיים. רק בישראל משתמשים במעצר כאמצעי לגרום לעצור להודות, לשקר או אולי להתאבד! שימו לב רק בישיראל משתמשים במעצר כעונש על אשמות שכנראה אי אפשר להוכיח!

ברוב המקומות בעולם, הזכות האלמנטרית  הראשונית של עצור הוא להיחקר בנוכחות עורך דין! נוכחות עורך דין היא חובה!   

בכל העולם  פסיקת חבר מושבעים  היא סופית, אין שום דרך להמשיך את הסאגה למחוזי, לבג״ץ ולכולם יש מזמן[?]. משפטים נמשכים שנים, מאחר ואי אשפר להוכיח אשמה. עצם גרירת המשפט זהו עונש נוראי בפני עצמו. בעצם מתעללים ב״נאשם״ שנים ראה סיפור גל הירש.

בישראל, אין חובה לתת לעצור את הזכות הבסיסית להתייעץ עם עורך דין. ניתן להתעלל בעציר חודשים עד שיודה גם בצליבת ישו. זוכרים את העצורים שישבו חודשים בלי עורך דין ובלי ביקור של משפחות (זוכרים את הנוכבות להם כן ניתן ביקור של שופטת בג״צ רות רונן https://www.jdn.co.il/news/2318513/). אין פלא שעצור, במיוחד קטין שלא ראה אור שמש ולא אדם חוץ מהחוקרים שעושים הכול כדי להפחיד אותו במשך חודשים – מוכן להודות בכל דבר שלחוקרים יהיה רצון שיודה.

בכל העולם המערבי הדמוקרטי והנאור שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי הרשות שמבצעת הנבחרת (זה משתנה לפי המדינה נשיא,  ראש ממשלה,  שר המשפטים או ועדה -– אבל כולם נבחרים). בחירת השופטים חייבת לקבל אישור של הרשות המחוקקת הנבחרת! יש 3 מדינות בהם השופטים מעורבים בבחירת השופטים הודו, יון, טורקיה. אבל גם בהם אין לשופטים את המילה האחרונה! בישראל כידוע חבר מביא חבר.

מוטי הרכבי

על "אבשלום אבשלום" מאת ויליאם פוקנר

מאנגלית – אמציה פורת

עם עובד 1983, 380 עמ'.

לפני כארבעים שנה ניסיתי לקרוא את ויליאם פוקנר, והרמתי ידיים אחרי שלושים עמודים – החלטתי אז, ואני מחזיק בדעה זאת גם בזקנתי, כי הספרות נועדה גם להעניק לקורא הנאה אסתטית, ואילו התמודדות מתסכלת עם חידות איננה הגמול שהקורא ראוי לה.

ובכן, מדוע בחרתי בזקנתי להתמודד שוב עם מה שנחשב לספינת הדגל של יצירתו של פוקנר – "אבשלום אבשלום"? כי חשתי שאם התמודדתי עם "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, השייך לאותה אסכולה של זרם התודעה, מן הראוי להתמודד שוב עם מי שנחשב לגאון ספרותי, עטור פרסים (ביניהם פרס פוליצר ופרס נובל), ואשר בחירי הסופרים שלנו מצהירים שפוקנר הוא מורה הדרך שלהם. ובכן, עשיתי את זה בחירוק שיניים, ולולא ההסברים בסוף הספר (של המתרגם אמציה פורת), אני מודה שרוב הספר היה עבורי חידה אחת גדולה עם אינספור נעלמים.

יש ברומן הזה המון מלל שחוזר על עצמו, ולא הצלחתי להבין מי המדבר (במונולוגים), ועל מה הוא מדבר. בניגוד לראשומון, סרטו של אקירה קורוסאווה, על פי יצירתו של אקוטגאווה ריונוסוקה, שם לכל גיבור יש גירסה שונה לאותו אירוע, הרי שבספרנו הדוברים השונים מזכירים את אותם אירועים, כשמוסיפים מידע מוסתר נוסף, ועדיין ההתרחשות נותרת סתומה. בהמשך יש דיאלוגים בין שני סטודנטים, קוונטין ושריב (שרבלין), המזכירים בשנת 1909 את אותם אירועים שהתרחשו קרוב לחמישים שנה קודם. ולא רק זאת, הם יודעים לצטט את דבריהם של אותם גיבורים קדומים.

אחד הקוריוזים שמשכו את ליבי לאורך הקריאה הוא שהגיבור הראשי תומס סתפן, שבקושי למד מיספר חודשים בבית ספר, ולמד קרוא וכתוב בכוחות עצמו – בקיא במיתולוגיה היוונית: מכנה את הסוסה שלו פנלופי, מעניק שם לבת שלו, שנולדה לו ממשפחה כושית, בשם קליטמנסטרה, ובקיצור – קלייטי, מוזכרים בספר גם אגממנון וקסנדרה, פריאמוס ותיסבי (של אובידיוס), וסתפן מדומה ל"מקבת'" של שייקספיר.

וכעת – על מה מדובר ברומן, דברים שלולא ההבהרות בסוף הספר, לא הייתי מגיע אליהם בכוחות עצמי: תומס סתפן, נולד בווירג'יניה, למד, כאמור, זמן קצר בבית ספר, נפגע עד עמקי נשמתו שלא מאפשרים לו להיכנס בבגדיו הבלויים למבנה של עשירים, בורח מהבית להאיטי, כי אמרו לו ששם אנשים מתעשרים. לימים הוא נושא לאישה את יולליה בון, בתו היחידה של בעל מטעים של קני סוכר, אבל כשנודע לו שהיא שמינית ממוצא כושי, הוא נוטש אותה ואת הבן שנולד ממנה – שרל בון. יש רמז שהוא מתעשר משוד אניות, ומגיע לעיר ג'פרסון שבמדינת מיסיסיפי הדרומית, קונה מאינדיאני אחוזה בגודל של מאה מיל, במרחק 12 מיל מהעיר ג'פרסון, נוטע מטעים, מגדל כותנה, ובונה בית ענק בסיועו של אדריכל צרפתי. עובדים באחוזה שלו עשרים כושים "פראים". בעיר מבקשים לאסור אותו על פשעיו, אבל שני ג'נטלמנים, שכנראה היו להם עסקים מפוקפקים עימו, חותמים לו ערבות, והוא נושא לאישה את אלן, בתו של אחד מהם ששמו גודיו קולדפילד, בעל חנות בעיר. לחתונה מוזמנים מאה אנשים, אבל מגיעים רק מעטים, וגם אלה מקללים וזורקים בוץ על הכלה. סתפן עוצר את הכושים שמבקשים לפגוע בזורקי הבוץ, כי אילו עשו כן, יש סיכוי שתוך דקות היו נרצחים – בקהל היו אקדחים וסכינים. לתומס סתפן ואלן קולדפילד נולדים שני ילדים: הנרי ויהודית, אבל מסתבר שסתפן הוליד משפחה כושית, את קליטמנסטרה – קלייטי, שהפכה להיות שפחתו, ומאוחר יותר הוליד בת שמתה מנכדתו של ווש ג'יימס ("אדם לכל עת", שסתפן הרשה לו לגור בבקתת דיג שבאחוזתו, והוא משמש כמשרת). לווש יש בת בשם מליסנט, שמתה בבית בושת בממפיס, וכאמור, בתה היא נכדתו של ווש, מתעברת מתומס סתפן.

הנרי נרשם בגיל עשרים לאוניברסיטה, ושם הוא פוגש סטודנט מבוגר (בן 28), עשיר ויפה, בשם שרל בון, ואין לו מושג שהוא בעצם אחיו החורג. הם נהיים חברים טובים (בהמשך הם גם מתגייסים לאותו גדוד של סטודנטים שמשרתים בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים בשנים 1865-1861). הנרי מזמין את חברו זה לבית אביו (האחוזה נקראית "סתפנס הנדרד", כלומר, אחוזה בעלת מאה מיל רבועים של סתפן) בכוונה שישתדך לאחותו יהודית, ואמנם מרומז שהיה בינו ובין יהודית מעין אירוסין. תומס סתפן מגלה לבנו ששרל בון הוא למעשה אחיו הבכור. הנרי בטוח שאביו משקר, אינו מאמין, ולבסוף משתכנע שמדובר באמת. הנרי ושרל מבלים, כאמור, שנים במלחמת האזרחים, שרל מועלה לדרגת סגן, והם דואגים זה לזה במצוקות שונות ובפציעה, ואז מסתבר ששרל מחליט כן לשאת את יהודית לאישה, על אפם וחמתם של סתפן ושל הנרי, וכל זה, למרות שלשרל יש פילגש כושית שילדה לו בן ששמו שרל אטיין סן ולרי בון. גם בן זה נושא אישה כושית, ונולד ג'ים בונד, שבהמשך יסתבר שהוא הצאצא היחיד מבית סתפן.

לקראת סוף מלחמת האזרחים מגיעים שני החברים לאחוזה, כשיהודית בטוחה שמדובר בחתונה קרובה, אלא שהנרי הורג את שרל בירייה, מבשר ליהודית שלא תהיה חתונה, בורח מהמדינה, אולי לדרום אמריקה, ושינה את שמו. לפליאת הכול, יהודית מוכיחה אדישות מוחלטת למותו של ארוסה, ומסתבר שהסיבה היא כי מצאה בכיסו של שרל בון המת תמונה של אשתו הכושית, ולא תמונה שלה.

יש גם רמז שווש ג'ימס הרג את סתפן שהכניס להריון את נכדתו (ילדה בת מתה – עמ' 288).

לפני מותה מבקשת אלן מאחותה רוזי, שתשגיח על ילדיה. רוזי, בתו הקטנה של קולדפילד (קטנה מהאחיינית שלה, יהודית, בארבע שנים! אימה ילדה אותה בת ארבעים, ונפטרה בלידה). רוזי, שמעולם לא חוזרה על ידי גבר, מגיעה לאחוזה, ונענית לסתפן לשאתה לאישה – היא בת עשרים, והוא בן שישים (שבינתיים הוכר כגיבור מלחמה וכקולונל בצבא הקונפדרציה). בסוגריים נזכיר שאביהן של אלן ורוזי, גודיו קולדפילד, התנגד לפרישה של מדינות הדרום מארצות הברית, הסתגר בעליית גג, כדי להסתתר מהמגייסים למלחמה. רוזי העלתה לו מזון לעליית הגג, אבל הוא הרעיב את עצמו למוות.

קלייטי מביאה את שרל אטיין סן ולרי בון לאחוזה, ומסתבר שזה הולל ועבריין, וכי נשא אישה כושית. הוא חולה במלריה צהובה ומדביק גם את יהודית, ושניהם מתים. נשאר רק בנו השחור – ג'ים בונד, שמתגורר עם קלייטי בבית הענק שהולך ומתפורר.

מהדיאלוגים של קוונטין (נכדו של גנרל קומפסון, חברו של סתפן) ושריב, יליד קנדה, מסתבר שבשנת 1909, כאשר רוזי קולדפילד היא בת שבעים וחמש, היא דורשת מקוונטין ללוות אותה ל"סתפן הנדרד", ודורשת ממנו לפרוץ את הדלת הנעולה בקרדום שהביאה מהבית. קוונטין נכנס דרך החלון, ומוצא בתוך הבית את קלייטי הזקנה שמסרבת לאפשר להם לעלות לקומה העליונה. רוזי מכה את קלייטי ועולה. קוונטין עולה גם הוא מתוך סקרנות, ומוצא שם את הנרי שחזר לאחוזה כדי למות בה. רוזי מביאה את סגן השריף לאסור את הנרי שרצח את שרל בון, אבל כשהם מתקרבים לבית, קלייטי מציתה את הבית, וכנראה יורה בעצמה, וג'ים בונד השחור, כאמור, הצאצא היחיד של בית סתפן, ברח ונעלם.

ברומן זה יש סצנות מרתקות של תבוסת צבאות הדרום, ותיאורים חזקים מאוד של החיילים הקרועים והרעבים שאזלה להם התחמושת, וגם רוח הקרב.

הגיבורים מכנים את סתפן "נבל", וזה די ברור לנוכח הנאפופים שלו, חידה היא מדוע הגיבורים מכנים אותו (פעמים רבות!) "אוכל אדם", "דימון".

ג'פרסון היא, כידוע, בירת מיזורי שבמרכז ארצות הברית, לא בדרומה, זירת ההתרחשות בספר. אני מניח שפוקנר החליט על שם זה לרמוז על הנשיא השלישי של ארצות הברית שהעסיק מאות עבדים שחורים באחוזתו, והוליד שישה ילדים מאחת השפחות, ולא הכיר בהם, ואולי רמז גם לג'פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה הדרומית שדרשה להיפרד מארצות הברית. זאת, כמובן, השערה, שכן מוחשת ההסתייגות של הסופר מההתייחסות המשפילה של הלבנים בדרום כלפי השחורים.

כל מה שכתבתי לעיל מופיע בצורה סתומה מיספר פעמים מעדויותיהם של גיבורים שונים, אבל באמת, לולא ההבהרות שבסוף הרומן, ספק רב אם הדברים היו מתחברים לי. הספר הזה הוא כר פורה לבילוש מצד פרופסורים ומבקרי ספרות, לא ממש מתאים למי שמבקש גם ליהנות מקריאת ספר.

הוגעתי את מוחי מדוע קוראים לרומן מפותל זה בשם "אבשלום אבשלום", הרי אין אף גיבור בשם דויד, אף גיבורה בשם תמר, שלה יש אח חורג בשם אמנון וכד'. פתרון החידה הוא כנראה בכך שהנרי הורג את אחיו החורג בשל אחותו, כשם שעשה אבשלום המקראי לאמנון. הנרי בורח אחרי הרצח למדינה אחרת, כפי שאבשלום ברח אחרי רצח אמנון לסבו, מלך גשור.

משה גרנות

לא נעים לי לגלות לכל העולם

שאני, אללי, בכלל לא מושלם

כי בכל שבועון או עלון שסחבתי

קראתי קודם כל מה שאני כתבתי

ואפילו אם הוא נדפס בסוף המגילה

אותו קראתי תמיד בהתחלה.                              

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ושבעה

...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי

זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.

הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.

"את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."

יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"

פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."

"טוב, אני מחכה לו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.

השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"

"אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"

בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.

באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".

"מה זה קטיל?"

"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"

"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."

והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.

"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."

זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.

למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.

בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:

"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"

ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:

"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?

זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.

ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.

השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.

בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.

נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:

"ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."

כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.

אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.

"גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."

כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."

"ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.

"אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"

זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"

כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.

ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.

"מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"

כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.

עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.

"הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."

"קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.

על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.

השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."

חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".

לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!

מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:

"שאו ציונה נס ודגל..."

כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.

"את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"

"את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.

ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.

"הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.

אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.

"עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.

"מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."

"לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."

שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.

"את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."

לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.

זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.

האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.

יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.

לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.

"זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.

"מה מספרים?"

"שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"

זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?

"האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."

"מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."

זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."

"תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –

"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.

זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממש [מ"ם שנייה סגולה] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."

כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"

"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".

אהוד בן עזר

המשך יבוא

ארה"ב ובריטניה אומנם לא רצחו יהודים במישרין, אבל היו אדישים ומנעו את הצלתם של רבים מהם, בפרט בתקופת המלחמה שבין ינואר 1944 ומאי 1945. הם יכלו בכל התקופה הזאת לעצור ואפילו לחסל לחלוטין את מכונת ההשמדה הנאצית. הם לא עשו דבר בעניין והביטו באדישות על הנעשה עד תום המלחמה. למיטב הערכתי, אילו נהגו אחרת, ניתן היה להציל ממוות, לפחות את המיליון השישי.

בריטניה הצליחה כבר ב-1939 לשים את ידה על מכונת הצופן הגרמנית, ה"אניגמה". היא הקימה סביב המכונה מכון האזנה אדיר בבלצ'לי. המכון כלל מאות מטובי המוחות של בריטניה, מעין יחידת 8200 של ימינו, שעסקה בהקלטה ופענוח מיליוני שידורים של הצבא והצי הנאציים, עד לתום מלחמת העולם השנייה.

מאחר ופעולות ההשמדה כולן, ללא יוצא מהכלל, בוצעו על ידי יחידות הצבא הגרמניות ותועדו בהקפדה, המידע כלל בין השאר חומרים שהתייחסו לשואה.

לכן, בריטניה ידעה במדויק על מקומם של מאות גטאות וכאלף מחנות ריכוז, מהם עשרות מחנות מוות, ברמה של כמה יהודים הוכנסו אליהם, הגילאים ואפילו שמות הנרצחים. הגרמנים בדיקנותם האופיינית, הקפידו לתעד כל פעולה בכלל ופעולות צבאיות בפרט. רצח היהודים היה משימה לאומית בעדיפות עליונה, וכל השמות של האחראיים לה ותאריכי ביצוע המעשים נרשמו בהקפדה ונקלט בהמשך בבלצ'לי.

באמצעות ה"אניגמה", ידעה בריטניה במדויק מה מתרחש תחת שטחי הכיבוש הנאציים, ומאחר שבריטניה הייתה בעלת בריתה הנאמנה של ארה"ב, היא שיתפה מידע זה עם ארה"ב, כולל המידע על השואה. לכן כל מה שידע צ'רצ'יל על השואה, ידע גם רוזוולט.

החל מינואר 1944, מועד ההשתלטות הגרמנית על הונגריה, יכלו חילות האוויר האמריקאיים והבריטיים, שהפציצו יום יום את מרכזי התעשיה והערים בגרמניה, להגיע לכל נקודה בפולין, כולל לאושוויץ, ופשוט למחוק אותם מעל פני האדמה. מיוני 1944, עברה האחריות לפעולות אלה לגנרל איזנהאואר, שמונה למפקד העליון של כוחות בנות הברית באירופה. כתוצאה מכך, עברה גם האחריות לגורל היהודים שטרם נרצחו באירופה לידיה של אמריקה.

מ-1944, עברה השמדת היהודים ברובה, לשימוש בגזים. זה התחיל במשאיות והמשיך ל"חדרי המקלחת" הידועים לשמצה.

עד לינואר 1944 מועד ההשתלטות הגרמנית על הונגריה, היתה הונגריה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, ואלפי יהודים הצליחו לברוח אליה מפולין ומדינות אחרות שמסביבה ולהינצל. ממשלת הונגריה בראשות מיקלוש הורטי, הגנה על אזרחיה היהודים ומנעה את השמדתם. לכן, 800 אלף יהודי הונגריה, בדומה ל-500 אלף יהודי רומניה, נחשבו יהודים "בטוחים" יחסית. עם זאת יהודי הונגריה נשלחו לעבודות כפינה בחזית הרוסית, ושם רבים מהם לא שרדו.

בינואר 1944, עברה הונגריה לשליטת הגסטפו, ואדולף איכמן, נשלח לבודפסט לארגן את השמדתם. זה התחיל בריכוז היהודים בגטאות ומהר מאוד התחילו בהובלתם להשמדה באושוויץ. משם הם נרצחו בקצב של כ-10,000 איש ליום. הרכבות הגרמניות, קיבלו הוראה להעדיף את המשלוחים לאושוויץ אפילו על פני הובלת התחמושת לחזית המזרחית.

למבצעי הרכבות האלה הצטרפה גם הרכבת הצרפתית, שממש עד לשחרור פאריז בקיץ 1944 התמידה במשלוחי היהודים לאושוויץ בקצב של מאות יהודים בכל יום. במקביל נרצחו באושוויץ גם עשרות אלפים מיהודי גרמניה, איטליה, צפון אפריקה, צרפת, בלגיה הולנד ויוון.

אי אפשר להאשים את ארה"ב ובריטניה באחראיות בלעדיות לרצח 6 מיליון היהודים שנרצחו בשואה, אבל גם אין ספק, שיכלו למנוע את הירצחם של יהודי הונגריה ושאר היהודים שנרצחו בין ינואר 1944 לסוף המלחמה.

באותם חודשים, אלפי מטוסים אמריקאיים ובריטיים חלפו מעל הטריטוריה הנאצית. הם התעלמו ממחנות הריכוז ומהרכבות שהובילו את היהודים להשמדה. אפילו מחנה השמדה אחד לא הופצץ.

לאחרונה, הוצג בערוץ 11 של הטלוויזיה הישראלית, סרט על ההאזנה של המודיעין הבריטי על מאות גנרלים שנפלו לידיו, וחיו בתנאי רווחה בשבי הבריטי, מבלי שידעו שמאזינים להם. רמת הפירוט במידע שהוקלט בהאזנות אלה מדהים. אין ספק, שהמידע שהוקלט, סייע רבות לכוחות הברית. עם זאת, המידע הזה כלל בין השאר גם מידע מפורט על מעשי הרצח הנאציים ובעיקר מעשיו של הווארמכט הגרמני, שנחשב כבלתי מעורב במעשי הרצח האלה. מהמידע שהוקלט עולה מי היו האחראיים, כמה יהודים הם רצחו ומתי בדיוק רצחו אותם. איש מהקצינים שהוקלטו ושהיו מעורבים בוודאות, לא הועמד לדין. כולם, אחרי "סידרת חינוך", שוחררו לבתיהם. חלקם אף גויסו לצבא הגרמני המתחדש.

החיילים הבריטים שהשתתפו בהאזנות אלה, שמפאת גילם, כבר לא בחיים, היו חתומים על שמירת סודיות, כך שגם שמונים שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה איש מביניהם, גם אם היה עדיין חי, לא היה רשאי לפרסם מידע זה.

היחס הסלחני לגרמניה שהתבטא ב"תוכנית מרשל" ששיקמה את גרמניה מהריסותיה, היא שקיצרה למעשה את "משפטי נירנברג", בהם נידונו פושעי המלחמה הנאציים. המלחמה הקרה, והסכנה להשתלטות סובייטית על גרמניה, הביאו להשכחת השואה. גרמניה ה"חדשה" גייסה מיליוני פקידים נאציים לשעבר. היא היתה זקוקה להם. בלעדיהם המדינה הזו לא יכלה להתקיים.

השנים חלפו, וב-1948, שלוש שנים בלבד אחרי השואה, קמה מדינת ישראל, שקלטה בין השאר גם מאות אלפי ניצולי שואה. בהמשך, ישראל חתמה על הסכם שילומים עם גרמניה ואף החליפה עימה שגרירים. למרות העוינות הבריטית כלפי היישוב העברי, מדינת ישראל לא הגישה מעולם תביעת פיצויים נגד בריטניה על חלקה בשואה. היא גם לא עשתה צעד כזה נגד ארה"ב, שנחשבת לידידתה הטובה של ישראל עד כה.

אבל, שמונים שנה אחרי השואה, הגיע הזמן לשקול זאת שוב, ובפרט אחרי פרסום הארכיון הבריטי על עדויות הקצינים השבויים הגרמניים. הגרמנים הודו על מעשיהם. ממשלת גרמניה פיצתה במידה מסויימת את מדינת ישראל ואת ניצולי השואה. לעומת זאת, עם הבריטים והאמריקאים, שגם להם היתה אחריות מסוימת לשואה, לא עשו דבר לטובת הניצולים.

אם תהיה תביעה כזאת, זאת תהיה תביעה לא פשוטה, בעיקר בגלל מצבה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל. לכן, למרות שראוי לבדוק זאת, ספק אם היא תוגש תביעה כזאת אי פעם.

יצחק הילמן

אהוד: סביר להניח שעוד קודם לכן תוגש תביעה נגד נתניהו על חלקו באי-מניעת טבח 7 באוקטובר. יש להניח שמערכת המשפט שלנו כבר ערוכה לכך, ממש כשם שמנעה ממנו, בתירוץ של ניגוד עניינים, כל גישה בתפקידו כראש ממשלה – למערכת המשפט, ויצרה בכך נבצרות מסוכנת שבתגובת שרשרת הביאה ל"הפגנות המחאה" שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח. אבל מערכת המשפט שלנו לא תתבע את עצמה על אחריותה החלקית לטבח, כי תביעה כזו לא מקדמת את סילוק נתניהו מהשלטון.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!