צביקה זליקוביץ

אירגון צרפתי בשם "עיתונאים ללא גבולות" מתיימר לפרסם מדי שנה מה שהוא מכנה, מדד חופש העיתונות. האירגון היומרני הזה מדרג את נושא חופש העיתונות במדינות תבל, קובע מי למעלה ברשימה, מי למטה, כלומר, באילו מדינות חופש העיתונות גבוה ובאילו נמוך; אלו מדינות עלו בסולם החופש העיתונאי ואלו ירדו בו במהלך השנה שחלפה.

לא במפתיע, ישראל מאז ומתמיד לא נמצאת בו במקום הנכון לה, והשנה אף הורדה מהמקום ה-86 (שאף הוא אינו מעודד) ל-112 מתוך 180 מדינות. לכאורה, עלינו להיות מודאגים מן המיקום החדש, או כפי שאומרת בשקיקה הכותרת ב"הארץ" – המדווח על מימצאי אירגון זה – "חופש העיתונות בישראל נמצא בשפל חסר תקדים".

לצד הנתון הלא-מחמיא שלנו במידרג, אותו אירגון פירסם את נימוקיו, ואם אלה הם הנימוקים, באמת אין לנו, כשוחרי דמוקרטיה וחופש הביטוי, להיות מודאגים. ראשון שבהם: מאז פרוץ המלחמה – "מנמק" אותו אירגון – חופש העיתונות בישראל הוגבל יותר ויותר.

האומנם? נכון ששר התקשורת מנסה לחולל רפורמה בשידור הציבורי, אשר ספק אם תצא אל הפועל. מועצת העיתונות והתקשורת נאבקת בכך, ובצדק. אבל הגבלה? סתימת פיות? וכי יש עיתונאי בישראל, או פרשן כלשהו, שמישהו בממשלה מגביל את זכות הביטוי שלו? אולי נהפוך הוא. חופש הביטוי אצלנו גובל בפריצת כל גבול של יושרה, אמינות, איפוק, ידיעות מעורבבות עם דעות, חדשות עם פרשנות מוטית.

חופש הביטוי אצלנו פרוץ לחלוטין. עיתונאי יכתוב ככל העולה על רוחו, לעתים בגסות, בזעם לא עצור, ישתמש במילים הכי בוטות, כאילו יעצים בכך את עויינות הציבור כלפי נשוא הידיעה או הכתבה. פרשן יגיד ככל העולה על רוחו, היום כך, מחר ההיפך, בלי חשבון, בלי מעצור, באין מחשה. הציבור ברובו מסתייג מן השפה המשתלחת של כתבים ופרשנים, גם בדפוס, גם ברדיו, גם בערוצי הטלוויזיה, גם ברשתות החברתיות.

"הלחץ על עיתונאים ישראלים הלך והחריף," כותב האירגון, שאת המידע שלו ככל הנראה שואב מאותם אנשי תקשורת בקירבנו. אם יש לחץ – מן הציבור הוא בא, לא מצד גורמי הממשלה. והציבור נקעה נפשו מן החד-צדדיות בכלי תקשורת שהוא צופה בהם או קורא בהם.

נימוק שני של אותו גוף צרפתי עויין מדבר על "קרוב ל-200 עיתונאים נהרגו בעזה מאש צה"ל." אכן, אין מלחמה שאינה גובה לדאבון הלב קורבנות מקרב אנשי תקשורת אמיצים, שמדווחים משדות הקרב. אבל "עיתונאים" בעזה? הרי אלו תועמלנים בשירות החמאס, ששמים על חזיהם את הכתובת "עיתונות", וחושבים כי כך הם חסינים.

אבוי לאירגון הצרפתי הנ"ל, שמגן על "עיתונאים" שכאלה. זוהי הגנה צבועה על אנשי טרור, שמבזים את מקצוע העיתונות.

והנה נימוק נוסף, מגוחך, שמציין אותו אירגון: "ערוץ 14 מהימין הקיצוני הפך לערוץ השני הנצפה ביותר אחרי ערוץ 12." אבוי! איך ייתכן שיינתן חופש ביטוי לערוץ שאיננו שמאלני ולא רל"ביסטי? אכן, סיבה טובה להוריד את ישראל במדד חוסר האמינות.

ומוסיף ואומר האירגון הזה, כי "עיתון 'הארץ' הוא מהיחידים שמעיזים לבקר את מדיניות נתניהו, לרבות הטבח באזרחים בעזה..." ועוד שקר גמור: "שיח לאומני נוקשה שולט לעיתים קרובות בסיקור התקשורתי, מה שמוביל לדיכוי של דעות מגוונות בנוגע לסיכסוך." שמעת את זה, בן כספית? לפי זה, ניתן להסיק שאתה ושכמותך מנועים מלבקר את הממשלה, עושים מאמץ לאיפוק בשפתכם, מתוך חשבון שמא השב"כ יעלים אתכם במקום חשוך...

לא רק שחופש העיתונות בישראל עולה על זה שברוב המדינות שממוקמות לפניה במדד הנ"ל, אלא שאצלנו אף הרחיק לכת להיות החופש לנאץ, להטיח ביטויי שנאה, לערב דעה בידיעה, תופעה פסולה שרק הולכת וגוברת בתקשורת שלנו.

והנה כמה ימים לאחר ש"הארץ" פירסם בשקיקה את המימצאים מפאריז, התפרסמה בו ידיעה על מתן הפרס ל"עיתונות אמיצה", על שם אורי אבנרי, לשניים מכתביו. מעניין: שניהם ערבים, שניהם מייצגים מעל דפי העיתון העברי את ה"קייס" הפלסטיני, תוקפים בכל מאמר את המדינה, רשויותיה וצבאה, משרתים את האוייב.

אכן, אומץ גדול של שניים, שכותבים ככל העולה על רוחם בכלי תקשורת קיצוני, במדינה שנמצאת – כך קבעו האדונים בפאריז – בתחתית סולם המדינות באשר לחופש העיתונות השורר בהן.

"עיתונאים ללא גבולות" מוכיח בדו"ח השנתי שלו – במיוחד בנוגע לישראל – כי הוא אירגון מוטה וסלפן, שאינו עושה נאמנה את תחקיריו. בכל הקשור לנו, עוינותו לישראל הדמוקרטית הלוחמת על קיומה, ולאמת על חופש העיתונות בה, עוברת כל גבול.

יוסי אחימאיר

לפני כ- 60 שנים כיכב בארצנו הקטנטונת שיר נחמד, "שיר הפטנטים", ובו השורה אודות "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים." לפני כ-30 שנים הופץ לאזרחי ישראל השקר שנראה כמו "שלום" מינכן הזכור לרע מן העבר החשוך ומן התהליכים שפקדו את אירופה לפני 80-90 שנים. מדובר ב "שלום" אוסלו, שקר שנמכר לאזרחי ישראל כ"מזרח תיכון חדש", שגולת הכותרת שלו היתה "פתרון" שתי המדינות.

הראש היהודי, אז היום, מוכר לנו לוקשים מדי פעם, ולא פעם התקשורת "החוקרת" נרתמת ומתגייסת להפצתם, במקום להעמיד דברים על דיוקם. וכמובן, פרשנים שונים יושבים באולפנים ושוטחים לפני עם ישראל את הגיגיהם, כאשר רובם ככולם מתנבאים באותה רוח, כמו למשל הצורך לדון ב"יום שאחרי", שם קוד להפיכת חיילי צה"ל למגש הכסף שעליו תוגש לאוייב מרמאללה מדינה בלב ארצנו. ושוב, סוחרי האשליות של התקשורת "החוקרת" מתגייסים בשקיקה כדי לשווק לנו – ללא הערכת סיכונים – את העולם שכולו טוב, עולם שכביכול יהיה מנת חלקנו, אם רק ניאות להקים מדינה לאוייב.

השקר התורן הנוכחי, זה שצובר תאוצה ו"חזון" עד כדי מתן מענה פלאים כביכול לכל מכאובינו, הוא השקר הסעודי. הכתבים והמגישים ברשתות השונות מציגים את ה"נורמליזציה" ביחסינו עם סעודיה – אפילו לא "שלום" – כהתגשמות המאוויים הציוניים. תנו לנו "רק" הכרזה על נכונות להקמת מדינה פלשתינאית בלב ארץ ישראל, וכבר נאפשר לכם לנגב חומוס בריאד. למי ששכח, פעם היו מי שהתלהבו מהרעיון של השתכשכות רגלי הסורים במימי הכינרת תמורת ניגוב חומוס בדמשק. איפה סוריה היום? והנה, שופרות התקשורת "החוקרת" כבר מתגייסים לעטוף בצלופן ורוד את ה"חזון", כלומר שוב אותה גישה של תשלום ישראלי תמורת ניירות ותמורת טקסים "היסטוריים" על מדשאות הבית הלבן.

וכרגיל, רק ישראל נתבעת לשלם את המחיר ולנקוט "צעדים בוני אמון." אם אותה "נורמליזציה" טובה לא רק לישראל אלא גם לסעודים, יתכבדו אותם סעודים ויתנו לישראל צעדים בוני אמון, למשל אפשרות שימוש בבסיסיהם הסמוכים לתימן כדי שישראל תוכל להכות בחות'ים, שהם לא רק אויבי ישראל אלא גם אויבי סעודיה. אבל, בישראל איש אינו מעלה בדעתו תמורה סעודית ל"נורמליזציה". 

כמו בימי אוסלו המדממים, גם המלחמה הנוכחית נובעת מקונספציה דומה, מאשלייה שוויתור לאוייב – עבאס או חמאס – עד כדי הקמת מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל, יביא שלום, שקט ושלווה. והנה, סוחרי האשליות מספרים לנו שוב ושוב כמה טוב יהיה בזרועות הסעודים. למען "חזון" זה, שוכחים את הסכנות והסיכונים, ואת לקחי השבעה באוקטובר. ראו הוזהרנו! החיפזון מן השטן!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 11 מאי 2025.

 המשרד לביטחון פנים של ארה"ב מעריך ש"סין, רוסיה ואיראן ימשיכו להיות ב-2025 איום מוחשי על תשתיות חיוניות בארה"ב... איראן תמשיך להיות המדינה המובילה ביוזמות טרור על אדמת ארה"ב, כולל ניסיונות חיסול של אישים מכהנים בהווה ובעבר... איראן נחושה לרצוח מתנגדי משטר המתגוררים בארה"ב ואישים אמריקאים שהיו מעורבים בהריגת קאסם סוליימאני, מפקד "משמרות המהפכה האסלאמית – כוח קודס". ה-FBI ו-מערך המודיעין הלאומי שותפים להערכות אלו.

מזכיר המדינה הנכנס, מרקו רוביו התייחס לאיום האיראני בשימוע בסנאט: "ארגוני טרור הסמוכים על שולחן איראן מתכננים התקפות טרור בארה"ב... יכולתם להסתנן לארה"ב הופכת אותם לסיכון ביטחון הפנים... איראן פועלת זה עשרות שנים להקמת רשת טרור בארה"ב..."

חוגים בדלנים הקרובים מאד לאוזן הנשיא טראמפ, האחראים למיספר מינויים של הנשיא לתפקידי מפתח בפנטגון, טוענים שאיראן אינה מאיימת על ארה"ב, אלא על מסיפר מדינות ערביות וישראל, המנסה לגרור את ארה"ב לפעולה צבאית מזיקה. לדבריהם, גם להודו, פקיסטן וצפון קוריאה יכולת גרעינית שאינה מהווה איום על ארה"ב אלא על האזור.

אבל, בניגוד להודו, פקיסטן וצפון קוריאה, גרעין איראני יביא למשטר האפוקליפטי-מגלומאני הגרעיני הראשון בתולדות האנושות. בניגוד לשלושת המדינות הגרעיניות הנ"ל, משטר האייתולות מחויב לחזון בן 1,400 שנים, החשוב בעיניהם שבעתיים משיקולים פיננסים ודיפלומטים, ומככב במערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את הפלת המשטרים "המשומדים" הסונים ואת הכרעת המערב "הכופר", ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי." בניגוד למדינות הנ"ל, משטר האייתולות הוא – מאז עלייתו לשלטון ב-1979 – המוקד האנטי אמריקאי המוביל של מלחמות, טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות. בניגוד להתמקדות המקומית של המדינות הנ"ל, פריסתו של משטר האייתולות היא מהמפרץ הפרסי, דרך המזה"ת ואפריקה עד אמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב), גבול ארה"ב-מקסיקו ואדמת ארה"ב.

החוגים הבדלנים מזכירים לנשיא שמטרתו המוצהרת היא לסיים – ולא ליזום – מלחמות, ולכן עליו להימנע מיוזמה צבאית לשינוי משטר באיראן. אבל, סיום, צמצום ומניעת מלחמות מחייבים את עקירת המקור המוביל בעולם של מלחמות וטרור; כלומר, שינוי משטר באיראן. הימנעות משינוי-משטר באיראן, מחד, ושאיפה לסיום מלחמות, מאידך, הם דבר והיפוכו.

הבדלנים טוענים שיוזמה אמריקאית לשינוי-משטר תגרום להתייצבות העם האיראני והעולם המוסלמי מאחורי משטר האייתולות ונגד ארה"ב. אבל, הבדלנים מתעלמים מכמיהת רוב תושבי איראן לשחרור מעריצות האייתולות, והתסכול נוכח אי-התערבות ארה"ב בניסיונות המרד נגד האייתולות ב-2009 ו-2022, כאשר הנשיאים אובמה וביידן עזבו את ההמונים האיראנים לאנחות, והפקירו אותם לגל מאסרים והוצאות להורג. הבדלנים אף מתעלמים מהעובדה שהמשטרים הערבים הסונים – ובמיוחד סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וירדן – משוועים למעורבות של ארה"ב שתסיר את מאכלת האייתולות מצווארם. הם אף מקילים ראש בקרע בן 1,400 השנים בין הסונים לשיעים המתודלק ע"י האייתולות. בעוד מתנגדי המשטר חסרי-אונים מול אכזריות ותחכום המשטר, הרי שמעורבות ארה"ב הוכיחה את יכולתה להביא לשינוי-משטר באיראן ב-1953 ו-1978/9. הבדלנים טוענים שעל טראמפ ללמוד מכישלון יוזמות ארה"ב לשינוי-משטר בעיראק ואפגניסטן, ולהימנע מחזרה על השגיאה באיראן. אבל, הם מתעלמים מהבדלים תהומיים בין איראן לבין עיראק ואפגניסטן, היסטורית, אתנית, חינוכית וחברתית (גיבוש חברתי) ועוצמת התנגדות רוב האוכלוסייה למשטר המרכזי. בניגוד לעיראק ואפגניסטן, מאפייני רוב האוכלוסייה באיראן מאפשרים עליית שינוי-חלופי חיובי באיראן.

הבדלנים גיבשו תפישת עולם חלופית-ידידותית כתוצאה מתסכולם מהמציאות העולמית המורכבת, מדממת, תובענית ומתסכלת. הם משוכנעים שהתבדלות ארה"ב מהמזה"ת תחסוך מארה"ב מעורבות צבאית הכרוכה בדמים תרתי משמע. אבל, בעוד הבדלנים יכולים לשכנע נשיא אמריקאי לנתק את הצבא האמריקאי מאפגניסטן, עיראק, סוריה, ירדן והמפרץ הפרסי, אין ביכולתם לשכנע את הטרור האסלאמי הסוני והשיעי להתנתק מ"השטן הגדול האמריקאי" ולהימנע מהכרעתו. הברירה בפני הבדלנים היא מלחמה בטרור האיסלאמי בשוחותיו או בשוחות בניו יורק, שיקאגו ולוס אנג'לס.

הימנעות ארה"ב מיוזמה צבאית לשינוי-משטר באיראן מכרסת בכוח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית, פוגעת בביטחון בעלות בריתה הערביות, מקרבת אותן לסין ורוסיה, ומעניקה רוח גבית לאיראן ול"אחים המוסלמים" ולפעילות טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי מהמפרץ הפרסי עד גבול ארה"ב-מקסיקו. הימנעות משינוי-משטר באיראן משאירה את מאכלת האייתולות על צוואר סעודיה ומצמצמת את הסיכוי להרחבת "הסכמי אברהם".

אתר החדשות הדיגיטלי הספרדי אטאלאייאר מדווח: "אמריקה הלטינית היא החצר האחורית של ארה"ב, ונוכחות איראן שם מאיימת ביטחונה של ארה"ב... ומהווה נוכחות עוינת על פיתחן של ערים מרכזיות בארה"ב... השתרשות איראן באמריקה הלטינית התחילה בשנות ה-80' המוקדמות, ומתחזקת בשני העשורים האחרונים ע"י הידוק שיתופי הפעולה עם ארגוני טרור, ממשלות אנטי-אמריקאיות וברוני סמים [כ-150,000 צעירים אמריקאיים מתים מדי שנה כתוצאה מהתמכרות לסמים המגיעים, ברובם מגבול מקסיקו]... עיבוי הנוכחות באמריקה הלטינית [הכוללת גם מרכזי המרת-דת לאסלאם] היא חלק מיצוא המהפכה האסלאמית לרחבי העולם... שיתוף פעולה של האייתולות עם חיזבאללה, במיוחד בגבול המשולש ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל, נועד לקדם את השפעת איראן בחצי הכדור המערבי, ואת המאבק באויב האמריקאי. איראן וחיזבאללה פועלים לחיסול מתנגדי משטר שהיגרו לאירופה וארה"ב, ולחיסול אישים בכירים [כמו הנשיא טראמפ והיועץ לביטחון לאומי לשעבר, ג'ון בולטון] על אדמת ארה"ב..."

השורה התחתונה: הנמר האיראני לא יכול להפוך את חברבורותיו האסטרטגיות אידיאולוגיות, אבל כן הופך לסירוגין את טקטיקות המו"מ!

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* מחיר הנורמליזציה – הסכמי אברהם היו הישג מדיני גדול לישראל – הרחבת מעגלי השלום והנורמליזציה, חיזוק מעמדה של ישראל באזור ושבירת הווטו של הפלשתינאים על השלום במזה"ת. גם לא נדרשנו לשלם עליהם מחיר כואב של ויתור על שטחים. [בזכות ה"סמרטוט"?]

יש לישראל אינטרס מובהק להרחיב את ההסכם למדינות נוספות. בוודאי שיש אינטרס מובהק להסכם שלום עם סעודיה, הן כיוון שזו מדינה קרובה שאנו חולקים עימה גבול [?], ובעיקר בשל מעמדה הבכיר במזה"ת ובעולם המוסלמי.

אבל לא בכל מחיר. ישראל אינה יכולה להשלים עם תוכנית גרעין סעודית. גם לא אזרחית. תשתית גרעין אזרחי יכולה בנקל להיות תשתית לגרעין צבאי. גרעין בידי מדינה ערבית, גם אם היא חתומה עימנו על חוזה שלום, היא איום חמור על ביטחון המדינה. אין להסכים גם להתנייה הסעודית להסכם – התקדמות למדינה פלשתינאית, שאף היא איום של ממש על ישראל.

* הניסיון המר של המדינה הפלשתינאית – מקס ובר (1864-1920) הוא אבי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי. הוא היה היסטוריון, סוציולוג, מדען מדינה, כלכלן ופילוסוף וממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר. בקורס המבוא למדע המדינה שלמדתי אצל פרופ' שלמה אהרונסון ז"ל לפני 34 שנים, הגותו של הפילוסוף הגרמני הזה היתה ליבת הקורס.

ובר הגדיר את המדינה, באחת ההגדרות המקוריות והמדויקות ביותר – הגוף שהוא בעל מונופול על האלימות. זו הגדרה משמעותית יותר מכל הגדרה אחרת שאני מכיר. אם האו"ם מכיר במדינה, אך יש בה עשרה צבאות ומאזן אימה ביניהם, היא לבטח הרבה פחות מדינה מיישות שאינה מוכרת כמדינה, אך יש לה מונופול על האלימות.

לאחר הסכמי אוסלו, הרשות הפלשתינאית ביהודה ושומרון – באזורי A ו-B וב-90% מרצועת עזה, היתה מונופול מוחלט על האלימות, ולכן היתה זו מדינה פלשתינאית עצמאית. אותן שנים, שבהן פלשתינאי ראה חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנים שבהן הרש"פ היתה לרשות טרוריסטית, שהפעילה טרור מתאבדים קטלני נגד אוטובוסים, מסעדות ודיסקוטקים בישראל ורצחה 1,500 ישראלים. ב-2002 צה"ל ערך את מבצע "חומת מגן", שבו ריסק את תשתיות הטרור ומה שחשוב יותר – מאז ועד היום יש חופש פעולה מלא לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון באזורי הרש"פ ביו"ש. גם היום יש משטרה פלשתינאית חמושה, יש בתי כלא פלשתינאים, יש שב"כ פלשתינאי, אך אין לרש"פ מונופול על האלימות, ולכן הרש"פ כבר אינה מדינה עצמאית. לעומת זאת, מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון, וצה"ל לא פעל בתוך עזה. הרש"פ המשיכה להיות בעלת המונופול על האלימות בעזה, ולכן עזה המשיכה להיות מדינה פלשתינאית. ב-2005 קיבלה מדינת עזה את יתרת שטח עזה, עם נסיגת ישראל בהתנתקות. ב-2007 חמאס השתלט על הרצועה, והמונופול על האלימות עבר לידיו. לאורך כל אותן שנים, מדינת עזה תקפה אותנו, שיגרה עשרות אלפי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, חימשה את עצמה לדעת והתעצמה עד שביצעה את זממה ב-7 באוקטובר.

בשנות אוסלו העליזות ביו"ש ומאז ועד 7 באוקטובר בעזה, חווינו על בשרנו את משמעותה של מדינה פלשתינאית בלב א"י. הלקח – לא עוד. לא נסכן את עצמנו במעשה טירוף של הקמת מדינה פלשתינאית נוספת ממערב לירדן.

אם תקום מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67, רוחבה של מדינת ישראל יהיה קטן יותר במספר נקודות מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הנוחבות ב-7 באוקטובר. רק מדינה מתאבדת תסכים לכך. חפצי חיים אנו, ולכן לא ניתן לזה לקרות.

הטענה כאילו בלי מדינה פלשתינאית נדונו לסיפוח ולמדינה אחת היא שקר. יש פתרונות ביניים. נכון שהיום אין להם פרטנר. אך גם לרעיון המדינה הפלשתינאית אין היום פרטנר, כפי שראינו כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות כאלו. הפתרון הראוי, הוא שהירדן יהיה הגבול בין ישראל לבין המדינה הירדנית-פלשתינאית, ושטחי A ו-B ורוב רצועת עזה יהיו מובלעות ירדניות-פלשתינאיות מפורזות בתוך שטח ישראל. ועד אז, ימשך הסדר הביניים של שלטון אזרחי של הרש"פ בשטחים אלה, לצד חופש פעולה ביטחוני של ישראל, כפי שהדבר מתקיים היום בשטחי הרש"פ ביו"ש, וזה הפתרון הראוי ליום-שאחרי גם ברוב רצועת עזה.

הרש"פ היא ישות בעלת סממנים רבים של מדינה. יש לה נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, בתי כלא, משטרה, שירות ביטחון, שלטון מקומי, שגרירויות. אבל אין לה מונופול על האלימות, כיוון שהשליטה הצבאית היא של ישראל, ולכן היא אינה מדינה, אלא אוטונומיה. נכון לעכשיו, זה פתרון הביניים הטוב ביותר בעתיד הנראה לעין, ויש להחילו גם על עזה.

* בין כיבוש צבאי לשליטת קבע – כיבוש צבאי של שטח במלחמה, ושליטה ארוכת טווח או שליטת קבע אחרי המלחמה, הם שני דברים שונים.

אי אפשר להכריע את האוייב בלי לכבוש שטח. שיטת הפשיטות, שהיא התגלמות מלחמת הדשדוש, פשטה את הרגל. שוב ושוב נאלצנו להיכנס ולהקיז את דם חיילינו באזורים שכבר היינו בהם שלוש או ארבע פעמים.

כיבוש הרצועה במלחמה הוא הכרח, כדי שנגיע ליום שאחרי. כיבוש השטח הוא בשום אופן לא מימוש תפיסתו של סמוטריץ' על כיבוש קבע וטרנספר. הצעת סמוטריץ' ליום שאחרי היא הצעה אחת מני רבות. בעיניי, טרנספר הוא בלתי מוסרי ובלתי אפשרי והוא לא יקרה. עם הגירה מרצון אין בעייה מוסרית, אך היא לא תקרה. אולי יעזבו כמה אלפים מתוך 2.3 מיליון. כיבוש קבע של 2.3 מיליון פלשתינאים סותר את ייעודה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי עם רוב יהודי מוצק לדורות.

אין זה אומר שהאלטרנטיבה היא חזרה לקווי 7 באוקטובר. בשום פנים ואופן. ישראל צריכה להישאר בתוחמת הצפונית, בציר פילדלפי מורחב ובפרימטר של כ-3 ק"מ. ובשאר השטח, חייב להיות חופש פעולה מלא לצה"ל וכוחות הביטחון, לצד שליטה אזרחית פלשתינאית מפורזת. השליטה האזרחית צריכה להיות של הרש"פ, שהיא הרע במיעוטו, אלא אם יוכח שיש פרטנר פלשתינאי פחות גרוע.

* אין ברירה – מאז המחצית הראשונה של שנות ה-90, אנו יודעים על מיזם הגרעין האיראני. נתניהו הצטיין בהעלאת הסוגייה לראש סדר היום הבינלאומי והנכחתו לאורך השנים. אך העובדה שהמיזם לא הושמד, היא מחדל נורא של ישראל, ובראש ובראשונה של נתניהו. הסיפורים על כך שהוא רצה אך השעירים לעזאזל התורנים הכשילו, היא בולשיט.

ומה עכשיו? כאשר טראמפ דוהר להסכם גרעין עם איראן, מה אפשר לעשות? אפשר לתקוף במהלך המו"מ או אחרי הסכם? אפשר לפעול נגד טראמפ, שאינו סובל התנגדות, ובוודאי פעולה אקטיבית לסיכול מדיניותו? הוא נוקם ונוטר ואלים, הוא בלתי צפוי ואין לו סנטימנטים. הפגיעה ביחסי ישראל-ארה"ב, שהם נכס ביטחוני ומדיני חשוב ביותר, עלולה להיות קשה. והחבלה של נתניהו ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית תקשה מאוד על תמרון פוליטי בארה"ב.

מחיר פעולה ישראלית עצמאית באיראן יהיה כבד ביותר. אבל המחיר של נשק גרעיני בידי איראן כבד לאין ערוך.

אין ברירה!

* מדינאי כושל וקצר רואי – נתניהו אינו אשם בהתהפכותו של טראמפ נגדנו, כפי שזלנסקי אינו אשם בבגידת טראמפ באוקראינה.

אבל נתניהו הוא זה שיצר את הציפיות המוגזמות. את הציפייה שטראמפ הוא המשיח. את הציפייה שטראמפ עובד אצל נתניהו. את הציפייה שדרמר ינהל את טראמפ.

על הדרך, הוא חיסל את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ובכך חיזק את כוחם של הפסוודו-"פרוגרסיבים", האנטי ישראלים, בתוכה. הוא פירק את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. הוא הרס את כושר התמרון של ישראל בארה"ב.

טראמפ הוא הפכך. כפי שכעת הוא התהפך עלינו, לא באשמת נתניהו, מחר הוא עשוי לקום ברוח פרו ישראלית, ולא הודות לנתניהו. הוא בלתי צפוי, ניהיליסט, חסר עכבות וסנטימנטים. נתניהו אינו אחראי לכך. אך את הנזק שהוא גרם ליחסים עם ארה"ב יהיה קשה מאוד לתקן. הוא פשוט מדינאי כושל וקצר ראות.

על ישראל להיערך ולהכין מערך מקרים ותגובות לעוד הנחתות אנטי ישראליות של טראמפ. ועם כל הקושי בכך, ייתכן שלא יהיה מנוס גם מעימות עם ממשלו.

* מאזן שחרורו של עידן אלכסנדר – החדשות הטובות: חייל צה"ל עידן אלכסנדר משתחרר. הוא משתחרר בלי שישראל נדרשת לשלם כל מחיר בעבור שחרורו. אפילו מחבל אחד לא ישוחרר תמורתו. יתכן שיחד עימו ישוחררו גם ארבעה חטופים חללים בעלי אזרחות אמריקאית, גם הם ללא תנאי.

החדשות הרעות: מו"מ ישיר בין ארה"ב לחמאס, שזה הישג אדיר לחמאס. המו"מ הזה מעל ראשה של ישראל ומאחורי גבה, שזו פגיעה קשה במעמדה של ישראל. המהלך הזה נעשה לצד צעדים אנטי ישראליים נוספים של הנשיא טראמפ. והנזק החמור – פגיעה באמון של אזרחי ישראל לא רק בממשלת נתניהו, אלא גם במדינת ישראל ובצה"ל, אם חייו של חייל בעל אזרחות אמריקאית שווים יותר משל חייל שאין לו אזרחות זרה.

על הממשלה לחתור לעסקת לשחרור כל החטופים, במחיר כבד ביותר, ולו בשל המחיר החברתי הנורא של הימנעות משחרור החטופים. עם זאת, חייבת להיות בתוכנו מחויבות מלאה לחידוש המלחמה אחרי העסקה, כי אסור לנו להשלים עם ניצחון הטבח.

וכיוון חשיבה נוסף – אין זה מן הנמנע שגיוס המילואים והחלטת הקבינט על הרחבת המלחמה ועל מבצע "מרכבות גדעון", הביא את חמאס לשחרר את עידן ללא תנאי. אם כן, ייתכן מאוד שהלחץ הזה יקדם גם עסקה, חלקית או מלאה.

* מה הוא שילם? – האמירה הפופוליסטית שלטראמפ איכפת מאזרח חטוף שלו יותר מלממשלת נתניהו, היא דמגוגיה.

איזה מחיר טראמפ שילם על שחרור עידן אלכסנדר? האם יש ראש ממשלה כלשהו שיסרב לשחרור חטופים ללא מחיר?

* חד דרכוני – אין לי ולעולם לא יהיה לי דרכון זר. לא לי ולא לילדיי. כבר כשילדיי היו נערים הבהרתי להם, שלעולם לא יחשבו לבקש ממני לדאוג להם לדרכון זר, למרות שיש לי זכאות "גנטית". הדרכון הוא זהות. כציוני, הזהות היחידה שלי היא ישראלית. אין לי שום זיקה לגולה, שממנה הורי ברחו.

העמדה הזו לא נסדקה היום כהוא זה.

* בזכות ישיבתנו בסוריה – החזרת החלל השבוי צבי פלדמן, היא תוצאה ישירה של ישיבת צה"ל בסוריה. אני מאמין שלא רחוק היום שנגיע גם ליהודה כ"ץ, ואולי אולי גם לאלי כהן.

* אופוריה בשוקניה – מהרגע שטראמפ התהפך עלינו, הוא נהיה גיבור השוקניה.

עודה בשאראת, לדוגמה, כתב שזו הכרזת העצמאות השנייה של ארה"ב, שלראשונה אינה נוהגת כרפובליקת בננות ומדינת חסות של ישראל.

* אם אלפר יאמר אמת – השטות התורנית של רוגל אלפר: "לב הביביזם הוא מלחמת נצח."

הרי אסון שבעה באוקטובר הוא תוצאה ישירה של הרתיעה של נתניהו ממלחמה ומכל יוזמה מלחמתית. אם אלפר יאמר את האמת, הוא יודה שהדרך שלו, שבוצעה בידי נתניהו, המיטה עלינו את שפיכות הדמים הנוראית. אז הוא ממציא עלילות שווא.

* עריק מלחמה ושמו יואב פורת – השוקניה מגויסת להמרדה לעריקה מהמלחמה, בפשקווילי המערכת, בפשקווילי הכותבים הקבועים בדבוקת שוקן ובפשקווילים של עריקים, שבזכות עריקותם, התשפוכת שלהם מגיעה לעמודי הדעות.

כזה הוא עריק המלחמה יואב פורת. למה אני מכנה מי ששירת במלחמה הזאת יותר מ-130 יום, עריק מלחמה? כל עוד הוא מילא את חובתו האזרחית ושירת, הוא לא היה עריק. ברגע שהוא החליט לערוק – הוא עריק. למה הדבר דומה? לגנב. עד הגניבה הראשונה הוא לא היה גנב. מרגע שגנב לראשונה, הוא גנב.

הפשקוויל של עריק המלחמה מלא בתירוצים להצדקת מעשהו המחפיר. הוא השמיע דעות, שעם חלקן אני מסכים, כמו הביקורת על אי חקירת המחדל ועל חוק ההשתמטות. אבל ברגע שהוא בחר לערוק, עמדותיו אינן רלוונטיות. כמו המשתמטים, הסיסמה שלו היא "תמותו ולא נתגייס." מבחינתי, וראוי שכך יהיה מבחינת החברה הישראלית, ברגע שאדם בחר לערוק, לא מעניין מה הוא אומר. מה שחשוב הוא מה שהוא עשה. ומה שהוא עשה זו בגידה כפולה – במדינה ובחבריו הלוחמים.

הוא מספר, באיזו התפתלות להצדקת מעשהו הנואל, שבצה"ל הוא למד על חשיבותם של ערכים כמו רעות. אז למה אתה בוגד בערך הזה. כאשר רעיך לנשק מחרפים את נפשם כדי שתוכל לכתוב פשקווילים ממרידים, אתה תוקע סכין מורעלת בגבו של כל אחד מהם, ומסובב אותה.

הסרבנות הממארת תמיד היתה בזויה, אבל מי היה מאמין שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיו כאן עריקים? הרי ב-7 באוקטובר למדנו בצורה הברורה ביותר שהמלחמה היא על עצם קיומנו, לא רק כמדינה, אלא הקיום האישי של כל יהודי וישראלי. ב-7 באוקטובר למדנו מה קורה כאשר צה"ל אינו נמצא שעות אחדות. רק אדם שפל, ערל לב, חסר מצפון וחף ממוסר מסוגל לערוק מהמלחמה אחרי 7 באוקטובר.

כותב עריק המלחמה: "...התגייסתי ב-2000, כלומר הגעתי לגבול לבנון אחרי הנסיגה. שם, במקום לחוות קרבות קשים, עקבתי אחרי עדרי כבשים. זה היה שונה לחלוטין ממה שהיה לפני כן, לפי הסיפורים ששמעתי מאחי הבכור כאשר חזר ממוצבים בעומק לבנון." הוא כתב זאת כדי להסביר שהמלחמה היום מיותרת ולכן הוא עורק ממנה.

אכן, מאז 2000 עקבנו אחרי עדרי כבשים. ובינתיים כוח רדואן הפך את הכפרים הצמודים לגבולנו למוצבי טרור חמושים, עם משגרים בכל בית, והצטייד במאות אלפי רקטות ובעשרות אלפי טילים מדויקים. ואילו פלש לגליל במקביל לפלישה לנגב המערבי, הטבח בצפון היה גדול לאין ערוך מאשר בדרום, ומדינת ישראל היתה בסכנה קיומית. תמכתי בנסיגה מלבנון, וב-7 באוקטובר הבנתי שטעיתי. אבל הוא עוד רואה עדרי כבשים, ולא מבין למה אנחנו נלחמים בשיות תמימות.

על החברה הישראלית להוקיע את עריקי המלחמה. אני מקווה שיהיה לעריק הנ"ל הרבה זמן לחשוב על מעשהו המחפיר, מאחורי סורג ובריח.

אגב, באותו עמוד יהודית קרפ משווה את מלחמת המגן בעזה לשואה, כמו המנוולים בין מכחישי השואה.

* שקט יענה בשקט מודל 1940 – ב-10 במאי 1940, לפני 85 שנה בדיוק, פתחה גרמניה הנאצית במבצע "אבחת מגל", לכיבוש הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. בכך היא שמה קץ לחודשים ארוכים של "המלחמה המדומה"; חודשים של כביכול מלחמה, אחרי הכרזת מלחמה, שבהם הצבאות היו מגוייסים, אך לא נלחמו. המתקפה היתה הצלחה אדירה לגרמניה הנאצית.

ההיסטוריון ד"ר תמיר הוד פרסם בוויינט מאמר לציון 85 שנה למבצע. המאמר שלו מבהיר מדוע חשוב לדעת היסטוריה, לא רק כדי להכיר את העולם ולדעת את העבר, שזה ערך חשוב מאוד כשלעצמו, אלא כמאמר הקלישאה – מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נידון לחזור עליה. המילים המובילות במאמרו הם "מחדל" ו"קונספציה", ואי אפשר שלא להיווכח בדמיון בין המחדל של ארבע המדינות הללו, שהתבסס על קונספציה שגויה, לבין המחדל של ישראל בעשור ויותר לפני 7 באוקטובר. "להלן רשימה חלקית ביותר של הגורמים לקריסה הצרפתית באותם ימים: מריבות פנימיות; פילוג; עיוורון מדיני; נשים שהשפיעו על בני זוג שעמדו בראש המערכת; אנשים שטוב היה לו תפסו כל תפקיד מלבד זה שאותו מילאו בפועל; מלחמת העולם הראשונה כעבר שאינו עובר וכמובן הקונספציה. נראה שתמיד יש קונספציה שהאויב מסרב לאמץ."

מספר תמיר הוד: "עיתונאי שביקר בחזית שאל את החיילים מדוע הם לא יורים בגרמנים המשוטטים חופשי מול עיניהם. החיילים, המומים משהו משאלתו, ענו לו: 'אם נירה עליהם הם יירו בחזרה'." בתרגום לעברית ישראלית של העשור שקדם ל-7 באוקטובר קוראים לזה "שקט ייענה בשקט." הוא מספר על האמונה העיוורת בקו מז'ינו, שמזכירה את האמונה העיוורת בגדר הביטחון ו"חמש שכבות המגן."

ועוד מתוך המאמר: "החדירה הגרמנית דרך הארדנים קשורה לכישלון נוסף של הצרפתים והבריטים. בשלבים הראשונים של 'אבחת מגל' נוצר פקק השריון הארוך בהיסטוריה והטנקים של הוורמאכט עמדו במקום במשך זמן רב. טייסים צרפתים העבירו מידע מודיעיני ותמונות של הפקק, ולו החליט גמלן להפציץ את טורי השריון, ישנו סיכוי סביר שהמבצע היה מסתיים זמן קצר לאחר שהתחיל. ... אחת הסיבות לא לתקוף את טור השריון היתה הפחד של גמלן מתגובה גרמנית שתכלול הפצצה על התיישבות אזרחית בצרפת. התנהלותו מבהירה כיצד נולדה גישת ה'אם נירה עליהם הם יירו בחזרה'."

וזו בדיוק אותה התמכרות לשקט שאיפיינה אותנו. ההיסטוריונים שחוקרים את מלחמת העולם השנייה לעולם לא ילהגו שטות אינפנטילית כאילו המחדל היה שמישהו לא העיר מישהו בלילה כלשהו. כך גם ההיסטוריונים שיחקרו את מחדל 7 באוקטובר.

* צורר היהודים מהאג הוא גם אנס.

* מוסר של גנבים – על פי קוד הנאמנות המקובל בעולם התחתון, חברים בארגון פשע יכולים לרצוח זה את זה, אך לעולם לא "ישטנקרו" למשטרה.

כך נוהגים עוכר המשפטים יריב לוין, עוכר התקשורת שלמה קרעי ושר שלושת הכ"פים מיקי זוהר, שנאמנו ומקורבו של ראש הממשלה השרלטן, ביביריון המיקרופון ברדוגו, סוחט אותם ("לכאורה") באיומים, אך הם לא "משטנקרים" עליו לשלטונות.

עוכר המשפטים מאשים את הסוחט באשמה החמורה ביותר על פי קוד העולם התחתון, שהוא משמח רק את "מי שמכנה את עצמו נשיא בית המשפט העליון."

* חכל"ב – בעיצומה של מלחמה על קיומנו, פלש אספסוף ברברי של חוליגנים לבסיסי צה"ל. בראש פראי האדם עמדו ח"כים עבריינים.

אחד מהם הוא חכל"ב (חבר כנסת לבושתנו) ניסים ואטורי. ואטורי זומן לחקירה על פשעיו נגד ביטחון המדינה בזמן מלחמה, ובעזות מצח, תוך צפצוף על החוק, הוא הודיע שאינו מכיר ביועמ"שית ושלא יבוא לחקירה. הוא נפנף בחסינות שלו, כאילו היא היתר לפשעים נגד ביטחון המדינה בזמן מלחמה.

יש להבהיר, שגם טיפשותו לא תעניק לו חסינות. עובדת היותו מטומטם אינה סיבה לתת לו הנחות.

אם הוא לא יגיע לחקירה, יש לקיים אותה בלי לשמוע אותו. יש די ראיות לפשעיו נגד ביטחון המדינה, ויש להגיש נגדו כתב אישום.

ממשלה מקדמת אנרכיה.

* בעקבות גטאס – חבר כנסת לשעבר מהרשימה המשותפת באסל גטאס הבריח לכלא טלפונים ניידים למחבלים. כמו חכל"ב ניסים ואטורי, שפלש בזמן מלחמה לבסיס צה"ל, גם גטאס ניסה להסתתר מאחורי החסינות, וסיפר על חופש התנועה שלו כח"כ, אם כי הוא לא הידרדר לעזות המצח של החכל"ב ולא נמלט מחקירה.

הטיעון הזה לא עזר לו, כפי שלא יעזור לחכל"ב. הוא ישב שנתיים בכלא. אין זכות לח"כ לפגוע בביטחון ישראל.

* אינו ראוי להיות שופט – על פי פרסומים, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, יורם ברוזה, אמר בישיבות שופטים דברי בלע חמורים מאוד ומכלילים מאוד נגד הציבור הדתי. בין השאר נטען, שהוא אמר שכשנסיים עם חמאס נטפל בדתיים ועוד אמירות חמורות לא פחות.

יש לבדוק אם אכן אמר את הדברים. אם כן, הוא אינו ראוי להיות שופט בישראל ויש להדיחו.

* ביד הלשון: תדע כל אם עברייה – עם פרסום הידיעה על שחרורו של החטוף הישראלי, בעל האזרחות האמריקאית, עידן אלכסנדר, אמר יאיר שרקי בשידור בערוץ 12: "תדע כל אם עברייה ששולחת את בנה לצבא, מה צפוי לו, אם אין לו אזרחות אמריקאית."

דבריו של שרקי הם פרפרזה לאחד הציטוטים המפורסמים של בן גוריון, המופיע על שלטים בבתי ספר לפיקוד ובבסיסי ההדרכה של צה"ל: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל, לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם –אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

על "פשר חלומות" מאת זיגמונד פרויד

שני כרכים, 602 עמ', הוצאת יבנה 1969

בפתיח של הספר, לאורך 84 עמודים (91-7) מופיעה סקירה של המחקרים שבוצעו בנושא החלום, כשהמחבר מתייחס בכבוד ובתודה לאלה שקדמו לו, לבני דורו, ואף לתלמידיו. גם לאורך שני כרכי הספר יש איזכור שוטף של מחקרים שסייעו לו במחקרו הנוכחי, ואלה שהוא מסתמך עליהם בקביעת המסקנות שלו. כמעט לעולם המחבר איננו מתעמת עם חוקרים קודמים, ואיננו מבטל את הישגיהם של קודמיו. מלבד אישים בודדים (יונג, אדלר, שטקל) רוב השמות בסקירה זאת לא מוכרים כי אני הרי אורח מזדמן בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה, אבל הנוהג המכובד הזה של פרויד הרשים אותי.

מלבד רשימת המחקרים הנ"ל, פרויד מביא בספרו זה (שזכה ל-8 מהדורות מתרחבות בחייו) התייחסויות שונות אל החלום מהעולם העתיק (יוסף מהתנ"ך, אפלטון, אריסטו, קיקרו, לוקרטיוס ועוד) כשהמכנה המשותף – אמונה בסגולת החלום לנבא את העתיד, כאשר ברור לחוקרים המודרניים שהחלום נשען על העבר, וגם על גירוי מיידי.

אנו מוצאים בספר זה מיספר אדנים שעליהם מסתמך הפיענוח של הכנוס[?] בחלום: במצב של ערות חושב האדם במושגים, ואילו בחלום החשיבה היא בתמונות חזותיות; הרסן (המוסרי, החברתי) הקיים בערות, אינו קיים בשינה; אין כלל איסורים בחלום; פרטים בחלום עשויים להיות קשורים באירועים ובגירויים מתקופות עבר רחוק; החלום הוא על הרוב מילוי משאלה, אפילו כאשר מדובר בחלום מצער ובחלום מעורר חרדה; שנאות בילדות באות לידי ביטוי בחלום, זמן רב לאחר שהן נהפכות בבגרות לאהבות; החלום עשוי להוביל לפנטזיות; הזמן בחלום הוא אלסטי (אחת הדוגמאות המופיעות בספר: מחזאי נרדם למיספר דקות במשך החזרה לקראת ההצגה, ובמשך דקות אלה עוברות במוחו כל חמש המערכות של המחזה); השיכחה בחלום מיד עם היקיצה היא תוצאת הצנזורה של התת-מודע.

פרויד מציע "מילון" למראות שהחולמים חוזים: תנור = ריאה; סל חלול = לב; מיכל חלול = שלפוחית שתן; פחם שנועד לחימום = אהבה נסתרת; עלייה וירידה במדרגות – מעלה מטה = משגל; שולחן ומיטה = נישואין, כובע מוטה תיתורה = אשכים; מעיל (Mantel בגרמנית) = איבר המין של הגבר; אקדח, פגיון, חרב, שוט = סמלים פאליים; נחש = פין; מרכזו של שולחן = בתולים; יציאה לדרך = סמל המוות; עקירת שן – סירוס; יציאה מתוך מים = לידה; מזרקות = הפרעה בשלפוחית השתן; ריפוד רך על קירות של בית = נרתיק האישה; כנ"ל כנסייה; צמחייה מאחורי הכנסייה = שיער הערווה.

אבל פרויד נמנע מלקבוע מסמרות בתחום הפיענוח, והוא מודה שלא ניתן להעניק פשר לכל חלום (עמ' 484).

בספר נסקרים מאות חולמים וחלומות, אשר מתוכם 56 הם חלומותיו של המחבר עצמו. אביא מעט דוגמאות המתכתבות עם "המילון" הנ"ל:

ביסמארק חלם חלום שהוא חש צורך לספרו למלך – בחלום הוא רוכב באלפים בשביל צר שהולך וקטן עם ההתקדמות עד כי הסוס ממאן להמשיך. הוא מתפלל לאלוהים, מניף את השוט הגדל לממדים ענקיים, הקיר מתמוטט, ונפתחת לפניו דרך רחבה, ורואה פלוגות של חיילים פרוסים הנושאים דגלים ושרים. ביסמרק רואה בחלום הזה נבואה לגבי קרב קניגרץ, (1866), והפיכתה של אוסטריה לגרורה פרוסית. מכל מקום השוט הגדל לממדים ענקיים – בוודאי הוא סמל פאלי. ועוד השראה מגבוה: השוט המכה בסלע כמו מטהו של משה.

צעירה חולמת שהבן של אחותה מת (כמו אחיו הגדול שבאמת מת), והרי לא ייתכן שהיא מייחלת למות הילד השני, אבל בניחומים על מותו של הילד הראשון אחד המנחמים היה פרופסור שהצעירה מאוהבת בו, והחלום מעניק לה הזדמנות לראות שוב את האהוב בנסיבות דומות. אנו רואים כאן שחלום "רע" בעצם ממלא משאלה כמוסה.

צעירה חולמת על רצונה להדליק נר, והוא נשבר, אומרים לה שהיא לא אשמה. החלום מתאר במסווה אירוע של אימפוטנציה, שבת הזוג אינה אשמה בו, וכן היא היתה מודעת לשיר גס שנהגו הסטודנטים לשיר על מלכת שוודיה שמאוננת עם נר.

כידוע, אחים רבים בילדות ובנערות רואים באחים החדשים שנולדים מתחרים על אהבת ההורים, וזה מגיע לכדי ניסיונות להרוג את התינוק. רגש השנאה הזה עובר תמורה במשך השנים להכלה ולאהבה, אבל התת-מודע חוזר אל האיבה הקדומה. בנים שונאים את האבות המתחרים על אהבת האם, והבנות שונאות את האם המתחרה באהבת האב. בספר מובאים חלומות בהם האם נופלת מהגג, רעפים פוצעים את ראש האם – כל זה מתארע כאשר השנאה מזמן חלפה לה, אבל התת-מודע אינו שוכח. ברור שבהקשר זה מובא הסיפור על אדיפוס, שבלי כוונה מודעת הורג את לאיוס אביו, ונושא את יוקסטה אימו לאישה.

בהקשר זה מצאתי בספר ביאור מעניין להיסוסיו של המלט להרוג את רוצח אביו: מסתבר שבתת-מודע שלו חש כי הרוצח מילא את שאיפתו הילדית הכמוסה להרוג את האב.

לחרדות אין תאריך תפוגה בממלכת החלום: פרויד כבר היה רופא בכיר בבית חולים כאשר חלם על החרדה שמא לא יעבור את הבחינות בהצלחה.

בהקשר הזה של לימודים ובחינות נזכיר "נקודה יהודית": כידוע, פרויד היה גאה ביהדותו, אבל הוא מודע לכך כי המעבר מדרגת פרופסור חבר לדרגת פרופסור מן המניין לא תתאפשר במהרה, כי הוא יהודי, לכן הוא חולם כי שני הפרופסורים שהמליצו עליו, המלצה שמיידית היא חסרת סיכוי, לכן הוא משפיל אותם, כביכול על חוסר האונים שלהם.

וכן, הוא מזכיר את סיפור אביו איך בנערותו אוסטרי קתולי זרק את כובעו ודרש שהיהודי יירד מהמדרכה (עמ' 195). במקום אחר מזכיר פרויד ילדים יהודים חסרי מולדת לאחר שצפה במחזה "הגיטו החדש" (עמ' 410).

מובן מאליו שהחלום הוא כר פורה לאבסורדים: מתים מופיעים בחלום במלוא חיוניותם, וזה בהחלט מתיישב עם הקביעה שהחלום ממלא משאלת לב.

חלום מעניין שחלם פרויד עצמו מתאר בית שימוש באוויר החופשי, כשעליו גיבובי צואה. החולם משתין על מושב האסלה וגללי הצואה נעלמים. הוא נדהם שהסצינה הזאת לא עוררה בו בחילה – וזאת למה? כי בתת-מודע הוא משווה את עצמו להרקולס שניקה את רפת אוגיאס מלך אליס, לגוליבר המכבה שריפה אצל הלילפוטים בהשתנה, בגרגטואה של רבלה המשתין על העיר מגג נוטרדאם - כלומר, המעשה המבחיל הזה הופך אותו לאדם עליון!

דוגמה לגירוי חיצוני הבורא חלום: אב שכול נרדם בחדר קרוב למיטת בנו המת. ליד המיטה נמצא משגיח זקן הממלל תפילות. באיזה שהוא שלב הזקן נרדם ונר נופל ושורף את ידו של הילד המת. הלהבה העירה את האב, ומיניה וביה הוא חולם קודם שהילד נוזף בו מדוע לא שם לב שהוא נשרף.

ילד בן שמונה חולם ששלושה אנשים בעלי מקור של ציפור נושאים את אימא ומשכיבים אותה במיטה. החלום נראה לו כל כך אמיתי עד כי פרץ בצעקות ורץ לחדר ההורים.

בפיענוח מסתבר שהילד ראה קודם צילומים של אלים מצריים בעלי מקור של ציפור, וגם שמע מפיו של בן שוער בית הספר את המילה הגסה לגבי משגל (שבעיני ילדים נתפס כמעשה אכזרי). מסתבר שהמילה הגסה בגרמנית היא "פויגלין" ששורשה הוא המילה Vogel שמשמעה – ציפור. כך בחלום בעלי מקור ציפור רוצים במותה (הזדווגותה במובן הילדי) של האם.

ברור שהבאתי כאן רק טעימות ממאות החלומות המפוענחים בספר. כיוון שהספר מאזכר מחקרים מכל ארצות המערב, יש בו ציטוטים בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, לטינית, ולא תמיד יש לידם תרגום לעברית.

צריך להוסיף לכך את העברית הארכאית של המתרגם, והאיות העתיק של מונחים לועזיים, והרי קצת אבני נגף בקריאת שני הכרכים. יחד עם זאת, אם אני, הדיוט גמור בתחום בפסיכולוגיה, צלחתי את קריאת הספר, מובטח שכך יקרה גם למי שרשימה זאת איתגרה אותו – ויש לכך תמורה מלאה כי מדובר באמת באבן דרך במחקר דרכי החלום. אני יכול רק להצטער שכל כך הרבה שנים איחרתי בקריאת ספר חשוב זה.

משה גרנות

אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיברתי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק בה.

הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.

מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.

אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.

כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.

חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם בני ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.

לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.

יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח תמוך הקוראן כי ארץ-ישראל לוירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שאסילאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על העוייב הרודף ותשמיד אותו.

הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.

אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".

הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.

אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את [חברי א.ש.] במראה וגם בלהט שלו.

הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".

מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ושמונה

הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי

נולדה כדי שאתאהב בה ותמרר את חיי. פחדתי אפילו לדבר איתה, למרות שלמדנו באותה כיתה. בביתנו אמרו שהמשפחה שלה היא "מוקצע", כלומר מוחרמת, מפני שהפרד המשוגע שלהם הרג את דודתי בת-שבע, וגם חאמד זכרונו-לברכה, הפועל של סבא, קיבל אז את בעיטת המוות שלו. העובדה שיש משהו טמא ואפל במוצא שלה, בסוד לידתה, רק עשה אותה ליותר מושכת בעיניי.

ראיתי אותה עומדת יום אחד, במגפיים, המריצה העמוסה לידה, והיא מפזרת מתוכה חציר שהיה צהוב כשערותיה. היא זרקה אותו אל מעבר לגדר של חלקת השדה הסגורה, שרעו בה הסוסים שלהם והחמור הקפריסאי של אביה, לא רחוק מתל האבנים שנישאר מהחפירות של החיילים הבריטיים נגד הצבא התורכי. גרשוני לא רכב מעודו על סוס והסתפק בחמור עד שקנה את המכונית אבל עבדאללה השחור, הפועל הערבי שלו, היה חורש בסוסים וגם רותם אותם לעגלה כדי להוביל את החציר לאסם והירק הקצור לרפת.

החמור נמלך בדעתו והחליט להשתין על העשב הטרי כשהוא פורש בשלבים את צינורו השחור עד מלוא אורכו כטלסקופ, ורותי החלומית שלי הביטה בו וחייכה לעצמה בעיני הירוק-פרדס עם דבש כהה, שהבריקו וכמו נתרחבו.

היה משהו מפתה בחולשה שלה, בסקרנותה מול החמור, ואני, לבוא עליה ככה כשהיא לבדה בשדה, בבגדי העבודה האפורים, הרחבים, שגופה הענוג, הלבן כחלב ובעל הדם הכחול, מוסתר בהם. ואני, לתפוס באשד שערותיה הצהוב, ולנפץ, ולנפץ כמו ברומאנים האנגליים שמסתיימים באסון.

בדרך-כלל בנות איכרים לא היו עובדות בשדה אלא לומדות, מנגנות בפסנתר או בכינור, כותבות פתקאות זו לזו ועוזרות לאימהות בעבודת הבית. דווקא רותי, בתו של גרשוני העשיר, לא בחלה בעבודה פשוטה זו, שכרגיל היה עושה אותה עבדאללה השחור. ואני, שמקנא אפילו בחמור, לקחתי אבן בידי.

יובל שנים חלף, ועל מה שעוללתי אז עדיין אינני יכול לספר. היא לעולם לא תדע שזה הייתי אני. בלילות חלמתי אותה ערומה, שרועה על גבה בשדה תבואה שהצהיבה. גופה מתפתל. מזהיב בשמש ובקמה. כפות-ידיה חופנות שיבולים. שערותיה הארוכות נשפכות בין הגבעולים, מתמזגות בהם. גבעולים עולים בערוותה הצהובה, מדגדגים לה. גבעולים נלחצים לפיטמותיה הכתומות. "אמא אדמה," לחשתי לעצמי כאשר שכבתי עליה ונשקתי לה דונמים רכים של נשיקות מדגדגות. לפתע נמוגה וחיבקתי תבואה. חלומות של בן-איכרים.

ערב אחד עקבתי אחריה. היא הלכה עם שתי חברות, וברחוב שלה כל אחת פנתה לדרכה. רציתי לדבר איתה על אהבתי אליה. הכנתי פתקאות שעימן, אפשר לומר, החלה הקאריירה הספרותית שלי. הייתי חולה במחלת הכתיבה, אבל לא העזתי לשלוח לה אותן והייתי דוחף אותן בניקבות שבעצי הזית העתיקים בחצר והוזה בלילה, לפני הנירדמות, שרותי באה לבקר אצלי, להעתיק שיעורים, ומוצאת את הפתקאות ומסכימה להיות חברה שלי, בסתר, כמובן, כי המשפחות לא תסכמנה. אנחנו כשני שבטים בידואים שיש ביניהם חשבון נקמה של גאולת דם כמו בסיפורים "בני ערב" של חוואג'ה מוסא.

רותי נכנסה לביתה, ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על אהבתי אבל כוח חזק ממני גרם לי להישאר מוסתר בשדרת שיחי הטויות החשוכה של גרשוני, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל שנקרעו, מבלי שארגיש, כאשר גבי נלחץ אליהם, וזימזמתי לעצמי שיר, כמו תפילה: "אורי, אורי, אל תבכה / כי אתה בחור יפה / קח את רותי לאישה / ותיתן לה נשיקה – "

בחלון של רותי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. היה קריר בשיחי הטויה, רעדתי. רותי הסירה חולצה רקומה, הפשילה גופייה צחורה מעל ראשה. הרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, הלבנות, ליטפה את עצמה, בדקה בתשומת-לב את הפיטמות [רק לאחר שנים הבנתי שגם ירשה את שגעון הניקיון של אימה], וחייכה לעבר החלון בביישנות כאילו היא בטוחה שאף אחד לא עומד בחצר ומתבונן בה. הייתי נירגש אבל לא מגורה, כי מי שאוהבים אותה אין בה שום דבר גס שמגרה, הכל קדוש. אחר-כך הסירה את מכנסי-ההתעמלות הכחולים ונשארה בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... התגרדה שם... הייתי מנשק... התכופפה לעבר המנורה, והכל החשיך...

...בגלל מכה אדירה שירדה על ראשי. תחילה חשבתי שנפלה עליי בוקסה, ארגז, מגג האסם של סקנדר אבול-באר'ל אביה או שהוא מתקין מלכודות שנוחתות על ראשי המציצים לבתו או שהפרד המשוגע שלו עדיין מעופף שלוח פרסה באוויר... אבל כאשר שמעתי מי מדבר ידעתי מיד, היכה אותי יוסקה-דרעק.

"אתה 'סתלק מכאן 'בחור יפה' חתיכת מאניאק קטן!" צעק עליי בקול חנוק, "עושים רושם אתם המשפחה, יעני, חריינים בספריות! – 'תן לה נשיקה'?! – אתה, אם 'תפוס אותך עוד פעם מציץ לבת-דוד שלי אחתוך לך את הביצים ותוכל לציץ לאופרה של סטמבול, שמה יזרגגו אותך לשירה!" – הטעים את המילה האחרונה במלעיל, והלמ"ד בקמץ, מבלי שהבנתי כלל למה התכוון. מה, אמא שלו באשה-קריינדל דינגה את שפמו של ג'מאל-פאשא – אז זה אומר שיש לו כזה ניסיון עם התורכים?

הוא ניסה לתפוס אותי בחשיכה ולא הצליח, רק בעט בי בכל כוחו, וברחתי הביתה, חונק את דמעותיי שביקשו להתפרץ בגלל הכאב. אני חושב שהוא השתמש בסנדה. היה יכול להרוג אותי. מצד שני, מה היה לו לעשות שם? לשמור שלא יציצו לה? או שבעצמו בא להציץ לו עליה, התורכי? "כל הבנות הן יצור של השטן, / חוץ מאחת אני שונא את כולן..." החלפתי לעצמי את המנגינה כשאני פוסע בשדרת הברושים של רחוב המייסדים על פי מארש האבל של שופן ובועט קדימה אבן מכאיבה בחושך, כמו כדורגל, ובוכה. אני, במו-עיניי ראיתי כיצד ביום חורף אחד, כאשר בית-הספר היה מוקף שלוליות ובוץ עמוק, יוסקה נשא את רותי על כתפיו לביתה, מהדקת ירכיים על צווארו כיושבת על אוכף של סוס, והוא משיט את עיניו מצד אל צד וצוהל.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!