פורסם לראשונה ב"מעריב", 11 במאי 2025

מקורבי הנשיא טראמפ – הדוגלים בבדלנות –משוכנעים שסוגיית איראן היא בעייה של ישראל (המנסה, לטענתם, לגרור את ארה"ב לעימות צבאי מיותר), אינה מאיימת על ארה"ב ויציבות המזרח התיכון, וניתנת לפתרון באמצעות מו"מ. אבל, תובנות אלו מופרכות ע"י מצעד העובדות.

לדוגמא, ללא קשר לישראל, מאז הפלת שלטון השאה בפברואר 1979, משטר האייתולות מונחה ע"י חזון פנאטי בן 1,400 שנים, המושרש גם במערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את איראן להפיל כל משטר סוני, ולהכניע את המערב "הכופר", ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי".

איראן הפכה למוקד טרור, הברחת סמים והלבנת הון אנטי-אמריקאים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב), וגם על אדמת ארה"ב. מתחילת שנות ה-80', איראן מקיימת מחנות טרור וניסויים בליסטים באמריקה הלטינית, מעמיקה את שתוף הפעולה עם ברוני הסמים ועם כל ממשלה אנטי-אמריקאית. איראן רואה את ישראל כ"שטן הקטן", מאחז ארה"ב במזרח התיכון, וקו הגנה ראשון של הדמוקרטיות המערביות.

התובנה המקובלת על מקורבי טראמפ – המתנגדים לכל מעורבות צבאית של ארה"ב מחוץ לגבולותיה – היא שמשטר האייתולות מודיע על נכונות לחידוש המו"מ, ועל ארה"ב להיענות, כדי להבהיר עמדות, לפתור אי-הבנות, ולצמצם את הסיכוי למלחמה.

אבל, ככל שהמלל האיראני נעים לאוזן, על ארה"ב להתמקד במעש האיראני השונה לחלוטין מהמלל. כמו כן, בניגוד לארה"ב הרואה במו"מ צעד לקראת פיוס, משטר האייתולות רואה במו"מ עם ממשל זמני ו"כופר" צעד לקידום הכרעת "הכופר", ומימוש חזון אלוהי ונצחי, החשוב הרבה יותר ממחוות כלכליות ודיפלומטיות. איראן רואה במו"מ אמצעי להרוויח זמן, להחלים ממהלומות שספגה לאחרונה, להימנע ממתקפה צבאית אמריקאית, להשיג יכולת גרעינית (תוך שבועות או חודשים?) ולכרסם במעמד ארה"ב.

אמנם מו"מ עדיף על מלחמה כאשר מתנהל בין צדדים הדוגלים בדו-קיום בשלום ובמו"מ בתום-לב, אבל מו"מ עם צד המונחה ע"י חזון השולל דו-קיום בשלום מתבסס על הרהורי-לב, והרסני, משטר האייתולות האפוקליפטי אינו שוקל להכפיף את חזונו לנורמות המערביות של מו"מ כמו דו-קיום בשלום.

בניגוד למו"מ עם איראן, ישראל קיימה מו"מ מוצלח לשיתופי פעולה עם סעודיה ולהסכמי שלום עם 6 מדינות ערביות, מכיוון שמדינות אלו מונחות ע"י חזונות לאומיים שהגשמתם אינה מותנית בהכרעת ישראל, וגם לא בהקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי מייעד תפקיד חשוב לישראל בעמידה מול איומי איראן ו"האחים המוסלמים", ושחרור כלכלת סעודיה מתלות בנפט והחדרת טכנולוגיות מתקדמות. סעודיה אף שוקלת הצטרפות ל"הסכמי אברהם", אבל מתרחקת מהם (ומתקרבת לסין ורוסיה) ככל שמתקדם המו"מ ארה"ב-איראן, המבטא את התעלמות ארה"ב ממהות משטר האייתולות, ולכן פוגע באמינות וושינגטון בעיני ריאד.

לעומת הצלחת המו"מ עם מדינות ערב לקדם דו-קיום בשלום, נכשל כל מו"מ של ישראל עם חמאס, חיזבאללה ואש"פ (רש"פ) לצמצום הטרור, עקב החזון המנחה ארגונים אלו (לדוגמא, אמנות פת"ח ואש"פ מ-1959 ו-1964), המושרש במסגרות החינוכיות, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, ומחייב את השמדת ישראל כתנאי להגשמת החזון.

אמנם הנשיא טראמפ שואף לסיים – ולא ליזום – מלחמות, אך התנאי לכך הוא חיסול – ולא ניהול מו"מ עם – המוקד העולמי של טרור ומלחמות, כפי שהתנאי לצמצום הפשיעה בעיר מסוימת הוא חיסול הנוכחות של – ולא ניהול מו"מ עם – משפחות הפשע בעיר. השאיפה לסיום מלחמות במקביל לניהול מו"מ עם משטר האייתולות הם דבר והיפוכו.

בעוד העולם מתמקד בבלימת התגרענות איראן, היכולות הקונבנציונליות והבליסטיות של איראן הפכו את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" לאיום על ביטחון הפנים והביטחון הלאומי של ארה"ב. לדוגמא, הצלחת איראן להפיל את השלטון ההאשמי תאגף את ישראל וסעודיה, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, תגרום להתפרצויות ביטחוניות וולקניות בישראל, מצרים וחצי האי ערב, ותפגע קשות בשוק הנפט ובביטחון הפנים של הדמוקרטיות המערביות.

מקורביו הבדלנים של טראמפ טוענים שאין להיחפז לפעולה צבאית לשינוי-משטר. אבל, מו"מ עם איראן (הניתן להפרה), במקביל להטלת סנקציות כלכליות (שהן הפיכות), מתנהל מאז 1979, והפך את משטר האייתולות מגורם משני לגורם/איום מרכזי בזירה הבינלאומית.

אמנם יש חשש מובן ממחיר הפעולה לשינוי-משטר באיראן, אבל אין ארוחות-חינם. הימנעות משינוי-משטר היא בגידה ברוב אוכלוסיית איראן המייחלת להפלת משטר האייתולות, וגם תסלול את הדרך לכוח גרעיני אפוקליפטי הראשון בהיסטוריה. מחיר העימות עם משטר אייתולות גרעיני יגמד כל מחיר אפשרי של פעולה לשינוי המשטר הנוכחי באיראן.

האם ארה"ב תפעל לפי הפתגם האמריקאי: "עבדת עליי פעם אחת – התבייש לך! עבדת עליי פעמיים – אני מתבייש!!!"

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הקדמה: מאמר תגובה זה נשלח אל אורי מרק, עורך מוסף "הארץ", בו ביום שבו פורסמו באותו מוסף שלושה עמודים מלאי עיוותים על אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. ניסיונותיי לתקשר עם אותו מרק – עלו בתוהו. כל מה שביקשתי ממנו הוא לומר לי מראש אם יפרסם את תגובתי אם לאו. הוא התעלם מפניותיי. חיכיתי עד שישי זה, ותגובתי לא פורסמה. תמים שכמותך – הרהרתי בליבי – וכי באמת סברת שתפורסם? הרי דבריך אינם עולים בקנה אחד עם העיתון הפוסט-ציוני, שפרופ' גולדשטיין משתף עימו פעולה.

*

תמהני על אמיר גולדשטיין, היסטוריון הגון בדרך כלל, שמוליך שולל קוראים בני זמננו, כשנטל במאמרו (מוסף "הארץ", 9.5.2025) מושגים ורעיונות מהעבר הרחוק והעתיק אותם אל עיתון בן זמננו כמעט בלי לציין את הקשר התקופה. כאשר הוא מבקש להבליט את הניגוד בין ז'בוטינסקי ואחימאיר (והיה אכן ניגוד, לצד הערצה ההדדית), גולדשטיין חוזר שוב ושוב על הפאשיזם, ר"ל, של זה האחרון וקבוצתו, חברי "ברית הבריונים", בלי להסביר למה באמת התכוון אחימאיר, כשאימץ בסוף שנות העשרים את המושג האיטלקי הזה.

בזמנו ניטפל בן-גוריון לאחימאיר המת, כשציטט ממאמר שלו התבטאות על "השמות המזהירים" – היטלר, מוסוליני, צרצ'יל ועוד. צריך להכיר את מילונו של אחימאיר, את המסתתר מאחורי המילים מעטו, כדי להבין את עומק מחשבתו. "מזהירים" – כוונתו לגדולים, מפורסמים, ולא במובן של נערצים. כך גם התואר "פאשיסט" שנטל לעצמו בסדרת מאמרים ב-1928 (ודוק: הרבה לפני שהפאשיזם האיטלקי היה למה שהיה).

הכינוי "דוצ'ה" שהעניק לז'בוטינסקי, אף הוא היה לקוח מלקסיקון שגור באותו זמן, כאשר כוונתו שז'בוטינסקי יגלה מנהיגות של ממש בתנועתו, שינהיג בה סדר, אולי כפי שבן-גוריון שלט במפא"י, ויוביל בלא גמגום את המהפך הנדרש בתנועה הציונית.

מי אינו זוכר את הצוואה ששם ז'בוטינסקי בפי שמשון, ברומן המפורסם שלו, לאמור: שימו עליכם מלך. האם ז'בוטינסקי הדמוקרט הגדול דגל לפתע במלוכה עבור עם ישראל? לא ולא. כוונתו ב"מלך"– לסדר, אירגון, משמעת, שיאפשרו מימשל מסודר ויכולת התמודדות בשלטון הזר (פלישתים אז, בריטים לעת כתיבת הרומן) ובניהול המדינה לעתיד. בעיני גולדשטיין אולי זה פאשיזם.

לכן, החזרה שוב ושוב במאמר הנ"ל על המושגים ימין פאשיסטי, לאומיות פאשיסטית – מה שלא עשה כן במאמרו ההוגן והחשוב בספר: "אב'א אחימאיר והציונות המהפכנית" (2012) – היא בבחינת מטעמים שמעניק הכותב לשונאיו של אחימאיר, אז וכיום. עם קצת יותר עומק ויושרה, יכול היה גולדשטיין לציין, כי כל מה שהניע את אחימאיר היה אך ורק הצורך במאבק ב"כובש הזר" (ביטוי שהוא יצר) הבריטי וכינון עצמאות העם היהודי במולדתו ההיסטורית, כחזונם של הרצל וז'בוטינסקי.

אם אחימאיר, לדידו של הכותב, הוא פאשיסט (במובן של ימינו) – כי אז כל הציונות, ובוודאי הציונות המהפכנית (אף זה ביטוי שלו), היא פאשיזם אחד גדול. ואולי ישראל היא כיום מדינה פאשיסטית, כטענת שונאיה, מה שאולי משתמע מן המאמר שלא במקרה נכתב ופורסם ב"הארץ". עיתון שהבליט בכותרות המוטות של המאמר המוטה גם דברים שלא דוייקו בו. את ההתבטאויות ה"פאשיסטיות" שמצטט גולדשטיין בשקיקה יש להבין רק בהקשר התקופה, ולא כפי שיבינו אותם בני זמננו, יעשו מהן מטעמים, ימחזרו את העלילות והכזבים, ילבו את אש הפלגנות.

אחימאיר היה בראש וראשונה הוגה-דעות, פילוסוף, סופר, אידאולוג ציוני אוהב עמו, איש שליבו ופיו היו שווים. שלא עשה חשבון לאיש. שעזב את מקום הנוחות ב"הפועל הצעיר", לטובת תנועה שהניפה את נס המאבק למען הגשמת הצהרת בלפור, דהיינו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. משראה גם בתנועתו נטיות של ריפיון רוח, בלי שתהיה אופוזיציה ממשית להנהגת היישוב השאננה, כונן בתוכה את הזרם המקסימליסטי. ואכן, השפעתו על הנוער הלאומי בארץ ובמזרח אירופה – כפי שמציין גולדשטיין עצמו – היתה גדולה.

היו לאחימאיר חילוקי דעות עם ז'בוטינסקי בענייני הניסוח, הדרך והרעיונות, וכמובן בעניין המפגשים עם בן-גוריון בעוד הוא סגור בכלאו, אבל היה זה ז'בוטינסקי (משום מה גולדשטיין מתעלם מכך), שלאחר הפגנת הסטודנטים בהשראת אחימאיר ובהשתתפותו נגד "ברית שלום" בהר הצופים, כינה את אחימאיר: "מורנו ורבנו." מנגד אחימאיר העריץ את ז'בוטינסקי, וביטוי לכך היה הכינוי שנטל מהלקסיקון השכיח באותה זמן – "הדוצ'ה שלנו."

רצח ארלוזורוב "הכתים את הרוויזיוניזם בכתם הפאשיזם והאלימות הפוליטית." כותב גולדשטיין, ומגלה בכך אחרי 92 שנה, הבנה לליבם של המעלילים מתנועת העבודה, כאילו לא היה פה ניצול פוליטי ציני וגס של הרצח המתועב, במטרה לבלום את נסיקת תנועת ז'בוטינסקי. "עלילת הדם", אליבא דגולדשטיין, היא ביטוי של אחימאיר. לא באמת עלילה נוראה, שהביאה שלושה חפים-מפשע אל סף הגרדום ואת היישוב אל סף מלחמת אחים, עקב שנאתו היוקדת של השמאל לתנועת ז'בוטינסקי.

הוא מלבה את האש באמירתו הנלוזה: "שבחי הבריונים לנאציזם." גם אם היו פה ושם ביטויי אהדה, והיו, יש לזכור: זה היה בשנת עליית הנאצים לשלטון ובטרם התבררה לגמרי מזימת הטבח ביהודים. הייתכן לדבר בלשון מכלילה?

במאמר חד צדדי שכזה, איך אפשר להזכיר רק כבדרך אגב את הפעולות הנועזות ("סמליות", אליבא דגולדשטיין) במאי 1933 של הורדת הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו על-ידי אותם "פאשיסטים, אוהדי הנאציזם," כדבריו, כלומר על-ידי חברי "ברית הבריונים"? כשם שאחימאיר וחבריו היו חלוצי המאבק בבריטים, כך הם היו גם חלוצי המאבק בארץ בנאציזם!

יש להצטער שחוקר של הציונות ותנועת ז'בוטינסקי כאמיר גולדשטיין, מחזיר אחורנית את המחקר על אחימאיר ומעמדו בתנועת ז'בוטינסקי, אל ימים אחרים, אפלים, מוטים, כאשר חוקרים אחרים, אמינים וישרים יותר, כמו אבי שילון, אריה נאור ופיטר ברגמין, מיטיבים להסביר את מהות ה"פאשיזם" של אחימאיר, את הלך מחשבתו האמיתי של אבי הציונות המהפכנית, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל ומקומו החשוב במאבק לשיחרור לאומי. מה חבל שזה המאמר שהוא מקדיש למלאת מאה שנה לייסוד התנועה הרוויזיוניסטית (הצה"ר).

יוסי אחימאיר

אהוד: חלק מן הדברים המתפרסמים ב"חדשות בן עזר" הם דברים שנפסלו לפרסום בעיתון "הארץ" או שמראש הכותבים אצלנו לא שלחו את דבריהם ל"הארץ" בידיעה שלא יפרסם אותם בגלל הקו הפוליטי שלו, כמו שהדיח והחרים את הפובליציסט ד"ר גדי טאוב, המככב כיום כאחד הדוברים הרציניים ביותר בתקשורת העוסקת בישראל, בעברית ובאנגלית.

מאחר ש"חדשות בן עזר" נשמר באינטרנט וגם בכמה אתרים דוגמת פרוייקט בן יהודה, ואוהיו סטייט יוניברסיטי – אני משוכנע כי הקורא וההיסטוריון של הדורות הבאים יבחין בקלות בין דברי ההבל המרושעים המתפרסמים ב"הארץ" לבין הרמה ההיסטורית האחראית של "חדשות בן עזר". המתפרסם כל יום שני וחמישי בעשרות עמודים לאלפי קוראים החל מחודש פברואר 2005.

שושלת אסד היתה שושלת רודנית רצחנית, שטבחה במאות אלפים מאזרחי סוריה (ההגדרה "מבני עמה" אינה נכונה, כי אין באמת עם סורי, ולכן הגדרתי זאת "אזרחי סוריה"). שושלת אסד היתה אוייב מר של ישראל, נדבך מרכזי בציר הרשע האיראני ומרכיב משמעותי בטבעת האש שאיראן בנתה סביבנו. שלטון אסד, האב והבן, חימש וחיזק את חיזבאללה. במלחמת האזרחים, קיומו הפך להיות תלוי בחיזבאללה. הוא איפשר יצירת איום איראני וחיזבללאי על ישראל.

בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן, אחד הטיעונים בעד הנסיגה היה שהסכם עם ישראל ינתק את סוריה מציר הרשע האיראני. טענה זו היתה משאלת לב, אך היא היתה מנותקת מן המציאות. אסד הוא בן העדה העלאווית, שהיא עדת מיעוט של פחות מעשירית מתושבי סוריה. היתה זו רודנות של מיעוט קטן ושנוא. העלאווים נחשבים בעיני הסונים כופרים ואף עובדי אלילים, ואינם מוכרים כמוסלמים. לעומת זאת, השיעים מכירים בהם. לכן, ההישענות באיראן, עד כדי תלות באיראן ובחיזבאללה, היתה הכרח דתי וקיומי של משטר אסד. ואכן, במלחמת האזרחים, רק תמיכת איראן וחיזבאללה לצד תמיכת פוטין ורוסיה, איפשרו את שרידותו של אסד במשך 13 שנים וחצי. ברגע שחיזבאללה הוכה בלבנון, ואיראן נחלה מכה קשה, התאפשרה נפילת אסד.

נפילתו של משטר אסד היתה בשורה טובה לנו ולעולם החופשי. האם הוא הוחלף במשטר טוב יותר?

אחד הארגונים המרכזיים במרד נגד אסד, היה צבא סוריה החופשית. היה זה ארגון חילוני, פרו מערבי. אילו הארגון הזה היה תופס את השלטון בסוריה, היה זה סיכוי להפיכתה של סוריה למדינה נורמטיבית, המקיימת יחסי שכנות טובים עם ישראל ואולי אף פרטנר לחוזה שלום בין המדינות.

אך מי שעלה לשלטון הוא אחמד חוסיין א-שרע המכונה "אל ג'ולאני".

מיהו א-שרע?

בראשית 2003, כשהיה בן 21, אחרי שאימץ השקפת עולם ג'יהאדיסטית קנאית, עבר א-שרע לעיראק, והצטרף לארגון אל-קאעדה. הוא עלה לגדולה בארגון, עלה במהירות בסולם הדרגות והיה מקורבו של מנהיג הארגון בעיראק א-זרקאווי. הוא נלכד בידי ארה"ב וישב בכלא במשך חמש שנים. בכלא היה ממנהיגי אסירי הארגון. לאחר שחרורו המשיך בפעילותו בארגון, ומונה לראש המבצעים במחוז נינווה.

בתוך אל-קאעדה, ארגון הטרור הקנאי, שביצע את מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, השתייך א-שרע לזרם הקיצוני, שהקים את דאעש. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, נשלח בידי מנהיג דאעש, אבו בכר אל בגדאדי, להקים את הארגון בסוריה. א-שרע הקים את הארגון ג'בהת א-נוסרה ועמד בראשו. בשנים הבאות ניתק את ארגונו מדאעש וחבר שוב לאל-קאעדה. ב-2013 הכריזה מחלקת המדינה האמריקאית על א-שרע כטרוריסט עולמי, והכריזה על פרס בסך 10 מיליון דולר על ראשו.

ב-2016 ניתק א-שרע את ארגונו מאל-קאעדה, בברכת הנהגת אל-קאעדה, שהבינה שהזיהוי הרשמי עמה פוגע ביכולת של הארגון ליצור קואליציה עם ארגונים איסלמיסטים אחרים בסוריה, וחושפת את הארגון להפצצות רוסיות. א-שרע שינה את שם הארגון לג'בהת פתח א-שאם. כעבור שנה נוספת, הצטרפו לארגונו פלגים אסלמיסטים נוספים, והארגון שינה את שמו להיאת תחריר א-שאם. בראש הארגון הזה השתלט א-שרע על סוריה ומינה את עצמו לנשיא זמני.

סוריה נפלה מן הפח האסדי, לפחת האיסלמיסטית, הקנאית, הג'יהאדיסטית. היא עברה מהפטרון האיראני, לפטרון הטורקי. הרודן הטורקי הוא איסלמיסט ואנטישמי, המטיף להשמדת "הישות הציונית". סוריה של א-שרע הופכת לאזור השפעה של ארדואן.

ארדואן, בשנותיו הראשונות בשלטון, נקט בשיטת התקייה. תקייה היא מושג באסלאם, שמשמעותו "הסתתרות", ועל פיו מותר למאמין להסתיר את אמונתו בזמן סכנה. המימוש הפוליטי של התקייה, היא התחפשות למתינות של שלטון איסלמיסטי עד התייצבות שלטונו. כך נהג ארדואן. כך נהג בן חסותו, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים – מורסי. וכך נוהג היום א-שרע.

התבססותו בשלטון תהפוך את סוריה למדינה איסלמיסטית, ג'יהאדיסטית קנאית, הנהנית מחסותן של טורקיה וקטאר. תהיה זו מדינת-אוייב מרה לישראל.

ממשלת ישראל וצה"ל הפיקו את לקח מדיניות ההתמכרות לשקט; המחדל הנורא שהביא ל-7 באוקטובר, ופעלו נמרצות להשמדת הנשק והתחמושת של צבא סוריה, על זרועות היבשה, האוויר והים שלו, בטרם ייפול בידי הקנאים של א-שרע, ומדיניות זו נמשכת גם היום. בנוסף לכך, צה"ל השתלט על עמדות מפתח חיוניות במזרח הגולן ועל כתר החרמון. אלה צעדים חשובים מאוד, להגנה על ישראל מפני האיום הסורי.

אל לנו להתרשם מהתקייה של א-שרע, שהפילה בפח את טראמפ, שהבנתו במדינאות ובביטחון לאומי ועולמי אפסית, והוא מתמכר לכסף ולכבוד המורעף עליו בידי מדינות המפרץ. טראמפ הוקסם מא-שרע, ותיאר אותו צעיר חכם וחתיך... טראמפ החל בתהליך של הסרת העיצומים על סוריה, צעד שיחזק את שלטונו של א-שרע.

בינתיים, עוד בתקופת התקייה, כוחותיו של א-שרע אינם בוחלים במעשי טבח אכזריים במיעוט העלאווי, הנחשב בעיניהם כופר, וגם בפגיעה במיעוט הדרוזי, שאף הוא מוגדר כופר. ישראל סיכלה טבח בדרוזים בסוריה.

מה על ישראל לעשות? קודם כל, עליה לחזק את אחיזתה בכתר החרמון ובמזרח הגולן. יש להבטיח פירוז מוחלט של דרום סוריה, מדמשק ועד גבול ישראל. יש לכרות ברית איתנה עם הדרוזים, ולסייע להם להקים מדינה דרוזית עצמאית או לכל הפחות מחוז אוטונומי. יש לחזק את הקשר עם המיעוט הכורדי. אמנם הכורדים הגיעו להסכם שיתוף פעולה עם א-שרע, אולם אני מתקשה להאמין שהוא יאריך ימים. חשוב שנשמור על הקשר עם הכורדים, שבעתיד יוכלו להיות בעלי ברית שלנו, והאזורים שבשליטתם – אזורי השפעה ישראליים.

במסגרת התקייה, אומר א-שרע שפניו לשלום עם כל השכנות ובתוכן ישראל. איני מאמין לו. אך טראמפ כבר מפנטז על הצטרפותו להסכמי אברהם.

אם א-שרע יציע לישראל לדון עימה על הסכם שלום, איך עלינו להגיב?

השלום הוא משאת נפש, ואם אוייב מושיט את ידו לשלום, גם אם איננו מאמינים לכנות כוונותיו, אין זה נכון לדחות את היד המושטת. אולם על ישראל להעמיד תנאי ברור – הכרה סורית במדינת ישראל בגבולותיה הריבוניים, הכוללים את הגולן, היא תנאי למו"מ.

הסלוגן ההיסטורי "משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים" מיושן, ואבד עליו כלח. אחרי כמעט שישה עשורים של התיישבות ישראלית בגולן וכמעט ארבע עשורים וחצי של ריבונות ישראלית על הגולן, הגולן חייב להיות מחוץ לכל מו"מ עתידי, וכפי שלא נדון עם מדינה על גוש דן, כך הגולן צריך להיות מחוץ לכל מו"מ.

2. צרור הערות 18.5.25

* מחדד את המחשבה – על פי הקלישאה, להב הגיליוטינה מחדד את המחשבה.

האמת שבבסיס הקלישאה, היא התובנה ההישרדותית, שעל פיה אדם בסכנת חיים מוחשית, חד יותר בהחלטותיו, שהן החלטות של חיים ומוות.

הדבר נכון לכל בעלי החיים, אבל מותר האדם מן הבהמה, שהוא יכול להפעיל את התבונה וללמוד מן הניסיון שלו ושל אחרים, ולפעול נכון גם בלי שאקדח מוצמד לרקתו. האמנם?

בשמונה באוקטובר, כשראינו בעליל את משמעות מלחמת הקיום שלנו, לא היה ישראלי שפוי אחד שהטיל ספק בכך שזו מערכה שחייבת למגר את חמאס והג'יהאד האיסלמי, ושאסור להסתפק בפחות מכך. זו התובנה ההישרדותית המובנת מאליה. אך ככל שאנו מתרחקים, יותר ויותר אנשים חוזרים לדוגמות הישנות והמיושנות שלהם, שאבד עליהן כלח בשבעה באוקטובר.

ושוב עולים קולות תבוסתניים ופייסניים, מן הסוג שהמיט עלינו את הטבח, עם סיסמאות אנטי מלחמתיות עבשות ולהג הזוי על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל" וכל החרטא הזה.

יש מקום למחלוקת ולביקורת על דרך ניהול המלחמה. אני מותח ביקורת כזו מתחילתה. יש מקום לדרישה לתעדף כעת את שחרור החטופים.

אבל חזרת הרוח הרעה של עייפות מהמאבק על קיומנו וחירותנו, היא המבוא לעוד ועוד שבעה באוקטובר.

נכון, אין ניצחון ללא שחרור החטופים. אך שחרור החטופים אינו ניצחון בלי מיטוט חמאס. ובמלחמה הזאת אין תיקו. אם הניצחון לא יהיה שלנו, הוא יהיה של הטבח. ויהיה זה ניצחון שיהדהד בכל העולם המוסלמי – טבח וחטיפה המונית הם הדרך המוכחת להבסתנו.

בכל יום ויום חייב ישראלי לראות לנגד עיניו את שבעה באוקטובר, ולהישבע: לעולם לא עוד.

* המיתוס הפאתלוגי של "מלחמת ברירה" – במלחמת שלום הגליל, שהיתה מלחמה צודקת מאוד, הגם שנעשו בה שגיאות חמורות (ובראשן ההסתמכות על חבורת העבריינים הנוכלים של הפלנגות בראשות באשיר ג'מאייל), פרץ המיתוס השקרי של "מלחמת ברירה". לכאורה, מלחמה שלא הותקפנו בה בפועל, אלא אנו ירינו את הירייה הראשונה, היא "מלחמת ברירה", ולכן היא אינה צודקת ואף בלתי לגיטימית.

על פי האבסורד הזה, מלחמת ששת הימים לא היתה לגיטימית, כי יצאנו בה למתקפת נגד מקדימה, על פי תורת הביטחון של ישראל. אילו הותקפנו בידי מצרים, ירדן וסוריה בגבולות 1949, ספק אם היינו שורדים את המלחמה. על פי האבסורד הזה, אילו היינו מקדימים ויוצאים למתקפת נגד מקדימה ערב מלחמת יום הכיפורים, היתה זו מלחמה בלתי לגיטימית. רק המכה הקשה שחטפנו ביום הכיפורים, הפכה את התגוננותנו לצודקת.

המיתוס הזה, שהשתרש בתוכנו, הפך מתקפת נגד מקדימה נגד חמאס בעזה ל"מלחמת ברירה" בלתי לגיטימית. ההימנעות מהמלחמה הזאת – היא לב המחדל שהביא לטבח. אך אילו יצאנו למתקפה הזאת, היינו נתקלים בהפגנות סוערות נגד "מלחמת הברירה" ולגל של סרבנות ממארת. רק המוראות של 7 באוקטובר, איחדו את העם סביב המלחמה. אך יש לציין, שאילו יצאנו למלחמה בעוד מועד ומנענו את הטבח, היא היתה צודקת יותר מהמלחמה שיצאנו אליה בתגובה לטבח. כלומר, אין צודק יותר ממניעת הפורענות.

והנה, מסתבר שדימנציה קולקטיבית שפקדה חלקים בציבור הישראלי, השכיחה מהם את 7 באוקטובר, והיום הם יוצאים נגד המשך אותה מלחמה, אף שמטרותיה טרם הושגו, ואם לא נשיג אותן, יהיה זה ניצחון הטבח והמבוא לטבח הבא. ואם עד לאחרונה מי שיצא נגד המלחמה היה חייב להשתמש בחטופים כתירוץ לכך, היום הם כבר אינם זקוקים לכך. הם יוצאים נגד עצם המלחמה.

ישראל היא מדינה המוקפת באויבים החותרים להשמיד אותה. ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת מה הם זוממים. המלחמה בישראל החלה ביום הקמתה, ובעצם חמישים שנה קודם לכן, מראשית הציונות. זו מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו.

במלחמת האין ברירה הזאת, הבחירה שלנו היא בין יוזמה אקטיבית להסרת איומים, לבין המתנה פאסיבית להתממשות האיום. פחות מעשרים חודשים אחרי 7 באוקטובר, רבים בתוכנו מעדיפים את ההמתנה הפאסיבית. הם לא למדו דבר.

* באיחור של שנה וחצי – את מה שאני מתרשם שאנחנו עומדים לעשות כעת בעזה, היה עלינו לעשות לפני שנה וחצי, מיד אחרי הטבח. אז, עם לגיטימציה בינלאומית וקונצנזוס לאומי, היינו נכנסים בכל הכוח ומכריעים את האוייב. זו לא חוכמת הבדיעבד. אמרתי זאת בזמן אמת. מלחמת הדשדוש המתמשכת וחסרת ההכרעה, הביאה אותנו למצב שבו אנו נמצאים.

* איכות הסביבה – עולם ללא מוחמד סינוואר יהיה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שלו.

נקווה מאוד שהחיסול הצליח.

* חיבוק נשיאותי לפטרון של הטבח –קטאר היא הפטרון של חמאס, יותר מאיראן. קטאר היא הספונסר של חמאס. קטאר היא שמימנה את התעצמות חמאס (בחסות מדיניות הפרוטקשן של ממשלתנו הכושלת). קטאר היא המממנת של טבח 7 באוקטובר. קטאר היא מדינת טרור. קטאר צריכה להיות מדינה מצורעת, מוקעת ממשפחת העמים.

אבל קטאר טובעת בכסף. וטראמפ נדבק לכסף כמו שחרא נדבק לחרא. ושנה וחצי אחרי הטבח, הוא מחבק חיבוק עז את קטאר, מתפעל מהכבוד שמדינת הטרור מרעיפה עליו, ואף מחמש אותה במיטב הנשק. שעה שטראמפ מוביל מלחמת חורמה מוצדקת לחלוטין בגלי האנטישמיות באוניברסיטאות האמריקאיות, הוא כורת ברית עם קטאר, שמימנה את הגל האנטישמי הזה, ובנתה אותו בכספיה לאורך שנים.

ולנו, למרבית החרפה, חלק משמעותי בלגיטימציה לקטאר, לפני הטבח ואף אחריו.

* אמיצים: השידור החוזר – אחרי ההסכם של טראמפ עם הטרוריסטים החות'ים, המתיר להם לשגר טילים לעבר ישראל, הוא כינה אותם "אמיצים".

וזה הזכיר לי את ה"שלום של אמיצים" עם רב המרצחים ערפאת.

מזרח תיכון חדש #2.

* בקשיש – טראמפ מכר את ישראל תמורת מטוס ג'מבו.

* הצד החיובי של טראמפ – הדבר החיובי אצל טראמפ הוא הפכפכותו. מחר הוא עשוי לקום על צד אחר ולתמוך שוב בישראל.

* מה עמד מאחורי צווי המעצר – הצורר האנטישמי חאן, התובע בטריבונל האנטישמי בהאג, הוא אנס. הוא אנס פעמים אחדות עורכת דין פקיסטנית, שהיא פעילה אנטי ישראלית, ואיים עליה שאם תתלונן, הדבר עלול לשבש את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט.

מה עומד מאחורי צווי המעצר ההזויים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל? דמי שתיקה של אנס לנאנסת, שהיא פעילה אנטי ישראלית.

כבר זמן רב ידוע על מעלליו של הצורר, אך הוא לא פוטר ואפילו לא הושעה ורק עכשיו "יצא לחופשה." כך פועל הגוף שמתיימר להשגיח על הצדק בעולם.

ארגון שקם כדי להילחם בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הופך להיות זרוע של ארגון טרור שביצע פשעים נוראים נגד האנושות. ארגון שקם כדי שלא תהיה עוד שואה, הפך לארגון אנטישמי פעיל. ומה הפלא שארגון שמשרת, למעשה, ארגון שביצע רצח ואונס המוניים, מכשיר אנס כתובע במשפט שדה אנטישמי נגד הדמוקרטיה היהודית, שנאבקת בטרור הרצחני, ונגד זכותה להגנה עצמית?

על העולם החופשי (יש דבר כזה?) לפרק את הטריבונל האנטישמי בהאג, ולהקים תחתיו בית דין ראוי, שוחר שלום, צדק ודמוקרטיה.

* נחמה פורתא – המעשה האחרון בחייה של צאלה גז, ברגעיה האחרונים, היה להביא חיים חדשים. ואולי יש בכך נחמה.

יהי זכרה ברוך ואיחולי החלמה לתינוק.

* הפגנה אנטישמית – המפגינים בבזל אינם מפגינים נגד המלחמה, אלא נגד קיומה של ישראל. לכן הם שורפים דגלי ישראל. זו גם המשמעות של דגלי אש"ף שהם מניפים. כל מהותה של הלאומיות הפלשתינאית היא נגטיבית – שלילת זכות קיומה של ישראל.

זו הפגנה אנטישמית.

* מונוגמיסט וחד דרכוני – ברשומה שפרסמתי, סיפרתי שעוד כשילדיי היו נערים הבהרתי להם שלא יבקשו ממני אף פעם לממש את זכותי-זכותם לדרכון אירופי, כי אין ולא תהיה לי כל אזרחות אחרת, זולת הישראלית. זו תפיסתי הציונית.

והתבקשתי להסביר זאת. "מה הקשר בין דרכון זר לציונות?"

לתפיסתי, תעודת זהות, כשמה כן היא. היא ביטוי לזהות. אני אזרח אך ורק של מדינת ישראל. זאת הזהות שלי. זאת הציונות שלי. והיכולת שלי לקבל אזרחות זרה, לא קיימת מבחינתי. כזה אני. יש לי אישה אחת ואזרחות אחת.

ועוד משהו. האתיקה שלי היא קודם של חובות ואח"כ של זכויות. זו האתיקה היהודית והציונית. ולא רק שלנו. זכורה אמירתו של קנדי: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בעבורך. שאל מה אתה יכול לעשות בעבור מדינתך."

מבחינתי, לקבל אזרחות פולנית או רומנית (אלו האפשרויות שלי) רק כדי לקבל זכויות ממדינה שאיני משלם לה מיסים, איני משרת בצבאה ואיני תורם לה מאומה, זו טפילות. זו גלותיות. יש לי מדינה אחת, שאני חש אחריות עליה, שאני ממלא את חובותיי כלפיה ונהנה מזכויותיי ממנה. די לי בכך.

* מה ייעשה לשופט ברוזה – מה צריך לעשות לשופט ברוזה, שמרבה להתגולל בגסות וברשעות בדתיים?

בדיוק מה שהיו עושים, בצדק, לשופט שהיה מדבר כך על הערבים.

בדיוק מה שהיינו דורשים, בצדק, שייעשה לשופט במדינה אחרת שהיה מדבר כך על היהודים.

* לא ייתכן משפט צדק – מה יחוש בעל דין דתי שיידרש להתדיין בפני השופט הדוסופובי יורם ברוזה, שהוא יודע מה הוא חושב עליו ומה הוא מאחל לו? האם יכול להיות לו אמון בשופט? האם ייתכן משפט צדק, אחרי שנודעו השקפותיו הדוסופוביות הקיצוניות?

אילו הוא חשב את הדברים בליבו – גם אז הוא אינו ראוי לשיפוט, אך לא היינו יודעים זאת. כך גם אילו אמר את הדברים באיזו שיחה פרטית בביתו. אבל הוא אמר את הדברים בישיבות שופטים, תוך שהוא מעליב קשות שופטים דתיים הכפופים לו.

הגיבוי שקיבל, בימים הראשונים אחרי הפרסום, השופט ברוזה ממערכת המשפט, בעייתי אף יותר מהדברים שלו. אני מקווה שהגינוי המאוחר של הנשיא עמית, מבשר על התעשתות המערכת. אין מקום לדוסופוביה ולכל סוג של גזענות בבתי המשפט.

* נסיבות בעייתיות – ינון מגל משתלח בגסות ובארסיות באימו של עידן אלכסנדר, כיוון שלא הודתה לנתניהו על שחרור בנה, והוסיף ש"נסיבות חטיפתו" של עידן "בעייתיות".

הוא צודק. הנסיבות הבעייתיות הן שראש ממשלה כושל, שהביביריון הזה סוגד לו, המיט במחדלו ארוך השנים על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה.

* מה רוצה חנין מג'אדלה – העיתונאי וההיסטוריון עפרי אילני הוא אנטי ציוני. רק לאחרונה כתב במוסף "הארץ", שמאז העלייה השנייה הציונות היא גזענית וברוטלית, כוחנית ואנטי ליברלית, והיא האשמה ב"שפל המוסרי שהגענו אליו," במלחמת המגן בחמאס בעקבות טבח 7 באוקטובר (שנשכח ברח' שוקן), או בלשונו: "טבח המוני, אכזרי וחסר הבחנה בפלסטינים."

והנה, חברתו לדבוקת שוקן חנין מג'אדלה מאשימה אותו בהאשמה נוראית. היא מציגה אותו כ"שמאל ציוני", רחמנא לצלן. מה חטא, מה פשע ומה עווה אילני, שהיא מאשימה אותו, שלא בצדק, בציונות?

הסיבה לכך, היא שבמאמר שכתב אילני נגד המלחמה, ויש לציין שהשוקניה כבר אינה זקוקה לחטופים כתירוץ להפסקת המלחמה, המוגדרת בפיה כותביה "פשע מלחמה", הוא כתב את הפסקה הבאה: "הלוואי שהשאלה על חורבן עזה היתה רק סוגיה היסטורית כואבת. הלוואי שזה היה מצבנו. יש אנשים ששואלים את עצמם 'איך נתמודד עם האשמה?' זו שאלה חשובה, אבל יש שאלה חשובה הרבה יותר: איך להפסיק את ההרג? עם האשמה אפשר יהיה לחיות. אפשר יהיה להסביר איך זה קרה, באופן משכנע יותר או פחות. עמים רבים עשו את זה. אבל עם הפצצות בלתי פוסקות אי אפשר לחיות, פשוט אי אפשר. אי אפשר לחיות גם בלי מזון ובלי מים."

מה שהסעיר אותה, עד כדי כך שהיא האשימה אותו בציונות, לא עלינו, הן המילים "עם האשמה אפשר יהיה לחיות." בכך, היא טוענת, הוא מתבטא בדומה לשמאל הציוני שיכול לחיות עם "הנכבה". הפעם זה לא יילך, היא אומרת, כי בניגוד ל"נכבה" הפעם ה"ג'נוסייד" מתועד. המלחמה בעזה היא "פשע נגד האנושות," היא אומרת, ואין לו שום צידוקים, רק תירוצים. "כל עוד השמאל הציוני נאחז בהסבר (הם התחילו, הם לא קיבלו את תוכנית החלוקה, הם עשו את 7 באוקטובר) כתחליף להכרה בזוועות שביצע, הוא ממשיך באותה שיטה של 1948."

מה היא בעצם אומרת? השיטה של 1948 היא הקמתה וקיומה של מדינה יהודית, שעצם קיומה הוא שואה = נכבה. העובדה שהערבים דחו את תוכנית החלוקה והתנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב על מנת להטביעה בדם ולהשמיד את היישוב, היא רק תירוץ לפשעי הציונים. כמו ש-7 באוקטובר הוא רק תירוץ ל"ג'נוסייד". אצל חנין מג'אדלה וחבריה לדבוקת שוקן, ה-7 באוקטובר כבר לא קיים, אלא כתירוץ לפשעי ישראל.

אבל אסור לנו לתת למכחישי 7 באוקטובר ב"הארץ" ובעולם, כדוגמת מג'אדלה, להשכיח את מה שהיה כאן. כי ב-7 באוקטובר ראינו לפתע, בקליפת אגוז, בחבל ארץ קטן אחד, במשך יממה אחת, מה צפוי לנו אם פלשתין תהיה פרי, פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי. יהיה לנו מה שהיה לנו ב-1948 אלמלא ניצחנו.

הניצחון שלנו אז, הוא בעיניה שואה. והאסון הגדול שממנו היא חרדה, הוא שננצח גם במלחמה הזאת. כי בעיניה קיומה של מדינת ישראל היא פשע שיש להסירו. אך בלי מדינת ישראל, כל הארץ תהיה ניר עוז ובארי. ואולי זה מה שהיא רוצה?

* אירועים נתעבים באוניברסיטאות ישראליות – חופש הביטוי אינו יכול להכיל שימוש במוסדות המתוקצבים בידי משלם המיסים הישראלי, לצורך פעילות נגד עצם קיומה של המדינה. אזרחי ישראל אינם צריכים לממן אירועים המתאבלים על הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, ומכנים את הקמתה "נכבה", כלומר קטסטרופה, שואה.

לאן עוד תידרדר ההשכלה הגבוהה בישראל?

* תמצית האתוס – בל"ג בעומר מלאו 84 שנים להקמת הפלמ"ח. בהמנון הפלמ"ח נאמר: "לפקודה תמיד אנחנו!"

זו תמצית האתוס החלוצי, הפלמ"חניקי. האתוס של השמאל הציוני. אם מי שאמורים להיות ממשיכי הדרך של השמאל הציוני אינם מוקיעים באופן שאינו משתמע לשני פנים את חרפת הסרבנות והעריקה מהמלחמה, הם בוגדים בדרך ובמורשת התנועה.

* הגשמה או מחאה – בשנה שעברה פירסמתי מאמר בעיתון "זמן קיבוץ", תחת הכותרת "תנועת מחאה או תנועת הגשמה".

מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. פגשתי דברים שאמר יריב בן אהרון בכנס צעירים מקיבוצים אחרי רצח אמיל גרינצוויג (1983): "מתוך כאב, מתוך סחרחורת הדמים של הימים האחרונים, מתבהרת עוד יותר הסכנה שבאלימות מילולית שצומחת גם במחנה המנוגד לשלטון... גם הקריאות 'שרון ובגין רוצחים' מסוכנות... יש צורך להבהיר מה בין תנועת מחאה לתנועת הגשמה. אני חושב שיש שוני בין גילויי מחאה של תנועת הגשמה לבין השתקעות במה שקוראים תרבות מחאה, שכל עיקרה הוא התרסה, ואין איתה לא בנייה ולא יצירה לעומק. ... הסטת האנרגיה שלנו למקסם שווא חליפי של מהפכנות אספלט-סאלונית, עם אפשרות של פעולות אלימות, תזיק למשהו מאוד יסודי בראשית בנייננו... בדרך פלא לובש המונח 'עשייה' אדרת חדשה. הפגנה היא 'העשייה'! וחיי הגשמה בקיבוץ מהם?... הפגנות ומחאה כן! ובמלוא הכוח. אבל בצמידות ליעדים פוליטיים, מתוך שיקול של עיתוי ותכלית, שאינו מוכתב על ידי קבוצות שוליים הנותנות שירות עקיף למשטר הקיים (כמובן שלא במתכוון)."

* מכבד את הקהל – ביום חמישי בערב הופיע באורטל יאיר ניצני. שעה וחצי צחקנו בלי הפסקה. וכל זה בלי לרדת על הקהל, בלי וולגריות. פשוט – הומור אינטליגנטי, המכבד את הקהל.

* גלגולו של סופר – הספרייה הלאומית העניקה מתנה נפלאה לאוהבי קפקא, התערוכה – "קפקא: גלגולו של סופר." השם רומז, כמובן, לאחת מפסגות יצירתו, הסיפור "הגלגול".

המוצגים בתערוכה, של קפקא ועל קפקא, מכסים מרחב גדול של נושאים – יצירתו, יומניו, חייו האישיים, הנשים בחייו, יחסיו הסבוכים עם אביו, יחסיו עם חבריו, התקבלות יצירתו (כולל במדינות ערב) והמשפט המפורסם על עיזבונו. ביליתי שם שעות אחדות, בהנאה גדולה.

וגם מצאתי שם שגיאה – נכתב שהאדמו"ר מבעלז דב יששכר רוקח נולד ב-1815, במקום 1851.

* איחולים לגאון – הודעתו של המוסיקאי הגאון מתי כספי על מחלתו ציערה אותי מאוד. מאחל לו החלמה מהירה, רפואה שלמה ובריאות איתנה. ושבחג העצמאות הבא יזכה בפרס ישראל.

* מתנת יום הולדת – חוק הגולן נחקק ב-14 בדצמבר 1981.

היום למדתי שהתאריך העברי של החוק היה ו' בטבת. ו' בטבת הוא יום הולדתי.

* הילד בן שלושים – ערב ל"ג בעומר הוא יום משמעותי מאוד עבורי. לא רק בזכות החג, אלא בעיקר כי זה היום שבו הייתי לאבא. היה זה היום המאושר בחיי.

עמוס נולד ערב ל"ג בעומר לפני שלושים שנה. כן, הילד בן שלושים. קשה להאמין. את יומולדתו הוא חגג עם חבריו לנשק ברפיח. יום הולדת שמח, והעיקר – שתחזור הביתה בשלום!

* ביד הלשון: ברוכין – מקום בחדשות – ברוכין, היישוב שלידו בוצע הפיגוע הקטלני, שבו נרצחה צאלה גז.

ברוכין הוא יישוב קהילתי דתי בגוש מערבא שבשומרון.

שתי סיבות לשם היישוב. האחד הוא קרבתו לכפר הערבי בורוקין שבקרבתו. השני הוא הנצחת הרב ברוך שלום הלוי אשלג, בנו של הרב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזוהר.

היישוב עלה לקרקע ב-1999. הקים אותו גרעין קטן, שמנה שש משפחות של תלמידי ישיבת ארץ הצבי ביישוב פדואל. היישוב הוגדר מאחז, ונחשב לשכונה של עלי זהב. ב-2012 הוא הוכר כיישוב עצמאי. היום הוא מונה כ-3,000 תושבים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

המלצה לסרט טלוויזיה

"תופרי הקווילט" הוא סרט תיעודי על קבוצת אסירים בכלא במיזורי, שנשפטו לשנות מאסר רבות. הם משתתפים בתוכנית בשם "צדק מאחה", בו הם מכינים שמיכות טלאים עבור ילדי אומנה, חלקם אוטיסטים, שנזקקים לשמיכות מרופדות ורכות ואפילו לווסטים מרופדים.

הסרט מציג את כל שלבי הכנת שמיכות הטלאים, את המדפים בגדושים בפיסות בדים צבעוניים ומעוטרים שנתרמו להם, את תכנון הדוגמאות, את חיתוך הבדים ותפירתם, ואת התוצאות הסופיות היפהפיות.

תוך כדי העבודה במתפרה לומדים הצופים – באמצעות מילים ספורות, הבעות פנים ותמונות מעטות – קצת על עברם של האסירים, על תחושותיהם, ובעיקר על התובנות לחיים שהם קיבלו בכלא. כגון, הצורך קודם כל לסלוח לעצמך על מעשיך, ואז גם האחרים יסלחו לך.

כאמור, פרויקט הכנת שמיכות הטלאים נועד לילדים נזקקים. לפעמים האסירים יודעים למי התוצר מיועד – לילד, לילדה ולאיזה גיל. במקרה כזה הם מתכננים את השמיכה, בוחרים צבעים ודוגמאות עבורם. ברור שהדוגמאות "מדברות" אליהם, כמו האסיר שפרפרים מזכירים לו את אימו.

מכתבי תודה ותמונות של הילדים על רקע השמיכות שהכינו, נוגעים מאוד לליבם של האסירים וכמובן גם ללב הצופים.

הסרט מומלץ למי שעוסק בקווילט. [אהוד, ממליצה ליהודית היקרה שלך שמומחית במעשי טלאים], ולכל אחד שמעוניין לראות סרט שעוסק באנושיות לגווניה.

עדינה בר-אל

בנסיעה עם סבתא חנה רעייתי סיפרתי לה את הסיפור דלהלן אותו קראתי שעות אחדות קודם.

שלוש סבתות ישבו על ספסל מחוץ לבית אבות, ולפתע עבר לידן זקן מוכר.

אחת מהן הכריזה: "אנחנו מתערבות שנוכל לנחש את גילך המדויק – "

והזקן הגיב "לא תצליחו לנחש."

הזקנות התעקשו וביקשו ממנו רק להוריד את המכנסיים "כדי לבחון העניין!"

הזקן היה נבוך אבל היה חשוב לו יותר להוכיח כי הן מקשקשות , והוריד את המכנסיים.

ופתאום צעקו: "אתה בן שמונים ושבע!"

והן הסתכלו בעניין רב בענייניו ולא הסתפקו וביקשו ממנו להסתובב.

הסתובב המום מהדיוק, רכס מכנסיו ושאל: "איך ניחשתן?"

והזקנות גילו לו: "היינו אתמול במסיבת יום ההולדת שלך."

וחנה צחקה והמשכתי לנהוג. מול בית חנן ראיתי שדרת עצים פורחים בצבע כתום, שדרה ארוכה כמה מאות מטרים, עצים גדולים שהכרתי ולא זכרתי את שם העץ.

הכרתי את העצים הללו מאז ימי לימודיי במקווה ישראל לפני שבעים שנים. גם שם היתה שדרה של העץ הזה, מזרחית לצריפי המגורים של מחזור שלמד שנה אחרינו. יש לי אפילו סיפור על זרעי העץ הזה. אבל את שמו לא זכרתי. גלגלתי בראשי ולא הופיע.

נזכרתי כי נהגתי לבקר בחנות של בן שחר לציוד חקלאי בכיכר שהובילה מהתחנה המרכזית בתל אביב לרחוב אלנבי. לא הייתי שם שנים רבות, ספק אם לחנות לציוד וחומרים בשירות חקלאים יש היום סיכויי קיום אבל אז, לפני כשבעים שנים, נהגי האספקה והובלת התוצרת מקיבוצי הצפון והדרום היו מגיעים לשוק הסיטונאי של תל אביב, ומזכירי הקיבוצים היו מטילים עליהם לקנות אצל בן שחר מזמרות וטוריות וזרעים ועוד חומרים שנמצאו בחנותו. אני קניתי שם את המזמרה הצרפתית הראשונה עימה עבדתי בפרדסי נורדיה.

באחד מביקוריי בחנות שאל אותי הבעלים אם אוכל לספק לו זרעים של העץ שאת שמו שכחתי. והוסיף מחיר מפולפל שהיה מוכן לשלם לי עבור כל כמות זרעים שאביא לו.

הכרתי את העץ וגם את שמו זכרתי אז וחשבתי לתומי כי החפים הכהים הם הזרעים של העץ הזה ומאלה יכולתי לאסוף כמות שהיתה הופכת אותי לכמעט עשיר.

ניגשתי למחרת לשדרת העצים הללו והתאכזבתי לראות כי השחור היו חפים ואילו הזרעים היו דמויי קשקשים שאיסופם לכמות של גרם יחיד היה מצריך יותר משעת עבודה, וויתרתי על המשך האיסוף ונשארתי אז עם שם העץ וכעת גם השם לא נמצא.

המשכתי בנסיעה ונזכרתי בגרווילאה חסונה, עץ אוסטרלי מרשים בעל פריחה כתומה מרשימה, ששדרות אחדות ממנו פורחות בימים אלה במקומות בהם ניטעו לפי עשרות שנים.

והיא צחקה.

משה בר-יוסף

בבית העלמין של יישובו כרמי יוסף

ביום שני 12.5.2025

משתתפים בצער בני-משפחתו

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ותשעה

בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין

בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.

פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.

ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.

אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"

בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.

יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.

יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודיה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.

כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.

יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"

עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.

גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

"יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."

יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.

הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.

יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.

הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.

דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.

חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.

לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.

הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.

יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.

לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.

"דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!'"

הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.

היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.

חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.

אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.

רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.

מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.

האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.

שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.

אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."

איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.

אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.

אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."

חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.

צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.

העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.

תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"

אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.

ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.

לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"

דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.

מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.

הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.

הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."

כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.

צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.

זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.

כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.

והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.

באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.

כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.

דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"

"אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"

יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.

אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.

לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.

והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.

מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.

כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.

בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.

כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.

דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.

בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –

אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.

את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.

אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.

הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.

ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.

"ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"

ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.

יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.

על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

למה בחור סעודי משכיל ממשפחה מיוחסת ירצה להיות טייס קרב ולסכן את חיי הבטלה הנוחים והעשירים שלו כאשר אפילו את התחת מנגב לו עובד זר מהמזרח הרחוק? אולי אם יכרתו הסעודים חוזה שלום עם ישראל הם יוכלו להעסיק את גימלאי טייסות הקרב של ישראל וללמוד מניסיונם.

* אהוד: אם יש לכם שמץ של השתתפות בצער העזתים המורעבים תחת ההפצצות שנועדו למגר את החמאס, היזכרו בצאלה גז. עם הברברים האלה לעולם לא יהיה שלום.

* חוה ליבוביץ: אהוד שלום. אורי הייטנר מביא כדוגמא להכרח למוטט את שלטון חמאס  את הניצחון על הנאצים שהשנה מלאו לו 80 שנה ואומר:  המנצחים לא עצרו לרגע את הלחימה בחיה הנאצית. מאידך הוא מתוודה שהוא בעד עסקה לשחרור חטופים ולאחר מכן חידוש הלחימה בעזה עד למיטוט חמאס  והפעם ללא מגבלות של חשש בפגיעה בחיי החטופים.

אז איך זה מסתדר בדיוק עם הפתיחה של דבריו "המנצחים לא עצרו לרגע את הלחימה בחיה הנאצית"? האם מישהו מריח כאן "הינדוס מציאות"?

אורי הייטנר עלול למצוא את עצמו  הדמות הנלעגת  במשל היידי הידוע שחביב על נעמן כהן  ולא רק עליו, "פוילע פיש גיגעסן א שמוץ בקומען  און פון שטאט ארויס גטריבן" [גם אכל את הדגים המסריחים, גם חטף מלקות וגם גורש מן העיירה].

* אהוד היקר, הרשימה של יוסי אחימאיר על "עיתונאים ללא גבולות", המייחסים לישראל דיכוי חופש העיתונות, מתארת עלילת דם דומה לכמאה כאלה לאורך ההיסטוריה.

מנחם רהט מתאר את מקורה של הבדייה בדבר "עם פלשתינאי", הלא הוא בעוינות ליהודים של קיסר אדריאנוס שדיכא את מרד בר-כוכבא, והמציא שם לפיסת הארץ הזאת – "פלשטינה", שם שאומץ על ידי הערבים, הגם שמנהיגיהם מודים שאין עם פלשטינאי. כן, גם ישו היה פלשטינאי, ובית המקדש היה בתימן.

בדבר אחד צדק ישעיהו ליבוביץ': הבורות והרשעות הן תאומים זהים.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: אני סבור כי חרף תרועות ההבל והשמחה לאיד, בייחוד בתקשורת הישראלית – יש הסכם בין טראמפ לנתניהו: נתניהו לא מתערב ולא מפריע בעסקים שעושה טרמאפ עם המדינות הערביות העשירות לטובת הכלכלה האמריקאית, וטראמפ לא מתערב בהמשך הסגר ובמלחמה ברצועת עזה, שבה אנחנו הורגים עשרות רוצחים של חמאס מדי יום ולילה בחימושים אמריקאיים, וגם תקפנו קשות וללא מפריע, במטוסים אמריקאיים ובחימוש אמריקאי – את ערי הנמל של החות'ים בתימן, חודיידה וא-סליף.

טראמפ המריא חזרה לארצו וכאן מצידנו המלחמה נמשכת ומתעצמת ללא התנגדות מצד ארה"ב, ומבצע "מרכבות גדעון" כבר החל רשמית ביום ראשון השבוע.

ומנגד – סעודיה, קטר והמפרציות מנסות לבלום התקפה ישראלית או ישראלית-אמריקאית על הגרעין האיראני כי הן יודעות שהתקפת-הנגד של איראן תהיה על שדות הנפט שלהן, ואין להן הגנה נגדה – וטראמפ יודע כי לאחר התקפה כזו יילכו קאקן הסכומים האדירים שחלב מהן להשקעות בארה"ב.

השאלה המכרעת היא אם יש בידי ישראל, ארה"ב ומדינות נלוות באיזור – למנוע את התקפת-הנגד האיראנית, כשם שמנעו פעמיים התקפה כזו מצד איראן על ישראל.

* מוטי הרכבי: מרצה בכיר לטובת הילדים בעזה. ראיתי היום מרצה בכיר עם כיפה מאחת האוניברסיטאות המובילות בישראל בוכה, לא מזיל דמעה, אשכרה בוכה על הילדים הסובלים בעזה. ילדים מורעבים, ילדים שנהרגו על ידי חייל צה"ל, ללא מערכת בריאות טובה וכו׳  בקיצור ילדים מסכנים.

 הי מרצה בכיר, למה לא תעשה מעשה. במקום לדבר ולבכות אתה בעצמך באופן אישי יכול לגרום לילדי עזה אושר עצום וחסר מעצורים. יש בידך לגרום לילדים התמימים  שמחה ללא גבול. 

אז אם תבחר ברצון לגרום לילדי עזה אושר. קח את עצמך, רד לעזה תשאיר את כיפה על הראש. תאמין לי השמחה שתביא לילדים שווה להם גם הרעבה, גם צימאון  וגם הסבל.

שחיטת יהודי זה האושר האולטימטיבי של כל ילד לא מעורב בעזה. אין דבר יותר משמעותי שתוכל לעשות לטובת הילדים החמודים האלה!

* בעקבות כארים-חאן, היא מקווה כנראה לעשות אותה קריירה יחצ"נית משתלמת שעשה אביה. גליה עוז על צה"ל בעזה: "חובה לעצור את הזוועות לא רק מפני שהן מאיימות על עתיד הילדים שלנו, ולא רק מפני שהן נותנות רוח גבית לאנטישמיות ומעצימות את הבידוד הבינלאומי ואת השנאה כלפי ישראל ופוגעות בביטחון הלאומי. יש לעצור את פשעי המלחמה מפני שהם ממיטים סבל נורא על בני אדם כמונו ועל ילדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, שיש להם זכות לחיים בדיוק כמו לילדים שלנו." ["הארץ" באינטרנט. 18.5].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!