ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2057 22/05/2025 כ"ד אייר התשפ"ה

מאמרים

שירי אסתר ראב

*

וְסוֹעֶרֶת מְחַפֶּשֶׂת דַּרְכֵי-אֵל
וְלֹא דַּרְכֵי-אֶרֶץ –
הָעַלְמָה הַזָּרָה –
אֲשֶׁר רַק מוֹרֶיהָ יְהַלְלוּהָ,
בָּנוֹת לֹא אִשְׁרוּהָ –
וּבָנִים – לֹא יָדְעוּ פִּשְׁרָהּ
וְהָלְכוּ בְּעִגּוּל סְבִיבָהּ אוֹ תְּקָפוּהָ –
וְהִיא גַּם בְּאֵלֶּה וְגַם בְּאֵלֶּה מָאֲסָה

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

יוסי אחימאיר

למה צייצה מיכל?

אוי קוסטה-ריקה, קוסטה-ריקה. כמה שאת רחוקה. כמה שאת יפה ושקטה. "אין בולדוזר של התמ"א בבית ליד, אין פקק באיילון, לא מקללים אותי בעבודה או בסופר, וכשיש צליל שאגה רם שמפלח את הדממה, הוא של קוף ולא של אזעקה... פכפוך מי הנהר, קריאת הקרפדה וציוץ אלפי ציפורים..."

התיאור הפסטורלי הזה אינו לקוח ממדור המלצות בעיתון על טיול נופש בארץ אקזוטית רחוקה, אלא מעמוד הדעות של "הארץ". הכותבת היא רופאת שיניים, ד"ר מיכל פלדון, שמספרת בפתח המאמר: "לפני כחודש ברחנו לחו"ל, אני, בן זוגי ושני ילדי, הוצאתי את הילדים מבית-הספר, קניתי כרטיס לכיוון אחד, ארזנו ארבעה טרולי בלי מזוודה, וברחנו..."

ממה ברחו? – "ברחתי מרצח עם," כלשון כותרת מאמרה שנשלח ממרחקים ומופיע בראש העמוד.

ירדה עם משפחתה מן הארץ, או רק יצאה "לטיול ממושך לשאוף אוויר" (מה שלא נאמר בעדותה) – אין זה משנה. ישראל היפה, חלום הגשמת הדורות, אשר הסבא הדגול שלה, ד"ר בנימין אליאב-לובוצקי ז"ל, תרם להגשמתו, אינה עוד ביתה. לפחות באופן זמני, אך מתריס.

"ככל שהתארכה המלחמה הזאת, היה ברור כשמש שלא אוכל להמשיך את חיי בישראל. שיגרת המלחמה על כל זוועותיה כירסמה בכל נימי נפשי. אני מתעוררת בבוקר והולכת לישון עם תמונות של ילדים רעבים, גוססים או מתים." ועוד: "אני רק שואפת להפסיק להיות חלק מרצח של עם אחר, להפסיק לראות מוות לנגד עיני ולבחור בחיים" – היא מתרצת את בריחתה.

הכול טוב ויפה, אך מדוע החליטה רופאת השיניים "לצייץ" את דבר ירידתה עם בעלה ושני ילדיה ולהטיח בנו, עשרה מיליון האומללים הנשארים, כתב אישום מזוויע, גובל בעלילת דם, ועוד בעיתון שבכל יום גורם נזק לתדמית ישראל?

אין היא אישה בורחת מבשורה, היא אישה בורחת מהאמת, מהאסון שהמיט אירגון הטרור חמאס עלינו ועל שני מיליוני נתיניו. היא אינה בורחת לעזה, כדי לטפל שם בילדים המסכנים, המתחנכים להיות רוצחי יהודים בעתיד. האגואיזם האנטי-ציוני שלה מבריח אותה אל מקום בו ישנם ציוצי ציפורים ופיכפוך מי נהר... מנסה להתנצל ולעורר את קנאת קוראיה. בעצם בורחת מן העם היהודי, מבני עמה שבציון, מן היחד הישראלי – ואלמלא הכריזה על כך בקול תרועה רמה, לא היינו שמים לב לכך.

ההרג בעזה הוא אך ורק באחריות אירגון הטרור הרצחני חמאס, שביצע את אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה, ב-7 באוקטובר, כדברי הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו. 1,200 ישראלים נרצחים, נאנסים, נטבחים, נשרפים – וכי מה חשבה לה הכותבת, שנשב בחיבוק ידיים ולא נשמיד את שלטון הדמים הזה, שאחראי, הוא והוא בלבד, גם למות אלפים מבני עמו האומללים?

וכי מישהו שם כואב את מות הילדים החפים-מפשע? מישהו שם חושב להפסיק את מסע המוות וההרס? לשחרר את 58 הישראלים החטופים בידיו? רק אנחנו כואבים את ההרג הבלתי נמנע הזה, של ערבים פלסטינים, שבשביל החמאס, מקדש המוות, משמשים כמגן אנושי, קורבנות שאין סופרים אותם.

מיכל פלדון איננה יחידה מתוכנו, מכתימי שם ישראל, לדאבוננו. ישנם עוד כמה יפי-נפש כמוה, שמרחוק מטיפים לנו מוסר. סולידרים עם אויבינו. כזהו היורד פרופ' עמר ברטוב, בנו של הסופר חנוך ברטוב ז"ל. הלה מוציא דרך קבע את דיבת עמו, מפרסם מאמרים על "הפשעים שמבצעת ישראל מן הסוג שביצעו הנאצים," כדבריו האוטו-אנטישמיים. מבכה במאמר הסתה חריף, שפירסם זה עתה בעיתון אינטרנטי "הזמן הזה", את "מחיקת קיומם התרבותי והפיזי של הפלסטינים בעזה."

ברטוב אינו מתנצל על נטישת ביתו בעין-החורש ובארץ-ישראל, חי בקרב שונאינו, שופך דלק על מדורת ביקורתם המזוויעה שלא לומר שנאתם. הלה כבר לא ישוב להתגורר במדינה שאותה הוא מתעב יותר מאשר את אויביה.

לעומתו, ייתכן כי משפחת פלדון עוד תשוב. כך גם הרבה אקדמאים, שעשו ניסיון לחיות בחו"ל, לעשות הון, והבינו בסופו של דבר שאין יפה וטובה כמו ישראל עבורם ועבור ילדיהם. אני מכיר כמה מקרים כאלה של "חוזרים בתשובה".

אם אכן משפחת פלדון תארוז שוב את הטרולים ותעלה על המטוס בחזרה ארצה, אני מצפה ממיכל לדבר אחד: בשובך אל ארצך, אל מולדתך, אל שפתך, ספרי על חרטתך במעבר (הזמני?) לקוסטה-ריקה, כמה טעית בהתנכרות לישראל באמתלות הזויות.

ישראל, מוקפת בעיות מבית ומחוץ, יכלה אמנם להתנהל טוב יותר, אך נאבקת על קיומה. מדינתם האחת והיחידה – והנפלאה – של בני העם היהודי. גם בארצנו – אם שכחת – מחכים לך ציוצי אלפי ציפורים.

יוסי אחימאיר

איליה בר-זאב

צחוקם המתגלגל

 
וְשׁוּב אָנוּ שָׁרִים. מִלְמוּל נָבוֹךְ,
קוֹלוֹת סְדוּקִים,
תַּהְפּוּכוֹת בְּמַזָּלוֹ שֶׁל אָדָם.
אָנוּ שָׁרִים לְכָל שֶׁנֶּעֶצְמוּ עֵינֵיהֶם בְּסַעֲרַת חוֹלוֹת נוֹדְדִים,
בִּרְחוֹבוֹת עָרִים אוֹרְבוֹת.
יוֹם וָלַיְלָה מִתַּמֵּר עָשָׁן אָפֹר, דְּמֵי צְעִירִים צֹעֲקִים
בַּוָּאדִיּוֹת –
טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ חֶרֶב, מֵיתָרִים חֲסֵרִים
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.
 
צְחוֹקָם מִתְגַּלְגֵּל בְּמוֹרַד דְּיוּנוֹת שְׁכוּחוֹת אֵל –
אוֹרָם רָחוֹק.
 
פְּרֶלוּד מס. 8 – בפה דיאז מינור
מאוד נרגש     Molto agitato
        
 עֵינַי עֲצוּמוֹת, נֶעֱלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה,
                                                 לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,
מְמַלֵּט נַפְשִׁי.          
עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשָׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי.
כִּיסֵי אֲוִיר כְּמַיִם מְעֻרְבָּלִים.
 
אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ, יֶלֶד מֵאִמּוֹ, אָדָם חָדָשׁ
כְּבָר לֹא יִוָּלֵד.
הִתְנַגְּשׁוּת עֲנָנִים טְעוּנֵי חֶמְלָה, גְּלִידֵי קֶרַח קְטַנִים,
בְּרַד מַהֲלֻמּוֹת, פְּקֻדַּת אֵשׁ חַיָּה
כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.
 
אוֹר חוֹלֵף, דּוּמִיַּת קֶסֶם הַכְּפוֹר
וְלַיְלָה

מספרי – "בעקבות הזמן השרוף", עיתון77, 2020– על מחנה ההשמדה הנאצי הראשון, בלז'ץ.

אורי הייטנר

1. בנט – מיתוס מול עובדות

נפתלי בנט חוזר לפוליטיקה. הוא רשם מפלגה והוא המוביל ביציבות בסקרים. פחד בנט נפל על נתניהו, ותעשיית השקרים וההסתה הולכת ומתמקדת בבנט. הרשתות מלאות במיחזור המיתוס על "בנט הנוכל שגנב את קולות הימין כדי להקים ממשלת שמאל קיצוני עם האחים המוסלמים והיה ראש ממשלה לא לגיטימי כי עמד בראש סיעה עם 6 מנדטים."

ממשלת "השמאל הקיצוני" של בנט הייתה ציונית יותר, לאומית יותר, ניצית יותר וביטחוניסטית יותר לאין ערוך מממשלות נתניהו. נתניהו החל במסע דה-לגיטימציה לממשלה עם רע"ם שנייה אחר שכשל בניסיונות נואשים להקים ממשלה עם רע"ם.

מאמר זה נועד לנתח את המיתוס השקרי ולעמת אותו עם העובדות.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכול כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד." גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. על אף הערכתי הרבה לבנט, אני חייב להודות שהמעידה הזו היתה מפגן של חוסר מנהיגות. הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עימו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית היתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 היתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו היתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם היתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך איתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, היתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית (הרי אף ישראלי נורמלי לא ספר את כנופיית בן גביר כשותפה לממשלה, ונתניהו התחייב בראיונות לכל כלי התקשורת ערב הבחירות שלא יישב עם בן גביר). לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שיכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השנייה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהיתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזניים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השנייה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי היתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה היה בנט. הוא היה ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היתה דמוקרטית לעילא ולעילא.

נתניהו הוביל מסע דה-לגיטימציה ארסי נגד ממשלת בנט. לא היו לו גבולות. כל אמצעי היה כשר בעיניו להפיל את הממשלה. הוא נהג בחוסר אחריות משווע, כראש אופוזיציה למדינה. כאשר הצליח לשחד את עידית סילמן הנמושה, הוא השיג את מטרתו.

הוא חזר לראשות הממשלה והמיט על מדינת ישראל ועל העם היהודי את אסון 7 באוקטובר. מאז, כל מעייניו לברחנות מוגת לב מאחריותו, הפלתה על שעירים לעזאזל, סיכול חקירת המחדל, הפצת תאוריות קונספירציות מטורללות על איזה "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, בדיית על

ילות דם נוראיות על צה"ל והשב"כ, והכל בשל אובססיה להישרדות בשלטון בכל מחיר.

14 ראשי ממשלה היו לישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם. על ראש הממשלה הכושל לרדת מהבמה הציבורית. הראוי ביותר להחליפו הוא נפתלי בנט. יהיה בכך צדק היסטורי. והפעם הוא יעמוד בראש הממשלה, כמנהיג המפלגה הגדולה. נקווה שהוא גם למד מטעויותיו, ולא יבחר עוד לתפקיד טיפוסים כמו סילמן, שיעמידו את נשמתם למכרז, לכל המרבה במחיר.

[אהוד: אכן, מי יתננו חמישה מנדטים בנט ראש ממשלה במקום שלושים וארבעה מנדטים (סקר שלמה פילבר) ל"סמרטוט"-בלשונך נתניהו! תגיד, מה כל כך בוער לך לערער את ישראל?]

2. צרור הערות 21.5.25

* סיכול ממוקד שיטתי – איני יודע מי הם המועמדים לרשת את מוחמד סינוואר. אני יודע שאת כולם עלינו לחסל.

* בין סיוע הומניטרי לתחזוקת האוייב – סיוע הומניטרי הוא סיוע שמגיע ישירות לאוכלוסייה האזרחית, למשפחות, לאנשים. זה לא מה שנעשה עם האספקה, שהכנסנו לעזה לאורך חודשי המלחמה. זה לא היה סיוע הומניטרי אלא אספקה לאוייב. הכול הגיע לידי חמאס. חמאס הידק את שליטתו ברצועה, באמצעות השליטה על אספקת המזון. הוא גם הפקיע מחירים וכך מילא את קופתו, שילם משכורות, גייס מחבלים חדשים ונהנה מאורך נשימה. ושעה שהרעפנו עליו משאיות מלאות כל טוב, הוא הרעיב את בני הערובה במנהרותיו.

ידענו זאת, ואף על פי כן המשכנו להזרים לאוייב את חמצן קיומו, בלחצו של הנשיא ביידן. היתה זו איוולת בלתי רגילה, ואף על פי כן דבקנו בה לאורך למעלה משנה.

זאת, אף על פי שהיתה אלטרנטיבה. גיורא איילנד הציע אותה כבר בתחילת המלחמה. האלטרנטיבה היתה הקמת שלושה מתחמי ענק – מובלעות הומניטריות לאוכלוסייה האזרחית בצפון הרצועה, במרכזה ובדרומה, בשליטת ישראל, שנהנות מאספקה הומניטרית מלאה ומטיפול רפואי נאות. הכניסה למתחם – בשליטתנו, כדי להבטיח שלא יכנסו מחבלים. להודיע שמי שלא עובר למתחם עד מועד שנקבע – לוקח זאת על אחריותו, כי שאר השטח יוגדר כשטח מלחמה ויוטל עליו מצור מוחלט.

הפסקת הסיוע לפני כחודשיים היתה צעד נכון. אבל מדוע לא ניצלנו את החודשיים האלה להקמת המתחמים? למה, כדרכה של הממשלה הזאת, אנו גוררים רגליים ודוחים כל דבר עד אחרי הרגע האחרון. וכך, הגענו לסף משבר רעב בעזה, ותחת הלחץ הכבד של ידידינו בעולם, נגררנו לפתוח מחדש את השערים לסיוע, שבהכרח יגיע שוב לחמאס. ממשלת חלם.

* איוולת מדינית – הסכמת ישראל לקטאר כ"מתווכת" הייתה איוולת מדינית ממדרגה ראשונה.

קטאר היא חמאס. חמאס הוא קטאר.

שמא נתניהו השתכנע מהקמפיין הממומן שיצא מלשכתו?

* בדרך לאלי כהן – בשבוע שעבר, עם החזרת גופתו של צביקה פלדמן, כתבתי שבזכות שהייתנו בסוריה, יש סיכוי שנביא גם את גופתו של אלי כהן.

זה עוד לא קרה, אבל המוסד כבר הצליח לתפוס אלפי מסמכים הקשורים אליו, תמונות ופריטים אישיים שלו.

* במי הם פוגעים – הוצאת עוד צווי 8 בידי ממשלה, שמקדמת חוקי השתמטות ונשענת על משתמטים ומפלגות השתמטות, מקוממת. למרות זאת, הצבעת מפלגות האופוזיציה נגד הוצאת צווי 8 אינה אחראית. אנו במלחמה – מי יעשה את המלאכה אם לא יאושרו הצווים? העומס על היחידות הסדירות עצום ואין הן יכולות לשאת לבדן את המשא הכבד.

מה נותנת ההתנגדות לצו? במי היא פוגעת? במשתמטים? זה לא אכפת להם. לכאורה, בממשלה. אבל מדובר בביטחון המדינה. ביטחון המדינה אינו מגרש למשחקי ברוגז.

צריך להילחם בחרפת ההשתמטות הממארת ובחתירה להחלפת ממשלת ההשתמטות, אך לא באמצעות תוספת פגיעה בביטחון, על הפגיעה שגורמים המשתמטים.

* גמילה חיונית – נתניהו: "ישראל צריכה להיגמל מהתמיכה הביטחונית." אני מסכים איתו. ברור שזה תהליך מדורג וארוך. וכנראה שאין המדובר בגמילה מוחלטת. אולם אחד מלקחי המלחמה, הוא חתירה לעצמאות חימושית מקסימלית. אנו זוכרים את האמברגו שהטיל ביידן על ישראל במהלך המלחמה. וכאשר טראמפ מאיים על נתניהו "נטוש אתכם,", הוא רומז כמובן לסיוע הביטחוני.

ספק אם נוכל אי פעם לספק בעצמנו את כל צרכי הביטחון שלנו, אך יש לשאוף למקסימום עצמאות. יש לחזק מאוד את התעשיות הביטחוניות. כמה רחוק ראה שר הביטחון משה ארנס, שנאבק על מטוס הלביא ובאופן כללי הציב כיעד מרכזי את התעשיות הביטחוניות. יש לחזור למדיניות הזו.

* מעליל עלילה זדונית – קטן על יאיר גולן להיות אופוזיציה לממשלה. אין לו בולטות בתור שכזה. אז הוא בוחר להיות אופוזיציה למדינה. כך הוא מגיע לכותרות. והוא מעליל עלילות דם זדוניות על מדינת ישראל, על צבא ההגנה לישראל, על בנינו הלוחמים.

שעה שישראל נמצאת תחת מתקפה בינלאומית קשה, בשל מימוש זכותה להגנה עצמית, הוא מוסיף עוד קיסם למדורה האנטי ישראלית בדברי הבלע שלו.

הוא רוצה להיות אלטרנטיבה לממשלה הרעה הזאת? הוא?! תמונת הראי של סמוטריץ', שותפו למחנה 6 באוקטובר?

אם ממשלת העל-מלא הזה תישאר, חלילה, בשלטון, זה יהיה באשמה ישירה של יאיר גולן ושל קנאים פנאטים מסוגו.

* פרסונה נון-גרטה – יש להקים הנהלת משותפת של הנהגת האופוזיציה לממשלה. צריכים לשבת בה בנט, ליברמן, יועז הנדל, בני גנץ ויאיר לפיד. יחד עליהם ליצור אלטרנטיבה ראויה לממשלה.

אין מקום בגוף הזה ליאיר גולן. שיקים עם איימן עודה את הנהלת האופוזיציה למדינה.

* יקיר ערוץ 14 – בימין הישראלי נהוג לתקוף את הסקרים, בטענה שהם מוטים. עובדה, הם אומרים, כמעט תמיד נתניהו מקבל בבחירות יותר מאשר בסקרים. העובדה נכונה, אך אינה מצדיקה את הטענה. הסקרים אינם אמורים לנבא את תוצאות הבחירות, אלא לשקף תמונת מצב של יום הסקר. הימים האחרונים לפני הבחירות, הם ימים, שבהם רבים מקבלים את ההחלטה, אך כבר אסור לפרסם סקרים. במפלגות השונות מסקרים הסקרים הפנימיים בימים האלה את התנודות של הימים האחרונים.

טענת ההטייה אינה הגיונית. איזה אינטרס יש לסוקרים להטות את הסקרים? האינטרס שלהם הוא להוכיח אמינות ודיוק, כדי למשוך לקוחות חדשים. זו פרנסתם. לא בכדי, הסוקרים שהיו הקרובים ביותר לתוצאות, מתהדרים בהצלחתם.

והנה, בערוץ 14 הסקרים מוטים. לא בכדי, כל הסקרים מראים תוצאות דומות, ואין שום קשר לסקר של ערוץ 14. האם ההיגיון שהצגתי קודם אינו תקף, כאשר מדובר במומו פילבר? מסתבר שלא. כנראה שהאינטרס שלו הוא להתקבל מחדש בבייס, השוטם אותו ורואה בו "שטינקר". לשם כך, הוא פוגע באמינות סקריו ומשרת את צרכי נתניהו. כאשר נתניהו צריך להוכיח שלמרות 7 באוקטובר הוא מוביל – הוא מוביל בסקרים של פילבר. כאשר בן גביר מתעמת עם נתניהו, הסוקר מיד מעניש אותו ומקרב אותו לאחוז החסימה. ובחודשים האחרונים בולטת תופעה מעניינת – יאיר גולן נוסק בסקרים הללו. הוא כוכב. הוא יקיר ערוץ 14. הוא מקבל 17 מנדטים. הוא המוביל בקרב מתנגדי נתניהו.

יאיר גולן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנתניהו ולבייס הימנני בשנים האחרונות. הוא תעודת הביטוח לשלטון ביבי-בן גביר. המטרה שלהם היא לבנות אותו כדי שיהיה המוביל מול נתניהו. הסקרים המחניפים נועדו לבנות אותו כמנהיג, כדי שימשוך קולות אנטי ביביסטיים.

לא תהיה לנתניהו מתנה טובה יותר מאשר בחירות בין נתניהו לגולן. זה ה"ביבי או טיבי" התורן.

* יאיר גולן מתחרה עם יאיר נתניהו.

* הצהרה דרמטית –אזרחי ישראל!

כשלתי.

בדברים שאמרתי היום, העללתי עלילת דם נוראית על מדינת ישראל ועל צה"ל.

הדברים שאמרתי נוגדים את כל סיפור חיי, את כל מה שעשיתי למען המדינה בעשרות שנות שירותי בצה"ל.

הדברים שאמרתי מכתימים את המדים שלבשתי ואת הדרגות שנשאתי.

אני בוש ונכלם על דבריי, ואיני רוצה להסתתר מאחורי תירוצים.

אני מאמין גדול בנטילת אחריות ובדוגמה אישית. אלה הערכים שעליהם גדלתי ועליהם חינכתי דורות של לוחמים ומפקדים.

לפיכך החלטתי לפרוש מן החיים הפוליטיים.

* מסיתים להפיכה צבאית – לצד קמפיין ההמרדה של השוקניה לעריקה מהמלחמה, מתנהל קמפיין המרדה ממוקד הקורא לרמטכ"ל לבצע הפיכה צבאית, ולסרב להורות לצה"ל להילחם. יגיל לוי, בטירופו, אפילו כתב את האבסורד שאין לרמטכ"ל סמכות להורות לצה"ל להילחם, כי המלחמה היא כזו וכזו.

האחרונים שיש להם זכות כלשהי לצייץ על המהפכה המשטרית, הם הממרידים האלה, שמסיתים להפיכה צבאית נגד הממשלה הנבחרת בזמן מלחמה. הם האחרונים שיש להם זכות דיבור על... "דמוקרטיה", כי הם הגרועים באויבי הדמוקרטיה.

* המסר של יובל רפאל – הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון, היתה ב-1979, ואני נער בכיתה י'. ישראל אירחה באותה שנה את האירוויזיון בירושלים והשיר "הללויה" זיכה אותנו בניצחון שני ברציפות.

מדוע איני צופה מאז בתחרות? בשל הרמה האמנותית הנחותה שלה. למה לי לבזבז ערב שלם על השעמום הזה?

אולם בכל שנה אני מקפיד לצפות בשיר הישראלי ופעמים רבות צפיתי בספירת הקולות.

כמובן שאני מאחל תמיד הצלחה לנציג הישראלי ואני מאושר כשהוא מנצח.

עם זאת, מאז שנציגי ישראל החלו שרים באנגלית, ההזדהות שלי פחתה. זו נמיכות קומה והתבטלות תרבותית. הרי אם יש ערך למפגש אמנותי בינלאומי, הוא במפגש תרבויות ולא בהתבטלות תרבותית, היוצרת מגדל בבל של שפה אחת ודברים אחדים.

שורה בעברית, לא כל שכן ציטוט מהתנ"ך, עדיפה על לא-כלום, אך אינה תחליף לשיר בעברית.

האירוויזיון הוא אירוע פוליטי מאוד, במיוחד בנוגע לישראל. על אחת כמה וכמה בשנתיים האחרונות. טבח שבעה באוקטובר הסעיר את דמיונם של האנטישמים ושילהב את יצריהם. אנו עדים לגל אנטישמי שלא היה כדוגמתו מאז השואה. והוא בא לידי ביטוי ביחס לישראל באירוויזיון. זה בלט יותר בשבדיה אשתקד ובמידה פחותה בשווייץ השנה. ראינו את קריאות החרם. ראינו את ההתפרעויות של המפגינים האנטישמים מחוץ לאולם. וראינו את ההתפרצויות האנטישמיות לעבר הבמה במהלך הופעתה של יובל רפאל. ראיתי את האנטישמי בעל המראה הארי הבולט, כשהוא צווח "פרי פלסטיין." ברור שהוא רוצה שפלסטיין תהיה פרי פרום ד'ה ריבר טו ד'ה בי, במתכונת של פלסטיין פרי בהתנחלויות ניר עוז ובארי ב-7 באוקטובר.

יובל רפאל המקסימה, ניצולת הטבח, עוררה את גאוות כולנו. היא מגלמת את המסר, שהם לא ינצחו אותנו. אתמול היא שכבה תחת ערימת גופות והעמידה פני מתה, כדי שהפלשתינאים לא ירצחו אותה, והיום היא מייצגת בגאווה את מדינת ישראל מול מיליוני צופים. סיפורה מגלם את קריאתה בתום הביצוע שלה: עם ישראל חי!

נציגי המדינות הפנו אלינו כתף קרה, בשיפוטם העויין, המלווה בהערות ארסיות נגד ישראל בתחנות שידור אחדות. אך הציבור הרחב, מסתבר זו השנה השנייה, מאמין לנו ואוהב אותנו, חרף ההסתה האנטישמית, והעניק ליובל ולישראל ניצחון גדול.

יובל רפאל הביאה לישראל כבוד רב!

* כשאיחלתי לישראל תבוסה – פעם אחת ייחלתי לתבוסה של נציגת ישראל באירוויזיון. זה היה בשנת 2000, כאשר להקת "פינג פונג" הניפה בהופעה את דגל האוייב הסורי.

הלהקה זכתה במקום ה-22 מתוך 24 (עוד לא היו אז חצאי גמר), שני מקומות גבוה מדי.

* כפית שטוחה - פרופ' דן מירון מפרסם בימים אלה במוסף התרבות והספרות של "הארץ" ממואר בהמשכים, על אבותיו הרוחניים. הוא סיפר שם איך כנער החל ללמוד באופן קבוע גמרא עם סבו, לאחר שהלה הוכיח לו שאינו מסוגל להבין באמת את שירתו של יל"ג, המשורר הנערץ עליו באותה תקופה יהודה לייב גורדון, בלי להכיר את התלמוד לעמקו. וזה נכון.

זה נכון לא רק באשר ליל"ג. גם את ביאליק אי אפשר להבין ממש בלי הכרת התנ"ך, התלמוד וארון הספרים היהודי. שלא לדבר על עגנון וברנר. גם לא את שלונסקי, אלתרמן ויהודה עמיחי. גם לא את נעמי שמר ואת מאיר אריאל. עולמם התרבותי והרוחני הוא העושר של תרבות ישראל לדורותיה. אין תרבות ללא שורשים תרבותיים. אין תרבות לאומית שאינה יונקת ממורשת אבות. תרבות שנוצרת על מצע מנותק, עמוקה כמו מים בכפית שטוחה.

לאסוננו, מערכת החינוך בעשרות השנים האחרונות מדלדלת את לימוד התנ"ך ואת לימוד היהדות. לקול צווחות הגעוואלד: "הדתה שמדתה." הילדים היום לא לומדים קמצוץ ממה שלמדנו אנו, בוגרי מערכת החינוך בהובלת הקיבוצניקים יגאל אלון ואהרון ידלין.

גם שירתה של רחל שפירא רוויה תנ"ך וספוגה יהדות. המיזם החשוב 929, המנחיל את ידיעת התנ"ך ואהבת התנ"ך בחברה הישראלית, עומד להוציא לקראת הגעתה של שפירא לגבורות ספר, ובו חמישים מאמרים על חמישים משיריה, בפרשנות תנ"כית. גם אני נמנה עם משתתפי הספר. כתבתי מאמר על שירה הנפלא "עוד יום", והצגתי אותו כדיאלוג בין קוהלת לאברהם אבינו, הנמצאים בתוך כל אחד מאתנו.

* ביד הלשון: שער הגולן – נועם אמיר, הפרשן הביטחוני של ערוץ 14, פירסם ידיעה שנפתחה במשפט הבא: "אזרח ירדני הצליח לעקוף את כל מערכות ההתראה של צה״ל ולהגיע עד אחד הקיבוצים ברמת הגולן." האירוע החמור אכן קרה, אך המסתנן לא הגיע לקיבוץ בגולן, אלא לקיבוץ שער הגולן, הנמצא בעמק הירדן, מדרום לצמח, סמוך לנהרות הירדן והירמוך.

שער הגולן השתייך טרם איחוד התנועה הקיבוצית לתנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר. שמו ניתן לו בשל מיקומו – בשער הכניסה לגולן.

קיבוץ שער הגולן עלה לקרקע ב-1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל. החלוצים שהקימו אותו היו חברי תנועת השומר הצעיר בפולין וצ'כוסלובקיה, שישבו במשך 7 שנים בראשון לציון, ונקראו קבוצת עין הקורא. במלחמת השחרור נפלו הקיבוצים שער הגולן ומסדה בידי הסורים ושוחררו בהמשך המלחמה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אבי גולדברג

על מתנות ותודות ומנהיגות ששקעה

מתנות
אצל הרמב"ם [מורה נבוכים] מצאתי את הרמז על שעון המים שהעניק הארון אל-ראשיד החליף העבאסי לקרל הגדול, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בתחילת המאה התשיעית. הרמב"ם מתייחס לשעון המים לצורך הסברו על ההבדל בין ידיעת יוצר המכשיר המורכב והמשוכלל הזה, לבין המשתמש בו, כדימוי לידיעת האל לעומת ידיעת האדם.
הענקת מתנות גרנדיוזיות לא החלה בהענקת מטוס ששוויו מאות מיליונים משליט קטאר המושחתת והמשחיתה, למנהיג ארצות המערב הגדול טראמפ. על מסורת העבר של חילופי מתנות ומנחות בין מנהיגי המזרח אפשר לקרוא בספר מלכים א' המספר על אודות המפגש וחילופי המתנות יקרות הערך בין שלמה המלך והאורחת בארמונו, מלכת שבא.
על אחת המתנות המיוחדות שקיבל קרל הגדול הקיסר מהחליף, יודע כל ילד. זהו הפיל האפריקאי הלבן שהפך למשל ושנינה בכל הקשור בקבלת מתנות מכבידות וחסרות שימוש או תועלת.


שעון המים של הארון אל-ראשיד כפי שצויר על ידי קלאודיוס סונייה. מקור:
Die Geschichte der Zeitmesskunst; Emil Hübners Verlag, Bautzen 1903, S.165, p165
גם קרל הגדול קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שיגר בתמורה לחליף המהולל מבגדד, מתנות יקרות ערך אריגים וכלים שפותחו במחוזות ממלכתו. חילופי מתנות אישיות בין שליטים היו נוהל קבוע באירופה של ימי הביניים. בין היתר נועד המנהג להאדיר את שמו של נותן המתנות כמנהיג בעל יכולות ועוצמה כלכלית. בד בבד עם התפתחות הדמוקרטיות בחברה המערבית ופירוק האימפריות, הפכה ההפרדה בין המדינה לשליט חלק אינטגרלי מהמחשבה המדינית המודרנית. נאסר על המחזיק במשרה ציבורית ולו הגבוהה ביותר ליטול טובות הנאה במהלך כהונתו. לצערנו אין מנהיגים עומדים תמיד בפני הפיתוי וקבלת המתנות על אף שנאסרה, לא פסה מהעולם.
בישראל מתנהל משפטו של המנהיג נתניהו, בין היתר באשר לקבלת שפע של משקאות שמפניה צרפתית וסיגרים קובניים ותכשיטים ממעריצו, חברו, איש עסקים היושב בארה"ב.
מה שמעניין במשפט זה הוא שאין מדובר בחילופי תשורות חברי אלא בקבלה חד צדדית של מתנות בעלות ערך גבוה מאוד להנאה וצריכה אישית.
העם האמריקאי נמצא מאז תחילת השנה במצב חוקתי משברי. האם הנשיא בו בחרו ימשיך לציית לחוקה האמריקאית או שיתנהג כמו חליף מזרח תיכוני ויאמץ את המטוס הגרוטסקי בפארו לנכסיו ובכך ירמוס את כללי וחוקי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, או יסתפק ולו למראית עין בכלי טיס אחרים. אגב מכיוון שלנתניהו אין כמעט שימוש ב"כנף ציון", אולי יהיה זה נכון לנהוג כקטאר ולהעניקו לנשיא הכתום.

[אהוד: אתה טועה, יש למטוס שימוש: כל לילה, לאחר בוקר במשפטיו וערב בממשלתו, טס נתניהו ב"כנף ציון" לוואשינגטון, מנשק לטראמפ את התחת וטס חזרה לירושלים – במו מוחמד על סוסו בוראכּ].

תודה
הנימוס הבסיסי מורה על הצורך להודות על קבלת תמורה או יחס מיוחד או מחווה של אדם מרעהו שלא היה כבול מלכתחילה בחובה לעשות כן.
ישראל נתונה במשבר מוסרי, ערכי, צבאי ופוליטי, שלא ידעה מאז הקמתה. השמדת מאות אזרחים בבוקר שמחת-תורה 2023 הבהירה לכל בר דעת כי מנהיגות המדינה, הצבא, כוחות הביטחון נגועים בריקבון או בחדלון.
המכה שהוכתה ישראל בידי פורעים, חוסר יכולתה לחלץ את המותקפים, ובחירתה להתעלם מחובתה לחילוץ שבויים וחטופים, כחובה ראשונה במעלה לפני כל שיקול אחר אינה "ליקוי מאורות" או "רעידת אדמה" אלא השמדת ערך הומני-יהודי ישראלי-צה"לי שטופח החל מהקמת צה"ל ועד השביעי באוקטובר 2023.
מתן הסכמה ויד של צה"ל שלא לשחרר את החטופים קודם לכל וראשית דבר הוא כתם שכבר אי אפשר יהיה למחוק ולהסיר מדמות הצבא העברי לעולם.
על רקע עגום וטראגי זה התפתח נוהל, בו מצפים מכל אחד מפדויי השבי, החטופים, להוקיר תודה על שחרורם!
הוקרת תודה מגיעה רק לחיילים, לאנשי כוחות הביטחון והרפואה המחרפים נפשם להצלה ולשחרורם, ולא לאף אחד מחברי ממשלת ישראל.
ראש ממשלת אסון שמחת-תורה, אינו זכאי לתודה. להפך הוא חייב להתנצל בפני כל חטוף וחטוף ובפני כל משפחה ששכלה את יקיריה כשהוא וממשלתו אובדו את עשתונותיהם וויתרו על שחרור מלא של כול החטופים.
גם הגברת נתניהו שלא תרמה דבר לחילוץ והשבת חטופים, אינה ראויה לתודה. היא איננה הגברת אלינור רוזוולט, והיותה נושאת בתארים אקדמאים עליהם היא מכריזה בכול עת בפני משפחות ברגעיהם הנוראיים ביותר, מלמדת על אנוכיות, חוסר רגש ואמפתיה שכאשר הם מופיעים אצל מטפל הם גובלים בפתולוגיה.
שיסוי והשתלחות של תומכי משפחת נתניהו, במי שאינו מוקיר להם תודה משתלב במרקם מחשבה מסולפת כי הם זכאים לקבלת תודה ממי ששרד את התופת, ומוכיח כי לא נחלצנו כחברה מהכשל הערכי ורק העמקנו את השבר.
אבי גולדברג

אהוד: שורדי החמאס מודים לך על דבריך הפוטרים אותם מהאחריות לטבח – ממש כשם שששת המיליונים מודים על אחריותם להשמדתם, הם ולא היטלר.

הרצל חקק

אשר רייך, שירה מֵעבר לזמן

מילים לזכרו של אשר רייך, קווים לשירתו, עיון באלבום חייו והגותו באחד מספריו האחרונים – "חומר נפש", הוצאת קשב לשירה – שירת המשורר כניסיון לראות מֵעבר לתמונת הדברים, להציץ לרבדים הנסתרים. זכיתי לארחַ את אשר רייך בבית הסופר, כיושב ראש של אגודת הסופרים העברים. כיבדנו את המשורר היקר וערכנו ערב השקה יפה לתפארת לעיני קהל רב.
מאמר זה נכתב בזמן של יגון.


אשר רייך. ויקיפדיה.

אשר רייך מבכירי המשוררים שלנו הלך לעולמו בט"ז באייר תשפ"ה, וזה הזמן ליצוק אלומת אור על כתיבתו המטלטלת, החיבור לילדותו במאה שערים, אהבתו לתרגומים, הפרסים הספרותיים הרבים שקיבל. ננסה לגעת במקצת מן המסכת המורכבת הזאת.
בשנת 2015 יצא לאור מבחר גדול של שיריו בעריכת דן מירון "קול השירים" – ובוודאי יפורסמו מחקרים מקיפים על כלל שירתו ועל כלל מפעליו. אפתח באחד השירים במכלול שירים זה – ואנו מבינים מתוך הדברים את החיבור של רייך למקורות היהודיים, לַילדוּת שנותרה תחת קורת כתבי הקודש. בשיר שאציג, אנו רואים את הרמזים הנסתרים העולים מסיפורו של יוסף, והצללים נאספים זה אל זה – הכול מתחבר לדמותו של הבן האובד, בנו של רייך שהלך לעולמו בגיל צעיר.
"מה נותר לי מיוסף מלבד חלומותיו? / לילה לילה אני קד לזכרוֹ / כשאני עולה בחלומות." סיפורו של יוסף שנפשו כָּלתה בּבּור, ואיתו סיפורו של האב האומלל, שצעק "טָרוף טורף יוסף." צעקתו של אשר רייך בוקעת לַמרומים.
בשיר אחר של רייך ראינו, כי פסוקי התנ"ך היו לו לכוס תנחומים:
"לכל העוברים ושבים / למי שמדשדש בימים קשים / מבקש חלום תנחומים למשבּרי חייו," כך מתנגן השיר הקרוי 'קורא יקר'. שירים אלה ממכלול שיריו מאירים באור יקרות את הכאֵב ואת הצמא לִגאולה.
אכן היטיב המשורר לצלול למעמקי הרגשות – וברשימה קצרה זו אנסה לדפדף בספר השירים "חומר נפש" – ויהיה הספר הזה בבחינת ראִי לדרכו, לרָזי כתיבתו. ספר זה של אשר רייך משַדר הבהובים מן העבר, והקורא חש שזה מסע מסעיר חושים.
לפנינו דפדוף מרתק באלבום תמונות, אך המַעבר מתמונה לתמונה סוחף אותנו לטלטלה של חיים, לניסיון לחפש אחר המשמעות שמֵעבר לכול. רייך כתב 22 ספרי שירים, וההצצה לספר זה תהיה לנו ברגעים אלה כעין אלומת אור מממוקדת לפרקי הזהות והילדוּת – הנה ישובו ויעלו הדים מימי קדם, זיכרונות, שכּה מילאו והסעירו את שיריו. את חייו.
"חומר נפש" – הלב אכן מחכה לצלול למסתורי החומר המטלטל. הנה אנו מחכים לשירים שיהיו השער לאוצָר הגדול, והנה אנו בשירו "תמונת פתיחה". כך נפתח הספר, וזו ההזדמנות להבין מהו אותו 'חומר נפש', השובה את הלב בכותרת הספר. ברור לנו, שהשם נבחר בשל הצימוד המיוחד לביטוי המטלטל 'חומר נפץ'.
הנה לפניכם השיר 'תמונת פתיחה' – פתיחה מתאימה לעיון המקדמי שלנו בשירת אשר רייך. שיר זהו אכן חושף בפנינו את האור בקצה המנהרה:
"וכאשר אקום משולחן הכתיבה
ואסגור עד להודעה חדשה את התיק
נמצא הכול שווה בעיניי ולא לריק –"
המבט הכולל נותן משמעות אחרת לדברים, השִׁיבה המאוחרת יוצרת פרספקטיבה רוחנית עמוקה, מבקשת לגלות לנו, מה נמצא מעבר לרובד הנגלֶה, למַשק המילים הכובש לב. השורה הפותחת מעידה, כי חייו מבקשים משמעות, תמצית רוחנית. בשורות הסיום של שיר הפתיחה, התובנה הזו מתחברת לתחושה הפנימית:
"ואני דומה למי שֶׁשב עכשיו לעולמו
הקטן מחָדָש וחש, וחש –" (עמוד 11).
בתמונות הרצות לאורך הספר אנו עדים למצב של אי ודָאות, אי בהירות, ניסיון לחפש עוגן בתוך הֶעבר: שיר מספר 12 פותח במלים "בעת שעמדתי בחלון לילה" ומסתיים במילים: "וזה אירע ממש, ממש בקצה החלום." (עמוד 21).
בשיר 'גבולות החלום' הוא כותב: "אני נותר כמי שמתבונן / במהלך הדברים ממש כּבהָקיץ." (עמוד 64).
לא שכחנו את החיבור ליוסף ולחלומותיו, את השאיפה לבקש מזור בחלום. זו אכן בקשת המשורר לא להסתפק ברובד המציאותי. בשיר 'תמונת סתיו' יש ניסיון לגלות את התמונה השלמה מֵעבר לאור הקלוש. נוגה בלתי אמצעי, עירום וחשוף.
"את מעבירה לי אור
ערוֹם ודק
כּאִוושה"
בסיום השיר יש צלילה לעומק ההוויה, מראֶה נבואי, שהוא כעין התגלות שירית שיודעת לצפות מעבר לסוד ולרמז:
"מֵריח את כל הבלתי נראֶה,
מֵי תהום מבעבּעים סוד
ברחש הֶחשוך הבּלתי נשמע
מפת תנועותינו נחשֶׁפת לעֲשות – " (עמוד 41).
מה יש במילים האלה, אם לא הארה של חזון התקדשות נבואי?
הקשר לעבר, לילדות, למאה שערים, לַזהות הבלתי נשכחת – כל זה אינו נוטש אותו לרגע במהלך כתיבתו הענפה, במסלול של יצירה לאורך עשרות שנים. גם בספר השירים 'חומר נפש' יש משאלה כמוסה לגעת בתמונות ילדות, במשפחתו, בשינויים שעבר מעולם לעולם, מדפֵּי הגמרא והשכונה החרדית לְעולם חופשי, פתוח וסוער.

הפֵּשר שמעבר לעננֵי אי-הוודאות
התמונות משוטטות כסהרוריות במעגלים של אי ודאות – הנה כך הוא כותב על אחותו המחזיקה בו באחת התמונות במילים אלה:
"בִּתמונה ישנה שאני מחזיק עכשיו בּיד,
מתבוננת בּי אחותי הגדולה מן הצד,
כשהיא מחזיקה בזרועותיה תינוק שָמן.
זה אני. ואולי מישהו אחר, קרוב משפחה
ואולי תינוק של השכֵן."
עולם אחוז תעתועים.
זהויות מתחלפות, אולי ואולי... ולפנינו אטמוספירה מוכרת. אווירה כזאת של מראות וחזון עוורים זכינו לראות גם בשירים אחרים שלו, ומה עזה הבקשה שיש בהן לצלול אל התמצית הבהירה, אל האמת הוודאית. והלב תמיד מתחבט, האמנם אפשר.
הדפדוף מרתק, זה הרעד שיש באלבום התמונות הקם לפנינו בספר זה. והשאלה לא מרפָּה לרגע: מה הזהות הוודאית. בתמונת השיר על אשתו האחרת – הזמן הוא זמן של דמדומים:
"שעת הדמדום נותנת לה פחות מכלום."
בחזונות הנבואיים במקרא אנו אכן זוכים לאותה שעת התגלות נוראת-הוד ברגעים של ערפל, שעת ערב, תעתועי זמן. וכך גם בשיריו של רייך.
תמונות השירים נכתבות כעין משא נבואי שנולד בשעה מעורפלת, ויש מאווים כמוסים, להתגלוּת שתאיר הכול.
לעיתים אנו תוהים, אם מדובר בתיאור של שנה מן הילדות או שנת ילדות, כתרדמה של זמן הילדות :
" ראשי חושב בעוד גופי מנומנם
במעמקי שנַת ילדות" (שם, עמוד 15).
הכתיבה מנסה לראות דברים, שיש בהם התבוננות וחשיבה, והסיטואציה היא כל כולה סיטואציה מעורפלת:
"ראשי חושב בעוד גופי מנומנם".
ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כּר נוח להתחבּרות לעולם הרוחני, לשרטט ממעמקים זהות נסתרת, לבקש מסרים שמֵעבר לקיום, לקיים.

דברי הימים של הנפש
אלבום התמונות מקפיץ לפנינו תמונות, חוויות, זיכרונות, דברי הימים של הנפש. זה נראה לעתים כדפדוף באלבום קיים, דף לדף, ולעתים המשורר מספר לנו, שמדובר ברצף אץ-רץ שיש לו מסגרת. השירה מתעדת את עצמה.
"וברצף התמונות מהבית
אני חש כצופֶה בסרט
תעודה שחור לבן." (עמוד 19).
אנו ברכבת שדים שאינה עוצרת, זו צְפייה בסרט-החיים. התמונות והצללים מבזיקים במצבי דמדומים ואי ודאות. וזה מסע שמשרֶה על השירה אווירה של מלנכוליה, מסע שלעתים מהדהד כדהירה בין רוחות רפאים. אבל, טיסה מעבר לזמן.
יש לשירה כוחות משֶׁלה למצוא ולהאיר תוכן רוחני ממעמקים. תורת חיים שמתמלאת ומתלקחת, סנה בוער. היא זו שתיתן פשר לכל הסוד, לרצף הנושם בין התמונות. המתח חי כל הזמן. האם חומר הנפש המבעבע יתפרץ, האם החיפוש יוביל להתפוצצות, לשברים של חומר הנפץ?
"וחומֶר נֶפש עולה בתוֹכי ומתלקֵח.
עלים נעֲלים נופלים מעֵץ שמתרוצֵץ
מבּלי למצוא מקום להניח את ראשו.
בגִין הירח העולֶה, התעוררתי מעֵרנותי." (עמוד 92).
לפנינו תמונות גבוליות, מצבים גבוליים – ואנו זוכים לשורה מדהימה:
"התעוררתי מעֵרנותי."
אצל הנביאים מצאנו סוג של הארה מיוחדת ברגעים של שקיעה או דמדומים או התעוררות לקול אלוהי בשעת בוקר מוקדמת. יש לי תחושה, שרצף התמונות הוא דרך להתעורר לקראת משהו, בשביל משהו. אשר רייך חונך על ברכי המקורות, היה תלמיד ישיבה, ומשהו בסגנון הכתיבה שלו באוצר הדימויים והתמונות, מחזק בי את התחושה, שיש מעבר לכל אלבום התמונות הקסום הזה, ניסיון נואש להעניק לנו את מגילת הנבואה שלו, את ההתגלות הפנימית שתעניק מרגוע, שתיתן מובן עז לחייו, לחיינו.
ראינו קודם כיצד השיר מבקש לראות דברים 'כבהקיץ' וכצופה בסרט תעודה 'שחור לבן'. דברים בערפל חושים, כשהמשורר 'מתעורר מערנותו'.
זמן ההתגלות אצל אשר רייך הוא זמן הדמדומים, השראה של בין הזמנים, של התחברות בין עולמות. ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כמו בימי התנ"ך כר נוח להתחברות לעולם הרוחני, לעולמות עליונים. המראות בשירים מתערבבים: זוהַר מכאן וחושך מכאן – ויש מסרים ששוברים את הערפל והדמדומים כדי לבשׂר אות, כדי להעביר מסרים שמעבר לזמן. ראינו זאת באופן מובהק בחזון ההתגלות של שמואל הנביא, כאשר האל קורא לו, בעוד עלי הכהן ישֵן את שנתו ואינו שומע דבר.

התחברות למבול ולדמותו של נוח הצדיק
בשירים אחרים של אשר רייך מצאנו התכתבות עם דמויות מקראיות, וכדאי להביא בהקשר זה שיר מתוך מכלול השירים שלו 'קול השירים'. אחד השירים מצייר לנו את המשורר כנושא את זהותו של אדם הראשון, את השאיפה לחבּר בין הרוח האנושית הגדולה לבין היסודות השפלים ביותר, עד עפר. במכלול שיריו מופיע שיר זה, ורייך בחר לתת אותו כחותֵם את הספר:
"פעם הייתי שורש, / עכשיו אני גזע. / אילן עתיק ובשל בחורש / העולם, אולי עוד אהיה. ביזע / ובדמע ענפיַ ייתלשו / ברוח ההולכת ודועכת, / עד שאשוב להיות / ע פ ר." לשיר הזה יש משמעות דווקא עתה – כאשר המשורר הלך לעולמו.
אכן יש מתח בין רוח לחומר, בין צלם אלוהים לבין העפר. בספרו 'חומר נפש' כּה ביקש המשורר לגאול את החיים באמצעות המילים, באמצעות השירה.
יש לשירה כוח לשמור על העולם האמיתי, והמילים נושאות עוצמה ותוכן. המילים הן בגדר מלאכיות מעולם שאָבד.
בתמונה האחרונה בספר, אנו מוצאים את המשורר כהתגלמות נוח הצדיק, האיש ששמר על העולם, וכאן הוא זה שיודע שיש כוח מעבר למלים, הכוח לגאול ולהושיע.
"כּנוח אני מחכֶּה בחדרי
עד יעבור ממני.
הֲקלוּ המלים?
הלילה בקצותיו דק, נעלם."
לאחר פתיחה זו, שבּה אנו רואים את הַקֶשֶר בין "הקַלו המים" לבין "הקַלו המלים" אנו מחַכּים לַהמשך שֶיאיר את עינינו אל מסתורי הנגוהות, אל רחש המבול הסוער שנדם. האם אכן קלוּ המים. הלב צמא לדעת: מה נותר מן העולם.
המשורר כותב לנו "כְּנוח אני מחכה בחדרי" – ויש תחושה של בין הוויות, בין זמנים.
ההתחברות באמצעות המלים והתמונות היא התקדשות רוחנית, ואני נזכר בשורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?" וזו שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב. המעבר מחיים לחיים הוא מעבר מחדר לחדר. כותב אשר רייך: "עד יעבור ממני" – והתהליך בעיצומו: "הקלו המילים", האם יש עוד דרך להציל את עצמנו, את העולם. כך מסתיים השיר:
"אור דממה באוזניי
בעודי ממתין למילה גואֶלת, אני שומע
את יונת הזַית במעופה. זוהי המוזיקה:
ההוקרה החרִישית שֶל מה שמצוי
מֵעֵבר למילה." (עמוד 105).
ואכן, מה שמצוי מעֵבר למילה מעניק רובד של הוויה חדשה, זה אותו "חומר נפש'' שאוצר בתוכו גם חומר וגם נפש, מן אלוהי, שמעשיר את הבריאה ואת הקיום ואת היקום.
לפנינו חיים אחרים, שצומחים מתוך המָוות והדמדוּמים והשְׁכוֹל – וכאשר אני קורא שוב את הפתיחה בשיר הראשון, הדברים מתבהרים באור זוהר יותר, את השאיפה הגואלת לא לחוש שתורת חיים שלמה הלכה לאיבוד: הן הלב כּמהַ לא להיעלם בתוך התוהו, בתוך הריקנות:
"נמצא הכול שווה בעיניי ולא לָריק." כן הכול נשאר. נמשיך להמתין למילה הגואלת.
הרצל חקק

אהוד: אני בעד שירים שנוצרים מהשירה ולא ממילים.

משה גרנות

אבל לאומי ואבל אישי

על "ניצוצות מגיא צלמוות" – שירים
מאת הרצל ובלפור חקק
הוצאת מכון הברמן 2024, 153 עמ'
הרצל ובלפור חקק הם בבחינת תופעה מיוחדת ומלבבת בשדה הספרות הישראלית: הם תאומים המחברים יחד ספרי שירה וספרים בסוגות אחרות, ואף כשהם מפיקים ספרים בנפרד, זה קורה באותו הזמן, והמאפיין הבולט בעין ביצירותיהם הוא הידע האדיר שלהם בארון הספרים היהודי ובקורות עמנו. הספר הנוכחי, שאגב הופק בתבנית יפיפייה, בוודאי בזכותו של אליהו לרנר, כרשום בעמוד הקרדיטים, עניינו האבל והיגון הלאומי על אירועי השבעה באוקטובר 2023, והאבל במשפחתי, כי באירוע דמים זה נרצחו בני משפחתם בקיבוץ בארי זהבה וזאב הַקר ז"ל.

שני מחזורי השירים בקובץ
החלק של בלפור חקק בספר נקרא "שביעי שריפה שמיני עצרת", ושם החלק של הרצל חקק הוא "אמת מארץ ישראל". מיספר שירים בקובץ מוקדשים לשני בני משפחה אלה – בחלק של בלפור – "הרגעים האחרונים של זהבה וזאב הקר" (עמ' 47-46), "ישמחו קדושים ישמחו רחמנים" (עמ' 55-54), ממנו אנו למדים שיומיים קודם הם חגגו בסוכה בירושלים אצל בתם וחתנם, "שיר פסטורלי בזמן מלחמה" (עמ' 71-70) הרצל מזכיר את "מגילת אהבתם, הקמה והתקומה "של זוג החלוצים הזה מקיבוץ בארי (עמ' 111-110), וכן על אהבתם של זוג זה: "זאב ידע לגול את האבן / וזהבה מנשמתו חרש שאבה... תמיד זכרו שפתיה פיו המלחש / אליה, אייך / את הזהב שלי, באשר תלכי אלך," "לא היתה הצלה ביוון מצולה" (עמ' 145-144), בו מופיעות השורות הבאות: "זאב וזהבה חלוצי מולדת, נשחתה / השפה. עליהם התגודדו אנשי אוון / להכות חזונם באבחה שלופה."
השיר החותם את החלק של הרצל יש בו שביב של תקווה שבו לוקחים חלק זוג חלוצים זה:
הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא לִמּוּד מִמְּגִלָּה לֹא תַּמָּה
לִכְתֹּב פֵּשֶׁר לָעֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחֲמָה.
זֶהָבָה תָּקוּם שׁוּב נִרְגֶּשֶׁת,
תִּפְתַּח חַלּוֹן לִזְאֵב:
תִּרְאֶה זֶה הַגֶּשֶׁם,
הַחִיּוּת תָּשִׁיב אֶת הַטּוֹב!
לֹא יִשְׁבְּתוּ שְׂדוֹתֶיךָ,
לֹא תֹּאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב!
הִנֵּה יָמִים נוֹבְעִים. עָסִיס יַטִּיפוּ.
(הרצל חקק, עמוד 153)

מקורות יצירתם של התאומים
זה לא יהיה הוגן כלפי כל יצירה של הרצל ובלפור ללא התייחסות לשפע הידע של המשוררים התאומים האלה, משם הם מביאים הרמזים שמנתבים את הקורא אל תובנות גלויות ונסתרות. אינני מתיימר להצביע אל כל ההרמזים הללו, אבל אשתדל לתת מושג, כשאני מציין רק את העמוד אליו אני מתייחס, מבלי לציין את שמות השירים ומבלי לציין אם מדובר בחלק של בלפור או של הרצל בספר: "יוון המצולה" (הכרוניקה של הרב נתן נטע הנובר על גזירות ת"ח ות"ט, עמ' 22); "הזהו אדם" (שם ספרו את פרימו לוי על אושוויץ, עמ' 23; גם עמ' 118); המתים הקמים לתחייה (במשל של הנביא יחזקאל, עמ' 33); "כל נדרי ואסרי וחרמי / נמחו בימי הפרעות" (תפילה ביום הכיפורים, עמ' 43); "הוי ארצי מולדתי... מושבה לא נושבה" (טשרניחובסקי, עמ' 53); זה דבר הנקבּה" (הטקסט החרות בנקבּת השילוח, עמ' 56); קול דמי אחינו צועקים מן האדמה" (בראשית ד' 10; עמ' 57); "כאן בארץ חמדת אבות" (הפתיח לשיר של ישראל דושמן, עמ' 66); "עם כל זה אחכה לו" (העיקר על המשיח בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, עמ' 77); מעשי ידיי נשרפים בארץ בחירה / אתם אומרים שירה" (פרפרזה למדרש לפסוק בשמות י"ד 20 – בבבלי מגילה י' ע"ב); "כי יש לעץ תקווה / אם ייכּרת" (איוב י"ד 7, עמ' 81); "מקל שקד אני רואה" (ירמיה א' 11, עמ'81); "עלה מוות בחלוננו" (ירמיה ט' 20, עמ' 82); "ראי אדמה" (טשרניחובסקי, עמ' 89); "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו 29-28); "רחל מבכה" (ירמיה ל"א 15, עמ' 104); דוגית שטה (דוגית נוסעת... שיר של נתן יונתן, עמ' 107); "באר חפרוה דורות" ("באר חפרוה שרים" – במדבר כ"א 18); "חתן דמים" (שמות ד' 26-24, עמ' 120); "בדמייך יחיה חזון" (יחזקאל ט"ז 6, עמ' 120); "אנא בכוח" (התפילה "אנא בכוח גדולת ימינך", עמ' 127); "שמש וחיטה. השחיטה עד אימה" ("על השחיטה" של ביאליק, עמ' 130); "היא החטא, היא השופטת" ("פגישה לאין קץ" של אלתרמן, עמ' 134); "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" ("על כל אלה" של נעמי שמר, עמ' 134); "כי סערת עלינו, ולנצח ננגן" (אלתרמן, "פגישה לאין קץ" עמ' 135); "כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד' 14, עמ' 140); "לא תם המאבק על היבוק" (מאבק יעקב על היבּוק עם "האיש", בראשית ל"ב 30-23, עמ' 149); "כרע רבץ כאריה" (ברכת יעקב ליהודה, בראשית מ"ט 9, עמ' 150); "שאלי שרופה" (קינתו של מהר"ם מרוטנברג על שריפת התלמוד בפאריז, עמ' 151).
אני מתנצל בפני קורא רשימה זאת על הפרטנות שנקטתי, אבל אני יכול להבטיח שבוודאי דילגתי על לא מעט איזכורים, וכן, אני מבקש לציין שלא הבאתי בסקירה הזאת את המקומות בהם המשוררים עצמם הזכירו, במפורש או ברמז, את מקורות ההיגדים השיריים.

הר סיני הפך הר של חושך
כמשתמע מכותרת הספר "ניצוצות מגיא צלמוות" יש בו קינה מרטיטת לב על בגדי חג שנעטפו בדם, שבשמחת תורה נאלצנו לקרוא איכה, שהר סיני, בו ניתנה התורה הפך להר של חושך, על כך שדמי אחינו צועקים מן האדמה, על כך שהיתה שריפה ואימה, ופי האל לא נשמע, חשבנו עצמנו כבני המכבים, והנה נטבּחנו בשמחת תורה. השירים מתארים את המרצחים המתרוצצים באין מפריע, מבקעים עוללים בפגיון. מוזכרת שרשרת הפורענויות שאירעו לבני ישראל לאורך ההיסטוריה: גזירות תתנ"ו, גזירות ת"ח ות"ט, פוגרום קישינב, מחנות ההשמדה מידנק, דכאו, אושוויץ.
הרצל ובלפור, שספגו מסורת אבות, מייחלים לעזרת האל, לגאולה שתגיע מהשמיים, שאנשי בארי ישובו לביתם (עמ' 37, 149), מייחלים שה' ישיב את שמחת התורה לעמו (עמ' 83), כי התיקון חייב לבוא (עמ' 100), כי רוח אברהם תנצח (עמ' 104). מתפללים שהאל יחוס על בניו אוהביו (עמ' 126), מייחלים שלא תֹאבד שארית יעקב (עמ' 152).
הרצל ובלפור הם בעלי ידע אדיר בקורות ישראל, ומודעים בהחלט לאסונות שפקדו את עמנו לאורך מאה דורות: עשרות הגירושים, אינספור פוגרומים, אינספור עלילות דם, השואה הנוראה, וגם כאן בארצנו הנגאלת כמעט שאין יום בלי פיגוע, בלי מלחמה, ועתה גם הטבח המזוויע בשבעה באוקטובר 2023. ולא רק זאת: אנטישמיות מבהילה התפרצה בכל העולם, דווקא אחרי ששחטו אותנו!

איפה היתה ההשגחה האלוהית?
מי שמאמין, כמו שני האחים המלבבים האלה, שמן השמיים משגיחים על בני האדם, חייב לדעתי, להגיע למסקנה שאם מובטח שיש אל בשמיים המשגיח על מעשי בני האדם, וגומל להם כגמולם – אזי מדובר באל שמתעב את בני ישראל וחותר להשמידם מעל פני האדמה (כפי שפירטתי בספר "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות", הוצאת צבעונים 2021).
הגם שבקובץ כואב כל כך, לדון בנושאים צורניים הוא בבחינת מותרות, אני אצביע, ולו מעט על הלשון הפיגורטיבית: בהרבה שירים מצאתי חריזה חלקית, ויש אפילו שיר שלם מחורז ("זכור ימות עולם, הנצח לא נעלם", עמ' 114); אנו מוצאים סינאסתיזיה ("צעקת הדם", עמ' 66):
בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אָבְלָה פָּרָשָׁתֵנוּ
'וְזֹאת הַבְּרָכָה'
רַק הַטֶּבַע נִשְׁאַר נִסְעָר.
צַעֲקַת הַדָּם הִשְׁמִיעָה אֲנָחָה
הַקּוּלְמוֹס בְּיָדִי נִשְׁבַּר.
כָּאן בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
יְהוּדֵי קוֹמְמִיּוּת רָאוּ פּוֹגְרוֹם
וְהַדָּרוֹם הָיָה אָדֹם.- - - -
(בלפור חקק, עמ' 66))
יש מטפורות והאנשוֹת ייחודיות: "מרזב ירוי דולף דם" (עמ' 91), "שירה דומעת" (עמ' 94), "המעדר ינגן שיר אמונה" (עמ' 109), "מותם שר ומפרֶה אדמה" (עמ' 113), "שחרית התאדמה" (עמ' 119), "שכוֹל רוצה קירות" (עמ' 130).
יש עוד הרבה מה לכתוב על קובץ שירה כואב זה, אבל הצו של העורך הוא בדרך כלל לקצר, ואני משתדל להיות ממושמע.
משה גרנות

רון גרא

נֶכֶד

הוֹרָיו שָׁוְא יְדַבֵּרוּ:
בִּלְתִּי נִסְבָּל.
כְּשֶׁהוּא אִתִּי הוּא שׁוֹאֵל:
"סַבָּא מֻתָּר לִי לִהְיוֹת שָׂמֵחַ
כְּשֶׁסָּבְתָא חוֹלָה בְּבֵית חוֹלִים?
מֻתָּר לִי לֶאֱכֹל בַּהֲנָאָה
צִיפְּס וּשְׁנִיצֶל וְגַם עוּגָה
כְּשֶׁהִיא סוֹבֶלֶת?
סַבָּא מִי מַזְמִין אוֹתְךָ לְחַג שָׁבוּעוֹת
הַקָּרוֹב?
הַטּוֹב לְךָ עִם עַצְמְךָ, עִם הַלְּבַד
שֶׁלְּךָ?
אוּלַי אַתָּה מְחַפֵּשׂ חֶבְרָה וַאֲנָשִׁים
סְבִיבְךָ?"
אֲנִי יוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב
לֹא, לֹא בָּרְאוּ אוֹתִי נְכוֹנָה.
פֵּרַקְתִּי עַצְמִי מֵהַתְחָלָה
בְּתֹם יְמֵי שִׁשָּׁה
הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּי
רָאִיתִי כִּי טוֹב
שֶׁיֵּשׁ בְּנֶכְדִּי בְּרָכָה.

מתי דוד

מפלגת התקשורת – פוליטית ושופטת

חלוקת העבודה השגרתית והנורמטיבית בדמוקרטיה מתפקדת, קובעת שהפוליטיקאים הם אלה שמעצבים את החקיקה והמדיניות. ואילו העיתונאים הם אלה שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.

בשנים האחרונות מתגבר גל העיתונאים שעושים "הסבה מקצועית" והופכים לפוליטיקאים. הכנסת הופכת ליריד תעסוק אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שמשנים את הנוסחה הדמוקרטית שקבע בזמנו מונטסקיה בדבר חלוקת הרשויות: מחוקקת, מבצעת, שופטת. הם הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם השופטת.

העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: כוח אחד של העיתונאים שמוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. כוח שני שמהווה עתודה מילואית של העיתונאים שממשיך לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית. התוצאה קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.

מפלגת התקשורת מכסחת ומנצחת

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה. שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעם מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון שקובע הטון בכל שלטון. השפעת התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שקובעים מי לחקירות ומי לצמרות.

עיתונאים שהפכו "לפוליטיקאים" בכנסת ובמערכת

העיתונאים המקצועיים שהפכו בזמנו לחברי כנסת :

שלי יחימוביץ. נחמן שי. מיקי רוזנטל. מירב מיכאלי. יאיר לפיד. עופר שלח. ינון מגל. שרון גל. ניצן הורביץ. אורבך ז"ל.

העיתונאים המקצועיים של פי דעותיהם הם בפועל גם "פוליטיקאים" במערכת. בן כספית (מעריב). שמעון שיפר (ידיעות). גדעון לוי (הארץ). אמנון לורד (ישראל היום). חגי סגל (מקור ראשון). רזי ברקאי (גל'צ). רינה מצליח (ערוץ 2). עמית סגל (ידיעות וערוץ 2). סימה קדמון (ידיעות). אראל סגל (ישראל היום).

למרות שיש ביניהם חילוקי דיעות רבים, הם כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם, כיצד לנהל את המדינה והכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום, כיצד להדביר את הקורונה, כיצד לטפח רווחה וחינוך. לעיתונאים יש "חזית ועורף". העיתונאים שהפכו לחברי כנסת הם ''החזית". העיתונאים במערכת הם "העורף".

מה המשותף והמפריד בין העיתונאי לפוליטיקאי ?

קיימת תלות וקירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. תלות שיש בצידה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי מדליף מידע לעיתונאי שמפרסם אותו. בתמורה להאדרת פעילותו ושמו של הפוליטיקאי. זו זירה חסויה מזכות הציבור לדעת. הפוליטיקאי זקוק לפרסומת כדי להצדיק את קיומו. העיתונאי זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זה שילוב מנצח, ללא שקיפות ודווח. עולם אפל וסגור. הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבורי אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה קשריו עם העיתונאים.

מתי דוד

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 33

קברו את איה בחולון. ליד אבא שלה.
הם הלכו קילומטר של חול ועברו על פני דונאמים של מצבות. ראובן ברנע היה גם הוא בין נושאיה. רציני, בכובע-לבד ירוק-כהה וצר-שוליים. עזב את עסקי השעשועים והטלוויזיה ובא לקבורתה.
"אותי, לפחות, יקברו במושבה," אמרה מירה. "זה נורא להיות קבור בבית-קברות של עיר גדולה."
ולי לא איכפת היכן יקברו אותי, הירהר חיימסון. במושבה, בחולון. האדמה היא אחת בכל מקום.
"לנו, בני המושבות הוותיקות, יש תמיד לאן לחזור." הוסיפה בשחצנות.
ועל זה את חושבת כאשר קוברים את חברתך הטובה ביותר. התרתח חיימסון בנפשו. את ואימא שלך, אגודת מגן-דוד שחור. אם מישהו נולד במושבה אז אין לו תקנה, אפילו חי יותר ממחצית-חייו בתל-אביב.

רמי באבל, קטן ורציני, לא הזיל דמעה. בכו רק ארבע האימהות. גם מבעד למשקפי-השמש הכהים הורגשה בפניהן חרושות-הקמטים צריבת-הבכי ואדמומיות-העיניים. ליד אימה של איה ניצב רופא. כאשר התמוטטה הזריק לה זריקה.
הילדים נשארו אצל שכנים. קהל המלווים לא היה רב, ורבים בו קשישים, בני דורן של האימהות.
רמי בכיפה שחורה, על תלולית חול טרי, גבוה מכולם, אמר קדיש. קולו היה צלול. הוא לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים שחורות. כמו לעבודה.
"יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם ויתנשא, ויהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא."
לנו החילונים זאת התפילה היחידה שאנו אומרים. הרהר חיימסון. וטוב שרוב המילים הארמיות דומות לעברית. אולי היו צריכים להלחין את כולה ואז היינו זוכרים אותה בעל-פה. והוא החל מזמזם בפה סגור ובמנגינת השיר הפופולארי "עושה שלום במרומיו" את "יתגדל ויתקדש שמה רבא / בעלמא די-ברא כרעותה, / וימליך מלכותה / ואימרו, אימרו אמן / יעשה שלום, / יעשה שלום, / שלום עלינו ועל כל ישראל – "
איה, איה קדומי. גרגירי-חול של חולון לוטפים את שדייך ואחורייך. עכשיו את שותקת. לא עוד תרעידי התנחלויות בצחוקך הפרוע ולא תקראי עליהן קוקריקו ולא תתיישבי בדירה חדשה ברמת-השרון, ולא תזיזי עם התחת שלך אפילו עוד גרגיר אחד של חול.

אורי בן עמי ניצב שם, בדול ומופרש מכולם, רציני במידה הנכונה, כיודע שכל הפרזה או המעטה באבל ייזקפו לחובתו.
חיימסון ומירה השגיחו בו אך מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליו. וכשהתפזרו עברה על פני אורי בהבעת-בוז גאיונה, כאילו הוא האשם במותה של איה.
חיימסון התקומם בליבו. אמנם האבל על מות איה השכיח ממנו את פרשת הטופס שמצא על שולחנה של מירה בבואו לדירה הריקה. ומירה התנצלה מאוחר בלילה בדמעות, בדרכם חזרה מבית קדומי, (לשם הזעיקה אותו בשורת-האבל כשטילפנה מירה אליו לדירתה, אחרי שחזר מהמשרד) –
"אין לך כבר מה לעשות ביום שכזה? – רק להיטפל אליי בגלל איזה טופס אידיוטי שהתנועה הפמיניסטית חילקה כתעמולה. מילאתי אותו סתם כך, מתוך שיעמום. פשוט לשם שעשוע."
הדבר ששיכנע אותו ביותר היו הציטוטים מווירג'יניה. את זה בוודאי לא התכוונה להגיש לרבנות. גם הרמזים על כוח גבריותו החמיאו לו.
"אפשר לחשוב – " הפטיר.
חיימסון לא הבין דבר.

פתאום, כשהחלו חוזרים ואימא של איה כבר פונתה במכונית, התנפל רמי על תלולית החול הטרייה והחל צועק ובוכה מרה ומכה בידיו על האדמה:
"איה, איה, למה את מתה לפניי? למה? מה נעשה בלעדייך? למה זה ככה בחיים? למה זה ככה בחיים? למה הטובים הולכים ראשונים? מי יגדֵל את הילדים עכשיו? איה מה עשית, מה עשית, מה עשית לי – "
אפשר לחשוב שהיא התאבדה.

אורי בן עמי עצר והתבונן ברמי.
"אתה בטח תתחתן מהר מאוד." ברחו בחשאי מילים מפיו בניע-שפתיים.
מבטו נפגש במבטה של השחיינית שניצבה ליד מצבה סמוכה. פקעות שדיה בחולצת הטריקו כמו קראו תגר על הקברות. היא פיענחה את הנאמר בשפתיו אך הוא לא ידע מי היא. והחיוך המסוייג וזיק-ההבנה שניצתו ביניהם לרגע, נקטעו מיד.

החברים של רמי ממקום עבודתו הקודם, במשרד-המשפטים, הרימו אותו והרגיעוהו. דומה כי החשיבות שבה התייחסו אליו, פייסה אותו. והוא צעד, הלוך והתרחק, מובל בין שניים מהם כאיזה נשיא או ראש-ממשלה ששומרי-ראשו מגוננים עליו.

אורי בן עמי הביט אחריו והירהר בכך שאף-פעם אינו יכול להאמין במניעים נעלים וזאת מפני אותה ספקנות מתמדת שבו, המבטלת-מראש אפשרות של התעלות מכל סוג שהוא. היעדר שמץ חגיגיות. אי-אמונה בכל שאר-רוח, בכל מניע אידאליסטי, אלטרואיסטי. דחייה ברורה שהלכה והתפתחה בו במשך השנים כלפי מילים גבוהות, כלפי יחסים ומצבים חגיגיים-כביכול, שבעיניו מסתברים תמיד כבעלי מניע אחר, נמוך יותר, אינטרסנטי וקטנוני.
ולא רק זאת אלא כל פעם שהוא גומר לכתוב ספר חדש הוא שואל את עצמו אם זה באמת הספר שאותו התכוון לכתוב – מפני שכל כך הרבה דמויות ומצבים זרים פלשו בינתיים לתוכו ואין אפשרות לעוקרם ממנו. ואיה זו שהעריצה אותו והשוכבת עתה בחול הלח של חולון, ושידעה גם להקניט אותו – "אתה סופר של כאבי-בטן," אבל באמת היו לה כאבי-בטן, כבר אז התאוננה. ועכשיו מתה. איה. איה בן עמי שנעשתה קדומי, וילדה את אורית ויובל וגרגירי חול של חולון לוטפים עתה את שדיה ואחוריה והיא שותקת ולא עוד תרעיד התנחלויות בצחוקה הפרוע ולא תקרא עליהן קוקוריקו ולא תתיישב בדירה חדשה ברמת-השרון ולא תזיז בתחת שלה אפילו גרגיר אחד של חול אבל תמשיך להתקיים בדמיונו-היוצר של אורי ובילדיה מרמי, וכשיקראו פעם הילדים את ספריו ידעו מי היתה אימם ומה הפסידו, או הרוויחו, בכך שכמעט והיו ילדיו של אורי בן עמי, אשר הדורות הבאים יודו לו על שתיעד אותנו בספריו ולא הותיר דבר לדמיון.
איה השמנמנה והתאוותנית, איה הנלהבת, והדברנית, שהתעקשה להשיגו לעצמה ולגרש מנפשו את נלי שלו החלומית והנפתלת, איה ששנאה בכל ליבה את נלי הגאה אף-על-פי שלא פגשה בה מעולם, ולבסוף אמרה – "אני מבינה אותה היטב, מדוע לא רצתה להתחתן עם בן-אדם איום כמוך!"
והוא הסתלק בצעדים מדודים מבלי שנפגש או החליף מילה עם איש. אל ראובן ברנע לא רצה לגשת כי נותר בו משקע מר כלפיו מן התקופה שהתגרש מאיה (ראובן פגש אותו אז פעם אחת ואמר לו בגלוי: "על אחד כמוך הערבים אומרים – "שׁוּפְת אִנַאר מִן תִיז מַרַתוֹ!' – את האור הוא רואה מבעד לעכוז של אשתו."
האחת שהכירה אותו היטב, אימא של איה, התעלפה. והשנייה – מירה, התעלמה ממנו. אולי מוטב כך. הריהו כאורח זר בחתונה שחורה. אילו איה לא נישאה בינתיים וילדה ילדים – היו מאשימים אותו במותה, בכך שהרס את חייה ועשה ממנה צחוק בספרים ובמחזות שלו.
והוא נזכר בשיר שכתב לה כאשר נודע לו כי ילדה את בתה-בכורתה, וכמובן לא שלח לה אותו ולא פירסמו, וכדי למנוע אפשרות של זיהוי אף הפך את הבת לבן. ושורותיו התנגנו בו עתה, כמין כתובת של רעל למצבתה של איה – אילו ניתן היה לחרוט עליה דברי אמת.
בסך-הכול או בלי זוהי רק סתם התאכזרות-מילולית מצידו כלפי נשים מסכנות מבלי שיינתן להן אפילו פתחון-פה. כי בסופו של דבר, מה הוא מבין בנפש האישה?

ינון כפצע בחיקך

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ
עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,
בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל
שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,
אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא
שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ
קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק
בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט
לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה
נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן
בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל
מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת
תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים
הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,
צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם
חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב
בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק
תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ
וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה
וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא
אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001
פרק שלושים
ליל דודי עם שרה אהרונסון

אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.
עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.
הכביש של חוות הנסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.
הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.
פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.
בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.
הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.
דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.
שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.

בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."
ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.
דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –
צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.
הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.
לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"
דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.
הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.
הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.
דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.
דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.
האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?
דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"
צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.
"מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"
"אני! אני! שרה!"
"אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."
שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."
גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"
"חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."
"די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."
"אה! זה כלום, אין דבר."
"אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."
"לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."
"כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."
"אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."

דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהענננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.
הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"
בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."
נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."
התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.
בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."
"אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."

כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.

*
[הערה: הפרק מבוסס בין השאר על זיכרונותיו וסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב שהיה מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואולם תיאור היחסים האינטימיים בין דודי "אלכס" לבין שרה הוא בידיוני.
דמות דודי "אלכס" ברומאן "המושבה שלי" מורכבת בהשראת דמויותיהם ומקצת עלילותיהם של שלושה דודים שלי מפתח-תקווה: ברוך שהיה אחיו הגדול של אבי בנימין, ובאותה תקופה היה כבר נשוי לרבקה לבית שלאנק מירושלים ולו שתי בנות, שמחה ומרים; פלטיאל נוביק שהיה נשוי לדודתי צֶלָה לבית ליפסקי; ודודי יחיאל ליפסקי שהיה אחיה הגדול של אימי דורה-דבורה; וכמובן הרבה מאוד מן הבידיון!
מתוך "חדשות בן עזר", גיליון 1683 מיום 27.9.2021.]
אהוד בן עזר
המשך יבוא

אהוד בן עזר

פגישות עם אליעזר ליבנה ויוסף ספיר

מתוך היומן, 1966
16.4.66. כ"ו בניסן תשכ"ו. ירושלים. ערב אצל [אליעזר] ליבנה. הוא מארגן חוג פוליטי, מעין טרסט-מוחות, שצורתו הראשונית – מכון לעניינים חברתיים ומדיניים. בין השמות שהזכיר כמשתתפים בפגישות עד כה: צביקה כסה, אורי ראפ, דן ביתן ואחרים. חלקם יוצאי את"א [אזרחים תומכי אשכול], חלקם היו בזמנו במפא"י וחלקם לא. תוכניתם – להיכנס למפא"י בתור קבוצה מנחה מבחינה רעיונית, משהו ממין החוג הפאביאני [באנגליה], על פי תנאים שלהם, ולנסות לשנות את המצב מבפנים, או – לחתור לקראת הקמת מפלגה חדשה.
הסברתי לו את עמדתי – גוף פוליטי בישראל של ימינו יכול להיות בעל כוח-השפעה רק בהיסמכו על אחד משני הגורמים: המונים (מפא"י, חרות ורפ"י) או עיתונות ("מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"העולם הזה"). מבלי ה"לומפנ-פרולטריון" [אינני מבין מדוע השתמשתי כאן במושג הבלתי-מתאים] או עיצוב מכריע של דעת הקהל – לא יישמע קולו של החוג הזה. גם בקשר לכניסה למפא"י אמרתי שלא נראה לי. שאל – "ואם יקבלו את תנאינו?" – אמרתי – "אשקול אז את העניין מחדש. אך אני בטוח שאם תיכנסו, תשחַק אתכם העשייה המפלגתית והציבורית."
על כל פנים, אמרתי שברצון אשתתף בכינוסי החוג כדי לתהות על קנקנו ולבחון את עמדתי. אמרתי שאינני מדבר כפוליטיקאי אלא כסופר. כל חלקי בהשפעה הוא בכתיבה, במילים. כאן יש לי עמדה עצמאית במידה ואני יכול לפרסם את דבריי בעיתונים. אינני חושב לפנות לעשייה כלשהי, על כן אין שיקוליי כשיקוליהם. תמיד אעדיף לעמוד מן הצד ולבחון את הדברים. אם אֵכּנס למפא"י – אזיק לשמי ולא אועיל מאומה לשינוי דמותה. ועוד הוספתי – בלי עיתון, לפחות שבועון דוגמת ה"ניו-סטייטסמן" – אין עתיד לחוג ממין זה. קולו לא יישמע. השפעתו של עיתון רציני תהיה רבה יותר מכל צורת פעילות אחרת, מה עוד שאין חוג זה יכול להישען על תמיכה עממית רחבה. על כל פנים, התארגנות זו נראית סימפאטית יותר מזו של "העולם הזה כוח חדש".
ליבנה עצמו, ככה-ככה. ער למדי מבחינה רוחנית לגבי אדם בגילו ומִדורו, ויחד עם זאת, משהו מתנהל אצלו בכבדות בשעת הדיבור, בייחוד על נושאים ספרותיים ואינטלקטואליים. אולי, מרוב שכבר חזר על דעותיו עשרות ומאות פעמים, וקשה לו להסבירן כל פעם מחדש. ביתו נאה מאוד. וילה סגורה ומבוצרת. סמל הפרטיות האנגלית.
ביקש שאשלח לו רשימת ספרים לקריאה. שוחחנו גם על הנושא של האנאלוגיה [ההקבלה] הצלבנית. הוא עצמו כתב על כך וחקר, וביקש שאשלח לו את הביטויים הספרותיים של אברהם ב. יהושע ["מול היערות"] וד. רביקוביץ [השיר על הצלבנים].

[הווילה של ליבנה בירושלים, בדרך להר הרצל, היא זו שבעטייה זרקו אותו ממפא"י לאחר שלא מצאו דרך אחרת להיפטר מדעותיו המציקות ומן הביקורת שלו. אביו של ליבנה, שם משפחתם היה לבנשטיין, היה יהודי אמיד מלודז', שכמו סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, קנה לפני מלחמת העולם הראשונה חלקת אדמה לשם נטיעת פרדס בפתח-תקווה. האיכר שהביא את הבטון לבריכות שבפרדסי הארץ, דניאל ליכטנשטיין, היה אח של סבתי, שרה גאולה ליפסקי. כולם מלודז'. בפרדסים של לבנשטיין וליפסקי טיפל האיכר ברוך גולומב מפתח-תקווה, אשר אחרי מלחמת העולם הראשונה התאבד, לאחר שלא עמד בלחץ, כנראה של סבי חנוך שהגיע עם משפחתו ארצה בשנת 1921 – על כך שהפרדס לא היה פרדס. בפגישה אז עם ליבנה לא דובר על כך כי דומני שהוא לא ידע על הקשר שלי למשפחת ליפסקי ואני לא ידעתי על הקשר של אביו לפרדס בפתח-תקווה.
בשנים שלפני הקמת המדינה, ובשנותיה הראשונות, ערך אליעזר לבנשטיין את הירחון המעולה "בטרם", שהוקדש לבעיות חברה ומדינה. הירחון היה מתקבל בביתנו, ובשנת 1949 לערך קראתי בו מאמר של אברהם שרון (שבדרון), שהיה מראשי הספרייה הלאומית בירושלים, על המיעוט הערבי בישראל. הוא היה נחרץ בדעתו שיש להיפטר גם מהם בעוד מועד על ידי הגלייתם. כתבתי לו מכתב הסכמה עם דעתו, וקיבלתי ממנו מכתב תשובה בכתב-יד מעוגל וברור, ובו שאל גם מה הקשר שלי למשפחת ראב, ואם אינני טועה, הזכיר גם את דודי ברוך, שגם הוא כתב אליו וקיבל ממנו (משרון) תשובה. דעותיי בנושא בשנים הבאות השתנו לגמרי.
עם מאיה ליבנה, בתו של אליעזר ליבנה, למדתי שנתיים בתיכון חדש, וכל שנת השמינית ישבנו יחד לשולחן הראשון באמצע הכיתה. יש צילום על שני עמודים של הכיתה שלנו, שמינית ספרותית, 1954, ב"במחנה נח"ל" בראיון שערך עימנו יצחק ליבני, ורואים בשולחן הראשון באמצע מצד ימין את מאיה ואותי. בפינה הימנית ביותר, ספסל שני ליד הקיר, רואים את פיצי. זוהי התמונה היחידה שהיתה לי ממנה, כי מעולם לא נתנה לי תמונה שלה, וגם לא הצטלמנו יחד. אני שלחתי לה תמונות אחדות, שצילם אותי בירושלים אלפרד ברנהיים, לקראת צאת "המחצבה" לאור.
פגישה דומה עם פוליטיקאי היתה לי שנה או שנתיים קודם לכן, כאשר יוסף ספיר, שהיה ידיד של אבי בנימין, ואשר כיהן שנים רבות כראש העיר פתח-תקווה, כאחד ממנהיגי הציונים הכלליים, ולימים כשר בממשלה – הזמין אותי אליו לשיחה בווילה הדו-קומתית ברחוב פיק"א בפתח-תקווה, רחוב שאנחנו גרנו במעלה שלו, לא רחוק מבית-הספר פיק"א. ספיר ביקש אז ממני אם אוכל לארגן לו פגישה עם קבוצה של צעירים מחוג החברים והידידים שלי, כדי שיוכל להופיע בפניהם. לצערי לא היתה לי "קבוצה" כזו ולא יכולתי למלא את משאלתו, אבל נהניתי מהשיחה איתו, מהישיבה בסלון הגדול, המרוהט בסגנון אנגלי אריסטוקראטי, כאשר הקיר הפונה לרחוב בנוי מעוגל כחצי קשת מלאה חלונות. ומעליו, בקומה השנייה, מרפסת באותה קשת. דומני שזה היה בסגנון ה"באוהאוס" של שנות השלושים. התרשמתי מאוד גם מהספרייה, ומעומק השכלתו של יוסף ספיר. הוא נראה והתנהג כלורד אנגלי, מורם מעם. אבי בנימין סיפר לי שיוסף ספיר היה אחד האנשים האמיצים ביותר שפגש בחייו.

מפליאות אותי הרצינות והנחרצות שבהן אני מתייחס אל עצמי, ואחרים מתייחסים אליי באותה תקופה בתור סופר ואפילו בתור אדם ציבורי במקצת, כאשר כל מה שעומד לזכותי הוא רומאן ומחזה אחד, "המחצבה", שאמנם זכו לכיסוי נרחב בתקשורת, ורשימות ביקורת ספרותיות רבות בעיתונים – וכן חדר שכור, אהבה נכזבת וחיי סטודנט נצחי. זאת בתקופה שכל מאורות הספרות העברית עדיין חיים – עגנון, הזז, אלתרמן, לאה גולדברג, דודתי אסתר ראב, יוכבד בת-מרים, שלונסקי, רטוש, אצ"ג, עמיחי, אבידן, מוסינזון, קורצווייל ורבים אחרים, שלא לדבר על החיים איתנו כיום – שמיר, יזהר, ברטוב, נתן שחם, זך, רביקוביץ, שקד, מירון ואחרים, שכבר אז היה מעמדם מבוסס. נדמה לי שכיום, בשנת 2003, קשה הרבה יותר לסופר צעיר לבסס את מעמדו בזמן קצר יחסית, וזאת דווקא משום שהתקשורת התעצמה עשרות מונים ואילו המוספים הספרותיים הצטמצמו מאוד].
אהוד בן עזר

מנחם רהט

ירושלים – סיבה למסיבה:

58 שנות שלטון ישראל
אף שירושלים טרם הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה ורבים בה הצללים, ראוי להפנות הזרקור ביום חגה אל האור הזוהר הבוקע מן העיר, שדורות של יהודים רק נכספו אליה אבל לא זכו.
ירושלים לובשת חג, ומציינת בגיל ורעדה מלאות 58 שנה לשחרורה מידי הלגיונרים הירדנים, ולאיחודה תחת שלטונה של מדינת ישראל.
וזו כשלעצמה סיבה טובה למשביתי השמחות, להזכיר לנו את הצד האפל של הירח, בבחינת 'ונהפוך הוא': נטישה מדאיגה של האוכלוסייה היצרנית מול הגידול בשיעור הבלתי יצרנית; אובדן האיזון העדין והרגיש בין הקבוצות השונות באוכלוסייה (חילונים/דתיים/חרדים); עליית משקלו הפיזי של האיש השמן הנישא על כתפיו (הכלכליות) של האיש הרזה, העמל והיגע לפרנסתו וגם לפרנסת שכניו; העובדה כי קרוב מאוד היום שיותר ממחצית תלמידי כיתות א' בירושלים (כלומר, חרדים וערבים), יגיעו מחברות בלתי עד אנטי ציוניות, שטובת המדינה היהודית-הציונית אינה מעניינם; שכבר היום משתמטים רבים מתושביה בריש גלי ובסיסמת ההבל 'נמות ולא נתגייס' ממצוות 'לא תעמוד על דם רעך' ומחובת 'הכול יוצאין למלחמת מצווה' תוך השמעת סברות כרס חלולות ונימוקי סרק שמעולם לא נתקבלו על דעת הפוסקים ממשה רבנו ועד החזון איש. שוחרי הסטטיסטיקה גם יצביעו על דהירתה המדאיגה של החברה הירושלמית לעבר תחתית סולם האשכולות הסוציואקונומיים. יהיו אפילו שיאמרו שנתונים אלה מחזירים את ירושלים מאות שנים, אל עידן ה'חלוקה'.
ולמרות המצב העגום הזה, יש סיבה טובה למסיבה. ירושלים דהיום בנויה – במובן הפיזי של מונח זה – יותר מאשר אי פעם. אוכלוסייתה עולה על מיליון נפש והיא משתרעת על פני 125 קמ"ר, שהוא השטח המוניציפלי הגדול בישראל (פרט לדימונה, שתופסת מקום ראשון ברשימת הערים המשתרעות על פני שטחים גדולים במיוחד).
מצבה מעולם לא היה טוב יותר: עיר של קודש וחולין, עיר של תורה ומדע, עיר שעושה את כל ישראל חברים ומחברת אליה את כל שדרות עם ישראל. לאחר אלפי שנות הזנחה ועזובה, הפכה ירושלים לעיר יפהפייה, נקיה, מתקדמת, מזמינה, שוקקת, תוססת, ירוקה ופורחת, שדרכיה – הפיזיות – דרכי נועם, ולה מערכת ההיסעים מרשימה ועודנה מתפתחת, מטרופולין של ממש, וזה רק המעט שבמעט, שנחשף בפני כל תושב או אורח. רק טעימה ירושלמית על קצה המזלג.
כדי להבין את הפלא הירושלמי המתרחש לנגד עינינו, הלכנו לבדוק כיצד תוארה ירושלים בכתביהם של נוסעים ואורחים שביקרו בה אך לפני 200-150 שנה. וההבדל בין אז להיום הוא קוטבי.
הרצל למשל נדהם ממראה העיר ומן העזובה האוכלת בה בכל פה, וכתב: "אם אזכרך בימים הבאים, ירושלים, לא אתענג על זכרך. משקע מעופש של אלפי שנים מלאותת חדלון אישים, קנאות אפלה ואי ניקיון שורר בתוך רחובותיך רעי הריח." (יומן, 31.10.1898).
ובספרו אלטנוילנד מתייחס הרצל לעזובה הירושלמית: "עולי הרגל מכל הדתות נפגעים בלי משים בעומק נפשם בהגיעם לאחר טילטולי דרך קשים וארוכים אל מטרה זו של כיליון נפשם וגעגועיהם, והנה נאלח המראה שנתגלה לנגד עיניהם באותם הרחובות הזנוחים... מראות עזובה וחולין." (ע' 254).
כך גם ראה את העיר המושל הצבאי הבריטי הראשון שלה, רונלד סטורס: "הכבישים היו עוד יותר גרועים מבתי המלון, ותחת למצוא עיר קדושה מצאו ריח רע." (זיכרונות סטורס, 1938, ע' 494).
זה גם היה הרושם שנתקבע בליבו של הסופר האמריקני הפופולרי מאוד בזמנו מרק טוויין, שהנציח את רשמי סיורו בארץ הקודש באמצע המאה ה-19, בספרו ההומוריסטי 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. תיאוריו העוקצניים והשנונים, המחוייכים והביקורתיים, תיארו עיר מוכת עוני, עזובה, שוממה וקודרת, ממש תמונת ראי לנוכחות הירושלמית היום. ירושלים שטוויין פגש, היתה עיר פרובינציאלית שכוחת אל בקצה האימפריה העותומנית הגוועת, קטנה להחריד, מוזנחת להדהים, אכולת ייאוש, שוקעת בתנאי סניטציה ירודים ומוכת חולירע.
וכך תיאר את מראה עיניו: "אדם זריז יכול לצאת מבין חומות ירושלים ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת. איני יודע אם יש דרך אחרת להמחיש לקורא עד כמה היא קטנה. הרחובות מרוצפים ריצוף גס של אבנים והם עקלתוניים ונראים כמבוי סתום. הרחובות כה צרים, שחתול עשוי לחצותם בקפיצה, הם צרים מכדי מעבר עגלות. האוכלוסייה מורכבת מ-14 אלף נפשות מלאומים שונים – והעיר משופעת בדלות, בסחי ובלואי סחבות. מצורעים, נכים, סומים ומטורפים, מסתערים עליך מכל עבר ויודעים רק מלה אחת – 'בקשיש'. ירושלים עיר קודרת שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."
טוויין וחבריו ביקרו בכנסיית הקבר, בכיפת הסלע, ובכותל המערבי, פקדו את אורוות שלמה, גיא בן הינום, עמק יהושפט, בריכת חיסדא, גת שמנים ומעיין השילוח. בכל אתר אליו הגיע הוא חש את גודל הפער בין תהילת העבר המפואר, בהיותה עיר דוד ובירת ממלכת שלמה, לבין הקבצנים והילדים לבושי הסחבות והחולניים, שרדפו אחריהם בדרישה לבקשיש.
אך על אף האכזבה ממצה הפיזי המבחיל של עיר הקודש, לא איבד טוויין את האופטימיות: בשובו הביתה "תישכח העייפות ויישכחו החום והצמא, והדברנות המייגעת של המדריך ורדיפת הקבצנים; הביקור בירושלים יישאר כזיכרון מרגש, אשר לא ייפרד ממני בעד שום הון שבעולם."
תיאורים קשים באשר לעונייה ומרודיה של ירושלים – בעיקר בעיר העתיקה אך לא רק – הותיר העסקן הירושלמי ישעיהו פרס (1874-1955), שחיבר ספר זיכרונות אותנטי ומרתק על ירושלים בימיו. כבר בפתיחת הספר מוביל אותך פרס לחזות המדוכדכת של הפרהסיה הירושלמית העלובה: "לפני מאה שנה עוד היתה ירושלים שקועה בחשכת ימי הביניים. חומותיה, על מגדליהן הגבוהים, הסגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד זריחתה העיקו על רוח יושביה הדלים שהצטופפו בחצרותיה הסגורות שבצידי הרחובות והסמטאות הקמורים והאפלולים ברובם.
"...בתנאים אלה אין פלא, שרבה היתה העזובה בעיר וההזנחה בחיי יושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים, רצפותיהם הקלושות של הרחובות וקירות הבתים העלו טחב, מי השופכין שזרמו מחצרות הבתים וערימות האשפה והנבלות שבצדי הרחובות העלו סרחון, ובהם קיננו חיידקי המלריה, שעשתה שמות בקרב התושבים. רבים היו בכל חלקי העיר עיי מפולת וחורבות שבהם שכנו הינשוף והעטלף, זחלו נחשים ושרצו שרצים אחרים למיניהם.
"... באמצע המאה הי"ט עוד היתה האוכלוסייה בירושלים דלה וענייה. לפי הקונסול הפרוסי ד"ר שולץ, בספרו 'ירושלים', ישבו בה בשנת 1845: 7,120 יהודים (בהם 6000 ספרדים, 1,100 אשכנזים ו־20 קראים), 3,000 מוסלמים ו-3000 נוצרים... לא זו בלבד שהם שתו מים לחץ, אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם שאנו מעלים היום על שולחננו ללא כל טורח בהכנתן, היתה צריכה עקרת הבית להכין מראשיתן ועד סופן. בעונת הקציר קנה אבי המשפחה את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב'חלוקה' או לווים כסף בריבית גבוהה.
"... המצב הסניטרי הרעוע בעיר והמחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, גרמו למחלות, שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגפות, שהפילו חללים רבים... רבה היתה במיוחד תמותת הילדים בגיל הרך. אימי סיפרה לי על מחלת האסכרה, שפגעה במחצית ילדי העיר. בן נחמד היה לה, ילד בן שש. באחד הימים שב מהחדר כשהוא חולה. בצר לה רצה אימא לרופא היווני ד"ר מזראקי לקראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו עם שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד נחנק באותו לילה.
"המוני העם פנו ברובם לרופאי-ליל, שאמרו לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם 'רופאים' אחרים שהשתמשו בתרופות. זוכר הנני את יונה 'הרופא', יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון. הוא היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות." כך נראתה הרפואה הירושלמית אך לפני 100-150 שנה. אפילו אין מקום לתחילתה של השוואה.
סופר שראה עצמו 'כאילו' נולד בירושלים הוא ש"י עגנון, שהירבה לתאר את ירושלים כפי שהשתקפה דרך מבטו האירוני.
וכך תיאר את עירו ב'תמול שלשום': ״יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גורזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד... ואין לך שכונה שאין בה בית כנסת, ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו. ...בתים שנבנו קיימים ועומדים, ואף הם מתרחבים והולכים. אלו מוסיפים חדר ואלו בונים עלייה, אלו שני חדרים ואלו שתי קומות, ושוב אין אדם אומר צר לי המקום שאשב בירושלים.״
כ-2,600 איזכורים של השם ירושלים מופיעים בסיפוריו של עגנון, וכולם ברוח אוהדת, גם אם לפעמים בנימה סרקסטית. אולם דומה שהמילים המבטאת יותר מכל את זיקתו העמוקה, הבלתי ניתנת לניתוק, של עגנון לירושלים, על מגרעותיה ויתרונותיה, הם הדברים שהשמיע ב-1966 בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשטוקהולם, בעברית במבטא גליצאי, בפני גוסטב מלך שבדיה וכל הנכבדים והמזומנים:
"הוד מעלתך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השבדית, גבירותי ורבותי,
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מארצות הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.
"בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש, כשאני שר עמהם שירי דויד מלך ישראל.
"נעימות כאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה.
"חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה, שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום – השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחיי בני עמי שומעים – לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם.
"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה – נתנו לי לעשות שירים בכתב."
ירושלים, זו שהיתה כלילת יופי, משוש כל הארץ, בימים שעליהם חלם עגנון, כשניצב בחלומו עם הלוויים ושורר בבית המקדש, הפכה משגלו בניה-בוניה ממנה לעיירה פרובינציאלית עלובה, דוחה, שכל שומר נפשו וכל בעל יכולת נמלט ממנה. עד ששבו אליה בזמננו הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, והפכו אותה שוב למטרופולין רבתי עם, מקדש מלך עיר מלוכה.
מנחם רהט

נעמן כהן

גליה קלויזנר-עוז-רטר – על צדיקות ומוסרנות

גליה קלויזנר-עוז-רטר, הבת המוכה של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, רוצה להמשיך את דרכו כפי שתפס את עצמו ה"מצפון המוסרי של האומה." זה קצת מוזר לאור המכות שספגה, אבל טון הדיבור שלה זהה לאביהּ שדיבר גבוהות ובפועל היה חברו הטוב של הג'יהאדיסט הטרוריסט ורוצח ההמונים של אש"פ, מרואן ברגותי, (שאחראי על הטבח במצר בו נרצחה אם ושני בניה), כך גם היא יוצאת באיצטלה של אשת מוסר רחומה להגנת החמאס, ולהצלת שלטונו בעזה, ושיקומו:
"פשעי המלחמה ממיטים סבל נורא בעזה. חובה לעצור את הזוועות," כותבת קלויזנר-עוז-רטר. "בתוקף הסמכות שלא ניתנה לי אני קוראת אתכם לסדר – אימהות ואבות, מחנכות, יועצות ומנהלות, דודות מגניבות ודודים מצחיקים, כל מי שחי בקִרבה לילדים וחש אחריות כלפיהם. ילדים מתים עכשיו. ילדים נפצעים קשה, ואי אפשר להציל אותם. ילדים עוברים פרוצדורות רפואיות כמו קטיעת גפיים בלי משככי כאבים. מתים מתת-תזונה. מבוגר שיש לו בוחן מציאות תקין אינו אמור להגיב במילים 'מגיע להם' או 'עמלק' למראה תינוקת קטועת גפיים. ואולי נדמה לכם שזה עובר מעל לראש של הילדים, שאין הם מבינים מה המשמעות של אובדן החמלה? שהאכזריות הזאת אינה מאיימת על היכולת האמפתית שלהם?
"חובה לעצור את הזוועות לא רק מפני שהן מאיימות על עתיד הילדים שלנו, ולא רק מפני שהן נותנות רוח גבית לאנטישמיות ומעצימות את הבידוד הבינלאומי ואת השנאה כלפי ישראל ופוגעות בביטחון הלאומי. יש לעצור את פשעי המלחמה מפני שהם ממיטים סבל נורא על בני אדם כמונו ועל ילדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, שיש להם זכות לחיים בדיוק כמו לילדים שלנו. אתם תתקשו לגדל ילדים טובים בסביבה שמנרמלת הרג ילדים.".
(גליה עוז, "פשעי המלחמה ממיטים סבל נורא בעזה. חובה לעצור את הזוועות", "אל-ארצ'", 18.5.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-05-18/ty-article-opinion/.premium/00000196-e29c-d00e-af96-eebfc9a80000
גליה קלויזנר-עוז-רטר, צודקת. באמת "קשה לגדל ילדים טובים בסביבה שמנרמלת הרג ילדים." קשה לגדל ילדים במקום שיש בו סכנה שבכל רגע החמאס והג'יהאד (שאת שלטונם בעזה היא פועלת להציל ולשקם) מנסים לחטוף אותם, ולרצוח אותם רק בשל היותם יהודים.
פשעי המלחמה של החמאס והג'יהאד בשימוש ילדים כמגינים אנושיים, בבניית בתי חולים כמפקדות טרור וכד' הם המביאים להרג האיום בעזה. הצלת שלטונם בעזה ושיקומו רק ימשיכו את ההרג, כך שגליה קלויזנר-עוז-רטר, משמשת "כעוזריהם" מבחינה תעמולתית, ולמזלה של האנושות לא חייה בתקופת השואה כי אז היתה וודאי יוצאת להצלת השלטון הנאצי ושיקומו לאור הריגת ילדי ברלין.
כנראה שתסמונת הבת המוכה משכיחה ממנה את ילדי ישראל המאוימים בהשמדה בריש גלי (בניגוד לנאצים שהסתירו את כוונתם להשמדת היהודים) ואפילו את הסכנה לבנהּ שמתוך בדידות מכר את גופו לזנות, שינה את מינו וחזר בו, שהיה נרצח ע"י החמאס והג'יהאד (להצלת שלטונם היא פועלת) פעמיים. בגין היותו יהודי, ובגין היותו הומו. היא שכחה שגם בלי היהודים אותם היא מגדירה "פושעי מלחמה" הם רוצחים אותם בעזה.
(תחיה ברק, "נכדו של עמוס עוז על תהליך שינוי המין שהפסיק, והקשר עם אימו גליה." "לאישה", 25.4.21).
https://www.ynet.co.il/laisha/article/H1dTmsAI00
כמה עלובה צדיקות ומוסרנות כזו.

החמאס דורש התחייבות לסיום המלחמה מצידנו
האם הוא מתחייב לסיום המלחמה מצידו?
מדובר רבות על כך שהתנאי הסופי של חמאס מוכן לשחרור חטופים (אחרי כל שאר התנאים) הוא התחייבות של ישראל (בערבויות בינלאומיות) לסיום המלחמה בעזה. האם החמאס מתחייב גם הוא (בערבויות בינלאומיות לסיום המלחמה מצידו בישראל?
למה ישראל לא מעלה זאת כדרישה תעמולתית?

אמנון אברמוביץ' פוגע בעסקה ומעודד את החיזבאללה
על אמנון אברמוביץ' המושחת והמשחית, הפוליטיקאי שמתנאה כעיתונאי, והשחית את העיתונות והחברה הישראלית כבר כתבתי, והנה אברמוביץ' ממשיך את פעולתו הפוליטית באיצטלה כוזבת של עיתונאי, ופוגע בסיכויי עסקת שחרור חטופים, ומעודד את החיזבאללה, ואיראן.
הנה דבריו של אמנון אברמוביץ', הפרשן פוליטי בערוץ 12 המובאים בערבית בערוצים הערביים: "זהו. אין מה לעשות יותר. הצבא שחוק. התחילו לגייס קשישים, נכי צה''ל, פוסט טראומתיים. המלחמה היא פוליטית במובהק."
https://rotter.net/forum/scoops1/899569.shtml
אחרי שכל אויבי ישראל שומעים אותו ומאמינים לו האם יש סיכוי שהחמאס וחיזבאללה יתפשרו על משהו, שהרי לישראל אין יותר צבא.

תחיית המתים?
דיווח באל-ג'זירה: בוצעו פעולות החייאה בזכריא סינוואר לאחר שהרופאים הכריזו על מותו, אך כאשר הועבר לתא הקירור, אותרו עליו סימני חיים – והוא כעת במצב קשה.
בעזה מדווחים: זכריא סינוואר, אחיו של יחיא סינוואר – חוסל עם משפחתו הלילה בתקיפת צה"ל בנוסיראת. הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטה האסלאמית.
https://rotter.net/forum/scoops1/899511.shtml
האם קרתה כאן תחיית המתים ויתחיל פולחן היציאה מהמקרר?

פשיזם אז (1)
בשנת 1919 ייסד בֵּנִי֫טוֹ אָמִילְקַ֫רֵה אַנְדְרֶ֫אָה מוּסוֹלִי֫נִי את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט.
ב־1922 ארגן מוסוליני סדרה של הפגנות והתפרעויות ובשיאה "המצעד על רומא"* צעדו אלפים מתומכיו "החולצות השחורות"* אל רומא בדרישה למנותו לראש ממשלה.
המלך האיטלקי, עמנואלה השלישי החליט למנות את מוסוליני ב-31 באוקטובר לראש הממשלה. ודוק: מוסוליני לא עלה לשלטו בכוח. כמו היטלר הוא ניצל את המשטר הדמוקרטי כדי לחסלו ולהפוך לדיקטטור.
בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מיספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.
כמטרה ראשונית במדיניות לייסודו של משטר טוטליטרי, בו יהיה הוא עצמו המנהיג העליון (באיטלקית – "דוצ'ה", Il Duce). בתחילה הוא שלט על פי צווי חירום של הפרלמנט, שהעניקו לו סמכויות דיקטטוריות למשך שנה, וקידם אט אט את הזיהוי של המדינה עם המפלגה, כאשר הוביל לשילוב לצבאו הפשיסטי "החולצות השחורות" בצבא איטליה.
ב-1928 כאשר אַבָּא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר' פרסם את סדרת מאמריו בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר פרלמן בן-אב"י***, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן". וכאשר לקראת בואו של ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי לארץ הוא פירסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו בשם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו," ידע אַבָּא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר היטב את מהות האידיאולוגיה הפשיסטית ואת ביטוייה המעשי. נכון אז הפשיזם טרם היה אנטישמי.
אמנם ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי קרא לו "אנאלפבית" בהקשר תפיסתו את המושג "פשיזם", אבל זו טעות. אַבָּא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר' היה אדם משכיל מאד, והכיר היטב את המושג. בשנת 1924 הוא הגיש עבודת דוקטורט על ספרו של ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר, "שקיעת המערב", לאוניברסיטת וינה, שהעניקה לו תואר דוקטור בפילוסופיה (Ph.D).
אוסוואלד ארנולד גוטפריד שפנגלר (1880–1936) ניבא בספרו את שקיעת תרבות המערב כתוצאה מהריכוז העירוני: בערי-ענק מתגורר פרולטריון חסר שורשים, תחת שלטון משטרים רודניים השואפים להתפשטות. כמו כן, הוא הדגיש בספרו כי שוררת איבה הדדית עמוקה בין גרמנים ליהודים, וכי יש "סכסוך בלתי נמנע" בין התרבות הצעירה, המושרשת באדמה, לבין תרבותם המזדקנת והמרקיבה של "קוסמופוליטיים חסרי מולדת."
שפנגלר הציג גרסה לאומנית של סוציאליזם וטען כי היא חלק מן התהליך הטבעי. שפנגלר, שתמך בהגמוניה גרמנית באירופה, התחבב על הנאצים בראשית דרכם, והם ראו בו את אחד מהוגי הדעות שעליהם ביססו את תאוריות העליונות הגזעית שלהם. גם התנגדותו של שפנגלר לליברליזם התחבבה על האידאולוגים הנאצים. הם התעלמו מהביקורת שהשמיע נגד הרעיון של העליונות הגזעית על בסיס ביולוגי, והאנטישמיות הגלויה שעמדו ביסוד הרעיון הנאצי.
הייתי סקרן מאד לקרוא את הדוקטורט של אבא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר, לצערי הוא כנראה לא תורגם לעברית, ולא נמצא ברשת. מה הוא למד משפנגלר? עצם בחירת נושא הדוקטורט מצביעה כנראה על קירבה רוחנית אל משנתו.
ד"ר אבא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר' היה מן הסתם גם בקי אז בתורתו של ג'ובאני ג'נטילה Giovanni Gentile; ‏)1875-1944) הפילוסוף האיטלקי. שנחשב לאחד ההוגים המרכזיים של הפשיזם האיטלקי, והיה שר החינוך בקבינט הראשון של בניטו מוסוליני.
ג'נטילה הפך להוגה הדעות הרשמי של הלאומנות האיטלקית ומאוחר יותר לתומכו הרוחני של הפשיזם. הוא היה לסופר הצללים של חלק מכתביו הרעיוניים של בניטו מוסוליני, וזה האחרון הגדיר את ג'נטילה בתואר "הפילוסוף של הפשיזם". הערך "פשיזם" באנציקלופדיה האיטלקית, שמוסוליני חתום עליו, ואשר נחשב להצגה השיטתית המתומצתת המוסמכת ביותר של הדוקטרינה הפשיסטית, נכתב למעשה על ידי ג'נטילה.
אם לתמצת את מהות הפשיזם, ראיית המדינה כערך עליון, "עקרון המנהיג" ה"דוצ'ה". שלילת דמוקרטיה וליברליזם, משטר טוטליטרי שבראשו דיקטטור המייצג את המדינה וקובע את ערכיה.
ברור שד"ר אבא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר' היה מודע היטב מהו הפשיזם בו הוא תמך, קל וחומר בסוף מארס 1933, חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, כאשר העולם כולו ידע מיהו היטלר (נכון טרם נודעה תוכניתו להשמדת היהודים), אז תמך גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר בפרישה תנועתו מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר."
כל מי שעקב קצת אחרי ההתפתחויות הפוליטיות, כבר לא נזקק ב-1933 אפילו ל"ימים ספורים" כדי לדעת שהיטלר אינו ראוי לשום מילה טובה, ודאי לא כמנהיג "מזהיר".
ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי שדיבר תמיד גבוהות על דמוקרטיה למרות שמעולם לא כיבד אותה, וקיבל את מרות הרוב, נזף בו במלים קשות ואיים לסלק אותו מתנועתו אם לא יחדל לשבח את הלאומיות של היטלר: "נקודת השקפה זו, המוצאת בהיטלריזם סימני תנועת 'שחרור לאומי', כביכול, היא פשוט אנאלפביתית." פסק.
הסברו (הלא מדויק) של בנו יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר לביטוי: "השמות המזהירים" – היטלר, מוסוליני, צ'רצ'יל ועוד". (במקור: אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר"), שבמילה "מזהירים" – היתה כוונתו לגדולים, מפורסמים, ולא במובן של נערצים".("חדשות בן עזר", 2056) נשמע מאולץ. "מזהירים" יכול להיות מלשון אזהרה "מזהירים מפני פשיזם," אם לא מלשון "אזהרה" אין כל הבדל בין "גדולים" ו"מזהירים". ודאי לא ב"גדולת" מוסוליני והיטלר.
גם קביעתו של יוסף גיסיניביץ-אחימאיר כי "אם ד"ר אבא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר, הוא פשיסט (במובן של ימינו) – כי אז כל הציונות, היא פשיזם אחד גדול. ואולי ישראל היא כיום מדינה פשיסטית" (שם) היא מופרכת מיסודה. הציונות מייסודה ע"י הרצל היתה תנועה דמוקרטית ששללה את כל סממני המשטר הפשיסטי,
גם העובדה שהוא מביא על הפגנתו נגד גרמניה הנאצית ע"י "הורדת הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו," אינה אומרת דבר על יחסו של גיסינוביץ-אחימאיר לפשיזם.
ודוק: ההבדל בין הפשיזם לנאציזם הוא רק האנטישמיות שהיתה מהותית לנאציזם, ולא לפשיזם. יכול אדם לתמוך בפשיזם, ובה בעת להתנגד לנאציזם בגלל האנטישמיות שבה.
הערה. מכיוון ששם המפלגה הנאצית היה "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית", בברית המועצות "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסוביטיות" כינו מבחינה תעמולתית את המפלגה פשיסטית בלבד ולא נאצית, והמלחמה בנאצים כונתה "המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיזם". (לעולם לא מלחמה נגד הנאציזם, למרות שבריה"מ נלחמה רק נגד הנאצים הגרמנים ולא נגד הפשיסטים האיטלקים).
לזכותו של ד"ר אבא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ'-אחימאיר יש לומר שהוא התנער מהפשיזם, ופעל רק מאהבת ישראל ולא מאהבת האוייב כמו שפועלת בתו, ופשיסטים צעירים רבים בימינו. כנאמר מודה ועוזב ירוחם.

* אהוד ברוג-ברק מסית לתפוס את השלטון ברוח המצעד על רומא של מוסוליני.
** תנועת בית"ר בחרה בחולצות חומות.
*** איתמר פרלמן בן-אב"י היה ידוע באהדה לפשיזם ולמוסוליני. בשנות ה-20 כשהיה עורכו של היומון "דואר היום", סייר באיטליה הפשיסטית כאורחו של מוסוליני, וכתב מאמרי הערכה נלהבים למשטר שלו.

סכנת פשיזם היום (2)
סכנת פשיזם בתנועה הפרוטסטנטית
אלוף במיל' עמירם לוין קרא לצבא למרוד בממשלה. אלוף במיל' עמירם לוין, מראשי התנועה הפרוטסטנטית, קרא לצה"ל ולרמטכ"ל למרוד בדרג המדיני בנאום שנשא בבאר שבע. בנאום טען לוין כי ראש הממשלה אינו כשיר לקבל החלטות וכי ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה.
https://rotter.net/forum/scoops1/899567.shtml
זו לא הפעם הראשונה שאישים בתנועה הפרוטסטנטים קוראים לצבא לתפוס בכוח את השלטון, ולחסל את הדמוקרטיה הישראלית. איפה יאיר גולדנר-גולן עם הסימנים לשנות השלושים?

אנטישמיות מוסלמית (1):
אתר ילדים איסלאמי: "רצח ילדים – חלק מהיהדות"
לכבוד הפסח? אתר ילדים של "האחים המוסלמים" במצרים מחייה את עלילות הדם ומקנה לילדים "מידע חיוני" על הדת היהודית: "היהודים רצחו 25 מנביאיו של אללה." "ההיסטוריה השחורה שלהם מלאה בפשעים של רצח ושחיתות." וגם "הסטייה בעולם – תוצאה של תכנון יהודי."
"הידעת? היהודים הכובשים את אדמתנו ואת המקומות הקדושים שלנו בפלסטין האהובה, מתכננים לכבוש את שאר ארצות המוסלמים ולהקים את ישראל הגדולה מהפרת ועד לנילוס. הם גם מעוניינים לחפור בקברו של שליחנו האהוב (מוחמד)."
"רצח ילדים – הוא חלק מדת היהודים."
"האם אתה יודע שהיהודים ניסו מיספר פעמים לרצוח את שליחנו האהוב (מוחמד), אולם אללה רב היכולת שמר עליו מפני תחבולתם? האם אתה יודע שהשחיתות והסטייה הנפוצות בעולם היום הן תוצאה של פעולה ותכנון מצד היהודים, המעוניינים להדיח את הבריות מדרכו של אללה? האם אתה יודע שהיהודים הכובשים את אדמתנו ואת המקומות הקדושים שלנו בפלסטין האהובה מתכננים לכבוש את שאר ארצות המוסלמים ולהקים את ישראל הגדולה מהפרת ועד לנילוס, וכי הם מעוניינים לחפור בקברו של שליחנו האהוב?
"האם אתה יודע שהיהודים מסיתים היום את העולם כולו כנגד האיסלאם והמוסלמים, באמתלה של המלחמה בטרור וכי הם מתכננים מזימות כנגד שאר מדינות המוסלמים, כפי שתכננו נגד עיראק ואפגניסטן?"
קטע אנטישמי נוסף מופיע תחת הכותרת "רצח ילדים – חלק מדת היהודים." בקטע שהופיע במדור "השתתפות החברים" ונכתב על ידי "מחמוד נביל תחת", נטען כי ניתן "לאסוף עדויות בתורה על תפיסת ההשמדה בקרב היהודים שמגיעה לרמה של פולחן." בהמשך מובאות דוגמאות מספר ישעיהו ומספר דברים.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3239348,00.html

אוטו-אנטישמיות יהודית (2)
יאיר גולדנר-גולן: מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב
יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" "רואה הסימנים", יאיר גולדנר-גולן אמר: "ישראל בדרך להיות מדינה מוקצית בין העמים, דרום אפריקה של פעם – אם לא תחזור ותתנהל כמו מדינה שפויה. ומדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה."
הוא הוסיף כי "הממשלה הזאת מלאה בטיפוסים שבינם לבין היהדות אין דבר וחצי דבר, מלאה בטיפוסים נקמניים, חסרי מוסר וחסרי יכולת ניהול של מדינה בעת חירום. והדבר הזה מסוכן לעצם קיומנו."
ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, הגיב: "אני מגנה בתוקף את ההסתה הפרועה של גולן נגד חיילינו הגיבורים ונגד המדינה. צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, וחיילינו נאבקים במערכה על עצם קיומנו. גולן, שמעודד סרבנות והשווה בעבר את ישראל לנאצים בעודו על מדים, הגיע לשפל חדש. בזמן שאנחנו מנהלים מלחמה רב-זירתית ומובילים מאמצים מדיניים מורכבים לשחרור חטופינו ולהכרעת חמאס, גולן וחבריו בשמאל הרדיקלי מהדהדים עלילות דם אנטישמיות בזויות ביותר נגד חיילי צה"ל. אין גבול לריקבון המוסרי."
יו"ר ישראל ביתנו איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן כתב בחשבון ה-X שלו: "אני מגנה את דבריו של יאיר גולן. צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, וכל התבטאות שקרית כזו נגדו פוגעת בחיילינו ובביטחון המדינה."
יו"ר המחנה הממלכתי בנימין גנץ קרא לגולן לחזור בו ולהתנצל בפני לוחמי צה"ל, על "דבריו הקיצוניים והשקריים." הוא מסר: "חיילי צה״ל לא 'הורגים תינוקות' כתחביב. הדברים האלה לא רק שמקוממים, שקריים וקיצוניים, אלא גם מעמידים בסכנה את חירותם של לוחמינו הגיבורים בפני הדין הבין-לאומי. מדינת ישראל יצאה למלחמה הצודקת מיום הקמתה ועושה זאת על-פי הכללים הבין-לאומיים וערכי המוסר הגבוהים ביותר. מי כמו גולן, שהיה סגן רמטכ״ל יודע את זה."
ראש האופוזיציה יאיר למפל-לפיד לא נקב בשמו של גולדנר-גולן בפוסט ברשת X: "הלוחמים שלנו הם גיבורים ומגינים על חיינו. האמירה לפיה הם הורגים תינוקות כתחביב היא שגויה והיא מתנה לאויבינו. אני מגבה את צה"ל ולוחמיו ומגנה את האמירה."
שר הביטחון לשעבר יואב גלנט כתב בחשבון ה-X שלו: "השאלה היא אינה כיצד אלוף במילואים הפך להיות גורם עויין לצה"ל, אלא כיצד אדם עויין לצה"ל הפך לאלוף."
https://www.ynet.co.il/news/article/sk9am9fzgl#google_vignette
לעומתם אהוד ברוג-ברק חיזק את גולדנר-גולן ואמר: ''הוא צדק.''
https://rotter.net/forum/scoops1/899827.shtml
מובן שכל הפשיסטים האיסלמו-נאצים קפצו על דברי גולדנר-גולן כמוצאי שלל רב. הנה ההוכחה לצורך לרצוח את כל היהודים כפי שציווה מוחמד.
ארגון המוג'אהדין בעזה שחטף את משפחת ביבס, הגיב להצהרה של יאיר גולדנר-גולן, שמדינה שפויה אינה מנהלת לחימה נגד אזרחים ואינה הורגת תינוקות כתחביב, ובהודעה שפרסם בעזה כתב, כי ההצהרות של גולן הן הוכחות ודאיות משכנעות נוספות שצריכות להאיץ את הטלת הסנקציות החמורות על ישראל ועל צבא הטרור שלה.
עוד נאמר בהודעת ארגון הטרור, כי ההצהרות של גולדנר-גולן חושפות מחדש, כי ממשלת ישראל היא האחראית על המשך המלחמה הפראית ברצועת עזה והיא אחראית על הכשלת כל מאמצי התיווך.
https://rotter.net/forum/scoops1/899798.shtml
בחמאס מינפו את הצהרותיו: " הודאה ברורה חסרת תקדים מצד בכיר ישראלי מתוך הממסד הצבאי 'הישראלי' בפשע ההשמדה הקולקטיבית המתרחשת נגד עמנו הפלסטיני."
https://rotter.net/forum/scoops1/899805.shtml
ברור שמייד גם עמוס שוקן קפץ בשמחה על התבטאותו של גולדנר-גולן ואמר על כל מתקיפיו:
עמוס שוקן: "איזה עולם, כאן מתחנפים לממשלת המחדל שלא מהססת לפגוע בעשרות אלפים חפים מפשע כדי להמשיך בכהונתה. 'התבטאות בלתי נתפסת' הם מכנים את דבריו הנכונים והצודקים של יאיר גולן על מה שהממשלה עושה."
https://x.com/naaman_c/status/1924759912216760545?t=dKJHxVSwDb5vpwoJ2OQf_w&s=03
מר שוקן, איזה עולם זה להצטרף לאנטישמים בכל הדורות ולהאשים את היהודים כהורגים ילדים כתחביב. אם לא תחזור בך שמך ינון לעד כאחד מאותם אנטישמים שלטובתך לא ננקוב בשמם.
גולדנר-גולן ושוקן נכנסו לרשימה ארוכה של אנטישמים המתירים את דמם של היהודים ביניהם גם דמם שלהם.
מי יגלול עפר מעיניך ברל, שהיושבים בראש התנועה שהקמת הפכו לאנטישמים קלסיים. "היש עם בעמים..."
נעמן כהן

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום מר בן עזר. שוב תודה על כל טובותיך, שיהיו שמורות עימדנו לדור דור.

שמעתי אמש הרצאה מעניינת של דן שיפטן על בן גוריון.
נזכרתי במעין אנקדוטה, סיפורצ'יק, על בן-גוריון שלמד משפטים באיסטנבול, שנקראה אז בפיו קושטא, ופגש חבר ללימודים, ערבי מחיפה, ומתוך שיחות רבות בניהם למד או הסיק שהערבים המקומיים לעולם ובשום אופן לא יסכינו לציונות.
מה מקור הסיפור?
נדמה לי שקראתי על כך באחד מן הכתבים שלך.
אם אתה נזכר, אודה אם תוכל להפנות אותי לגיליון הנכון, או למקום ממנו אוכל להגיע אל המקור לסיפור.
תודה מראש,
חירם אמיר

אהוד: מדובר בסיפור מקורות חייו, שבן-גוריון חזר עליו פעמים אחדות והוא נמצא גם בראיון שערכתי עימו בספרי "אין שאננים בציון", הנשלח בקובץ אינטרנט לכל דורש.
ואגב, אני עוקב אחר הרצאותיו המרתקות של דן שיפטן ביו-טיוב וכבר כתבתי כאן כי הוא אחד האנשים החכמים ביותר החיים כיום בישראל וכדאי מאוד להקשיב לו.

בן-גוריון: בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי מאוחר יותר, באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם יצחק בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על עניינים יהודיים. היה לי חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, בירושלים. הינו ידידים – בלי פוליטיקה.
חזרנו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – של בן-צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותומאנית.
נאסרנו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתנו בנעימות, ובשעות-היום הירשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה, (בנייני הממשלה, שכללו גם בית-סוהר). בימים היינו מתהלכים חופשיים בחצר הסראייה, ובלילות היו סוגרים אותנו.
יום אחד אני הולך בסראייה והנה אני רואה את ידידי יחיא אפנדי.
"מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו.
"יש לי עניינים עם הממשלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.
"יש לממשלה עניינים איתי," – אני משיב. ומספר לו, כי אנחנו אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שנינו, (את בן-צבי ואותי), מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."
ואז הוא ענה לי: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי – אני שמח."
ואני יודע ששני הדברים היו כנים. אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק חזק.
כשחזרתי לכאן מארה"ב, לשם הגעתי בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפשתי את יחיא אפנדי. חיפשתי אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרקתי כל רחוב, שאלתי הרבה ערבים. לא מצאתי אותו.
כאשר נבחרתי להנהלה הציונית ב-1933, אמרתי שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. חילקתי את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החלטתי לא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפשתי נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד משרה, וגם אינו שונא-ישראל. גילו את אוזני שיש כזה. שמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. את השיחה הראשונה קיימתי עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת (אז קראו לו עוד שרתוק) בירושלים.
אני התחלתי בפזמון הישן שהכנתי לי: "תראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת," וכל הסיפור הזה.
הערבי הפסיק אותי: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון, אני בוחר שתהיה פה שממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים, עד שאנחנו נוכל להפריח אותה ולגאול אותה."
ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת. והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, נראו לי מגוחכים מתמיד.

* אהוד היקר, ההערה שלך בסוף דבריה של אסתר ראב  על הפלרינה הנגזלת, מעניקה משמעות קוטבית למשתמע מכוונת הכותבת.
[אהוד: לא הבנתי].
אני אוהב לקרוא את יוסי אחימאיר, גם כשאינני מסכים עם דבריו. הפעם כתב על אביו ד"ר אב"א אחימאיר, כשהוא מנסה לתרץ את המעידות הקשות שלו, ואלו הן: הוא מכנה עצמו "פאשיסטן", לא בפליטת קולמוס, אלא בכותרות של שמונה מאמרים. הוא מכנה את ז'בוטינסקי "דוצ'ה" כאשר כבר ידועים לו מעלליו של הדוצ'ה מוסוליני (עלה לשלטון בכוח הזרוע ב-1922!) אב"א אחימאיר השווה את היטלר ומוסוליני למושיעי עמיהם כמו אתא טורק. נכון שלימים הודה בטעותו (הסרת הדגל מעל גג הקונסוליה הגרמנית), אבל כאיש חזון (כך הוא החשיב את עצמו), טעה יותר מדיי. וכן, ב-1930 יסד את "ברית הבריונים", לא ברית "המשחררים", לא ברית "הלוחמים לחירות" – דווקא "בריונים", כשהדגל היה טרור, ולא מאבק לאומי תוך קבלת הסמכות של מוסדות היישוב, כמו ההגנה ו"פלמ"ח.
ובאשר לטענה של יוסי אחימאיר, שאם מכנים את אביו כפשיסט, הרי אפשר להציג את כל מדינת ישראל הציונית כפשיסטית – אלא שלא: מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואין פשיזם דמוקרטי. יש בממשלה דמויות פשיסטיות, שלצערנו, יש להם השפעה גדולה על המדיניות (למשל, איתמר בן גביר הכהניסט, המעריץ את הרוצח ברוך גולדשטיין), השלטון במדינת ישראל עדיין אינו דומה לשלטון במדינות החשוכות הסובבות אותנו.
שלך –
משה גרנות

אהוד: כפי שכבר כתבתי והזהרתי כאן, המדיניות של חמאס מצליחה. לנו אין ברירה אלא להילחם בו ולהשמידו, אבל ככל שלשמחתו אנחנו מרעיבים והורגים יותר פלסטינים "בני עמו", בייחוד ילדים ונשים – כך מתחזק מעמדו בעולם ואנחנו הופכים למצורעים ולמעמסה על בני-בריתנו!
"צרפת, קנדה ובריטניה: ננקוט צעדים נגד ישראל אם לא תופסק המתקפה על עזה." ["הארץ" באינטרנט, 19.5].

* יאיר גולן: "מדינה שפויה לא מגרשת אוכלוסייה והורגת תינוקות כתחביב." (הדמוקרטים, העבודה, מפא"י, בן-גוריון).
אהוד: האם הוא שפוי? פסיכי? מקומו בבית סוהר? בבית משוגעים?
לדברי ד"ר מרדכי קידר – יאיר גולן והדומים לו בדעותיהם, הלשעברים מצמרת צה"ל – מקבלים פנסיה מהמדינה ועובדים בשירות חמאס!

* "נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית קבע בפסק הדין בעתירות נגד פיטורי רונן בר כי "כלל ראשי מערכות הביטחון – ובכלל זה ראש שב"כ – חבים חובת נאמנות כלפי הציבור. נאמנותם של ראשי מערכת הביטחון אינה נאמנות מפלגתית-פוליטית לממשלה מסוימת, או נאמנות אישית לראש ממשלה כזה או אחר. היא נאמנות לציבור הישראלי כולו, שהפקיד בידיהם את היקר מכל: את חייו ואת ביטחונו." ]"הארץ" באינטרנט, 21.5].
אהוד: האם הוא מבין את מה שהוא כותב בסכלותו?

* שלוש בשורות חדשות לחמאס ולכל אויבי ישראל באשר הם שם – ראש ממשלת ישראל לא היה רשאי לפטר את רונן בר, ראש ממשלת ישראל לא יוכל למנות ראש שב"כ חדש.
ומדינת ישראל, מה יהא עליה? מה זה איכפת לעליון, לפרקליטוּת וליועצת המשפטית? מצידם המדינה יכולה ללכת קאקן, העיקר לסנדל את ביבי ושינסה להמשיך להנהיג את המדינה בעת מלחמה כשידיו ורגליו קשורות בעבותות משפטיים!

* אהוד: צ'רצ'יל לא היה מתבייש במסיבת העיתונאים הממושכת של נתניהו ביום רביעי בערב. מזלה של ישראל שיש לה מנהיג כנתניהו בעת מצוקה. זוהי היסטוריה המתרחשת לנגד עינינו.
 
שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • שירי אסתר ראב: *
  • יוסי אחימאיר: למה צייצה מיכל?
  • איליה בר-זאב: צחוקם המתגלגל
  • אורי הייטנר: 1. בנט – מיתוס מול עובדות
  • אבי גולדברג: על מתנות ותודות ומנהיגות ששקעה
  • הרצל חקק: אשר רייך, שירה מֵעבר לזמן
  • משה גרנות: אבל לאומי ואבל אישי
  • רון גרא: נֶכֶד
  • מתי דוד: מפלגת התקשורת – פוליטית ושופטת
  • אהוד בן עזר: השקט הנפשי
  • אהוד בן עזר: המושבה שלי
  • אהוד בן עזר: פגישות עם אליעזר ליבנה ויוסף ספיר
  • מנחם רהט: ירושלים – סיבה למסיבה:
  • נעמן כהן: גליה קלויזנר-עוז-רטר – על צדיקות ומוסרנות
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * שלום מר בן עזר. שוב תודה על כל טובותיך, שיהיו שמורות עימדנו לדור דור.
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+