לאחרונה, כמעט מדי יום ביומו, החותים מתימן יורים עלינו טילים. למזלנו ישראל מצליחה ליירט אותם בזכות ההגנה האווירית המוצלחת שלה. אחד היעדים הפופולריים של התימנים הוא נמל התעופה בן גוריון. המצב מגיע לידי כך שעשרות חברות תעופה מכל העולם, נמנעות מלטוס לישראל וממנה. זה יכול להגיע למצב שאף חברה זרה לא תסכים לטוס לישראל במשך חודשים ולמעלה מזה. אף מדינה לא יכולה להשלים עם הסגר כזה.

הטיעון לירי הוא התעצמות הלחימה הישראלית ברצועת עזה שלדעת התימנים חייבת להיפסק. הירי התימני, למרות היירוטים המוצלחים, מפריע את מנוחתם של מיליוני ישראלים שחייבים למהר לתפוס מחסה, עם הישמע הזעקה. ניתן להיפגע מטילים כאלה הנושאים מאות קילוגרמים של חומרי נפץ ובנוסף ניתן להיפגע מחלקי מיירטים.

תקיפות הנגד הישראליות בטווחים אלה של כאלפיים קילומטרים, הן יקרות ומסוכנות מכל הבחינות. לראיה, אפילו האמריקאים עם שני נושאות מטוסים, ובסיסים בקטאר ובבחריין חדלו מתקיפות אלה כשהן מסתובבות, להבדיל מישראל, סמוך לתימן.

בנוסף, ככל שהירי יתמשך יילך ויהיה קשה, לאתר מטרות איכות בתימן. תימן היא מדינה ענקית וכל מטרה שתוקפים בה היא בבחינת מחט בערמת שחת, תימן היא אחת מהמדינות העניות בעולם. התוצר הלאומי הגולמי לנפש שלה הוא כ-500 דולר. כלומר של דולר וחצי ליום. להשוואה עם התוצר הישראלי לנפש התוצר התימני הוא פי מאה יותר קטן. המשמעות היא, שניתן לשכנע בקלות כל תימני להילחם בישראל, בין בירי על ספינות ישראליות ובין בירי טילים על שטח ישראל, ואם הם היו סמוכים לגבולנו גם בתקיפה קרקעית. הסיכון מאוד משתלם.

על פניו נראה שאין דרך לעצור את הירי מתימן. אלא שזה בפירוש לא נכון, מפני שמדובר בירי של טילים מתוצרת איראן והאחראים האמיתיים לירי זה אינם התימנים אלא האיראנים. ללא אספקת הטילים התוקפים מאיראן אין לתימנים במה לירות על ישראל. המסקנה המתבקשת היא, שניתן לעצור ירי זה רק על ידי תגמול ישראלי נגד ראש התמנון, איראן.

אם ישראל תתקוף יעדים באיראן, סביר שאיראן תתקוף בחזרה יעדים בישראל אבל אסור לנו להירתע מכך. ההגנה האווירית של ישראל חזקה לאין ערוך מההגנה האווירית האיראנית ומהר מאד ייווצר מאזן אימה לטובת ישראל. איראן תאלץ לבקש הפסקת אש לא רק בחזית מול ישראל אלא גם בחזית התימנית. איראן היא מדינה מאוד עשירה בהשוואה לתימן, אבל היא לא תוכל להחזיק מעמד במלחמה ארוכה מול ישראל.

תקיפה ישראלית באיראן עלולה אמנם לעצור את המו"מ האמריקאי בנושא הגרעין, אבל ארה"ב תבין, שאין לישראל ברירה אלא לנקוט צעד זה על כל הסיכון לשיחות הגרעין. אם המו"מ בנושא הגרעין לא ייעצר וגם יצליח, ניתן להניח שהלחימה הישראלית מול איראן תתייתר וגם זו מול תימן תתייתר. לעומת זאת, אם המו"מ בנושא הגרעין ייפסק או ייכשל, תתווסף גם תקיפה אמריקאית עם הישראלית, בין שעל האתרים הגרעיניים ובין שעל אתרים נוספים.

אם ישראל תפעל ישירות מול איראן, סביר שגם על ישראל ייפלו טילים וכתב"מים, אבל תוך זמן קצר האיראנים יבקשו הפסקת אש מפני שאיראן תספוג מהלומות קשות בהרבה מאלה שיונחתו על ישראל, עד כדי מיטוט כלכלתה וייתכן, שגם שלטונה.

בניגוד לדעה הרווחת, ישראל מסוגלת להכריע את איראן גם ללא התערבות אמריקאית.

יצחק הילמן

פורסם לראשונה ב"הארץ", 20.5.2025

מאמרו של פרופ' אמיר גולדשטיין ("שבחים לנאצים, מועל יד בעצרת", הארץ 8.5.2025), מהחוקרים הבולטים של תולדות הימין הציוני, עלול לעורר את הרושם שהמחלוקת בדבר היחס לפשיזם היה הנושא המרכזי בהיסטוריה של התנועה הרוויזיוניסטית לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

כדי להעמיד דברים בהקשרם ההיסטורי אבקש להעיר, ראשית, שהיו נושאים אחרים שעמדו במרכז דיוניה וויכוחיה הפנימיים של התנועה הרוויזיוניסטית, בראש ובראשונה שאלת הפרישה מההסתדרות הציונית, שגם הביאה לידי פילוג במפלגה. כמו כן היו מחלוקות, קצתן סוערות, בעניינים כגון היחס לדת ומקומה באידאולוגיה הלאומית, הקמת ארגון עובדים מתחרה להסתדרות הכללית או השתלבות בה, ארגון בוגרי תנועת בית"ר והיחס בינם ובין מחתרת האצ"ל, ועוד.

שנית, נכון שהקבוצה המקסימליסטית, ואחימאיר בראשם, גילתה אהדה לפשיזם בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים. נכון גם שז'בוטינסקי נאבק בהם; אולם הם היו בחברה הגונה ומעניינת של אישים דגולים כווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט, שלימים הנהיגו את העולם החופשי במלחמה נגד ציר הרשע הנאצו-פשיסטי.

התמיכה בפשיזם האיטלקי בשנות העשרים נבעה גם – ואצל אחדים בעיקר – מן החשש מפני הקומוניזם ומדיניות הדיכוי של ברית-המועצות בהנהגת סטלין. גם מול הציונות היה הבולשביזם אויב מר, ובימים ההם האויב המסוכן ביותר. מנהיג הציונות חיים ויצמן נפגש עם מוסוליני לפחות שלוש פעמים בשנים 1934-1933. ז'בוטינסקי כתב למוסוליני "הננו אויבים," ובכל זאת ניסה להיפגש אתו.

שני האישים הללו, ויצמן וז'בוטינסקי, היו ליברלים מושבעים, אבל ביקשו להשפיע על בריטניה לשפר את יחסה ליישוב ולציונות גם על-ידי יצירת דימוי של חלופה אפשרית. ויצמן רמז על כך בפגישות סגורות, וז'בוטינסקי במאמרים בעיתונים.

הדובר הציוני הבולט ביותר באהדה לפשיזם ולמוסוליני היה איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, שבשנות העשרים היה עורכו של היומון "דאר היום", סייר באיטליה הפשיסטית כאורחו של מוסוליני וכתב מאמרי הערכה נלהבים למשטר שלו.

אחימאיר פירסם ב"דאר היום" סדרת מאמרים בכותרת "מפנקסו של פשיסטן" ולימים חזר בו, כשם שכמה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה גילו אהדה לבולשביזם בימי לנין וכעבור זמן חזרו בהם. באשר לנאציזם הגרמני, "ברית הבריונים" בהנהגת אחימאיר הייתה הראשונה לצאת במחאה אלימה נגדם, כשאנשיה הורידו את הדגל הנאצי מהנציגויות הקונסולריות של גרמניה בארץ, ארבע שנים לפני המלחמה.

העמדת הדברים בהקשרם ההיסטורי מסבכת, אולי, את התמונה, אבל היא מסייעת להבנתה.

פרופ' אריה נאור

"אדם עשוי לשנות את דעותיו, ובייחוד בגיל צעיר, ואין זוקפים על אדם דעות בהן דגל בעבר מבלי לדגול בהן בהווה. עד 1915 היה מוסוליני סוציאליסטן, וכשיסד את הפאשיזם איש לא זקף על חשבונו את עברו כסוציאליסטן שמאלי. בגיל עשרים דגלתי בטולסטוי ואת גדול הציונים ראיתי לא בהרצל אלא ב-א. ד. גורדון. כעבור שנה הייתי קרוב לקומוניזם. אבל כשעמדתי על נוראות הרבולוציה הרוסית, ראיתי זמן-מה בפאשיזם (לא ב'אינטרנציונל השני') את הכוח הריאלי, המסוגל להילחם בהצלחה בבולשביזם. אבל כשראיתי, שמוסוליני פנה ללאומיות צרת עין ורצה להפוך את 'הצפרדע' האיטלקי ל'שור' הרומאי, פניתי עורף למצבי-הרוח הפאשיסטיים, ובראשית 1929 הופיע ז'בוטינסקי בארץ-ישראל וריפא אותי בהחלט ממחלת נוער זו."

כך מסכם אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל, במאמרו ב"חרות" (15.8.1955), את פרק הפאשיזם שלו מסוף שנות העשרים למאה הקודמת, שקדם לפאשיזם כפי שהתגלה מאוחר יותר.

את אבי עניין כל ימיו רק דבר אחד – טובת העם היהודי וחידוש חירותו במולדתו, ולא דבקות באיזו אידאולוגיה לשם דבקות בה, בלי קשר לאינטרס היהודי. לשם כך הקדיש את מלחמתו והגותו. אפילו את חייו. איך הוא התבטא פעם? – "אילו הייתי אסקימוסי, הייתי נלחם למען זכויות עמי האסקימוסי, אבל מה לעשות, נולדתי לעם היהודי..."

נעמן כהן מפגין ידע היסטורי רב, אבל מעלה השערות בלתי מבוססות, מפתח אותן לכיוון הרצוי לו. כפי שכתב אבי וצוטט לעיל, אב"א אחימאיר היה בין הראשונים שחזו את הסכנה שבקומוניזם – וקודם כל לעם היהודי – וראה בפאשיזם העולה את המענה לסכנה ה"אדומה". לגבי הקומוניזם הוא צדק והיה הלוחם הנועז בו, בעטו, ברבים ממאמריו. מן הפאשיזם מיהר להתפקח, כפי שהוא עצמו מודה, ולא עוד אלא שבפעולה נגד הנציגות הנאציונל-סוציאליסטית-גרמנית בירושלים וביפו, הוא וחבריו ביצעו את פעולת המרי הראשונה נגד הנאציזם, יחד עם הכרזת החרם על סחורות גרמניות.

נעמן כהן מפתח תיאוריה לפיה אהד אבי את הפאשיזם כשלעצמו, וטוען שהכיר את תורה ג'נטילה. כמי שבקי למדי בכתביו של אבי, רובם במאמרים שטרם יצאו מן העיתונים המצהיבים אל קבצי הכרכים, איני זוכר שנתקלתי בהם בשם של איטלקי פאשיסטי הזה. באשר לשפנגלר. עבודת הדוקטורט כתובה כמובן בגרמנית, ולדאבוני לא קראתיה. אבל עיסוקה הוא בהתייחסויות של הוגי דעות ואנשי רוח רוסיים ל"שקיעת המערב" שלו. האם היתה לאבי "קירבה רוחנית אל משנתו"? – אני בספק גדול. כפי שכתב ערכים מדעיים לאנציקלופדיה העברית, כך גם עבודתו זו נכתבה מתוך יושרה מדעית.

אני חוזר ואומר: כמי שמכיר היטב את שפת כתיבתו של אבי – שנהג לקחת מושגים משפות זרות, מאנשי רוח לאו דווקא יהודים, מההיסטוריה שהיה כה בקיא בה – ברור לי היטב כי השתמש במילים "מזהירים", "דוצ'ה" ואפילו "פאשיזם" כאילוסטרציה ולא כהזדהות עם המקור שלהן.

ואסכם: לדידו של אב"א אחימאיר (עד 1919 גייסינוביץ') – חלוץ המרי בשלטון הזר בארץ ישראל ובשלוחת הנאצים בארצנו – "פאשיזם" היה מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל, צבא עברי, פרלמנט ישראלי, עם ומדינה ככל העמים. מדינה שבה נעמן כהן יכול לכתוב ככל העולה על דעתו.

יוסי אחימאיר

לידידנו היקר אהוד בן עזר, ברכות לשלומך ותודה על הגיליונות הנהדרים שאתה מעניק לנו במסירות כה רבה.

הפעם רציתי להתייחס למאמרו האחרון של אורי הייטנר בגיליון 2057 – "בנט – מיתוס מול עובדות."

אני חייב להודות שבעוד בדרך כלל מאמריו של הייטנר מרגיזים ולעיתים אף דוחים בסגנונם התוקפני והטרחני, הרי שהפעם התענגתי על כל מילה, ואפילו האריכות גרמה לי לצמרמורות של עונג.

לראות את מר הייטנר הצדקן, המטיף המצליף, שתדיר מתהדר במוסריותו ואינו חוסך את שבטו מכל מה שזז – מוכר את נשמתו הצדקנית לשטן, ובפלפולים מפולפלים ומופרכים מתאמץ להצדיק את כל מעשיו של בנט, וכל זאת רק משום שלדעתו לבנט יש הסיכוי להחליף את "הסמרטוט נתניהו".

אכן, כבר לימדונו חז"ל כי גדולה שנאה שמקלקלת את השורה, והכול כשר במלחמה באוייב האמיתי של ישראל, "נתניהו שהמיט על מדינת ישראל ועל העם היהודי את אסון 7 באוקטובר," כלשונו הרעילה של הייטנר.

מוטי ברגר

על "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד

מאנגלית – גדעון טורי

הקיבוץ המאוחד, 2009, 176 עמ'

הגיבור במרכז העלילה הוא ג'יי גטסבי, בהווה בן שלושים ואחת-שתיים, עשיר מופלג, גר בארמון, מעסיק שמונה משרתים, יש לו שתי ספינות מנוע, אשדות קצף, מכונית רולס רויס, מטוס ים. מקור עושרו הוא תעלומה, המאפשרת למכריו ואורחיו לשער השערות, כגון שהיה מרגל גרמני (לא ייתכן, כי הרי הוא נלחם כקצין בצבא ארצות הברית ב"מלחמה הגדולה"), שהרג בן אדם, שירש ממשפחתו העשירה (הוכחש על ידי אביו האביון שגטסבי תמך בו וקנה עבורו דירה), שהוא קרוב משפחה של קייזר וילהלם, שהתעשר מעסקי תרופות ונפט, ממכירת משקאות אלכוהוליים "מתחת לשולחן" בתקופת "היובש" כשמכירת משקאות אלכוהוליים היתה עבירה פלילית. באחד הווידויים של גטסבי נודע שהוא ירש 25000 דולר מספן בלייק סופריור בשם קורי.

האירועים מסופרים בגוף ראשון על ידי "גיבור עד" בשם ניק קרוויי, שכן של גטסבי הגר בבונגלו די מוזנח, בעל מכונית דודג' ישנה, בוגר אוניברסיטה המתפרנס בטיפול באיגרות חוב. הוא עד לנשפים מפוארים שמקיים גטסבי בביתו, שבו מתארחים מוזמנים משמנה וסולתה של החברה, וגם סתם לא קרואים. התחושה היא שאין תחתית לעושרו ולבזבזנותו של בעל הבית. גטסבי שולח את הנהג שלו להזמין את ניק לאחת המסיבות, ושם מסתבר שהם הכירו בימי "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה) בצרפת. גטסבי סיים את תפקידו בקרבות בדרגת מייג'ור (רב סרן) עטור מדליות על הצטיינותו בקרבות, אבל חסר פרוטה בכיס. מייר ווללפסהיים מספר לניק שהוא הכניס אותו לעסקים המפוקפקים, ומכאן עושרו הגדול.

כאן אפתח סוגריים, ואספר על התיאור הלא מחמיא של גיבור זה (עמ' 71-67): יהודי קטן, בן חמישים, שטוח חוטם, בעל עיניים זעירות, מגדל שיער בנחיריים, ובעל שפה עילגת. כפתורי החפתים שלו עשויים משיניים טוחנות. הקורא נרמז שהוא מוכר "מתחת לשולחן" משקאות חריפים, וכי גם מכר משחק בייסבול ב-1919, עבירה פלילית שדינה כליאה.

כיוון שאף גיבור אחר ביצירה לא "זכה" לתיאור דומה, נדמה לי שלא אטעה אם אציין שמדובר בתמונה אנטישמית.

לפני שאגיע ללוז היצירה, אסקור בקצרה את שאר הגיבורים: דייזי, דודנית רחוקה של ניק, נשואה לטום מיוקונן, שחקן פוטבול לשעבר, גם הוא עשיר מופלג (בית מפואר, אורוות עם סוסי פולו, סירת מנוע, חצר עם דונמים של פרחים, נסיעות ארוכות לאירופה). לטום יש מאהבת בשם מרטל וילסון, אשתו של בעל מוסך בשם ג'ורג' וילסון, שמאמין לאשתו כי היא נוסעת לקתרין אחותה, כשהיא באמת מתרועעת עם טום בחדר שכור במלון. לדייזי יש חברה בשם ג'ורדן בייקר, אלופת גולף שמעוניינת בניק, ומשדרת לו על כך, כולל נשיקות, אבל ניק חושב עצמו עני, שאינו בעל אמצעים לשאת אישה.

ובאשר ללוז היצירה – מדובר באהבה עזה כמוות, שמובילה לסוף טראגי: בהיות דייזי בת שמונה-עשרה, היא פוגשת את ג'יי גטסבי, אז ליוטננט (סגן) צעיר שעמד להיות מועבר לקרבות בצרפת. הם נפגשים במכונית של דייזי, ומתפתחת ביניהם אהבה גדולה, אלא שגם אחרי שגטסבי חוזר מהקרבות, עטור דרגות ומדליות, הוא עני מרוד, ולא יכול לקחת על עצמו את האחריות לשאת את דייזי לאישה, והיא בינתיים נישאת לטום העשיר המופלג. מסתבר שביום חתונתה היא מקבלת מברק מגטסבי, ובעקבותיו היא משתכרת, ומוכנה להחזיר לטום מחרוזת שעלתה 35000 דולר ולבטל את הנישואים. לבסוף מרגיעים אותה, והיא מתחתנת עם טום העשיר המופלג.

עברו חמש שנים, והאהבה של גטסבי אל דייזי איננה שוככת – המשימה שלו היא להתעשר ולזכות שוב באהבתה של דייזי. איך הוא מגיע לעושר אגדי זאת תעלומה שמתבהרת מעט בעדות של וולפסהיים, כמפורט לעיל, אבל מסתבר שהמשימה שלו בקיום הנשפים ההוללים בטירתו היא למשוך את דייזי להגיע אל מעונו כדי שתתרשם מעושרו, ותיפול שוב אל בין זרועותיו. כשתוכניתו זאת איננה מתגשמת, הוא פונה לניק בבקשה שיזמין את דייזי (בלי טום) אל ביתו לתה, והוא ימתין לה שם. אלא שההתרגשות לפגישה גורמת לגטסבי להתנהג כמו נער מאוהב שחושש לרושם שהוא עלול לעשות על אהובתו. דייזי שמחה לפגוש אותו, ומצהירה על אהבתה אליו. מסתבר שדייזי אינה בררנית, היא מוכנה להתמסר לניק, וכשבעלה מכין משקה קר, היא מתנשקת עם גטסבי.

לאחר הפגישה בביתו של ניק – דייזי מרבה לבקר במעונו המפואר של גטסבי, כשטום, שכאמור, נואף עם אשתו של ג'ורג' וילסון, מתחיל להבין שיש כאן פלירט מאחורי גבו. הוא מזמין את גטסבי לביתו, ואחר כך למלון "פלאזה" בניו יורק, ושם הוא מטיח בפניו עלבונות, שהדראג סטורז שהוא מנהל הם רק מסווה למסחר בלתי חוקי במשקאות. כאן מתקיימת שיחה מוזרה ביותר בין בעל קנאי למאהב של אשתו. גטסבי טוען שדייזי אוהבת רק אותו, דייזי מאשרת שזה אמנם כך, אבל טום טוען שדייזי דווקא אוהבת אותו. בסופו של דבר, דייזי מודה שהיא אוהבת את שניהם! והרי ההתקוטטות לגבי מי אוהב את מי מוזרה לחלוטין בסצינה של עימות בין בעל מרומה לבין מאהב פוטנציאלי, כי הרי יש "חוזה" בין בעל לאשתו שאיש שלישי מבקש להפר אותו, וטענת המאהב שהאישה אוהבת אותו היא ממש לא רלוונטית (עמ' 128-119).

וזה לא הדבר המוזר שקורה אצל גיבורינו: לפני הסצינה הזאת טום דרש מניק להיות נוכח לאופן שהוא מרמה את ג'ורג' וילסון, בעלה של המאהבת שלו, מרטל, להיות עימם יחד בבית מלון, ואף להתעלס בחדר השני. הם ממש אונסים אותו להיות נוכח בניאוף. באותה הזדמנות מרטל מרגיזה את טום (מזכירה בלי סוף את שמה של דייזי), והוא מחטיף לה אגרוף לאף.

בחזרה מניו יורק טום אמור להסיע את ניק וג'ורדן במכונית של גטסבי, ואילו גטסבי ודייזי ייסעו במכונית של טום. ג'ורג' וילסון מבין סוף סוף שהוא מרומה על ידי אשתו, נועל אותה בחדר בכוונה לחזור למזרח, משם הגיע לניו יורק, אלא שמרטל משתחררת, רצה אל הכביש ונדרסת למוות. טום מספר לוילסון שאמנם המכונית שדרסה היא שלו, אבל נהג בה גטסבי, כשלמעשה דייזי רעייתו נהגה בה. וילסון הולך ברגל מניו יורק ל ווסט אג בלונג איילנד, אורב לגטסבי שהשתכשך בבריכה, יורה בו, ואחר כך יורה בעצמו. כך באה לקצה המתנה של חמש שנים של אהבה עזה כמוות. ניק עושה מאמצים כבירים להביא חברים ומכרים להלוויה, וכל אלה שנהנו מהיד הנדיבה של גטסבי, שהשתתפו בהתלהבות בשפע נשפיו – אף אחד לא היה מוכן להשתתף בהלוויה שלו, גם לא חברו הטוב ומיטיבו – מייר וולפסהיים.

בהלוויה הוזעק אביו של גטסבי, השתתפו המשרתים, ועוד אורח באחד הנשפים של גטסבי, שהיה שיכור כלוט, והתפעל מכך שבספרייה של גטסבי יש ספרים אמיתיים.

"גטסבי הגדול" נחשב לספר מופת בספרות האמריקאית, וללא ספק, הוא מעניין, וגם חושף פיסות חיים, ולבטי הנפש של אוכלוסיית החוף המזרחי של ארצות הברית בתחילת המאה העשרים. ויש בו גם נחמה מסוימת בעולמנו המיוסר – כי יש בעולם אהבה גדולה למרות שאנו ממשיכים להתקדם לעבר המוות דרך הדמדומים, כפי שהוגה לעצמה ג'ורדן בייקר (עמ' 128).

משה גרנות

בברכה,

שלומית 

ל"ג בעומר יום השנה של משפחת בן עזר ראב

לקראת יום השנה קראתי שוב את ספר זיכרונותיו של סבא יהודה ראב  כפי שנרשמו על ידי בנימין בנו הצעיר ופורסמו לאחר מותו.

כולנו יודעים כי ל"ג בעומר הוא יום השנה לפטירתו של סבא יהודה ועל כן אנו –  נכדו ונכדתו, ניניו ונינותיו, ואף בני ובנות ניניו  וילדיהם.  מציינים את היום הזה בבית העלמין לכבוד סבא יהודה וכל משפחתו  הקרובה הקבורה כאן בבית העלמין שנים רבות. 

זה אינו מעמד עצוב אלא דווקא מעמד מחבר, מלמד ומאחד תחת דמותו הגדולה והעשירה של סבא יהודה.

חזרתי לספר "התלם הראשון" וגיליתי תגלית מעניינת בנושא משמעות ל"ג בעומר בחייו של סבא יהודה.

בל"ג בעומר 1876 יצאו לאזר ראב, אשתו השנייה (שלא מוזכרת בשמה...) האחיות של יהודה – חיה וטוייבה ואחיו הצעיר משה שמואל וגם דודתו אחות אביו בלומה לאה בדרכם לארץ ישראל. הם עזבו את העיירה  נוגי-מדיאר ונסעו בדרכים בעגלות  וברכבת עד טריאסט ומשם הפליגו באונייה לאלכסנדריה. ומאלכסנדריה ליפו שם כבר חיכו להם פרדים וחמורים וצידה  שנשלחו על-ידי שטמפר בן הדוד כדי לעלות לירושלים.

בל"ג בעומר 1882 חוזר סבא יהודה  לפתח תקווה הנטושה כפי שנכתב במאמר של סמילנסקי לבדוק את מצב המקום שננטש בשל מחלת הקדחת ובשל יבול דל. ונשאר תחת שמירה של בדואי מהאיזור.

בל"ג בעומר בשנת 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקור  קצר בפתח-תקווה לאחר ביקור בראשון לציון על הדרך לכיוון זיכרון-יעקב.  יהודה ועוד 3 צעירים מפתח-תקווה דהרו ליפו ללוות את אישתו  של הברון מיפו ולהתחבר למשלחת שכבר מיהרה לכיוון זיכרון. הם הפכו למשמר הכבוד של השיירה וגם עזרו להוציא את הכרכרה התקועה של הברונית מהחול, וגם לחבר בענף תאנה את ייצול של המרכבה שנשבר ולהשתין עליו... ולבדר את הברונית בסיפורים על החיים  במושבה בארץ ישראל.

בל"ג בעומר בשנת 1901 שהה יהודה עם משלחת  של המושבות ושל חובבי ציון בפריז  לפגישה עם הברון רוטשילד בנושא הכרמים כבא כוח של המושבה. הוא יצא מהשיחה עם הברון ואנשיו כועס מאוד והחליט לעשות סיבוב זיכרונות בהונגריה  ולבקר את קבר אימו  ליד כפר ילדותו ס"ט אישטוון. הפגישה עם החברים מילדות, עם הטבע הירוק וזיכרונות הנערות במקום החזירו לו את הכוח והכיוון לחזור במלוא המרץ הביתה לקראת הבציר.

סמילנסקי מזכיר במסה שכתב על התלם הראשון כי בל"ג בעומר שנת תרמ"ב 1882 חוזר יהודה ראב הראשון לפתח תקווה אחרי העזיבה הגדולה בשל המחלות ואי הצלחת החקלאות לפרנס אותם. הוא נשלח לראות את שלום האדמה. וכפי שסמילנסקי כותב: "ובתוך השממה הזאת שוטט יהודי אחד, מקלו בידו ורובהו על שכמו התהלך אנא ואנה לפקוד את הנחלה הנרחבה של חבריו. ואי שם חרשו צמדי בקר בודדים של פלאחים, מן הכפרים השכנים, שזרעו כבתוך שלהם באדמת פתח תקוה ואדמתה נעשתה הפקר. יהודה ראב הוא שהיה האיש הזה. אחרי אותו הסיור, חוזר יהודה ראב בחברת משה  סלור ומשה דיסקין לדרוש את האדמה של פתח תקוה חזרה..."

ולבסוף נשאר התאריך הקובע ל"ג בעומר – יום פטירתו או יותר נכון יום קבורתו של סבא יהודה בשנת 1948. שבועות ספורים לאחר  הכרזת המדינה כשהוא בן 90.

ניזכר בהודעה החשובה שלו בערב פסח כמה שבועות קודם כשהוא חולה ויודע שימיו ספורים ומברך את המשפחה שסובבת סביבו בשולחן ואומר את המשפטים הזכורים לנו כצוואה כשיש כאן סביבנו רק שלושה שעוד זכו לשמוע את דבריו בקולו וכל היתר, בכל ל"ג בעומר מאז:

"זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלבס ולראות בהווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של מדינת ישראל."

ליקטה  שלומית דוטן גיסין  מתוך הספר "התלם הראשון" כפי שלוקט מזיכרונותיו ע"י בנימין. והאחרית שכתב  בן דודנו היקר אהוד בן עזר. 

לשלומית היקרה,

נהניתי לקרוא את הדברים שלך. טוב שיש מי ששומר על הגחלת המשפחתית.

שלך

אודי

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ואחד

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו,

בסימטאות דמשק

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי – ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.

בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז'קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.

בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג'מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.

סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.

נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.

אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, "התכשיט" כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.

כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.

למזלו, הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג'לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון "חובבי-ציון", בכניסה למושבה מצד מערב.

הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.

אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.

בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:

"על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.

מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון "חובבי-ציון" אל המודיר-פוליס ג'לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.

היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את "בגידת היהודים" ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.

תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי"ו ונו"ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."

זה היה ביום ראשון ה-15 בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

"אתה רואה כמה יפה היא?"

"מי היא זו?"

"הארוסה שלי!"

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים כוס," התרברב ג'מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, "לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות'מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'! –

"אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע..." הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, "ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות," ליקק הגנרל את שפתיו, "שש מג'ידיות... א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות..." צחק, "א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם," התרגז פתאום, "ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!"

מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.

יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! ארבה בא!" רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.

מיד קיצר ג'מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.

כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.

המנוסים שבאיכרים הזהירו:

"זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

 ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.

שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.

הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.

אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.

ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.

והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.

האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.

במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו "גשרים". אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.

אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"

ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.

לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.

דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.

לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"

והוא חזר לביתו.

היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:

"תני כבוד לדוד שלך!"

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

"בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.

מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה.

אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הנסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא.

בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

"שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

"ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

"שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

"שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען."

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.

[גם הפרק הזה מבוסס על סיפוריו וזיכרונותיו של דודי ברוך בן עזר ראב].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

ברוך בן עזר ראב. סבא של שלומית גיסין.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!