פברואר 1966. מתוך היומן.

12.2.66. כ"ב בשבט תשכ"ו. ירושלים. מוצאי שבת ירושלמית בחברת ה"זקנים". לפנות-ערב ביקרו פרופ' [גרשם] שלום ופרופ' [עקיבא ארנסט] סימון אצל הקראפטים, וכל אחד מהם חטף בצאתו ביקור גם אצלי, שלום בפרוזדור וסימון בחדר. ניסיתי להיוודע משלום מדוע נסגר הדו-ירחון "אמות", ולא גילה, רק רמז שיש כאן עניין של צנזורה והם, מועצת המערכת – נותנים גיבוי מלא לגרודז'נסקי. ניסיתי להסביר לו מה הסכנה שבוויתור על ביטאון ממין זה – ולא ניראה כמבין ביותר את הבעייה. לא משנה לו אם "קשת" יישאר מושל-בכיפה יחיד. ודאי – בקנה-מידה שלו אין לדבר חשיבות. אחרת הדבר בעיניי – בגילי ובאפשרויות העומדות בפניי. יהא זה מגוחך אם "מאזניים" יהפוך לביטאון החופשי ביותר בארץ מבחינת אפשרות הביטוי.

[אברהם יבין, שהיה עוזרו או סגנו של גרודז'נסקי בעריכת הדו-ירחון, מזכיר לי, לאחר שנים רבות, כי הסיבה לסגירה היתה שהמנדט שקיבל העורך מהספונסרים, הוועד היהודי-אמריקאי, קבע שלא יהיו בדו-ירחון רשימות ומאמרים פוליטיים. וכאשר עמדו להידפס בו מאמרים של פרופ' נתן רוטנשטרייך ושל ד"ר שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, שלמעשה כבר פרש מהפוליטיקה ועבר לתחום ההיסטוריה – הם נפסלו על ידי הספונסרים. בתגובה גרודז'נסקי לא הסכים להמשיך בעריכה אם ההתערבות לא תוסר, והדו-ירחון נסגר].

אחר-כך סימון. בא להודות על המאמר שכתבתי על מסתו "על התמימות השנייה" ב"מן היסוד" (החוברת האחרונה). נתתי לו את מאמרי על סמילנסקי, שפורסם ב"אתגר", וכן אמרתי לו שאני רוצה בעתיד לראיינו לסדרה הזו ["מחיר הציונות"] ב"מאזניים". הוא סיפר שפרופ' ברגמן שלח לו את מאמרי עליו. כמו כן קיבל, כנקודה חשובה – את ביקורתי עליו בכך שאת התמימות השנייה אין משיגים דווקא מתוך ערך דתי.

בערב, מסיבה אצל [הסופר] אריה ליפשיץ לצאת ספרו השלישי של א. אפלפלד "כפור על הארץ" מטעם אגודת הסופרים בירושלים. היה גם עגנון, ודיבר אלי שבייד. עגנון תפס אותי ואמר כמה נהנה מן הראיון עם ליבוביץ. מה שעניין אותו היה – "איך הצלחת לרשום מפיו כל כך מהר את השיחה?" – שאלתי דעתו על המובע בראיון ואמר – "זוהי אמת לאמיתה." ובעצם חלק ניכר מכתביו שלו רומזים בנסתר לתחושה זו המוצאת ביטוייה הגלוי אצל ליבוביץ. הוא ביקש ממני לשלוח לו תדפיס מן הראיון.

כשנשאל על היסוד האוטוביוגראפי ביצירה, ועל עצמו – אמר ש"היסוד הביוגראפי [הוא] כחתיכת-בצק שאפשר לעשות ממנה עשר חלות ואפשר שלא לעשות בה שום בצק ושום חלות. [היסוד האוטוביוגראפי] או שהוא מופיע תמיד – או שאינו מופיע כלל."

היה ערב נעים. פחות משעמם ממה שפחדתי.

דיבר גם המספר האידשאי לייב רוכמן – והיה מעניין לשמוע אותו וגם תופעתו מושכת תשומת-לב. הוא אמר דברים מעניינים. שדווקא בצרפת זכה נושא השואה להצלחה ספרותית ולפרסים ספרותיים יותר משאר הארצות, למרות שאין כצרפתים שונאים מעשי-גבורה ורומאנים המספרים עליהם. אבל – גבורה אחת כן מדברת אל ליבם – וזוהי גבורת החלש. והם הרגישו כי השואה היתה תופעה חד-פעמית, על כן יש לשמוע לכל מי שעבר אותה ומספר על כך. ועוד אמר כי נדמה לו שבשנים האחרונות משתחררים גם אנו כאן בארץ ממיתוס הגבורה, גבורת מלחמת השחרור, והפסיכולוגיה של הגבורה המאפיינת את השנים שאחרי המלחמה – ומתחילים להעריך את גבורת החלש, את הגבורה שבחולשה.

זה רעיון מעניין – ויש בו אולי מפתח להבנת גישה חדשה של סופרים ארץ-ישראליים לסיטואציה האנושית של הגיבורים שהם מעצבים, שהרי אצל רובנו, בני-הארץ, דומני שהגיבור הוא גיבור חזק, וגם בהישברו ובחולשתו – אלו הן מפלותיו של גיבור חזק, ולא גבורותיו של הגיבור החלש.

ועוד ציטטו מרוכמן במסיבה שאמר בערך כך: ההיסטוריה שלנו [בשואה] היתה שני קווים מקבילים שלא נפגשו מעולם – מצד אחד עמדו הרוצחים ומן הצד השני, אנחנו, הקורבנות. ומעולם-מעולם לא רציתי לעבור מן הצד האחד אל הצד השני ולהשתייך אליו.

אהוד בן עזר